מורשת המשפט בישראל
סדנאות במשפט העברי
© מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society
בנושא
לשון הרע
בעריכת
פרופ' נחום רקובר
ספרית המשפט העברי
תשע"ב-2012
התוכן
חקיקה ופסיקה ישראלית
הצעת חוק לשון הרע, התשכ"ב-1962, דברי הסבר (הצעות חוק, התשכ"ב, עמ' 145 = נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 632)
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, סעיפים 1, 6, 7, 11, 15-14, 19
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 288
הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב-2011
הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים), התשע"ב-2011
לשון הרע - הדין המצוי והרצוי, חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור (ירושלים 2005), עמ' 142
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, 344-343
רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי.
תקנון האתיקה המקצועית של העתונות (מיום 16.5.96), סעיף 12א
א. איסור לשון הרע
ויקרא, פרק יט, פסוק טז
תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו, עמוד ב - דף טז, עמוד ב
תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג, עמוד ב
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכות א-ב, ה
ב. לשון הרע לתועלת - "חובה חוקית, מוסרית או חברתית"
ויקרא, פרק יט, פסוק טז
אור החיים, שם
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח
שערי תשובה, שער שלישי, סימן רכא
עליות דרבנו יונה, בבא בתרא, דף לט ע"א
ספר החינוך, מצוה רלו
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיפים א-ב
חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיפים א-ב
שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יג
ג. מעמדם של אנשי ציבור
שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא
ד. פרסום חשד כדי לסייע במציאת ראיות
שו"ת הרא"ש, כלל ז, סימן ז
שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא
ה. העדר כוונה רעה
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ד
שערי תשובה, שער שלישי, סימן עד
פירוש הרמב"ן, דברים, פרק כד, פסוק ט
שו"ת מהר"י ווייל, סימן קסח
רמ"א, חושן משפט, סימן תכא, סעיף א
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, באר מים חיים, ס"ק א
ו. המפרסם במטרה להסיר חשד מעל עצמו
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קסד, עמוד ב
רשב"ם, שם
מהרש"א, חידושי אגדות, שם
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יא, עמוד א
רש"י, שם
ספר חסידים, סימן כב
ספר חסידים, סימן של
שו"ת שמע אברהם, סימן מז
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף יז
באר מים חיים, שם
ז. ענישה על לשון הרע
שו"ת הרשב"ש, סימן קיא
שו"ת משפטי שמואל, סימן פה
שו"ת הראנ"ח, סימן קיא
סמ"ג, מצוות לא תעשה, ריג
שו"ת שפת הים, אבן העזר, סימן ח
חקיקה ופסיקה ישראלית
הצעת חוק לשון הרע, התשכ"ב-1962, דברי הסבר (הצעות חוק, התשכ"ב, עמ' 145 = נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 632)
סוגיַת לשון הרע, פרטי דיניה ואיסוריה - שרשים קדומים לה במסורת המשפט העברי. בספר ויקרא (יט, טז) נאמרת האזהרה: 'לא תלך רכיל בעמיך', וחכמי המשפט העברי לתקופותיו השונות ראו בלשון הרע 'עוון גדול וגורם להרוג נפשות רבות מישראל' (רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה א).
...כמה מן העקרונות והחידושים שבהצעה נידונו בהרחבה בספרות ענפה של המשפט העברי, וסמוך לדורנו זה, דן אחד מגדולי ההלכה העבריים בכל פרטי דינים אלה בחיבורו 'חפץ חיים', אשר קראו כך על שם האמור בתהלים לד, יג-יד: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה'. מתוך סקירת מקורות אלה אנו למדים, כי בהתאם לאמור בחוק המוצע, כלולים בעברת לשון הרע הן דברים המובעים בכתב והן שבעל פה, בין שנאמרו על היחיד ובין על הרבים, בין על החי ובין על המת. על עברייני לשון הרע הוטלו על ידי בתי הדין העבריים בתקופות ובפזורות שונות עונשים פליליים וחובת תשלום פיצויים לנפגע, ואף נהגו לחייב את מספר לשון הרע בפרסום התנצלות על המעשה אשר עשה.
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, סעיפים 1, 6, 7, 11, 15-14, 19
1. לשון הרע מהי
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד.
6. לשון הרע - עבירה
המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת.
7. לשון הרע - עוולה אזרחית [תיקון: תשכ"ז]
פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15ב, 55, 58, עד 61 ו- 63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.
11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת [תיקון: תשמ"ד]
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת...
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 288
המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים.
הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב-2011
חובת סודיות
2. ספק שירות לא יגלה פרטי מידע של מנוי שלו או מידע שיש בו כדי לזהותו, אלא אם כן המנוי נתן לכך הסכמה מדעת או אם ספק השירות נדרש לכך לפי הוראות כל דין או לפי צו של בית משפט.
דרישת נתון מזהה
3. (א) פנה מבקש לספק השירות שבאמצעותו פורסם התוכן האמור, באופן המפורט בסעיף קטן (ב), לשם קבלת הנתון המזהה במועד פרסום התוכן האמור, ימסור לו הספק את הנתון המזהה, ככל שהוא מצוי ברשותו.
(ב) בקשה כאמור בסעיף קטן (א) תוגש בתצהיר ערוך כדין שייכללו בו פרטים אלה: פרטיו האישיים של המבקש, התוכן שפורסם, מקום פרסומו ברשת התקשורת האלקטרונית, הצהרה כי הנתון המזהה דרוש למבקש לשם ניהול הליך משפטי או מיצוי זכויותיו נגד מי שפרסם את התוכן האמור, וכן הצהרה כי לא יעשה כל שימוש בנתון המזהה, לרבות כדי להתחקות אחר פרטי המידע של מפרסם התוכן, ולא יעבירנו לאיש אלא בבקשת חשיפה.
יוזם: חבר הכנסת זבולון אורלב
הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים), התשע"ב-2011
הוספת סעיף 12א
2. אחרי סעיף 12 לחוק העיקרי יבוא:
"חובת פרסום תגובה ללשון הרע
12א. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה על הפרסום בתוך זמן סביר; היו כמה נפגעים מהפרסום, תינתן
אפשרות נאותה לכל אחד מהם לפרסם את תגובתו המלאה, אלא אם כן הסכימו לפרסם תגובה משותפת.
(ב) מפרסם שלא פעל לפי הוראות סעיף קטן (א) יישא באחריות אזרחית בלבד לפי חוק זה."
תחולה
3. חוק זה יחול על תובענות שעניינן פרסומים שפורסמו מיום תחילתו של חוק זה ואילך.
