מורשת המשפט בישראל סדנאות במשפט העברי
© מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society
בנושא
משפט פגועי הנפש וחלושי הדעת
בעריכת
הרב חיים צפרי
דיין בית הדין לממונות, מערב בנימין
ספרית המשפט העברי
תשע"ג-2013
התוכן
חקיקה ישראלית
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, סעיף 8
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 34ז, 34ח, 34יד
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיפים 2, 5
חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, סעיפים 1, 7, 19ב
הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, סעיף 373
שער ראשון: כללי
א. סימני שוטה
תוספתא, מסכת תרומות, פרק א, הלכה ג
תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ג, עמוד ב - דף ד, עמוד א
רש"י, שם
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב
רשב"ם, שם
תלמוד ירושלמי, תרומות, פרק א, הלכה א
פירוש קב ונקי, שם
תוספות, חגיגה, דף ג ע"ב, ד"ה דרך
תשובת ר' אביגדור, מרדכי, מסכת גיטין, רמז תכא
תשובת רבינו שמחה משפיירא, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן תנה
רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכות ט-י
לחם משנה, שם
ב. התנהגות כללית כדרך השוטים
שו"ת ר' יעקב וייל, סימן נב
שו"ת אור ישראל, דף יא ע"ב
תשובת ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, אור הישרים, סימן יב
שער שני - שאלות ותשובות
תשובת ר' יחזקאל לנדא (בעל 'נודע ביהודה'), אור הישר, סימן ל
שו"ת בית אפרים, אבן העזר, סימן פט
שו"ת בית יצחק, אבן העזר, חלק ב, סימן ד
שער שלישי - מפגר
א. "מסברו ליה - וסבר"
תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב
רשב"ם, שם
תוספות, שם, ד"ה איתמר
ב. בעלי "דעה קלושה" שדעתם צלולה
תלמוד בבלי, יבמות, דף קיג, עמוד א
רש"י, שם
תולדות אדם וחוה, נתיב כב, חלק ה (דף קצ טור ד)
ג. "הפתאים ביותר"
רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה י
סמ"ע, סימן לה, ס"ק כא
תבואות שור, סימן א, ס"ק נא
ר' יחזקאל לנדא, אור הישר, סימן ל
ד. "הפתאים ביותר": העדר כשרות משפטית או פסולי עדות
ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן לה, ס"ק יט
שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן טז
תורת גיטין, סימן קכא, ס"ק ב
שו"ת עונג יום טוב, סימן קנג
שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק ב, סימן ב
שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קסד
נשמת אברהם (מהדורה שנייה), אורח חיים, סימן נה
ה. שיעור הדעת המינימלית הנדרשת לפעולה משפטית
תשובת רבינו שמחה, ספר הראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות, סימן תתקכא
ר' שלמה זלמן אויערבאך, מוריה, גל' סח, עמ' סה
שו"ת מהרי"ק החדשים, סימן כ
חקיקה ישראלית
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, סעיף 8
הכרזת פסלות
8. אדם שמחמת מחלת-נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין.
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 34ז, 34ח, 34יד
העדר שליטה
34ז. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה.
אי שפיות הדעת
34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.
כניסה למצב בהתנהגות פסולה
34יד. (א) הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו-34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; ובלבד שענינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף 34יא או בסעיף 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת.
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיפים 2, 5
הצעה
2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה...
קיבול
5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.
חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, סעיפים 1, 7, 19ב
הגדרות
1. בחוק זה - "מפגר" - אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכלתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול; חולה נפש כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, אינו בבחינת מפגר לענין חוק זה...
החלטת ועדת אבחון
7. (א) מצאה ועדת אבחון כי אדם שענינו הובא בפניה הוא מפגר, תחליט, לאחר שנתנה למפגר ולאחראי עליו הזדמנות נאותה להשמיע את דבריהם, על דרכי הטיפול במפגר.
(ב) בקביעת דרכי הטיפול תתחשב ועדת האבחון בדתו של המפגר ובכל משאלה סבירה שלו ושל האחראי עליו ותתן את דעתה למידה שבה המפגר עלול לסכן את עצמו או את הזולת...
טיפול בנאשם לוקה בשכלו או שאינו בר עונשין
19ב. הועמד אדם לדין פלילי ובית המשפט מצא, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה:
(1) שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכשרו השכלי;
(2) שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר עונשין, יצווה בית המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים.
הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, סעיף 373
היעדר שליטה
373. לא יישא אדם באחריות בנזיקין בשל מעשה שלא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין הימנעות ממנו, מחמת העדר שליטה על תנועותיו לענין אותו מעשה; הוראות סעיף זה לא יחולו כאשר מבצע העוולה הביא עצמו מרצונו למצב של היעדר שליטה כאמור.
שער ראשון: כללי
א. סימני שוטה
תוספתא, מסכת תרומות, פרק א, הלכה ג
איזה הוא שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנין לו.
פעמים שוטה פעמים חלום, זה הכלל: כל זמן ששוטה הרי הוא כשוטה, לכל דבר וחלום הרי הוא כפיקח לכל דבר.
תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ג, עמוד ב - דף ד, עמוד א
תנו רבנן: איזהו שוטה?
היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו.
איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן.
היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות - אפילו בחדא נמי. אי דלא עביד להו דרך שטות - אפילו כולהו נמי לא!
לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות - אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד, והיוצא יחידי בלילה - אימור גנדריפס אחדיה, והמקרע את כסותו - אימור בעל מחשבות הוא. כיון דעבדינהו לכולהו - הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל.
אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא: "אי זהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו", הוה הדר ביה.
איבעיא להו: כי הוה הדר ביה - ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה, דדמיא להא, או דלמא מכולהו הוה הדר? תיקו.
רש"י, שם
איזהו שוטה - האמור בכל מקום, שפטור מן המצות ומן העונש, ואין קנינו קנין, ואין ממכרו ממכר. והלן בבית הקברות - בלילה. לעולם דקא עביד להו דרך שטות - ואפילו הכי לא מחזקינן ליה בחדא, שתשרה עליו רוח טומאה - רוח שדים, שיסייעוהו להיות מכשף. דהיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה - אני שמעתי: חולי האוחז מתוך דאגה. ולי נראה: שנתחמם גופו ויוצא למקום האויר. כמו שנגח שור חמור וגמל - דבבא קמא (לז, א), דנעשה מועד לכל, ולא אמרינן עד שיהא מועד בשלשה בכל מין ומין, דהואיל והועד שלשה נגיחותיו בשלשה מינין - אין זה מקפיד על מין אחר, אף כאן, לא באו שלשה דברים לידו בבת אחת, אלא כולן משום שטות. אי שמיעא ליה - הא דתניא, דמשמע בדבר אחד מחזיקין אותו בשוטה - הוה הדר ביה.
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב
איבעיא להו: תוך זמן כלפני זמן, או כלאחר זמן?
רבא אמר רב נחמן: תוך זמן כלפני זמן; רבא בר רב שילא אמר ר"נ: תוך זמן כלאחר זמן.
והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא תוך זמן דאזיל זבין נכסי ואתא לקמיה דרבא, אמר להו: לא עשה ולא כלום; מאן דחזא סבר: משום דתוך זמן כלפני זמן, ולא היא, התם שטותא יתירתא חזא ביה, דהוה קא משחרר להו לעבדיה.
רשב"ם, שם
תוך זמן - שנת שמנה עשרה גופיה למר ושנת עשרים גופיה למר והביא שערות. כלפני זמן - שאין מכירתו מכירה בנכסי אביו. דההוא תוך זמנו - שמכר בנכסי אביו. ולא היא - מהכא לא פשטינן ליה.
תלמוד ירושלמי, תרומות, פרק א, הלכה א
סימני שוטה: היוצא בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו, והמאבד מה שנותנין לו.
א"ר הונא: והוא שיהא כולהן בו, דלא כן אני אומר: היוצא בלילה - קיניטרוקוס; הלן בבית הקברות - מקטיר לשדים; המקרע את כסותו - סוליקוס; והמאבד מה שנותנים לו - קודייקוס.
רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן.
אמר רבי אבון: מסתברא, מה דאמר רבי יוחנן אפילו אחת מהן, ובלבד ב'מאבד מה שנותנין לו', אפילו שוטה שבשוטים אין מאבד כל מה שנותנים לו.
פירוש קב ונקי, שם
היוצא בלילה יחידי. דלא כן דאי לא כן ואין כולן בו. אני אומר יש הסבר אחר להתנהגותו המוזרה. קניטרופוס שמתחמם גופו ויוצא למקום האויר (רש"י חגיגה ג). מקטיר לשדים שתשרה עליו רוח טומאה ויסייעוהו להיות מכשף. כוליקוס כעס אחזו (ערוך השלם). קורייקיס לא שמענו. אפילו באחת מהן די להחזיקו לשוטה ועד שיתברר לנו, אין אנו מתרצים מעשיו בהסברים כאלו והוא שעשאם דרך שטות (חגיגה ג'). בלבד במאבד מה שנותנין לו רק במאבד מה שנותנים לו די בסימן אחד. אפילו שוטה שבשוטים אין מאבד וכו' גוזמא, כלומר רק שוטה גמור עושה כך והוא סימן מובהק לשטות, אבל בשלשת הסימנים האחרים צריך שלשתם (מפרשים).
