מורשת המשפט בישראל
סדנאות במשפט העברי בנושא פרסום שמו של חשוד בעריכת פרופ' נחום רקובר ספרית המשפט העברי תש"ס-1999 התוכן חקיקה ופסיקה ישראלית *
הצעת חוק לשון הרע, התשכ"ב-1962, דברי הסבר (הצעות חוק, התשכ"ב, עמ' 145 = נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 632) * חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, סעיפים 1, 6, 7, 11, 15-13, 19 * חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, סעיפים 3, 11, 11א, 23-21 * הצעת חוק יסוד: זכויות במשפט, סעיף 4 (ה"ח התשנ"ד-1994, עמ' 99) * הצעת חוק איסור פרסום שמו של חשוד, התשמ"ז-1987 * ת"א (ת"א) 113/56 בן-גוריון נ' אפלבוים ואח' (פ"מ יד 307, עמ' 364 = נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 130) * ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" (פ"ד לב(3) 337, 344-343) * תקנון האתיקה המקצועית של העתונות (מיום 16.5.96), סעיף 12 * 1. איסור לשון הרע * ויקרא, פרק יט, פסוק טז * תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו, עמוד ב – דף טז, עמוד ב * תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג, עמוד ב * רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכות א-ה * 2. פרסום לשם קיום חובה חוקית, מוסרית או חברתית * רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח * שערי תשובה, שער שלישי, סימן רכא * חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י * חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיפים א-ב * חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיפים א-ב * שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יג * 3. לשון הרע שכבר נאמרה בפני שלשה * תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טז, עמוד א * רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה * חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיפים ב-ד * 4. מעמדם של אנשי ציבור * שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא * 5. פרסום חשד כדי לסייע במציאת ראיות * שו"ת הרא"ש, כלל ז, סימן ז * שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא * 6. העדר כוונה רעה * רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ד * שערי תשובה, שער שלישי, סימן עד * פירוש הרמב"ן, דברים, פרק כד, פסוק ט * שו"ת מהר"י ווייל, סימן קסח * רמ"א, חושן משפט, סימן תכא, סעיף א * שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קלו * חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, באר מים חיים, ס"ק א * 7. המפרסם במטרה להסיר חשד מעל עצמו * תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קסד, עמוד ב * מהרש"א, חידושי אגדות, שם * תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יא, עמוד א * ספר חסידים, סימן כב * ספר חסידים, סימן של * ספר חסידים, סימן תרכב * שו"ת שמע אברהם, סימן מז * חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף יז * נספח חיים ה' כהן, 'לא תלך רכיל בעמך – מקצת רכילות ולשון הרע מהלכה ואגדה' (בתוך: רכילות, בעריכת אהרן ואבינועם בן זאב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 120-119) * חקיקה ופסיקה ישראלית הצעת חוק לשון הרע, התשכ"ב-1962, דברי הסבר (הצעות חוק, התשכ"ב, עמ' 145 = נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 632) סוגיַת לשון הרע, פרטי דיניה ואיסוריה - שרשים קדומים לה במסורת המשפט העברי. בספר ויקרא (יט, טז) נאמרת האזהרה: 'לא תלך רכיל בעמיך', וחכמי המשפט העברי לתקופותיו השונות ראו בלשון הרע 'עוון גדול וגורם להרוג נפשות רבות מישראל' (רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה א). ...כמה מן העקרונות והחידושים שבהצעה נידונו בהרחבה בספרות ענפה של המשפט העברי, וסמוך לדורנו זה, דן אחד מגדולי ההלכה העבריים בכל פרטי דינים אלה בחיבורו 'חפץ חיים', אשר קראו כך על שם האמור בתהלים לד, יג-יד: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה'. מתוך סקירת מקורות אלה אנו למדים, כי בהתאם לאמור בחוק המוצע, כלולים בעברת לשון הרע הן דברים המובעים בכתב והן שבעל פה, בין שנאמרו על היחיד ובין על הרבים, בין על החי ובין על המת. על עברייני לשון הרע הוטלו על ידי בתי הדין העבריים בתקופות ובפזורות שונות עונשים פליליים וחובת תשלום פיצויים לנפגע, ואף נהגו לחייב את מספר לשון הרע בפרסום התנצלות על המעשה אשר עשה. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965-, סעיפים 1, 6, 7, 11, 15-13, 19 1. לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. 6. לשון הרע - עבירה המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת. 7. לשון הרע - עוולה אזרחית [תיקון: תשכ"ז] פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15ב, 55, 58, עד 61 ו- 63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944. 11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת [תיקון: תשמ"ד] (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת... 13. פרסומים מותרים [תיקון: תשכ"ז,תשנ"ה] לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - … (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם ולצורך הדיון ובקשר אתו, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור… 14. הגנת אמת הפרסום [תיקון: תשכ"ז] במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. 15. הגנת תום לב [תיקון: תשכ"ז, תשל"ט, תשמ"ד] במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: … (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; … (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור; (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה… 19. הקלות בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א1981-, סעיפים 3, 11, 11א, 23-21 3. סייג למסירה המרשם יהיה חסוי ולא ימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה. 11. מידע על חקירות ומשפטים תלויים ועומדים המשטרה או גוף שרשאי למסור מידע לפי חוק זה רשאים למסור למי שזכאי לקבל מידע לפי חוק זה גם פרטים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים בענינים שההרשעות בהם הן פרט רישום לפי סעיף 2. 