יוזמים: חברי הכנסת מאיר שטרית, יריב לוין, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי, ישראל חסון
לשון הרע - הדין המצוי והרצוי, חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור (ירושלים 2005), עמ' 142
במשפט הישראלי, במשפט השוויצרי, במשפט האוסטרי ובמשפט הספרדי אין התייחסות מיוחדת לתופעת לשון הרע על אישי ציבור. ההגנה על כבודם של אישי ציבור היא במסגרת עבירת לשון הרע הרגילה. אין התייחסות מיוחדת לתופעה זו ואין העדפה להגנה על כבודם של הפוליטיקאים. לעומת זאת, לשון הרע על אישי ציבור פוליטיים מהווה, לפי סעיף 187a לחוק הפלילי הגרמני, עבירה בנסיבות מחמירות.
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, 344-343
הנשיא, מ' לנדוי: ...לא מעמד-על של חופש הביטוי לעומת זכויות-יסוד אחרות אלא, בלשונו של השופט אגרנט - "תהליך של העמדת ערכים מתחרים שונים על כפות המאזניים ושל בחירתם."
לא דירוג "אנכי" של "זכות-על" כנגד זכות סתם אלא תיחום אפקי של זכויות בעלות מעמד שווה, ללא מגמה של העדפת זכות פלונית כפי שהוגדרה במעשה חקיקה על חשבון חברתה. מכאן שיש לפרש את הזכות הכתובה על ספר כפשוטה, לפי כוונת המחוקק, בלי להעמיד מעליה זכות שאינה כתובה על ספר.
עד כמה שידיעתי מגעת הופיע הרעיון של "זכות-על" העומדת מעל לחוק חרות עד כה רק פעם אחת בפסיקה שלנו, בדעתו הנפרדת של השופט זוסמן (כתארו אז) ע"ב 1/65, ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית (יעקב ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365), בע' 389. את השראתו לכך קיבל השופט זוסמן מחוות דעת של בית המשפט העליון בגרמניה המערבית שהעמיד כללים חוקתיים יסודיים אפילו מעל לחוקה כתובה. על דעה זו נמתחה ביקורת אקדמית... הנשיא אגרנט לא הלך שם בדרך זו. הוא פירש את חוק הבחירות לכנסת לאורם של עקרונות חוקתיים שבהכרזת העצמאות. בזה המשיך ללכת בדרך שהתווה הוא בהלכת "קול העם", ללא מגמת צמצום בפרשנות החוק החרות.
אם נדייק, עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח, דהיינו חירותו להשמיע את אשר עם ליבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע כנגד זכותו שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב, אם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים, הייתי מעמיד את הזכות מעל החרות (על הגדרת זכות כנגד חירות ראה בג"צ 112/77 בע' 662). נראה שכך מציגים את הדברים מנסחי הצעת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח (הצעות חוק תשל"ג, ע' 448), שהזכיר חברי הנכבד, כי לעומת זכות הבעת הדעה המופיעה כזכות יחסית שניתן להגבילה, לפי סעיף 11(ב), "על פי חוק הבא להבטיח את קיום המשטר הדמוקרטי... לשמור על זכויות הזולת וכו'" עומד סעיף 3 שלפיו "כל אדם זכאי להגנה כדין על חייו, גופו, נפשו, כבודו ושמו הטוב", וזכות זו אינה ניתנת כנראה, לפי כוונת המנסחים, להגבלה על-פי שום חוק. הנוסח המעמיד את הזכות לשם טוב באותו מעמד כמו הזכות לחיים מזכיר לנו את מאמר קדמונינו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". בימינו קוראים לזה "רצח אופי". (על הלכות המשפט העברי המדגישות את מקומו החשוב של כבוד האדם במערכת הערכים המשפטיים הראויים להגנה ראה חיבורו של ד"ר נ' רקובר "ההגנה על כבוד האדם", בחוברת נ"ד בסדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי בהוצאת משרד המשפטים). לפי זה, אם הזכות לחופש הביטוי היא "זכות-על", כיצד נכנה את זכותו של אדם להגנה על כבודו ושמו הטוב? בשבילי אך מדגים הדבר את הבעייתיות של מגילת זכויות חרותה כלשהי ומוכן אני להסתפק במשל נחמד שמצאתי בספרו של Chafee, Free Speech in the United States, p. 31, על אדם שהובא לפני שופט מפני שהניף את זרועותיו ופגע בחוטם חברו. הוא שאל אם אין לו זכות להניף זרועותיו כרצונו בארץ חפשית, והשיב לו השופט: "זכותך להניף זרועותיך נגמרת בדיוק במקום שבו מתחיל חוטם חברך".
אני מציע שלא נלך שבי אחרי הלכת N.Y. Times האמריקנית שאצלה מרוחה על חוות-דעתו של חברי הנכבד. כאמור, הוחלט שם, כי מי שמפרסם דברי בקורת על איש ציבור בעניין ציבורי אינו חייב בשל הוצאת שם רע, אפילו מכילים דבריו הצגת עובדות כוזבות, כל עוד נעשה הפרסום בתום-לב. השופטים בלק, דוגלס וגולדברג עוד הגדילו לעשות וסברו שהוא הדין אפילו פורסמו הדברים בזדון הכל למען שמור על עקרון התיקון הראשון לחוקה, בדבר חופש הביטוי והעתונות, שהפך אצל משפטנים הפונדמנטליסטיים מבית-מדרשו של השופט בלק לכלל ברזל שאינו ניתן לשום הגבלה. מובטחני שאילו הכילה מגילת הזכויות האמריקנית הוראה כגון זו שבסעיף 3 של הצעת חוק היסוד שלנו - ואין אני יודע מדוע הושמטה שם זכותו של אדם לשמו הטוב כאחת מזכויות האזרח - לא היה בית-המשפט האמריקני מגיע לקביעת הלכה כה קיצונית. הרי על-פיה מותר להשמיץ עובד ציבור ללא יסוד עובדתי, למשל, שקיבל שוחד, אלא אם (לדעת הרוב) עולה בידי המושמץ להוכיח שהמשמיץ פעל בזדון.
רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי.
השופט א' רובינשטיין:
א. לאחר העיון בחוות דעתו המקיפה של חברי המשנה לנשיאה, שבה תיאור מפורט של הרקע הנחוץ עליו לא אחזור, חוששני כי איני יכול להצטרף לעמדתו. חוות דעתו של המשנה לנשיאה כוללת שני חלקים מרכזיים העומדים כל אחד לעצמו. חלקה הראשון (פסקאות 22-11) כולל גם דברים שעל פי מסקנתו המשפטית של חברי נכתבו במידה מסוימת מעבר לצורך - ובו נדרש חברי לשאלת האיזון בין חופש הביטוי (והזכות לאנונימיות) לבין זכותם של תובעים לעמוד על זכויותיהם המשפטיות בנושא בו עסקינן. בחלקה המרכזי השני של חוות הדעת (פסקאות 35-23) עומד חברי על הטעמים להיעדרה של "מסגרת דיונית מתאימה למתן הסעד המבוקש" (ככותרתה של פסקה 23) - ועל כן נותר לשיטתו ריק משפטי שאינו מאפשר קבלת סעד בגין הזכויות שנפגעו. לשיטתי, ניתן לאתר את המסגרת המשפטית ולאפשר סעד...
