מורשת המשפט בישראל
סדנאות במשפט העברי בנושא דין רודף בעריכת פרופ' נחום רקובר ספרית המשפט העברי תשס"ו-2006 חקיקה ופסיקה ישראלית *
חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י-34יא * ע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 154-155 * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א * רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ו, ט, טו * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמודים א-ב * רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכות ז-ט * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט, עמוד א * רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ז-ח, יג * רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד * אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה יג * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פב, עמוד א * שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ז * שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן ז * משנה למלך, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י * אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה יג * רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה ב * אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ח * תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קיז, עמוד ב * רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה טו * הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן שפ, סעיף ד * שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמד * משנה, מסכת אהלות, פרק ז, משנה ו * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב * רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט * חידושי רבנו חיים הלוי, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט * תפארת ישראל, אהלות, פרק ז, משנה ו, בועז, אות י * שו"ת פנים מאירות, חלק ג, סימן ח * חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, עמודים רצג-רצה * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב * רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ו * שו"ת שואל ומשיב, מהדורא רביעאה, חלק ב, סימן נ * שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן ז * חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י-34יא שׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת-אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצּתָה אֶת-כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ. (רצב) ...[והחזיקה] במבושיו - אין לי אלא מבושיו; מנין לרבות [כל] דבר שיש בו סכנה? ת"ל והחזיקה - מכל מקום. (רצג) וקצותה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילה [בכפה]. מנין שאם אין אתה יכול להצילה בכפה הצילה בנפשה? ת"ל לא תחוס עינך. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אומר לו: ראֵה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמרה תורה: הצֵל דמו של זה בדמו של זה... תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א משנה. ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו בואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשן. גמרא. תנו רבנן: מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו - תלמוד לומר (ויקרא יט) לא תעמד על דם רעך. והא להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו - תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. - אין הכי נמי. ואלא ניתן להצילו בנפשו מנלן? - אתיא בקל וחומר מנערה המאורסה, מה נערה המאורסה, שלא בא אלא לפוגמה - אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו, רודף אחר חבירו להרגו - על אחת כמה וכמה. - וכי עונשין מן הדין? - דבי רבי תנא: הקישא הוא, (דברים כב) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ו, ט, טו הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן - הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף. הלכה ט הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. הלכה טו הרואה רודף אחר חברו להורגו, או אחר ערוה לבועלה, ויכול להציל, ולא הציל - הרי זה ביטל מצות עשה, שהיא "וקצותה את כפה" (דברים כה,יב); ועבר על שני לאוין, על "לא תחוס עינך" (שם) ועל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט,טז). [טז] אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם: שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כל העולם כולו; וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו. אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמודים א-ב הבא במחתרת נידון על שם סופו היה בא במחתרת ושבר את החבית אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור. גמרא. אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו... מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו - שרואה שאחר נוטלו ושותק, הלכך יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו, ומימר אמר הגנב: אי אזילנא לגביה קאי באפאי, ואי קאי - קטילנא ליה, ואמרה לך תורה: אין לו דמים ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו. אב הבא על הבן - במחתרת, מספק אל יהרגהו בנו, דודאי רחמי האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו, הלכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך. בן על האב - וכל שכן איניש דעלמא - הרגהו מספק, דודאי אדעתא דהכי אתא, דאי קיימת ליה לאפיה קטיל לך, עד שיודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן. כאן באב על הבן - ברייתא דאם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו. רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכות ז-ט הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין, ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר: אין לו דמים. ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה. [השגת הראב"ד: אמר אברהם. איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל אע"פ שדרשו חכמים אם זרחה השמש עליו דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא להשמטה שומט ובורח מיד ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית או בא להרוג או ליהרג אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטה בעלמא הוא וחיי ראשי כל מבין די לו בזה]. ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול דכתיב וכי ינצו אנשים (יחדו) וגו' וא"ר אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואפ"ה אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש כגון שיכול להציל באחד מאבריו אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו היכי משכחת לה דיענש. ויכול במצות שבמיתה - שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר. דכתיב ואם אסון יהיה - ואי לא מתכוין להרוג, דשוגג הוא, - אמאי מקטיל, אלא לאו שמע מינה במתכוין, וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו כדאמרינן לעיל, וזה רודף היה, שהיה מתכוין, ואפילו הכי כתיב דאם לא יהיה אסון - שאין כאן חיוב מיתה, ענוש יענש דמי ולדות. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט, עמוד א אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? אמר ליה: גואל הדם דעשאל הואי. עשאל רודף הוה! אמר ליה: היה לו להצילו באחד מאבריו. אמר ליה: לא יכיל ליה. א"ל: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש, וא"ר יוחנן בדופן חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה?! היה לו אמרו ליה לא יכיל ליה - אבנר לכוון באחד משאר איבריו. אמר להו - יואב, השתא בדופן חמישית כנגד צלע חמישי. רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ז-ח, יג הלכה ז: ...ואם יכולים להצילו באבר מאברי הרודף - כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסיף, ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו - עושין. ואם אינן יכולין לכוון, ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף - הרי אלו הורגין אותו, ואף על פי שעדיין לא הרג: שנאמר "וקצותה את כפה, לא תחוס עינך" (דברים כה, יב). הלכה ח: אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האישה - עניין הכתוב שכל החושב להכות חברו הכיה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף; ואם אינן יכולין - מצילין אותו אף בנפשו, שנאמר "לא תחוס עינך": הרי זו מצות לא תעשה, שלא לחוס על נפש הרודף. הלכה יג: כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף, והרגו - הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה; אבל אין בית דין ממיתין אותו. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד ...וכן אם [בן נוח] הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל. וכן אם הרג רודף וכו'. אמר אברהם: קשיא ליה אבנר, עכ"ל. ר' דוד בן זמרה, וכן אם הרג רודף וכו'. שם תניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו. והשיג עליו הראב"ד קשיא ליה אבנר עכ"ל. כוונתו לומר שאף בישראל הדין כך, כדאשכחן בעובדא דאבנר דא"ל שלמה ליואב מ"ט קטלתיה לאבנר וכו' א"ל היה לך להצילו באחד מאיבריו א"ל לא יכילנא א"ל בדופן חמישית כוין ליה וכו' באחד מאיבריו לא יכיל ליה. ומכאן למד הראב"ד ז"ל שכן הדין בישראל. וקשיא לי עליה, דא"כ אמאי קאמר ליה שלמה "זיל אבנר", דמשמע דלא נתחייב יואב בשביל אבנר וכ"כ רש"י ז"ל: א"ל ניזיל אבנר - דינו של אבנר פטור אתה עליו ע"כ. ולא נהרג יואב אלא מפני שמרד במלכות, והכי משמע דא"ל שלמה: אלא ההוא גברא מורד במלכות הוא. ותו דאין אחד מישראל נהרג אלא בעדים והתראה... והטור כתב וז"ל: ואיני יודע, כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו. וזו אינה קושיא כלל, דכיון שהוא רודף, הפקיר עצמו למיתה, שהרי יודע הוא שהנרדף יעמוד על נפשו, ומ"מ כיון שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו של רודף, ולא עשה כן, חייב הוא לשמים כאילו הורג את הנפש. אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה יג ר' מאיר שמחה מדווינסק, ודע שמש"כ רבינו כל היכול להציל [באחד מאבריו] כו' הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו, נראה דוקא היכי שרודף שלא ברשות, הא פנחס שבא להרוג זמרי כיון שיש לו רשות וזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס והרג לפנחס נהרג עליו, דכיון דיש לפנחס רשות להרגו לא אבד פנחס את נפשו במה שהיה באופן שזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס. ולפי זה א"ש השמועה דאבנר שהקשה ראב"ד בהלכות מלכים פ"ט, משום שצ"ל שהיה להן רשות לעשות מלחמה ["ישחקו הנערים לפנינו"] ללמד להציל את עצמו באחד מאיבריו שלו לכן נהרג אמאי דהרג לעשהאל, ובזה א"ש דברי ירושלמי פרק א' דסוטה מכל מקום נהרג אבנר על שעשה דמן של נערים שחוק כו' פירוש שעל ידי שהתיר זה מדין מלוכה, אם כן שפיר נהרג על שהרג לעשהאל שרדף אחריו שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו ודוק. ר' יוסף באב"ד, [ז] ואם יכול להציל באחד מאבריו של רודף בלא הריגה, אסור להורגו. ואם הרגו המציל הרי זה שופך דם וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו, כן כתב הר"מ כאן פ"א הי"ג. והטור כאן ס"ד השיג עליו דלמה אין בית דין ממיתין אותו, ועיין בבדק הבית כאן שתירץ דלית ביה התראה, ועיין במשנה למלך שכתב שדבריו צריכים תלמוד, היינו דמשכחת לה התראה ג"כ. ולכאורה קשה על הר"מ ממעשה דאבנר ועשהאל דיואב דן לאבנר בדין סנהדרין, למה הרג לעשהאל כמבואר בסנהדרין מ"ט ע"א, דאף דעשהאל רודף היה, היה לו להציל באחד מאבריו, [ולהר"מ] נהי דיכול להציל מ"מ לא היה חייב מיתה בבית דין. וצריך לומר דזה לאו דוקא דדנו בסנהדרין, רק דדנו בטענה שהיה ראוי למות על פי סנהדרין כמו שכתב הרב המחבר. ועיין בר"מ כאן פ"ב הל' ב-ד שכתב דכל הרצחנים הם שופכי דמים, ואע"פ דאין בית דין ממיתים אותם רשות ביד מלך ישראל או הבית דין להרוג אם השעה צריכה לכך, וכונת הש"ס שדנו יואב שחייב מיתה יען שפך דם ועון הריגה בידו, ויואב שהיה שר אצל דוד הרגו מדין המלכות. דעיקר הכונה שהיה מחויב אבנר מיתה אף שעל פי הבית דין אין ממיתין אותו, כן נראה פשוט. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פב, עמוד א אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא. אמר רב חסדא ר' נסים בר' ראובן גירונדי, ואינו דומה לרודף שהיה רודף אחר רודף להציל, שאם נהפך והרגו שודאי נהרג עליו, שאותו הרודף ברשות בית דין הוא עושה... והטעם בזה הוא שזה שהוא רודף אחר חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו, וכשאחר בא להרגו היה לו לעמוד בעצמו שלא ירדוף אחר זה להרגו, אין לו שיהפך להרוג הבא להרגו כדי שיציל הנרדף, ולמה יפטר עליו יותר משהרג את הנרדף, אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה. אבל זה שהוא בא על הכותית, אין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה, שכבר נדבק בה, אלא לעשות בו נקמה, והבא להרגך השכם להרגו בכל שאינו מחויב מיתת בי"ד בדבר. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ז יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות. הגה: ומ"מ הכל לפי הענין (פסקי מהרא"י סי' קנ"ו). ר' אברהם אבלי שאם לא יניחנו. וצ"ע, דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת? ואפשר, כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, ולכן מחללין. אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת. ר' שלמה זלמן אוירבך, [אות א] ...ולכאורה נראה דלדעת המג"א באו"ח סי' שכ"ט סק"ה בעכו"ם שבא על עסקי ממון דאע"ג שאם לא יניחנו לשלול ולבוז ממונו יהרגנו אפי"ה יניחנו ליקח הממון ולא להרוג אותו ולחלל בכך את השבת, ואף שבימות החול מותר להרוג לישראל הבא במחתרת מ"מ חלול שבת אסור עיי"ש... אך גם לדבריו אפשר דשאני התם, דבשעה שהוא רוצה לחלל שבת ולהרגו אין שום סכנה, כיון דבשעה זו הוא רק דורש דמים ולא נפשות..., ולכן לאו כל כמיניה להתקומם נגד הגנב ולהכניס עצמו למצב של נרדף... מי שרודף אחר ישראל להרגו בשבת... הדין הוא שמצוה לחלל שבת ולהרוג את הרודף. ואע"ג שדין הוא דאם אי אפשר להציל את הנרדף אלא ע"י ממון ודאי חייב בכך, כמו שהזכרנו קודם מגמ' סנהדרין דף ע"ג, א, שמחויב לשכור אחרים להציל את הנרדף, ואם לאו הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך, ונמצא שגם ממונו משועבד ודאי להצלת הנרדף; ואפילו הכי לא נזכר בשום מקום דאם אפשר לפייס את הרודף בממון שצריך להוציא ממון על כך ולא לחלל שבת בהריגתו. ועל כרחך דמה שאם אפשר להצילו באחד מאבריו אסור להרגו, היינו משום דאם אפשר ע"י אחד מאבריו למה יהרוג אותו כולו? משא"כ להוציא ממון משלו כדי להמנע מלהרגו - ליכא שום חיוב בין בשבת בין בחול, וכדאמרן כיון דבשעה זו יש עליו דין רודף אשר התורה אמרה שמצוה להרגו אפילו בשבת כדי להציל את הנרדף, לכן אין שום חיוב לבזבז אפילו פרוטה אחת, כיון שהפסד הממון איננו להמנע מעבירה אלא להמנע מדבר שהוא היתר גמור, בין אם זה הותרה ובין אם זה רק דחויה... ב. נראה שאם אחד מונע את חבירו מלאכול חזיר ומאיים עליו להרגו, אף שהמאיים נקרא רודף, מ"מ הרי יש לנרדף עצה להציל עצמו ע"י זה שיהא סור מרע ולא יאכל חזיר, וא"כ אפשר דחשיב משום כך כיכול להציל עצמו באחד מאבריו ע"י זה שימנע עצמו מעבירה. ומיהו אם אחד כופה את חבירו למונעו מאכילת היתר, נראה דאף שיכול להמנע מאכילה זו ולהציל בכך את עצמו, אשר לכאורה עדיף טפי מהצלה ע"י אחד מאבריו של הרודף, מ"מ נלענ"ד דלאו כל כמיניה של הרודף להכריח את הנרדף לעשות דוקא כרצונו, ואם מתעקש דוקא להרגו משום כך, הרי הוא נקרא רודף ומותר להרגו, ולא חשיב כלל כיכול להציל עצמו ע"י זה שיבטל רצונו מפני רצונו של הרודף. ועפ"י הנחה זו מבואר מה שכתוב בגמ' סנהדרין פב ע"א: "אילו נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו", ואע"ג דמבואר דלא שרי לפגוע בו אלא בשעת מעשה בעודו עליה, אבל אם פירש אין הורגין אותו ונמצא שיכול זמרי להציל עצמו ע"י זה שיפרוש ממנה, ולכן רבים תמהו ע"ז דלמה אמרו שאינו נהרג עליו? אבל נראה דהוא משום דלאחר שכבר נדבק בה וכבר עשה העבירה אין הורגין אותו כדי למונעו מעבירה, כי אם משום נקמה וקנאת ה', ולפיכך נקרא בשם נרדף אע"ג שיכול להציל עצמו ע"י פרישה מעבירה, כיון דלא בגלל זה פוגעין בו. ואין לומר דלפיכך אינו נהרג, משום דלאחר שנדבק בה יצרו אונסו ורואין אותו כאנוס, דנראה שברור הדבר דלאחר שהאבר מת אינו אנוס, ואף גם אז אמרינן שאם נהפך והרג אינו נהרג... אולם בחדושי הר"ן שם בסנהדרין פ"ב ע"א כתב באופן אחר... ויתכן שאין כוונתו דוקא מפני שרציחה היא חיוב מיתה, אלא כל שיכול להציל עצמו ע"י זה שישב ולא יעבור עבירה אינו קרוי כלל נרדף, וה"ה נמי כשהוא נרדף מפני שרוצים למונעו מאכילת חזיר. אך יותר