תוספות, חגיגה, דף ג ע"ב, ד"ה דרך
[א] דרך שטות אפילו בחד נמי - וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי כמו נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל! דהכא לא דמי. דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר
[ב] בירושלמי, בפ"ק דתרומות, אומר, סימני שוטה: היוצא בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע כסותו, והוא מאבד מה שנותנים לו...
תשובת ר' אביגדור, מרדכי, מסכת גיטין, רמז תכא
ר' אביגדור בן אליהו כהן צדק, מבעלי התוספות. תלמידו של ר' שמחה משפיירא. מחיבוריו: 'שערי מוסר'; פירוש על שיר השירים.
אודיע לכבוד מורי הר"מ, על דבר הגט הניתן בוירצבור"ק, כי לא הודיעוני בכתבם, אך זה שנטרפה דעת הבעל ובדקוהו בדיקה משולשת, ונתברר להם כי באותה שעה חלים היה, ועל זאת בעוניי השיבותי אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורין בפ"ק דחגיגה, הרי הוא כפיקח ואינו צריך בדיקה... אביגדור ב"ר אליהו הכהן.
תשובת רבינו שמחה משפיירא, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן תנה
ר' שמחה משפיירא, מגדולי חכמי אשכנז. נפטר בשנת ד' תתק"פ (1220) לערך. מתלמידיו: ר' יצחק 'אור זרוע', ור' ישעיה די טראני.
[א] אשה שהיתה רגילה להיות מטורפת חדש או חדשים ואח"כ נתרפאת לגמרי, ובשעה שקבלה גיטה שאלוה אם היתה יודעת מהו גט, והשיבה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
ורבינו שמחה ז"ל משפיר"א כתב דלא מחזקי' בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשי' פ"א דחגיגה (ג ע"ב).
[ב] ובירושלמי דמס' תרומות (פ"א ה"א) משמע עד שיראו בה [כולם], ופליג קצת אגמרא דידן. ועיקר סימן, זה המאבד מה שנותנים לו דומיא ד'ההוא שטותא יתירתה הוא דחזא ביה', דהוי משחרר עבדו, [ו]בעוד שלא ראינו סימן זה, אפילו בדיקה לא צריך, והרי הוא בחזקת פקח.
רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכות ט-י
הלכה ט: השוטה - פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב.
הנכפה - בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר. ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה.
הלכה י: הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.
לחם משנה, שם
ר' אברהם בן משה די בוטון, ש"ה (1545) - שמ"ח (1588). מחכמי סלוניקי. תלמיד של ר' שמואל די מודינא (מהרשד"ם). מחיבוריו: 'לחם משנה' על משנה תורה לרמב"ם, ושו"ת 'לחם רב'.
קשה, דלמה לי הך טעמא גבי חרש וגבי שוטה, הא טעמא הוא דכיון דמעטה תורה קטנים דלאו בני דעה הוא הדין שוטים וחרשים דהוו דכוותייהו, והכי אמרינן בפ' המביא תנין (דף כג, א) גבי הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו וכו', בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהו כלומר וכיון דאימעיט קטן, חרש ושוטה דכוותייהו הוו. וכן בפ' שני בהל' שלוחין ושותפין כתב רבינו גבי שליחות: אבל מי שאינן בני דעת והן חשודין, אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח וכו'.
ב. התנהגות כללית כדרך השוטים
שו"ת ר' יעקב וייל, סימן נב
ר' יעקב בן יהודה וייל, מחכמי אשכנז. תלמיד של ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). שימש ברבנות בנירנברג, אויגסבורג וערפורט. נפטר בשנת ר"י (1450). מחיבוריו: שו"ת, ו'שחיטות ובדיקות'.
ועוד נסתפק לי אי מתקרי ליה חלומה בכהאי גוונא, אע"פ שהשיבה כהוגן כמו שמשמע בעדות הראשון, מכל מקום מה בכך, כן דרך שוטים שלפעמים משיבים נכונה, ומכל מקום שוטים הם. דודאי הא דפליגי רבי יוחנן ורב הונא פרק קמא דחגיגה איזהו נקרא שוטה היינו אף על פי שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו כו' דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בבית הקברות ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמה? אלא ודאי הא דפליגי היינו דווקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה וא"ה הוי שוטה אף על פי שמשיב כהוגן.
שו"ת אור ישראל, דף יא ע"ב
ר' ישראל בן אליעזר ליפשיץ, רבה של קליווא. היה מעורב בפולמוס בדבר 'הגט מקליווא', וחיבר את 'אור ישראל' כדי להוכיח את דעתו מול התשובות שקובצו בספר 'אור הישר'. סבו של בעל 'תפארת ישראל'.
אבל זה המגרש, דגנב מנדוניית אשתו מהתיבה הסגורה בחדרו... ואחר כך הלך ברמאות אין זה מעשה זר, אלא מעשה קרוב... היעלה על הדעת שכזה שוטה יחשב? שוטה - מאבד ממונו, וזה - לוקח ממונו דאחרים!
ואם אמר יאמר המעקשים ושבשנים הנ"ל... והלא הרמב"ם כתב שם וז"ל: ולאו שוטה שהולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא... והרי באלו תלת לא שייך פסידא לדידיה ואפילו הכי להרמב"ם שוטה יקרא! אבל יש לומר, דהא בלאו הכי איכא למידק על התנא דברייתא ריש פרק קמא דחגיגה שאמר "איזהו שוטה", דקשה, וכי האי האי תנא מפפד"מ הוה דאפילו מידת השוטים אינו יודע, דהוא רוצה לידע מידת השוטה?...
אמנם כן נראה לי דודאי ידע התנא דהמשולל מדעתו, כהנך תלתא דכתב הרמב"ם דחסר דעה לגמרי ואינו יודע מהו עושה כשיכור של לוט דכתיב ביה "ולא ידע בשכבה ובקומה" דודאי שוטה גמור יקרא. אלא אמר איזהו, דאף על פי שאינו שוטה, כהנך ג' הולך ערום וכו' ודכותייהו, דיחשב בכלל השוטים. ועל זה אמר היוצא יחידי בלילה כלומר, דוקא כגון אלו דאינו שוטה גמור אבל מכניסים את עצמם לפסידא דוקא, אבל שוטה גמור דהוא בגדר שכרותו של לוט, לא הוי צריך למיבעי, דמלתא דפשיטא דאפילו בלא פסידא נמי הוי שוטה.
והיינו כמו דאמרינן איזהו גיבור הכובש וכו' איזהו עשיר השמח וכו' ופירושו איזהו גיבור שראוי לאשרו לגיבור אף על פי שאינו גבור, ועל זה אמר הכובש את יצרו. וכן על דרך זה איזהו עשיר, והכי נמי הכי קאמר איזהו שוטה דאף על פי שאינו שוטה כל כך, אפילו הכי יש לכוללו בכלל שוטים ועל זה אמר היוצא וכו' והיינו שצריך שיהיה דוקא דמכניס את עצמו לפסידא דוקא והרמב"ם דהוליד מה שלא נזכר בש"ס והיינו דעתו משובשת היינו נמי דאיכא פסידא בגופו או בממונו דוקא.
תשובת ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, אור הישרים, סימן יב
ר' מאיר שמחה מדווינסק, תר"ה (1845) - תרפ"ו (1926). מגדולי הרבנים בדור שלפני השואה. שימש כרב בעיר דווינסק. מחיבוריו: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם, ו'משך חכמה' על התורה.
הדבר פשוט דעיקר הבדיקה מן השוטה הוא בגדרו, וגדר הדעת ניכר בדיבורו של אדם, שהוא מגלה על שכלו, ואם ידבר אדם דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים, הוא משוגע גמור... דכמו באדם יש סימן ויש טביעות עין, וטביעות עין היא הכרה עצמית, וסימנים המה ציונים שנראה שזה הוא, וע"פ סימנים אין הורגים את הנפש, כן ההכרה בדיבור שאינו בשכל בר דעת - רק מדבר באין חבור ומשטר ובלא סדר - זה בגדר טביעות עין שהוא שוטה, אבל פעולות שיוצא יחידי בלילה וכו' המה בגדר סימנים על שטות.
שער שני - שאלות ותשובות
תשובת ר' יחזקאל לנדא (בעל 'נודע ביהודה'), אור הישר, סימן ל
ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). היה אב"ד ביאמפולה ובפראג, בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בחייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר. מחיבוריו הנוספים: 'ציון לנפש חיה' על התלמוד, 'אהבת ציון', ו'דורש לציון'.
[א]... ועתה נשים לב מה שנוגע לדינא. ואומר אני לפום ריהטא, לא ידעתי מה יש לנו לדון בזה, וכיון שהרב המאוה"ג המסדר, אשר לפי עדותן של רוב חכמי אשכנז הוא גדול בתורה וביראה, הוא מעיד, וב"ד עמו מעידים, שבשעת כתיבת הגט ונתינתו הי' הבעל חלים וחכים, ולא הי' בו שום סימן שטות, וכל דרכיו ומעשיו בהשכל ומועצת ודעת, א"כ מה לנו לדרוש לפנים או לאחור אם הי' משוגע ושוטה במנהיים, או אם הי' בריא בלונדון? יהי' האיש הזה משוגע כל ימיו, אין לנו עסק עמו והגט כשר לגמרי, כי אין לנו אלא שעתו בשעת הגט. והלא אין ביד חכמי ק"ק פפד"מ להכחיש בזה את הרב המסדר מה הי' בשעתו, וא"כ לפום ריהטא אין כאן בית מיחוש והאשה מותרת להנשא לשוק. ויפה הורה הרב הגאון המפורסם המופלג בתורה וזקנה להתיר האשה הזאת הוא הגאון המפורסים אב"ד דק"ק מיץ (בעמ"ח ס' שאגת אריה בתשובתו שבס' אור הישר סימן כ"ז).
