|
סדנאות במשפט העברי
בנושא
"חייך קודמין"
או הקרבה עצמית להצלת הזולת
בעריכת
פרופ' נחום רקובר
ספרית המשפט העברי
תשע"ה-2015
תוכן העניינים
חקיקה ישראלית
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, סעיפים 2-1
דברי הסבר להצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 (של חבר הכנסת חנן פורת)
חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י-34יג
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 491
חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5
א. הקרבה עצמית - רשות או איסור?
שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רכט
צמח צדיק, פרק ד
שו"ת חבלים בנעימים, חלק ג, סימן קח
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פה, עמוד א-ב
--רש"י
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א
--רש"י
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א
--רש"י
ספרא בהר פרשה ה
תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים פרק ט הלכה ד
ספר חסידים, סימן תרצח
שו"ת משפט כהן, סימן קמג
חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, סימן מב
חזון איש, יורה דעה, סימן סט, ס"ק ב
שבט מיהודה, שער ראשון, פרק ח
ב. הסתכנות להצלת הזולת - חובה, רשות או איסור?
תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד
--פני משה, שם
תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א
--רש"י
--תוספות, שם
תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ, עמוד ב
--פירוש הר"ן
שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז
בית יוסף, חושן משפט, סימן תכו
סמ"ע, חושן משפט, סימן תכו, ס"ק ב
שו"ת חוות יאיר, סימן קמו
שו"ת יד אליהו, סימן מג
מנחת חינוך, מצוה תכו
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ח
משנה ברורה, שם, ס"ק יט
שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה, סימן קנה
ר' חיים הליר, ביאור על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז
כלי חמדה, פרשת כי תצא, עמ' קצג
ג. סיכון אבר
שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז)
שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח)
שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן כח
ד. הקרבה להצלת רבים
תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף יח, עמוד ב
--רש"י
רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז, הלכה ח
אור שמח, על הרמב"ם, שם
משך חכמה, שמות, פרק ד, פסוק יט
שו"ת משפט כהן, סימן קמג
ה. הקרבה להצלת כלל ישראל
שו"ת משפט כהן, סימן קמג
שו"ת משפט כהן, סימן קמד
שו"ת משפט כהן, סימן קמח
ו. האם "חייך קודמין" בתורה ובמצוות?
שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קסד
חתם סופר, תורת משה, ויקרא יט, יח
חתם סופר, פיתוחי חותם, הקדמה לשו"ת יורה דעה
מכתם לדוד, אורח חיים, סימן ו
שו"ת בית יהודה, אורח חיים, סימן נח
תפארת ישראל, ברכות פרק ד, בועז, אות ב
שערי תשובה, אורח חיים, תפב, ס"ק א
שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן כו, אות ד
לוח עזר: חובת הסתכנות להצלת הזולת
חקיקה ישראלית
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, סעיפים 2-1
דברי הסבר להצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 (של חבר הכנסת חנן פורת)
חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י-34יג
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 491
חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5
א. הקרבה עצמית - רשות או איסור?
שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רכט
רבי ישראל יעקב בן שמואל חאגיז, פס, מרוקו, ש"פ (1620) - קושטא, תל"ד (1674). היה רב במרוקו וראש ישיבה בירושלים. נודע במלחמתו בשבתאות. מחיבוריו: שו"ת 'הלכות קטנות', ו'שפת אמת'.
שאלה: שנים שאוהבים זה את זה קשה כמות אהבה, ונגזרה מיתה על א' מהם, ובא חבירו ונמסר במקומו. איזה מהם עדיף?
תשובה. לא היה ראוי להשיבך על זה, אבל מאחר שמצינו [נדה ס"ט] כשנשאלו י"ב דברים שהשיבו ע"ד בורות, לא אשיבך ריקם. ע"ז נאמר 'ענה כסיל' וכו'. רב יהודה כי הוה בדיחא דעתיה, אי שיילי מיניה חללו של עולם הוה קאמר להו (שבת עז:). והילל הזקן ע"ש עם חשכה, לא נמנע מעשות כן (שם לא). מתוך דבריך ניכר שאתה פחמי. אם קרית לא שנית. אי שוטה שבעולם, קשה כמות אהבה. מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול. הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער. צא מעלי.
