מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society

סדנאות במשפט העברי



בנושא


זכות השתיקה




בעריכת


פרופ' נחום רקובר




ספרית המשפט העברי


תשס"ד-2003



התוכן

חקיקה ופסיקה ישראלית *

פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), סעיף 2 *

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, סעיפים 152, 161, 162 *

חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955-, סעיפים 266, 267, 477, 478

פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, סעיפים 12, 47

ע"פ 242/63 קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3) 477 ,497

ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 557-556

ע"פ 556/80 עלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 184, 188

Miranda v. Arizona 384 U.S. 436 (1966), p. 458

א. "אין אדם משים עצמו רשע"

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט, עמוד ב - דף י, עמוד א

--רש"י, שם

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כה, עמוד א

--רש"י, שם

רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ב

רא"ש, מסכת מכות, פרק א, סימנים יג-יד

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיפים כה-כו

ב. תחולת הכלל בענישה

יהושע, פרק ז

שמואל ב, פרק א, פסוקים א-טז

תוספתא, סנהדרין, פרק יא, א

הלכות פסוקות (מיללר), עמ' 53 (=אוצר הגאונים, סנהדרין, דף ט, עמוד ב)

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו

--רדב"ז, שם

שו"ת הר"י מיגאש, סימן קפו

רי"פ פרלא, ביאור ספר המצוות לרס"ג, חלק ב, ל"ת מז, דף מה ע"ב

שו"ת קול מבשר, חלק ב, סימן כב

רמ"א עמיאל, המדות לחקר ההלכה, כרך ג, מידה כב, אות נג

ג. סייגים וטעמיהם

1. בענישה לצורך שעה

שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא

שו"ת הרא"ש, כלל יא, סימן ה

שו"ת הריב"ש, סימנים רלד-רלה

2. מי שמשים עצמו רשע כשתובע ממון

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רלא

3. אגב עשיית תשובה

שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן פא

4. מי שמשים עצמו רשע מתוך כוונה לטובת עצמו

שו"ת הרמ"א, סימן ל

פתחי תשובה, חושן משפט, סימן לד, ס"ק מ

5. כשיש עד נוסף המעיד כדבריו

מרדכי, בבא בתרא, סימן תקכח

שו"ת עזרת כהן, סימן צד

6. ב"בן נוח"

ספר החינוך, מצוה כו

מנחת חינוך, שם

שו"ת קול מבשר, חלק ב, סימן כב

רמ"ד פלוצקי, חמדת ישראל, קונטרס נר מצוה, דף ק

ד. שתיקה כחיזוק למשקל הראייתי של התביעה

שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו

ה. הודאה תחת איום

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כד, עמוד א

--רש"י, שם

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, אבן העזר, סימן כג

נספחים

אנציקלופדיה תלמודית, ערך אין אדם משים עצמו רשע

ר' אברהם חן, במלכות היהדות, עמ' 131-129


חקיקה ופסיקה ישראלית

פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), חא"י פרק ל"ד, מס' 33 לשנת 1927, סעיף 2

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, סעיפים 152, 161, 162


152. תשובת הנאשם לאישום
(א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם ; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו.
(ב) הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א) עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה ; בית המשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו.
(ג) בית המשפט יסביר לנאשם שאם ברצונו לטעון טענת "במקום אחר הייתי" - כטענה יחידה או בנוסף לאחרות - עליו לעשות כן מיד, ויסביר לו את תוצאות הימנעות מעשות כן, כאמור בסעיף קטן (ד), הכל זולת אם ראה בית המשפט שאין מקום לטענה האמורה.
(ד) משלא טען הנאשם מיד "במקום אחר הייתי", או שטען ולא ציין את המקום האחר, לא יהיה רשאי להביא ראיות - בין עדות עצמו ובין ראיות אחרות - כדי להוכיח טענה כאמור אלא ברשות בית המשפט.
(ה) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של הנאשם לפי סעיף 153 לחזור בו מהודיה בנוכחותו במקום ביצוע העבירה, או לשנות מחובת הראיה שעל התביעה.

161. דבר הנאשם
(א) הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה:
(1) להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד;
(2) להימנע מהעיד.
(ב) בית המשפט יסביר לנאשם כי הוא רשאי לנהוג כאמור בסעיף קטן (א) ואת תוצאות הימנעותו מהעיד כאמור בסעיף 162.
(ג) נאשם שבחר להעיד, יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה; אולם רשאי בית המשפט, לבקשתו, להתיר לו להעיד בשלב אחר של פרשת ההגנה.

162. שתיקת הנאשם
הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו1955-.

חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955-, סעיפים 266, 267, 477, 478


266. הזהרת נאשם [תיקון: תשמ"ז]
לא יגבה קצין בודק עדותו של אדם שהוא סבור, כי יש מקום להאשים אותו בעבירה, ולא יקבל ממנו אמרה אלא לאחר שהזהירו, בשפה שהחשוד שומע ובמלים פשוטות, ולאחר שראה שהאזהרה הובנה על ידיו.

267. תוכן האזהרה [תיקון: תשמ"ז]
וזאת האזהרה:
"אתה חשוד בביצוע עבירה פלונית, האם ברצונך לומר דבר בקשר לעבירה האמורה ? אין אתה חייב לומר דבר אם אין רצונך בכך, ואולם כל מה שתאמר יירשם ויכול לשמש ראיה במשפטך".

477. הודאת נאשם כראיה
לא יקבל בית דין צבאי הודאת נאשם כראיה, אלא אם שוכנע כי ניתנה על ידי הנאשם מרצונו הטוב.

478. הודאת נאשם מרצונו הטוב
העובדה שאמרת נאשם שיש בה הודאה נתקבלה שלא בהתאם לכללים הנקובים בסעיפים 266 עד 272 אינה מונעת את בית הדין מקבוע כי ההודאה ניתנה מרצונו הטוב של הנאשם.

פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, סעיפים 12, 47


12. הודיה [תיקון: תש"ם]
(א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון.
(ב) בית המשפט רשאי לקבל כראיה, להוכחת הנסיבות שבהן ניתנה הודיית נאשם, גם תצהיר בכתב של מקבל ההודיה, שבו הוא מפרט את נסיבות גביית ההודיה ומצהיר כי ההודיה היתה חפשית ומרצון, והוא אם נתקיים אחד מאלה:
(1) הנאשם מיוצג וסניגורו ויתר על חקירת מקבל ההודיה;
(2) ההודיה היתה על עבירה שהיא עוון או חטא והנאשם, במענה לשאלת בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את ההודיה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שההודיה היתה חפשית ומרצון וויתר על חקירת מקבל ההודיה".

47. ראיות מפלילות
(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.

ע"פ 242/63 קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3) 477 ,497

השופט הלוי: עקרון החיסוי מהפללה עצמית - "אחד העקרונות הקדושים ביותר בחוק בארץ הזאת" (דברי לורד Eldon ב-Cossens (1820) Ex parte Buck. 531, 540) - עקרון המשפט המקובל, שהועלה בארצות-הברית לדרגת "חוקה" על-ידי "התיקון החמישי" ("איש לא יוכרח בכל משפט פלילי להיות עד נגד עצמו") - מקורו - כן בראה לי - בתורת ישראל ובמטבע שטבעו חכמים: "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט ע"ב). על מקורו זה של הכלל מעיד נוסחו הלטיני: "Nemo tenetur se ipsum accusare" (או "prodere") שאינו אלא תרגום מילולי מעברית, וכן מעידים עליו עקבותיו בכתבי אבות הכנסיה (עיין המובאות במאמרו של Riesenfeld, Law Making and Legislative Precedent in American Legal History, 33 Minn. L. Rev. 103, 118 (1949), שהועתקו ב-McCormick, Law of Evidence (1954) עמ' 253, הערות 10-9; ועיין בנוגע לתולדות העקרון באנגליה Wigmore, Evidence, McNeughton Revision (1961), 2250). עם קליטת "מהות המשפט המקובל" בארצנו, דרך צינור הסימן 46, לדבר-המלך-במועצתו על ארץ-ישראל וסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, חזר עקרון המשפט העברי לצור מחצבתו.