ג. ברם, המסקנה המשתמעת, לפיה אין בדין עילה לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את זהותם של גולשים שביצעו עוולה אינה פשוטה בעיני במספר מישורים. אכן, ניתן לומר, כי אין עילה כאמור בחוק החרות... ברם, למעלה מעשרים פסקי דין שניתנו בחמש השנים האחרונות בערכאות הדיוניות מניחים - אולי מדויק יותר לומר יוצרים - עילת תביעה כאמור או מכירים בקיומה... ובין אם נקבע בהם, כי התמלאו התנאים לחשיפת פרטי הגולשים (בעשרה מתוך המקרים המובאים מטה), ובין אם לאו (בשמונה מהם) - לא עלה בידינו למצוא בית משפט שדחה את התביעה בהעדר עילה. לשון אחר, כל המותבים הנזכרים מטה סברו, כי לתובעים עילת תביעה טובה לחייב ספקיות אינטרנט ומפעילי אתרים לחשוף את זהותם של גולשים מעוולים. על כגון דא אולי ניתן לקרוא בהשאלה את דברי חכמים, "פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם - א"ר]" (בבלי, ברכות מה ע"א)...
כ. במשפט העברי אנו מוצאים, כי חכמים חידשו (קרי, יצרו) עילת תביעה נגד מעוולים כדי למנוע את האנדרלמוסיה הנובעת מהאפשרות לעוול ללא מוראה של תביעה אזרחית, אשר דומה, כי בלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו" (כלשון המשנה, אבות ג, ב). כך נקבע לגבי היזק שאינו ניכר (נזק שאינו משנה את גוף הדבר מכפי שהיה; לגביו ראו אנציקלופדיה תלמודית, בערך "הזק שאינו נכר"), שמעיקר הדין אינו מקים עילת תביעה: "ור' יוחנן אמר: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד - פטור; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק [=אינו נחשב היזק], ומה טעם אמרו במזיד חייב? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר פטור אני" (בבלי גיטין נג ע"א; ההדגשה הוספה - א"ר).
רוצה לומר, הגם שמעיקר הדין, מן התורה, היה מקום לפטור על היזק שאינו ניכר - על העושה במזיד הטילו חיוב, בחינת "סייג לתורה", כדי "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו [הטומאה היא דוגמה לנזק שאינו ניכר - א"ר]".
כא. כך גם תיקנו חיוב שבועה לשניים האוחזים בטלית אחת וטוענים לבעלות בכולה. אמנם בנסיבות אלה מעיקר הדין אין עילה לחייב את כל אחד מהתופסים להישבע על טענתו (ראו לדוגמה בית הבחירה (לרבנו מנחם המאירי) בבא מציעא ב ע"א), אך אף על פי כן: "שבועה זו למה? - אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא" (בבלי בבא מציעא ה ע"ב; ההדגשה הוספה - א"ר).
הרציונל אינו רק שמירה על ממונו של אדם פרטי זה או אחר, אלא אף השיקול הציבורי "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא" או "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף". ואם עדיין יש ספק בדבר האינטרס המוגן, באה התוספתא (בסוגיית היזק שאינו ניכר) ומנסחת את הדברים באופן מפורש "בשוגג פטור במזיד חייב מפני תיקון העולם" (תוספתא גיטין ג, ז; ההדגשה הוספה - א"ר).
תקנון האתיקה המקצועית של העתונות (מיום 16.5.96), סעיף 12א
12א. הליכים פליליים
א. עתון ועתונאי יכבדו בפרסומיהם את העקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין.
ב. (1) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה שנעצר אך טרם הובא בפני בית משפט, אלא אם הסכים לכך או אם קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד.
(2) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה בטרם נעצר ובטרם הובא בפני בית משפט, אלא אם הסכים החשוד לפרסום או אם התקיימו התנאים הבאים:
(א) הודע לחשוד מבעוד מועד דבר החשד וניתנה לו שהות נאותה להגיב בטרם הפרסום.
(ב) קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד.
ג. (1) בכיסוי ההליך הפלילי אין ליצור מראית עין מובהקת של כוונה להשפיע על תוצאות המשפט. בכלל זה, אין לפרסם במהלך המשפט הערכה נחרצת של העדויות או העמדות של הצדדים או עמדה לגבי תוצאה מסוימת של ההליך.
(2) על אף האמור לעיל, אין מניעה לפרסם פרשנות משפטית של הדין, משמעותו והשלכותיו, בכל שלב שהוא, ולאחר מתן פסק דין או החלטת ביניים - התייחסות ביקורתית לגבי הכרעות משפטיות או עובדתיות שניתנו בהם.
ד. פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי העניין, יפרסם זאת העיתון בהבלטה הראויה.
א. איסור לשון הרע
ויקרא, פרק יט, פסוק טז
לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך; אני ה'.
תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו, עמוד ב - דף טז, עמוד ב
תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים...
במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו.
א"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (משלי יח, כא): 'מות וחיים ביד לשון', וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר (ירמיהו ט, ז): 'חץ שחוט לשונם'.
...בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו): 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'.
תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג, עמוד ב
שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה, ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: 'טוביה חטא וזיגוד מינגד?!' אמר ליה: 'אין, דכתיב (דברים יט, טו): "לא יקום עד אחד באיש", ואת לחודך אסהדת ביה - שם רע בעלמא קא מפקת ביה'.
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכות א-ב, ה
הלכה א: המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ואע"פ שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו 'ולא תעמוד על דם רעך', צא ולמד מה אירע לדואג האדומי.
הלכה ב: אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: 'כך אמר פלוני', 'כך וכך שמעתי על פלוני'. אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר 'כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו', ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב (תהלים יב, ד): 'יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות'.
הלכה ה: אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע.
ב. לשון הרע לתועלת - "חובה חוקית, מוסרית או חברתית"
ויקרא, פרק יט, פסוק טז
לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך; אני ה'.
אור החיים, שם
ר' חיים בן עטר, מרוקו תנ"ו (1696) - ארץ-ישראל תק"ג (1743). בקי בתורת הנגלה והנסתר.
לא תעמוד וגו' - לצד שצוה על הרכילות התנה בו שלא יעמוד על דם רעך, שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח חייב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו, ולא יאמר הרי זה רכילות, הא למדת שאם לא גילה אוזן חבירו והרגוהו בטל אזהרת לא תעמוד וגו', צא ולמד ממעשה גדליה בן אחיקם שגילו לו וכשלא חש היה מה שהיה (ירמיה מ, יד).