צמח צדיק, פרק ד
ר' יהודה אריה ממודינא, ונציה, של"א (1571) - ת"ח (1648). בשנת שנ"ד נתמנה לדיין ודרשן בוונציה. היו לו ידיעות רבות בחכמות העולם. עסק בוויכוחים עם הנוצרים.
מצאנו בספרי הרומיים, כי מלך סיציליאה גזר מיתה על איש, פיטיאה שמו, להתיז ראשו בסייף, והוא שאל לחן מאת המלך להינתן לו שמונה ימים, עד ילך לביתו לצוות ולסדר עסקיו. המלך השיב כמצחק על זה, שימצא איש שיכנס בעדו בבית הסוהר ויתחייב להתיז את ראשו תחתיו אם לא ישוב לזמן הנזכר, שיותן לו רשות כרצונו.
אז שלח פיטיאה לקרוא אחד, הנקרא דמוני, אוהבו ורעו אשר כנפשו, וגם הוא אהוב מאתו מאוד, וסיפר לו את צרכו. ותיכף דמוני הלך למלך ונתחייב שיסירו ראשו אם לא ישוב פיטיאה לסוף השמונה ימים, ונתנוהו בית כלא עד שובו.
ויהי כי נתקרב הזמן אשר לקח פיטיאה ולא שב, כל העם מקצה היו לועגים לרש דמוני על חיובו אשר עשה. אך הוא לא היה מתירא כלום, כי בטח לבו באוהבו הנאמן. וכן לסוף הזמן המוגבל, והנה פיטיאה בא כאשר נדר.
וכאשר ראה המלך אהבה עצומה ונאמנה כזאת, מחל לפיטיאה ולא רצה המיתו, לבלתי הפריד בין שני אהובים כאלה.
שו"ת חבלים בנעימים, חלק ג, סימן קח
ר' יהודה ליב גרויבארט, שרענצק, תרכ"ב (1862) - טורונטו, תרצ"ח (1938). משנת תרמ"ד שימש כאב"ד בעיר יאנאוו שבפולין, ומשנת תרמ"ח נתקבל כרב בעיר מאקאוו, ואח"כ בעיר סטאשעוו, שם שימש במשך 25 שנה. בשנת תר"פ נתמנה לרב בטורונטו שבקנדה. מחיבוריו: שו"ת 'חבלים בנעימים', 'יביע אומר' - מאמרים ודרשות, 'ימין ושמאל' - מאמרים בשאלות הזמן.
מדוע לא נמצא בדברי ימי ישראל איזה דוגמא לאהבת רעים חזקה כעובדא של פיתיאס היוני, שחרף נפשו למות בעד רעהו דמון, והובא בספר צמח צדיק...
הנני להביא בזה מ"ש בספר הלכות קטנות... הרי שעל שאלה זו גער בו המחבר בנזיפה והשיבו ריקם. וכן הוא פשוט, כי לא בזאת יתהלל המתהלל, ואסור לאבד עצמו לדעת... ואסור להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה... ואף כי עם ישראל הסכין להשליך חייו מנגד, כל זה רק אם אנסוהו להפר תורה, לבגוד באמונתו, אז ישפוך דמו כמים מאהבת הדת, אבל לא יזנח את נפשו בעד איזה שרירות לב ודברים בטלים, כי הוא יודע כי איננו שליט על עצמו ועליו לתת דין וחשבון על חייו ובעל כרחו הוא חי... וזה ההבדל בין אהבת דוד ויונתן שהיא אהבת חשבון ודעת שכל ומישרים, ובין אהבת אמנון ותמר שיסודתה התפעלות דם חם וחיה מתפרצת. ומי שמוסר את נפשו למען אהבת רע, אין זה מדת גבורה רק רפיון וחלישות, אין זה הגיון רק שגיון דמיון ושכרון, לא שאר רוח רק רוח עועים, רוח קדים עזה ורעות רוח.