[ב] אבל לכבודן של הגאון החסיד וב"ד חכמי ק"ק פפד"מ אמרתי להתיישב בזה כי לא דבר ריק הוא והתבוננתי על תשובתם הראשונה על מכתבי הראשון אשר כתבתי להם בהכנעה ובבקשה גדולה שיודיעו טעמם וממשם בהוראה זו, והם השיבו בדחיות. אעפ"כ כתבו, למען יהי' נחת רוח לפני שאמר ונעשה רצונו, הנה יקבל הכרוז וכו'. ושלחו לי הכרוז שהוכרז שם בחודש אדר העבר, שם גזרו אומר שהיא ספק א"א. וכתבו לי שאע"פ שאינם שולחים לידי הגביית עדות והפרוטיקאל העתק שלהם לפי שהוא באריכות גדול, אבל די לחכימא ברמיזא מתוך הכרוז הזה. ואמרתי: דבר גדול דברו, וליכא מידי אורייתא שלהם אשר הורו לאסור, דלא רמיזי בכרוז הזה. ונתתי אל לבי לכל דברי הכרוז הזה. דליתי מים עמוקים, עצה, אשר בלב גדולי חכמי ק"ק פפד"מ, שהם קבלו עדות שהמגרש בעת חתונתו, תיכף נשתטה. וכאשר כתבו שבשעת שקורין 'שענק וויין' ברח מחוץ לעיר. ועיקר שטותו הי' שאמר שמתירא לנפשו ואימת מות עליו סכנת נפשות, ומוכרח הוא לברוח ממקומו למרחקים. ובק"ק קליף, ג"כ אמר להרב שהוא מסוכן ומוכרח לברוח מעבר לים מחמת אימת מות. א"כ אם כן, עדיין הוא מחזיק בשטותו והרי הוא שוטה שגירש.
[ג] ואשר אני אשפוט במשפט האשה הזאת: מתחלה אני אומר על גוף ועיקר העירעור יש לפקפק. שהם מחזיקים לאיש הזה למשוגע בתחילתו על שהי' מתיירא ומפחד לנפשו. ולו יהי' כדבריהם שהפחד הזה הי' על מגן, ולא הי' שום פחד כלל, ומה בכך? כיון שהיה חכם בכל שאר מעשיו ולא עשה שום דבר של שטות חוץ ממה שברח מבית אביו וגם אחר שהחזירו לביתו הי' מפחד והלא בעת שברח לקח כל מעותיו עמו והיה הכל בשלמות בידו לא איבד מאומה, רק מה שנתן לערל אחד מתנה קטנה שהיתה בביתו בעת שברח. ואף שמבואר בש"ע חו"מ סי' לה ס"ח, ש'אם נמצא דעתו של אדם משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב', הנה זה בדעתו משובשת בדבר אחד לגמרי, דהיינו שבדבר הזה אינו יודע דבר והיפוכו ואומר בזה הן ולאו ואינו מרגיש הפרש בין הן ללאו ועיין בכנה"ג שכ' בפירוש דוקא שאינו מרגיש וז"ל הכנה"ג בהג"ה לטור אות י"א: 'אבל מי שהוא מכיר הדברים הסותרים אלו את אלו, על 'הן' 'הן' ועל 'לאו' 'לאו', אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו, והוא מכלל הטפשים עקשי לב אינו בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל' עכ"ל. ואם אינו בכלל פתי ק"ו שאינו בכלל שוטה וא"כ בשביל המורך שבלבבו אינו נחשב שוטה. ובתוכחה כתב: 'ורדף אותם קול עלה נדף ונסתם ואין רודף'. הכי נמי נימא שבשעת הפורעניות הזה היו בכלל שוטים וגיטם וקידושם היו בטלים?!
ואם בשביל שגם בק"ק קליף אמר שהוא מפחד להשאר בארצות אלו בשביל פחד שבלבבו ואינו עושה מעשה שטות, אינו נקרא שוטה.
ולא עוד אלא שהרב המסדר וחד דעמי' מעידים שגלה לפניהם גוף הפחד בסוד, וראו שיש ממש בדבריו שאפילו חכם שבחכמים ראוי לירא מזה...
והנה בפתאים בעינן שיהא פתי בכל הדברים אבל אם הוא פתי בדבר אחד אין נחשב שוטה כלל. ועיין בחו"מ סימן ל"ה בםמ"ע ס"ק כ"א. וגדר הפתי הוא שאינו יודע דבר והיפוכו ואינו מכיר דברים הסותרים זה את זה וכמבואר שם בשו"ע. א"כ מי שפתי בדבר אחד שאינו יודע דבר והיפוכו בין הן ללאו, חכם הוא לכל שאר הדברים. ק"ו מי שאינו אומר שום דבר שטות רק שאומר שיש עליו אימת מוות שאינו מוכן לגלות ויודע גם בדבר הזה דבר והיפוכו אלא שדעתו נוטה שיש לו פחד וכפי דמיון שלנו אין אנו מכירים לו שום או אפילו יודעים בודאי שלא היה שום פחד ואינו עושה מעשים של שטות, אינו מיחשב שוטה כלל.
[ד] ואפילו אם תאמר שמה שברח בשבת שקורין שענק וויין מביתו זו אשתו וברח מחוץ לעיר לבית גוי זה מיחשב מעשה של שגעון, מ"מ מה בכך, הלא בהדיא איתא שצריך שיהיה דעתו משובשת תמיד ועיין בסמ"ע ס"ק כ', שהוא לאפוקי באקראי בעלמא.
[ה] ועוד אני תמה איך מלאו לבם לומר שהגט בטל לגמרי ואפילו לקולא ושהיא מותרת לכהן הלא רבי שמחה הובא בב"י אה"ע סי' קי"ט ורבינו אביגדור כהן הובא שם בב"י סי' קכ"א, חולקים בהדיא על הרמב"ם, ושאינו נחשב שוטה כלל, כי אם באותן ד' דברים המפורשים בגמרא אחד מארבעה אלו הוא שוטה אבל בשאר דברים אפילו עושה דרך שטות אינו שוטה כלל ואיך הכריעו בדעתם להקל ראש בדבר אחד נגד גאונים.
[ו] ועוד אומר אני שלדעתי ליכא פלוגתא כלל בין הרמב"ם ז"ל ובין ר' שמחה ורבינו אביגדור כהן ז"ל וגם הרמב"ם מודה דלא מיחשב שוטה כי אם בא' מארבעה דברים שהוזכרו בגמ' בהדיא.
דהא ודאי מילתא טעמא בעי שרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל לא חידש לנו דין זה דשוטה דל"ד זורק אבנים וכו', רק בהל' עדות ולמה לא הביא חילוק זה בה' שחיטה פ"ז הלכה ה' ששם כתב ששחיטת שוטה פסולה? וכן לא הביא דין זה בפ"ב מהלכות גירושין הלכה י"ז, או בפ"ג הלכה ט"ו, או בפ"ו הלכה ו', או בפ"ב מה' תרומות הלכה ב', או בפ"ב מה' חגיגה הלכה א', או בפרק כ"ט מה' מכירה הלכה ד', והרי כל אלו קדמו להלכות עדות?
ואם נאמר שהמתין עד סוף כל המקומות שדבר מהם משוטה ובהלכה אחרונה נתן כלל על כולם, א"כ קשה לי לשונו של הרמב"ם ז"ל שם בה' עדות בפ"ט הלכה ט' וז"ל: "השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר בלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשארי הדברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב". ואם כוונת הרמב"ם ז"ל ליתן כלל זה לכל עניני שוטה בכל מקום שהזכיר בהלכותיו הנה בדיני מכירה ובדיני תרומה ובדיני חגיגה לא שייך לשון פסול והתם הו"ל להרמב"ם ז"ל לומר אע"פ שמדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה שוטה וממילא היה כלל לכל מילי דשוטה!
ולכן העולה על רוחי בזה הוא דוקא עדות נתן הרמב"ם כלל זה לפי שהרמב"ם ז"ל חידש לנו טעם לפסול שוטה לעדות לפי שאינו בן מצות ובאמת תמה עליו הכ"מ היכן הוזכר טעם זה? ואני אומר: לתמוה על הרמב"ם 'היכא איתא', אין זה תמוה כל כך וראתה עינו של הרמב"ם ז"ל יותר ממה שראתה עינינו, אולי מצא כן באיזה תוס' או ירושלמי; אבל עיקר התמיה: מה צריך לטעם זה ומה חסר לנו בהטעם שאינו בן דעת? וראיתי שגם בלח"מ הרגיש בתמי' זו...