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח
המוכיח את חבירו תחלה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא יט, יז): 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
שערי תשובה, שער שלישי, סימן רכא
ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, מגדולי חכמי התורה והמוסר במאה הי"ג. בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. ספרו 'שערי תשובה' הוא מספרי המוסר המפורסמים ביותר בישראל. בין תלמידיו, ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א. נפטר בשנת כ"ד (1263).
ודע, כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר ראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה תורה שיעיד עד אחד בבית דין כדי לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחילה.
עליות דרבנו יונה, בבא בתרא, דף לט ע"א
אבל ודאי בדברים שבין אדם לחבירו, שאין לו תקנה עד שיעשה השבון או שיְרַצה את חברו והוא אינו מרצֵהו, או בשאר עבירות שאוחז אותם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם, ולא במקרה, אבל הם מדרכיו ולמודו, מצוה לגנותו בפני כל אדם, שנאמר (משלי כח, ד): "שונאי ה' יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם", כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רעה...
וכדי שישוב גם הוא מדרכו ויתקן מעשיו...
ועוד שיחדלו רבים ללכת בדרכו כשהם שומעים שהבריות מגנים פועל העַול.
ספר החינוך, מצוה רלו
ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבור חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.
שנמנענו מן הרכילות, שנאמר "לא תלך רכיל". והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחבירו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתינו לסילוק הנזקין ולהשבית ריב...
משרשי המצוה, כי ה' חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות סיבה לריב ומצה.
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י
ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) - תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים.
...ואף על פי כן, אם רואה אדם באחד מידה מגונה כגון גאוה או כעס או שארי מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו, פשוט דמותר ומצוה נמי איכא. אך באופן זה וכיוצא בזה נראה דמצוה להמספר לבאר הטעם למה מספר בגנותו של חבירו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו שאסור לספר אפילו על אמת... ועתה הוא מספר בעצמו.
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיפים א-ב
אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה ולא שילם לו את נזקו, ולא ביקש פניו להעביר לו על עוונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך.
ואלו הן:
א) שיראה דבר זה בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת.
ב) שיזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק.
ג) שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו...
ד) שלא יגדיל העַוְלה יותר ממה שהיא.
ה) שיכוון לתועלת... ולא להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.
ז) שלא יסובב על ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין.
חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיפים א-ב
אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחר, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע, צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא, אך צריך לזה חמשה פרטים שאבארם בסמוך.
ואלו הן:
א) יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע.
ב) שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא.
ג) שיכוין רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו...
ד) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו.
ה) כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב על ידי הסיפור רעה ממש לנידון, דהיינו שלא ירעו עמו ממש, רק שתוסר ממנו על ידי זה הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו, אף דממילא דבר זה הוא רעה לו, מכל מקום מותר. אבל אם יגיע לו על ידי סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו... וכל שכן אם הוא רואה שיסובב על ידי סיפורו לנידון רעה רבה יותר מכפי הדין, אסור לספר עליו.
באר מים חיים, שם
לכאורה בדין זה... יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד...
ונראה לי דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (עג.): 'מנין לרואה את חברו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו, תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך"'. והובא דין זה בחושן משפט, בסימן תכו, שצריך לילך ולגלות אזנו בזה, עיין שם.
ואין לדחות דהתם דוקא שלסטין רוצים להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה - זה אינו, דהרי איתא במכילתא, והובא בספר המצוות להרמב"ם, במצוה רצז, שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חברו נמי משמע, כמו שמוכח מלשון דלא תעמוד וכו'...
וגם זה אין לדחות, דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובבית דין לא שייך רכילות, אבל שלא בבית דין לא - דזה אינו, דכיון דגילתה לנו המכילתא דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחלה כמו לענין נפשות, דכוונת התורה בלאו זה שלא להניח את חברנו לבוא לידי איבוד נפשות לכתחלה, כמו שציירה הברייתא 'מנין לרואה את חברו טובע בנהר' וכו', דאטו 'עדות' כתיב בקרא? ...
ועוד ראיה ברורה מרשב"ם בבא בתרא (לט:) בענין מחאה (ד"ה ומ"ד וכו'), עיין שם, שפירש דלית ביה משום לשון הרע, ומצוה היא לומר מה שאמר עליו חברו דהוא גזלן ואכיל לארעאי בגזלנותא, אף דלכאורה הוא רכילות גמורה, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, ... אלא דהיכא דאין עיקר הכוונה לגנותו של זה, רק לטובתו של זה על להבא כדי שיזהר המחזיק בשטרו, תו לא נקרא רכיל, ומצוה נמי איכא, והוא הדין נמי בעניננו...
וכן מוכח בחינוך, מצוה רלז, דהיכא דכוונתו לסלק הנזקין ולהשבית הריב, אין בו משום 'לא תלך רכיל'.
שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יג
ר' אליעזר יהודה ולדינברג, מגדולי הפוסקים בארץ ישראל בדורנו.
אוסיף בזה מה שמצאתי בספר פתחי תשובה על אורח חיים ([לר' ישראל איסר איסרלין] בעל המחבר ספר תוספת ירושלים ואשי ישראל ועוד), סימן קנו, שכותב, וזה לשונו: 'וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו את העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא: מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו.
דרך משל, במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו, או שראה מחתרת בלילה בביתו או בחנותו - היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע? הלא עונו גדול מנשוא, שעובר על 'לא תעמוד על דם רעך', וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה. ועתה מה לי חותר במחתרת, או שרואה משרתיו גונבים אותו בסתר, או שותפו גנב דעתו בעסק, או שחבירו מטעהו במקח וממכר, או שלוה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא, וכן בעניני שידוך, והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו - כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו' וכו'. עד כאן לשונו.
והדברים מאד מאלפים, ומחזקים ביתר שאת וביתר עז דברינו האמורים בזה, ובלבד שכל הכוונה תהא לא להזיק לו, כי אם לטובת השני ולטובת הכלל, להצילם ולשמרם, דאזי מקיים עוד על ידי כך מצוה רבה שאין ערוך לה.
ג. מעמדם של אנשי ציבור
שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא
ר' אליהו בן חיים, ר"צ (1530) - ש"ע (1610). ראש הרבנים בקושטא בתקופתו.
