מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society

סדנאות במשפט העברי בנושא תרומת אברים ומכירת אברים בעריכת פרופ' נחום רקובר ספרית המשפט העברי תשס"ח-2008 תוכן העניינים חקיקה ופסיקה ישראלית חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, סעיפים 6-6א הצעת חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008, סעיפים 2, 4 הצעת חוק השתלת אברים, התשס"ח-2008, סעיפים 3, 20 תמ"א (י-ם) 26/82, היועץ המשפטי לממשלה ופלונית נ' ג' ציוידאלי 698/66 היועץ המשפטי נ' פלוני, פ"ד מב(2) 661, 677-684 א. תרומה מן החי - הסתכנות להצלת אחר רמב"ם, ספר המצוות, מצוות לא תעשה, רצז רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד פני משה, שם כסף משנה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד סמ"ע, חושן משפט, תכו, ס"ק ב תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א רש"י, שם תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א רש"י, שם תוספות, שם מנחת חינוך, מצוה תכו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ח משנה ברורה, שם, ס"ק יט שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז) שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח) רמ"א, יורה דעה, סימן קנז, סעיף א ש"ך, יורה דעה, סימן קנז, ס"ק ג שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד, ענף ד שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה, סימן קנה שו"ת חוות יאיר, סימן קמו העמק שאלה, על שאילתות דרב אחאי, שאילתא קמז, ס"ק ד שו"ת יד אליהו, סימן מג ר' חיים הליר, ביאור על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד ב. תרומה מן המת - קביעת רגע המוות תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פה, עמוד א רש"י, שם תלמוד ירושלמי, יומא, פרק ח, הלכה ד רי"ף, יומא, פרק ח [דף א עמוד א] בית הבחירה, יומא פה ע"א רמב"ם, פירוש המשנה, יומא שם רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכות יח-יט מגיד משנה, שם כסף משנה, שם שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיפים ג-ד חכמת אדם, כלל קנא, סעיף יח משנה, אהלות, פרק א, משנה ו שו"ת חכם צבי, סימנים עד, עז כרתי ופלתי, יורה דעה, סימן מ, סעיף ד חידושי חתם סופר, נידה יח ע"א שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן קסז שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שלח שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קמו שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קלב שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עב שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן נד פסק הרבנות הראשית לישראל מכתביהם של הרבנים ש"ז אויערבאך וי"ש אלישיב עמדת הרב ש"ז אויערבאך (א' שטינברג, חוב' אסיא, נג-נד, תשנ"ד, עמ' 13) ג. תרומת אברים מקטן ומפסול-דין - תשובות ר"י זילברשטיין (קול התורה, חוב' מב, עמ' רלא-רלה) חקיקה ופסיקה ישראלית חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, סעיפים 6-6א 6. (א) מותר לרופא לנתח גויה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם... 6א. (א) השאיר הנפטר בני משפחה, לא תנותח גווייתו לפי סעיף 6 - למעט ניתוח בנסיבות כאמור בסעיף 6(ג) [="להציל חייו של פלוני"] - אלא אם...: (1) הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהעדר בן זוג - ילדיו, ובהעדר ילדים - הוריו, ובהעדר הורים - אחיו או אחותו;... (ב) התנגד אדם בחייו בכתב שגווייתו תנותח, הרי על אף האמור בסעיף 6 ועל אף כל הסכמה של בן-משפחה לפי סעיף קטן (א) - לא יבוצע הניתוח. (ג) הסכים אדם שגווייתו תנותח, מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן-משפחה. (ד) בנסיבות כאמור בסעיף 6(ג) מותר לנתח את הגוויה זולת אם התנגד האדם בחייו בכתב שגווייתו תנותח... הצעת חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008, סעיפים 2, 4 2. מועד המוות של אדם הוא מועד קביעת מוות מוחי-נשימתי לפי הוראות חוק זה או מועד קביעת מוות לבבי-נשימתי. ... 4. (א) קביעת מוות מוחי-נשימתי תיעשה לפי הוראות שיקבע המנהל, ובלבד שיכללו תנאים אלה:... (2) קיימת הוכחה קלינית להפסקה מוחלטת של נשימה עצמונית; (3) קיימת הוכחה קלינית להפסקה מלאה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח כולו, לרבות תפקוד גזע המוח;... הצעת חוק השתלת אברים, התשס"ח-2008, סעיפים 3, 20 3. (א) לא יקבל אדם תמורה בעבור אבר שניטל מגופו או מגופו של אדם אחר, או המיועד לנטילה כאמור, והכל בין שהנטילה נעשית בחייו של אדם ובין לאחר מותו. (ב) לא ייתן אדם תמורה בעבור אבר שהושתל בגופו או בגופו של אדם אחר, או המיועד להשתלה כאמור. (ג) לענין סעיף זה, לא יראו כתמורה כל אחד מאלה:... (2) תשלום והחזר כספי בעד הוצאות, ששולמו לתורם לפי הוראות סעיף 20; (3) תמורה שנתן תאגיד שהשר הכיר בו לפי הוראות סעיף 26... הצעת משרד הבריאות: 20. (א) שר הבריאות... יקבע תשלום אחיד שישולם לכל התורמים כפיצוי בשל ההפסד הכספי הנובע, באופן סביר, מהפעולות הכרוכות בנטילת אבר... הצעת ח"כ אברהם רביץ: (ה)... תורם יהיה זכאי גם לכל אלה: (6) מלגת לימודים עבורו או עבור ילדיו; שר הבריאות, בהתייעצות עם שר החינוך, יקבע את תנאי תשלום המלגה, גובהה ומועדי התשלום... (8) הנחה בתשלומי ארנונה כללית... (9) פטור ממס הכנסה, בשיעור שמקבל עיוור או נכה בשיעור של 100... (11) פטור מתשלום דמי נסיעה באוטובוסים וברכבות... (12) פטור מתשלום דמי כניסה לגנים לאומיים ולשמורות טבע... תמ"א (י-ם) 26/82, היועץ המשפטי לממשלה ופלונית נ' ג' ציוידאלי השופט צ' טל: לאחר עיון בבקשה ולאחר ששוחחתי עם הרופאים פרופ' ציוידאלי וד"ר שטלצר, אני מחליט כי מותר לאימן של הקטינות - המבקשת פלונית - להסכים להשתלת מח-עצמות בילדתה הקטינה, א"ב, וללקיחת המח מהקטינה ג"ד, בתה של המבקשת, וזאת על-סמך חוות הדעת הרפואית... נתתי דעתי גם על עמדת ההלכה במקרה כזה. מצווה מן התורה להציל את הנתון בסכנה. וכך שנינו:ב"מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר... שנאמר:ו "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז) (תורת כהנים קדושים פד; ברייתא סנהדרין עג ב'). מלבד הלאו של לא תעמוד על דם רעך, נצטווינו גם במצוות עשה להציל את הנתון בסכנה, מדין השבת אבדת גופו... כך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הל' רוצח א' יד) ובשולחן ערוך חושן משפט תכ"ו. והוא הדין גם בהצלה מספק סכנה (חידוש רבנו נסים לסנהדרין שם) ואפילו אם ההצלה כרוכה בצער למציל (מגן אברהם קנ"ו]). ומכיוון שהחיוב להציל הוא גם במצוות עשה ברור כי לפי ההלכה ניתן לכפות את המציל להציל, כדין כל מצוות עשה ש"כופין אותו עד שתצא נפשו" (כתובות פו סוף ע"א וריש ע"ב) וכן "כופין על מידת סדום" (ב"ב יב ע"ב). אולם נחלקו דעות הפוסקים אם המציל חייב להכניס עצמו בסכנה או אפילו בספק סכנה, כדי להציל את חברו אף מסכנה ודאית (הגהות מימוני על הרמב"ם הלכות רוצח א' י"ד מביא בשם הירושלמי לחיוב). לעומת זאת שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן אלף נ"ב שזוהי מידת חסידות אך אין חיוב לסכן עצמו. וראה בארוכה באנציקלופדיה תלמודית, ערך "הצלת נפשות" עמ' שמ"ז-שמ"ח. ובשו"ע הרב בעל התניא הלכות נזקי גוף סעיף ז':נ "..ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חברו ממיתה ודאית" והוא מסיים:ב"ויש חולקין בזה וספק נפשות להקל". ובענייננו, נראה שגם לפי ההלכה אין כל מקום לכפות את הקטינה לתרום. ראשית, מפני שכל שלא הגיעה למצוות אינה בת חיוב במצוות כלל ושנית, מפני שלקיחת מח העצמות תיעשה בהרדמה כללית הכרוכה בספק סכנה לתורמת. אמנם זהו ספק רחוק, אך הסוברים שאין חיוב הצלה בספק סכנה למציל אינם מחלקים בין ספק רחוק לקרוב. (אחד הנימוקים של הרדב"ז הוא שגם ספק סכנה רחוקה עלולה לגרום סכנה של ממש...). אף-על-פי כן, החלטתי לאשר את בקשת האם לנטילת מח העצמות מן הקטינה וזאת לטובת קטינה זו עצמה, בהסתמך על דעתו של הפסיכולוג ד"ר שטלצר, ששוחח עם הילדה והוא סבור, כי אם לא תתרום ממח עצמותיה להצלת אחותה הקטנה - היא תחיה תמיד בהרגשה שלא עשתה כל שבידה להצלת חיי אחותה... ד"ר שטלצר סבור חד-משמעית, שיהא זה לטובת הקטינה מבחינה נפשית והוא ממליץ על כך בלי הסתייגות. "טובת הילדה" אינה רק טובתה החמרית והגשמית. לא פחות מזה חשובה טובתה הנפשית. 