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פה, עמוד א-ב
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר...
רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.
רש"י
ושמרו בני ישראל את השבת - כדי לעשות שבתות אחרות, יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה.
דשמואל לית ליה פירכא - אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה; אלמא: מחללין על הספק.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים...
רוצח גופיה מנא לן? סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי "זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך". אמר ליה: "לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".
רש"י
נתזה - שם האיש.
יעבור ואל יהרג - וחי בהם - ולא שימות בהם.
סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום "וחי בהם", משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא, גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור?! מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו - הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.
מרי דוראי - אדון עירי, ונכרי הוה.
מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך?! הלכך אין כאן לומר "וחי בהם - ולא שימות בהם", שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן, שיש אבוד נפש חבירו, לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה.
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד
כל מי שנאמר בו "יעבור ואל יהרג" ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור" ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר (תהלים מד, כג): "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", ועליהם נאמר (תהלים נ, ה): "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח".
וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור" ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, ובטל מצות "עשה" שהיא "קידוש השם", ועבר על מצות "לא תעשה" שהיא "חלול השם"...
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך.
רש"י
אם ישתו שניהם ימותו – בצמא, שאין מספיק לשניהם. ואם ישתה האחד מגיע לישוב – וימצא מים.
עמך – חייך קודמין.
ספרא בהר פרשה ה
(ג) וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד מגיע ליישוב, ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי: ישתו שתיהם וימותו, שנאמר 'וחי אחיך עמך', אמר לו רבי עקיבא: 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חבירך.
תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים פרק ט הלכה ד
כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך. היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה. "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא יט, יח] - רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" [בראשית ה, א] - זה כלל גדול מזה.
ספר חסידים, סימן תרצח
ר' יהודה החסיד, אשכנז, נפטר בשנת ד"א תתקע"ז (1217). מגדולי בעלי המוסר שקמו לישראל.
שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר: הרגוני ולא חבירי, כר' ראובן בן איצטרובלי, שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא, כי רבים היו צריכים לר' עקיבא.
שו"ת משפט כהן, סימן קמג
ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) – תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.
...והנה מה שנראה לכבוד תורת דזה פשוט, שגם אינו רשאי למסור את עצמו כדי להציל את חבירו, ולגבי רבים חיובא ליכא והיתרא איכא, וגם מדת חסידות לדבריו, וכן עולים הדברים לפי השקפה ראשונה בדעת נוטה, אני נבוך בזה טובא בעניי.
שהרי רש"י הסביר לנו מילתא בטעמא, דרוצח סברא הוא, מההיא דרבא (סנהדרין עד), דאמר ליה: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", וז"ל: "סברא היא שלא תדחה נפש חברו, דאיכא תרתי - איבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו, דליכא אלא חדא - אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה" כו'.
מכל זה נראה, דהאי "וחי בהם", אינו דבר פרטי דוקא על אותו האיש, העושה או המונע או הבא לשאול, אלא הדבר קאי בכללות על כל נפשות ישראל, וממילא נכללה בזה גם נפשו, וכשאנו באים לדון בנפש בפני נפש, אין אנו מכריעים על פי "מאי חזית".
ולפי זה, לכאורה אין שום מקום לאסור למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו. שדי לנו דחיובא ליכא בקום ועשה, משום דהוא יכול לומר גם כן "מאי חזית", אבל אין לנו שום מקום לאיסור, כיון שכל האיסור, אפילו לדעת הרמב"ם, שהוא מתחייב בנפשו כשמסר נפשו במקום שאינו מחויב, לכאורה צריך לומר דהוא משום דסבירא ליה, ד"וחי בהם" אינו בא לפטור ממסירות נפש אלא לחייבו שיחיה בהם, ואם נאמר שהרמב"ם מודה גם כן לרש"י, ד"וחי בהם" הוא ענין כללי, אם כן מצד "וחי בהם", הכל הוא שוה, אם בן ישראל זה יחיה או אחר, ויש לומר דגם הרמב"ם מודה דבשפיכות דמים, אם רוצה למסור נפשו בעד חברו רשאי.