[א. העובדות] מעשה שהיה כך היה. שרבי מרדכי הכהן, ממונה הקהל, בקש מרבי שבתי ומאחיו מעות שחייבים לקהל... מצד עולי המלכות. ודבר אליו קשות, באף ובחימה, על אשר איננו פורע מה שחייב לקהל יצ"ו. ורבי שבתי אמר לרבי מרדכי, כי לא דבר אליו נכונה בבקשת החובות הנזכרים, ולא כן עשה רבי שבתי בהיותו ממונה בקהל, שרבי מרדכי הנזכר לא פרע לו מה שהיה חייב לקהל, והוא לאהבתו היה מחפה עליו, ונשאר אצל רבי מרדכי הנזכר סך גדול שלא פרעו, ור' שבתי הנזכר החריש לו. אז רבי מרדכי קרא לרבי שבתי: 'שוטה בן שוטה'. עוד אמר לו, שאם כן, לפי דבריך, אינך כדאי להיות ממונה בקהל, מאחר שאתה חשוד לחפות על האנשים. אז השיב רבי שבתי: 'אני איני חשוד לקחת את דמי הצדקה וליהנות מהם'. ויש מי שאומר שאמר לו בפירוש: 'אתה חשוד על הצדקה'...
[ב. הטלת איסור על גילוי זהות המחייבים והמזכים] וזקני הקהל יצ"ו התעוררו לפקח על הדין ועל האמת ועל השלום. וראשונה גזרנו שם בחרם, שאיש ממנו לא יאמר לשום אחד מבעלי הריב, ש'אני הייתי מזכה אותך, אלא שאחרים חייבוך'. וזה דין תורה, אין ראוי שיעשה כן אפילו זולת הטלת החרם הנזכר...
[ג. הטלת עונש על המבזה] ומעתה באנו לעיין במה שאמר רבי שבתי לרבי מרדכי, שהוא חשוד על מעות הצדקה. שאין ספק שהוא מוציא שם רע על חברו, על עון אשר חטא, שהוא רשע וגוזל, שהוא עון פלילי אפילו אצל הדיוט, וכל שכן אצל הגבוה, וחייב מלקות על זה.
ואף על פי שרבי שבתי טוען שאמת הדבר, מכל מקום, כיון שאינו מברר זה על פי שני עדים, חייב לעונש, כההיא דאמרינן פרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"ב): 'זיגוד אסהיד על טוביה וכו', אמר ליה? טוביה חטא וזיגוד מינגיד?! אמר ליה: שם רע הוא דקמפקת עליה' וכו'...
[ד. תקנת הקהל בדבר הטלת חשד של שליחת יד במעות הקדש] עוד אמרו, שזאת לפנים בקהל הסכמה מוסכמת בחרם, שלא יאמר אדם לחברו שהוא חשוד לשלוח יד במעות ההקדש. ואם כן, רבי שבתי זה נכשל בחרם גם כן, על מה שאמר [על] רבי מרדכי. והסכמה זו נחקרה מאנשי הקהל... ודעת קצתם נוטה שלא נתקנה אלא על מי שאין כונתו אלא לבייש, דאם לא כן, אם אמת היה הדבר, למה לא יגיד הענין להציל מעות ההקדש מן הגוזלים?
ומסתברא ודאי, שהתקנה היתה אפילו כשברור אצלו, כל שאינו מברר הדבר בעדים. דאם לא כן, כל אחד ואחד יהא מקנתר את חברו, ואומר שאמת היה הדבר. ואין לתמוה מה ראו על ככה לתקן תקנה כזו, למנוע האנשים מהציל הנגזל, שהרי זה דין תורה גמורה, דאינו אלא מוציא דבר [דיבה?], כיון דעד אחד לאו כלום הוא, וכדכתבנו לעיל. ואיפשר לומר שרצו להחזיק בחרם [את] הדין הזה. שמא תאמר, אדרבא, איפכא מסתברא: שלא החרימו אלו אלא על מה שלא היה אסור מן הדין, דהיינו כל שידוע בעדים, אבל כשאינו ידוע בעדים, למה לי להחרים? תפוק לי דאסור מדינא?! לאו מלתא היא. דאיכא למימר, שאף על פי שהוא אסור מן הדין, רצו לקיים אסור התורה בחרם, כדי לזרז עצמם, וכדאמרינן גבי נשבעין לקיים את המצות... אבל כשהדבר מתברר בעדים, ודאי שאינו בכלל החרם.
ד. פרסום חשד כדי לסייע במציאת ראיות
שו"ת הרא"ש, כלל ז, סימן ז
רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).
וששאלתם: ראובן שנתחייב לשמעון שבועה, ושאל שמעון מן הדיינין שיכתבו לו פתקא, שיחרימו בבית הכנסת אם שום אדם יודע שעבר ראובן על השבועה, כדי שיפסלוהו - אם שומעין לו.
תשובה: חלילה וחס, לא תהא כזאת בישראל, לבייש בן ברית ברבים, ואף התובע החרם ראוי לנזיפה, שמוציא קול ולעז עליו, שהזכיר עליו שום פסול. כי אף היודע שחברו עבר עבירה והעיד עליו לבדו, לוקה, לפי שאינו נאמן יחיד, והוציא עליו קול דברים ושמץ. כדאמרינן (פסחים קיג ע"ב): 'טוביה חטא וזיגוד מנגד?' אלא אם יש לו עדים, יביאם ויעידו, אבל לא נצוה להחרים לו.
שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא
...ומה שטוען ר' שבתי, שיטילו חרם בקהל על מי שיודע עדות שרבי מרדכי חשוד שיבאו ויעידו - אין שומעין לו. וכי האי גוונא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ז, סימן ז)...
מיהו ודאי היינו דוקא כל שאין עדים בדבר כלל, ועל ידי החרם רוצים לדעת הענין, ואם ימצאו עדים, אבל כל שיש הוכחה קצת שיש עדים, אלא שאין רוצים להעיד, פשיטא ודאי שיוכלו להטיל חרם כדי שיעידו העדים. ולא דִבר הרא"ש ז"ל בכיוצא לזה כלל...
ואם כן, כל עוד שאין עד אחר שיעיד כדברי ר' שבתי, הרי הוא חייב לעונש על מה שקרא אותו 'חשוד'.
ה. העדר כוונה רעה
רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ד
ויש דברים שהן אבק לשון הרע. כיצד? ...וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה. הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי כו, יח-יט): 'כמתלהלה היורה זקים חצים ומות... ואמר הלא משחק אני'. וכן המספר לשון הרע דרך רמאות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה שדבר לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו אומר 'איני יודע שדבר זה לשון הרע או שאלו מעשיו של פלוני'.
שערי תשובה, שער שלישי, סימן עד
'אל תתן את פיך לַחטִיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא' (קהלת ה, ה)... עוד יתפרש המקרא על עניין לשון הרע, כי ייענש על הפשיעה בה, אף על פי שלא נתכוון לבזות חברו.