698/66 היועץ המשפטי נ' פלוני, פ"ד מב(2) 661, 677-684 השופט מ' אלון: 10. עקרון יסוד של ערך האדם וסגולתו, כל אדם ובאשר הוא אדם, קובע גם את מהותה ואופיה של תרומת איבר מאדם אחד לרעהו. אין זו תרומה במובן הרגיל והמקובל של נתינת מתנה של רכוש או נכס, ולו יהי בעל שווי גדול ביותר. תרומת כליה... ערכה אינו נמדד בכסף... משום כך הכלל הוא, שאין להתיר תרומת כליה של פסול-דין תמורת תשלום כספי, בדרך המסחר... מהותה זו של תרומת איבר מאדם אחד לרעהו קובעת - מבחינה עקרונית - גם לעניין תרומת איבר של אדם כשיר דין, שנתן הסכמתו לתרומה בתמורה לתשלום כספי. מיסחור באיבר של בן אנוש ותרומת איבר של אדם הם תרתי דסתרי, ונוגדים הם תפיסות יסוד של ערכינו הרוחניים והמוסריים. לאחרונה דנו חוקרים ומלומדים, חכמי הלכה ואנשי הגות, בשיקולים הפוסלים תרומת איבר מאדם שהוא כשיר דין תמורת תמורה כספית (ראה י' ויסמן, "אברים כנכסים" משפטים טז, (תשמ"ז) 500, וביבליוגרפיה, שם; הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חו"מ, ח"א, קג). לעניין תרומת דם לבנק הדם, דרך משל, כבר נהוג, לעתים, שהתורם מקבל תמורה כספית. מדובר באיבר מתחדש ש"גזעו מחליף" ובחוסר כל סיכון לתורם. דומה לכך הוא עניין שאיבת מוח עצמות, אשר אף הוא מתחדש ואין בו משום סיכון לתורם. בתרומת כליה עבור תמורה כספית הספק קשה וסבוך יותר. השאלה הגדולה בסוגיה משפטית-אנושית זו היא, להיכן אנו מגיעים במדרון החלקלק... שאנו צועדים עליו. שהרי לחצים חברתיים, פסיכולוגיים וחומריים יכול שיביאו ל"שוק איברים" של "חלקי חילוף", ולמצב שבו גופם של עניים ישמש כ"מקור אספקה" של "חלקי חילוף" עבור עשירים; שהרי מטבעם של דברים העשיר לא ימכור איבר מגופו, אך העני ¬שאין לו קשר כלשהו לנתרם - עלול להסכים למכור איבר מאיבריו כדי להיחלץ מעוניו ומדחקו. זוהי תחזית קשה מבחינת כבודם של בני אדם וערכם כבני אנוש. דומה שבדרך כלל יש להימנע מלצעוד במדרון חלקלק זה, והמקרים החריגים והיוצאים מן הכלל ייקבעו, לאחר שיקול זהיר ועיון מרובים, בכל מקרה ומקרה לגופו. א. תרומה מן החי - הסתכנות להצלת אחר רמב"ם, ספר המצוות, מצוות לא תעשה, רצז הזהירנו מלהימנע בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מוות או הפסד ויהיה לנו יכולת להצילו; כמו שיהיה טובע ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חבירו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו, הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל... וכל כיוצא בדברים אלו - העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך". תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד רבי איסי איתציד בספסופה. אמר רבי יונתן: יכרך המת בסדינו. אמר רבי שמעון בן לקיש: עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא. אזל ופייסון ויהבוניה ליה. פני משה, שם איתציד בסיפספה - ניצוד במקום סכנה הרבה, ומלשון "האף תספה" (בראשית יח, כד), ו"פן תספה" (בראשית יט, יז) היא, ודומיהם, שכל הניצוד לשם - סוף נספה הוא. יכרך המת בסדינו - כלומר, שנתייאש הימנו ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכי המת. ושמע ר' שמעון בן לקיש, ואמר לו: "או אני אהרוג, או אני נהרג, אני אלך ואציל אותו בכח". והלך ופייס לאותן הגזלנים והניחוהו ונתנו אותו לידו. כסף משנה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד וכתב הגהות מיימון [דפוס קושטא, הלכה טו] עבר על לא תעמוד וכו' - בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק. סמ"ע, חושן משפט, תכו, ס"ק ב ר' יהושע כ"ץ וולק, ש"י (1550) לערך - שע"ד (1614). מגדולי חכמי פולין. ובהגהות מיימוניות כתבו, דבירושלמי מסיק, דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה… גם זה השמיטו המחבר [=ר"י קארו] ומור"ם [=ומורנו הרב משה, הרמ"א] ז"ל; ובזה יש לומר, כיון שהפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, לא הביאו בפסקיהם, משום הכי השמיטוהו גם כן. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חבירך. רש"י, שם אם ישתו שניהם ימותו - בצמא, שאין מספיק לשניהם. ואם ישתה האחד מגיע לישוב - וימצא מים. עמך - חייך קודמין. תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו. אטמרינכו - הא אמור רבנן: האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו. [תרגום: אותם בני גליל שיצא עליהם קול שהרגו נפש. באו בפני ר' טרפון. אמרו לו: יחביא אותנו אדוננו. אמר להם: איך אעשה? אם לא אחביא אתכם - יראו אתכם. אם אחביא אתכם - הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף שאין לקבל אותו, יש לחוש לו. לכו אתם והחביאו את עצמכם.] רש"י, שם מיחש ליה מיבעי - ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם. תוספות, שם אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו' - פירש בקונטרס: "ושמא הרגתם, ואסור להצילכם". ובשאילתות דרב אחאי [סימן קכט] מפרש: "שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך". והיינו "מיחש מיבעי ליה" למיחש - שיש לחוש ללשון הרע להאמינו, לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים. מנחת חינוך, מצוה תכו ר' יוסף באב"ד, רבה של טרנופול (גליציה). נפטר בשנת תרל"ד (1874). ...לפי מה שכתבו התוספות (סנהדרין עד ע"ב, ד"ה והא), [היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על תינוק ומתמעך], דלא שייך סברא "מאי חזית", וכו', אדרבה מאי חזית [דדמא דחבראי סומק טפי, דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה], אם כן מצד הסברא אין צריך להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חבירו, אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי, כיון דהוא לא יעבור כלל [במעשה], רק עובר על "לא תעמוד על דם רעך", אם כן, כל מצוות נדחין אפילו מפני ספק סכנה, מחמת "וחי בהם"… שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ח הרואה… יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם. משנה ברורה, שם, ס"ק יט ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) - תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע. כדי להצילם - ומכל מקום, אם יש סכנה להמציל, אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו (איסור והיתר). ואפילו ספק סכנה נמי, עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה, חושן משפט, סימן תכו]. שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז) ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות. שאלת ממני: אודיעך דעתי, על מה שראית כתוב [פסקי רקנטי, סימן תע]: "אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך. יש אומרים, שחייב להניח לקצץ האבר, הואיל ואינו מת. והראיה מדאמרינן בעבודה זרה (כח ע"ב): חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת. ומפרש טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תליא [=שרשי העין תלויים בלב]. משמע, הא אבר אחר - לא. והשתא, יבוא הנדון מקל וחומר: ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פקוח נפש; אבר אחד, שנדחה מפני השבת, אינו דין שתִדָחה מפני פקוח נפש!". ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה. תשובה: זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה: [א] מה לסכנת אבר דשבת, שכן אונס דאתי משמיא [=שבא מן השמים], ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת; אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו - לא שמענו. [ב] ותו, דילמא [=ועוד, אולי] על ידי חתיכת אבר, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ומאי חזית [=ומה ראית] דדם חבירו סומק טפי [=אדום יותר], דילמא דמא דידיה סומק טפי [=אולי הדם שלו אדום יותר]. ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כל כך עד שמת. והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכל שכן אם יחתכו אותו... [ג] ותו, דהתורה אמרה "פצע תחת פצע, כויה תחת כויה" (שמות כא, כה), ואפילו הכי חששו שמא על ידי הכוייה ימות, והתורה אמרה "עין תחת עין", ולא "נפש ועין תחת עין"; ולכך אמרו שמשלם ממון. והדבר ברור, שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה, יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפילו הכי חיישינן לה [=חוששים לזה], כל שכן בנידון דידן [=בנידוננו]... [ד] ותו, דכתיב "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו, שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? [ה] הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות. ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. [ו] ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה "חסיד שוטה", דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה [=כי ספק שלו עדיף מוודאי של חברו]. שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח) שאלת ממני: אודיעך דעתי, במה שכתב הרמב"ם ז"ל, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק קמא: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך"… תשובה:... והוי יודע שיש בכלל לאו זה, שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו, אבל להציל נפש חבירו… אפילו במקום דאיכא ספק סכנה, חייב להציל. והכי איתא בירושלמי. ומכל מקום, אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע, אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דידיה סומק טפי! אבל אם הספק אינו מוכרע, אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל - עבר על "לא תעמוד על דם רעך". רמ"א, יורה דעה, סימן קנז, סעיף א ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור 'לא תעשה'. ש"ך, יורה דעה, סימן קנז, ס"ק ג אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת אין צריך לבזבז יותר מחומש... ואם יש סכנת אבר, צריך עיון אי דמי לממון או לנפש... ונראה לקולא. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד, ענף ד ר' משה פיינשטיין, תרנ"ה (1895) - תשמ"ו (1986). נולד והתחנך בליטא. נחשב לפוסק העיקרי של יהדות ארצות-הברית ולמנהיגה של היהדות האורתודוכסית שם. ענף ד. ובדבר אם יש חיוב לאחד לחתוך אברו בשביל הצלת נפש של חברו, כיון שפליגי רבוותא בזה אין לחייב כהרדב"ז בתשובה... ונראה שהטעם הוא משום דלא תעמוד על דם רעך הוא ככל הלאוין שמחוייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור על לאו כדאיתא ברמ"א... וכתב הש"ך שם סק"ג... ואם יש סכנת אבר צ"ע... ומסיק דנראה לקולא. ונראה שהוא מטעם שלא נקט הרמ"א רבותא דאפילו אבר צריך לחתוך כדי שלא לעבור אלאו, אלמא דלחתוך אבר אינו מחוייב בשביל לאו ויעבור ולא יחתוך אברו אף שהוא אבר שאין בו סכנה. ואף שלחלל שבת בשביל סכנת אבר אסור כדאיתא באו"ח סימן שכ"ח סעיף י"ז וה"ה שאסור להתרפא בשאר איסורי לאוין בשביל סכנת אבר, וזהו כוונת הש"ך שציין לעיין באו"ח סימן שכ"ח סעיף י"ז שהוא לראיה לאסור ומ"מ לא חש לזה הש"ך ומסיק דנראה לקולא. נראה פשוט שהתם שהחולי כבר יש בהאבר אין לו לעשות איסור לאו ולחלל שבת כדי לרפאות את אברו, אבל כשהוא להיפוך שהוא אנוס לעבור על לאו אך בחתיכת אבר ינצל מלעבור על הלאו, אינו מחוייב לחתוך האבר בשביל שלא יעבור הלאו. וסובר הרדב"ז מאחר שלא מצינו שעל לאו דלא תעמוד על דם רעך יהיה חמור מכל לאוין שבתורה שיהיה מחוייב גם לחתוך אברו להציל חברו, שאינו מחוייב, דבלא ראיה להחמירו משאר לאוין אין לנו לומר חדוש כזה, ולכן אינו מחוייב לחתוך אבר בשביל הצלת חברו... ולפי הטעם שכתבתי דלאו דלא תעמוד על דם רעך הוא בדין כל הלאוין, אין לחייב לאדם ליכנס בספק סכנה להצלת חברו מודאי סכנה, דהא להנצל מעבירת כל הלאוין ודאי לא רק שאינו צריך אלא שגם אסור להכניס עצמו לספק סכנה, דאדרבה הא מחללין שבת אף לרפאות מספק סכנה וכ"ש שאסור להכניס עצמו לספק סכנה להנצל מחלול שבת ומכל הלאוין, וא"כ אין לחייבו להכניס עצמו לספק סכנה גם בשביל להציל נפש חברו. אבל מסתבר שיהיה חלוק לאו דלא תעמוד על דם רעך משאר לאוין לענין איסור, דבשאר לאוין הא אסור להכניס עצמו לספק סכנה כדי שלא יעבור אלאו... וכ"ש שהוא מתחייב בנפשו ומאבד עצמו לדעת כשיכניס עצמו לספק סכנה במעשה בשביל איסורי לאוין. אבל להציל נפש חברו, אף שג"כ הוא רק באיסור לאו, יהיה מותר להכניס עצמו בספק מאחר דעכ"פ יוצל נפש מישראל, לפי מה שפירש"י בסנהדרין דף ע"ד ד"ה סברא בטעם שיהרג ולא יעבור ברציחה משום דכשיעבור ויהרוג והוא ינצל הרי איכא תרתי אבוד נשמה ועבירה וכשיהרג ולא יעבור איכא רק חדא אבוד נשמה דכי אמר רחמנא לעבור על המצוות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא אבוד נשמה למה יהא מותר לעבור, אלמא דשוין לדין זה נפש שלו ושל חברו וממילא שייך להתיר ספק נפש שלו בשביל ודאי נפש חברו. אבל לענין לחייב ליכנס לספק סכנה כיון שעכ"פ הוא רק בדין לאו, אין להחמיר יותר מלשאר לאוין למה שבארתי בטעם הרדב"ז. אבל בלשון הב"י חו"מ סימן תכ"ו איתא שהגמיי"מ הביא מירושלמי שחייב והסמ"ע סק"ב כתב בלשון "צריך" שג"כ הוא כלשון "חייב", וא"כ הוא דלא כדכתבתי בטעם הרדב"ז לענין שא"צ לקוץ אברו להצלת נפש חברו. אבל לא קשה זה על הרדב"ז דהרדב"ז הא פסק דלא רק שאינו מחוייב להכניס עצמו בספק סכנה אלא אף שליכא מדת חסידות, דה"ז חסיד שוטה, דספק דידיה עדיף מודאי דחבריה כדהביא הפת"ש עיי"ש, וגם כל הפוסקים לא פסקו כהירושלמי כדכתב הסמ"ע. שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה, סימן קנה ר' משה שיק, הונגריה, תקס"ז (1807) - תרל"ט (1879). רב ביערגן ובחוסט. תלמיד ה"חתם סופר". ואני כתבתי בחידושי לסנהדרין דף ע"ג, מהא דפריך הגמרא שם: למה לי "לא תעמוד על דם רעך", תיפוק ליה מ"והשבותו לו"; ואי נימא כהירושלמי אפילו בספק נפשות, לא פריך הגמרא! ועל כרחך, דהש"ס דידן לא סבירא ליה כן. שו"ת חוות יאיר, סימן קמו ר' יאיר חיים בכרך, שצ"ח (1638) - תס"ב (1701). נולד בלייפניק (מוראביה), ושימש כרב בקובלנץ, מגנצא וורמייזא. מחכמי אשכנז המובהקים. מפורסמים חיבוריו, שו"ת 'חוות יאיר' ו'חוט השני'. לאחרונה נדפס ספרו 'מקור חיים' על שולחן ערוך, אורח חיים. כתב בכסף משנה... בשם הירושלמי שמחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו. וש"ס דידן ב"מ דף ס"ב נמי הכי משמע, דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי? וא"כ מחויב לכנוס לספק נפשות אפילו בספק הצלה. וצ"ע. העמק שאלה, על שאילתות דרב אחאי, שאילתא קמז, ס"ק ד ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), תקע"ז (1817) - תרנ"ג (1893). ראש ישיבת וולוז'ין. ...והפסק הוא על פי הירושלמי תרומות… אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. פירוש: ישאר במקומו, ואין לנו להיכנס במקום סכנה. ואף על גב דמסיים דאמר ר' שמעון "או אנא קטיל או מתקטיל, אנא איזיל ואשזיב בחיילא", והיינו שכתב הגהות מיימוניות דבירושלמי איתא דיש להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו - אבל לא פסק רבינו הכי… דריש לקיש עביד הכי במדת חסידות, אבל הכא במילתא דבני העיר לא שייך להתחסד ולסכן טפלי, דלאו בני מחילה נינהו, אם אין הדין הכי. ונראה להוסיף, דעיקר פלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, הוא פלוגתא דבן פטורא ור' עקיבא, בתורת כהנים, בפרשת בהר, והובאה בבבא מציעא דף סב, א, שנים שהיו הולכים במדבר... ולכאורה דעת בן פטורא תמוה: וכי בשביל שאי אפשר לקיים "וחי אחיך", מחויב הוא להמית את עצמו, ח"ו?! ואיזו תועלת תהיה מה שיתן גם לחבירו! אלא הענין, דאם ישתו שניהם, על כל פנים יחיו יום או יומיים גם שניהם, שמא יגיעו לישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים, מה שאין כן אם לא יתן לחבירו, הרי ימות בוודאי בצמא. ובא ר' עקיבא ודרש "וחי אחיך עמך - חייך קודמין", והפירוש: אפילו ספק חיותו קודמין, כדאיתא ביומא דף פה, ב, "וחי בהם - ולא שימות בהם", ודריש מכאן: אפילו ספק סכנת נפשות דוחה כל המצוות, ד"וחי" משמע ודאי, דשלא יבוא בשום ענין לידי סכנה, כמו שכתבו התוספות, בד"ה ולפקח. והכא נמי, דכתיב "וחי אחיך עמך", ודרשינן "חייך קודמין", פירוש: ודאי חייך קודמין. וידוע דהלכה כר' עקיבא, והיינו כר' יוסי. ומשום הכי לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל, דמדרשה דר' עקיבא והמשל דשנים שהיו הולכים במדבר, למדנו שאין להיכנס לחשש סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חבירו, וכבר הובא ברי"ף ורא"ש פרק איזהו נשך, אם לא מצד מידת חסידות, כהא דירושלמי, בעובדא דריש לקיש. שו"ת יד אליהו, סימן מג ר' אליהו מלובלין, מחכמי פולין, אב"ד ביאלי, בריסק ואייבשיץ. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל והתיישב בחברון. ספרו 'יד אליהו' נדפס בשנת תע"ב (1712). שאלה. [א] אם מחויב אדם להכניס עצמו בסכנת נפשות כדי להציל חבירו בוודאי. או [ב] אינו מחויב בזה, אבל על כל פנים רשאי לעשות כן אם רוצה ממידת חסידות, או מחמת אהבת חבירו. או [ג] אינו רשאי לסכן עצמו כלל בשביל הצלת חבירו. תשובה... איתא בהגהות מיימון, דצריך לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו... נראה לעניות דעתי, דליתא להאי דינא כלל, וכאשר אבאר בעזרת ה'. ואפשר, דמשום הכי השמיטו הבית יוסף, ולא הביא האי דינא בשולחן ערוך... נראה לעניות דעתי, דמותר להכניס עצמו, אבל אינו מחויב, אם לא ממדת חסידות, אם ירצה, כאשר אבאר בסייעתא דשמיא (עיין מה שכתב בספר חסידים, סימן תרצט, דמצוה להדיוט לומר "הרגוני ולא חבירי תלמיד חכם")... עוד יש להביא ראיה דאין צריך להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת אחרים, ממה שכתבו התוספות, בפרק ט דנדה, דף סא, גבי רבי טרפון, שלא רצה להטמין הני בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא כו', שלא רצה לסכן עצמו עבורם, אף שמסתמא לא היה אצלו רק ספק סכנה, אם יוודע למלכות, דמסתמא היה יכול להתנצל שאינו יודע שהרגו, והם היו בוודאי הצלה אילו הטמינום. עם כל זה, לא היה רוצה להטמינם מספק... מכל אלו ראיות מוכח, דעל כל פנים, אינו מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת אחרים... אח"כ מצאתי בשו"ת חוות יאיר... רצה להביא ראיה לזה, ממה שאמרו בבבא מציעא דף סב, שנים שהלכו בדרך וביד אחד קיתון של מים, וז"ל: "משמע, דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. ואם כן, מחויב לכנוס לספק נפשות אפילו בספק הצלה"... ונראה לעניות דעתי, דמה שכתב מתחילה אליבא דרבי פטורא, דסבירא ליה, דמוטב שישתו שניהם כו', דיש לומר דהיינו שאיירי ששניהם יהיו בספק, רוצה לומר, שקרוב הוא הדבר שלא יספיק לשניהם, עם כל זה ישתו שניהם כדי שלא יראה את חברו מת ודאי אם לא ישתה. ועל זה בא רבי עקיבא ואמר דאפילו הכי, בנידון כזה, חייך קודמין, דהיינו שהוא יחיה ודאי ואף שחבירו ימות ודאי, דחייך קודמין. אבל כשודאי ימותו שניהם אם ישתו שניהם, נראה לי דאפילו רבי (פרטא) [פטורא] מודה דאחד ישתה אף דהשני ימות ודאי. והכי מוכח קצת: חדא, דהוה ליה לומר דלא ישתו שניהם וימותו שניהם, ועדיף טפי משישתו שניהם וימותו גם כן שניהם אם אינו מספיק לשניהם בודאי, דהא על כרחך צריך לומר בזה דוודאי אם לא ישתו שניהם וימות אחד קודם להשני, דפשיטא דאח"כ ישתה השני, וכבר ראה במיתתו של חבירו. וזה פשוט. אם כן, למה נגרום מיתה להשני בחינם, שנאמר דוקא שישתו שניהם כדי שימותו שניהם דוקא, דהא אף על פי כן ימות אחד קודם חבירו ויראה אחד במיתתו של חבירו? אלא על כרחך צריך לומר, דאם ישתו שניהם, שניהם בספק. ועל כן סבירא ליה לבן פטורא, דמוטב שיהיו שניהם בספק, משימות אחד ודאי ויראה כו'. ואין לומר דלעולם דאף שישתו שניהם ימותו שניהם בודאי, ואף על פי כן סבירא ליה לבן פטורא הכי, משום חיי שעה, דיחיו כל אחד יותר. חדא, דהוה ליה לומר הכי... ועוד, מאי נפקא מינה להו בחיי צער בשעה זו במדבר, אדרבה, ניחא להו טפי לכל אחד ואחד או שיחיה באמת או שימות מהרה, ולא יצטער מיתת צמא כל כך הרבה... ואף אם תאמר שהנדון זה בספיקא דדינא קיימי, הא קיימא לן, דכל ספק נפשות להקל, וכל חד וחד כדקאי קאי, בשב ואל תעשה עדיף, לכנוס בספק איסור ד"לא תעמוד על דם רעך", מלכנוס בספק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", בקום עשה. אבל לעניות דעתי, ליכא שום ספיקא בדבר, ואינו רשאי כלל... ר' חיים הליר, ביאור על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז ר' חיים הליר, ורשה, תרל"ט (1879) - ניו יורק, תש"ך. חכם תלמודי וחוקר. מחיבוריו: תרגום של ספר המצוות לרמב"ם; 'לחקרי הלכות'; פרי חיים; וחיבור בגרמנית על הפשיטתא. ...