אמנם יש להבחין היטב בין משמעותו המקיפה של העקרון במשפט העברי, לפיו אין אדם יכול להפליל את עצמו על-ידי הודאת פיו, לבין משמעותו המצומצמת יותר במשפט המקובל, לפיו אין אדם חייב להפליל את עצמו. "אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין, שם), פירוש רש"י: "כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות".

ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 557-556

ע"פ 556/80 עלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 184, 188

Miranda v. Arizona 384 U.S. 436 (1966), p. 458

א. "אין אדם משים עצמו רשע"

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט, עמוד ב - דף י, עמוד א

ואמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצונו - רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. אמר רבא: פלוני בא על אשתי - הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה. - מאי קא משמע לן - דמפלגינן בדיבורא, היינו הך! - מהו דתימא: אדם קרוב אצל עצמו - אמרינן, אצל אשתו - לא אמרינן, קא משמע לן.

רש"י, שם

פלוני רבעו - במשכב זכור.

לאונסו - על כרחו.

הוא ואחר - הנרבע הזה כשר להעיד עליו, ואם יש אחר עמו נהרג הרובע על פיהם.

אל תשת רשע עד - דכתיב (שמות כג) אל תשת ידך וגו'.

רבא אמר - אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו, דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות, ונהרג הרובע, דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה לגבי חבריה, ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות.

פלוני בא על אשתי אבל לא להורגה - לפי שקרוב הוא אצלה, ואף על גב דמהימנינן ליה בהאי סהדותא לגבי חבריה, לא מהימנינן ליה לגבי אשתו, והיינו פלגינן דיבורא, דהא חד דיבורא הוא ולגבי האי מהימן, ולא מהימן לגבי האי.

אצל אשתו לא אמרינן - אדם קרוב לענין פלגינן דיבורא, והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה, ליקטלוה נמי לדידה - קא משמע לן.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כה, עמוד א

בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי, חד אמר: קמי דידי אוזיף בריביתא, וחד אמר: לדידי אוזפי בריביתא. פסליה רבא לבר ביניתוס. - והא רבא הוא דאמר: לוה ברבית פסול לעדות, והוה ליה רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד! - רבא לטעמיה, דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע.

רש"י, שם

בר ביניתוס - אוזיף מלוה.

והוה ליה - האי סהדא רשע, דהא אודי דלווה בריבית.

רבא לטעמיה - בפרק קמא, דאין אדם משים עצמו כו', אינו יכול לפסול עצמו על פיו, דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה, ואדם קרוב אצל עצמו.

רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ב

אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, כיצד הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית, אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים את עצמו רשע, לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית, הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אע"פ שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו, וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו, פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה, פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו.

רא"ש, מסכת מכות, פרק א, סימנים יג-יד

והראב"ד ז"ל כתב בתשובותיו, שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה, ולא פלגינן דבורא, דהא לא פליג בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, אף שלשה, אלמא לא פלגינן עדותם. והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע, היינו דוקא כשמעיד על עצמו, שאין זה עדות כלל, אלא כמי שאינו דמי, שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה... וכי היכי שאין ההורג פוסל את שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הכי נמי כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל, אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לפי שאין עליו שם עד כלל.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיפים כה-כו

סעיף כה

אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע.

הגה: ומכל מקום אין עושין אותו עד, לכתחלה, כדלקמן סימן צ"ב סעיף ה'. וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון מי שחשוד על עריות, שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם, וקול יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה (טור). ועיין בדין החשודים בי"ד סימן קי"ט.

סעיף כו

לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו ברבית, ויש עד אחד עמו, מצטרפין לפסלו; אע"פ שעושה עצמו רשע, פלגינן דבוריה ומאמינים אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו. וכן אם העיד שפלוני רבעו, אפילו לרצונו, או שבא על אשתו, או שרבע שורו, הוא ואחר, מצטרפין לפסלו.

ב. תחולת הכלל בענישה

יהושע, פרק ז

(א) וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל:

(ב) וישלח יהושע אנשים מיריחו העי אשר עם בית און מקדם לבית אל ויאמר אליהם לאמר עלו ורגלו את הארץ ויעלו האנשים וירגלו את העי:

(ג) וישבו אל יהושע ויאמרו אליו אל יעל כל העם כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה:

(ד) ויעלו מן העם שמה כשלשת אלפים איש וינסו לפני אנשי העי:

(ה) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד וימס לבב העם ויהי למים:

(ו) ויקרע יהושע שמלתיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם:

(ז) ויאמר יהושע אהה אדני ה' למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן:

(ח) בי אדני מה אמר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני איביו:

(ט) וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול: ס

(י) ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך:

(יא) חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם:

(יב) ולא יכלו בני ישראל לקום לפני איביהם ערף יפנו לפני איביהם כי היו לחרם לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם:

(יג) קם קדש את העם ואמרת התקדשו למחר כי כה אמר ה' אלהי ישראל חרם בקרבך ישראל לא תוכל לקום לפני איביך עד הסירכם החרם מקרבכם:

(יד) ונקרבתם בבקר לשבטיכם והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות והמשפחה אשר ילכדנה ה' תקרב לבתים והבית אשר ילכדנו ה' יקרב לגברים:

(טו) והיה הנלכד בחרם ישרף באש אתו ואת כל אשר לו כי עבר את ברית ה' וכי עשה נבלה בישראל:

(טז) וישכם יהושע בבקר ויקרב את ישראל לשבטיו וילכד שבט יהודה:

(יז) ויקרב את משפחת יהודה וילכד את משפחת הזרחי ויקרב את משפחת הזרחי לגברים וילכד זבדי:

(יח) ויקרב את ביתו לגברים וילכד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה:

(יט) ויאמר יהושע אל עכן בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני:

(כ) ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי:

(כא) ואראה וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם והנם טמונים בארץ בתוך האהלי והכסף תחתיה:

(כב) וישלח יהושע מלאכים וירצו האהלה והנה טמונה באהלו והכסף תחתיה:

(כג) ויקחום מתוך האהל ויבאום אל יהושע ואל כל בני ישראל ויצקם לפני ה':

(כד) ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנתיו ואת שורו ואת חמרו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו וכל ישראל עמו ויעלו אתם עמק עכור:

(כה) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה וירגמו אתו כל ישראל אבן וישרפו אתם באש ויסקלו אתם באבנים:

(כו) ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה וישב ה' מחרון אפו על כן קרא שם המקום ההוא עמק עכור עד היום הזה:

שמואל ב, פרק א, פסוקים א-טז

(א) ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלק וישב דוד בצקלג ימים שנים:

(ב) ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול ובגדיו קרעים ואדמה על ראשו ויהי בבאו אל דוד ויפל ארצה וישתחו:

(ג) ויאמר לו דוד אי מזה תבוא ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי:

(ד) ויאמר אליו דוד מה היה הדבר הגד נא לי ויאמר אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימתו וגם שאול ויהונתן בנו מתו:

(ה) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו:

(ו) ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדבקהו:

(ז) ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני:

(ח) ויאמר לי מי אתה ויאמר ואמר אליו עמלקי אנכי:

(ט) ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי:

(י) ואעמד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו ואביאם אל אדני הנה:

(יא) ויחזק דוד בבגדו בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו:

(יב) ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב:

(יג) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי:

(יד) ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה':

(טו) ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת:

(טז) ויאמר אליו דוד דמיך דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה':

תוספתא, סנהדרין, פרק יא, א

ר' יוסי אומר: הוא שיתודה [במהד' צוקרמנדל: הרי שהיתרה] בעצמו פטור, שנאמר "לענות בו סרה" - שיחזרו בו [במהד' צוקרמנדל: שיתרה הוא] אחרים, ולא שיתודה [במהד' צוקרמנדל: שיתרה] הוא בעצמו.