ויש לומר דר' עקיבא דאמר "חייך קודמים", לא בא אלא לשלול סברת בן פטורא, שמוטב שישתו שניהם וימותו, אבל אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכהאי גוונא יש לומר שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד.
חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, סימן מב
ר' יחיאל יעקב ויינברג, תרמ"ד (1884) - תשכ"ו (1966). למד בישיבות מיר וסלבודקה, וכיהן כרב בפילוושקי (ליטא). בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לגרמניה, ונתמנה לראש בית המדרש לרבנים בברלין. בזמן השואה חי בגטו ורשה, ואחרי השואה עבר לשוויץ, ושם נפטר. תשובותיו נאספו בספר 'שרידי אש'.
והגאב"ד דקופישאק, ר' אליהו מאיר פייבלזאן, בספרו פיקוח נפש סי' א, אות קע, ביאר סברת בן פטורא, דכיון דלחייו עכשיו די אם יקח חציו ואפשר שישתו שניהם ויחיו חיי שעה, ובינתיים הלא אפשר שיזדמן להם עוד מים, אסור לו להניח לחברו למות, ומה שעל ידי זה ימות בעצמו אחר כך, לא איכפת לן כיון דכעת אין חייו בסכנה, אבל אם אין בהקיתון להחיות שניהם גם חיי שעה, בוודאי דגם בן פטורא מודה שלא נאמר ישתו שניהם וימותו, שלא עלה על דעתו של בן פטורא שאדם מחוייב למסור נפשו ולמות עכשיו בעבור חברו!
וביאור זה הוא נגד פשוטם של דברי בן פטורא "מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו", שהרי לא מפני שרואה מיתת חברו הוא חייב לוותר אלא מפני שעכשיו ממש אין חייו בסכנה ובינתיים אפשר שתבוא הצלה לשניהם.
ונראה דבן פטורא סובר דמחוייב למסור נפשו על הצלת חברו, דהנה הר"ן בפרק שני דפסחים הקשה למה מוקמינן קרא דואהבת את ד' אלוקיך בכל נפשך בעבודה זרה בלבד, והא קיום כל המצוות הוא אהבתו של הקב"ה, ותירץ "כיון דמקרא אחד מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת, מסתברא לאוקמי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בעבודה זרה בלחוד, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה". נמצא דאי לאו קרא דוחי בהם היה מחוייב למסור נפשו על כל המצוות אלא דגלי קרא דוחי בהם דאינו מחוייב, אבל בלאו דלא תעמוד על דם רעך לא שייך וחי בהם דהא גם דם חברו הוא בכלל וחי בהם, ממילא צריך למסור נפשו. ומדוקדק מה שכתב בן פטורא שמוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו, דכל אחד מצווה על לא תעמוד על דם רעך. ור' עקיבא דרש מקרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמים, כלומר שאינו עובר על לא תעמוד על דם רעך.
חזון איש, יורה דעה, סימן סט, ס"ק ב
ר' אברהם ישעיהו קרליץ, תרל"ח (1878) - תשי"ג (1953). מגדולי התורה ומחשובי הפוסקים בדור האחרון.
... מודה בן פטורא בהוא ורבו בשבי, שפודה את עצמו, דאינו חייב בהידור רבו במקום פיקוח נפש וכדאמר הוריות יג, א. והכא טעמיה דבן פטורא דכיון דיש חיי שעה לשניהם, דאם ישתו שניהם יחיו לפי שעה, וקיי"ל יומא פה, א, דעל חיי שעה מפקחין את הגל, א"כ אין חיי עולם שלו דוחה חיי שעה של חברו. ואע"ג דמסכנין חיי שעה בשביל ספק הצלת חיי עולם... הכא שאני, שהרי שניהם שוין בזכות חיי עולם, וכל אחד מהם שישתה יחיה חיי עולם, ובא לבכר עצמו על חברו משום שהמים שלו, אינו יכול לזכות בזה כיון שיש חיי שעה לשניהם. ועוד, דנהי דיורדין לספק הפסד חיי שעה משום ספק הצלה, מ"מ אינו בדין לדחות חיי שעה של זה בשביל חיי עולם של חברו. ור"ע סבר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת חיי שעה של חברו. ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו, דאע"ג דאדם רשאי להציל עצמו בממון של חברו, הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין, והוי הגוזל גוזל נפש של חברו.