פירוש הרמב"ן, דברים, פרק כד, פסוק ט
'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים'... והיא אזהרה מלדבר לשון הרע... בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו, בין בגלוי בין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות, בין שאין מתכוין להזיק כלל.
שו"ת מהר"י ווייל, סימן קסח
ר' יעקב וייל, מחכמי אשכנז במאה החמש-עשרה. שימש ברבנות בנירנברג, אויגסבורג וערפורט. נפטר בשנת ר"י (1450).
ועבור האשה שתובעת את בעלה ובייש אותה וכו'. כתב מהר"ם ממירזבורק בנימוקי שלו, וזה לשונו: 'הקובל על חבירו שהלשין אותו או שגנב לו, הואיל ובלשון קבלה הוא, אין עונש בדבר'. עד כאן לשונו. מכל מקום נראה לי דהאשה תקבל דכוונתה לא הייתה לבייש.
רמ"א, חושן משפט, סימן תכא, סעיף א
מי שקיבל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כיון לביישו (מהרי"ו סימן קסח).
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, באר מים חיים, ס"ק א
ונראה דאפילו אם אינו מכוין לבזותו בזה... אפילו הכי אסור לספר ענין כזה... וכמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו, וזה לשונו: 'והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע'. וכוונת הרמב"ם, אפילו אם אין כוונתו לגנותו בזה, וכמו שהביא הכסף משנה שם מקור לדין הרמב"ם ממעשה דיהודה בן גרים בשבת (לג ע"ב), וכפירוש רש"י שם שיהודה בן גרים לא התכוון, חס ושלום, לגנות בזה לר' שמעון בן יוחאי, רק לפי תומו סיפר זה בביתו, וממילא נתודע אחר כך, והכי נמי דכוותיה.
ו. המפרסם במטרה להסיר חשד מעל עצמו
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קסד, עמוד ב
ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי [=אותו גט מקושר שבא בפני רבי], ואמר רבי: אין זמן בזה? אמר ליה ר' שמעון ב"ר לרבי: שמא בין קשריו מובלע? פלייה וחזייה [=פתח את קשריו וראה אותו]. הדר חזא ביה רבי בבישות [=הסתכל בו רבי בכעס], אמר ליה: לאו אנא כתבתיה [=לא אני כתבתיו], ר' יהודה חייטא כתביה [=ר' יהודה החייט כתָבו]. אמר ליה: כלך מלשון הרע הזה.
רשב"ם, שם
חזא ביה בבישות - כסבור שהוא כתבו, וברצונו לא היו עושין מקושר, אלא פשוט, לפי שטועים בו. אי נמי, לפי שהיה מובלע בין קשריו יותר מדאי, שרבי עצמו טעה בו. יהודה חייטא - כן שמו.
כלך מלשון הרע הזה - כלומר, לא היה לך להטיל אשמה עליו. היה לך לומר: 'איני כתבתיו'.
מהרש"א, חידושי אגדות, שם
ר' שמואל אליעזר איידלס, קראקא, שט"ו (1555) - שצ"ב (1632). מן החשובים שבמפרשי התלמוד. הקים ישיבה בעיר אוסטרא, ונחשב גאון הדור.
הא ודאי כיון דחזא ביה בישות הוה הוצרך ליה למימר 'לאו אנא כתבתיו', להינצל נפשו, אבל הא דקאמר 'יהודה חייטא כתביה', לא הוצרך ליה למימר. וזה שדקדק לומר 'מלשון הרע הזה': אף שבאת להינצל נפשיך, לא הוצרכת לומר דבר זה.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יא, עמוד א
מעשה ברבן גמליאל שאמר: 'השכימו לי שבעה לעלייה'. השכים ומצא שמונה. אמר: 'מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד!' עמד שמואל הקטן ואמר: 'אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי'. אמר לו: 'שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה'. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד.
כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: 'מי שאכל שום - יצא!' עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: 'אתה הוא שציערת לאבא?' אמר לו: 'לא תהא כזאת בישראל!'
ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר. אמרה לו: 'רבי, אחד מכם קדשני בביאה'. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה. עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן.
ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל. דכתיב (עזרא י, ב): 'ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם, ויאמר לעזרא: אנחנו מעלנו באלהינו, ונשב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה לישראל על זאת'.
ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע. דכתיב (יהושע ז, י-יא): 'ויאמר ה' אל יהושע: קם לך, למה זה אתה נפל על פניך? חטא ישראל!' אמר לפניו: 'רבונו של עולם, מי חטא?' אמר לו: 'וכי דילטור אני לך? הטל גורלות'.
ואיבעית אימא - ממשה, דכתיב (שמות טז, כח): 'עד אנה מאנתם'.
רש"י, שם
ולא לעבר שנה עליתי - להצטרף עמכם עכשיו.
אלא ללמוד - תורה מכם, היאך תעשו.
מחמת כיסופא הוא דעבד - שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו.
שציערת לאבא - שאכלת השום ונדף הריח.
חס ושלום - שאוכל השום בבואו לבית מדרשו, אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי, כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא.
משמואל הקטן - כדאמרן.
אנחנו מעלנו - והוא לא נשא נכרית, והכניס עצמו בכלל, שלא להלבין פניהם.
מיהושע - ממעשה דיהושע שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לו מי הוא החוטא, והכניס את כולן בכלל, שנאמר 'חטא ישראל' במעשה דעכן.
דילטור - רכיל.
מאנתם - כולן בכלל, והרי כולן לא יצאו ללקוט, אלא מקצת, דכתיב (שמות טז): 'יצאו מן העם ללקוט' וגו'.
ספר חסידים, סימן כב
ר' יהודה החסיד, אשכנז, נפטר ד"א תתקע"ז (1217). מגדולי בעלי המוסר שקמו לישראל.
מי שחטא בדבר אחד, ואחרים נחשדים, צריך לומר 'אני הוא שחטאתי', כדי שלא יחטאו העולם על ידו, שיהיו חושדים בכשרים. ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי הוא החוטא, צריך שיאמר 'אני הוא שחטאתי', אע"פ שלא חטא, ועל ידי שיתוודה, החוטא לא יבוש, כמעשה דר' מאיר...
ספר חסידים, סימן של
'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב, כב), ולא מכל ישראל. פעמים שהגבאי נותן לבני טובים שאינם יודעים הדבר אלא שנים או שלושה מחשובי העיר, שאם ידעו האחרים, היה זה המקבל מתבייש, כי כשיכעסו היו מלבינים פניו. והיה הגבאי נותן על פי שניים או שלשה טובי העיר לעניים טובים, ושאר הקהל תמהים אנה הלכו מעות הצדקה כל כך מהרה, ויש לו בושת. ומוטב לגבאי שילבינו את פניו, ואל יתבייש העני, [ש]אם יגיד הגבאי, יתבייש העני המקבל.