ואמנם בעיקר הדין שמביא הגהות מיימוניות מירושלמי, והוא כמו שהבינו כולם מירושלמי דתרומות (סוף פרק ח), דאמר רשב"ל עד דאנא קטל אנא מתקטל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא כו', דפירושו דרשב"ל אמר: או אני אהרוג או אני אהרג אלך ואציל אותו בכח, ומכאן המקור לכל הדין. ולעניות דעתי שהראשונים פירשו פירוש אחר בירושלמי, באופן שמוכח היפך הדין הזה, והכי קאמר רשב"ל: עד דאנא קטל, פירוש: אם אלחם אתם וטרם שאהרגם, אנא מתקטל, יוכל להיות שיהרגוני, ולזה אינו מחוייב כלל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא, מוטב לי שאפדנו בממון, וכך עשה אזל ופייסון. ומעתה כמובן לא קשיא מידי על הא דהשמיטו הפוסקים דין זה. ואולם, אף כי כל האחרונים נקטו בפשיטות שהך ירושלמי תרומות, הוא הוא המקור לדין זה, האחד שנפל לו הספק בזה הוא ביד אליהו שם, לעניות דעתי ברור, שירושלמי אחר מפורש שחסר לפנינו, ככל המון מאמרי הירושלמי שהובאו בראשונים ואינם בירושלמי שלנו, היה זה לפני בעל הגהות מיימוניות, ששם היה כתוב דין זה להדיא. שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד ר' עובדיה יוסף, מגדולי הפוסקים בדורנו. שאלה: חולה כליות באופן רציני עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חבירו? או מכיון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה, אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה? תשובה: עצם הדין, אם רשאי אדם או חייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, שנוי במחלוקת הפוסקים... ועל כל פנים להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי האיסור והיתר והרדב"ז הנ"ל שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה... על יסוד הדברים הנ"ל, דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ו (סימן קג), לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, שהואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא, וכן יכול להיות שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה כשחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה, לדעת הרדב"ז וסיעתו. ע"כ. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג אב"ד ירושלים, בספרו שו"ת ציץ אליעזר חלק ט (סימן מה), על יסוד דברי הפוסקים הנ"ל, ועל סמך דברי הרופאים שאמרו לו שמעשה הוצאת כליה אחת מכליותיו של התורם כרוך בסכנת נפשות, לכן העלה שאין לעשות כן, אלא אם כן יחליט סגל של רופאים מומחים אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפשות לתורם. וכולי האי ואולי. ע"כ. אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה, הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח. תדע, שבשו"ת הרדב"ז, בלשונות הרמב"ם חלק ה (סימן אלף תקפב (ריח) כתב, שמה שפסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות רוצח) שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך", זהו גם כשיש קצת ספק סכנה למציל, כגון שרואה את חבירו טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, שבכל אלו יש קצת ספק סכנה למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל, ודוקא בשביל ממון חבירו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חבירו חייב להציל. וכן הוא בירושלמי. ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בתשובה חלק ג' (סימן תרכ"ז) הנ"ל כתב שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה, שספק שלו עדיף מודאי של חבירו. אלא ודאי שהוא מחלק בין ספק שקול, לבין קצת ספק סכנה כלשונו הנ"ל. וכן ביאר בעצמו בתשובתו בחלק ב' (סימן רי"ח), שאם הספק של הסכנה נוטה אל הודאי סכנה, כלומר שעל פי הרוב ישנה סכנה, או אפילו בספק שקול של סכנה, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק של הסכנה נוטה אל ההצלה, אם לא הציל הרי זה עובר על לא תעמוד על דם רעך עד כאן. וכן כתב בספר אגודת איזוב (בהשמטות שבסוף הספר). וכן פסק הערוך השלחן חו"מ (סימן תכ"ו). ולכן נראה, שהעיקר להלכה, שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום, בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ב. תרומה מן המת - קביעת רגע המוות תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פה, עמוד א תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו. בדק ומצא עליונים מתים - לא יאמר: כבר מתו התחתונים. מעשה היה, ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. נימא הני תנאי כי הני תנאי, דתניא: מהיכן הולד נוצר - מראשו, שנאמר (תהלים עא): "ממעי אמי אתה גוזי", ואומר (ירמיהו ז): "גזי נזרך והשליכי". אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך. אפילו תימא אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם - אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר. אבל לענין פקוח נפש - אפילו אבא שאול מודי דעקר חיותא באפיה הוא, דכתיב (בראשית ז): "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו - שוב אינו צריך, דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". רש"י, שם עד היכן הוא בודק - אם דומה למת שאינו מזיז איבריו, עד היכן הוא מפקח לדעת האמת? עד חוטמו - ואם אין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח - ודאי מת, ויניחוהו. הכי גרסינן: אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה - מחלוקת דהנך תנאי, דמר אמר: עד לבו, ומר אמר: עד חוטמו, מלמטה למעלה שמוצאו דרך מרגלותיו תחלה, ובודק והולך כלפי ראשו, דמר אמר: בלבו יש להבחין, אם יש בו חיות, שנשמתו דופקת שם, ומר אמר: עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכר בלבו, וניכר בחוטמו. גזי נזרך - ונזר הוא שער הראש. אפילו תימא אבא שאול - נמי סבירא ליה עד חוטמו. תלמוד ירושלמי, יומא, פרק ח, הלכה ד ר' זעורה ר' חייה בשם ר' יוחנן: מבוי שכולו גויים, וישראל אחד דר בתוכו, ונפלה בו מפולת - מפקחין עליו בשביל ישראל שלשם. עד איכן? תרין אמורין: חד אמר עד חוטמו, וחורנה אמר עד טיבורו. מאן דאמר עד חוטמו - בהוא דהוה קיים; ומאן דאמר עד טיבורו - בהוא דהוה בכין. רי"ף, יומא, פרק ח [דף א עמוד א] ר' יצחק אלפסי (הרי"ף) ד"א תשע"ג (1013) - ד"א תתס"ג (1103); גדולי חכמי ההלכה בספרד ומחבר ספר ההלכות החשוב ביותר עד ספר משנה תורה לרמב"ם. תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד טבורו, ויש אומרים עד חוטמו. בדק ומצא עליונים מתים, לא יאמר כבר מתו התחתונים. מעשה היה ונמצאו העליונים מתים והתחתונים חיים. אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו, שוב אינו צריך, דכתיב: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". בית הבחירה, יומא פה ע"א ר' מנחם המאירי, ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה. אבל אם בדק דרך מרגלותיו... אעפ"י שבדק עד טיבורו או עד לבו, ומצאו מת - אין סומך בכך... רמב"ם, פירוש המשנה, יומא שם שכשמגיע לחוטמו ולא נמצא בו נשימה, אז אסור לו לחפור יותר, לפי שבוודאי הוא מת. רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכות יח-יט מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו. מצאוהו חי, אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה. בדקו עד חטמו, ולא מצאו בו נשמה, מניחין אותו שם, שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים, לא יאמרו כבר מתו תחתונים, אלא מפקחין על הכל, שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי. מגיד משנה, שם דון וידאל די טולוזה, ספרד, סוף המאה הי"ד. חברו של הר"ן. ידוע בחיבורו העיקרי, פירוש על 'משנה תורה' לרמב"ם, 'מגיד משנה'. בדקו עד חוטמו וכו'. פירוש וחוטמו בכלל, וברייתא היא שם (פ"ה), ופסק כת"ק. כסף משנה, שם בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה וכו'. כתב הרב המגיד שפסק רבינו כת"ק. ואינו כן, דלפי נוסחא דידן בגמרא פסק כ"יש אומרים". וטעמו, משום דספק נפשות להקל. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיפים ג-ד מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות. אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה. חכמת אדם, כלל קנא, סעיף יח ר' אברהם דנציג, תק"ח (1748) - תקפ"א (1820). עבד למחייתו כסוחר, ובשנת תק"ע נתמנה כרב בווילנא. מחיבוריו: 'חיי אדם'; 'חכמת אדם'; 'זכרו תורת משה'. לאחר שמת לא יזיזו אותו תיכף, שמא נתעלף וכו'. ונוהגין להניח אצל נחיריו נוצה, ואם נשאר מונח שם, בידוע שמת, ואז אומרים תיכף צידוק הדין. משנה, אהלות, פרק א, משנה ו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום, מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה. וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם. הותזו ראשיהם, אף על פי שמפרכסים, טמאין, כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת. שו"ת חכם צבי, סימנים עד, עז ר' צבי אשכנזי, ת"ך (1660) - תע"ח (1718). מחכמי אשכנז הנודעים וממנהיגי הדור. למד שנתיים בבית מדרשו של הרב אליהו קובו בסלוניקי, שם סיגל לעצמו את נימוסי הספרדים והלכותיהם, והם עיטרוהו בתואר חכם. לחם בחריפות נגד ספיחי השבתאות. סימן עד: מעשה בריבה אחת שפתחה בטן תרנגולת להוציא בני מעיה בשפת השלחן, וחתול אחד עומד למטה אצלה, עומד ומצפה לאכול ממה שיפול ארצה. ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת. ואמה בעלת התרנגולת אמרה: שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלו החתול העומד שם, מוכן לאכול הנופל. והריבה אומרת: אני לא השלכתי לחתול אלא (טריפה הערץ), הוא הטחול, אבל הלב לא השלכתי לחתול. והתרנגולת שמנה, ובריאה וטובה, אין בה שום חסרון ולא רקבון בבני מעיה, ולא ניכר שום רושם מלב שנימוק או נתמסמס, ולא שום שינוי בעולם בכל בני מעיה. וגם בעודנה בחיים חיותה היתה חזקה ובריאה, ובכל כחה לאכול ולשתות, לילך ולעוף, ושלמה בכל חושיה בכל עוז ותעצומות ככל א' מהתרנגולת הטובות והבריאות. אלא שהריבה אמרה שלא מצאת בה לב. ובא מעשה לפני התלמידים,, והטריפוה מטעם ניטל הלב. יורנו המורה מה משפט התרנגולת. סימן עז: סבור הייתי, שלא יסתפק אדם אשר בשם חכם יכונה, בחיי כל בעל חי גשמי שהם תלויים בלבו, ושבהעדרו יעדרו בעליו. על כן באתי בקצרה בתשובתי הראשונה. ועתה רואה אני שמקצת מחכמי הארץ הזאת נסתפקו בדבר. הנה כי כן ראיתי כי טוב לפרש שיחתי ולהסיר מעלי הספקות שנסתפק חכם אחד על תשובתי. והנני משיב והולך על סדר הקונטריס שכתב החכם הזה. מה שכתב על הראיה שהבאתי מדברי הכסף משנה, שכתב בפשיטות שלכך לא מנה הרמב"ם ניטל הלב משום שא"א לה להתקיים אפי' שעה אחת וזו לא תקרא טריפה אלא נבלה שזו דעת יחיד... התרת ספק זה נקל הוא אחרי שידענו כי משכן רוח החיוני הוא בלב אליבא דכ"ע וכמו שאנחנו עתידים לבאר והאברים א"א להם להיות חיים וניזונים בלתי כח החיוני ונפש החיים אשר בלב משכנה ולכן היא נבלה וז"ל הזוהר פ' שלח לך... ובפ' ויקהל... ומה שכתב בהביאו ההיא דפרק בתרא דיומא עד היכן הוא בודק עד חוטמו, ופירש רש"י וכו', מכל זה מבואר דאפשר לחיות בלא לב דעיקר חיותא היא נשמת רוח באפיו. עכ"ל. והתימא ממנו שהוא רוצה לבאר ולעשות מנמנע אפשר, ועושה אלה צריך לדקדק הרבה ולהביא ראיות שאין לדחותם. והראיה הזאת היא דחוייה מעיקרא, ומבוארת הביטול. אדרבא, ממנה ראיה לדברינו, כי רש"י ז"ל דייק וכתב וז"ל: דמר אמר, בלבו יש להבחין אם יש בו חיות, שנשמתו דופקת שם, ומר אמר עד חוטמו, דזמנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו. הרי הסכים רש"י ז"ל לדברינו, שהנשמה משכנה בלב, אלא דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך הלב אין הדפיקה ניכרת בלבו, ר"ל מבחוץ על החזה, מחמת רוב חולשה, והלב הוא חבוי תחת החזה, ואין הדפיקה נראית מבחוץ ע"ג החזה כיון שהדפיקה חלושה היא מבפנים. אבל הנשימה היוצאה מן הלב דרך הריאה היא ניכרת כל עוד שהלב חי. ודבר ברור מאוד שאין נשימה אלא כשיש חיות בלב שממנו ולצורכו היא הנשימה. וכ"כ הראב"ע על פסוק "ויפח באפיו נשמת חיים", וז"ל: וטעם "באפיו", שבהם יחיה האדם, כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב ויביאו אחר. הרי מבואר, שטעם היות ענין החיים תלוי בנשימת החוטם, הוא משום שדרך החוטם יוצא האויר החם מן הלב ונכנס בו אויר קר לקרר הלב, ואם אין לב אין נשימה... וכל אלו דברים מוסכמים ומוחשים בלי חולק בעולם. כרתי ופלתי, יורה דעה, סימן מ, סעיף ד [לשון השולחן ערוך]: ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה. ...לכן נראה טעמו של הרמב"ם, כי זה דניטל הלב נבילה לא מצינו לו ראייה ברורה וזכר מדברי חז"ל, רק הרמב"ם לרוב חכמתו וחקירתו בטבע חשבהו למשפט היותו מלב הגוף ובחסרונו הוא נבילה, ויראתו היתה קודמת לחכמתו, לכך בכל הפרטים לא רצה לחשבו בכלל נבילה הואיל ולא מצא לו עזר ודבר מדברי חז"ל, ועל שכלו לא רצה לפסוק... ועתה נביא מ"ש בשו"ת הגאון מהור"ר צבי אשכנזי ז"ל סימן ע"ז... והפריז על המידה ביותר... אבל דבר זה, וכי יש עליו קבלה או רמז בדברי חז"ל? רק בנוי לדעתו עפ"י השכלת הטבע ומציאות, שלא יצוייר לבעל חיים להיות חי בהעדר הלב, וכי זהו הכחשת הקבלה והתורה עד שנימא שיבטל אלף עדים ואות אחת מהתורה לא יבוטל. וכי בזה הכחשה לתורה וקבלה? אדרבה, חיזוק, מבלי לילך אחר מציאות הטבע, רק כפי התורה אשר לנו מורשה, ומה בכך שמכחיש חוקות הטבע... ולמען בירור הדברים כי תורה היא ולא יהיה גרעון במלאכת שמים, קמתי וכתבתי על ידי הישיש התורני מהור"ר העניך האלי לעשות בשמי שאלה... אצל כל רופאים בהאלי... חידושי חתם סופר, נידה יח ע"א ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים במאה התשע-עשרה ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג. הקים בה ישיבה גדולה. חיבוריו: שו"ת, חידושים על הש"ס, דרשות ופירושים על התורה. מהו פרוזדור וחדר וגג וקרקע ועליה? אחרי החקירה מפי ספרים וסופרים חכמי וספרי הניתוח אי אפשר לנו להכחיש המציאות שאינו כפירוש רש"י ותוס' וציור מהר"ם לובלין וכו', ולכן לא הטרחתי כלל בביאור דברי רש"י ותוספות בשמעתין, כי אי אפשר להולמן לפי המציאות האמיתי, ואתה דע לך. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן קסז אבל באמת כל זה כתבו תוס' לפי הבנתם, וכן רש"י ז"ל פירש סוגיה דפרוזדור לפי מה שצייר מהר"ם לובלין הכל לפי שכלם. אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים, לא צדקו דבריהם בזה, כי האמת עם הרמב"ם, כאשר יעיד הניסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל, כמו מעשי טוביה וספר שבילי אמונה. ושם, במעשה טוביה, יש טעות קצת בציור הלול. ויש לפני עוד ספרים מדויקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה בכמה וכמה ציורים, כולם יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל, ומיניה לא ניזוע. גם שאלתי רופאים וכך אמרו לי. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שלח יקרתו הגיעני, ונפשו היקרה בשאלתו, נידון עיר אחת שהרופא כהן, ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו. אם מותר לכהן ליכנס אפילו ליגע לבדוק כנ"ל. וחפץ מעלתו להתיר, ובנה יסודו על ב' דברים: [א] אם הדור שלפנינו התירו הלנת מתים שהוא בעשה ולא תעשה, והתירו משום ספק נפשות, הוא הדין יש להתיר כאן. [ב] נתלה בשו"ת בית יעקב שפלפל אם להתיר לכהן ליכנס לחולה גוסס. הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה, עמדתי מרעיד ונבהל מאד: מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים? ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי. והנה פר"מ [=פאר רום מעלתו] נתלה באילן גדול, בתשובות יעב"ץ ח"ב. ודמיונו וזכרונו כוזב לו, כי לא נמצא שם כן. אך בספרי המאספים ובספר בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב, שהחכם ר' משה דסאו טען להתיר איסורן של חכמי ישראל, באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות, ואי אפשר אלא בעיכול הבשר. והביא ראיתו ממתניתין סוף מס' נדה: הזב והזבה והנדה וכו' מטמאים עד שיתעכל הבשר. וכן פסק הרמב"ם. ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות, שמבקרים על המתים עד ג' ימים, ופעם אחת חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים. וא"כ ק"ו, ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים, כל שכן מפני פקוח נפשו. וכתב, מאז חפרו בכוכין, והיה אפשר לדפוק על קברו, אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו. אלו דבריו. והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב. אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה ליה אמוחא מאה עוכלי בעוכלא, ולא נשא לו פנים, וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין, יעוין שם כי היטב דיבר הרב ההוא. ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר. וכמדומה לי, הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו, נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה. ונחזי אנן. הנה בלי ספק כשאמרה התורה "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וכו' לא תלין וכו' כי קבור תקברנו", והעובר על זה בשום מת עובר על עשה ולא תעשה, על כרחך אז נמסר לנו שיעור מיתה, אולי היה אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אעפ"י שנשכח מרופאי זמנינו, ועליהם סמכו חז"ל בהרבה ענינים מעניני התורה, כמבואר פרק ר' עקיבא פ"ה ע"א, וסמכו אקרא "לא תסיג גבול ריעך אשר גבלו ראשונים". או אם לא היה להם מסורת מהטבעיים, על כרחך קיבל משה רבינו ע"ה השיעור מהלכה למשה מסיני, או שסמכו עצמן אקרא "כל אשר רוח חיים באפו", דהכל תלוי בנשימת האף, וכמבואר ביומא פ"ה ע"א ופסקו רמב"ם וטור ושולחן ערוך. ולומר "נפל מפולת שאני", כאשר כתב ידידי נ"י, תמיהה גדולה בעיני. וכי קרא "נשמת רוח חיים" במפולת מיירי? ועוד, דבר ידוע בהיפוך, כי המתים מיתה פתאומיות יש לחוש יותר שנדמה כמת מחמת בהלה, וכעין חולה שיתוק שקורין (שלאג), ואפילו הכי, כשפסקה נשמתו, שוב אין מחללין שבת. ועל כרחך, כלל הוא לכל המתים, שזהו שיעור המקובל בידינו מאז היתה עדת ה' לגוי קדוש, וכל הרוחות שבעולם אם ימלאו חפניהם רוח לא יזיזונו ממקום תורתינו הקדושה. והנה כן משמע ברמב"ם פ"ד מאבל הל' ה, כתב: והמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים, אלא ישהה מעט שמא נתעלף. והנה היה לו להודיע אימת יציאת הנפש ואיזה שיעור וגבול יש לו. אלא על כרחך סמך עצמו אמה שכתב פרק ב מהל' שבת, במפולת, שבודקין עד חוטמו, ושם ניכר יציאת הנפש. ועל זה כתב כאן שאחר כך ישהה מעט זמן מועט שמא נתעלף, ואז מותר לעמץ עין, אע"פ שכתב לעיל שהמעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, מכל מקום אחר ששהה מעט שוב יצא מהחשש עילוף, ולא אמר שימתין עד שיראה בו סימני עיכול היינו כתמים שחורים וירוקים שהוא סימן שכבר התחיל הבשר להתעכל בפנימיות, והוא לכל הפחות כמה שעות אחר יציאת נשמה או אפילו יום או יומים. אלא על כרחך לא חשש הרמב"ם לספק בזה כלל. והנה הריב"ש, בתשובה סוף סי' מה, תפס קצת על הרמב"ם, במה שכתב מבן הצרפית. ואני לא ידעתי שום תפיסה עליו. כי ז"ל בספר המורה, ח"א פרק מ"ב: שם המיתה הוא מיתה ממש, גם החולי החזק, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן"... נמצא לדידהו בהיפוך הוא, בן השונמית היה תחיית המתים ממש, אבל בן הצרפית לא היה רק החזרת הנשימה. וסברא זו כתבו רדב"ז, חלק חמישי סי' ב' אלפים ר"ג, ושם דחה כל דבריהם, עיין שם. על כל פנים, בין לרמב"ם בין לאנדלוסין לא יכחישו תחית המתים, או בבן הצרפית או בבן שונמית, אלא לרז"ל שניהם מתו ושניהם החיו אחרי מותם. אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה, ואם אח"כ בטל הנשימה, אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת, ולא ילינו אותו, והמטמא לו אם הוא כהן לוקה אחר ההתראה... מכל מקום, בהא סלקינן, אנו אין לנו אלא דבר התורה ולקבלת אבותינו, וכל המהרהר מהרהר אחר השכינה, ואיסור הלנת מתים במקומו עומד, זולת מקפידת המלך ירום הודו. וממילא בטלו כל דבריו בטומאת הכהן הרופא חלילה וחלילה... שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קמו בענין סימני מיתה. כ"ד מנ"א תש"ל. מע"כ ידידי הרב הגאון מהר"ר חיים דובער גולעווסקי שליט"א. מה שאומרים הרופאים שסימני חיות ומיתה הוא בהמוח, שאם לפי השערותיהם אין המוח פועל פעולתו, הוא כבר נחשב למת אף שעדיין הוא נושם. וכתר"ה האריך לסתור זה. ודמיון כתר"ה למה שאמר ר"ה בחולין דף מ"ה, מוח זה דחוט השדרה אינו מעלה ואינו מוריד, לא מובן לי בתרתי... אבל האמת ודאי שלא זה שפסק המוח לפעול הוא מיתה, דכל זמן שהוא נושם הוא חי, רק זה שפסק המוח לפעול פעולתו הוא דבר שיביא למיתה שיפסוק לנשום, ואפשר כיון שעדיין הוא חי, שאיכא מיני סמים בעולם מהידועים לאינשי או שעדיין אינם ידועים שיעשו שהמוח יחזור לפעול פעולתו, וכן שייך להתפלל לה' יתברך שירפאנו, שהוא רק בחשיבות חולה ומסוכן שרשאים להתפלל, ולא שהוא בחשיבות מת שאסור להתפלל מפני שהוא תפלת שוא. שלכן פשוט שההורגו הוא רוצח וחייב מיתה, אם ליכא חסרון המטריף בהמוח, דהא לא הוזכר בגמרא ובפוסקים שיהיה סימן חיות במוח. ולא שייך לומר נשתנו הטבעים בזה, דגם בימי חז"ל היה המוח פועל הפעולות כמו בזמננו, וכל חיות האדם היה בא ממנו, ומ"מ לא היה נחשב מת בפסיקת פעולת המוח, וכמו כן הוא ברור שגם בזמננו הוא כן. ומה שכתר"ה דן להקל באם הרופאים רואים תגובות בעלעקטריק ראדיאגרם לומר שאינו כלום ונחשב מת אם אך הפסיק לנשום, ודימה זה למה שמותרין לאכול כל דברים שנתחמצו אף שידוע שמתחמצים ע"י תולעים שרואים אותם במיקראסקאפ, מפני שהתורה לא אסרה אלא תולעים ושקצים ורמשים שנראו לעינים... אבל לדמות לזה חשיבות מיתה (לומר) דהאדם לומר שאף שרואים הרופאים ע"י עלעקטריק ראדיאגראם שאיכא תגובות לב נחשב מת, נראה לע"ד שאינו כן. דהחת"ס בתשובה, הובא בפ"ת יו"ד סימן שנ"ז סק"א, כתב דהא דאיתא במסכת שמחות פ"ח ה"א פוקדין על המתים עד ג' ימים ומעשה שפקדו אחד וחי כ"ה שנים, הוא שאיכא מציאות רחוק מאד, דלכן אין בזה משום דרכי האמורי, אבל הוא רחוק אפילו ממיעוטא דמיעוטא דלכן אין לחוש לזה ומותר לקוברו תיכף כשפסקה נשימתו, דאף שהוא ענין פק"נ אין לנו לחוש לדבר רחוק כזה. וא"כ במי שרואין העלעקטריק ראדיאגראם שיש לו איזה חיות, הרי על אופן זה ליכא שוב אפילו רוב לומר שהוא מת, ואולי גם מיעוט ליכא, והוא החי ממש אף שאינו נושם, כאיש ההוא שנקבר בהכוך מחמת שפסקה נשימתו וחי אח"כ כ"ה שנה, מאחר דאיכא עכ"פ איזה מציאות, וזהו ג"כ היחידי דאיכא במציאות זה. ולכן יהיה אסור לקבוע לאיש כזה, ואדרבה יהיו מחוייבים להשתדל ברפואות אם אפשר, ומסתבר שגם בשבת... אבל ברור ופשוט שאין החוטם האבר שהוא נותן החיות בהאדם, וגם אינו מאברים שהנשמה תלויה בו כלל, אלא דהמוח והלב הם אלו הנותנים חיות להאדם, וגם שיהיה לו שייך לנשום ע"י חוטמו, ורק הוא האבר שדרך שם נעשה מעשה הנשימה שבאין ע"י המוח והלב, ואית לנו הסימן חיות רק ע"י החוטם אף שלא הוא הנותן ענין הנשימה, משום שאין אנו מכירים היטב בלב ובטבור וכ"ש שאין מכירין במוח, וכוונת הקרא ד"נשמת רוח חיים באפיו" לא על עצם רוח החיים שזה ודאי ליכא בחוטם, אלא הרוח חיים שאנו רואין איכא באפיו, אף שלא נראה באברים הגדולים אברי התנועה, וגם אחר שלא ניכר גם בדפיקת הלב ולא ניכר בטבור, שלכן נמצא שלענין פקוח הגל בשבת תלוי רק בחוטם. וליכא שום סתירה מהזוהר שמביא החכם צבי שהלב הוא נותן החיות והכח לכל האברים ומהרמב"ם בספר מורה נבוכים... ואולי מה שהוצרך החכם צבי לסברתו הוא מחמת שסובר דאם אך הלב לא הפסיק עבודתו היה ודאי נשמע הדפיקה, לכן כתב שכל זמן שנושם בחוטמו איכא ודאי דפיקה בלב אבל מאחר שעובד בחולשה הוי קול הדפיקה נמוך מאד עד שלא נשמע כלל מאחר שהוא תחת החזה, ואף שאין הכרח לזה אפשר שהוא כן. וזהו כוונת החכם צבי, והביא הא דרש"י לראיה לפירושו, שלא בחוטם תליא החיות אלא לענין ההיכר שאיכא יותר בחוטם מבלב. ולא מובן לי היכן ראה כתר"ה מה שמסיק, "נמצא שלהחכם צבי ישנו סימן אחד של חיות וזה הלב ולפ"ז אדם שהלב פועם דינו כחי ואדם שהלב נפסק דינו כמת אולם בלי נשימה הלב אינו פועל והוא מת תיכף", דאין זה כוונת החכם צבי אלא כדכתבתי שהחיות לכל האברים נותן הלב כדהביא מזוהר ומרמב"ם במו"נ, וגם זה שאיכא ענין הנשימה ע"י החוטם הוא מהלב, וכשפוסק הלב מלעבוד לגמרי נפסק תנועת כל האברים וגם הנשימה מהחוטם נפסק, אבל כל זמן שעובד הלב אף בחולשה גדולה באופן ששאר אברים לא מתנוענעים איכא עדיין חיות בנשימה דהחוטם שהוא אבר האחרון מלהפסיק, והוא סובר שכיון שעובד אף בחולשה איכא גם דפיקה אך חלושה מאד שלא נשמע לנו כדלעיל... עכ"פ, לדינא, כיון שאיכא מציאות שיהיה חי אף בלא נשימה איזה ימים, וכ"ש שאיכא מציאות לזמן קצר, ואם באותו זמן שניטל ממנו הלב חי עדיין והספיקו להכניס לתוכו לב אחר שנמשך מזה חיותו איזה חדשים, ודאי יש לו דיני אדם חי. ואין צריך לטעם כתר"ה. אבל פשוט וברור שאסור לעשות כמו שהתחילו איזה רופאים, דהוא רציחה ממש כדכתבתי ונתפרסם בעולם... שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד י"ט תמוז תשכ"ח. מע"כ ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מהר"ר יצחק יעקב ווייס הגאב"ד מנשעסטער שליט"א. בדבר השאלה בהשתלת הלב לחולה מאיש אחר שהתחילו רופאים אחדים לעשות זה... הנה בדבר אדם שניתז ראשו ועדיין הוא מפרכס... ולכן במי שהותז ראשו אף שמפרכס הראש והגוף הוא בדין מת ממש. ואף אם נימא שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה ליכא חיוב זה אף בחול דאין חיוב להחיות מתים שלכן בשבת היה אסור... ולע"ד נראה דישהה מעט שמא נתעלף שכתב הרמב"ם לענין עצום העינים, הוא לא מחמת שאין לחוש לעלוף אלא רק לזמן מועט, דהא מצינו בנדה דף ס"ט דגזרו בזב וזבה שמתו שמטמאין באבן מסמא כזב וזבה עד שימוק הבשר מגזירה שמא יתעלפה אלמא דשייך לחוש לעלוף זמן רב, אבל הוא משום דגם מי שנתעלף מוכרח לנשום שא"א לחיות בלא נשימה אבל זמן מועט מאד דאיזו מינוטן [=רגעים] יכול אדם לחיות בלא נשימה, וכל זמן שהאדם חי אף כשהוא חולה גדול יש לו כח לנשום ונושם בלא הרף וניכר זה בחוטם, וכשפסק לנשום אפשר שהוא מצד שכבר מת ואפשר שנתחזקה מחלתו עד שאין לו כח גם לנשום שזהו העלוף שחוששין, אבל כיון שאין לו כח לנשום הרי אי אפשר לו לחיות אלא זמן מועט דאיזה מינוטן וכששוהין זמן זה הוא ודאי כבר מת. וזהו הישהה המעט שמא נתעלף שכתב הרמב"ם שהוא אחר שכבר נפסק נשימתו ע"י החוטם ישהה מלעצום עיניו עד הזמן דא"א לחיות בלא נשימה. וזהו אולי כוונת החת"ס שהביא כ"ג, לא שיצא מחשש עילוף למפרע אלא דיצא מעתה אחר זמן השיהוי מחשש שמא עדיין הוא רק מעולף דהא א"א לחיות יותר בלא נשימה. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קלב בעה"י ה' אייר תשל"ו. מע"כ חתני הנכבד והאהוב לנו כש"ת הרה"ג מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א. הנה בדבר ידיעת מיתת האדם, מפורש בגמ' יומא דף פ"ה ע"א בנפל מפולת על האדם שמפקחין את הגל אפילו בשבת ובודקין עד חוטמו, ואיפסק כן ברמב"ם פ"ב משבת הי"ט ובש"ע או"ח סימן שכ"ט סעי' ד' שאם לא הרגישו שום חיות הוא בדין מת שהוא בבדיקת הנשימה, שאף אם הנשימה קלה מאד נמי הוא בדין חי שרואין זה ע"י נוצה וע"י חתיכת נייר דקה שמשימין אצל החוטם אם לא מתנדנד הוא בחזקת מת, אבל צריך שיבדקו בזה איזה פעמים כדבארתי באגרות משה ח"ב דיו"ד סימן קע"ד ענף ב' בבאור דברי הרמב"ם בפ"ד אבל ה"ה שכתב ישהא מעט שמא נתעלף שהוא זמן דאי אפשר לחיות בלא נשימה, והוא דוקא כשהסתכלו כל זמן זה בלא היסח הדעת אף לרגע קטן וראו שלא נשם כל העת, אבל כיון שאי אפשר לאינשי להסתכל אף משך זמן קצר בלא היסח הדעת שיש לחוש שמא נתחזק מעט ונשם איזה נשימות ונחלש עוד הפעם וחזר ונתחזק אי אפשר לידע אלא שיבדקו איזה פעמים ואם יראו שאינו נושם זהו סימן המיתה שיש לסמוך על זה ואין להרהר. ועיין בחת"ס חלק יו"ד סימן של"ח שביאר באורך. זהו בסתם חולים שנקרב מצבם למיתה ולא הוצרכו למכונה שיעזרם לנשום, אבל איכא חולים גדולים שלא יכלו לנשום והניחו הרופאים בפיהם מכונה שנושם ע"י זה, שע"י המכונה הא שייך שינשום אף שהוא כבר מת דנשימה כזו הא לא מחשיבו כחי, הנה אם לא ניכר בו בענינים אחרים ענין חיות שנראה כלא מרגיש בכלום אף לא בדקירת מחט, וכהא שקורין קאמא [=תרדמת], כל זמן שהמכונה עובדת עבודתה אסור ליטול מפיו, דשמא הוא חי ויהרגוהו בזה, אבל כשפסקה מלעבוד שנחסר העקסינזען [=החמצן] שהיה שם לא יחזירו לפיו עוד הפעם עד עבור זמן קצר כרבע שעה, שאם אינו חי כבר יפסיק מלנשום וידעו שהוא מת, ואם יחיה היינו שיראו שהוא נושם גם בלא המכונה אך בקושי ובהפסקים יחזירו המכונה עוד הפעם לפיו מיד, וכה יעשו הרבה פעמים עד שיוטב מצבו או שיראו שאינו נושם בעצמו כלל, שהוא מת. אבל זהו באינשי שנחלו בידי שמים באיזו מחלה שהיא, אבל באלו שהוכו בתאונת דרכים (בעקסידענט ע"י הקארס) וע"י נפילה מחלונות וכדומה, שאירע שע"י התכווצות העצבים באיזה מקומות הסמוכים להריאה ולכלי הנשימה אינם יכולין לנשום, וכשיעבור איזה זמן שינשומו אף רק ע"י המכונה יתפשטו מקומות הנכווצים ויתחילו לנשום בעצמם, שאלו אף שאין יכולין לנשום בעצמן וגם לא ניכרין בהם עניני חיות אחרים אפשר שאינם עדיין מתים, וכיון שאתה אומר שעתה איכא נסיון שרופאים גדולים יכולין לברר ע"י זריקת איזו לחלוחית בהגוף ע"י הגידים לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף שאם לא יבא זה להמוח הוא ברור שאין להמוח שוב שום שייכות להגוף, וגם שכבר נרקב המוח לגמרי והוי כהותז הראש בכח, שא"כ יש לנו להחמיר באלו, שאף שאינו מרגיש כבר בכלום אף לא ע"י דקירת מחט ואף שאינו נושם כלל בלא המכונה, שלא יחליטו שהוא מת עד שיעשו בדיקה זו, שאם יראו שיש קשר להמוח עם הגוף אף שאינו נושם, יתנו המכונה בפיו אף זמן גדול, ורק כשיראו ע"י הבדיקה שאין קשר להמוח עם הגוף, יחליטו ע"י זה שאינו נושם למת. וגם הערת, דבאלו שלקחו מיני סם וכגון הרבה כדורי שינה, שעד שיצא הסם מהגוף אינם יכולין לנשום, שלכן יש להצריך שהמכונה תהיה בפיו זמן ארוך עד שיהיה ברור שכבר אין הסם בגוף, שיכולין הרופאים לבדוק זה בטפת דם שיוציאו ממנו, ואז יוכלו שלא להחזיר את המכונה לפיו עוד הפעם, ויראו שאם אינו נושם כלל הוא מת, ואם נושם אף רק בקושי הוא חי, ויחזירו המכונה לפיו עוד הפעם. שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עב עש"ק ב' דר"ח אדר השני תשל"ח. מע"כ ידידי הנכבד והחשוב מאד כש"ת הרה"ג מוהר"ר קלמן כהנא שליט"א, שלום וברכה וכל הטוב לעולם. הנה בדבר חולשת בריאותי ל"ע נתאחר כתיבתי איזה ימים, ולדינא השבתי בטעלעגראמא [=במברק] שאסור והוא רציחה בידים לשתי נפשות כדכתבתי עוד בשנת תשכ"ח והיא גם נדפסה בספרי אג"מ ח"ב דיו"ד סימן קע"ד וכדכתבתי שם שאין להאריך בזה בפלפולים שלא ידמו לטועים שיש גם מקום להתיר. אבל באתי בזה כי בררנו הדבר וחתני הרה"ג מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א ראה גם כל הזשורנאלן [=כתבי עת] שבעניני רפואה שליכא שום שינוי לטוב אפילו לפני זה ששתלו בו שלא נראה מי שחי איזו שנים ואף אלו החדשים שהוא חי הם חיים של יסורים ומכאובות וצריך לרופאים, ובמדינתנו ארצות הברית דאמעריקא אסרו זה לבד מדינה אחת הנקרא סטייט שהתירו לרופא אחד שחושבין אותו לגדול ביותר, והוא בלא טעם אך אומות העולם אין חוששין לרציחה, וכן הרבה מלוכות אסרו זה מטעם שהוא רציחה בלא תועלת, ולכן שקר אמרו הרופאים שהוטב המצב לענין החולה שנשתל בו, ואדרבה יש לענוש את הרופאים שעושין זה בחיוב רוצחים במזיד כי גם הם יודעין שלא הוטב כלל. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן נד ר"ח כסלו תשמ"ה למע"כ ידידי הנכבד מוהר"ר ד"ר ש"ש באנדי שליט"א... א. אם מה שמכנים הרופאים מיתת המוח נחשב מיתה הנה נכדי הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א, דיבר אתי באריכות בכמה מהספיקות והחקירות שנתחדשו אצל ידידי, מחמת הכרעת הפסק של הערכאות הראשיות בנוא יארק, לקבל את מה שמכונה אצלם "מיתת המוח" כהגדרת מיתה. למעשה, כפי ששמעתי מחתני הרב הגאון מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א, הערכאות קיבלו רק את הגדרת המוות שהיא גם צודקת לדינא, הגדרה שקוראים לה הרופאים "הארבערד קריטיריא" (התנאים לקביעת ההפסקה המוחלטת והסופית של פעולת המוח, שנקראת מיתת המוח, שהתקבלו בהארבערד), שנחשב ממש כ"נחתך ראשו" ר"ל של החולה, שכאשר מתקיימים תנאי הארבערד המוח כבר ממש מתעכל, ר"ל. והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מ"מ כל זמן שאין להחולה כח נשימה עצמאית נחשב כמת, וכדביארתי בתשובתי באגרות משה יו"ד ח"ג סימן קל"ב. פסק הרבנות הראשית לישראל ב"ה, ירושלים השלמה ת"ו א' חשון תשמ"ז מועצת הרבנות הראשית לישראל, בישיבתה היום, א' דר"ח מרחשון תשמ"ז, אישרה פה אחד את המלצת ועדת ההשתלות כדלקמן: 1) הרבנות הראשית לישראל נתבקשה על ידי משרד הבריאות לקבוע את עמדת ההלכה ביחס להשתלות לב בישראל. לשם כך מינתה הרבנות הראשית לישראל ועדה משותפת של רבנים ורופאים אשר למדה בעיון את ההיבטים הרפואיים וההלכתיים הנוגעים לשאלה. הועדה נעזרה בייעוץ וחוות דעת של גדולי הרופאים בתחום זה בבתי החולים הדסה ושערי צדק בירושלים. 2) בתחילת עידן השתלות הלב (לפני 17 שנה) נפסק על ידי הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל והרה"ר לישראל הגרא"י אונטרמן זצ"ל לאסור השתלת לב מדין רציחה כפולה של התורם והמושתל כאחד. ב-10 השנים האחרונות חל שינוי יסודי בנתונים העובדתיים והרפואיים הנוגעים להשתלות לב כדלקמן: א) הצלחת הניתוח אצל המושתל מגיעה לכ-80 של "חיי עולם" _ (היוותרות בחיים לפחות שנה אחת אחרי ההשתלה), וכ-70 נשארים בחיים חמש שנים. ב) ניתן כיום לקבוע באופן אמין ובטוח שהפסקת הנשימה של הנפטר היא סופית ובלתי ניתנת לחזרה. ג) הובאו לפנינו עדויות שאף הגר"מ פיינשטיין זצ"ל התיר בזמן האחרון ביצוע השתלת לב בארה"ב, וכן ידוע לנו על רבנים גדולים המייעצים לחולי לב לעבור השתלת לב. 3) מאחר והשאלה נוגעת לפיקוח נפש ממש, חובה עלינו להכריע בהלכה זו באופן ברור בבחינת יקוב הדין את ההר. 4) בהסתמך על יסודות הגמרא ביומא (פה) ופסק החת"מ סופר חלק יורה דעה סימן של"ח, נקבע המות על פי ההלכה בהפסקת הנשימה. (וראה שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה ח"ג סי' קל"ב). לכן יש לוודא שהנשימה פסקה לחלוטין באופן שלא תחזור עוד. זאת ניתן לקבוע על ידי הוכחת הרס המוח כולו כולל גזע המוח שהוא הוא המפעיל את הנשימה העצמית באדם. 5) המקובל בעולם הרפואה שקביעה כנ"ל (בסעיף 4) דורשת 5 תנאים: א) ידיעה ברורה של סיבת הפגיעה. ב) הפסקה מוחלטת של הנשימה הטבעית. ג) הוכחות קליניות מפורטות שאכן גזע המוח הרוס. ד) הוכחות אובייקטיביות על הרס גזע המוח באמצעות בדיקות מדעיות כגון Baer. ה) הוכחה שהפסקת הנשימה המוחלטת ואי-פעילות גזע המוח נשארים בעינם למשך 12 שעות לפחות, תוך כדי טיפול מלא ומקובל. 6) לאחר שעיינו בהצעה לקביעת המוות כפי שהוצעה על ידי רופאי ביה"ח הדסה בירושלים בתאריך ח' תמוז תשמ"ה והוגשה לרבנות הראשית בתאריך ה' בתשרי תשמ"ז, אנו מוצאים אותה כיכולה להיות מקובלת על פי ההלכה אם תתווסף לה בדיקה אובייקטיבית מדעית (Baer) של גזע המוח. 7) לאור האמור, הרבנות הראשית לישראל מוכנה להתיר השתלת לב (מנפגעי תאונה) במרכז הרפואי הדסה בירושלים בתנאים הבאים: א) קיום כל התנאים לקביעת מותו של התורם כפי שאמור למעלה. ב) שיתוף נציג הרבנות הראשית לישראל כחבר מלא בצוות הקובע את מותו של התורם. נציג זה ימונה על ידי משרד הבריאות מתוך רשימה שתוגש למשרד הבריאות על ידי הרה"ר פעם בשנה. ג) תינתן מראש הסכמה בכתב של התורם או משפחתו למתן תרומת הלב. ד) הקמת ועדת מעקב עליונה מטעם משרד הבריאות בשיתוף עם הרה"ר (review committee) לבדיקת כל מקרי השתלות הלב בישראל. ה) משרד הבריאות יקבע בתקנות ארציות את כל הנהלים הנ"ל. 8) עד לקבלת התנאים המפורטים בסעיף 7 אין עדיין שום היתר לביצוע השתלות לב בישראל. 