ונראה דאם יש לאחד מים, ולפניו שני צמאים, נמי תלוי בפלוגתא, דלבן פטורא נותן לשניהם וימותו שניהם, דהא אף אם יתן לאחד יתחייב לחלוק עם חברו, ולר"ע יתן לאחד שירצה, ואע"ג דלהנותן ליכא משום חייך קודמין, מ"מ כיון שזה שיזכה יציל עצמו כדין, רשאי הנותן ליתן לו. ונראה דחייב ליתן לאחד, כיון דבשביל חייך קודמין אמרה תורה דחיי עולם שלו קדם לחיי שעה של שנים, גם הנותן צריך להשתדל טפי בהצלת חיי עולם. ואם אחד מהם קדם לחברו כגון כהן ואינך דתנן הוריות יג, הקודם זוכה. ואם שניהם שוין נותן למי שירצה. ולבן פטורא אין נפקותא בכהן אלא במקום דלא שייך חיי שעה לשניהם כגון פדיון שבוים והצלה מן הנהר, אבל בקיתון של מים נותן לשניהם.
שבט מיהודה, שער ראשון, פרק ח
הרב איסר יהודה אונטרמן, תרמ"ו (1886) – תשל"ו (1976). ממנהיגי תנועת המזרחי, רבה הראשי של תל אביב, ולאחר מכן רבה הראשי האשכנזי של מדינת ישראל.
...בענין זה ישנן כמה ספקות, גם לדעת בן פטורא המחמיר, וגם לדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו. ונפרשם אתת לאחת: לבן פטורא... מהו יסוד הדין שבהלכה זו? האם הטעם הוא כפי האמור שם 'ואל יראה האחד במיתת חברו', או זהו נאמר רק להסברת הענין, ועיקר הטעם הוא משום חיי שעה של חברו, ודעת בן פטורא היא כי גם חיי שעה הם חיים, ואם לא יתן לחברו לשתות הריהו מקרב בזה את מיתתו, וכיון דלא סבירא ליה דרשת ר׳ עקיבא 'חייך קודמים לחיי חברך' מחויב בפקוח נפש של חברו... ולכן מוטב שישתו שניהם וימותו, ונפקא מינה טובא איכא בין שני הטעמים הללו:
כי אם למשל יארע ששני אנשים טובעים בים ואחד מצא שם חגורת הצלה המחזקת רק אדם אחד בלבד, אם יחזיקו בזה שניהם יטבעו, אבל אם ישתמש בה האחד ינצל, והשאלה היא לבן פטורא, מה עליו לעשות? האם גם שם יאמר 'מוטב שיטבעו שניהם ואל יראה במיתת חברו', או התם גם בן פטורא מודה דכל המחזיק צריך להציל את עצמו, כיון שאין ביכולתו להציל את השני אפילו לחיי שעה.
וכמו כן, יש ספק גדול לבן פטורא, מהו הדין היכי שהקיתון הוא ביד איש שלישי, שהוא אינו צמא למים ויכול להגיע לישוב, ולכן רצונו לתת את המים שבקיתון לאלה הצמאים, אבל מה יעשה אם המים לא מספיקים לשניהם? מי נימא, דצריך לתת לשניהם, כדי 'שלא יראה האחד במיתת חברו'. או שיתן לאחד מהם כדי שלא יראה במיתת שניהם.