לפ"ז אף שוטה בדבר אחד, אף שאינו מאותן ד' דברים המפורשים במס' חגיגה דהיינו יוצא יחידי בלילה ולן בבה"ק ומקרע כסותו ומאבד מה שנותנין לו ואינו נחשב שוטה הואיל ואין בו שום דבר של שמות מאותן ד' דברים היינו שאינו שוטה לכל הדברים, אבל עכ"פ לאותו דבר שנטרפה רעתו בו ומשובשת תמיד בדבר זה הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה וא"כ כל המצות השייכים לאותו דבר לא שייך בהו, ואף ששאר מצות שייך בהו, דלכולהו שאר דברים חכם הוא, מ"מ שוב אינו בכל המצות... וזה עצמו טעמו של הרמב"ם ז"ל שנתן לשוטה טעם פסולו מפני שאינו בן מצות ולא נתן הטעם לפי שאין בו דעת משום דאי מטעם בן דעת לא הי' מיחשב שוטה כי אם בהוחזק באחד מאותן המפורשים בחגיגה שבחד מהני הוחזק לכל דבר אבל אם הי' שוטה בדבר אחר חוץ מאותן הדברים הי' כשר אבל לפי הטעם שאינו במצות גם זה פסול...
ומעתה אין הרמב"ם חולק על רבינו שמחה ועל רבינו אביגדור הכהן כלל וכל מה שאפשר לנו להשוות המחלוקת ולעשות שלום בדברי הפוסקים ראוי לנו לפרש דבריהם בלי מחלוקת.
ובזה ניחא דברי רבינו בעל הטורים. דביו"ד סי' א' כתב ושוטה יוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבה"ק, או מאבד וכו' אפילו בא' מאלו אם עושה אותן דרך שטות וכו'. והרי שסתם הטור דדוקא בא' מאלו הד' דברים ולא הביא דעת הרמב"ם כלל. ובחו"מ, סי' ל"ה, כתב הטור שוטה פסול להעיד וזה שוטה שיוצא יחידי וכו' ובא' מאלו וכו' והרמב"ם כתב ולא שוטה שהוא הולך ערום וכו' הרי שביו"ד לא הביא דעת הרמב"ם ובחו"מ הביאו אלא ודאי כמו שכתבתי שגם דברי הרמב"ם עצמם לא אמרם אלא לענין עדות ולא לשחיטה ולא לשאר דברים.
[ז] ואפילו אם נתפס פי' זה בדברי הרמב"ם ז"ל לדוחק, משום דלפי פי' זה א"כ בשאר דיני שוטה לא פי' לנו הרמב"ם ז"ל גבול לשוטה כלל במה יוחזק לשוטה. והרי עכ"פ הי' צריך להכריע אם עד דעביד לכולהו ד', או בחד מינייהו, שהרי נחלקו בזה אמוראי בגמ'. וגם לא הזכיר אותם בשום מקום. אלא ודאי שסמך עצמו בכל המקומות על מה שכ' בהל' עדות, דבכל מעשה שטות שעושה ודעתו משובשת תמיד מיחשב שוטה.
מ"מ אני אומר שהרמב"ם חידש לנו בה' עדות עוד דבר אחד בשוטה מה שלא מצינו בגמ'. כי הרמב"ם חידש לנו שאף דבשאר דברים הוא מדבר ושואל כענין, אפ"ה פסול בשביל דבר אחד שמוחזק בו שוטה תמיד.
ואלמלא דברי הרמב"ם ז"ל בזה אני אומר לפי דינא דגמ' אף באותן ד' כולהו המתבארים בגמ' ועביד להו לכולהו, אם אנו רואין בנסיון שבכל שאר דברים הוא חכם ושואל כענין ומשיב הרי הוא חכם לכל שאר דברים חוץ מאלו, והסברא תעיד ע"ז כי למה נסמוך יותר על אלו שהוחזק בהן שוטה ולא נסמוך על שאר הרבה דברים שהוחזק בהם חכם? אלא ודאי שבכל מה שהוחזק בהן חכם הרי הוא חכם ובמה שהוחזק בהם שוטה הרי הוא שוטה.
ובגמ' דחגיגה, דנחלקו ר"ה ור"י אם בחד מינייהו או עד דעביד לכולהו, מיירי במי שמעשיו סתומין ואין אנו מכירין אותו אם הוא חכם או שוטה ורואין אותו עושה מעשה שטות דר"י סבר כיון דעביד חדא מהנך, הוחזק שוטה, ומסתמא הוא שוטה לכל הדברים. ור"ה סבר עד דעביד לכולהו.
או מיירי אפילו במי שעד עכשיו הי' בכל דבריו ככל שאר אנשים ועכשיו נשתטה ועביד חד מהנך או כולהו לכל מר כדאית לי' ובשאר דברים לא בחננו אותו, שאמרינן, מדהוחזק שוטה בהא או בהנך מסתמא נשתטה והרי הוא שוטה לכל הדברים. ואפילו אם שמענו אותו בדבר אחד משיב כהוגן, מ"מ גם המשוגעים לפעמים משיבין כהוגן, ואמרינן מן הסתם הואיל ועשה שטות בפועל מד' דברים הללו, מסתמא נשתטה לגמרי ומה שהשיב בדבר א' כהוגן, מקרה הוא.
...אבל אם ראינו בחוש שבדבריו זה הוא שוטה, או אפילו בארבעתן, ובשאר דברים ראינו בנסיון שהוא חכם בודאי, הוא חכם למה שהובחן שהוא חכם ומבין. רק לעדות פסלו הרמב"ם, שהרי עכ"פ אינו בכל המצות, שהרי בדברים שהובחן שוטה, או בשאר דברים שלא הובחן בהם כלל, הרי הוא שוטה וליתי' בהנך מצות דשייך בהו. ואף שבדברים שהוחזק חכם ישנו באותן מצות השייכים בדבר ההוא, מ"מ אינו בכל המצות.
[ח] ועוד אני אומר שגם להרמב"ם ז"ל שפוסק דמוחזק שוטה בכל דבר שהוא עושה דרך שטות אפילו אינו מהנך ד', מ"מ ע"כ טעמו של הרמב"ם ז"ל כמש"כ הב"י באה"ע סי' קכ"א מדחשיב בחד ברייתא תלת: לן, ויוצא יחידי, ומקרע, ולא חשיב מאבד, ובאידך ברייתא חשיב מאבד ולא חשיב הנך תלת, ש"מ דבל הברייתות לאו דווקא נקטו אלא דוגמא נקטינהו והה"ד לכל כיוצא בהן עיי"ש בב"י. ואומר אני, אפילו נודה שנקטינהו לדוגמא מ"מ כל הנך הן הני תלתא דברייתא ראשונה והן מאבד דברייתא תנינא מעשים נינהו, דעושה מעשה של שטות בידים, והה"ד לכל דכוותייהו דעושה מעשה של שטות. אבל בדברים בעלמא, שמדבר דבר של שטות בענין אחד ודעתו הזה תמיד לדבר דברי שטות, ובכל שאר דברים אנו רואים שמדבר ושואל ומשיב כענין בדברי טעם ככל שאר בני אדם אינו נחשב שוטה כלל דלאו בחנם נקטו שני הברייתות להחזיקו בשוטה ע"י מעשה בפועל שעושה דרך שטות...
[ט] העולה מזה, שזה ברור אצלי בדעת הרמב"ם ז"ל ,שעכ"פ מוכח אחת משתי אלה:
או שיש לחלק בין שוטה לענין פסול לעדות לשאר עניני שוטה, או שיש חילוק בין עושה מעשה למדבר בפיו דברים בעלמא.
ובזה נלע"ד החילוק שבין פתאים לשוטים שדין הפתאים הזכיר הרמב"ם באותו פרק אח"כ בהלכה י' ועיין בסמ"ע חו"מ סי' ל"ה ס"ק כ"א ודברים דחוקים מאוד שכיון שאינו מכיר דבר והיפוכו אין לך דעה מטורפת לגמרי יותר מזה וא"כ מה בין פתי לשוטה? אבל לדידי ניחא, ששוטה שעושה מעשה בפועל ולכך סגי בדבר אחד אבל בפתי אף שאינו מכיר והיפוכו מ"מ אינו עושה מעשה של שטות בידים רק שמדבר בפיו ולכן בעינן שיהי' פתי בכל הדברים.
ומעתה שכיון שנתברר עפ"י עדותו של הרב המאה"ג המפורסם לשבח, המסדר הגט, אב"ד קליף ובית דינו, שראו את המגרש ודעתו צלולה וחכם בכל הדברים מאוד, ובירר טענותיו וחשבונותיו שבינו לבין אשתו בדברי ממון והכל במועצת ודעת, אפילו נימא מה שהי' מדבר שיש עליו פחד מות הי' דברי שטות, מ"מ יחשב פיקח לענין גט ושאר דברים. וביחוד פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד על כל הזמן שהי' בק"ק בון דלא נשמע ממנו שום דבר של שטות ולא שום מעשה של שטות רק מה שהי' מפחד וכבר כתבתי שלדעתי גם הפחד הזה הכל במרמה ובחכמה...
[י] לכן אשר אני שופט במעשה הזה שהחתן המגרש הזה כאשר יצא קודם החתונה לקראת הכלה לא מצאה כן בעיניו והיה מאיזה טעם שיהיה ואין טעם לרצון, ואולי מחמת בושתו מאביו וקרוביו מחותניו לא הי' לו העזה לדבר דבר ולמאן מלקדש, וע"כ הכניסה לחופה, ועילה מצא לעשות מעשה ולברוח בשבת שקורין 'וויין שענק', ולומר שיש לו סכנת נפשות להשאר במדינה. וכל זה הי' כוותנו כדי שתקבל גט ברצון כאשר הוכיח סופו על תחלתו שגירשה ברצון ובשמחה, ואחר הגירושין נסע לונדען והיה בריא כמאז וכמקדם, ומעולם לא הי' שוטה כלל, ולא הי' בלבו שום מחשבת רשע. אבל קרוביו אלפוהו שיקרא: 'כבר גרשתה, עתה יש לך מקום לערער ולהוציא מעות', ולמדוהו שיאמר שהי' שוטה...