11א. מידע על תיקים סגורים [תיקון: תשמ"ג] מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו62- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, וכן מידע על משפט שבו עוכבו ההליכים לפי סעיף 231 לאותו חוק, לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית. 21. מידע שנתקבל שלא על פי חוק זה בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה. 22. עונשין מי שביודעין השיג מן המרשם, במישרין או בעקיפין, מידע שאינו זכאי לקבלו, דינו - מאסר שנה. 23. שמירת סודיות מי שקיבל לפי חוק זה מידע מן המרשם רואים אותו כמי שנמסר לו המידע בתנאי מפורש שעליו לשומרו בסוד ויחול עליו סעיף 119 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. הצעת חוק יסוד: זכויות במשפט, סעיף 4 (ה"ח התשנ"ד - 1994, עמ' 99) 4. חזקת זכאי כל אדם בחזקת זכאי כל עוד לא הורשע בדין. הצעת חוק איסור פרסום שמו של חשוד, התשמ"ז1987- 1. הגדרות בחוק זה – "פרסם" – כמשמעותו בסעיף 2 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, לרבות בשידורי רדיו או טליויזיה הניתנים לציבור; "שמו של חשוד" – לרבות תמונתו של החשוד או כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו. 2. איסור פרסום (א) המפרסם, במפורש או במשתמע, ללא הסכמתו בכתב של אדם, כי הוגשה נגד אותו אדם תלונה למשטרה או כי נעצר בחשד לעבירה או כי נחקר על ידי רשות מוסמכת לכך על פי דין, בין אם הוא חשוד בביצועה ובין אם לאו, דינו – מאסר שנה. (1) נגד האדם, נושא הפרסום, הוגש כתב אישום או הוגשה תובענה בהליך משמעתי על פי דין, או שרשות מוסמכת החליטה שלא להגיש כתב אישום או תובענה כאמור; (2) האדם שבענינו מתנהלת החקירה מוחזק במעצר לתקופה העולה על שלושים ימים ושופט לא החליט על איסור פרסום כאמור בסעיף 3; (3) הפרסום מתייחס להליכים של ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט1968-. 3. איסור פרסום בידי שופט בבוא שופט להתיר החזקתו של אדם במעצר לתקופה העולה על שלושים ימים, רשאי הוא, לבקשת אותו אדם, אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לאסור פרסום שמו כל עוד לא הוגש כתב אישום. 4. היתר פרסום בידי שופט (א) ביקש היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, משופט של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, להתיר פרסום האסור לפי סעיף 2, רשאי השופט להתיר פרסום כאמור אם ראה שטובת הציבור מצדיקה זאת; מי שהפרסום מתייחס אליו יהיה המשיב בדיון בבקשה. (ב) התיר בית המשפט את הפרסום, והודיע החשוד, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערער עליה, רשאי בית המשפט לצוות על השהיית ההיתר עד להגשת הערעור אך לא יותר מחמישה ימים. בית המשפט של ערעור רשאי להאריך את ההשהייה עד להכרעתו בערעור. 5. תחולת חוק איסור לשון הרע על פרסום בניגוד לסעיף 2 יחולו, לענין האחריות הפלילית והוכחת הפרסום ברבים, הוראות סעיפים 11 ו23- לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965-, בשינויים המחוייבים, לפי הענין. 6. פרסום אסור - עוולה אזרחית כל אחת מאלה היא עוולה אזרחית ודינה כדין עוולה אזרחית לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981-: (1) פרסום האסור לפי סעיף 2; (2) מסירת ידיעה האסורה בפרסום לפי סעיף 2 בידי עובד ציבור, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה. המבוא להצעת החוק החוק המוצע בא למנוע נזק חמור שגורמים פרסומים מוקדמים על דבר הגשת תלונה למשטרה נגד אדם, מעצרו או חקירתו. המעצר והחקירה נעשים לשם בירור חשדות, ובמרבית המקרים מתבררת עקב החקירה חפותו של הנחקר, ואשר לאדם הנקרא למסור עדות במסגרת חקירה בעבירה שאפשר שביצע אותה אדם אחר, בודאי שאין יסוד להטלת דופי בו. הפרסום באמצעי התקשורת, שבו נקשר שמו של אדם עם מעשה עבירה, יוצר בדעת הקהל דעה שלילית כלפיו ולפיכך נגרם לו נזק שלא ניתן לתיקון. על יסוד העקרון שכל אדם הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הורשע בדין, מן ההכרח למנוע את הנזק שבפרסום כאמור. עם זאת מוצע לצמצם את ההגבלות על הפרסום בכך שהוא יהיה מותר אם האדם הסכים לו בכתב או אם בית המשפט התיר את הפרסום מטעמים של טובת הציבור. הצעת החוק מבוססת על המלצותיה של ועדה ציבורית שנתמנתה בשנת 1982 לבחון את הנושא של איסור פרסום שמו של חשוד. בראש הועדה עמד השופט (דימ') דוד בכור, שהיה שופט של בית המשפט העליון. המקורות היהודיים הגנו בקפידה על שמו הטוב של האדם, ולא התירו פרסום שמו של חשוד אלא במקרים יוצאים מן הכלל, לשם הגנה על אינטרס לגיטימי. סקרנות ורצון לדעת גרידא לא שימשו מעולם יסוד להיתר כזה (ראה ספר 'חפץ חיים', לרבי ישראל מאיר מראדין, חלק ב, כלל ט, סעיף ח). בפרסום שמו של חשוד ראו חכמינו משום איסור לשון הרע, על פי הפסוק 'לא תלך רכיל בעמיך' (ויקרא יט, טז), כשגם סיפור דבר אמת כלול באיסור זה (ראה רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, ב). פרסום בכלי תקשורת הוא עבירה חמורה עוד יותר, משום ש'כל שיתרבו השומעים - יתרבה עוון המספר' ('חפץ חיים', חלק א, כלל ב, סעיף א). ת"א (ת"א) 113/56 בן-גוריון נ' אפלבוים ואח' (פ"מ יד 307, עמ' 364 = נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 130) …החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה או היועץ המשפטי ונציגיו, על מנת שינקטו באמצעים הנאותים, או לפנות ישירות לבית המשפט בתביעה או תלונה. אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל. נהפוך הוא: אין אנו יכולים לראות כל מעלה מוסרית במעשה שתועלתו ספק ונזקו ודאי. העמדת עבריין לדין היא מטרה חשובה כשלעצמה, אך הדין ייחד לה דרכים משלה ואין לסטות מהן. פרסום ברבים של דברי האשמה איננו בין הדרכים האלו. הנזק שבו ודאי - הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה היתה בלתי מבוססת, אין תקון של ממש לעוול שנעשה. ובמקרה שאמנם חטא האיש, יש להשאיר את הטלת העונש לגוף מוסמך, ולא לדונו מראש לשלילת שמו הטוב… אמנם את חוק הנזיקין קבלנו מאנגליה, אך יש מקומות שמצווים אנו להפיח בו רוח משלנו. כשפקודת הנזיקין מדברת בסעיף 20(1)(א) הנ"ל על 'חובה חוקית, מוסרית או חברתית', הרי ברור לכולנו מה פירושה של 'חובה חוקית', דהיינו חובה אשר הדין הישראלי מטילהּ. חובה 'מוסרית' או 'חברתית' מהי? אף כאן אין אלא תשובה אחת: חובה שהמוסר הישראלי ומושגי ההליכות בין הבריות במקומנו מחייבים אותנו. עקרונות המוסר שלנו שונים, אם בהרבה אם במעט, מעקרונות המוסר של עמים אחרים, בהיות המוסר נכס רוחני לאומי, השונה, לפחות בגינוניו, מאומה לאומה. לנו גנזי מוסר עשירים במורשת ראשונים ואחרונים. אין אנו מתכוונים למצותם כאן, אך אולי מן המועיל להפנות את אנשי שורת המתנדבים, אשר טהר המידות והמוסר הוא בראש מעיניהם, לדברי קדמונים, כפי שניסח אותם הרמב"ם: 'הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז)... כך אמרו חכמים [אבות ג, יא]: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו'. ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" (פ"ד לב(3) 337, 344-343) …לא מעמד-על של חופש הביטוי לעומת זכויות-יסוד אחרות אלא, בלשונו של השופט אגרנט - "תהליך של העמדת ערכים מתחרים שונים על כפות המאזניים ושל בחירתם." לא דירוג "אנכי" של "זכות-על" כנגד זכות סתם אלא תיחום אפקי של זכויות בעלות מעמד שווה, ללא מגמה של העדפת זכות פלונית כפי שהוגדרה במעשה חקיקה על חשבון חברתה. מכאן שיש לפרש את הזכות הכתובה על ספר כפשוטה, לפי כוונת המחוקק, בלי להעמיד מעליה זכות שאינה כתובה על ספר. עד כמה שידיעתי מגעת הופיע הרעיון של "זכות-על" העומדת מעל לחוק חרות עד כה רק פעם אחת בפסיקה שלנו, בדעתו הנפרדת של השופט זוסמן (כתארו אז) ע"ב 1/65, ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית (יעקב ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365), בע' 389. את השראתו לכך קיבל השופט זוסמן מחוות דעת של בית המשפט העליון בגרמניה המערבית שהעמיד כללים חוקתיים יסודיים אפילו מעל לחוקה כתובה. על דעה זו נמתחה ביקורת אקדמית… הנשיא אגרנט לא הלך שם בדרך זו. הוא פירש את חוק הבחירות לכנסת לאורם של עקרונות חוקתיים שבהכרזת העצמאות. בזה המשיך ללכת בדרך שהתווה הוא בהלכת "קול העם", ללא