ב) ולדברי ר׳ עקיבא... מהו פירושו של 'חייך קודמין'?... אם רוצה לוותר על חייו לטובת השני רשאי, או דילמא דינא הכי דחייך צריכים להיות קודמים... כמו כן יש אותו הספק, היכי שהקיתון נמצא ביד איש שלישי, שאיננו צמא למים, גם אליבא דרבי עקיבא...
ג) ולבסוף, מה הדין אם את עצמו לא יכול להציל רק לחיי שעה בלבד... ולעומת זה, השני אינו צמא כל כך ובמים שבקיתון ירווה את צמאונו עד שיגיע לישוב? ...
ד) והנה בספק הראשון, פשוט לי כי בן פטורא סובר שצריך להציל את עצמו ולא יטבעו שניהם...
ה) ובנוגע לר׳ עקיבא, נראה לי דדין 'חייך קודמין' הוא דין מוחלט, ולא רק זכות קדימה...
וכשהקיתון ביד איש שלישי, לר׳ עקיבא בודאי שמחויב להציל אחד, ואם לא – הרי ביטל 'וחי אחיך עמך' כי שניהם ימותו...
ובאמת כל הספקות שפרטנו הם דברים שכיחים הנוגעים למעשה... כי יקרה לפעמים תכופות שישנם חולים בעיר... ואם יחלקוה בין כולם אין בה כדי לרפאות לגמרי אפילו אחד, אבל אם יתנוה רק לאחד או לאחדים יתרפאו בזה...
ב. הסתכנות להצלת הזולת - חובה, רשות או איסור?
תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד
רבי איסי איתציד בספסופה.
אמר רבי יונתן: יכרך המת בסדינו.
אמר רבי שמעון בן לקיש: עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא.
אזל ופייסון ויהבוניה ליה.
פני משה, שם
איתציד בסיפספה – ניצוד במקום סכנה הרבה, ומלשון "האף תספה" (בראשית יח, כד), ו"פן תספה" (בראשית יט, יז) היא, ודומיהם, שכל הניצוד לשם – סוף נספה הוא.
יכרך המת בסדינו – כלומר, שנתייאש הימנו, ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכי המת. ושמע ר' שמעון בן לקיש, ואמר לו: "או אני אהרוג, או אני נהרג, אני אלך ואציל אותו בכח". והלך ופייס לאותן הגזלנים והניחוהו ונתנו אותו לידו.
תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א
הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון.
אמרו ליה: לטמרינן מר!
אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו – חזו יתייכו. אטמרינכו – הא אמור רבנן: האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו.
[תרגום: אותם בני גליל שיצא עליהם קול שהרגו נפש. באו בפני ר' טרפון.
אמרו לו: יחביא אותנו אדוננו.
אמר להם: איך אעשה? אם לא אחביא אתכם – יראו אתכם. אם אחביא אתכם – הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף שאין לקבל אותו, יש לחוש לו. לכו אתם והחביאו את עצמכם.]
רש"י
מיחש ליה מיבעי – ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם.
תוספות, שם
אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו' – פירש בקונטרס: "ושמא הרגתם, ואסור להצילכם". ובשאילתות דרב אחאי [סימן קכט] מפרש: "שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך". והיינו "מיחש מיבעי ליה" למיחש – שיש לחוש ללשון הרע להאמינו, לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים.
תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ, עמוד ב
ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי:
מעיין של בני העיר:
חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים;
בהמתם ובהמת אחרים – בהמתם קודמת לבהמת אחרים;
כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים;
חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן.
רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים.
השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, גוף כולו לא כל שכן!
אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי,
דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא - מתיא לידי עוירא; ערבוביתא דמאני - מתיא לידי שעמומיתא; ערבוביתא דגופא - מתיא לידי שיחני וכיבי.
פירוש הר"ן
ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי – ...דאי כביסה לדידיה אית בה צערא כולי האי, עד שכביסתן קודמין לחיי אחרים, כל שכן דסבירא ליה דברחיצת הגוף איכא ענוי נפש. זה נראה לי.
מעיין של בני העיר – היוצא בעיר.
חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים – שאם אינו מספיק לשתיית כולן, שתייתן קודמת, דחייהן קודמין, כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סב), מדכתיב "וחי אחיך עמך".
בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמת – אם אינו מספיק לבהמת כולן.
כביסתן וכביסת אחרים – כביסת בגדיהן.
חיי אחרים וכביסתן – בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן, ובני אותה העיר לכביסתן בלבד.
חיי אחרים קודמין – בני עיר אחרת קודמין לשתייתן, מפני שיש בהן חיי נפש, מה שאין כן בכביסה.
רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי, דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא, חיי נפש הוא.
השתא כביסה אמר ר' יוסי יש בה צער – כי ממנע ליה ולא כיבס.
גוף כולו לית בה צער – רחיצה דהויא בכוליה גופא, לית בה צער?! אלא לאו, ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול.
כביסה אלימא לר' יוסי – מרחיצה.
ערבוביתא דרישא – כשאינו מסרק ראשו תמיד, ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא.
מתיא לידי עוירא – מביאו לידי סמוי עינים, שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו.
דמאני - מתיא לידי שעמומיתא – כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא, שאינו מכבסן תמיד, ולובשן כשהן מזוהמין, מביאו לידי שעמום ותמהון לב.
ערבוביתא דגופא – כשגופו מזוהם, שאינו רוחץ תמיד, מביאו לידי שיחנא וכיבי – אבעבועות המכאיבות. ולאלו יש רפואות, אבל שעמום קשה מהן. אלמא כביסה אלימא מרחיצה.
שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז
ר' אחאי משבחא גאון, מחכמי ישיבת פומבדיתא בבבל. נפטר בשנת ד"א תקי"ב (752) לערך.
ברם צריך למימ' הרי דכרו נהרא בעו לחוורי מניהון ובני מתא אחריתי בעו למישתי וליכא להלין מיא אלא למישתי אינון וחוורי מניהון מאי? כביסה שלהן קודם לחיי אחריתי או חיי אחרי' קודם לכביסתן? מי אמרינן במקום כביסה חיי אחרי' קודם או דילמא כיון דלא מחוורי מניהון אתו לידי צערא? והילכתא כביסה שלהן קודם לחיי אחרים. ת"ש: מעיין שבני העיר מסתפקין הימנו... רבי יוסי אומר: כביסתן קודם לחיי אחרים.
איסי בן יהודה לא על לפרקיה דרבי יוסי, אשכחיה רבי ישמעאל ברבי יוסי. א"ל מאי טעמא לא אתית לפירקיה דאבא? אמר ליה טעמא דאבוך לא ידענא ולפירקיה עיילנא? אמר ליה ומאי קושיא לך? אמר ליה דאמר כביסתן קודם לחיי אחרים. א"ל הא מדאורייתא היא, דכתיב והיו הערי' להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתן ולרכושם ולכל חייתם. מאי חייתם? אילימא חיה ממש, והא כתי' לבהמתם וחיה בכלל בהמה, אלא מאי היא כביסה וקרי ליה רחמנא חייתם. וטעמא מאי, משום דשמואל, דאמר ערבוביתא דמנא אתית לידי שיעמום.
והילכתא: כביסה הוויא חיותא, וחייהן וחיי אחרים – חייהן קודמת לחיי אחרים.
בית יוסף, חושן משפט, סימן תכו
ר' יוסף קארו, ספרד, רמ"ח (1488) - של"ה (1575). ראש חכמי צפת וגדול הפוסקים האחרונים. מחבר ה'שולחן ערוך' ו'בית יוסף' על הטור.
וכתבו הגהות מיימוניות [דפוס קושטא]: ... בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה – חייב. עד כאן. ונראה שהטעם, מפני שהלה ודאי והוא ספק. וכל המקיים נפש אחת מישראל - כאילו קיים עולם מלא.
סמ"ע, חושן משפט, סימן תכו, ס"ק ב
ר' יהושע וולק כ"ץ, ש"י (1550) לערך – שע"ד (1614). מגדולי חכמי פולין. חיבר 'פרישה ודרישה' על הטור, ו'ספר מאירת עינים' על שולחן ערוך חושן משפט.