הלכות פסוקות (מיללר), עמ' 53 (=אוצר הגאונים, סנהדרין, דף ט, עמוד ב)

רב נטרונאי בר רב הילאי, גאון בישיבת סורא בשנים ד"א תרי"ג - תרי"ח.

רב נטרונאי. ומי שבא מאיליו לבית דין ואמר "הרגתי את הנפש", "חללתי שבת" או ש"עברתי עבירה", אין מנדין אותו ואין מלקין אותו ואין פוסלין אותו לעדות על פי עצמו. דכי אמרינן "הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא", הני מילי בממונא, אבל בקנסא לא, דקיימא לן: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. אבל ודאי מי שבא לבית דין ואמר: "חללתי שבת", "אכלתי חלה", "בעלתי נדה", ורוצה לעשות לו כפרה, מלקין אותו ועושין לו כפרה, שלא הודה מעצמו אלא שעשה תשובה. ואילו היה מקדש קיים, מביא קרבן ומתכפר לו, ועכשיו כיון שבא לבית דין, מלקין אותו וזו היא כפרתו, דקים לן: מלקות תחת מיתה עומד. ודאמר רבא: אין אדם משים עצמו רשע, לא לענין כריתות אלא לענין מיתות בית דין לבד.

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא.

רדב"ז, שם

ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.

גזירת הכתוב היא וכו'. תניא, מי שבא לבית דין ואמר "הלקוני", אין מלקין אותו. והכי אמרינן בכל דוכתא: "אין אדם משים עצמו רשע".

והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות, ולפיכך כתב "וכללו של דבר גזירת מלך היא", ואין אנו יודעים הטעם.

ואפשר לתת קצת טעם, לפי שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר "הנפשות לי הנה" (יחזקאל יח, ד). הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, ומלקות פלגא דמיתה הוא. אבל ממונו הוא שלו, ומשום הכי אמרינן: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו.

ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם, ואין להרהר.

שו"ת הר"י מיגאש, סימן קפו

ר' יוסף הלוי אבן מיגאש, ספרד, ד"א תתל"ז (1077) - ד"א תתק"א (1141). תלמידו של הרי"ף. בין תלמידיו - ר' מימון, אביו של הרמב"ם.

ראובן רצה לעלות לא"י, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לא"י חוץ משבתות וי"ט. יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר, ואם יש לו בו היתר, אם לאו.

תשובה. מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו. והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו. ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו.

ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות, כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון.

וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" - וכי באיזו נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין. ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד, כ"ש שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר.

רי"פ פרלא, ביאור ספר המצוות לרס"ג, חלק ב, לא תעשה מז, דף מה ע"ב

ר' ירוחם פישל פרלא, נפטר בשנת תרצ"ד (1936). עלה מפולין לארץ ישראל בשנת תרפ"ו (1926). מחיבוריו: ביאור על ס' המצוות לרב סעדיה גאון ועל "כפתור ופרח".

כתב ר"י מיגאש... וכוונתו פשוטה, שהוקשה לו במאי דקיי"ל בממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא, אמאי לא אמרינן כן לענין מיתה ומלקות, דאע"ג דאדם קרוב אצל עצמו, מ"מ כיון דכשמודה לחובתו אמרינן לענין ממון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמיא, אמאי לא נימא כן גם לענין מיתה ומלקות.

והנה כבר הרגיש בקושיה זו גם בפירוש רש"י (סוף פ"ב דיבמות כה ע"ב), בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע, וכתב שם וז"ל: ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע, והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי, הני מילי לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא. עכ"ל עיי"ש. אבל לא נחית לבאר לן טעמא מאי. ואולי אפשר דרש"י לטעמיה אזיל, דמשמע מדבריו (בפרק האומר דקידושין סה ע"ב) בד"ה הודאת וכו', דמאי דאמרינן הודאת פיו כמאה עדים דמיא היינו מקרא דכתיב "כי הוא זה", דדרשינן למודה במקצת לחייבו שבועה. הרי שסמך על מקצת הודאתו. עיי"ש. וא"כ, גזירת הכתוב היא בממון, ואין לך בו אלא חידושו, דאיסורא מממונא לא ילפינן. וכ"כ בתשב"ץ, ח"ב סי' עו, דלרש"י הודאת בעל דין בממון כמאה עדים דמי, גזירת הכתוב הוא. עיי"ש.

והרמב"ם ז"ל (סו"פ יח מהלכות סנהדרין) כתב וז"ל: גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקים את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים וכו' וכללו של דבר גזירת מלך היא. עכ"ל. עיי"ש. מבואר דגם הוא הרגיש בקושיה זו, אלא דס"ל לאידך גיסא, דמן הדין היה ראוי לומר גם במיתה ומלקות "הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא" לחובתו, אלא דגזירת הכתוב, מדכתיב "על פי שנים עדים יומת המת", שלא תועיל הודאת הנדון.

אבל רבינו הר"י מיגאש שייר לו דרך לעצמו, וחידש לך, דטעמא דמילתא היינו משום דלענין עונשי הגוף לא שייך לומר הודאת בעל דין כמאה עדים, משום דכיון דאיהו גופיה אסור לצער עצמו, ולא נתנה לו תורה רשות לחבול בעצמו, ואין הפרש בין מצער נפשו למצער חבירו, א"כ מבואר דגבי צערא דגופיה הוה ליה כאחר, ואנן הודאת "בעל דין" בעינן, והרי הוא לגבי צערא דגופיה איננו "בעל דין" אלא כאחר חשוב, והילכך אין בהודאתו כלום לענין עונשי הגוף, משא"כ לענין ממון, דכיון דממונו ברשותו, הרי הוא בעל דין והודאת בעל דין כמאה עדים דמיא לחובתו.

אלא דאכתי קשה לטעם זה, מה שהקשה רש"י ביבמות שם, ממה שאינו נאמן אף לפסול עצמו לעדות, דבזה ליכא צערא דגופה, ואין לומר דמתוך שאינו נאמן ללקות לא מהימנינן ליה נמי למיפסל נפשיה. הא ליתא, דהתינח, אם הודה בעבירה שיש בה מלקות, אבל אם הודה ברבית או בגזל ואונאה וכיו"ב, דמלקות ליכא בלאו הכי, א"כ הוה ליה לומר דמיפסל מיהת על פי עדותו. מיהו לזה י"ל, דמכל מקום כיון דאין לו רשות על גופו לחבול בו ולצערו, אינו חשוב בעל דין על גופו כלל, דלאו בעליו הוא, כיון שאינו יכול לעשות בו כרצונו. והילכך לא חשיב הודאת בעל דין, גם לענין למיפסל נפשיה, דלגבי גופו כאחר חשיב.

גם יש לומר, דכיון דאמרה תורה "אם לא יגיד" וגו', ושיעבודא שעבדיה רחמנא לגופיה לגבי כל ישראל, שאם יודע להם עדות חיובי מיחייב להגיד בבית דין, לאו כל כמיניה למיפסל נפשיה לעדות בהודאת פיו, דכל היכא דחב לאחריני לא אמרינן "הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא", כדאמרינן בקידושין (סה ע"ב) ובשאר דוכתי. עיי"ש. אבל מה שאינו נאמן על עצמו למיתה ומלקות, היינו משום דאין זו הודאת בעל דין, דכיון דאין הפרש בין מצער נפשו למצער חבירו, הוה ליה לגבי גופו כאחר.

שו"ת קול מבשר, חלק ב, סימן כב

רבי משולם ראטה, פולין , תרל"ה (1875) - בני ברק, תשכ"ג (1963). שימש ברבנות ברומניה. עלה לארץ ישראל בשנת תש"ט (1949), ונתמנה חבר ברבנות הראשית.

...ובאמת הטעם שנתן הרדב"ז, הרמב"ם עצמו רמז לזה במקום אחר, שכתב בפ"א מה' רוצח ה"ד: "ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנינו אלא קנינו של הקב"ה", ובמורה נבוכים, ח"ג, תחלת פרק מ"א, הוסיף בזה, שאפילו אם הנהרג עצמו חי אח"כ שעה אחת, ואמר "מחלתי להורג, הניחו לו", אין שומעין לו וכו'. עיי"ש.