ויתר מזה אומר: שאחר שיש לנו טעם לתלות כל מעשיו משעה ראשונה שלא היה דרך שטות, אחזוקי אינשי בשוטים לא מחזקינן ואפילו אם היה משבר כלים, וזורק אבנים, ומקרע כסותו, והיה לנו דבר לתלות בו שיש בו טעם, ג"כ לא היה מוחזק בשוטה. ודוד המלך ע"ה שינה טעמו לפני אבימלך ועשה מעשה שוטים בחכמה ובהערמה. ועד כאן לא כ' הרמב"ם שמי שנמצא דעתו משובשת בדבר מן הדברים בכלל שוטים אלא בודאי עושה דרך שטות. ולכן כתב הרמב"ם משובשת תמיד באופן שלא היה לתלות שכוונתו לאיזה ערמה שהרי היא משובשת תמיד בדבר זה ותמיד יש לנו לתלות במה שנוכל ולא לתלות בדרך שטות.
שו"ת בית אפרים, אבן העזר, סימן פט
ר' אפרים זלמן מרגליות, תקכ"א (1762) - תקפ"ח (1828). תלמיד חכם ופוסק. נמנע מלכהן ברבנות חוץ מתקופה קצרה כרב העיר אוהנוב. מחיבוריו: שו"ת 'בית אפרים', 'שערי אפרים' על הלכות קריאת התורה', ו'מעלות היוחסין' בענייני גנאולוגיה.
[א] שאלה באחד שהיה מעולם חכם גדול שלם במעלות ואח"ז מחמת חולי נטרפה דעתו קצת והולך בטל ואינו עושה שום משא ומתן, וכשמדברין עמו הוא משיב כהוגן וגם יכול לחשוב חשבונות ממש כמו מאז ומקדם. רק שלפעמים ניכר מתוך דבריו שנקבע בלבו שאין לו תקנה. ובלבו שיש לו שונאים ורוצים בקלקלתו. ויש לו עצבות גדול ומרה שחורה ר"ל גברה עליו ועמד השואל ושאל אם הוא יכול לגרש את אשתו מאחר שהוא מדבר בשאר דבריו כאחד מן החכמים ודבר זה נפתח בגדול הדור ה"ה מחותנו הרב הגאון המפורסם מרא דאתרא דפה ק"ק יצ"ו כש"ת מהוהר"ר מאיר נ"י פתח שער בתשובתו הרמתה וקמצדד אצדודי להראות פנים בהלכה ובכל כיוצא בזה לא נאמר נשתטה לא יוציא עולמית כאשר באו הדברים ברוב ענין בתשובתו. אולם משום חומר א"א נשען עלי וענוותו תרבני לשחר פני לתת עיני בגירושין הללו אם כזה גט ולחוות דעי אף אני...
[ב] ואמנם מ"ש הגאון בעל נודע ביהודה, שם דאף אם ראינו שמפחד והפחד על מגן אינו נחשב שוטה אם בשאר דברים דעתו מיושבת, והביא ראיה שהרי בתוכחה כתיב ורדף אתכם קול עלה נדף ונסתם ואין רודף הכי נאמר שבשעת הפורעניות הזה בכלל שוטים היו וגיטם וקידושיהם היו בטלין עכ"ל ולענ"ד אין משם ראיה כלל דהתם אף ע"פ שבאמת אין ראוי לפחד מ"מ מחמת פחד האויבים שהם מבחוץ כששומעין קול עלה נדף הם סבורים שאויבים בא עליהם ואין זה דרך שטות כלל וכעין ההיא דאמרינן בשבת גבי סנדל המסומר שלופי הגזירה היו כו' וכסבורים אויבים באים עליהם כו' וכ"ה בת"כ: 'אמר ריב"ק פעם אחד היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו פן ידבקנו הפרשים, לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין בריה וישבנו במקומינו ובכינו ואמרנו אוי שעלינו נתקיים הפסוק ורדף אתכם קול עלה נדף'. עכ"ל והוא כוונת הפייטן בסליחה המתחלת אין כמדת בשר כו' רוח מנשבת בעלי יערים רדוף נשמטת נסים ונסערים כו' ויש שכתוב בעצי יערים ואינו נכון וצ"ל בעלי יערים וכוונתו לדברי הת"כ הנ"ל. אמנם בגיטין דף נ"ה ע"ב כתבו התוס' בד"ה א"א מפחד תמיד בפרק הרואה אמר ר"י חזיה לההיא גברא דקא מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים וכו' וה"נ מייתי ליה אהני עובדא כו' והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורעניות ולא די לאדם המתפחד בחנם עכ"ל אלמא שאף היכא שהוא מפחד בחנם א"ל חטאה את ולא תלאו בדרך שטות, כיון שראוהו בשאר דברים דעתו מיושבת. אמנם לענ"ד אין ראיה גם משם, דהתם נמי מיירי בכה"ג שהיה סיבה קצת לפחדו, דהתם קאי אעובדא דהלל דאמר מובטחני שאין צווחה זו בתוך ביתי, ומייתי עלה ד'משמועה רעה לא יירא, משום דנכון לבו בטוח בה''. ובכה"ג הוי נמי הך עובדא ד'גברא דאזיל בתר דר"י בר"י, חזיא דקא מפחד'. והיה קצת סיבה לזה, לכן א"ל: 'חטאה את', דהיינו שהוא חוטא, שאל"כ לא היה לו לפחד רק לבטוח בה'. ומ"ש התוס': 'ול"ד לאדם המתפחד בחנם', אין כוונתם שאין שום סיבה לפחדו, רק כוונתם לחלק בין הני עובדי שבטחו על שלוותם, לבייש בר קמצא כו', שבזה היה להם ראוי לפחד שלא לעשות מעשה זר נגד המושכל, משא"כ היכא שמפחד בסתם מחמת שמועה רעה וכדומה בהא קאמר ליה חטאה את. וכן מ"ש רש"י בחומש: 'וכשלו כו' כמפני חרב - כאלו בורחים מלפני הורגים שיהא בלבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם' עכ"ל. היינו נמי בכה"ג שהאויבים מבחוץ רק שאע"פ שאין רודפים נכנס מורך בלבבם וסבורים שיפגעו בהם הרודפים וכדכתיב מבחוץ שכלה חרב ומחדרים אימה. אבל כל שאין שום סבה לפחדו בעולם וליכא למיתלי רק שהוא דרך שטות, אפשר דגם כה"ג מחשב כשוטה למאן דס"ל דהני דחגיגה לאו דוקא.
[ג] והנה ראיתי בס' הנ"ל (אור הישר) בתשובה שנדפס שם משארי הגאון מוה' יושיע העשיל דק"ק שוואבך שכתב דאם עשה איזה שטות ויכולין לתלות דמחמת פחד ומרה שחורה עשה כן אין לו דין שוטה וכן מוכח מפירש"י אמ"ש בש"ס והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה וז"ל אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה כו' ואף שפירש"י פי' אחר תרווייהו אמת ובערוך מפרש גנדריפס חולי של שטות וכשעבר החולי הוי פקח להכי לא חשיב ליה שוטה כי עביד הך גרידא ואף לר"י דבחד סגי היינו מן הסתם אבל אי ידעינן דגנדריפס אחדיה לא מחזקינן ליה כשוטה. וכבר מצאתי בס' מעשה טוביה מאלנקלואה הוא בפחד ורעד בלי סיבה גלויה כו' הרי שהוא חולי מצד הטבע וכו' ואין בזה המין שום שוטה רק הם עצבים מובדלים מבני אדם מחמת עצבות וכדומה לזה אבל יש בהן דעת בכל מילי עכ"ל וגם הגאב"ד כיוון לראיה זו מדברי רש"י הנ"ל דכל שנראה לעין שהוא חכם בשאר דברים רק שיש לו חולי בלבו איזה עצבות מחמת התגברות המדה לכך אינו רוצה להיות בין אנשים לא מיקרי שוטה לשאר דברים עכ"ל.
[ד] ואמנם לענ"ד היה אפשר לדחות ראיה זו דודאי נמצא לפעמים שיש לו חולי מחמת דאגה ואינו שוטה בכך אבל מ"מ לפעמים יוכל להיות שענין פחד זה סיבתו מחמת שטות ובגמרא שפיר קאמר אליבא דר"ה דאינו מוחזק לודאי שוטה דאימור גנדריפס אחדי' דהיינו מחמת חולי.
ובודאי אם היינו יודעים שסיבת הפחד מחמת חולי ע"פ הטבע לא היה לנו לחושבו כשוטה אך כיון דמספקא לן מלתא שמא סבת הפחד מחמת שטות א"כ הו"ל כמו יוצא בלילה לר"ה דאף על גב דלדידיה איכא למיתלי בגנדריפס מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכדמשמע לישנא אימור גנדריפס כו'...
אך נראה דכל זה יש לתלות אם לא התמיד הענין ימים רבים שיש לתלות בענינים אלו ואף אם יעבור חודש מצינו בש"ס גבי מאן דאכל תחלי כו' שיכול להיות שיפחד ולא ידע מה ועל כיוצא בזה נאמרו דברי הגאונים בספר אור הישר הנ"ל.