שו"ת שמע אברהם, סימן מז
ר' אברהם פאלאג'י, בנו של ר' חיים פאלאג'י. איזמיר, המאה התשע-עשרה.
[א. הצגת השאלה] נסתפקתי בעניותי במאי דקיימא לן... דעד אחד לא יעיד בדבר איסור אם כבר נעשה, דאינו אלא כמוציא שם רע... ועל זה אמרו 'טוביה חטא וזיגוד מינגד'... ועל זה לנו לדעת, דהגע עצמך, דשמעון עשה דבר מקולקל ובא תקלה גדולה על ידו, והעולם חשבו דהוא מעשה ראובן, ומרננו אבתריה [=ומרננים אחריו], אבל היה יודע ראובן דמיד שמעון יצא תקלה זו, וכדי להסיר החשד מעליו, שלא יטעו בו העולם, מוכרח לגלות לפני מאריה דאתרא [=רב העיר] מי אשר חטא, וכשיודיע את בעל הדבר באותות ובמופתים אשר יתן, אז הדבר ברור שיאמינו שהוא נקי וצדיק, ואין בו עון אשר חטא. ואם באופן כזה משום 'ולזות שפתים הסר ממך' הותר להעיד אפילו שהוא יחידי, או דילמא מוטב שיחשדוהו ולא יהיה מגלה סוד חברו, כיון דאין עד אחר עמו להעידו, ואשרי מי שחושדין אותו ואין בו. ולאו כל כמיניה [=אין ביכולתו] להעיד יחידי כדי להציל עצמו ולחוב לאחרים.
[ב. ראיה מן המעשה בר' שמעון בן רבי] ואען ואומר, דנראה שהדברים פונים למאי דאמרינן... בההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי... וראיתי למוהרש"א בחידושי אגדות דכתב... ולפי דבריו אלה קשה, דהיה לו להביא פירוש רשב"ם ולהגיה בו, דכתב, וזה לשונו: 'כלך מלשון הרע - כלומר לא היה לך להטיל אשמה עליו אלא היה לך לומר "אני כתבתיו"'. ע"כ. ולפי דברי מוהרש"א, אית לן למימר די מחסורו אשר יחסר 'לא', וצריך לומר 'אני לא כתבתיו'.
אלא שראיתי למוהרש"ל, בספר חכמת שלמה, דכתב בלשון רשב"ם 'היה לך לומר אני כתבתיו, כך צריך לומר'. והיינו דמותר לשקר ולהטיל עליו מום כדי לעבור השעה...
[ג. דחיית הראיה מר' שמעון בן רבי] אך כדי לפשוט הספק שנסתפקתי מהך עובדא, צריך התבוננות. והוא, דיש צד לומר לפי פשט דברי מוהרש"א, דמי שחשדוהו על דבר רע, מה שהותר לו לומר הוא דוקא שהוא לא עשאו, ולא עוד. אבל לומר על פלוני אלמוני שעשאו - אסור. ויש צד אחר לומר, דדוקא בכי האי גונא, דקים ליה בגוויה דרבי מאמין בדבר ר' שמעון, דבאומרו 'אני לא כתבתיו' יספיק לו ודי והותר, כי דבריו מקובלים אצל רבי, דהוא בחזקת נאמן, אז הוא דאסור לגלות מי בעל הדבר... אבל בעלמא, כי אתרמי מילתא דחשדוהו לאדם, ולא יצא החשד אם לא יגלה כנף מי היה, אפשר דמותר לגלות מסתורים, דלא סגי בלאו הכי.
[ד. הבחנה בין דבר עברה לפגם אחר] ואף אם תמצי לומר, דמותר לו לאדם לגלות כדי להינצל עצמו, היינו בדבר דלא יוציאנו מחזקת כשר ולא יענישוהו, אך אם הוא בדבר עבירה, דיהא נפסל וראוי לעונשין, אז טוב לו שיחשדוהו, דהוא קול בסתם, 'ולא יקום עד אחד באיש לענות בו סרה לכל עון ולכל חטאת', כי הוא אדם רשע. וגם בצד זה יש מקום לדחות לאידך גיסא, דדוקא בההיא דגט לא הותר לו לגלות מי היה כי אם לומר 'אני לא כתבתיו', ואם יאמינו יאמינו, אך בדבר עבירה, משום 'והייתם נקיים מה' ומישראל' אדרבה מצוה עליו לפרסם החוטא כדי להינצל עצמו מחשד של עבירה, אם הוא באופן דלא יהיה נקי מהחשד אם לא יגלה מי הוא החוטא. ובכן לפי פירוש מוהרש"א לא הגענו עדיין לפרק 'זה בורר', וכמו כן לפי רשב"ם. ודו"ק.
[ה. אם האמת תתגלה אם לאו] ואין להביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין, דף יא ע"א, 'עמד שמואל הקטן ואמר "אני שעליתי" וכו'... דמשמע שמותר להביא עצמו בכוונה מכוונת לידי חשד כדי שלא לבייש למי שחטא, שלא יתפרסם בעל המעשה, כל שכן כשכבר חשדוהו, שלא לגלות בקום עשה על הנפש השוגגת - דהא יש לדחות ולומר, דשאני כל הני עובדי, דבלאו הכי לא היה ספק כלל דיהיה בהם חשדא קיימת, וראו בעין שכלם דמילתא דעבידא לאגלויי הוא דליכא בהו דבר, כיון דממנו יראו וכן יעשו, ומגמתם לא היה לתלות הדבר על עצמם, כי אם לכלול כולם, ושלא יהיה ניכר מי אשר היה, וכאשר תראה למהרש"א בחידושי אגדות שם ולהרי"ף באגדתיה... אכן כשהחשדא מעלנא אית ביה, מפקנא לית ליה [על פי גיטין נו ע"ב], יתכן לומר דהותר לגלות הדבר כדי שיהיא הוא נקי מעוון.
אכן מריהטא דלישנא דר"י החסיד ז"ל, בספר החסידים, סימן כב, נראה דיש להביא ראיה לנידון נידן. והוא, דכתב, וזה לשונו: 'ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי הוא החוטא, צריך שיאמר "אני הוא שחטאתי", אע"פ שלא חטא'. עד כאן לשונו. מזה נראה דבכל גוונא חיובא רמיא עליה דאיניש להביא עצמו לידי חשד אף אם לא יצא החשדא, כדי שלא יחשדו לאחר...