נראה מדבריו דעיקר כוונתו דאף שאין רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה, אבל מ"מ הואיל וההיתר לפגוע בו הוא לא כדי למונעו מעבירה בעתיד, לכן אף שיכול להציל את עצמו ע"י פרישה מ"מ אם עומד במרדו ואינו רוצה לפרוש אין זה חשיב כיכול להציל עצמו באחד מאבריו וכדאמרן. וא"כ אפשר דה"ה נמי כשרצונו דוקא לאכול חזיר, אבל עכ"פ כשבא למונעו מדבר המותר ומאיים עליו להרגו, ודאי שמעינן מהר"ן שסובר דיכול להשכים ולהרגו... ואף דמסתבר שגם הרודף אחר חבירו להרגו ע"י גרמא [ומבואר באחרונים דה"ה נמי ברודף להרוג טרפה] דפטור ממיתה ג"כ נהרג אם נהפך הרודף והרג את המציל, היינו משום דסו"ס הוא עון של רציחה דשייך בו חיוב מיתה, משא"כ בבא לאכול חזיר דלאו בר מיתה הוא כלל, שפיר משמע מדבריו שאינו נהרג, וכ"ש כשהוא רודף אחריו למונעו מאכילת היתר שאם הנרדף מתעקש ואינו רוצה לבטל רצונו והשכים והרגו אינו נהרג. אך פשוט הוא שאחר ודאי אינו רשאי להרגו, כי דוקא בממון יש חזקה דאין אדם מעמיד על ממונו משא"כ בבא למונעו מאיסור, או אפילו מדבר המותר, מהיכי תיתי נימא שהנרדף יעמוד כנגדו... וסעד גדול לדברינו מהבא במחתרת... ואע"ג שיש להבעה"ב עצה להציל עצמו ע"י זה שלא יעמוד על ממונו ולא ירדוף כלל הגנב להרגו, אפילו הכי משמע דאף מי ששולט ברוחו ואינו בהול הרבה על ממונו, אפילו הכי מותר לו לעמוד על ממונו ולהתקומם נגד הגנב, ולא לחוש כלל לזה שע"י התנגדותו הוא עושה את הגנב לרודף והוא רשאי להשכים עליו ולהרגו. ומשמע דאין זה דוקא מפני שהנרדף עצמו פטור בכל ענין, גם כשיכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף, שהרי לפני שעומד כנגדו לאו רודף הוא כלל. ועל כרחך, דכמו שמותר להשביע את חבירו וא"צ לחוש לזה שמכשיל אותו בלאו דלא תשא, כך מותר גם להתקומם נגד הגנב ולא לחוש לזה שהוא עושהו בכך לרודף ומתיר את דמו... והנה בשו"ע או"ח סי' שכט ס"ז מבואר דבזה"ז אף אם באו נכרים על עסקי ממון, מותר לחלל שבת, מפני שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו, יהרגנו, ולכן הוי כעסקי נפשות. וכתב על זה המג"א... וראיתי במנחת פתים להגאון ר"מ אריק ז"ל, שהעיר על זה מגמ' סנהדרין דף ע"ב ע"ב שאמרו על הבא במחתרת "אין לו דמים בין בחול בין בשבת" ונשאר בצ"ע... ועיין גם ברמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ג שכתב: "הבא במחתרת - אין לו דמים, ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת". וממה שכתב "ורשות יש לכל", משמע דלא רק אחרים מותרין בכך בגלל החזקה שא"א מעמיד על ממונו, אלא גם הבעה"ב עצמו רשאי לחלל שבת ולהרגו אף אם יכול לשלוט ברוחו ולא לעמוד על ממונו... ה. התגוננות הנרדף לעומת הצלה ע"י צד שלישי ר' יצחק בר ששת, פ"ו (1326) - קס"ח (1407). נולד בברצלונה, ועקב רדיפות שנת קנ"א נמלט לאלג'יר ונתמנה שם לרב. ...או אפשר, שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף, לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו, ולא חייבוהו להתרות, אלא כיון שרואה שבא להרגו, ישכים הוא ויהפך אל הרודף. אבל איש אחר הבא להצילו, צריך להתרות ברודף, קודם שיהרגנו, אם יש פנאי. משנה למלך, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י ר' יהודה רוזאניס, אמר המגיה:... ובתשובת הריב"ש סי' רל"ח כתב או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו לולא חייבוהו להתרות כו'. וכתוב שם מכ"י של הרב המחבר וז"ל וכיוצא בזה כתבו ז"ל דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל אבל הנרדף אינו מדקדק בזה. [ז] ועיין במשנה למלך פ"ח מחובל ומזיק ה"י... והוא ברא"מ פרשת וישלח [ל"ב, ח']. ורבים תמהו א"כ היאך היה אבנר חייב על עשהאל דהיה יכול להצילו באחד מאבריו, הא אבנר היה הנרדף ויכול להרגו ואינו צריך לדקדק בזה, וצ"ע. ועיין ברש"י בסנהדרין ע"ד ע"א בד"ה ויכול, שכתב להדיא דהנרדף אם יכול להציל באחד מאבריו נהרג עליו אם הרגו... [טז] ועי"ש [משנה למלך בפכ"ד משבת ה"ז] עוד שכתב דאף לדעת הרא"מ דהנרדף מותר להציל בנפשו אף דיכול להציל באחד מאבריו, זה דוקא גבי רודף להרוג, אבל ברודף אחר ערוה אף הנרדף עצמו בכלל זה דאסור להציל בנפשו אם יכול להציל באבריו, וכמו אחר המציל עיי"ש. ר' אברהם יצחק הכהן קוק, ...י"ל ביסוד ההבדל שבין הנרדף לאחר, דלגבי נרדף רחמנא שוייה לאין לו דמים, והוי כמו הותרה לגבי דחויה, ואצל אחרים הוי רק דחויה מפני חובת הצלת נפש הנרדף. וממילא כשאחר יכול להציל באחד מאבריו אין כאן היתר, אבל בנרדף הוי היתר, כמלאכת שבת במקום פיקוח נפש, כשיש אפשר לעשות ע"י גוי, למאן דאמר הותרה. אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה יג ...דכיון דיכול להצילו באחד מאיבריו תו אף כי הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק בדבר ואם הרגו הנרדף פטור. אך מכל מקום רשות הוא ביד הנרדף להרגו ולא מצוה, דהא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ואם בשעה שהנרדף רוצה להרוג הרודף תו אם יהרוג הרודף את הנרדף נראה דפטור, ובירושלמי פרק בן סו"מ מבעי לן ברודף שנעשה נרדף מהו להציל הרודף בנפשו של נרדף, ועד כאן לא מבעי לן רק גבי אחרינא אבל לגבי הרודף עצמו ודאי דמצי להציל עצמו בכל טצדקי דמצי למיעבד... ובזה א"ש דברי הגמרא (בדף עג) דפריך וכי עונשין מן הדין, אף דרשות להרוג הרודף ילפינן מבא במחתרת דכתיב והוכה בכל אדם כמו שכתב תוספות מקרי עונש דאם לא הוי אלא רשות אם הפך והרגו להמציל היה פטור, וכעת דנאמר דהוא מצוה, אם יהרוג להמציל יתחייב מיתה, וזה עונש דנתחייב מיתה בכל גווני ואינו רשאי להציל את עצמו ופשוט. רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה ב אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו - כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו; וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ח הנה ברודף אחר חבירו להסית בו נחש וכיוצא בזה דבר דפטור אם המית בו, כיון דרצונו להרוג ישראל ודאי ניתן להצילו בנפשו, כיון דהכוונה להציל נפש ישראל, מה לי אם רוצה לאבדו באופן דיהיה פטור ממיתת בית דין. ועיקרו של מוסר הוא מדין רודף וגרמי בעלמא הוי, בכ"ז מצוה להציל בנפשו, וכמו שמביא בהגהות הך דר' שילא פרק הרואה כו' וזה פשוט מאוד. ר' יחיאל מיכל רבינוביץ, נסתפקתי למאי דקיי"ל (ברכות דנ"ח.) דמוסר את חבירו למיתה, יש לו דין רודף. א"כ לכאורה, עדים שהעידו באחד, שהרג את הנפש או שחלל שבת, ובאו לחייבו מיתה ואח"כ הוזמו יהיה להם דין רודף, על שעת ההגדה למפרע ואף שלא היה ידוע לנו שקרותן, מ"מ כיון דכלפי שמיא היה גלוי שהם רודפים והותר אז דמן כדין רודף, ממילא כמו דדיינינן דין דקם ליה בדרבה מיניה ברודף ובא במחתרת, בשברו אז כלים כן יש לנו לדון דין קם ליה בדרבה מיניה גם בהנך עדים, לפוטרן על מאי שהזיקו בשעת ההגדה, ואטו אם בא במחתרת בלילה, שלא ידע בו אדם, ושבר את הכלים, לא נדון בו דין רודף, משום שלא ידעו בו בשעת שבירה... י"ל, דכיון דמחוסר ידיעה בשקרותם, ואסור להרגם בשביל ההצלה, ממילא לא מהני בכאן, מאי דכלפי שמיא גלי' דהם רודפים, ולא דמי לבא במחתרת בלילה, דהתם בלא חסרון הידיעה הרי הותר דמו, והתינח אם הריגת הרודף, הוא מדין עונש על הרדיפה, שפיר מסתבר לומר, דאף דחסרה לנו הידיעה, מ"מ הרי הי' מחויבים מיתה, ולא גרע מחייבי מיתה שוגגין, משא"כ אם הוא רק מדין הצלה, א"כ כיון דאסור להורגם נמצא דלא הותר דמם כלל... אולם מאי דיש עוד מקום לחקור בזה הוא, דכ"ז הוא לגבי כו"ע. י"ל דאין עליהם דין רודפים לענין קם ליה בדרבה מיניה, משום דעכ"פ אסור להורגם, אבל אם באו להעיד על ראובן, שהרג הנפש ושחלל שבת, והוא יודע בשקרותם, דרודפים הם להורגו, מ"ט לא יותר לו להרגם מדין רודף, ומ"ט לא נאמר בזה, הבא להרגך השכם להורגו, כדאמרינן גבי מחתרת, ובמוסר למלכות בברכות שם, ואטו נאמר, דאסור לו להרגם, ועלי' לבטוח, דאלקים נצב בעדת וגו', ויצא לצדק דינו, וימצא עדים להזימן, כ"ז אינו מסתבר כלל. אף דגם זה חדוש הוא לומר, דבהרג ראובן לעדים, שהעידו עלי' שהרג הנפש, ואח"כ בא הרוג ברגליו יפטר, וגם זה לא שמענו, אבל לכאורה הוא נגד הסברא, לומר דאסור לראובן להציל עצמו... עוד היה נלע"ד לחדש, דהא דאמרינן (ברכות דנ"ח.) דמסור הוי רודף, לאו משום דבגרימתו יהרג אדם ע"כ יהבינן עלי' דין רודף, די"ל דרודף שהתירה תורה להרגו, אינו רק ברודף אחרי' להרגו בידים, אבל לא אם בא רק לגרום מיתתו, דליכא בזה דין דרוצח, בנהרג אח"כ על ידו, וטעמא דמסור י"ל, דכמו דאמרינן במחתרת דחזקה, אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ומימר אמר, אי קאי לאפאי ולא