מגמת צמצום בפרשנות החוק החרות. אם נדייק, עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח, דהיינו חירותו להשמיע את אשר עם ליבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע כנגד זכותו שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב, אם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים, הייתי מעמיד את הזכות מעל החרות (על הגדרת זכות כנגד חירות ראה בג"צ 112/77 בע' 662). נראה שכך מציגים את הדברים מנסחי הצעת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח (הצעות חוק תשל"ג, ע' 448), שהזכיר חברי הנכבד, כי לעומת זכות הבעת הדעה המופיעה כזכות יחסית שניתן להגבילה, לפי סעיף 11(ב), "על פי חוק הבא להבטיח את קיום המשטר הדמוקרטי... לשמור על זכויות הזולת וכו'" עומד סעיף 3 שלפיו "כל אדם זכאי להגנה כדין על חייו, גופו, נפשו, כבודו ושמו הטוב", וזכות זו אינה ניתנת כנראה, לפי כוונת המנסחים, להגבלה על-פי שום חוק. הנוסח המעמיד את הזכות לשם טוב באותו מעמד כמו הזכות לחיים מזכיר לנו את מאמר קדמונינו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". בימינו קוראים לזה "רצח אופי". (על הלכות המשפט העברי המדגישות את מקומו החשוב של כבוד האדם במערכת הערכים המשפטיים הראויים להגנה ראה חיבורו של ד"ר נ' רקובר "ההגנה על כבוד האדם", בחוברת נ"ד בסדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי בהוצאת משרד המשפטים).לפי זה, אם הזכות לחופש הביטוי היא "זכות-על", כיצד נכנה את זכותו של אדם להגנה על כבודו ושמו הטוב? בשבילי אך מדגים הדבר את הבעייתיות של מגילת זכויות חרותה כלשהי ומוכן אני להסתפק במשל נחמד שמצאתי בספרו של Chafee, Free Speech in the United States, p. 31, על אדם שהובא לפני שופט מפני שהניף את זרועותיו ופגע בחוטם חברו. הוא שאל אם אין לו זכות להניף זרועותיו כרצונו בארץ חפשית, והשיב לו השופט: "זכותך להניף זרועותיך נגמרת בדיוק במקום שבו מתחיל חוטם חברך". אני מציע שלא נלך שבי אחרי הלכת N.Y. Times האמריקנית שאצלה מרוחה על חוות-דעתו של חברי הנכבד. כאמור, הוחלט שם, כי מי שמפרסם דברי בקורת על איש ציבור בעניין ציבורי אינו חייב בשל הוצאת שם רע, אפילו מכילים דבריו הצגת עובדות כוזבות, כל עוד נעשה הפרסום בתום-לב. השופטים בלק, דוגלס וגולדברג עוד הגדילו לעשות וסברו שהוא הדין אפילו פורסמו הדברים בזדון הכל למען שמור על עקרון התיקון הראשון לחוקה, בדבר חופש הביטוי והעתונות, שהפך אצל משפטנים הפונדמנטליסטיים מבית-מדרשו של השופט בלק לכלל ברזל שאינו ניתן לשום הגבלה. מובטחני שאילו הכילה מגילת הזכויות האמריקנית הוראה כגון זו שבסעיף 3 של הצעת חוק היסוד שלנו - ואין אני יודע מדוע הושמטה שם זכותו של אדם לשמו הטוב כאחת מזכויות האזרח - לא היה בית-המשפט האמריקני מגיע לקביעת הלכה כה קיצונית. הרי על-פיה מותר להשמיץ עובד ציבור ללא יסוד עובדתי, למשל, שקיבל שוחד, אלא אם (לדעת הרוב) עולה בידי המושמץ להוכיח שהמשמיץ פעל בזדון. תקנון האתיקה המקצועית של העתונות (מיום 16.5.96), סעיף 12 12. חשודים, עצורים, נאשמים ומורשעים א. עתון ועתונאי יכבדו בפרסומיהם את העקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין. ב. לא יפרסמו עתון ועתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה טרם שהובא בפני בית משפט אלא אם הסכים לכך או אם קיים ענין ציבורי בפרסום. ג. פורסם בעתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעתון ולעתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוּכה הנאשם בדין או התקבל ערעורו של מורשע, לפי הענין, יפרסם זאת העתון בהבלטה הראויה. ויקרא, פרק יט, פסוק טז לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך; אני ה'. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו, עמוד ב – דף טז, עמוד ב אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהילים יב, ה): 'אשר אמרו ללשוננו, נגביר שפתינו אתנו, מי אדון לנו'. ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו… ואמר ריש לקיש מאי דכתיב (קהלת י, יא): 'אם ישוך הנחש בלא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון'? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?… תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים… במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו. א"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (משלי יח, כא): 'מות וחיים ביד לשון', וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר (ירמיהו ט, ז): 'חץ שחוט לשונם'. …בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו): 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג, עמוד ב שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה, ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: 'טוביה חטא וזיגוד מינגד?!' אמר ליה: 'אין, דכתיב (דברים יט, טו): "לא יקום עד אחד באיש", ואת לחודך אסהדת ביה - שם רע בעלמא קא מפקת ביה'. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכות א-ה הלכה א המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ואע"פ שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו 'ולא תעמוד על דם רעך', צא ולמד מה אירע לדואג האדומי. הלכה ב אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: 'כך אמר פלוני', 'כך וכך שמעתי על פלוני'. אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר 'כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו', ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב (תהלים יב, ד): 'יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות'. הלכה ג אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו'. ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו. הלכה ה אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע. 2. פרסום לשם קיום חובה חוקית, מוסרית או חברתית רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח המוכיח את חבירו תחלה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא יט, יז): 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. שערי תשובה, שער שלישי, סימן רכא ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, ודע, כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר ראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה תורה שיעיד עד אחד בבית דין כדי לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחילה. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, …ואף על פי כן, אם רואה אדם באחד מידה מגונה כגון גאוה או כעס או שארי מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו, פשוט דמותר ומצוה נמי איכא. אך באופן זה וכיוצא בזה נראה דמצוה להמספר לבאר הטעם למה מספר בגנותו של חבירו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו שאסור לספר אפילו על אמת… ועתה הוא מספר בעצמו. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיפים א-ב אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה ולא שילם לו את נזקו, ולא ביקש פניו להעביר לו על עוונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך. ואלו הן: א) שיראה דבר זה בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת. ב) שיזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק. ג) שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו… ד) שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא. ה) שיכוון לתועלת… ולא להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר. ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר. ז) שלא יסובב על ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין. חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיפים א-ב אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחר, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע, צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא, אך צריך לזה חמשה פרטים שאבארם בסמוך. ואלו הן: א) יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע. ב) שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא. ג) שיכוין רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו… ד) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו. ה) כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב על ידי הסיפור רעה ממש לנידון, דהיינו שלא ירעו עמו ממש, רק שתוסר ממנו על ידי זה הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו, אף דממילא דבר זה הוא רעה לו, מכל מקום מותר. אבל אם יגיע לו על ידי סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו… וכל שכן אם הוא רואה שיסובב על ידי סיפורו לנידון רעה רבה יותר מכפי הדין, אסור לספר עליו. באר מים חיים, שם לכאורה בדין זה… יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד… ונראה לי דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (עג.): 'מנין לרואה את חברו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו, תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך"'. והובא דין זה בחושן משפט, בסימן תכו, שצריך לילך ולגלות אזנו בזה, עיין שם. ואין לדחות דהתם דוקא שלסטין רוצים להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה - זה אינו, דהרי איתא במכילתא, והובא בספר המצוות להרמב"ם, במצוה רצז, שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חברו נמי משמע, כמו שמוכח מלשון דלא תעמוד וכו'… וגם זה אין לדחות, דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובבית דין לא שייך רכילות, אבל שלא בבית דין לא - דזה אינו, דכיון דגילתה לנו המכילתא דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחלה כמו לענין נפשות, דכוונת התורה בלאו זה שלא להניח את חברנו לבוא לידי איבוד נפשות לכתחלה, כמו שציירה הברייתא 'מנין לרואה את חברו טובע בנהר' וכו', דאטו 'עדות' כתיב בקרא? … ועוד ראיה ברורה מרשב"ם בבא בתרא (לט:) בענין מחאה (ד"ה ומ"ד וכו'), עיין שם, שפירש דלית ביה משום לשון הרע, ומצוה היא לומר מה שאמר עליו חברו דהוא גזלן ואכיל לארעאי בגזלנותא, אף דלכאורה הוא רכילות גמורה, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, … אלא דהיכא דאין עיקר הכוונה לגנותו של זה, רק לטובתו של זה על להבא כדי שיזהר המחזיק בשטרו, תו לא נקרא רכיל, ומצוה נמי איכא, והוא הדין נמי בעניננו… וכן מוכח בחינוך, מצוה רלז, דהיכא דכוונתו לסלק הנזקין ולהשבית הריב, אין בו משום 'לא תלך רכיל'. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יג ר' אליעזר יהודה ולדינברג אוסיף בזה מה שמצאתי בספר פתחי תשובה על אורח חיים ([לר' ישראל איסר איסרלין] בעל המחבר ספר תוספת ירושלים ואשי ישראל ועוד), סימן קנו, שכותב, וזה לשונו: 'וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו את העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא: מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו. דרך משל, במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו, או שראה מחתרת בלילה בביתו או בחנותו - היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע? הלא עונו גדול מנשוא, שעובר על 'לא תעמוד על דם רעך', וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה. ועתה מה לי חותר במחתרת, או שרואה משרתיו גונבים אותו בסתר, או שותפו גנב דעתו בעסק, או שחבירו מטעהו במקח וממכר, או שלוה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא, וכן בעניני שידוך, והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו - כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו' וכו'. עד כאן לשונו. והדברים מאד מאלפים, ומחזקים ביתר שאת וביתר עז דברינו האמורים בזה, ובלבד שכל הכוונה תהא לא להזיק לו, כי אם לטובת השני ולטובת הכלל, להצילם ולשמרם, דאזי מקיים עוד על ידי כך מצוה רבה שאין ערוך לה. 3. לשון הרע שכבר נאמרה בפני שלשה תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טז, עמוד א אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא; מאי טעמא? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיפים ב-ד ומה שנמצא היתר בדברי חז"ל לומר בפני שלושה, היינו בדבר שאינו גנאי גמור והדיבור שלו יש לו שני פנים. וענין כזה ידוע שתלוי לפי הדיבור שאומר אותו המספר בעת סיפורו, בזה התירוהו חז"ל לומר בפני שלשה, ותלוהו כיון שאומר הדברים בפני שלושה, ידוע בודאי שיבואו הדברים לאזניו, דחברך חברא אית ליה, ועל כן הוא שומר את עצמו בעת אמירה לומר באופן שלא יהיה מינכר מלשונו דברי גנאי… יש אומרים, דאם אחד סיפר גנות על חברו בפני שלושה, אף דהוא עבר בודאי על איסור לשון הרע וכנ"ל, אף על פי כן אם אחד מהשלשה ששמע דבר זה סיפר אחר כך לאחרים, לא עבר בזה על איסור לשון הרע, מטעם דכיון דשלושה יודעים מזה, ממילא כבר נשמע הדבר ונודע לכל, דחברך חברא אית ליה, ובדבר העשוי להתגלות לא אסרה התורה משום לשון הרע. ודוקא לספר בדרך אקראי, אבל לא שיעביר הקול ויתכוון לגלותו יותר. אפילו אם לא יספר בשם מי שסיפר לו, רק יספר בסתם שכך וכך נשמע על פלוני, אף על פי כן איננו נמלט מאיסור לשון הרע. ואפילו מה שהתרנו באם אינו מתכוון לגלות, דוקא השומע הראשון ששמע בעצמו מה שראובן סיפר על שמעון באפי תלתא, אבל מי ששמע ממנו, אסור לילך אחר כך על סמך הזה שאמר לו המספר לו ששמע דבר זה באפי תלתא, ולספר לאחר מהגנות שנשמע על שמעון, אף אם לא יזכיר מי הוא המוציא והמביא הלעז הזה על שמעון, אם לא שכבר נתפרסם הדבר ונודע לכל… ר' אליהו בן חיים, [א. העובדות] מעשה שהיה כך היה. שרבי מרדכי הכהן, ממונה הקהל, בקש מרבי שבתי ומאחיו מעות שחייבים לקהל יצ"ו [=ישמרם צורם ויחיֵים], מצד עולי המלכות. ודבר אליו קשות, באף ובחימה, על אשר איננו פורע מה שחייב לקהל יצ"ו. ורבי שבתי אמר לרבי מרדכי, כי לא דבר אליו נכונה בבקשת החובות הנזכרים, ולא כן עשה רבי שבתי בהיותו ממונה בקהל, שרבי מרדכי הנזכר לא פרע לו מה שהיה חייב לקהל, והוא לאהבתו היה מחפה עליו, ונשאר אצל רבי מרדכי הנזכר סך גדול שלא פרעו, ור' שבתי הנזכר החריש לו. אז רבי מרדכי קרא לרבי שבתי: 'שוטה בן שוטה'. עוד אמר לו, שאם כן, לפי דבריך, אינך כדאי להיות ממונה בקהל, מאחר שאתה חשוד לחפות על האנשים. אז השיב רבי שבתי: 'אני איני חשוד לקחת את דמי הצדקה וליהנות מהם'. ויש מי שאומר שאמר לו בפירוש: 'אתה חשוד על הצדקה' כנזכר. עוד הוסיף רבי