רמ"א עמיאל, המדות לחקר ההלכה, כרך ג, מידה כב, אות נג

ר' משה אביגדור עמיאל, פורוז'ובה (ליטא), תרמ"ב (1882) - תל-אביב, תש"ה (1945). רב בשווינציאן (ליטא), בגראייבו (רוסיה), ובאנטוורפן, ולאחר מכן רבה הראשי של תל-אביב. מחיבוריו: "המדות לחקר ההלכה", "דרכי משה", ו"דרשות אל עמי".

...שרק אז אנו אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כשהאדם הוא הבעל דין גופא, אבל כשהוא רק בעל המציאות לחוד, בזה אין הכלל הזה.

וזהו ההבדל למשל, שבדיני ממונות הוא מתחייב לפי הודאתו, שהיא חשובה כמאה עדים, אבל בכל חיובי עבירות אנחנו אומרים להיפך: אין אדם משים עצמו רשע. מפני שכשאדם עושה עבירה, הוא רק בעל הפעולה אבל לא בעל הדין, כי הדין לא הוא העושה, אלא התורה, שהתורה מטילה את החיוב על כל מי שיעשה את הפעולה הזו, ולא כן בכל ההתחייבויות של דיני ממונות, ששם האדם הוא ג"כ בעל הדין, שבאמת הוא בעצמו עושה את הדין, למשל, כשהוא מוכר או קונה וכדומה, הנה הוא בעצמו העושה את החיוב, והתורה נותנת לזה רק תוקף.

ג. סייגים וטעמיהם

1. בענישה לצורך שעה

שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא

ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, ד"א תתקצ"ה (1235) - ה"א ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

שאלתם: הסכימו דעת הקהל, למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה: שיהא רשות בידינו, משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו: אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם... יש לנו ליסר את ראובן, אן לא? וכן, אם העדים או אחד מהן קרובים לראובן, ורואין אנו אמתלאות, שאלו העדים אומרים אמת, יש לנו רשות לעשות על פיהם, אע"פ שאין שם עדות ברובה?

תשובה: דברים אלו נראין פשוטים בעיני, שאתם רשאי' לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם, אלא בב"ד שדנין ע"פ דיני תורה, כסנהדרין או כיוצא בהם. אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות, כפי השעה, ברשיון הממשלה.

שאם לא כן, אף הם לא יקנסו בגוף ולא בממון, לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל, ולא בדברים שאינם מצוים. לפי שאין אנו דנין עכשיו, אפי' בדיני ההלואות מדין התורה, דבעינן אלהים; שהם המומחין, ואנן הדיוטות אנן. אלא בשליחותייהו קא עבדינן. וכי עבדינן שליחותייהו, במילי דשכיחי, כהודאות והלואות. אבל במילי דלא שכיחי, כגון גזילות וחבלות ושאר עבירות, לא.

וכן, לא ילקה ולא יענש על פי עצמו. לפי שאין אדם משים עצמו רשע, מן הדין!

ואפילו יש עדים כשרים, לא ילקה, אא"כ התרו בו. שאין בית דין מלקין, אלא אחר התראה!

אלא שבכל אלו הדברים, אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה. הלא תראו, דוד שהרג ע"פ עצמו גר העמלקי. וכן אמרו: מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב [על] סוס בשבת, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו. ולא שהלכה כן, אלא שהיתה השעה צריכה לכך. כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ ע"ב).

כל שכן אתם, שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו.

שו"ת הרא"ש, כלל יא, סימן ה

רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).

על השאלה ששאלתם אותי, אשיבכם מה שהוא דין מן הדת שלנו. כי הנשבע לעשות דבר אחד, ואמר אח"כ: אני עברתי על שבועתי ולא עשיתי הדבר שנשבעתי לעשותו, ואין הדבר יכול להתברר בעדים שעבר על שבועתו, אלא בהודאת פיו, אינו נפסל, ואין עונשין אותו; כי אין אדם משים עצמו רשע. וזה האיש נשבע לעשות הפנקס ביושר ואמת לפי אומד דעתו; ואם הוא אומר עתה שעשאו בשקר וברעה, לא מהמנינן ליה. הילכך, מן הדין אינו יכול לעונשו, כיון דאין הדבר יכול להתברר שבמזיד עבר על שבועתו; דאיכא למימר שמא לפי אומד דעתו עשה הכל. ואם יראה לכם שיש לענשו, כיון שהחציף פניו ואמר שעבר על שבועתו, וראוי הוא לכך, הטילו עליו העונש כפי שיראה לכם. נאום הכותב, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

שו"ת הריב"ש, סימנים רלד-רלה

ר' יצחק בר ששת, פ"ו (1326) - קס"ח (1407). נולד בברצלונה, ועקב רדיפות שנת קנ"א נמלט לאלג'יר ונתמנה שם לרב.

הגיעני כתבכם עם קונדרוס השאלות, על ענין האיש ההוא אשר קרה. קרא בראש הומיות, ברחובות נתן קולו, ופער פיו לבלי חק, ושכנגדו טען לפניכם לדין אותו בדין מסור ומלשין ולחייבו מיתה. ונסתפק לכם בדבר המשפט ספקות, בניתם מהם חמשה שאלות, שהם ענפים, ולא שרש הענין בעצמו. אבל נראה מדעתכם, שאם אמת היה הדבר, ויתברר בעדים, שאמר הדברים ההם כפי שסדר בתביעתו התובע כנגדו, שהוא חייב מיתה כדין מסור ומלשין. אלא שנסתפק לכם איך תחקרו הדבר, אם בעדים לבד, או גם בהודאת פיו, ואיזה מהם ראשונה. ואם יש בהודאת פיו צד חקירה. ואם תקבלו העדים בפני הכתות. ושאר הספקות הבאים בשאלות החמשה, אשר סדרתם...

ראשונה: נסתפקתם, אם מן הדין לקבל בתחלה הודאת פי המסור, קודם קבלת העדים שכנגדו, ואם מעלה ומוריד לקבל הודאתו אם לאו.

תשובה: אין ספק שבדיני ממונות אין מקבלין את העדים אלא לאחר שהשיב הנתבע לתביעת התובע. לפי שאם הודה הנתבע, מתחייב ממון ע"פ הודאתו, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך כשהנתבע כופר בתביעת התובע, אז צריך לעדות העדים, ומקבלין אותן. וא"כ, למה יטריחו ב"ד לקבל עדות העדים קודם תשובת הנתבע לתובע, ואולי אין צריך לעדים, שהנתבע יודה לתביעת התובע?...

אבל בדיני נפשות, לפי שורת הדין אין חשש בהודאת פיו, שהרי אינו מתחייב מיתה על פי עצמו, רק ע"פ עדים, ואין הודאתו מעלה ומורדת, אין צריך לקבל הודאת פיו כלל. אלא שמקבלין העדים בפניו; ואם יודה לדברי העדים, דנין אותו ע"פ העדים, ואם לא יודה לדבריהם, צריך להביא עדים אחרים להזים אותן או להכחישן. אבל עתה... שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לפי צורך השעה, ואף שלא בעדות גמורה, כל שידעו באמתלאות ברורות שעבר העבירה. לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה. ולפי שמן הדין צריך לחקור יפה יפה, כמו ששנינו (אבות פ"א): הוי מרבה לחקור את העדים; וכל המרבה בחקירתם הרי זה משובח, כדתנן במסכת סנהדרין, בפרק היו בודקין (מ'): כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. לזה נראה, שלכתחלה ראוי לקבל הודאת פי העובר, קודם קבלת העדים, כדי שיוכלו לחקור את העדים על פרטי דברי העובר; אך אם לא נעשה בדרך זה, וקבלו העדים תחלה, אין קפידא בזה, ויכולין לקבל אחר כן הודאת פי העובר...

[סימן רלה]

שניה: אם ב"ד חייבין לתת למסור טוען לסדר טענותיו, או למנות לו מורשה; ואם מן הדין לתת לו טוען, אם יתנו לו קודם הודא' פיו, או אח"כ; באשר הוא בקש לתת לו טוען כמו שיש לתובע טוען.