שביק לי קטילנא לי', והתורה אמרה הבא להרגך וכו', והאי טעמא ממש שייך גם במסור, דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על נפשו, ומימר אמר אי קאי באפאי קטילנא לי', וע"כ הוה עלי' דין רודף, ממש כמו במחתרת שהוא בא להורגו... אכן בתשו' מיימונית סי' ט"ו מצאתי שכתב, טעמא אחרינא במסור מממון, משום שכמה פעמים בא הנופל בידם לידי סכנת נפשות, וכ"כ בהג' מרדכי בהגוזל בתרא וס"ל באמת, דאף בגורם יש לו דין רודף... ר' חיים עוזר גרוזינסקי, (א)... מה שנסתפק בס' מנ"ח ברודף אחר הטריפה אי ניתן להצילו בנפשו יעו"ש ולכאורה יש מקום בסברא דיש עליו דין רודף דאף דההורג את הטריפה פטור משום דגברא קטילא קטיל היינו דאין עליו דין מיתה בידי אדם אבל עונש בידי שמים עליו... אבל כל זה היכא דבעינן תנאי החיוב אבל ברודף דגם קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אע"פ דלאו בר עונשין וכ"נ לענין גרמא דהוי ג"כ דין רודף. ונראה לפ"ז דגם ההורג את הטריפה שיש עליו עונש מיתה ביד"ש לפ"ד הרמב"ם הנ"ל א"כ יש עליו דין רודף כמו בגרמא... וביותר י"ל דהטריפה הנרדף בעצמו רשאי להציל א"ע בנפשו של רודף ומה"ט הו"ל קלבד"מ... דהא דהנרדף רשאי להרוג את הרודף אף דיכול להצילו באחד מאבריו לפי שאנוס הנרדף שאינו יכול לדקדק במעשיו ומה שנפטר מטעם אנוס אין על הרודף דין חיוב מיתה לענין קלבד"מ... ובגוף החקירה ברודף את הטריפה נראה יותר דאין עליו דין רודף, דדוקא בקטן הרודף דעצם הפעולה הוי חומר עבירה ולהציל את הנרדף ניתן להצילו בנפשו אף שאין הרודף בר עונשין, או גם ברודף ע"י גרמא אף שאין בפעולת המעשה חיוב מיתה מ"מ הוא מציל בזה את הנרדף, אבל ברודף אחר הטריפה דגברא קטילא הוא מהיכ"ת להרוג הרודף כדי להציל גברא קטילא... (ג) ומה שפקפק רומעכ"ת עמש"כ דגם ברודף ע"י גרמא איכא ג"כ דין רודף - הנה כל דיני מסור משום גרמא הוא. ועי' בברכות נ"ח בעובדא דרב שילא קרינהו חמרא אמר האי רודף הוא. וע"ע בריב"ש סי' של"ח שהשוה כל דיני גרמות לרודף ועי' בס' גליא מסכת חחו"מ סי' ה' שהעלה ג"כ דגם בגרמא הוי רודף מדין מחתרת יעוי"ש... דכיון דעיקר דין רודף הוא להציל את הנרדף ואפ"ה אמרינן גבי' קלבד"מ א"כ ה"ה בגרמא כיון דניתן להצילו בנפשו בדין שיפטור משום קלבד"מ ועכצ"ל דשאני בעדים מזימים דאין עליהם דין רודף דדוקא ברודף מבורר שרוצה להרוג ומיתתו ביד כל אדם יש לו דין רודף משא"כ בעדים אשר בעת עדותם הלא לא נתברר הדבר ובפרט כל זמן שלא נגמר הדין [ואחר גמ"ד הא פסק מאתם דין רודף גם אחרי גמר עדותם אחר כדי דיבור ל"ש בהו רודף דהא אי אפשר שיחזרו מעדותם] ובודאי אם יהרגו העדים המוזמים את המזימים יתחייבו מיתה עפ"י דין ול"ש בהו דין רודף... נראה בשי' הירוש' דבין לריו"ח ובין לר"ל חייב מיתה מצד רודף בשעה שהדליק את הגדיש וס"ל דרק בשעת הדלקה חשיב רודף שניתן להצילו בנפשו אבל אחרי כן לא מיבעי אם א"א לאהדורי ולהציל נסתלק דין רודף אולם גם באפשר לאהדורי כיון שאינו עושה מעשה בפועל ועל שב וא"ת שלו אין עליו דין רודף... והיה אפשר לומר לכאורה, דכיון דדין רודף דהותר דמו, אינו מדין עונש על מעשה הרדיפה, ורק מדין הצלה לנפש הנרדף, וראיה דגם קטן הרודף, ניתן להצילו בנפשו, והרי לאו בר עונשין הוא... באמת ההכרח לומר דהוי ג"כ בגדר עונש, דבש"ס (סנהדרין דע"ג. וע"ד.) דבעי למילף דרודף אחר חבירו להורגו, ניתן להצילו בנפשו, מקל וחומר מנערה המאורסה, וכן עובד ע"ז, פרכינן וכי עונשין מן הדין, ואם הי' מדין הצלה לחוד, מ"ט לא נוכל למילף מק"ו, וכן ראיה מעיקר הדין דדיינינן ברודף דין דקם ליה בדרבה מיניה, ואם לא היה רק דין הצלה לחוד, לא שייך כלל בזה לומר קם ליה בדרבה מיניה, דהוי רק מדין שתי רשעיות, וע"כ דהוי בזה גם מדין עונש, ותרווייהו איתנהו ביה... דאף דנקרא הריגת הרודף עונש, לא דמעשה הרדיפה מחייבתו מיתה... מדחזינן דגם קטן הרודף, ניתן להציל בנפשו, אף דלאו בר עונשין הוא כלל, ע"כ דאין זה כלל בגדר עונש, על מעשה הרדיפה, ועיקרה מטעם הצלה בלחוד הוא, ורק דזהו גופא דהותר דמו לכל, נקרא עונש לדידי', ושייך ביה גם דין דקם ליה בדרבה מיניה... ואולי אפ"ל, דזהו באמת טעמייהו דרבנן, דפליגי על ר' יונתן בן שאול וס"ל דאפי' כשיכול להצילו באחד מאיבריו, מותר להורגו, כדפרש"י ז"ל שם דנ"ז ע"ב בד"ה נהרג, וצריך להבין מ"ט כיון דכל עיקרו אינו רק להצלת הנרדף, א"כ בשיכול להצילו באחד מאיבריו, מ"ט מותר לו להרגו, וכן ר' יונתן בן שאול דאמר ביכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עלי' פריך הש"ס שם דע"ד, מ"ט דר' יונתן בן שאול הלא קשה, למה לי קרא סברא הוא ואדרבה צריך טעם לרבנן, אכן למ"ש א"ש דזהו טעמייהו דרבנן דס"ל כתנא דברייתא דהוי עונש וכפשטות הקרא דשופך דם וגו' באדם דמו ישפך, דמשמע דהוא עונש דהרי בקרא זה, הוא הציווי והעונש לבן נח על שפיכות דמים וכיון דהוי עונש, ע"כ מותר להרגו, גם בשיכול להצילו באחד מאיבריו, וע"כ צריך טעם רק לר' יונתן בן שאול, ואפשר דפליגי בפלוגתא דתנאי הנ"ל, תנא דברייתא דבעי התראה, ותנא דמחתרת דלא בעי... (א)... דעיקר חיוב מיתה של רודף לאו משום עונש עבירה של הרודף דהא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אע"ג דלאו בר עונש הוא אלא דהעיקר להציל את הנרדף מהריגה או מפגם בדמו של רודף. וזהו קודם עשית העבירה אבל כיון שהרג או שפגם כבר נפטר וניצל מידי חיובו ומה שניתן להצילו בנפשו הוא רק כדי להציל את הנרדף קודם שעשה המעשה וא"כ בעת פעולת העבירה אינו עוד בר חיוב וכל חיובו הוא קודם עשית מעשה העבירה להציל הנרדף או מפגם... (ב) ונראה מפרש"י דבעת גמר הרדיפה הרציחה או הפגם יש לו דין רודף אע"פ שאי אפשר עוד להצילה ורק לאחר שכבר הרג או פגם אין לו דין רודף... ונראה בשי' רש"י דלהכי גם בעת הפגם והרציחה הוי רודף דהותר דמו מצד העונש של רדיפתו שנתחייב מיתה בלי ב"ד של כ"ג ומיתתו ביד כל אדם רק אחרי שהרג ואחרי שפגם פסק מאתו דין מיתה ביד כל אדם אבל בעת הפגם והרציחה יש עליו עונש מיתה אע"פ שאי אפשר להציל את הנרדף. ולפי"ז יש ברודף שני דינים: להציל את הנרדף בדמו של רודף גם בקטן ובעובר, דלאו מטעם עונש, וגם בבר עונש מחויב מיתה גם מצד הדין כ"ז שלא כלה רדיפתו לגמרי, אע"פ שאי אפשר להציל את הנרדף. ובשיטת רש"י יתישב הא דאמרינן ברודף קלבד"מ ולכאורה הא לא מצינו קלבד"מ רק מה שהוא חייב מצד עבירת הלאו אבל הא הרודף ניתן להצילו בנפשו מצד הצלת הנרדף ומנ"ל דגם בכה"ג אמרינן קלבד"מ אולם למש"כ דיש בזה חומר עבירה מצד הרציחה להכי אמרינן קלבד"מ. ונפ"מ לפ"ז ברודף ע"י גרמא אע"פ שיש עליו דין רודף כדמוכח בברכות נ"ח משום הצלת הנרדף מ"מ לא נפטר משום קלבד"מ דעל גרמא אין חיוב מיתה... ח. מעין רודף: ספינה שחישבה להישבר תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קיז, עמוד ב ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל האי מעיקרא רודף הוה. רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף. אסיק חמריה למברא בעא - חמרא לטבועי מעברא. מלח ליה - דחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו. [האי] - בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות. ושיבר את הכלים - בין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו דתנן בפרק בן סורר ומורה ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד. מגופו - שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. ולא מן הדין - שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב כ"ש מציל אחרים בממון חבירו. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה טו ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי, ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים - פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם. השגת הראב"ד: ספינה שחשבה וכו' שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם. אמר אברהם" אין כאן לא מלח ולא תבלין, שאין כאן דין רודף כלל, ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל. ודין זה שהטיל לים, אע"פ שהטיל משל איש אחד, מחשבין על כולם לפי משאם, כדאיתא בגמרא. דון וידאל די טולוזה כתב הרב [הראב"ד] עובדא דחמרא אשר ממנו יצא הדין אל רבינו ז"ל, ואמר שאינו דומה, ולא כתב הטענה. וזהו תימה, איך ידחה הרב דברי רבינו ז"ל בלא טעם וראיה. ועתה אפרש. גרסינן בפ' הגוזל (דף קי"ז:) ההוא גברא דאקדים ואסיק חמריה למברא... ובההיא פ גרסינן (דף קי"ז:) ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים... וכבר כתב רבינו דין זה דברייתא כלשונה פ' י"ב מהלכות גזילה ואבידה. ומתוך דבריו נ"ל שהוא מחלק בין זו לזו, דההיא דוקא עמד עליה נחשול, שהוא צער כבד מגלי הים, ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים הם משליכים. על צד זה אמרו: מחשבין לפי משאוי, וכמה פעמים יקרה זה ליורדי הים. ומה שכתב כאן הוא כשהים מתנהג כדרכו, אלא שהספינה טעונה יותר מדאי, שאחד או שנים מהם טענוה, ואז המשוי כרודף. והיינו עובדא דחמרא. וזה חילוק מבואר, ודברים של טעם הן, ואין קדירת הרב חסרה לא מלח ולא תבלין. הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן שפ, סעיף ד ...