[ו. גבאי צדקה נכנס על דעת שיושמץ] זאת שנית, דגבאי צדקה שאני, ואין לו דמות עם שאר ענייני העולם, דהכי אורחייהו דאינשי להרהר אחריו, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, אדון הנביאים וראש החסידים, ואמרו רז"ל על פסוק 'והביטו אחרי משה', דחשדוהו על חשבון המשכן, כידוע. ויגיד על זה לשון הספר חסידים שבסימן שאחרי זה, ויטע 'אשל' בבאר [על פי בראשית כא, לג; רמז לסימן שלא] לומר, 'אם הגבאי שומע מהנבלים שאומרים לו שחושדין אותו, אל יקפיד על דבריהם, שנאמר "כי נבל נבלה ידבר" (ישעיהו לב, ו), ואין צריך לשום אל לבו' כו'. יעויין שם. אם כן, גבאי צדקה יצא מן הכלל, דהכי רגילי אינשי דלא מעלי לחשוד אותם, ולדבר תועה אליהם, ומקודם שנכנסים ידעו זה. ומה דמות תערכו לו עם שאר דברים דבעלמא? ...
חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף יז
אם נעשה דבר שלא כהוגן, ובא ראובן ושאל לשמעון: 'מי עשה את הדבר הזה?', אפילו אם הוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לגלות מי שעשה את הדבר אפילו אם ראה בעצמו, רק ישיב: 'אני לא עשיתי את הדבר'...
וכל זה שכתבנו הוא מצד הדין, אבל ראוי לבעל נפש שיעשה לפנים משורת הדין, ולא ישמיט את עצמו מזה במקום שיכול להיות שיתוודע להשואל ויתבייש פלוני על ידי זה. ויותר מזה מצינו בסנהדרין (דף יא), בכמה תנאים שהטילו על עצמם האשמה כדי שלא יתוודע מי הוא החוטא. וכן איתא בספר חסידים, סימן כב.
באר מים חיים, שם
'ישיב: אני לא עשיתי'. וכל זה אם על ידי תשובתו זו, לא ידע עדיין השואל מי עשה את הדבר. אבל אם על ידי זה ממילא יִוָדע לו העושה, כגון שלא היה לו הספק כי אם על שניהם, תלוי בזה: אם הוא באמת דבר שאינו הגון, נראה דמותר לדחות זה מעל עצמו, אף שממילא יתגלגל הדבר על חברו. אבל אם באמת דבר זה איננו עַוְלה, רק להשואל נראה שהדבר זה הוא עַוְלה, צריך עיון אם מותר להשיב לו אפילו בלשון 'אני לא עשיתי את הדבר', כיון שעל ידי זה ממילא יתגנדר הדבר על חברו.
ונראה שדבר זה תלוי במה שמבואר בחושן משפט, סימן שפח, בהגה"ה: 'היה רואה נזק בא עליו, מותר להציל עצמו, אף על פי שעל ידי זה גורם היזק לאחר'. ועיין בסמ"ע שם, שכתב, דאם כבר בא עליו, אסור לסלק ממנו בזה. ומשמע מביאור הגר"א שם שהוא מסכים לסמ"ע. והכא נמי, אם הוא רואה שנחלט לעת עתה חשדא אצל השואל עליו, אסור לו לגלות כדי להסירה מעליו ולתתה על חברו. ועיין בביאור הגר"א שם. ואם אינו בגדר זה, מותר. ואף על פי כן, דבר זה אינו מבורר אצלי היטב למעשה.
ז. ענישה על לשון הרע
שו"ת הרשב"ש, סימן קיא
ר' שלמה בן שמעון דוראן, ק"ס (1400) - רכ"ז (1467). רב באלג'יר, אחרי פטירת אביו, רבי שמעון בן צמח דוראן.
ובפרק ערבי פסחים אמרו: טוביה חטא וזיגוד אסהיד ביה... אלמא מוציא שם רע על חבירו חייב מכת מרדות... קצת מפרשים כתבו בפרק קמא דכתובות גבי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה פתח פתוח מצאתי... דהא דהלקהו רב נחמן לאו משום דחשוד על העריות אלא משום דהוי מוציא שם רע על בנות ישראל... על זה מן הדין ומן תקנת הגאונים ז"ל והסכמת האחרונים בר נידוי הוא ואל תתירוהו עד שיפייסנה כראוי לה לפי כבודה.
שו"ת משפטי שמואל, סימן פה
רבי שמואל קלעי, נולד בקורפו ושימש ברבנות בארטה ובשאלוניקי. נפטר בשאלוניקי בשנת שמ"ב (1582) בערך.
ואע"ג דהתם [בענין זיגוד] בא להעיד עדות, והכא דרך קטטה ומריבה קאמר, וכתב הרשב"א ז"ל: דבר הנאמר דרך קטטה לא חיישינן ליה דהוי קלא דאפקוה אויבים, מכל מקום לענין להחמיר ולהעניש אמינא דגרע טפי, דכיוון לבזות ולהוציא שם רע, לא לאפרושי מאיסורא כמו הבא להעיד, דחושב אולי יבוא עד שני עמו, ואפילו הכי נגדיה רב פפא, כי הוציא שם רע על חבירו... א"כ ראוי לייסר למחרף.
שו"ת הראנ"ח, סימן קיא
אין ספק שהוא מוציא שם רע על חברו על עון אשר חטא, שהוא רשע וגוזל, שהוא עון פלילי אפילו אצל הדיוט, וכל שכן אצל הגבוה, וחייב מלקות על זה. ואף על פי שרבי שבתי טוען שאמת הדבר, מכל מקום כיון שאינו מברר זה על פי שני עדים, חייב לעונש, כההיא דאמרינן פרק ערבי פסחים: זיגוד אסהיד וכו'.
סמ"ג, מצוות לא תעשה, ריג
ר' משה מקוצי, מגדולי בעלי התוספות בסוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי.
כתיב בפרשת שופטים "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא", ותניא בספרי... ולמדנו מכאן, שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר שאין ראוי להשביעו, שלא יקום להעיד עליו, ואם קם והעיד עליו, לוקה, דשום ביש הוא דקא מפיק עליה, כדאמרינן בפסחים: טוביה חטא, אתא זיגוד קמסהיד עליה, נגדיה רבא לזיגוד, פירוש משום לאו ד"לא יקום". אמנם אותו מלקות מדרבנן היה, שהרי בסנהדרין למדין מכות מדיני נפשות... ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת.
שו"ת שפת הים, אבן העזר, סימן ח
ר' רפאל יצחק מאייו, יליד קושטא; שימש ברבנות באזמיר ונפטר שם בשנת תקע"א (1810).
יש לומר דמשום לאו ד'לא יקום עד אחד באיש' אינו יכול להלקותו, דהוה ליה לאו שאין בו מעשה; ועוד, דלא היה שם התראה. אבל כיון דמפיק עליה שם רע - לקי, כדאשכחן במוציא שם רע דלקי, כדכתיב "ויסרו אותו"... ואזהרתיה מ"לא תלך רכיל". וזה שכתב פירוש משום ד"לא יקום" - כלומר, דלאו זה אית ביה משום שם רע, ולקי עליה.
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041