שבתי ואמר לרבי מרדכי, שאביו, שהוא נבזה בעיניו נמאס, וקורא לו שוטה, היה מפרנס את זקנו ממעות הצדקה בבית האסורים. כל הנזכר עבר ביניהם ביום האחד על פני חוצות. וממחרת היום הנזכר, התקבצו אנשי הקהל יצ"ו לעשות משפט על כל הדברים האלה. וקראו שם את רבי שבתי הנזכר. ובהיותם עומדים על המשפט הזה תוך הקהל, אמר רבי מרדכי לרבי שבתי: 'הנה זקנתך היתה שפחת זקנתי, ואתה אמרת(ה) שזקני היה מתפרנס ממעות צדקה'. ובקהל הנזכר חרם קדום שלא יזלזל איש בכבוד חברו תוך הקהל. [ב. הטלת איסור על גילוי זהות המחייבים והמזכים] וזקני הקהל יצ"ו התעוררו לפקח על הדין ועל האמת ועל השלום. וראשונה גזרנו שם בחרם, שאיש ממנו לא יאמר לשום אחד מבעלי הריב, ש'אני הייתי מזכה אותך, אלא שאחרים חייבוך'. וזה דין תורה, אין ראוי שיעשה כן אפילו זולת הטלת החרם הנזכר, כמו ששנינו פרק זה בורר (סנהדרין לא ע"א): 'ומניין לכשיצא, לא יאמר "אני מזכה וחבריי מחייבין, אבל מה אעשה שחבריי רבו עלי"? על זה נאמר: "לא תלך רכיל בעמך", ואומר "הולך רכיל מגלה סוד"'. ונראה לעניות דעתי, שכל העושה כן, אפילו בלאו החרם הנזכר, אין להושיבו עוד עם טובי הקהל כשיושבין לפקח בענייני הקהל, כדאמרינן התם בגמרא: 'ההוא תלמידא, דנפק עליה קלא דגלי מלתא דאתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין. אפקיה רב אמי מבי מדרשא - דין גלי רזיא'. ואף על גב דאיפשר לומר דרב אמי לגרמיה הוא דעבד, אבל מדינא לא מפקינן ליה, מכל מקום, נראה לדקדק דדינא קאמר, מדהוצרכו הרי"ף והרמב"ם ז"ל להביא מעשה זה, נראה שלא כתבו כן אלא ללמוד ממנו הדין הנזכר. ואין לאומר לומר שלא כתבו כן אלא ללמוד ממנו שאפילו אחר זמן הרבה הוא בכלל האסור הזה, דכיון דמדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל למדנו שהם סוברים דהאי עובדא דרב אמי דינא הוא, אם כן הוא הדין יש לנו ללמוד ממנו לענין היציאה מבית המדרש גם כן, דדינא הוא. ואי אפשר להם להרי"ף והרמב"ם ז"ל להמלט מזה. [ג. ביזוי שליח הקהל כביזוי הקהל עצמו] …אין להטיל על רבי שבתי עונש מבזה שליח הקהל, שגדול עוונו כמו מבזה שליח בית דין, כיון שהוא לא היה ממונה על העסק ההוא שעליו היתה המחלוקת, ולא חרף אותו על הדרוש ההוא. אבל אנשים מבני הקהל אמרו שרבי מרדכי היה ממונה על בקשת המעות ההם, ולפי זה היה נראה שיש על רבי שבתי הנזכר עונש מבזה שליח הקהל. והרי הוא כאלו בזה הקהל עצמו, וגדול עונו. ואף על פי שאחר זה עמד רבי מרדכי בדרך כעס וחימה, ואמר שהוא מוחל לרבי שבתי אף אם חטא כנגדו, (ו)נראה לי דמחילה זו לא היתה מחילה כלל, כיון דאמרה בדרך כעס, ככועס על אנשי הקהל שאינם עושים לו דין, ופטומי מילי בעלמא הם. ועוד, שנראה שאפילו רבי מרדכי ימחול התביעה הנזכר, אם באנו לומר שיש לרבי שבתי דין מבזה שליח הקהל, חייב להענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו, ולאו כל כמיניה [=אין ביכולתו] למחול. וזה דבר מבואר בעצמו, שלא החמירו על המבזה שליח בית דין אלא מפני שהם מחשיבים אותו בזיון לבית דין עצמו. וכן יש לדקדק מדברי הטור בחשן המשפט (סימן ח), שכתב סמוך לדין כבוד הבית דין: 'ואף המבזה שליח בית דין חייבין לנדות' וכו'. וכיון שבזיון שליח בית דין הוי כבזיון הבית דין עצמו, אם מחל השליח, אין מחילתו מחילה… [ד. הטלת עונש על המבזה] ומעתה באנו לעיין במה שאמר רבי שבתי לרבי מרדכי, שהוא חשוד על מעות הצדקה. שאין ספק שהוא מוציא שם רע על חברו, על עון אשר חטא, שהוא רשע וגוזל, שהוא עון פלילי אפילו אצל הדיוט, וכל שכן אצל הגבוה, וחייב מלקות על זה. ואף על פי שרבי שבתי טוען שאמת הדבר, מכל מקום, כיון שאינו מברר זה על פי שני עדים, חייב לעונש, כההיא דאמרינן פרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"ב): 'זיגוד אסהיד על טוביה וכו', אמר ליה? טוביה חטא וזיגוד מינגיד?! אמר ליה: שם רע הוא דקמפקת עליה' וכו'… [ה. תקנת הקהל בדבר הטלת חשד של שליחת יד במעות הקדש] עוד אמרו, שזאת לפנים בקהל הסכמה מוסכמת בחרם, שלא יאמר אדם לחברו שהוא חשוד לשלוח יד במעות ההקדש. ואם כן, רבי שבתי זה נכשל בחרם גם כן, על מה שאמר [על] רבי מרדכי. והסכמה זו נחקרה מאנשי הקהל, וקצתם ידעו בה וקצתם לא ידעוה. ואחר כך נחקרה אם היתה אף במי שהתברר החשד, ואומר אותו לאפרושי מגזל, או במי שאינו אומר אותו אלא לקנתור; ואיש לא ידעה בברור ובידיעה גמורה. ודעת קצתם נוטה שלא נתקנה אלא על מי שאין כונתו אלא לבייש, דאם לא כן, אם אמת היה הדבר, למה לא יגיד הענין להציל מעות ההקדש מן הגוזלים? ומסתברא ודאי, שהתקנה היתה אפילו כשברור אצלו, כל שאינו מברר הדבר בעדים. דאם לא כן, כל אחד ואחד יהא מקנתר את חברו, ואומר שאמת היה הדבר. ואין לתמוה מה ראו על ככה לתקן תקנה כזו, למנוע האנשים מהציל הנגזל - שהרי זה דין תורה גמורה, דאינו אלא מוציא דבר [דיבה?], כיון דעד אחד לאו כלום הוא, וכדכתבנו לעיל. ואיפשר לומר שרצו להחזיק בחרם [את] הדין הזה. שמא תאמר, אדרבא, איפכא מסתברא: שלא החרימו אלו אלא על מה שלא היה אסור מן הדין, דהיינו כל שידוע בעדים, אבל כשאינו ידוע בעדים, למה לי להחרים? תפוק לי דאסור מדינא? לאו מלתא היא. דאיכא למימר, שאף על פי שהוא אסור מן הדין, רצו לקיים אסור התורה בחרם, כדי לזרז עצמם, וכדאמרינן גבי נשבעין לקיים את המצות… אבל כשהדבר מתברר בעדים, ודאי שאינו בכלל החרם וזה ברור. ומכל מקום, לפי זה, לא יצא רבי שבתי נקי ממכשול החרם, כל שאינו מברר הדבר בעדים… וכל שכן שנצטרפו לרבי מרדכי סגולות אחרות, אשר בסברתם ראוי לנהוג בו כבוד יותר… ועוד, שהוא ממונה מן הקהל לפקח בכל עסקי הקהל, וקרוב לומר שדינו קרוב לדין הדיין, שכתב הריב"ש ז"ל שיש בקללתו לאו נוסף והמקלל אותו חייב מרדות או נדוי… 5. פרסום חשד כדי לסייע במציאת ראיות רבנו אשר בר' יחיאל, וששאלתם: ראובן שנתחייב לשמעון שבועה, ושאל שמעון מן הדיינין שיכתבו לו פתקא, שיחרימו בבית הכנסת אם שום אדם יודע שעבר ראובן על השבועה, כדי שיפסלוהו - אם שומעין לו. תשובה: חלילה וחס, לא תהא כזאת בישראל, לבייש בן ברית ברבים, ואף התובע החרם ראוי לנזיפה, שמוציא קול ולעז עליו, שהזכיר עליו שום פסול. כי אף היודע שחברו עבר עבירה והעיד עליו לבדו, לוקה, לפי שאינו נאמן יחיד, והוציא עליו קול דברים ושמץ. כדאמרינן (פסחים קיג ע"ב): 'טוביה חטא וזיגוד מנגד?' אלא אם יש לו עדים, יביאם ויעידו, אבל לא נצוה להחרים לו. …ומה שטוען ר' שבתי, שיטילו חרם בקהל על מי שיודע עדות שרבי מרדכי חשוד שיבאו ויעידו - אין שומעין לו. וכי האי גוונא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ז, סימן ז), על מי שבקש מהקהל שיטילו חרם על מי שיודע שחברו חשוד על השבועה, שאין שומעין לו לבייש בן ברית, אלא אם יש עדים, יבאו בבית דין ויעידו. מיהו ודאי היינו דוקא כל שאין עדים בדבר כלל, ועל ידי החרם רוצים לדעת הענין, ואם ימצאו עדים, אבל כל שיש הוכחה קצת שיש עדים, אלא שאין רוצים להעיד, פשיטא ודאי שיוכלו להטיל חרם כדי שיעידו העדים. ולא דִבר הרא"ש ז"ל בכיוצא לזה כלל. ואיפשר שזה טעמו של הרשב"א ז"ל, שכתב בתשובה [חלק ב, סימן רכט?] הפך דברי הרא"ש, משום דהתם ידע הטוען בברור שיש עדים, אלא שהם כובשים העדות, ומפני זה כתב הרב ז"ל שמטילין חרם שיגידו העדות, ולא פליג אהרא"ש ז"ל. ואם כן, כל עוד שאין עד אחר שיעיד כדברי ר' שבתי, הרי הוא חייב לעונש על מה שקרא אותו 'חשוד'. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ד ויש דברים שהן אבק לשון הרע. כיצד? …וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה. הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי כו, יח-יט): 'כמתלהלה היורה זקים חצים ומות… ואמר הלא משחק אני'. וכן המספר לשון הרע דרך רמאות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה שדבר לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו אומר 'איני יודע שדבר זה לשון הרע או שאלו מעשיו של פלוני'. שערי תשובה, שער שלישי, סימן עד 'אל תתן את פיך לַחטִיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא' (קהלת ה, ה)… עוד יתפרש המקרא על עניין לשון הרע, כי ייענש על הפשיעה בה, אף על פי שלא נתכוון לבזות חברו. פירוש הרמב"ן, דברים, פרק כד, פסוק ט 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים' - 'אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע', לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע. יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה, אשר אֲהֵבַתוּ כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה, אם תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי, לא תנצל… נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה? אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו, בין בגלוי בין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות, בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו. ר' יעקב וייל, ועבור האשה שתובעת את בעלה ובייש אותה וכו'. כתב מהר"ם ממירזבורק בנימוקי שלו, וזה לשונו: 'הקובל על חבירו שהלשין אותו או שגנב לו, הואיל ובלשון קבלה הוא, אין עונש בדבר'. עד כאן לשונו. מכל מקום נראה לי דהאשה תקבל דכוונתה לא הייתה לבייש. רמ"א, חושן משפט, סימן תכא, סעיף א מי שקיבל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כיון לביישו (מהרי"ו סימן קסח). שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קלו ר' יעקב ריישר, שאלה תשובה:…ועל דבר האיש שתובע ממנה דמי בושת, כבר מבואר הדין פשוט בשולחן ערוך חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף א', בהג"ה, והוא מתשובת מהר"י וייל, סימן קסח, ופסקי מהרא"י, דכל דרך תביעה אינו מחייבו על הבושת, כיוון שלא כיון לביישו. אף ששמעתי שרבים וכן גדולים תמהו על דין זה תמיה גדולה וקיימת, שהוא נגד סוגיא דש"ס דקדושין, פרק קמא, דף כ"ח ע"א: 'עד היכן גלגול שבועה? אמר ר' יהודה אמר רב: דאמר ליה: "השבע שאין עבדי אתה". האי - שמותי משמתינן ליה!' פירש רש"י: 'לפי שמזלזל בישראל כל כך'. הרי דאף דרך תביעה חייבין על הבושת! מכל מקום, אי משום הא, לא תברא. דכבר הרגיש בתמיה זו הב"ח בתשובה סימן ט', ותירץ, משום דקראו עבד כנעני, וברור וגלוי וידוע לבית דין שזה ישראל גמור הוא, ותובע יודע בכך, לכך משמתינן ליה. עיין שם דבריו באורך. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, באר מים חיים, ס"ק א ונראה דאפילו אם אינו מכוין לבזותו בזה… אפילו הכי אסור לספר ענין כזה… וכמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו, וזה לשונו: 'והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע'. וכוונת הרמב"ם, אפילו אם אין כוונתו לגנותו בזה, וכמו שהביא הכסף משנה שם מקור לדין הרמב"ם ממעשה דיהודה בן גרים בשבת (לג ע"ב), וכפירוש רש"י שם שיהודה בן גרים לא התכוון, חס ושלום, לגנות בזה לר' שמעון בן יוחאי, רק לפי תומו סיפר זה בביתו, וממילא נתודע אחר כך, והכי נמי דכוותיה. 7. המפרסם במטרה להסיר חשד מעל עצמו תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קסד, עמוד ב ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי [=אותו גט מקושר שבא בפני רבי], ואמר רבי: אין זמן בזה? אמר ליה ר' שמעון ב"ר לרבי: שמא בין קשריו מובלע? פלייה וחזייה [=פתח את קשריו וראה אותו]. הדר חזא ביה רבי בבישות [=הסתכל בו רבי בכעס], אמר ליה: לאו אנא כתבתיה [=לא אני כתבתיו], ר' יהודה חייטא כתביה [=ר' יהודה החייט כתָבו]. אמר ליה: כלך מלשון הרע הזה. רשב"ם, שם חזא ביה בבישות יהודה חייטא - כן שמו. כלך מלשון הרע הזה - כלומר, לא היה לך להטיל אשמה עליו. היה לך לומר: 'איני כתבתיו'. הא ודאי כיון דחזא ביה בישות הוה הוצרך ליה למימר 'לאו אנא כתבתיו', להינצל נפשו, אבל הא דקאמר 'יהודה חייטא כתביה', לא הוצרך ליה למימר. וזה שדקדק לומר 'מלשון הרע הזה': אף שבאת להינצל נפשיך, לא הוצרכת לומר דבר זה. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יא, עמוד א מעשה ברבן גמליאל שאמר: 'השכימו לי שבעה לעלייה'. השכים ומצא שמונה. אמר: 'מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד!' עמד שמואל הקטן ואמר: 'אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי'. אמר לו: 'שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה'. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד. כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: 'מי שאכל שום - יצא!' עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: 'אתה הוא שציערת לאבא?' אמר לו: 'לא תהא כזאת בישראל!' ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר. אמרה לו: 'רבי, אחד מכם קדשני בביאה'. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה. עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל. דכתיב (עזרא י, ב): 'ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם, ויאמר לעזרא: אנחנו מעלנו באלהינו, ונשב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה לישראל על זאת'. ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע. דכתיב (יהושע ז, י-יא): 'ויאמר ה' אל יהושע: קם לך, למה זה אתה נפל על פניך? חטא ישראל!' אמר לפניו: 'רבונו של עולם, מי חטא?' אמר לו: 'וכי דילטור אני לך? הטל גורלות'. ואיבעית אימא - ממשה, דכתיב (שמות טז, כח): 'עד אנה מאנתם'. רש"י, שם ולא לעבר שנה עליתי אלא ללמוד - תורה מכם, היאך תעשו. מחמת כיסופא הוא דעבד - שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו. שציערת לאבא - שאכלת השום ונדף הריח. חס ושלום - שאוכל השום בבואו לבית מדרשו, אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי, כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא. משמואל הקטן - כדאמרן. אנחנו מעלנו - והוא לא נשא נכרית, והכניס עצמו בכלל, שלא להלבין פניהם. מיהושע - ממעשה דיהושע שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לו מי הוא החוטא, והכניס את כולן בכלל, שנאמר 'חטא ישראל' במעשה דעכן. דילטור - רכיל. מאנתם - כולן בכלל, והרי כולן לא יצאו ללקוט, אלא מקצת, דכתיב (שמות טז): 'יצאו מן העם ללקוט' וגו'. ר' יהודה החסיד, מי שחטא בדבר אחד, ואחרים נחשדים, צריך לומר 'אני הוא שחטאתי', כדי שלא יחטאו העולם על ידו, שיהיו חושדים בכשרים. ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי הוא החוטא, צריך שיאמר 'אני הוא שחטאתי', אע"פ שלא חטא, ועל ידי שיתוודה, החוטא לא יבוש, כמעשה דר' מאיר… 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב, כב), ולא מכל ישראל. פעמים שהגבאי נותן לבני טובים שאינם יודעים הדבר אלא שנים או שלושה מחשובי העיר, שאם ידעו האחרים, היה זה המקבל מתבייש, כי כשיכעסו היו מלבינים פניו. והיה הגבאי נותן על פי שניים או שלשה טובי העיר לעניים טובים, ושאר הקהל תמהים אנה הלכו מעות הצדקה כל כך מהרה, ויש לו בושת. ומוטב לגבאי שילבינו את פניו, ואל יתבייש העני, [ש]אם יגיד הגבאי, יתבייש העני המקבל. לא יתכן לאדם שיביא עצמו לידי חשד. ואם [נחשד] בעל כרחו, [אל] ינקה עצמו וימחול למי שחשדוהו. ואם ישתוק [=ואם ע"י שישתוק כדי שלא ייחשד], יעשו שלא כהוגן, מוטב ליתן להם עצה אף על פי שיחשדוהו. כי היה מעשה בשני בני אדם, ראובן היה לו בן ולשמעון בת, ושאל שמעון ללוי עצה אם יתן בתו לבן ראובן, ואמר לוי בלבו: 'אם אומר "אל תעשו בלא רשות ראובן", יחשדו אותי שאני נותן עצה זו בשביל בתי, שיודעים שראובן יבחר בבתי יותר מבת שמעון'. ואמר להם: 'טוב בעיני'. וכשנודע לראובן, אמר ראובן ללוי: 'חטאתך לא תכופר, לא יתכן שבשביל לנקות עצמך מן החשד נתת להם עצה שאין לה תקנה, שאמרת "טוב בעיני", ואין תקנת בְנִי עִמו [=להיות חתנו], יותר היה תקנת בני בבתך, ומה שהיו חושדין אותך - זה היה להם עון גדול, ועל הצער של (חשדה) [חשדא] היית מקבל שכר גדול, ועל זה עברת על "לפני עיוור לא תתן מכשול"'. ובאמת אמר ראובן שבשביל שלא יהא נחשד עשה רעה, וזה לא יתכן. ר' אברהם פאלאג'י [א. הצגת השאלה] נסתפקתי בעניותי במאי דקיימא לן שם, בהלכות עדות סימן כח, סעיף א, דעד אחד לא יעיד בדבר איסור אם כבר נעשה, דאינו אלא כמוציא שם רע, כיעויין שם, ועל זה אמרו 'טוביה חטא וזיגוד מינגד', עיין שם בסמ"ע... ועל זה לנו לדעת, דהגע עצמך, דשמעון עשה דבר מקולקל ובא תקלה גדולה על ידו, והעולם חשבו דהוא מעשה ראובן, ומרננו אבתריה [=ומרננים אחריו], אבל היה יודע ראובן דמיד שמעון יצא תקלה זו, וכדי להסיר החשד מעליו, שלא יטעו בו העולם, מוכרח לגלות לפני מאריה דאתרא [=רב העיר] מי אשר חטא, וכשיודיע את בעל הדבר באותות ובמופתים אשר יתן, אז הדבר ברור שיאמינו שהוא נקי וצדיק, ואין בו עון אשר חטא. ואם באופן כזה משום 'ולזות שפתים הסר ממך' הותר להעיד אפילו שהוא יחידי, או דילמא מוטב שיחשדוהו ולא יהיה מגלה סוד חברו, כיון דאין עד אחר עמו להעידו, ואשרי מי שחושדין אותו ואין בו. ולאו כל כמיניה [=אין ביכולתו] להעיד יחידי כדי להציל עצמו ולחוב לאחרים. [ב. ראיה מן המעשה בר' שמעון בן רבי] ואען ואומר, דנראה שהדברים פונים למאי דאמרינן בפרק ט דבבא בתרא, דף קסד ע"ב, בההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי… וראיתי למוהרש"א בחידושי אגדות דכתב… ולפי דבריו אלה קשה, דהיה לו להביא פירוש רשב"ם ולהגיה בו, דכתב, וזה לשונו: 'כלך מלשון הרע - כלומר לא היה לך להטיל אשמה עליו אלא היה לך לומר "אני כתבתיו"'. ע"כ. ולפי דברי מוהרש"א, אית לן למימר די מחסורו אשר יחסר 'לא', וצריך לומר 'אני לא כתבתיו'. אלא שראיתי למוהרש"ל, בספר חכמת שלמה, דכתב בלשון רשב"ם 'היה לך לומר אני כתבתיו, כך צריך לומר'. והיינו דמותר לשקר ולהטיל עליו מום כדי לעבור השעה... [ג. דחיית הראיה מר' שמעון בן רבי] אך כדי לפשוט הספק שנסתפקתי מהך עובדא, צריך התבוננות. והוא, דיש צד לומר לפי פשט דברי מוהרש"א, דמי שחשדוהו על דבר רע, מה שהותר לו לומר הוא דוקא שהוא לא עשאו, ולא עוד. אבל לומר על פלוני אלמוני שעשאו - אסור. ויש צד אחר לומר, דדוקא בכי האי גונא, דקים ליה בגוויה דרבי מאמין בדבר ר' שמעון, דבאומרו 'אני לא כתבתיו' יספיק לו ודי והותר, כי דבריו מקובלים אצל רבי, דהוא בחזקת נאמן, אז הוא דאסור לגלות מי בעל הדבר… אבל בעלמא, כי אתרמי מילתא דחשדוהו לאדם, ולא יצא החשד אם לא יגלה כנף מי היה, אפשר דמותר לגלות מסתורים, דלא סגי בלאו הכי. [ד. הבחנה בין דבר עברה לפגם אחר] ואף אם תמצי לומר, דמותר לו לאדם לגלות כדי להינצל עצמו, היינו בדבר דלא יוציאנו מחזקת כשר ולא יענישוהו, אך אם הוא בדבר עבירה, דיהא נפסל וראוי לעונשין, אז טוב לו שיחשדוהו, דהוא קול בסתם, 'ולא יקום עד אחד באיש לענות בו סרה לכל עון ולכל חטאת', כי הוא אדם רשע. וגם בצד זה יש מקום לדחות לאידך גיסא, דדוקא בההיא דגט לא הותר לו לגלות מי היה כי אם לומר 'אני לא כתבתיו', ואם יאמינו יאמינו, אך בדבר עבירה, משום 'והייתם נקיים מה' ומישראל' אדרבה מצוה עליו לפרסם החוטא כדי להינצל עצמו מחשד של עבירה, אם הוא באופן דלא יהיה נקי מהחשד אם לא יגלה מי הוא החוטא. ובכן לפי פירוש מוהרש"א לא הגענו עדיין לפרק 'זה בורר', וכמו כן לפי רשב"ם. ודו"ק. [ה. אם האמת תתגלה אם לאו] ואין להביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין, דף יא ע"א, 'עמד שמואל הקטן ואמר "אני שעליתי" וכו'... עמד רבי חייא ויצא... עמד ר"מ וכתב לה גט כריתות... ויען שכניה בן יחיאל אנחנו מעלנו באלקינו כו'", דמשמע שמותר להביא עצמו בכוונה מכוונת לידי חשד כדי שלא לבייש למי שחטא, שלא יתפרסם בעל המעשה, כל שכן כשכבר חשדוהו, שלא לגלות בקום עשה על הנפש השוגגת - דהא יש לדחות ולומר, דשאני כל הני עובדי, דבלאו הכי לא היה ספק כלל דיהיה בהם חשדא קיימת, וראו בעין שכלם דמילתא דעבידא לאגלויי הוא דליכא בהו דבר, כיון דממנו יראו וכן יעשו, ומגמתם לא היה לתלות הדבר על עצמם, כי אם לכלול כולם, ושלא יהיה ניכר מי אשר היה, וכאשר תראה למהרש"א בחידושי אגדות שם ולהרי"ף באגדתיה... אכן כשהחשדא מעלנא אית ביה, מפקנא לית ליה [על פי גיטין נו ע"ב], יתכן לומר דהותר לגלות הדבר כדי שיהיא הוא נקי מעוון. אכן מריהטא דלישנא דר"י החסיד ז"ל, בספר החסידים, סימן כב, נראה דיש להביא ראיה לנידון נידן. והוא, דכתב, וזה לשונו: 'ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי הוא החוטא, צריך שיאמר "אני הוא שחטאתי", אע"פ שלא חטא'. עד כאן לשונו. מזה נראה דבכל גוונא חיובא רמיא עליה דאיניש להביא עצמו לידי חשד אף אם לא יצא החשדא, כדי שלא יחשדו לאחר. [ו. החשדת עצמו לשם הצלת רבים מחשד או לשם הצלת יחיד] אכן כד הוינן בה, גם לזה יש לומר, דדוקא כשהוא בתוך רבים דחושדים לכולם על הספק, דכל אחד עושה אומדנא בכל חד מינייהו, אז כדי להנצל לכל החבורה, כי החוטא הוא אחד, ולא יכנסו כולם בחשד, מוטב לו להטיל עליו האשמה, כענין יחדוהו וחייב מיתה כשבע בן בכרי וכענין יונה הנביא. אבל כשחשדו אותו בלבד, והוא מגלה שאינו הוא כי אם חברו, יהיה מותר, כיון שהוא בד בבד, ומאי חזית דדמך סומק טפי מחברך. איברא, דארשת שפתיו של ספר החסידים נראין דנפקא ליה הא מהנהו עובדי דפרק קמא דסנהדרין הנ"ל, ולא אתו עלה משום דהם סיעת בני אדם והוא אחד מן החבורה, כי אם משום שלא לבייש את החוטא... [ז. הבחנה בין החשדת עצמו לחשד הבא עליו ע"י אחרים] ואחשבה לדעת להסיעו לדבר אחר, ולומר מילתא דשויא לתרוייהו, בין לדברי הש"ס בין לדברי הספר החסידים. והוא, דהסברא נותנת דהאדם, אם הוא בעצמו ניחא ליה לירד מכבודו, אינו מצטער, דהענוה שעושה האדם מעצמו הוא מרוצה. אבל אם הוא על ידי אחרים, מקפיד ומצטער. וכן בדין גבי 'מעלין בקודש ולא מורידין'... וכן כמה דברים כיוצא בזה. הכא נמי, אם הוא מביא עצמו לידי חשד ותולה שלא לבייש, אז שש ומתפאר, דמה טוב חלקו, אבל אם אחרים חשדוהו, קשה לו מר ממוות, ולא יוכל להתאפק עד יצא כנוגה צדקו, דלא ישקוט ולא ינוח עד שיוציא הלעז מעליו. ואינו כל שכן כדאמרינן מעיקרא… [ח. ראיה מדין גבאי צדקה] ואלך לי אל מקום אחר מספר החסידים, והוא ממה שכתב בסימן של... הנך רואה בעיניך, דאף שחושדין אותו שהוא גזלן, אין לו לגלות, שלא יתבייש. ומה מקום