ויש אומרים, דוקא שטענו יותר מדאי, דהוי המשוי כרודף. אבל אם אינה טעונה יותר מדאי ובא נחשול לטבען, חייבין לשלם, ומחשבין לפי המשוי ולא לפי הממון. ואע"פ שלא הפיל רק משוי של אחד, כולן משלמין. הכניס חמור בספינה וקופץ בספינה וביקש לטבעו ובא אחד והשליך החמור לנהר, אם דרך להכניס חמורים לספינה, אז המשליכו חייב לשלם, ואם לאו, פטור דאז החמור מקרי רודף וכל כיוצא בזה. וכן נ"ל עיקר. שאלה תשובה... אלא שנראה בעיני דכד מעיינינן בהאי ענינא, שפיר מוכחא דאית לן לאכפויי לר' יחיאל שימחול תביעתו כדי שיפטרו לשבויים. והראיה מהאי דאמרינן בגמרא בפרק הנז': ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא... ומכאן העלה הרמב"ם וכתב בפ"ח מהלכות חוב' ומזיק וז"ל ספינה שחשבה להשבר... א"כ נמצא שרבי יחיאל שאקי רודף אחר אלו השבוים, דאילו לא היה ממונו, הוא המשי שלו, היו השבאים פוטרים אותם, ועכשו בשביל המשי שלו א"א לפטרם, ונמצא רבי יחיאל רודף לאלו האומללים... ואם תאמר, תינח התם דאיכא סכנת נפשות, שהחמור היה טובע הספינה, אבל הכא מאי סכנת נפשות איכא? ונראה שדבר זה ברור, דאין לך סכנת נפשות גדולה מזו ודאי. וראיה לדבר, דאמרינו בב"ב פרק השותפים, דפדיון שבויים מצוה רבא, ומייתי ראיה מדכתיב: והיה כי יאמרו אנה נצא כו' עד אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי וגו' עד: שבי כלהו איתנהו ביה. א"כ הרי הם מעותדים לכל מקרה רע ומר ממות ומחרב... א"כ נמצינו למדים לע"ד, שכיון שממון ה"ר יחיאל מעמיד לאלו האנשים כשבויים, הרי הוא רודף אותם, ומחויבים אנו לכופו שלא ירדוף, ואפילו שעדיין לא הרג... א"כ אליבא דכלי עלמא ראוי לכוף לרבי יחיאל שיניח תביעתו ויפטר לערלים, כדי שיתירו השבויים ולא יהיה רודפם. ולרווחא דמלתא אני אומר שאפילו היינו יודעים בבירור שהראב"ד חולק על נידון דידן, נמי ראוי לפסוק הלכה לכוף לה"ר יחיאל. חדא, שהרי הר"ם מקוצי ז"ל ס"ל כהרמב"ם. והרב המגיד משנה, שהוא אחרון אחרונים, הסכים ג"כ לדעתו. וא"כ מפני שהראב"ד ז"ל לא מצא תבלין בקדרה לחיכו לא נניח אנו לאכול?! ועוד אני אומר, אפילו לא היה הדבר אלא ספק, הרי רבי יחיאל עומד בכל יום בספק שעובר על שני לאוין ועשה אחד, והם לאו ד'לא תעמוד על דם רעיך', ועל לאו ד'לא תחוס', ועל עשה ד'וקצותה את כפה'. והטעם, שהרי הרואה את הרודף ויכול להציל הנרדף ולא הציל, ועמד בשב ואל תעשה, עובר על כל זה; רודף עצמו כל שכן! וא"כ, פשיטא דלא גרע זה מכל שאר ספקי דאורייתא, דקיימא לן דכל ספק דאסורא דאורייתא אזלינן ביה לחומרא. כל שכן וקל וחומר להאי איסורא, דאית ביה סכנת נפשות. לא ידעתי איך יוכל להתאפק זה רבי יחיאל, אם מבני ישראל הוא, לכל אלו האיסורין העומדים עליו. כל שכן וקל וחומר שכבר הוכחתי לע"ד דליכא מאן דפליג בנידון דידן, דכולי עלמא מודו דכיון דמוכח ברור מי הוא הגורם, שהוא הוא הרודף, כמ"ש הנמוקי יוסף. ועוד אני אומר מטעם אחר, דודאי הראב"ד ז"ל יודה בנידון דידן, דעד כאן לא פליג התם אלא שהסחורה היא בעין, ואתה רוצה להפסידה עתה כדי להציל לפלוני; יאמר בעל הסחורה: אין לך להציל לפלוני בממוני. אבל בנדון כזה, שהסחורה אינה בעין, וכמעט שאין תקוה ממנה, והנפשות בסכנה, פשיטא ופשיטא שאפילו הראב"ד יודה דראוי לכוף לרבי יחיאל שיפטור ידו מתביעת המשי, ולא יהיה רודף אחר אלו השבויין, שהדין עמהם מכמה טעמים שזכרתי. משנה, מסכת אהלות, פרק ז, משנה ו האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה. רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד - מותר לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד: מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם. חידושי רבנו חיים הלוי, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט וכבר הקשו על זה מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ב [ע"ב] אמר ר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו', איתיביה ר"ח לר"ה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, הרי דלא הוי רודף, והרי כן הוא סיום דברי הרמב"ם ג"כ, דלהכי ביצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש משום דזהו טבעו של עולם, ר"ל וע"כ לא הוי רודף, וא"כ איך כתב הרמב"ם דלהכי בלא יצא ראשו הורגין העובר מפני שהוא רודף, כיון דבאמת לא חשיב רודף. ובטעם המשנה צ"ל, דלהכי בלא יצא ראשו הורגין אותו, משום דעדיין לא הוי נפש, ונדחה מפני פקוח נפשה של האם, ככל הדברים שנדחין מפני פקוח נפש, אבל מה שכתב הרמב"ם דלהכי הורגין אותו משום דין רודף צ"ע, דברודף הרי ליכא נ"מ בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, וצ"ע. וביאור דעת הרמב"ם בזה נראה, דהנה יסוד דין הריגת הרודף הלא הוא מדין הצלת הנרדף, ועיקרו הוא שנפש הרודף נדחה מפני פקוח נפשו של הנרדף, וכדתניא בסנהדרין דף ע"ד [ע"א] ריב"ש אומר רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו, הרי דכל ההריגה של רודף היא רק להציל את הנרדף, אלא דהלא בכל מקום אין דוחין נפש מפני נפש והכא ברודף הוי גזירת הכתוב דנפשו נדחה, והרי זהו הלאו שכתב הרמב"ם שלא לחוס על נפש הרודף, ר"ל דלא נדון בזה לומר שאין דוחין נפש מפני נפש, אלא כך הוא הגזירת הכתוב שנפש הרודף נדחה. אלא דאכתי יש להסתפק, [א] אם כל הגזירת הכתוב דרודף הוא רק בעצמו של הרודף שידחה בפני פקוח נפשו של הנרדף, אבל עיקר ההצלה של הנרדף היא משום דין פקוח נפש של כל התורה כולה, [ב] או דנימא דגם עיקר ההצלה של הנרדף היא מהך גזירת הכתוב של רודף, והוא דין הצלה בפני עצמו של נרדף, מלבד דין פקוח נפש של כל התורה, וצ"ע. ונראה דכן הוא כאופן השני שכתבנו, דהרי בסוגיא שם מבואר דילפינן דין רודף מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך, הרי דיש דין זה גם בבני נח, דפרשה זו הלא נאמרה לנח, וכן הוא להדיא בסנהדרין דף נ"ז [ע"ב] דחשיב להך דיכול להציל באחד מאבריו בכיוצא בזה דנכרי בנכרי כמו ישראל, וכן הוא ברמב"ם בפ"ט מהל' מלכים עיי"ש, הרי להדיא דאם אינו יכול להציל באחד מאבריו מצילין אותו בנפשו של רודף גם בבני נח, והרי לא מצינו דין פקוח נפש בבן נח, אלא ודאי דהוי גזירת הכתוב בפני עצמו להציל הנרדף בנפשו של רודף, ואין זה שייך לפקוח נפש דכל התורה כולה, ושייך זה גם בבן נח, דהוא בכלל דינין. והלא יסוד הך דינא של רודף אחר חבירו להרגו ילפינן לה בסנהדרין דף ע"ג [ע"א] מעריות ומקרא דאין מושיע לה, מה שאין זה שייך כלל לדין פקוח נפש של כל התורה כולה, אלא ודאי דהוי דין בפני עצמו, דין הצלה של נרדף, אם להריגה אם לעריות. אשר לפי זה נראה לומר בדעת הרמב"ם, דלהכי הוא שכתב טעמא דהעובר הוא כרודף אחריה להרגה, משום דס"ל דבדין פקוח נפש של כל התורה כולה באמת הוי דינא דגם עובר הוא בכלל נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים, ואם באנו להציל נפש בנפשו של העובר היכא דלא הוי רודף הוי דינא דאין מצילין, ועל כן גם הכא אם באנו לדון משום דין פקוח נפש של כל התורה לא היה העובר נדחה מפני נפשה של האם, ורק בדין הצלה האמורה בנרדף הוא דהוי דינא דעובר נדחה בהצלה זו, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא דהרי הוא כרודף אחריה להרגה. ויסוד דבר זה נראה נלמד, [א] משום דהרי הא דפקוח נפש דוחה כל התורה כולה הא ילפינן לה ביומא דף פ"ה [ע"ב] מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ כל שנכלל בכלל וחי בהם ודוחה את האיסורין הרי לא נכלל בכלל הנידחין, והנה כבר נחלקו הראשונים בהא דתנן ביומא דף פ"ב עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, אם הוא מחמת סכנת עובר או מחמת סכנת האם, ולהנך דס"ל דהוא מפני סכנת העובר הרי מבואר דעובר ג"כ נכלל בכלל וחי בהם לדחות את האיסורין מפני פקוח נפשו, וא"כ ממילא הרי מוכרח דלא ניתן עובר לידחות מפני פקוח נפש של אחרים, כיון דגם הוא בכלל וחי בהם. [ב] ואפילו אם דעת הרמב"ם היא דפקוח נפש דעובר אינו דוחה את האיסורין, מ"מ ג"כ י"ל, דאע"ג דכל זמן שלא נולד ולא נגמר חיותו אינו דוחה את האיסורין, אבל כל זה לענין לדחות את האיסורין, אבל לענין