אבל היכא שהתמיד הענין שנים רבות והוא מחזיק בחדא מלתא וסריך ביה... וקשה הדבר לתלות זה בסיבות חיצונית רק שנתלה בחולי המרה שחורה הנ"ל ומידי ספיקא לא נפקא דהא אין ידוע חולי זה שמא בא עד הראש ובלבל את מוחו ולא בדעת ידבר.
שו"ת בית יצחק, אבן העזר, חלק ב, סימן ד
ר' יצחק יהודה שמלקיש, תקפ"ז (1827) - תרס"ה (1905). מרבני גליציה. מגדולי הפוסקים בדורו. משנת תרנ"ד (1894) כיהן כרבה של לבוב. חתם על הצהרת היסוד של תנועת המזרחי. חיבורו העיקרי: שו"ת 'בית יצחק'.
[א]... בדקנו את האיש כמה פעמים ודברנו אתו, והוא משיב על בל השאלות בדעת, אך דבר אחד נמצא בו: כי יש לו פחד מחיצונים שדים, ואומר בכל פעם 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ושאלנו אותו למה אומר כן? והשיב כי החיצונים מסיתים אותו לומר דברים רעים, ומבלבלים אותו במחשבות רעות, ומסיתים אותו לומר שבעה מצורעים. ופעם אמר שמסיתים אותו לומר עפר ואפר והוא אינו רוצה לציית להם לכן אומר בכל פעם 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'...
[ב] הגם דראיות נודע ביהודה דחה בבית אפרים, מכל מקום נראה דהסברה נכונה דהנה בכל האדם נמי עלולין במחשבות מחשבות זרות רק דבעל שכל חזק אינו מוציא המחשבות לפועל על ידי דיבור ומכל מקום לא הוי שוטה דדוקא מי שעושה מעשים רעים דשכלו חלש מאוד ואינו מבחין, על כן אין בו דעת לגרש את אשתו ולהקנותה לעצמה כמו שכתב רש"י קידושין ט ע"ב ד"ה דעת מקנה דבקידושין (צ"ל דבגרושין) הבעל מקנה אותה לעצמה. מה שאין כן באינו אומר רק דיבורים שמעלה על דעתו שמתירא ואין בו כח לעצור פיו ולשונו, מכל מקום יש בו דעת לעשות מעשה ולהקנות אותה לעצמה על ידי מעשה דהיינו נתינת גט.
[ג] עוד מובא בבית אפרים בשם נודע ביהודה דמחמת פחד על מגן [=חינם] לא נחשב שוטה ובנדון דידן אולי ראה באיזה ספר שיש לשמור עצמו מן החיצונים... על כן אחרי שיפחד, אין זה שטות גדולה כל כך ומהרי"ק כתב שורש יט דאף לדעת הרמב"ם דלא בעי הנך דפרק קמא דחגיגה מכל מקום בעי שטות גדולה כהך דחשיב ליה בפרק קמא דחגיגה.
אך מה שיאמר שירא מחיצונים המסיתים אותו לדבר דברים רעים ועל כן יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד זה נראה כשטות גדולה ואין לסמוך רק על היתרא של הנודע ביהודה דבדבורים בעלמא לא הוי שוטה רק במעשה...
ובנדון דידן אינו יושב בפחד כל כך רק שיאמר שמפחד ממזיקים שמסיתים אותו לדבר דברים רעים ועל כן אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לא הוי שטות כל כך ויש לסמוך אדברי מהרי"ט שכתב דבעי שטות גדול ועל הגאון נודע ביהודה דבדבור של שטות לפרקים אינו שוטה.
שער שלישי - מפגר
א. "מסברו ליה - וסבר"
תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב
איתמר: קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו?
רבא אמר רב נחמן: בן שמנה עשרה שנה,
ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מבן עשרים שנה.
ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אבוהו, כגידל בר מנשיא, אתא לקמיה דרבא.
אמרו ליה קרוביה: זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא.
עבד הכי. אמר להו: זביניה לאו זביני.
כי קא כתבו ליה שטרא, אמרו ליה לקוחות, זיל אימא ליה לרבא: מגלת אסתר בזוזא, שטרא דמר בזוזא?!
אזל, אמר ליה. אמר להו: זביניה זביני.
אמרו ליה קרוביה: לקוחות אגמרוהו!
אמר להו: מסברי ליה סבר, כיון דמסברי ליה וסבר - מידע ידע, והאי דעבד הכי - חוצפא יתירא הוא דהוה ביה.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ולעדות - עדותו עדות.
רשב"ם, שם
מאימתי מוכר בנכסי אביו - בקרקעותיו ותהוי מכירתו מכירה דאילו גבי מטלטלי תנן (גיטין דף נט) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומפרשינן התם כבר שית כבר שב כל חד לפום חורפיה ומשום כדי חייו תקינו ליה רבנן במטלטלין דתהוי מכירה למזונותיו אבל במקרקעי לא.
בן שמנה עשרה - ויום אחד דפסקינן לקמן תוך זמן כלפני זמן ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן יפה כדמוכח לקמן בת י"ד שיודעת בטיב משא ומתן מוכרת וכגון שהביאה שתי שערות כדמוכח לקמן.
אתא לקמיה דרבא - כדי לחזור בו ולומר שאינו יודע בטיב משא ומתן.
אמרו ליה קרוביה - לאותו יתום.
זיל אכול תמרי - והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך.
כי כתבו ליה שטרא - פסק דין שיחזירו לו נכסיו.
אמרו ליה לקוחות כו' - הורוהו דבר חכמה שיאמר לפני רבא ויחשב חכם בעיניו ויודע בטיב משא ומתן ולא יפסידו לקוחות מקחם.
מגילת אסתר - שהוא דבר גדול רגיל סופר לכתוב בזוזא ובשביל שטר קטן שכותב לי שואל לי זוז בתמיה.
אמרו ליה - קרובים לרבא.
לקוחות אגמרוהו - לומר כן להאי אך אינו יודע כלום.
אמר להו כיון דמסברי ליה - דבר חכמה ויודע להבין חכם הוא וממכרו ממכר והאי דשדא קשייתא חוצפא בעלמא הוא דעבד ולא מתוך שטות.
א"ר (זירא) [הונא] ולעדות מעיד - אף על פי שאמרנו בפחות מכ' שאינו יודע בטיב משא ומתן אינו מוכר בנכסי אביו אבל לעדות נאמן הוא להעיד מה שראה ושמע מבן י"ג ואילך שהביא שתי שערות הואיל ואינו שוטה.
תוספות, שם, ד"ה איתמר
הכי גרסינן בספרים ישנים וגם רבנו תם גריס כך: 'רבא אמר רב נחמן קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו בן שמונה עשר, רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן בן עשרים'. וגרסינן בתרה 'והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר,
דההוא פחות מכל עשרים דזבין בנכסיה דאבוה כו' עד אמר להו רבא מדאסבריה וסבר מידע הוי ידע והא דעביד הכי חוצפא יתירא הוה ביה,
פירוש: הגיע זמנו למכור בנכסי אביו.
ומתחלה היה סבור רבא שהיה שוטה ולכן לא היה מקחו מקח וממכרו ממכר, ולבסוף כיון דראה דאסבריה וסבר אם כן אינו שוטה לגמרי כיון שהגיע זמנו למכור יכול למכור.
ב. בעלי "דעה קלושה" שדעתם צלולה
תלמוד בבלי, יבמות, דף קיג, עמוד א
ר' יצחק אומר משום רבי אלעזר: תרומת חרש לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק.
בעא רב אשי, מ"ט דר' אלעזר?
מיפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא, ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא אי לאו דעתא צילותא;
או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא הוא, והכא היינו טעמא, כיון דעתים חלים ועתים שוטה?
למאי נפקא מינה? להוציא אשתו בגט. אי אמרת חדא דעתא הוא - כקדושין כך גירושין, ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה - קדושי מצי מקדש, גרושי לא מצי מגרש. מאי? תיקו.
רש"י, שם
קלישתא - דקה כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם
ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא היא אותה קצת הדעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה אי לאו דעתו צלולה היא
או דלמא פשיטא ליה דלאו דעתא צילותא היא אלא היינו טעמא דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא בשעת קידושין חלים היה.
להוציא את אשתו בגט חרש מעיקרו לר' אלעזר אם יכול לגרש או לא דבשלמא לרבנן פשיטא לן דמוציא כדאמרינן במתני' (לעיל קיב:) כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא לר' אלעזר דמשוי ליה ספק מאי.
תולדות אדם וחוה, נתיב כב, חלק ה (דף קצ טור ד)
רבנו ירוחם בן משולם, פרובאנס, נ' (1290) - טולידו, ק"י (1350) בערך. עבר לספרד עקב גירוש צרפת בשנת נ"ו (1306). תלמיד של הרא"ש ושל רבי אברהם בן אסמעיל (תלמיד הרשב"א). חיבוריו: 'ספר מישרים' על דיני ממונות, ו'תולדות אדם וחוה' על דיני איסור והיתר ואישות.
וכתב הרמ"ה בפירושו לפרק חרש: מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף על פי שדלה וחלושה קדושיה קדושין גמורין וכן גרושין. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו הרי זה בחזקת שוטה ואין קדושיו קדושין גמורין.