תשובה:...הנתבע בדיני נפשות, כיון דבעינן: ושפטו העדה והצילו העדה, ותנן (סנהדרין לב): דיני נפשות, הכל מלמדין לזכות ואין הכל מלמדין חובה, אם כן יכול למנות אנטלר שיטען בעדו וילמד זכותו. שהרי שומעים לכל מי שיבא ויאמר: יש לי ללמד עליו זכות; ואפי' לאחר שיגמר הדין ויצא ליסקל, אם אמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות, מחזירין אותו. וכל שכן שאם יש לתובע אנטלר ללמד חובה, שיוכל הנתבע למנות גם כן ללמד זכות.

אמנם עתה שנהגו לקבל הודאת פי העובר, אם ראו ב"ד לקבל הודאת פיו קודם שימנה טוען שיטעון בשבילו, כדי שלא ילמדהו טענות של שקר, ושיצא הדין לאמתו, הרשות בידם.

2. מי שמשים עצמו רשע כשתובע ממון

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רלא

שאלת: ראובן תובע משמעון: מנה לי בידך, מריבית קצוצה שגבית ממני. ושמעון טוען: לא היו דברים מעולם. הודיעני: אם הדין עם שמעון, ופטור אף משבועת היסת, משום דאין ראובן משים את עצמו רשע? או דילמא, לא אמרינן: אין אדם משים את עצמו רשע; אלא לגבי עדות. כי ההיא דבר ביתמס, דאמר חד לדידי אוזיף ברבית. אבל הכא, הרי הוא בתביעת גזלה, ומתחייב בשבועת היסת.

תשובה: דבר ברור הוא זה, שאין אומרין בכי הא, אין אדם משים עצמו רשע. שלא אמרו, אלא לענין לפסול את עצמו, או לחייב את גופו, לפי שאדם קרוב אצל עצמו, ואינו משים את עצמו רשע. כההיא דבר ביתמס. ובההיא דפלוני רבעו לרצונו. וכן, שלא להרשיע את עצמו בתשלומי קנסין. דכתיב: אשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו. הא שלא בכיוצא באלו, נאמן. ותדע לך, שאלו הודה שהדליק גדישו של חבירו, ואפילו ביום הכפורים, או שהודה שגזל את חברו, נאמן ומשלם. ואין אומרין: אינו נאמן לפסול את עצמו. וכן, אילו הודה שהלוה את חברו ברבית קצוצה, מחייבין אותו לשלם, על פי עצמו. ואף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, ואינו נאמן בכך, לענין לפסול את עצמו...

3. אגב עשיית תשובה

שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן פא

ר' מאיר בן גדליה מלובלין, קראקא, שי"ח (1558) - לובלין, שע"ו (1616). רבו של השל"ה. ידוע בחיבורו 'מאיר עיני חכמים' על התלמוד, המודפס בדפוסים הנפוצים של התלמוד.

חכם לב ואמיץ כח... מהר"ר וייבוש אב"ד קראקא יצ"ו...

הגיעוני דברי מעלתך, בדין ומעשה הבא לידי כבוד תורתו, בעד אחד שהיה חתום על גיטין הרבה, ולאחר זמן רב יצא עליו קול ערעור דגזלנותא, ואמרו עליו, כי קודם החתימה זמן רב, לערך עשרים או שלשים שנה, נמצא בידו איזה גניבה, דהיינו שהופקד בידו פקדון, והוא שלח בו יד, שלקח מתוך החבילה שהופקד בידו כיס, שקורין ווטצק"א, עם איזה סך מעות. ומעשה שהיה כך היה: כשהחזיר לבעל הפקדון חבילתו, ולא מצא בתוך החבילה את כיסו, ושאלו: "היכן הוא הכיס עם מה שבתוכו?" והוא השיב: "לא ידעתי משום דבר, רק מה שהנחת בידי אתה נוטל". והזמינו לפני ראש הקהל, וצוה לאסרו במאסר. וכשראה שתפסו אותו, אמר לשלוחי הקהל שתפסו אותו: "מה אתם תופסים אותי, תחפשו היטב בבית, בחורין ובסדקין, אולי תמצאוהו, שאולי אחד מאנשי ביתי לקחו מתוך החבילה, והסתיר את הסכום באיזה חורים וסדקים". סוף דבר, הלכו השלוחין לביתו, וחפשו ובדקו ומצאו הכיס מונח במקום התורפה, אבל לא מצאו המעות בתוכו, וצעק המפקיד: "איה, איפה המעות שהיו מונחים בתוך שלחופית אחת, לערך חמשים אדומים?". ואז הלכו וחפשו עוד יותר בחדר, בחורים ובסדקים, ומצאו גם אותן בחור קטן שבכותל שמניחים שם הפמוט, גבוה יותר מכדי שיד אדם מגעת שם...

גם עתה אחר הערעור, כשקרא אותו האב בית דין לחקור אותו על עובדא דא, הודה לפני ולא בוש, רק התנצל באיזה דברי התנצלות וראיות, כדי להכשיר את עצמו...

ואם באנו לפוסלו, מטעם דהוא בעצמו הודה שהוא גנבו, רק שהתנצל בפני הרב בטענה, באמרו שהיה לו על המפקיד מלוה ישנה, ועוד אמר שעשה תשובה על מעשה זה שעשה, כמבואר בקונטרס של העדויות, ואם כן, הוי ליה גנב ופסול לעדות.

לא מסתבר לומר כן, דהרי הגמרא ערוכה היא, מימרא דרבא בפרק קמא סנהדרין, ובפרק זה בורר, דאין אדם נפסל על פי עצמו, מטעם ד"אין אדם משים עצמו רשע". ופסקוהו כל הפוסקים.

ואף על גב שכתב הרמב"ם, והביאו הטור חושן המשפט, סי' צ"ב, שאין ראוי לעשותו עד לכתחילה, מכל מקום פשוט הוא שאין לפוסלו בדיעבד, והעדויות שהעיד, וממקומו הוא מוכרע, שהרי איתא התם, דהוא ואחר מצטרפים להרוג את הרובע.

ומה שכתב כבוד תורתו, דאפשר לחלק, דמה שאמרו אין אדם נפסל על פי עצמו, היינו היכא שבא להודות וכו', ואף שרוצה לעשות תשובה, איכא למימר שמא איערומי קא מערים, שהוא רוצה לפסול עדותיו שהעיד כבר, אבל היכי שאנו רואים שאדרבא, הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא, רק שע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא, כגון הכא, שהוא אומר עכשו שהוא הודה אז בפני ראשים שעשאו, ורוצה לומר שמחמת תשובה עשאו, וכיון שאנו אין מחזיקין אותו לתשובה מעלייתא, הוא נתפס בדבריו לפוסלו ע"י זה. עכ"ל.

הנה לא מסתבר לי לחלק הכי, דהא דאין אדם נפסל על פי עצמו, לא מסברא בעלמא אמרו כן, אלא מדינא, כדאיתא התם, רבא אמר, דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, ופירש רש"י, כלומר ע"י עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי התורה פסלה קרוב לעדות, וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל על פי עצמו, מטעם קורבה, אין לחלק בשום אופן.

4. מי שמשים עצמו רשע מתוך כוונה לטובת עצמו

שו"ת הרמ"א, סימן ל

ר' משה איסרליש, קראקא, רפ"ה (1525) לערך - של"ב (1572). גדול פוסקי אשכנז בדורו של מחבר השולחן ערוך ובעל המפה על השולחן ערוך. עסק גם בפילוסופיה ובקבלה. בהכרעותיו התבסס גם על הפסיקה האשכנזית, ובכך נעשה השולחן ערוך ספר מקובל על כל עם ישראל.

...דאיתא במרדכי בפרק החולץ (יבמות סי' לז), דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום, אם בא להעיד לטובתו, וע"י זה משים עצמו רשע נאמן, כדאיתא התם.

פתחי תשובה, חושן משפט, סימן לד, ס"ק מ

ר' אברהם צבי הירש אייזנשטט, תקע"ג (1813) - תרכ"ח (1868).