9) אם יינתן היתר עפ"י התנאים המפורטים בסעיף 7, אזי תוקם ועדת מעקב של הרבנות הראשית שתפקידה לוודא מילוי מלא של תנאי ההיתר. מכתביהם של הרבנים ש"ז אויערבאך וי"ש אלישיב בס"ד יום ח"י מנ"א תנש"א נתבקשנו לגלות דעתינו, דעת תורה, בענין השתלת הלב או שאר איברים לצורך חולה מסוכן בזמן שלב התורם פועם ומוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח" - דעתינו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו, ויש בזה משום שפיכת דמים. שלמה זלמן אויערבאך יוסף שלו' אלישיב בס"ד ד' אייר תשנ"ב נתבקשנו לגלות דעתנו, דעת תורה, בענין השתלת הלב לצורך חולה מסוכן, וכן בענין השתלת שאר איברים לצורך חולים שיש בהם סכנה - הנה כל זמן שהוא מונשם ולב התורם פועם, ואפילו במקרה שכל המוח כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל, הנקרא "מיתת המוח", עם כל זה דעתנו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו, ויש בזה חשש שפיכת דמים. שלמה זלמן אויערבאך יוסף שלו' אלישיב עמדת הרב ש"ז אויערבאך (א' שטינברג, חוב' אסיא, נג-נד, תשנ"ד, עמ' 13) 1. מות המוח, כפי שנקבע על ידי הרופאים כיום, איננו מספיק לקביעת מות האדם, ודינו כספק מת ספק גוסס. לכן אסור לקרב מיתתו של אדם כזה בכל דרך, ואסור להוציא ממנו איברים להשתלה כל עוד ליבו פועם, מחשש קירוב מיתתו של גוסס. ודבר זה אסור אפילו לצורך הצלת חולה בפנינו שבוודאי ימות. לפיכך, בארץ ישראל, שאינם זהירים בכל הפרטים האמורים, והרי יודעים שחייבים להתנהג על פי ההלכה, אסור להיות מועמד לקבל תרומת איברים. 2. במצבים הבאים יש שמותר להוציא איברים להשתלה, ויש שמותר להיות רק מושתל, מאדם שהרופאים קבעו מוות מוחי: א. בחוץ לארץ, הואיל והרופאים והחולים רובם כולם נוכרים, שמתנהגים על פי המדע הרפואי והערכאות שלהם, מותר ליהודי להיות מושתל, ולקבל איברים להצלת נפשו, אפילו אם ידוע שתורם האיברים הוא יהודי. ב. כשהותז הראש בפועל, או כשכל המוח נשפך החוצה, אף על פי שליבו פועם. ג. כשנקבע המוות המוחי לאחר שנעשו כל הבדיקות הרפואיות המקובלות כיום [אף שליהודי אסור לעשותם], שאז מותר להפסיק את מכשיר ההנשמה, והתברר שהחולה מוטל כאבן דומם ואינו נושם מעצמו, והמתינו עד לאחר הפסקת פעילות הלב ללא כל פעימה במשך חצי דקה, אם הצליחו להחיות את הלב, ניתן להשתמש באיברים להשתלה. ד. לוא יצוייר שבעתיד ימציאו בדיקה, אשר תוכיח בוודאות גמורה ובמהימנות מלאה ללא כל ספק, שכל תאי המוח מתו, ולאחר הפסקת מכשיר ההנשמה יראו בעיניים שאיננו נושם במשך שלושים שניות; ויחד עם זאת, ביצוע הבדיקה לא יפגע בדיני גוסס, היינו שהבדיקה לא תהא כרוכה בהזזת החולה, או בהחדרת חומר לגופו, יהא מקום לשקול אם המצב הזה זהה להותז הראש, ולהתיר ההשתלה ממת כזה, אף אם ליבו פועם. ג. תרומת אברים מקטן ומפסול-דין - תשובות ר"י זילברשטיין (קול התורה, חוב' מב, עמ' רלא-רלה) שאלה ב"ה, כ"ב בשבט תשנ"ב כבוד הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רמת אלחנן, בני ברק שלום רב, ברצוני לשאול, לפי דעת תורה, מאיזה גיל אפשר לקבל הסכמת נער, המוכן לתרום כליה להצלת נפשות. מאחר שעל-פי החוק הגדרת "קטין" הוא עד גיל שמונה עשרה, הוגשה הצעה המבקשת לקבוע כמה דרגות גיל, לעניין הסכמה לטיפול רפואי: א. קטין שטרם מלאו לו ארבע עשרה שנה תינתן ההסכמה על-ידי אפוטרופוס. ב. קטין שמלאו לו שש עשרה שנה, תינתן ההסכמה על-ידי הקטין. ג. קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנה אך טרם מלאו לו שש עשרה שנה, תינתן ההסכמה במשותף על-ידי הקטין ואפוטרופסו. ברצוני לשאול, מהי דעת תורה בנדון? האם ראוי להבחין בין טיפול רפואי רגיל לבין טיפול רפואי מיוחד, כגון ניתוח, שבו ראוי לקבוע את גיל הקטין לא עד גיל שלוש עשרה, אלא למשל עד גיל עשרים, בגלל ההכרעה הכבדה הכרוכה בדבר, שצדדיה אינם נהירים לאדם צעיר? ואם נלך בדרך זו, שמא ראוי גם בעניינים אחרים, כמו נישואין למשל, שההכרעה בהם אינה פחותה מהכרעה בדבר טיפול רפואי מיוחד, להגביל את הגיל? דוגמא להגבלת גיל של כשרות משפטית יש הרי במכירת קרקעות שירש מאביו, שדרוש גיל מינימום של עשרים, או גם במקרקעין שלא ירש מאביו, אם אינו יודע בטיב משא ומתן. ור' שו"ת מהר"ם אל אשקר, סימן יא, "שהוא דבר המסויים והפסדו מרובה", וכן ר' בבאר שבע, סימן לט, שאלה ד, שכתב לעניין "חזקת חנות", וזה לשונו: "פשיטא ופשיטא שאינו רשאי האפוטרופוס למכור בלא בית דין דבר חשוב ויקר ערך שאין למעלה הימנו בזמן הזה, כמו חזקת חנות". ור' ש"ך חו"מ סימן רלה, ס"ק ב, שהביא תשובה זו, האמורה לגבי סמכותו של אפוטרופוס, לעניין כשירותו של קטין במקרקעין. יש לציין כי בתקנת הקהילות הוגבל תוקף ההתחייבות של צעירים שנעשתה בלא ידיעת אביו או קרובו או אפוטרופוסו. כך הוא בתקנות מדינת ליטא משנת שפ"ג, ובתקנות מדינת מעהרין משנת ת"י, ובפנקס ועד ארבע ארצות, בתקנות משנת שפ"ד ועוד תקנות, עיי"ש, שפסלו התחייבויות של אדם בלתי נשוי, ואף נשוי - למשך שנתיים או שלוש לאחר נישואיו. ובתקנות מדינת ליטא סימן לב, ובפנקס ועד ד' ארצות משנת שצ"ו, הוגבל כושרו של צעיר מתחת לגיל שמונה עשרה או עשרים להתחייב לנישואין. אודה לכת"ר, אם יואיל להודיעני חוות דעתו בשאלה זו. בברכה ובהוקרה, נחום רקובר בס"ד, אדר תשנ"ב תשובתו של הרב יצחק זילברשטיין שלום וישע רב, מכתבו היקר הגיעני בדבר שאלתו על הצעת חוק הבאה להסדיר את שאלת הסכמת קטין לטיפול רפואי, ובס"ד נראה להשיב. הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כט, יב-יג) כתב, וז"ל: "קרקע שירש מאבותיו, אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה, אף על פי שהביא ב שערות, ואף על פי שיודע בטיב משא ומתן, שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחרי המעות, ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם". הרמב"ם במתק לשונו הסביר, דלכן אין ממכרו ממכר עד גיל כ', משום ד"חוששים שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות, ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם". כלומר, אדם צעיר דעתו נוטה אחרי הנאות רגעיות, והוא עלול להמשך אחריהם, ולהחליף נכסים רבי ערך, כגון קרקעות, תמורת מעות שערכם פחות, ואפילו בזול, כי הצעיר קל דעת הוא, ובמקום לקנות במעות קרקע, שהוא נכס חשוב, עושה הוא את ההיפך בגלל אהבת התענוגים. מסוגל הוא להחליף חיי עולם בחיי שעה, ולהמיר את הקרקע במעות נזילות, כדי לספק תאוותיו, והוא גם יחליף וימכור קרקע יקרה בזול, כי העיקר אצלו מעות להנאות רגעיות. לאור זאת, שמעתי ממו"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיש להבדיל בין צעירה המחליטה לבצע הפלה, לבין צעיר המחליט לתרום כליה להציל את חברו מהמוות. כשצעירה מחליטה לבצע הפלה (כשאין בזה פיקוח נפש), יש לחוש שדעתה נוטה אחר הנוחיות הרגעית, ומאחר שכעת לא נוח לה להיות מטופלת בילד, לכן היא מסוגלת להחליף חיי עולם (שהוא הילד) תמורת חיי שעה של נוחיות, והדבר דומה למכירת קרקע, דאין מכירתו מכירה עד שיגיע לגיל כ', שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחרי המעות (שהם הנאה רגעית) ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי עולם. כמו כן, צעיר שימכור כליה תמורת מעות, יש לחוש שימכרנה בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות, והוא מחליף כליה, שהיא חיי עולם, תמורת מעות, שהם עומדות לחיי שעה. מה שאין כן נער שהחליט לתרום כליה להצלת נפש, אין בהחלטה זו קלות הדעת, אלא אדרבה דעת זקנים בו, ומחליף את כליתו בחיי עולם, בזה אפשר לסמוך על החלטת הצעיר, אם מלאו לו י"ג שנה והביא ב' שערות. ע"כ שמעתי. ולאור זאת נראה להציע כדלהלן: מדין תורה, נער שהגיע לגיל י"ג והביא ב' שערות, דינו כגדול לכל דבר, אבל בעניינים שיש לחוש שהוא נוטה אחריהם, מחמת קלות דעת ובקשת תאווה או נוחיות, בהם יש לצרף דעתו של אפוטרופוס עד שיגיע לגיל עשרים. אי לכך, לכל ניתוח הקשור לפקוח נפש, כגון קטיעת רגל מחמת נמק, כריתת מעי גס ופתיחת פתח ויציאה מלאכותי colostomy וכדומה, מספיקה הסכמתו בלבד. אולם להפלה, לניתוחים קוסמטיים, או לניתוח להחלפת המין ר"ל וכדומה, יש לצרף דעת אפוטרופוס, כי יש לחוש שהצעיר דעתו נוטה לנוחיות ולקלות הדעת, ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם. בנוגע לנישואין, מאחר שעצם העניין טוב הוא, ויש בהם קיום מצווה, לכן אין להגבילם מעל גיל י"ג, ואינו דומה למכירת קרקע שביסודה היא הפסד, וכן הניתוח, בעיקרו הוא סכנה, ולכן יש לצרף אליהם הסכמת אפוטרופוס, כשיש בהם חשש של קלות דעת ואינם באים להציל נפש. ביצוע ההפלה וכמו כן ניתוח להחלפת המין אסורים גם מעיקר הדין אחרי ההסכמה. ויתן השי"ת ויקוים בנו: "והשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". והש"ת ייתן לכב' ברכה והצלחה להגדיל תורה ולהאדירה. בברכה נאמנה, יצחק זילברשטיין © מורשת המשפט בישראל ת"ד 7483 ירושלים 91074 טלפון 026247041

לדף הראשי | HOME