לחלק בין ביוש העבירה על פשע וחטאה, לביוש דעניות? אדרבה, נראה דאתיא במכל שכן? אלא, דכד דייקת פורתא, גם מזה אינה ראיה, מתרי טעמי. חדא, דכיון דנקי יהיה לביתו מישראל משניים או משלושה חשובי העיר, שהם עיקר המדינה, נכון לבו בטוח ולא איכפת ליה מהשאר, דהא קיים 'והייתם נקיים', לפי פירוש ספר החסידים. אך בדבר דעין לא ראתה ושום אדם לא ידע, אז קשה לו הדבר, ומוכרח לגלות משום 'והייתם נקיים'. זאת שנית, דגבאי צדקה שאני, ואין לו דמות עם שאר ענייני העולם, דהכי אורחייהו דאינשי להרהר אחריו, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, אדון הנביאים וראש החסידים, ואמרו רז"ל על פסוק 'והביטו אחרי משה', דחשדוהו על חשבון המשכן, כידוע. ויגיד על זה לשון הספר חסידים שבסימן שאחרי זה, ויטע 'אשל' בבאר [על פי בראשית כא, לג; רמז לסימן שלא] לומר, 'אם הגבאי שומע מהנבלים שאומרים לו שחושדין אותו, אל יקפיד על דבריהם, שנאמר "כי נבל נבלה ידבר" (ישעיהו לב, ו), ואין צריך לשום אל לבו' כו'. יעויין שם. אם כן, גבאי צדקה יצא מן הכלל, דהכי רגילי אינשי דלא מעלי לחשוד אותם, ולדבר תועה אליהם, ומקודם שנכנסים ידעו זה. ומה דמות תערכו לו עם שאר דברים דבעלמא? ... [ט. הסרת חשד מעצמו אינה מתירה לדחות איסורים] ומה שיש להביא ראיה, הוא ממה שכתב שם ר' יהודה החסיד ז"ל, בסימן תרכב… דבריו לנו לעינים, דצריך שיעשה האדם מה שראוי לעשות הגם שחושדין אותו, ולא יחטא באיסור 'לפני עיוור' וכיוצא, הכא נמי דכוותה, מוטב לו שיחשדוהו ולא יעבור על איסור דלא יעיד יחידי, דחייב מלקות; מה לי איסורא דנותן עצה רעה, דהוא לאו ד'לפני עיוור', מה לי איסור זה, ד'לא יקום עד אחד באיש'. והכא נראה דלא שייך לדחות כדדחינן לעיל, דהרי הוא הולך ביושרו והחשדא אתי מעלמא. וגדולה מזו תראה שם, בסימן שאחר זה, דאפילו אם בא לעשות מצוה, ובשביל שלא יעשה יוהרה במצוה, ייכנס עצמו בחשד, כיעויין שם. קל וחומר כשמודיע על חברו שהוא חוטא, כי ודאי אינו רשאי ושליט, כי לבעבור דחפץ לנקות את עצמו, שיהא מופיע צפונות של חברו. וטוב לו שיחשדו אותו, ויאמר את הצפוני הרחיק שלא (לתלות) [לגלות] אותו. וזהו תפארתו והנה שכרו אתו. כן נראה לעניות דעתי כעת. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף יז אם נעשה דבר שלא כהוגן, ובא ראובן ושאל לשמעון: 'מי עשה את הדבר הזה?', אפילו אם הוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לגלות מי שעשה את הדבר אפילו אם ראה בעצמו, רק ישיב: 'אני לא עשיתי את הדבר' (אם לא שהוא דבר אשר אפילו אם לא היה שואלו ולא היה חושדו כלל, היה גם כן צריך לספר לו, כגון אם דבר זה הוא מענינים דבין אדם לחברו, ונשלמו בו כל הפרטים שבכלל זה, או אם הוא מעניינים דבין אדם למקום ונשלמו בו הדברים שכתבנו לעיל…). וכל זה שכתבנו הוא מצד הדין, אבל ראוי לבעל נפש שיעשה לפנים משורת הדין, ולא ישמיט את עצמו מזה במקום שיכול להיות שיתוודע להשואל ויתבייש פלוני על ידי זה. ויותר מזה מצינו בסנהדרין (דף יא), בכמה תנאים שהטילו על עצמם האשמה כדי שלא יתוודע מי הוא החוטא. וכן איתא בספר חסידים, סימן כב, וזה לשונו: 'ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר: "אני הוא שחטאתי", אף על פי שלא חטא', עיין שם. באר מים חיים, שם 'ישיב: אני לא עשיתי'. וכל זה אם על ידי תשובתו זו, לא ידע עדיין השואל מי עשה את הדבר. אבל אם על ידי זה ממילא יִוָדע לו העושה, כגון שלא היה לו הספק כי אם על שניהם, תלוי בזה: אם הוא באמת דבר שאינו הגון, נראה דמותר לדחות זה מעל עצמו, אף שממילא יתגלגל הדבר על חברו. אבל אם באמת דבר זה איננו עַוְלה, רק להשואל נראה שהדבר זה הוא עַוְלה, צריך עיון אם מותר להשיב לו אפילו בלשון 'אני לא עשיתי את הדבר', כיון שעל ידי זה ממילא יתגנדר הדבר על חברו. ונראה שדבר זה תלוי במה שמבואר בחושן משפט, סימן שפח, בהגה"ה: 'היה רואה נזק בא עליו, מותר להציל עצמו, אף על פי שעל ידי זה גורם היזק לאחר'. ועיין בסמ"ע שם, שכתב, דאם כבר בא עליו, אסור לסלק ממנו בזה. ומשמע מביאור הגר"א שם שהוא מסכים לסמ"ע. והכא נמי, אם הוא רואה שנחלט לעת עתה חשדא אצל השואל עליו, אסור לו לגלות כדי להסירה מעליו ולתתה על חברו. ועיין בביאור הגר"א שם. ואם אינו בגדר זה, מותר. ואף על פי כן, דבר זה אינו מבורר אצלי היטב למעשה. ודע, דכל זה הסעיף איירי בענין לשון הרע, דהיינו שדבר זה איננו נוגע בעצם לשואל, רק שרוצה סתם לידע מי עשה את הדבר הזה. ואם הדבר הזה נוגע לו, יבואר אם ירצה ה' להלן… חיים ה' כהן, 'לא תלך רכיל בעמך – מקצת רכילות ולשון הרע מהלכה ואגדה' (בתוך: רכילות, בעריכת אהרן ואבינועם בן זאב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 120-119) …לא זה המקום להרחיב את הדיבור על תפקיד העיתונות בהפצת לשון הרע, ואולם ייתכן שהתיאוריות הנטענות להצדקת העיתונות לעניין זה בדרך כלל, יהא בהן כדי להצדיק הפצת לשון הרע גם על פי ההלכה. ערכים דמוקרטיים כמו 'חופש העיתונות', זרים, כמובן, לשיטה תיאוקרטית; אבל אין גם בערך הדמוקרטי כשלעצמו הצדקה כלשהי לפגוע בזכותו היסודית של כל אדם לכבודו ולשמו הטוב. זכות יסודית זו עומדת לאדם, כמובן, גם על פי מוסר התורה; ביזויו של אדם אחר שקול כביזויו של האלקים (בראשית רבה כ, ד). הטענה העיתונאית המובהקת היא, שחייבים לפרסם כל אשר הציבור זכאי לדעת, והציבור כאילו זכאי לדעת הכל. לאמיתו של דבר, אין כל זכות בידי 'הציבור' - לא על פי החוק ולא על פי ההלכה - לשמוע לשון הרע, ועל כן אין גם כל חובה על עיתונאי לפרסמה; לא בזכות ובחובה הכתוב מדבר, כי אם בחשקת הציבור לשמוע לשון הרע, רבה ו'עסיסית' ככל האפשר, ובתשוקתו לרכילות שאינה יודעת שובעה; והעיתונאי מוכר את הסחורה שהציבור רוצה לקנותה. ואם ישאל השואל, מה לשון הרע יש כאן כשאין בלב העיתונאי כל כוונה רעה לבזות ולגנות, אלא כל כוונתו היא לשרת את הציבור ולספק לו מטעמים כטעמו - יש להשיב, ראשית, העיתונאי מודע (או חייב להיות מודע) לכך שהשירות שהוא נותן לציבור עולה במחיר פגיעה בזכות יסוד של הפרט לשמו הטוב ולצנעת חייו (והיא, בניגוד ל'זכות הציבור לדעת', זכות אמת), ואין מצווה הבאה בעבירה; שנית, כשלשון הרע נעשית לענין שבמקצוע ובמשלח יד, לפעמים כמעט למטרה בפני עצמה, ועל כל פנים לתופעה אפידמית - אין מפרסמה יכול להישמע בטענה שהוא עושה בהיסח הדעת, או בכוונה להיטיב בלבד (וביתר שאת, כשלשון הרע היא על יריב פוליטי או בעל דעות בלתי מקובלות)… פעמים רבות נשמעת הטענה שלשון הרע שבעתונות היא מותרת או אף מחויבת, באשר אין כוונתה אלא לחשוף ולגלות את האמת; לא זו בלבד שגם האמת הצרופה יכולה להיות לשון הרע… אלא כבר אמרו חכמים, שכשלשון הרע עטופה אמת, אין זאת אלא כדי לעורר אמון הציבור בה (סוטה לה ע"א). ואולם, אין ספק שיש ב'זכות הציבור לדעת' מעין רמז להיתרים שגם ההלכה מעניקה לכותבי לשון הרע. לשון הרע על מועמד למשרה ציבורית או לבחירה, למשל, יכולה להיות מחויבת המציאות, ועל כן גם מחויבת הדין, כשיש בה כדי להזהיר את הציבור מפניו: בצד זכותו של הבוחר לדעת טיבו של המועמד, קיימת חובתו של היודע בטיבו לגלות את אשר הוא יודע; או, פרסום מעשיו של פושע שהורשע בדין - מותר, כדי שכל 'העם ישמעו וייראו', או אף כדי שייזהרו מפניו. ולגבי העיתונות החרדית, המצווה לפרסם לשון הרע על אפיקורסים בעינה ובזוהרה עומדת.
© מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041