ועי' בכנסת הגדולה, בהגהות הטור, אות סב, שכתב וז"ל: אף על גב דאין אדם משים עצמו רשע, אבל אם בא להעיד לטובתו ועל ידי זה משים עצמו רשע, נאמן. הר"ם איסרלס ז"ל, בתשובה סי' ל, בשם מרדכי דהחולץ. עכ"ל. ולכאורה דברים אלו מכוונים לדברי הגאון מהר"פ מקראקא. אולם בכנסת הגדולה שם מסיים על זה: ובדקתי במרדכי דהחולץ ולא מצאתי, עיין שם...

ועיין בתשובות שמן רוקח, חלק א סי' כא, בעובדא בחבורת מוזגי י"ש שנשבעו בפ"מ [=בפה מלא] שכל אחד מחויב להודיע להנאמן קודם שיוליך התבואה לטחון כמה יטחן, ובאם יעלים, מחוייב ליתן עשרים אדומים קנס. ואחד מהם העלים, ובאו בני החברה לבית דין, ושלחו אחריו והודה, רק שביקש להתנצל את עצמו באיזה התנצלות, ונתחייב ממון מתוך טענותיו. והורה הרב ובד"צ שמחויב ליתן קנס הנ"ל, וגם הוא פסול לעדות ולשבועה.

ואיזה גדולים פקפקו בזה. וכפי הנראה, טעם המפקפקים, שדעתם דאין לפסול את האיש הנ"ל כיון שלא היו עדים נגדו, רק אותם אנשים מחברה מוזגים, והמה נוגעים בדבר, שרצו שישלם להם מה שהעלים, וגם שיתן הקנס. ומצד הודאת עצמו אין לפוסלו, דאין אדם נפסל על פי עצמו.

והוא ז"ל הסכים עם הרב הנ"ל, דשפיר הורה לפסול האיש הנזכר לעדות ושבועה וכו'. וכתב, דהפקפוק מצד דאין אדם נפסל על פי עצמו, לכאורה י"ל על פי סברת הגאון מהר"פ מקראקא, שהובא בתשובות מהר"ם לובלין סי' פא וכו'... וכיוצא בזה כתב הרמ"א ז"ל, בתשובה בשם מרדכי דהחולץ וכו'. וא"כ, הוא הדין בנידון דידן, שהאיש הנזכר בא כמתנצל בפני הבית דין שלא חטא כלום, רק שהפסק דין היה שאין זו התנצלות, שפיר נפסל על פי עצמו. אבל באמת זה אינו, כי רבים חולקים על סברא זו וכו'.

אמנם לפי דעת הראב"ן, שהובא במרדכי דבבא בתרא גבי נסכא דר' אבא, דסובר דאין אדם משים עצמו רשע, אבל אם איכא עד אחד והוא מודה לדברי העד, נעשה רשע אף דאינו נפסל על פי עד אחד וכו', וכן כתב בכנסת הגדולה אות נז, שכן הוא דעת הרשב"א ומהרי"ק והרשד"ם ומשפט צדק כדעת הראב"ן, דאם מודה לדברי העד נפסל בעד אחד.

5. כשיש עד נוסף המעיד כדבריו

מרדכי, בבא בתרא, סימן תקכח

ר' מרדכי בר' הלל הכהן, א' (1240) לערך - נ"ח (1298). מגדולי הפוסקים באשכנז בתקופתו. נהרג על קידוש השם.

וזקני הראב"ן הקשה... אלא הכי פירושו: הוה ליה כגזלן שהודה לדברי העד, שדרך חטיפה ודרך גזלנות באה לידו, ואילו היו שני עדים חייב לשלם, השתא נמי אינו יכול לישבע. ואפילו לרבא דאמר פרק קמא דסנהדרין גבי פלני רבעני לרצוני, הוה ליה רשע ואין אדם משים עצמו רשע, הכא דאיכא עד אחד בהדיה, פסיל לנפשיה, וכן הדין התם ברביעה, אם היה עד אחד עמו - פסול.

שו"ת עזרת כהן, סימן צד

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

ונראה לעניות דעתי, דראב"ן סבירא ליה דעיקר טעם הדבר דאין אדם משים עצמו רשע, ולא אמרינן בזה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, משום שהוא חב לאחרים בזה, וכדאמרינן בקדושין ס"ז, דלהכי אין עד אחד בקדושין מועיל, משום שחב לאחרים. והיינו כמו שכתב המרדכי, הביאו הסמ"ע סי' ל"ד, דיש לומר אערומי קא מערים שלא להעיד לחבירו, והרי הוא חב לכל מי שיוכל לבא להם תועלת מעדותו, ויתחייב להעיד מדין "אם לא יגיד ונשא עוונו". א"כ יש לומר דבאמת מצד הנוגע לעצמו ראוי לומר אדם משים עצמו רשע, וכמו שיש פוסקים סבירא להו הכי באומר "חשוד אני" לענין דשכנגדו נשבע ונוטל, עי' ס' דברי אמת קונט' חשוד הנ"ל. אלא שנוגע גם לאחרים, א"כ יש לומר טעם דאדם קרוב אצל עצמו אינו שייך במה שנוגע לאחרים, שהרי לאחרים אינו קרוב, על כן מצטרף עם עוד אחר לפוסלו לאחרים, מצד ממה נפשך: אם אינו רשע, ראוי להאמינו. וכיון שנאמינו, רשע הוא. וכיון שאתה בא שלא להאמינו, על כרחך צריך אתה להחזיקו ברשע, והוי דומיא דגיטו וידו באים כאחד. ועדיף מיניה לענין סברת השכל, דראוי שיחשב רשע על כל פנים.

6. ב"בן נוח"

ספר החינוך, מצוה כו

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבור חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

מנחת חינוך, שם

ר' יוסף באב"ד, רבה של טרנופול (גליציה). נפטר בשנת תרל"ד (1874).

דין זה חידש הרב המחבר מדעתו הרחבה, ולא מצאתי בש"ס ולא בר"מ דבן נח יתחיב בהודאת עצמו. אך דברי הרב המחבר נכונים בטעמם, דכיון דהא דאינו נאמן על עצמו מבואר בסנהדרין ט ע"ב, עיין סוגיא דפלוני רבעני, דאדם קרוב אצל עצמו, א"כ הפסול מטעם קרוב, וגם בישראל אם הוא בעצמו מעיד ואין אחר עמו הוא רק עד אחד, אך אפילו לעד אחד אינו מצטרף מחמת קרוב. אבל בבן נח דנהרג בעד אחד ועל פי קרוב, א"כ למה לא יהיה נאמן על עצמו. על כן דברי הרב המחבר ברור מללו דנהרג על פי עצמו, כי נהרג על פי קרוב ועל פי עד אחד.

אך לדעת הראב"ד שפירש שם בסוגיא, דעל עצמו אינו בגדר עדות, עיין רא"ש מכות פ"א אות יג... דלא שייך עדות שבטלה מקצתה רק בקרובים אבל לא על עצמו שאינו בגדר עדות, והדברים עתיקין בראשונים ואחרונים, א"כ עכ"פ כיון דילפינן כאן בגמרא סנהדרין נז ע"ב דעל כל פנים צריך עד, א"כ אפשר כיון דהוא אינו בגדר עדות על עצמו... א"כ אפשר דאינו נהרג על פי עצמו, כיון דאינו עד כלל, לא מחמת קרוב.

שו"ת קול מבשר, חלק ב, סימן כב

...שקשה על הרמב"ם דסוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין, למה הוצרך לתת טעם שאינו מספיק לכל הדברים? שהרי אפילו לפסול עצמו לעדות או למלקות, נמי אמרינן "אין אדם משים עצמו רשע", אף דלא שייך הטעם של הרמב"ם, דשמא ממרי נפש הוא (ובשביל כן סיים הרמב"ם: וכללו של דבר גזירת מלך היא, כמו שכתב הרדב"ז הנ"ל), ולמה לא הספיק לו הטעם, משום שאדם קרוב אצל עצמו (כיון דאמרינן בסנהדרין דף ט' ושאר מקומות, דמשום הכי אין אדם נאמן להשים עצמו רשע, מפני שאדם קרוב אצל עצמו), ולפיכך אינו נהרג בהודאת עצמו. וכבר כתב הרמב"ם, פי"ג מה' עדות ה"ט, שזה שפסלה תורה עדות הקרובים בין לטובתו בין לרעתו גזירת הכתוב הוא.