להיות נדחה גם עובר בכלל נפש, והרי הוא נכלל בכלל וחי בהם לענין שלא להיות נדחה בפני פקוח נפש. [ג] ועוד דבישבה על המשבר הרי מבואר בערכין דף ז' [ע"א] דהוי גופא אחרינא ונגמר חיותו באנפי נפשיה, ומבואר שם עוד דמחללין עליו את השבת, וברא"ש פ' יוה"כ מבואר דאף באמו חיה מ"מ מחללין עליו את השבת, כיון דחי הוא באנפי נפשיה ודלת הוא דאחידא באפיה, וא"כ הרי בישבה על המשבר לכו"ע דהוא בכלל וחי בהם ופקוח נפשו דוחה כל התורה, וממילא דאינו נדחה מפני פקוח נפש דאחרים. וא"כ הא קשה הא דתנן דחותכין את העובר שבמעיה אם לא יצא ראשו. וע"כ מפרש הרמב"ם דהוא דין מסויים בדין הצלה האמורה בנרדף דעובר נדחה בפני נפש הגמור, ולהכי הוא שחותכין אותו בהצלת האם, ושאני מכל פקוח נפש דעלמא, וזהו שכתב טעמא שהרי הוא כרודף אחריה להרגה, וכמו שנתבאר. אלא דלפ"ז גם עצם משנתנו צ"ע, דמאחר דמשמיא קא רדפי לה ולא הוי רודף כלל, ואשר משום זה ביצא ראשו אין נוגעין בו ולא אמרינן שתדחה נפשו בשביל נפש האם משום דלא הוי רודף כלל, וא"כ אמאי בלא יצא ראשו הורגין אותו משום דין הצלת הנרדף... ואשר יראה מוכרח בזה, דבאמת אע"ג דמשמיא קא רדפי לה, מ"מ לא פקע מהעובר עצם דין רודף בשביל זה... אלא דבאמת נהי דעיקר דין רודף הוא הצלתו של נרדף, מ"מ הא דלא דיינינן עליה הך דאין דוחין נפש מפני נפש הא ודאי דהוי דין חיובא ברודף, אשר על כן לזה הוא דמהניא הא דמשמיא קא רדפי לה להפקיע מיניה חיוב זה, וממילא דדיינינן ביה הא דאין דוחין נפש מפני נפש, אבל מ"מ עיקר דין רודף והצלת נרדף לא פקע בזה, וממילא דהדר דינא גבי עובר דנדחה בפני האם, ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה בפני נפש הגמור, וזהו דתנן דעד שלא יצא ראשו חותכין אותו, ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם בלא חיובא דרודף, משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו, משום דאין דוחין נפש מפני נפש כי אם בצירוף חיובא דרודף, והכא לית ביה הך חיובא, משום דמשמיא קא רדפי לה. הלא קיימא לן, דגם מה שמתחייב בנפשו ע"י מה שיכולין להרגו מטעם רודף נקרא קם ליה בדרבה מיניה, כהא דבא במחתרת סנהדרין ע"ב, וא"כ אע"ג דאין עונשים את האנוס, אפילו בהורג לאונסו, מ"מ פשוט הוא שהנרדף יכול להציל את עצמו בנפש הרודף, ואפילו עובר לגבי אשה קרא הרמב"ם רודף (פ"א מה' רוצח), ולא ממעט אלא שאחרים אין יכולין לדחות נפש מפני נפש (משהוציא ראשו), אבל הנרדף ודאי יכול הוא להציל את נפשו, והפוסקים כתבו דאפילו להציל באחד מאבריו אין צריך לדקדק הנרדף עצמו... תפארת ישראל, אהלות, פרק ז, משנה ו, בועז, אות י ר' ישראל ליפשיץ, מיהו נראה לי דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הוולד, או בשאפשר ששניהם יינצלו. אבל אם כשלא נמיתו, ימותו שניהן מעצמן, אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל על כל פנים אמו, וכמעשה דשבע בן בכרי. ואע"ג דלא דמו אהדדי וכדאמרן, על כל פנים מדאיכא רק חיי שעה להוולד, דבלא זה ימותו שניהם, לא דיינינן ביה כולי האי בוולד, שעל כל פנים ספק נפל הוא, ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכהאי גוונא ודאי דמא דידה סומק טפי, ומותר להציל על כל פנים נפש אחת מישראל. שו"ת פנים מאירות, חלק ג, סימן ח ר' מאיר אייזנשטט, שאלה נשאלתי: אשה שהיתה מקשה לילד ויצא ולדה דרך מרגלותיה - אי שרי לחתוך הולד לאברים להציל את האשה. תשובה. דבר זה כבר הזכיר הרמב"ם בפ' א' מהלכות רוצח וש"ע בח"מ סי' תכ"ה סי' ב' וז"ל: לפיכך העוברה שהיא מקשה לילד... והרב הב"י העתיק "ראשו", משום דבסנהדרין דף ע"ב איתא "יצא ראשו אין נוגעין בו". אבל גירסא שלנו במתניתין סוף פ"ז דאהלות: ...יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש... משמע דאתי לאשמועינן אפילו דרך מרגלותיו, אם יצא רובו אסור ליגע בו. וצריך להתישב, אם ידוע כשיצא דרך מרגלותיו ששניהם ימותו, אם מותר להציל האשה כמעשה דשבע בן בכרי, שכתב רש"י בסנהדרין, "הנה ראשו מושלך אליך", דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגים עמו. משמע היכי דשניהם ימותו, מצילין ודוחין נפש מפני נפש... וצ"ע להתישב בדין זה. חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, עמודים רצג-רצה ר' יחיאל יעקב ויינברג, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה. קטן רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ו הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן - הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף. שו"ת שואל ומשיב, מהדורא רביעאה, חלק ב, סימן נ ר' יוסף שאול נתנזון, סנהדרין דף עב, אמר רב הונא... ופירש רש"י: קטן הרודף אחר קטן להרגו. ונשאלתי... דלאיזה צורך פירש רש"י דוקא דרודף אחר קטן, יהיה הנרדף גדול או קטן, העיקר הוא דאשמעינן דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו?... ולפענ"ד נראה דבר חדש, דהנה יש לי ספק עצום, אחר שקטן אין לו מחשבה... וא"כ איך ניתן להצילו בנפשו? ודילמא אינו מתכוין להרוג, ומשחק בעלמא הוא, ואיך נהרגנו מספק? והוא הערה גדולה. ואין לומר דהוה ליה ספק פיקוח נפש, שזה אינו, דמה חזית דדמא דידיה סומק טפי, דהא כאן איכא ספק פיקוח נפש לרודף, וכגון דא איך נדייניה? ולפענ"ד הכרע נותן דלא תגע בו יד. אמנם הנרדף עצמו, כיון דבהול על נפשו, זה מותר לו להציל עצמו בנפשו של רודף, וכמו דהותר להנרדף עצמו אף שיכול להציל באחד מאבריו אם הרגו אין לו דמים. ועיין מזרחי... אבל אחר אסור להרגו. אך לפענ"ד זה כשהנרדף הוא גדול, ויודע להציל עצמו, אבל כשהוא גם כן קטן ואינו יכול להציל עצמו, זהו מצווין אותנו לעמוד במקומו ולהצילו. אפילו אם יכול המציל לפייס את הגנב בממון, ג"כ אינו חייב בכך, ולא חשיב כיכול להצילו באחד מאבריו ע"י זה שיתן לו סכום כסף ולהציל בכך חיי הרודף [אם הוא יודע שהבעה"ב יוכל ודאי להתקומם נגד הגנב ולהרגו]... כי לא מצאנו בשום מקום שחייב אדם ליתן כסף לרודפים כדי להציל חייהם של הרודפים אפילו אם גם מונע בכך את בעה"ב מחלול שבת הנעשה בהיתר מחמת פיקו"נ... ורק בקטן הרודף אחר חבירו להרגו, כיון דקטן לאו בר עונשין ואין הורגין אותו אלא כדי להציל הנרדף, בכה"ג נראה שחייבין לפייס הקטן בממון ולא להרוג אותו אפילו בחול וכ"ש בשבת. ואפי' אם הנרדף הוא עני שלא יוכל אח"כ לשלם למציל, מ"מ הואיל ויכול להציל בממונו את הקטן אשר לאו בר עונשין הוא כלל ופטור ממיתה, אפשר דשפיר חייבין לעשות כן. סיכומים בית זבול, ח"ב, סי' ב אות א: רמב"ם הלכות רוצח, א, ז, כותב שרודף צריך אזהרה. הרי בקטן רודף לא שייכת אזהרה, וא"כ מדוע הורגים אותו? כי אזהרה זו אינה בגדר התראה, אלא מגדר שיכול להצילו באחד מאבריו, שכיון שייתכן שע"י האזהרה יפסיק לרדוף, אסור להורגו כמו במי שיכול להצילו באחד מאבריו. ובקטן שלא שייכת אזהרה, זה מקביל למקרה שא"א להצילו באחד מאבריו. מדוע הרמב"ם לא מזכיר אזהרה זו בבא במחתרת? ומדוע בבא במחתרת לא נזכר דין שיכול להצילו באחד מאבריו? מלשון תוס' סנהדריון עג ע"א (ד"ה אף), משמע שבבא במתחרת זה רק רשות להורגו. אבל כפות תמרים על יומא הבין שלדעתם במסקנה זה חובה. וכן משמע מחידושי הר"ן, סנהדרין שם. מרמב"ם, הל' גניבה, ט, ז, עולה שבבא במתחרת זה רק רשות, שהרי לא כתב כמו שכתב בהל' רוצח א, הלכה ט והלכה יד שמצוה לא לחוס על הרודף, ואם לא הרג עובר בלא תעמוד על דם רעך. אות ב: תירוץ אחד לשתי הקושיות: אם אינו יכול להצילו באחד מאבריו, בא במחתרת דינו כרודף שחייב להורגו, ואם יכול להצילו באחד מאבריו, שברודף אסור להרגו, בבא במחתרת מותר להורגו. ומכאן מקור לדברי משנה למלך, הלכות חובל פרק ח, שהנרדף יכול להרוג את הרודף גם אם יכול להצילו באחד מאבריו - זה נלמד מבא במחתרת, שלא מצאנו אצלו הבדל בין יכול להצילו באחד מאבריו ללא יכול להצילו באחד מאבריו, והטעם, כי בעל הבית הוא הנרדף עצמו שלגביו אין הבדל. ולומדים מ"והוכה ומת" - לרבות כל אדם, כי כל אדם שעומד מול הגנב הוא נרדף, כי הגנב בא על עסקי נפשות, להרוג מי שמתנגד אליו. ואה"נ, אם מי שבא מול הגנב נמצא במצב שהגנב לא יכול להרגו כגון שהוא רחוק, כך שאינו נרדף, אסור להורגו אם יכול להצילו באחד מאבריו. ולכן הרמב"ם לא הזכיר אזהרה בבא במחתרת, כי טעם האזהרה הוא כמו יכול להצילו באחד מאבריו, והרי דין זה לא נוהג בבא במחתרת. גם רא"ם על הפסוק "ויירא יעקב מאד" מבחין בין דין רודף לבין דין הבא להרגך השכם להרגו, שבדין רודף אסור להורגו אם יכול להצילו באחד מאבריו, משא"כ בדין הבא להרגך השכם להרגו, שאז הוא הנרדף. אות ג: קשה, שמכילתא משפטים יג אות ב אומר שבבא במחתרת אם היו לו מושיעים ממנו (כלומר היתה לבעל הבית אפשרות להינצל מהגנב) והרגו חייב. י"ל שהבבלי חולק, שהרי המכילתא לומד דין זה בהיקש מנערה המאורסה לרוצח, ואותו היקש נאמר בבבלי, עג ע"א, לענין אחר, שניתן להצלה בנפשו. אבל דעת הרמב"ם קשה, שאמרנו שלדעתו בבא במחתרת יכול להורגו גם אם יכול להצילו באחד מאבריו, ומצד שני הוא פוסק בהל' גניבה, ט, יא, שאם הקיפוהו בני אדם אינו נהרג [כלומר אסור להרוג את הגנב], והראב"ד כתב שמקורו מהמכילתא הזה? אות ד: י"ל שהרמב"ם מפרש שכוונת המכילתא היא שאם יש אנשים מסביב, הגנב לא בא על עסקי נפשות כי יודע שאם יהרוג את בעה"ב, יעידו נגדו ויהרגוהו בב"ד, ולכן גם אסור לבעה"ב להרוג אותו, כי אינו רודף בכלל. אות ה: במכילתא שם נאמר לגבי נערה נאנסת, שאם יש לה מושיעים ובכל זאת הרגה אותו, חייבת. וזה קשה על האומרים שנרדף רשאי להרגו גם אם יכול להצילו באחד מאבריו, שהרי הנערה נרדפת. מכאן ראיה למה שכתבתי לראי"ה קוק (ותשובתו אלי נדפסה במשפט כהן סי' קלט) שבערוה גם הנרדף אסור להורגו אם יכול להצילו באחד מאבריו. וזה שונה מרודף להרוג. ובזה מיושב מה שהגמרא בסנהדרין עג ע"ב אומרת, שמה שיש קנס באונס חייבי כריתות הוא באופן שיכול להצילו באחד מאבריו שאז אסור להורגו ואין קם ליה בדרבה מיניה, ולכאורה הרי גם אז הנרדף עצמו יכול להורגו, ונאמר קלב"מ (קושיית דרוש וחידוש כתובות לג ע"ב)? אלא, שם זה ערוה, שגם לנרדף אסור להורגו אם יכול להצילו באחד מאבריו. אות ו: הראב"ד בהשגתו להלכות גניבה, ט, יא, מקשה על המכילתא ממעשה אבנר ועשהאל. כנראה הוא מבין את המכילתא כפשוטה, שאם יש מושיעים אסור להורגו כי גם בבא במחתרת אסור להרגו אם יכול להצילו באחד מאבריו; אבל הקשה שמזה שאבנר הרג את עשהאל אף שהיה יכול להצילו באחד מאבריו (כאמור בסנהדרין מט), מוכח שלנרדף עצמו מותר להרוג גם באופן זה, הרי שהבבלי (שהביא את הסיפור באבנר) חולק על המכילתא. אבל קשה הרי בסנהדרין מט נאמר שבאמת יואב הרג את אבנר בדין, כי אבנר לא צדק בזה שהרג את עשהאל כיון שהיה יכול להצילו באחד מאבריו, הרי שזה אמור גם בנרדף עצמו? מכאן ראיה למשנה למלך, מלכים, ט, יג, שאם הנרדף היה יכול להצילו באחד מאבריו, ובכל זאת הרגו, וגואל הדם [של הרודף] הרג [את הנרדף], אינו נהרג עליו [ויואב היה אחיו של עשהאל והרג את אבנר מדין גואל הדם]. ומאירי סנהדרין סוף פ"ז כותב שאם היה יכול להצילו באחד מאבריו, והרגו, המלך או גואל הדם יכולים להרגו [את הנרדף] אבל ב"ד אינו הורגו. ומה שיואב דן אותו בדין סנהדרין כלשון הגמרא שם, הוא כדברי אורים ותומים, סי' ב, אורים ס"ק ב, שלרמב"ם מותר לגואל הדם להרוג רק אחרי שנגמר דינו בב"ד. ולפי קצות החושן, סי' ב ס"ק א, שגואל הדם יכול להרגו גם בלי גמר דין, י"ל שיואב דן אותו כדי לברר את דינו. או שבלי גמר דין אין מצוה, ורק אחרי גמר דין יש מצוה על גואל הדם להרגו, ויואב רצה שתהיה מצוה. ונ"מ כדברי משנה למלך, הלכות רוצח, א, טו, שאף שמותר לגואל הדם להרוג רוצח בשוגג, מ"מ אם הרוצח הרג את גואל הדם אינו חייב מיתה, כי לגואל הדם היתה רק רשות, כמו אילו זמרי הרג את פנחס. וזה דוקא במקום רשות, אם במקום שמצוה לגואל הדם להרגו, אם הרג את גואל הדם, חייב מיתה. רמב"ם, הלכות מלכים, ט, ד, כתב שאם היה יכול להצילו באחד מאבריו, ובכל זאת הרג את הרודף, בןנח חייב מיתה וישראל פטור. והראב"ד הקשה עליו מאבנר. כוונתו היא, שמסנהדרין מט עולה שאילו אבנר היה יכול להצילו באחד מאבריו, היה חייב מיתה. וקשה, שהוא עצמו בהלכות גניבה מוכיח מאבנר שלנרדף עצמו מותר להרגו גם אם יכול להצילו באחד מאבריו, וכפי שהסברנו מה שיואב הרג אותו היה מדין גואל הדם. י"ל שהשגתו בהלכות מלכים היא מהכלל שאין דבר שמותר לישראל ואסור לבן נח, שלפי זה צ"ל שאסור לישראל להרגו אם יכול להצילו באחד מאבריו (כי אילו היה מותר לא ייתכן שגו היה נהרג על כך), ועל זה הקשה מאבנר, מדוע הגמרא אומרת בסנהדרין שנקרא צדיק? אות ז: דרוש וחידוש שם, אור חדש על התורה פרשת בראשית, וציץ הקודש סי' לג אות ו-ז, הקשו על הדעה שלנרדף מותר להרגו גם אם יכול להצילו באחד מאבריו, הרי המקור לדין יכול להצילו באחד מאבריו הוא מ"ולא יהיה אסון ענוש יענש [לשלם]", שקשה מדוע חייב לשלם הרי יש לפטרו מדין קלב"מ כיון שהיה חיוב מיתה על הרודף? אלא, מדובר שהיה יכול להצילו באחד מאבריו ולכן לא היה חיוב מיתה על הרודף. ואם נאמר שלנרדף מותר להרגו גם אם יכול להצילו באחד מאבריו, עדיין קשה, מדוע חייב לשלם, הרי יש דין קלב"מ מצד חיוב מיתה שהנרדף היה יכול להרגו? ובדומה הקשו מדוע נאמר שאם היה יכול להצילו באחד מאבריו ושבר [הרודף] כלים, חייב לשלם, והרי גם אז יש קלב"מ, מצד שהנרדף היה יכול להרגו? יש לחקור, במצב שיכול להצילו באחד מאבריו, האם בכלל לא נחשב רודף אז, או שנחשב רודף ובכל זאת אסור להרגו. י"ל שחכמים סוברים שעדיין נחשב רודף, כי סוף סוף הוא מנסה להרוג את חברו, לכן סוברים שמותר להרגו גם אז. ור' יונתן בן שאול סובר שאז לא נחשב רודף, כי רדיפה שאפשר לעכבה אינה רדיפה, ולכן אסור להרגו. ואם כן מדוע לנרדף מותר להרגו, הרי אינו רודף? מאחר שהלה מבקש תואנה להרגו, התירו לו את דמו אף שאינו עושה מעשה רדיפה. ובזה מיושב מדוע אין קלב"מ מצד שהנרדף יכול להרגו - כי קלב"מ נאמר במי שעושה מעשה שגורם לו חיוב מיתה וחיוב ממון, וכאן חיוב המיתה אינו בגלל מעשה שהוא עושה אלא בגלל רצונו להרגו. זה כמו מי שמבקש תואנה להרוג את חברו, ועדיין לא עשה מעשה - מותר לחברו להשכים ולהרגו, ובכל זאת אם שבר כלים, חייב לשלם. אמרי משה, סי' ל אות י, בהגהה: יש לחקור, האם ההיתר להרוג רודף הוא כי יש עליו דין מחויב מיתה, כמו כל רוצח שחייב מיתה אחרי העבירה, נחשב חייב מיתה לפני העבירה. או שהוא רק משום הצלת הנרדף. ממה שנאמר בסנהדרין עב שמותר להרוג קטן שרודף, מוכח שההיתר הוא משום הצלת הנרדף, שהרי בקטן אין לומר שיש חיוב מיתה. (אגב, מדין אשה המקשה לילד, שהגמרא אומרת שאם יצא ראשו אין נוגעים בו כי מהשמים רודפים אותה, מוכח שגם רודף ע"י גרמא מותר להרגו, שהרי כאן זה כמו רדיפה בגרמא, והגמרא לא אמרה שכיון שזה רק גרמא אסור להרגו). מצד שני, בדף נז נאמר שבן נח שרדף אחרי בן נח מותר להרגו, והרי בבן נח אין מצוה להצילו, וצ"ל שההיתר להרגו הוא כי יש עליו דין שהוא חייב מיתה, וזה שייך גם בבן נח שמוזהר על רציחה. נמצא שיש שני דינים שמחמתם מותר להרוג רודף - הצלת הנרדף, וחיוב מיתה על הרודף. ברדיפה ע"י גרמא, ההיתר להרגו אינו מצד חיוב מיתה שעל הרודף, שהרי ההורג בגרמא פטור מחיוב מיתה, אלא הטעם הוא משום הצלת הנרדף. ונ"מ שאין דין קלב"מ ברודף שההיתר להרגו נובע רק משום הצלת הנרדף, כי אין לומר שיש עליו גם חיוב מיתה וגם חיוב ממון, כי מה שמותר להרגו אינו מצד חיוב מיתה שעליו אלא משום הצלת הנרדף. אפיקי ים, חלק ב סי' מ (עמ' 199) לכאורה עדים שהעידו שפלוני הרג או חילל שבת, ורצו לחייבו מיתה, והוזמו, מתברר למפרע שהיו בגדר רודף כשהעידו. אלא שאז לא היה ידוע שהם רודפים [ואין נ"מ להרגם אז]. ומ"מ נ"מ שיש בהם דין קלב"מ אם בעדותם רצו לחייבו גם ממון. י"ל שההיתר להרוג רודף אינו כעונש על מעשה הרדיפה אלא הצלת הנרדף, וראיה ממה שמותר להרוג קטן רודף אף שאינו בר עונשין. לכן כיון שלא היה אפשר להרוג עדים אלו, כי בשעה שרדפו לא היה ידוע שהם רודפים, אין בהם דין קלב"מ. אילו היתר הריגת הרודף היה מדין עונש, היה בו דין קלב"מ גם אם לא היה ידוע אז שהוא רודף, כי כלפי שמיא גליא שיש עליו חיוב מיתה, כמו שיש קלב"מ בחייבי מיתות שוגגים. אבל כיון שההיתר הוא רק מדין הצלת הנרדף, וכאן לא היה מקום להיתר זה, א"כ אין קלב"מ. אבל באמת היתר הריגת רודף הוא גם בגדר עונש, שהרי בסנהדרין עג-עד נאמר שאין ללמוד רודף להרוג מנערה המאורסה כי אין עונשין מן הדין, ואם זה רק דין הצלת הנרדף, מה שייך בזה "ענישה מן הדין". ועוד, אם היה רק מטעם הצלת הנרדף לא היה בכלל קלב"מ, כי זה לא שתי רשעיות. אלא, יש בו גם חיוב מיתה וגם הצלת הנרדף. לכאורה מאחר שהנידון עצמו יודע שהם עדי שקר, א"כ הוא יודע שהם רודפים אותו, ויהיה מותר לו להורגם, ואין זה מסתבר לומר שיצטרך לבטוח בה' שאלקים ניצב בעדת א-ל, שבודאי יוזמו. [מוכיח מב"ק עד שאינם נחשבים רודפים - להיפטר מתשלום מטעם קלב"מ - אף לגבי הנידון שיודע שהם משקרים]. (עמ' 200) י"ל שאמנם הנידון יכול להרגם מצד הקם להרגך השכם להרגו, אבל זה רק מדין הצלת עצמו, ובזה אין דין קלב"מ. כך מוכח מסנהדרין עב ע"ב, שדורשים "והוכה ומת" בכל אדם מטעם רודף, משמע שלגבי בעל הבית עצמו זה לא מדין רודף אלא מדין הבא להרגך השכם להרגו [שלא כבית זבול שגם אדם אחר נחשב נרדף לגבי הגנב]. בברכות נח ע"א נאמר שהמוסר