ג. "הפתאים ביותר"
רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה י
הפתאים ביותר, שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם, והמשתגעים ביותר - הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.
סמ"ע, סימן לה, ס"ק כא
ר' יהושע ולק כ"ץ, פולין, ש"י (1550) לערך - שע"ד (1614). מחיבוריו: ה'פרישה' וה'דרישה' על הטור, ו'סמ"ע' [=ספר מאירת עיניים] על שולחן ערוך, חושן משפט.
זהו החילוק בין פתי לשוטה: שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר.
אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה: שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם. והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם, ומשום הכי סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב, והיינו לדין פסול, אבל לאו שם שוטה עליו, וק"ל.
תבואות שור, סימן א, ס"ק נא
ר' אלכסנדר סנדר שור, נפטר זולקווא, תצ"ז (1737). לימד תורה בכמה קהילות בפולין, והתפרנס מייצור יי"ש. חיבר "שמלה חדשה" ו"תבואות שור" על הלכות שחיטה וטריפות.
החילוק שבין שוטה לפתי: דהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רוח רע ונכנס בו רוח שטות ודומה לנטרף דעתו מחמת חולי (וע' נדה דף י"ג) ולכן מצינו בגמ' "עתים חלים ועתים שוטה" דכך הוא דרך שוטים אלו, וכן "שפוי ונשתטה". והפתי הוא דעתא קלישתא מתולדתו ואינו משתנה לעולם. אמנם הסמ"ע, סימן ל"ה, ס"ק כא, חילק ביניהם בענין אחר.
ר' יחזקאל לנדא, אור הישר, סימן ל
ובזה נלע"ד החילוק שבין פתאים לשוטים שדין הפתאים הזכיר הרמב"ם באותו פרק אח"כ בהלכה י' ועיין בסמ"ע חו"מ סי' ל"ה ס"ק כ"א ודברים דחוקים מאוד, שכיון שאינו מכיר דבר והיפוכו אין לך דעה מטורפת לגמרי יותר מזה וא"כ מה בין פתי לשוטה?
אבל לדידי ניחא ששוטה שעושה מעשה בפועל ולכך סגי בדבר אחד אבל בפתי אף שאינו מכיר והיפוכו מ"מ אינו עושה מעשה של שטות בידים רק שמדבר בפיו ולכן בעינן שיהי' פתי בכל הדברים.
ד. "הפתאים ביותר": העדר כשרות משפטית או פסולי עדות
ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן לה, ס"ק יט
ר' אליהו ב"ר שלמה זלמן (הגר"א), ווילנא, ת"פ (1720) - תקנ"ח (1797). גדול חכמי התורה בדורות האחרונים.
הפתאים - בבא בתרא, שם: 'זיל אכול תמרי כו' מגלת אסתר כו'.
שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן טז
ר' יוסף בר' משה מטראני (מהרי"ט), צפת, שכ"ט (1568) - קושטא, שצ"ט (1639). בנו של ר' משה מטראני (המבי"ט). עקב רעב בצפת, נשלח לטורקיה כשד"ר, ושם נתמנה לחכם באשי. מחיבוריו: שו"ת מהרי"ט, חידושים על מסכתות, ו'צפנת פענח' - דרשות.
מעשה בא לפנינו באחד שבא לחלוץ והיה ערל שפתים כי לא יכול לדבר ונוטה אל הטפשות אבל מבחין הוא בעניני העולם כגון לקנות דברי' מן השוק ולעשות מה שאומר לו על הן הן ועל לאו לאו ולא היו נראין בו אחד מסימני שטות המוזכרים בחגיגה דשוטה ודאי לא חליץ מפני שאין בו דעת...
ומה שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות עדות הפתיים ביותר שאין מכירי' דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינים שאר ע"ה וכו' הרי אלו בכלל השוטים וכן הביא בעיטור בשם הרי"ף ז"ל בתשובה,
הנה זה [הנדון בשאלה], אף על פי שאפשר שלא יבין עניני הדברים כדרך שאר העם, מ"מ מכיר הוא הדברים שסותרים זה את זה, על הן הן, ועל לאו לאו, אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ, כמו פתן חרש יאטם אזנו [תהלים, נח, ה] והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהיה מכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל.
ועוד נראה דלא אמר כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו ונתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אין מכירין דברים שסותרים זה לזה ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחלה אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.
וראיה מההיא דפרק מי שמת שמכר נכסים ואלפוה דניכול תמרי ונשדי קשייתא בי רבא דמסיק מסברו ליה וסבר זביניה זבינא וה"ה לענין גיטין וקידושין וחליצה.
תורת גיטין, סימן קכא, ס"ק ב
ר' יעקב בן יעקב משה לורברבוים, תק"ל (1770) - תקצ"ב (1832). תלמיד של ר' יוסף תאומים ושל ר' משולם איגרא. שימש כרב בערים מנוסטריץ, קאלוש, ליסה (לשנו) וסטרי. מחיבוריו: 'חוות דעת', 'נתיבות המשפט', 'מקור חיים', 'תורת גיטין', ו'קהלות יעקב', כולם על השולחן ערוך; 'דרך חיים' על הלכות תפילה.
ולכאורה משם מוכח איפכא! דהא מסיק שם דהא דעביד הכי, 'חוצפא יתירא וכו' משמע, דאי לא היה לו למיתלי משום חוצפה, היינו מחזיקין אותו בשוטה אף דמסברי לי וסבר. אך מי יבוא אחר המהרי"ט?
שו"ת עונג יום טוב, סימן קנג
ר' יום טוב ליפמן בן ישראל היילפרין, תקע"ו (1816) - תרל"ט (1879). מגדולי הרבנים בליטא. משנת תרי"ט (1859) שימש כרב של ביאליסטוק. מחיבוריו: 'עונג יום טוב' - שו"ת ודרשות.
איש אחד אשר הוא ערל שפתים ולא יכול לדבר כן עד שרוב דבריו קשה להבין ואפי' אנשים הרגילים עמו תמיד אינם יודעים דבורו לפרקים. וגם דעתו קלושה מאוד עד שאינו מבין כל הדברים כדרך שמבינים שאר ב"א כ"א דברים שרגיל בהם ביותר ואינו מבין ענין לאשורו ומעט מאוד בינתו גם במקח וממכר גם מלאכת המספר אינו יודע ונשא אשה ועתה הוליכתו אשתו לאחת מהעיירות הקטנות אשר לא ידעו את האיש ואת שיחו ולא היה להם לב להבין כי איש כזה צריך בדיקה אם דעתו שלימה ומבין עניני הגט על בוריו אף כי סברי כי האיש הזה אך לשונו מגומגם אבל דעתו שלימה. ואשתו בהוליכה אותו למדה אותו כשישאלוהו אם רוצה ליתן גט לאשתו יאמר הן. ונתקיים עצתה וכתבו לו שמה גט כריתות ונתן בידה ואחרי שנתן הגט בידה הלכה מאתו והאיש הזה לא ידע מה היה לו ובא לביתו בדד ואין אשתו עמו ואנחנו ידענו את האיש ואת שיחו כי לא ידע כלל ענין גירושין ולא היה דעתו כלל לשלח אותה ולגרשה כי לא ידע כלל מיום הוולדו אם יש גירושין בעולם אף מתורת משה לא ידע כלל. וכל מה שהוא עושה הוא רק מה שמורגל לראות שאר ב"א עושים אבל הוא אינו יודע שום דבר. והאשה הזאת הלכה ונשאת לאיש אחר ונכנסה לחופה ולא נבעלה. וכאשר שמענו כל אלה שלחנו אחר המגרש ובדקנו אותו והוא ממש נמשל כבהמה ולב אטום לו מלהבין דבר לאשורו וענין גירושין אינו יודע כלל. והפרשנו את האשה מהבעל אשר נשאה עד שנעיין בדינה...
מיהו דוקא אם בזה לא היה שטות. אבל כשמכר דרך שטות כגון שוה מנה בדינר וכדומה אף שהסבירו לו היטב עניני המכירה וידע שמכר הקרקע והרי הוא יוצאת מרשותו. מ"מ כיון שאלו היה פקח גמור לא הי' מוכר כלל לא מהני מכירתו.
ואף דבפקח גמור אם מוכר שוה מנה בדינר, היכא דליכא דין אונאה כמו בקרקע, או אם אמר יודע אני שיש בו אונאה, מכירתו קיימת, היינו משום כיון דפקח הוא ידע ומחיל. אבל בפתי אמרינן שעשה זה מחמת פתיותו. ודוקא היכא דליכא פתיות בעצם המעשה בזה כתב המהרי"ט דכשאנו באין לקיים עמו דבר ורואין בו שהבין הדברים מעשיו קיימין. אבל כשעשה דרך פתיות מאי מהני הא דהסבירו לו עניני מכר...
הפתי, שדינו ד'במאי דמסברי ליה וסבר', יש לו דעת כפקח גמור מן התורה, אם המצא תמצא דבר א' שבקדושין א"צ לידע, ובגט צריך לידע, והוא אינו בכחו להבין דבר זה, הרי קדושיו קדושין מה"ת וגיטו לא מהני לבטל קדושין דאורייתא דידיה...