אכן, יישוב הדברים הוא על פי מה שהוכחתי במקום אחר, שדעת הרמב"ם דגם בן נח אינו נהרג בהודאת עצמו, ולכן כתב בסוף פרק ט מהלכות מלכים, רק שנהרג בעד אחד ובדיין אחד וע"פ קרובים (והוא מגמרא סנהדרין דף נ"ד), דעל כל פנים בעינן עדות של עד אחד ולא סגי בהודאת עצמו. ולפיכך הוצרך הרמב"ם לטעמו המחודש בסוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין, משום בן נח, שגם כן אינו נהרג בהודאת עצמו, אע"ג דלא שייך בו הטעם דאדם קרוב אצל עצמו, דהא בן נח נהרג בעד אחד ואפילו קרוב, לכן חידש הרמב"ם הטעם דשמא ממרי נפש הוא. אבל בספר החינוך, מצוה כ"ו ומצוה קצ"ב, כתב שבן נח נהרג בהודאת עצמו, ולא הביא שום מקור לדבריו, וגם המנחת חינוך כתב שלא נמצא כן בשום מקום. אולם בירושלמי קידושין, פ"א ה"א, איתא דבן נוח נהרג בהודאת עצמו, דאמרו שם: ר' יהודה בר פדי מוסיף בחנק ומפי עצמו. כך היא גירסתו של קרבן העדה.

רמ"ד פלוצקי, חמדת ישראל, קונטרס נר מצוה, דף ק

ר' מאיר דן פלוצקי, תרכ"ו (1866) - תרפ"ח (1928). רב בדוואהרט ובאוסטרוב. מחיבוריו: "כלי חמדה" על התורה, ו"חמדת ישראל".

ויש להמתיק ביותר, לפי מה שכתב הר"מ[ב"ם] בשילהי פרק ח"י מסנהדרין הטעם דאמרה תורה דאין אדם נהרג על פי עצמו, דשמא ממרי נפש הוא, או נטרפה דעתו לדבר זה. ועיי"ש. וזה שייך לחוש בישראל, דכתיב "והצילו העדה", וצריך לאהדרה אזכותיה, מה שאין כן בבן נוח, בודאי צריך להיות נאמן בהודאת פיו. ואם כן, מסברא נכונים דברי הרא"ה ז"ל. אך צריך עיון שלא זכר הר"מ ז"ל דבר זה.

והנה... כתבנו להכריח דהר"מ ז"ל גם כן סבירא ליה כשיטת החינוך, והוא ממה שכתב בהלכות סנהדרין הנ"ל, דמה שהרג יהושע לעכן בהודאת עצמו היה מדין מלך, ובררנו שם דמלך... אין לו יותר כח לדון מדיני בני נוח, ומי שאינו מתחייב בדיני בני נוח, גם המלך אינו יכול להענישו. עיין שם, מילתא בטעמא בטעם לשבח... ואם כן, מוכרח מזה דגם בן נוח נהרג בהודאת עצמו.

אמנם, כעת רואה אני ששתי תשובות בדבר... [א]... [ב] יש להעיר בעיקר הדבר שכתבנו, דמדכתב הר"מ ז"ל, דהיה על פי דין מלך, על כרחך דבן נוח גם כן נידון על פי הודאת עצמו. דהרי הר"מ ז"ל כתב זה גם על מה שהרג דוד את הגר עמלקי על פי הודאת עצמו. והנה הגר עמלקי, דעת הרבה מהמפרשים דהיה בן נוח. ואם כן, למה צריך הר"מ ז"ל לומר מצד דין מלך, תיפוק ליה דבן נוח נהרג על פי עצמו?! אלא ודאי, דהר"מ ז"ל חולק על החינוך, וסבירא ליה דאין בן נוח נהרג על פי עצמו, ורק מדין מלך קאתי עלה...

ומעתה יש לומר, לפי מה דנראה מדברי הר"מ ז"ל, דלא הביא כלל איסור זה דבן נוח אסור להרוג את עצמו, נראה דסבירא ליה אף על גב דנאמרה לנוח ולבניו, מכל מקום כיון דלא נשנית, אמרינן דלישראל נאמרה ולא לבני נוח, ולאחר מתן תורה אין בן נוח באיסור זה כלל, שיהיה אסור להרוג את עצמו. ואם כן, כמו דיכול לחייב את עצמו בממונו, הוא הדין דנאמן על גופו, דגם גופו הוא ברשותו, ואינו דומה לישראל בזה. הכלל, דמסברא נראה דצדקו דברי הרא"ה ז"ל. אמנם מכל מקום, מדהשמיט הר"מ ז"ל דבר זה, צריך עיון, אם סבירא ליה כשיטת החינוך בזה.

ד. שתיקה כחיזוק למשקל הראייתי של התביעה

שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו

על אודות דברי ריבות שנתעצמו בהם רבי שלמה בן אלבגל ורבי ישראל בן אלחדאד זה ימים ושנים, והוחלפו כמה מונים, מדין ישראל לדין אומות העולם ומדין אומות העולם לדיני ישראל. ועתה נתגלגל הדבר שבאו הלום, בציר גבירתנו המלכה, מב"ת [=מנשים באוהל תבורך], והביאו לי כתבה, שהיא צִותה עלי שאקח כל שטרי הטענות שנעשו בזאת התביעה בפני המוקדמים של וילייאריאל ובלדוליד, לפני הרב רבי משה ן' חביב, ושאדון על פי טענותיהם הללו, ממה שיראה לי מקו היושר והאמת. גם כי קשה לי במאד מאד להשתדל בדין קשה כזה, שנתגלגל זה כמה ימים לפני אנשים יקרים ונכבדים, חכמי ישראל וחכמי האומות, וגם כי המה בעלי דינים קשים... ומבקש אני מהא-ל שופט צדק, שיהא בעזרי לזרות ולהבר תבן מהבר, ויערה רוח קדשו ממרום עלי לדון דין אמת לאמתו...

עוד שאלוהו הדיינים, לרבי ישראל, שיאמר בפני מי פרע המעות אלו הנזכרים; והשיב רבי ישראל שאינו חייב להשיב על זה, שאין רגילות למי שפורע שטרו שיפרענו בפני בני אדם.

עוד שאלוהו, שיאמר להם אם פרע לר' שלמה זה המעות הנזכרים בסתר, בינו לבינו, או בפני שום אדם, או באיזה ענין; והשיב רבי ישראל ואמר, שאינו חייב להשיב על זה.

עוד שאלוהו, שיאמר להם אם פרעו בעצמו או ע"י שליח, והשיב שפרעו הוא בעצמו, במעות או בשטרות, עד שנתפרע מהכל.

עוד שאלוהו, אם אותן שטרות שהוא אומר שנתן לרבי שלמה בפרעון השטר, אם היו על שמו או על שם רבי שלמה, והשיב כי היו על שמו ועל שם רבי שלמה.

עוד שאלוהו, אם עשה מסירה, או הרשאה, מאלו השטרות שמסר לו, והשיב כי לא הוצרך לעשות לו מסירה, כי הוא סייעו בגבייתם.

עוד שאלוהו, כמה היה סכום השטרות שנתן לו, והשיב שאינו זוכרו; אמרו לו שיאמר באומד, אף אם יאמר אלף יותר או אלף פחות אין קפידא בדבר, ואמר שאינו זוכר.

עוד שאלוהו, אם פרעו לרבי שלמה בזאת העיר או חוץ לעיר, והשיב שאינו זקוק שיאמר זה, אלא שפרעו והחזיר לו שטרו וקרעו.

עוד שאלוהו, אותו פרעון שאומר שפרע, אם פרע בפעם אחת או בכמה פעמים, והשיב שאין לו להשיב יותר ממה שהשיב.