אחר למלכות הוא רודף. נראה שאינו רודף ממש, כי רודף הוא רק ברודף להרגו בידים, משא"כ בגרמא, כמו במסירה למלכות. אלא הטעם במסור הוא כמו בבא במחתרת, שחזקה אין הנמסר מעמיד עצמו על ממונו, והמוסר חושב "אם יעמוד מולי אהרגנו", לכן המוסר נחשב רודף ממש כמו בא במחתרת. לפי זה בעדים זוממים אין דין רודף [אף לגבי הנידון שיודע שהם משקרים], כי זה רק גרמא, וגם אין לומר שהם חושבים "אם יעמוד מולנו נהרגנו", שהרי הם נמצאים בתוך ב"ד שלא יתנו לו להרגם, וזה כמו בא במחתרת שהקיפוהו אנשים, שרמב"ם, הלכות גניבה, ט, י, כתב שאז אסור להרוג את הבא במחתרת. ואכן הגהות מיימוניות, הלכות גניבה, פ"ט, כתב שמסור הוא כמו בא במחתרת כי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. אבל תשובות מיימוניות סי' טו והגהות מרדכי ב"ק פ"י, הסבירו שמסור כרודף כי כמה פעמים מי שנופל בידם מגיע לסכנת נפשות. הם סוברים שיש דין רודף גם בגרמא. הסוגיה בסנהדרין אומרת שרב הונא שאמר שקטן רודף נהרג, חולק על הברייתא האומרת שרודף צריך התראה, וסובר כברייתא שאומרת מחתרתו היא התראתו. התנא שסובר שצריך התראה וקבלת התראה ככל חייבי מיתה, וסובר שקטן רודף פטור, סובר שהריגת רודף היא מדין עונש, ונלמדת מהפסוק "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" - כמו שפירש רש"י כל הרואה אותו ישפוך דמו, "באדם" - בשביל הנרדף. ואילו התנא שסובר שא"צ התראה סובר שזה לא מדין עונש אלא מדין הצלה. (עמ' 201) חכמים שסוברים שרודף נהרג גם אם יכול להצילו באחד מאבריו, סוברים שזה עונש, ולכן לא משנה אם יכול להצילו באחד מאבריו. ור' יונתן בר שאול האומר שאינו נהרג אם יכול להצילו באחד מאבריו, סובר שזה מדין הצלת הנרדף, ולכן אם יש אפשרות אחרת להצילו, אסור להרגו. או שזה עונש, ולומד מפסוק מיוחד שאז אינו נהרג. י"ל שמה שרש"י פירש "באדם" - בשביל הצלת הנרדף, כתב כך בהו"א של הגמרא, על הברייתא שאומרת שצריך לומר לרודף "ראה שישראל הוא" ולא אומרת שהרודף צריך לקבל את ההתראה, וזאת כי ברייתא זו סוברת שזה לא מדין עונש. אבל לתנא שמצריך גם קבלת התראה, וזה מדין עונש, יפרש "באדם דמו ישפך" - שהוא ציווי ועונש לרודף. הגמרא מביאה דרשה "והוכה ומת" - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. לדעה שהריגת רודף היא מדין הצלה, לא צריך פסוק לזה. רק לדעה שזה מדין עונש, ונלמד מ"שופך דם האדם", א"כ עונשו בסייף כמו שמיתת בן נוח שנלמד מפסוקים אלו, היא בסייף (סנהדרין נו), אלא שהפסוק המיותר מלמד שאפשר להמיתו גם בסוג מיתה אחרת. ומיושב בזה מדוע רמב"ם, הלכות גניבה, ט, ז, נקט שרשות להורגו בכל מיתה שיכולים להמיתו. ומדוע לא כתב שלכתחלה צריך להרגו דוקא בסוג המיתה הכתובה בו, כמו שכתב לגבי הריגת רוצח, בהלכות סנהדרין, פי"ד, והסוגיה משווה רודף לרוצח לענין זה? כי ההשוואה לרוצח היא רק לדעה שהריגת רודף היא עונש, וצריך פסוק ללמד שגם מיתה אחרת מותרת, אבל לדעה שהריגת רודף היא להצלת הנרדף (וכך הלכה, שהרי פוסקים שאין צורך בקבלת התראה), אין צריך פסוק למיתה אחרת, אלא סברה הוא שיכול להורגו איך שירצה, אפילו לכתחילה. (עמ' 202) מדוע רמב"ם כתב ברודף שמצוה להרגו, ובבא במחתרת כתב "רשות להרגו"? כי בא במחתרת באמת בא רק בשביל הממון, אלא שנחשב רודף מצד חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, לכן זה רק רשות. ולכן הפסוק נוקט לשון דיעבד "והוכה ומת אין לו דמים", ולא אומר שיש להמיתו. משנה למלך, הלכות רוצח, פרק א, כתב שאם הרודף הרג את המציל, חייב מיתה, ואינו כדין זמרי ופנחס, שאילו הרג את פנחס לא היה נהרג, כי שם על פנחס היה רק רשות ולא מצוה. לפי האמור, אם הגנב הבא במחתרת היה הורג את המציל, לא היה נהרג, כי זה רק רשות להורגו. עצם דברי משנה למלך קשים, הרי הגמרא מסבירה שאילו זמרי הרג את פנחס היה פטור כי הוא [פנחס] רודף? ובכלל קשה איך הגמרא אומרת שהוא רודף, הרי הוא מקנא לה'? י"ל שזמרי לא היה חייב להאמין שפנחס עושה לשם שמים. או, שדוקא זמרי היה פטור כי אז לא היה ידוע הדין שקנאים פוגעים בו. ולפי זה אין ללמוד מזה למקרה אחר. כלי חמדה, סוף ספר שמות, הוספות מבן המחבר, אות ד (קסו ע"ב) שער המלך הלכות שבת פרק כד הביא שהרא"ם אומר שהנרדף יכול להרוג את הרודף גם אם יכול להצילו באחד מאבריו. והקשה, א"כ מדוע הגמרא אומרת שהאונס חייבי כריתות חייב קנס אם יכול להצילו באחד מאבריו כי אז אין קלב"מ, הרי עדיין הנרדף יכול להורגו ונאמר קלב"מ מצד זה? ותירץ שרא"ם דיבר רק על רודף להרוג, שהנרדף בהול ולכן אין לדרוש ממנו לדייק, אבל ברודף אחר ערוה שאינה בהולה, אסור לה להרוג אם יכולה להצילו באחד מאבריו. עוד יש להקשות על רא"ם, ממה שהגמרא הסבירה את "ולא יהיה אסון ענוש יענש", באופן שיכול להצילו באחד מאבריו ולכן אין קלב"מ ולכן חייב לשלם - והרי גם אז יש קלב"מ מצד שהנרדף יכול להורגו. ועוד שבסנהדרין מט אומרים שאבנר היה חייב מיתה כי לא היה לו להרוג את עשהאל כי היה יכול להצילו באחד מאבריו - והרי אבנר היה נרדף. כך הקשה מנחת חינוך מצוה תר. י"ל שהרא"ם מודה שאם הנרדף יכול להצילו באחד מאבריו בלי מאמץ של עיון וחיפוש, אסור לו להרגו, ורק אם יזדקק לעיון, מותר להרגו כי הוא בהול. ואבנר שהצליח לכוון לדופן חמישית, רואים שהיה יכול להצילו באחד מאבריו בלי עיון, לכן חייב מיתה. וכן הפסוק "ענוש יענש" הוא באופן שיכול להצילו באחד מאבריו בלי עיון. ראב"ד הלכות מלכים, ט, ד, הקשה על הרמב"ם מאבנר, וכוונתו להקשות על מה שהרמב"ם כתב שאם היה יכול להצילו באחד מאבריו והרגו, אין ב"ד ממיתים אותו - א"כ מדוע יואב הרג את אבנר בב"ד? לפי הנ"ל מיושב - אבנר היה יכול להצילו באחד מאבריו בלי עיון, וזה מראה שהוא הרג את עשהאל בכוונה, לכן גם לרמב"ם חייב מיתה בב"ד. טור הקשה על הרמב"ם, אם חייב מיתה מדוע אין ב"ד ממיתים אותו? י"ל כי אולי היה בהול ולכן לא הצליח לכוון לאותו אבר. מנחת חינוך דייק מרש"י סנהדרין עד (ד"ה ויכול) שכתב שאם הנרדף היה יכול להצילו באחד מאבריו והרגו, נהרג עליו - שלא כרא"ם. ולפי מה שכתבתי אין קושיה על הרא"ם, אלא רש"י מדבר כשלא היה צריך עיון וחיפוש. שבט מיהודה, שער א, סי' יא (עמ' כה) מדוע הרמב"ם כתב שמותר להרוג את העובר מדין רודף, בלאו הכי מותר כי אין על העובר דין נפש? ועוד, הרי אח"כ כתב שמשיצא ראשו לא נחשב רודף כי כך טבעו של עולם, א"כ מדוע לפני כן נחשב רודף? י"ל שהרמב"ם סובר כבה"ג ושאילתות, שמחללים שבת על פיקוח נפש של עובר, לכן אילולא דין רודף היה אסור לחתוך אותו, כי אף שההורגו פטור, מ"מ מצוה להצילו. הנה בדין רודף יש שני חידושים: א) אין "לא תרצח" על הריגתו, שכיון שהיא לצורך הצלת הנרדף אינה נחשבת רציחה, והרמב"ם לומד זאת מ"וקצותה את כפה" והגמרא לומדת מ"שופך דם האדם". ב) נפקע דין פיקוח נפש להצלתו, וזה תלמד מ"לא תחוס עינך". בעובר, שרדיפתו באה מ"טבעו של עולם", ואינו עושה פעולה להרוג, הדין הראשון לא קיים, לא הותר להורגו, אלא שהדין השני קיים, ואין חיוב להצילו. לכן לפני שיצא העובר, שאין איסור לרוצחו אלא שיש חיוב להצילו, כשהוא רודף את אמו די בדין השני, שאין חיוב להצילו. אבל אחרי שיצא ראשו, כבר יש איסור הריגה, והדין הראשון הנ"ל לא הותר ברדיפה זו שהיא טבעו של עולם. (עמ' כו) מהרמב"ם מוכח שגם רודף באונס נחשב רודף, שאל"כ היה אומר שמשיצא ראשו אין הורגים אותו כי הוא רודף באונס. לדוגמה, מי שנופל על תינוק באונס, וא"א להציל את התינוק בלי הריגת האדם הנופל, מותר להורגו. וזה כמו שרודף קטן נהרג, אף שאין לו דעת. סברת הרמב"ם שזה טבעו של עולם היא, שאי אפשר לראות את הלידה כרדיפה, שהרי קיום העולם היא בדרך זו, אלא הסיבוך שבלידה גורם את הסכנה, כלומר לא התינוק רודף אלא זה בא מחמת עיכוב באם. וכך פירש רש"י את דברי הגמרא "משמיא קא רדפי לה" - לאם, להדגיש שזה לא שרודפים את התינוק, כאילו הוא אנוס לרדוף את האם, שהרי זה לא משנה אם הוא אנוס, אלא כוונת הגמרא היא שמהשמים גורמים עיכובים לאם, וזה מה שגורם את הסכנה. הירושלמי מנמק "דאין אתה יודע מי הורג את מי", כלומר אולי מה שמעיה של האם מונעים ממנו לצאת היא רדיפה מצד האם, וכיון שלא ידוע, אין דוחים נפש מפני נפש. (עמ' כז) רש"י הסביר שלפני שיצא ראשו מותר להרגו כי אינו נפש. ולא הזכיר רודף. אחיעזר ח"ג סי' עב כתב שהרמב"ם הוצרך לטעם של רודף, כי מדובר ביושבת על המשבר שאז אינו ירך אמו, אבל סתם עובר ירך אמו ומותר לחתוך אותו להציל את חיי האם כמו שמותר לחתוך אבר מאדם להציל טת חייו. ולדעתו יהיה מותר לחתוך אותו גם להציל מישהו אחר. [עמ' כח - על שיטת ר"ח הלוי, ורודף בגרמא].
© מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041