הנה הא לא איבעיא לן דכל מגרש את אשתו צריך שיהא בו דעת להבין שהגט זה שנותן לה הוא הגורם הגרושין והוא המפריד בינו לבינה. אבל אם אין יכולין להסביר לו דבר זה רק שהסבירו לו שיגרש את אשתו שלא תהי' אשתו עוד ויודע שהאיש שרוצה שלא תהי' עוד אשתו נותן לה גט וכשדרים יחד אינו נותן לה גט רק שכשנפרדים אז נותן לה גט ואינו יכול להבין שהגט הוא המתיר אותה לעלמא ואין הבחנה בלבו אם הגט ניתן לה להתירה לעלמא או שהוא מנהג ורגילות ליתן גט כשאינו רוצה שתהי' עוד אשתו. גט כזה לאו כלום הוא אלא צריך להבין שהגט הוא להתירה ושע"י הגט לא תהא עוד אשתו.
שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק ב, סימן ב
ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים בתקופתו ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג, שם הקים בה ישיבה גדולה. מחיבוריו: שו"ת 'חתם סופר', חידושים לתלמוד, דרשות ו'תורת משה' על התורה.
שאלה. באיש אחד שמחמת רב דאגותיו והפסידים רבים תכופים שאירע לו בממונו נקרה במקרה מרה שחורה מלאנקילי שהוא גורם עצבות ומחמת זה אינו מתחיל לדבר כלל עם בני אדם אמנם אם מתחילין עמו משיב כהוגן ומתפלל ועולה לתורה כדרך שאר בני אדם. ואמנם מתוך עצבון רוחו גרם כעסו שכמה פעמים מרד באבותיו ועי"ז ברחה אשתו ממנו באמרה שאינה יכולה לסבול זה וע"י ריצוי ופיוסים נתפייס בריצוי לפטור אשתו בגט פטורים ובשעת מעשה של אותו ריצוי היה טוען בעצמו שואל ומשיב דברים הראוים לו והגונים וטובים לענין וקבל קנין לגרש את אשתו על דרך הפשר הנעשה בפני הרב אב"ד בענין זה. ועתה נפשו בשאלתו אם ראוי לסדר הגט להזוג אם אולי נאמר שהאיש בכלל שוטה יחשב שאין גירושיה כלום ואינו מוציא עולמית...
והנראה לעניות דעתי בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש.
ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרים דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשום הכי כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים.
ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת כעין שתירצו הש"ס בגיטין ע' ע"ב הנ"ל לחלק בין קורדייקוס למגויד וצלוב.
...ומעתה, תרווייהו אצטריכא, חרש ושוטה, והא מהא לא אתיא. והיינו נמי דלא הזכירו דין הפתאים, דבכלל חרש הוא וגם הרמב"ם לא הזכירו בשום מקום.
אך בהלכות עדות, דפסול החרש הוא מטעם אחר, משום ש'אינו ראוי להגיד', ואינו בדרישה וחקירה כמבואר שם בדבריו, על כן הוצרך להזכיר הפתאים בפירוש.
שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קסד
ר' משה פיינשטיין, רוסיה, תרנ"ה (1895) - ניו יורק, תשמ"ו (1986). מגדולי הפוסקים בארה"ב. מחיבוריו: שו"ת 'אגרות משה'; 'דברות משה' על התלמוד.
בדבר שרוצה כתר"ה לידע דעתי הקלושה ביבם שאינו עושה מעשה שטות ומשיב על מה ששואלים אותו כהוגן על הן הן ועל לאו לאו, רק כאשר מדברים אתו נראה כי הוא מהפתאים ביותר אם יכול לחלוץ והוא רק אח יחיד שהוא מקום עיגון...
ולכן פשוט וברור לעניות דעתי כדברי מהרי"ט שהפתי ביותר, אם אך מסברו לו וסבר, יכול לחלוץ ואין לחוש כלל על החולקים עליו ולעגן אשה, שהרבה שקדו חכמים לטובתה. אך כמובן אם הוא במדה זו. דהא אי אפשר לצייר זה בכתב כדאיתא ברמב"ם פ"ט מעדות ה"י. ועיין בחת"ס ח"ב דאה"ע סימן ב' בראש דבריו. אבל ודאי כתר"ה הוא חכם ומבין מדעתו וידון כמו שעיניו רואות, ואם משיב כהוגן ומסברי ליה וסבר, ולא עשה מעשה שטות, יסמוך על מהרי"ט שהלכה כדבריו כדלעיל ויסדר החליצה ויהיה שלום על ישראל.
נשמת אברהם (מהדורה שנייה), אורח חיים, סימן נה
ר' אברהם סופר אברהם. רופא בן דורנו, מומחה ברפואה והלכה. פירסם מאמרים רבים בנושא זה, ואת הספרים 'נשמת אברהם' ו'לב אברהם'.
ולשאלתי מה בזמננו דוגמה לילד שיש לו דעת קלושה אך עדיין חייב במצות? ענה לי הגרי"ש אלישיב, שאם שולחים אותו למכולת עם רשימה של מה שצריכים, והילד מביא את הרשימה לבעל המכולת ולא קורע או מאבד אותו בדרך, והבעל המכולת ממלא את סלו לפי הרשימה ונותן לו העודף מהשטר שהילד הביא לו, וגם זה לא קרע או איבד בדרך, והילד מחזיר לביתו את כל מה שבסל יחד עם העודף, ולא שיחק עם הכסף בדרך ואבד חלק ממנו, ילד כזה חייב במצוות. וכששאלתי: האם ילד כזה יודע מה זה תפילין? ענה לי: ואתה כן יודע?!
ה. שיעור הדעת המינימלית הנדרשת לפעולה משפטית
תשובת רבינו שמחה, ספר הראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות, סימן תתקכא
העני העלוב שנשא אשה הוגנת בת הגונים, בדעת שלימה, ושהה עמה ימים ושנים, והליד ממנה זרע אבל לא נתקיים. לאחר זמן פגעה בה מדת הדין ונשטתה. ובהדי כובשי דרחמנא אין להרהר אנה ואנה. ועל כל זאת גלגל עמה כמה שנים, ובקושי הפרשוהו ממנה שלא יתייחד עמה כי אין התיר לאיסורה בבדיקות פקחות ולא בהרגשה...
ונראין הדברים דלעניין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתה צילת' כולי האי כמו קטנה המתגרשת בקידושי אביה, משום דזו הגיעה לכלל שנותיה. ונראה דגדולה [ש]יש לה דעת פעוטות הרי היא כפיקחת לכל דבריה אפילו לקבל קידושיה תולה [צ"ל: יכולה]. והכי מוכח בפרק מי שמת (ב"ב ע"ב) הגדול בן עשרים אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן, עדיף למכור בנכסי אביו דפחות [צ"ל מפחות] מבן עשרים ויודע בטיב משא ומתן, הילכך 'יודעת לשמור גיטה' דשוטה מסתבר דסגי אפילו בצרור וזורקו, ולכל היותר בעי בהבחנה בין חפץ לחפץ בשעה שמחזירתן.
ר' שלמה זלמן אויערבאך, מוריה, גל' סח, עמ' סה
ר' שלמה זלמן אוירבך, ירושלים תר"ע (1910) - תשנ"ה (1995), מגדולי הפוסקים בדורנו. ראש ישיבת "קול תורה" בירושלים. מחיבוריו: שו"ת מנחת שלמה, 'מאורי אור' על הלכות חשמל בשבת, ו'מעדני ארץ' על הרמב"ם.
גם דעתי מסכמת לכך, דכל שהוא מבין, ויש לו דעת כמו פעוטות, ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנו מקיימים מצוותיו, שפיר חשיב בר דעת לגבי קיום מצוות, ובהגיעו לגיל י"ג יחשב כגדול... ומיהו לענין עונשין שפיר נראה דכמו דחס רחמנא על קטן כך גם מפגר כקטן הוא דחשיב לענין זה אף על גב שהוא גדול, דלא מסתבר לומר דלאחר שהגדיל דינו רק כשוגג ואם ישתפה יתחייב בחטאת, ולכן נראה שרק לענין קיום מצוות שמבין בהם כפעוטות דינו כגדול, וממילא דגם בקטנותם יש מצות חינוך וכמו"ש כת"ר".
שו"ת מהרי"ק החדשים, סימן כ
ר' יוסף קולון, ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.
ועוד נראה לע"ד דלא דמי כלל מי שעושה מעשה המורה טירוף הדעת כי התם דהוה אכיל תמרי ושדי קשיית' ביה רבא, וכגון ההיא דמי שאחזו דנשתתק מחמת החולי המטרף את דעתו, וכן ההיא דלעיל שהשיב עליו רבינו אביגדור, דודאי התם איכא למיחש דדילמא הין שלו לאו הין ולאו שלו לא הוי לאו, דכיון דנטרפה דעתו אינו יודע מה מוציא מפיו ואין מדקדק כלל בדבריו, ולהכי הזקיקוהו בדיקת בפירות דימות החמה ודימות הגשמים להבחין אם ישוב כהוגן על הין הין וכו'.
אבל מי שהוא מיושב בדעתו ומה שהוא אומר הוא אומר ביישוב הדעת, אלא שאינו מבין ענייני העולם כשאר בני אדם, מ"מ כל היכא שלא הוחזק להיות מאותן שהזכירו רז"ל בפ"ק דחגיגה נר' לעניות דעתי דמעשיו קיימים בכל מילין, שהרי על כרחין צריך איזה גבול ושיעור לומר באיזה ענין יחשב מבין ובאיזה ענין לא, שהרי יש מבין מעט ויש מבין הרבה, יש ממהר להבין כבר שית וכבר שבע ויש מאחר ואין הדעות שוות.
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041