עוד שאלוהו, שיאמר להם אם הודיע לשום אדם הפרעון שאמר שעשה לרבי שלמה, באותו הזמן שאמר שפרע, כדרך שעושין כל העולם, שמפרסמין כשפורעין חובות שעליהם, וכל שכן חוב גדול כזה, שהיה לו לפרסמו בכל העולם, ויותר בעבור שהיה הפנקס חתום ביד רבי שלמה, בחתימת ידו של ר' ישראל הנזכר; והשיב שאין לו להשיב על זה.

עוד שאלוהו, שיאמר להם אם מכר או משכן שום מטלטלין או קרקעות לפרוע חוב גדול כזה, או אם משכן אותם רבי שלמה הנזכר, או דחקו בשום דחק לגבות ממנו זה הממון הגדול, והשיב שהוא פרע לו שטרו ולא הוצרך למכור ולמשכן, ואין להשיב יותר...

עוד שאלוהו, שיאמר אם פרע קודם שנתפס רבי שלמה, או אחר תפיסתו, ואמר כי אין לו להשיב על זה.

עוד שאלוהו, מאחר שאתה אומר שפרעת לרבי שלמה זה השטר הנזכר, שנולד זה הפנקס ממנו, למה לא תבעת ממנו הפנקס, כיון שהיה חתום בכתב ידך ועד אחר עמך; והשיב, כי הרבה פנקסים נעשו בינו ובין ר' שלמה זה ממשא ומתן שהיה ביניהם, ושפרעו הכל, ואין לו על מה שיחפש על הפנקס שהיה בינו לבינו.

עוד שאלוהו, שיאמר ברשות מי נשארו השטרות הכתובים בפנקס רבי שלמה, וחתום בכתב ידך ובכתב יד ר' שאול ן' שעיב, והשיב כי אין לו להשיב על כל אלו השאלות.

עוד שאלוהו הרבה שאלות, והשאלות הם מטושטשות במקצת, ועל כולם השיב שאין לו להשיב על שאלותם.

עוד שאלוהו, שיאמר להם באותה גבייה שאמר שסייע לר' שלמה, בגבייה זו מה גביתם, אם גביתם, חטים, או שעורים, או בהמות, או מטלטלין, או קרקעות, או בפני איזה שופט היה הולך עם רבי שלמה זה, כשהיה הולך לעשות אינטריגא; והשיב, כי אותן שטרות שנתן לרבי שלמה על שם רבי ישראל זה, כי כולן גבה אותן רבי שלמה זה, ואין לו להשיב יותר.

עוד שאלוהו הרבה שאלות, כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות, ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו, ויפה כוונו, ונלאיתי לכתוב כולן שלמו' כל הטענות שעיקר הדין תלוי בהן, וקצת חקירות ודרישות.

הנה אני רואה, שהדיינים חקרו ודרשו היטב, כדי שיברר רבי ישראל תשובותיו, כי היה תימא בעיניהם, איך פרעון גדול כזה יעשה במסתרים בקוצר זמן?! וכוונו שיברר ר' ישראל דבריו, ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה, כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו, והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו, ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר, ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו...

נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה, כדאיתא בפרק שבועות העדות, ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת.

ה. הודאה תחת איום

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כד, עמוד א

מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא. חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר: היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה ואודי.

רש"י, שם

אגניב ליה כסא דכספא - כלי של אושפיזו היה.

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, אבן העזר, סימן כג

ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). מגדולי הרבנים בדורו. היה אב"ד ביאמפולה ובפראג בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בימי חייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר.

קבלתי מכתבו, והנה האריך בכמה סוגיות מה שלא היה נחוץ לדינא, והראה גודל חריפותו ובקיאותו. אמנם אני אין לי פנאי לזה, ויביט בחיבורי נודע ביהודה, שאין דרכי לפלפל בדברי השואל, רק להשיב לעיקרא דדינא, ובפרט כעת שטרידנא טובא בטרדת הימים הללו. ולבקשת בני הרב מוהר"ר יעקבקא עיינתי מעט בקצת דבריו, וראיתיו איל המנגח צפונה וימה והכל בחכמה, ואמינא יישר כחו וחילו לאורייתא.

והנה מתחלה אשיב במה שהוא לדינא, מה משפט האשה הזאת אשר עליה שואל. והנני מעתיק שורש השאלה בקיצור. ששנים נזדמנו לפונדק אחד, אחד צדיק ואחד רשע, ובלילה בעת שהיו כולם ישנים ובחדר ההוא היה איש ואשה, האשה היתה שוכבת על מטתה עם וילונות סביב המטה, והאיש היה שוכב על ספסל סמוך להמטה חוץ לוילון, וזה הרשע האורח קם בלילה ממטתו, והנה הנר היה כבר כבה והולך כדרך הנר שהוא למטה בשפופרת, והיה סבור שכבר כבה לגמרי, שכבר היה חושך בחדר ההוא, והלך בחשיכה למטה אל האשה הנ"ל לשכב אצלה במטה. ופתאום התחילה האשה לצעוק "אוי ואבוי" בקול מר, ולגודל הצעקה נתעורר האורח השני, וירא והנה זה הרשע יוצא מן המטה של האשה הנ"ל. והאשה צועקת "אוי ואבוי". והתחיל האורח לצעוק על בעל הבית אבי האשה, ובא הבעה"ב עם אשתו לתוך החדר, והאשה צועקת בקול מר. והלכו אל המטה ומצאו אותה בחרדה גדולה, ממש אימת מות. ויאמרו אבי האשה ואמה, מה לך כי חרדת כל כך? ואם הרשע הזה רצה לטמא אותך, והרגשת וצעקת והלך בפחי נפש ממך? והשיבה האשה (ולפי דברי האורח היתה כך תשובת האשה), "אוי ווי כבר טמא אותי", כסבורה שהוא בעלה רק אח"כ הכירה בזקנו. והתחילו כלם בבכי מר מאד. ואז אמר אבי האשה: "אוי לי מה אעשה לך בתי, ובעלך הוא כהן". ובין כך ננער גם בעל האשה, והקיץ, ושמע קול רעש ובכי הזה. וספרו לו המעשה, ולקח הבעל את אשתו ושאל וחקר ממנה גוף המעשה, ונכנס עמה לבית הסתר לחקור יפה. ולפי דברי הבעל אמרה לו האשה שלא טמא אותה כלל בהכנסת אבר, רק במעשה חידודין וקירוב בשר וחיבוק ונישוק, והכירה בזקנו שהוא איש זר ולא בעל אותה כלל. ושוב למחרתו לקחו את החשוד הרשע הנ"ל לבית הרב, והתחילו ליסרו בכמה הכאות והודה בזה הלשון, "אמת שכבר באתי עליה"...

תשובה. אשה זו מותרת לבעלה כהן, ולא ידעתי בה שום מקום חומרא משום צד.

ומתחלה נתחיל בעדות הרשע הזה. ולית ביה ממשא מתרי טעמי. האחד, אפילו אם היה עד כשר מעיד על טומאה ממש, כיון שיסרו אותו במכות, ומתוך כך הודה, אין בדבריו ממש. ואף ששוב כשהעיד בפני הבעל והאשה, שוב לא הכו אותו, גם כן לא מהני, שהרי עדיין בידם להכותו. ועיין במהרי"ק שורש ס"ג. ואפילו לדעת החולקים שם, מכל מקום בזה מודים שהיה הכל במעמד אחד ובשעה אחת, גם החולק מודה שעדיין מקרי אנוס, שהרי עדיין עסוקים באותו ענין ולא פטרוהו מהאונס כלל...

נספחים

אנציקלופדיה תלמודית, ערך אין אדם משים עצמו רשע

ר' אברהם חן, במלכות היהדות, עמ' 131-129

ר' אברהם חן, צ'רניגוב (רוסיה), תרל"ח (1878) - ירושלים תשי"ח (1958). רב בנובוזיבקוב ובדנציג. עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ה, וכיהן כרבה של שכונת בית הכרם שבירושלים.


© מורשת המשפט בישראל
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041

לדף הראשי | HOME