ובהגהות מיימוניות כתבו, דבירושלמי מסיק, דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה... גם זה השמיטו המחבר [=ר"י קארו] ומור"ם [=ומורנו הרב משה, הרמ"א] ז"ל; ובזה יש לומר, כיון שהפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, לא הביאו בפסקיהם, משום הכי השמיטוהו גם כן.
שו"ת חוות יאיר, סימן קמו
ר' יאיר חיים בכרך, שצ"ח (1638) - תס"ב (1701). נולד בלייפניק (מוראביה), ושימש כרב בקובלנץ, מגנצא וורמייזא. מחכמי אשכנז המובהקים. מפורסמים חיבוריו, שו"ת 'חוות יאיר' ו'חוט השני'. לאחרונה נדפס ספרו 'מקור חיים' על שולחן ערוך, אורח חיים.
וגדולה מזו כתב בכסף משנה, סוף פ"א דהלכות רוצח ושמירת נפש, בשם הירושלמי, שמחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו, וש"ס דידן, בבא מציעא דף סב, נמי הכי משמע. דדווקא התם, שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. ואם כן, מחויב לכנוס לספק נפשות, אפילו בספק הצלה. וצריך עיון...
שו"ת יד אליהו, סימן מג
ר' אליהו מלובלין, מחכמי פולין, אב"ד ביאלי, בריסק ואייבשיץ. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל והתיישב בחברון. ספרו 'יד אליהו' נדפס בשנת תע"ב (1712).
שאלה. [א] אם מחויב אדם להכניס עצמו בסכנת נפשות כדי להציל חבירו בוודאי. או [ב] אינו מחויב בזה, אבל על כל פנים רשאי לעשות כן אם רוצה ממידת חסידות, או מחמת אהבת חבירו. או [ג] אינו רשאי לסכן עצמו כלל בשביל הצלת חבירו.
תשובה... איברא דאיתא בהגהות מיימון, דצריך לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו... ונתן הבית יוסף טעם לדבריו, משום דזה ספק וזה ודאי, וראיה מן הירושלמי...
נראה לעניות דעתי, דליתא להאי דינא כלל, וכאשר אבאר בעזרת ה'. ואפשר, דמשום הכי השמיטו הבית יוסף, ולא הביא האי דינא בשולחן ערוך...
נראה לעניות דעתי, דמותר להכניס עצמו, אבל אינו מחויב, אם לא ממדת חסידות, אם ירצה...
עוד יש להביא ראיה דאין צריך להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת אחרים, ממה שכתבו התוספות, בפרק ט דנדה, דף סא, גבי רבי טרפון, שלא רצה להטמין הני בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא כו', שלא רצה לסכן עצמו עבורם, אף שמסתמא לא היה אצלו רק ספק סכנה, אם יוודע למלכות, דמסתמא היה יכול להתנצל שאינו יודע שהרגו, והם היו בוודאי הצלה אילו הטמינום. עם כל זה, לא היה רוצה להטמינם מספק...
וממה שכתוב שם, בפרק ח דסנהדרין דף עג, מוכח נמי, דאין צריך לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, דאמר: "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר כו' שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר 'לא תעמוד על דם רעך'"... הרי לפניך, דאינו חייב רק למיטרח ולמיגר ולחזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעהו. ואי הוי סלקא דעתך, דצריך אפילו לסכן עצמו, מאי בעי קרא על טרחתו למיגר אגורי...
עוד יש להביא ראיה דאין צריך לסכן עצמו, מהא דאמרו בסנהדרין דף עד ע"א, גבי רודף אחר רודף ששבר את הכלים, דפטור מלשלם כו', ומפרש דאם לא כן, אין לך אדם שיציל את חברו. ואי סלקא דעתך, דדינא דצריך להעמיד עצמו אפילו בסכנת נפשו בשביל הצלת חבירו, אם כן איך קאמר אין לך אדם שיציל את חבירו בשביל ספק היזק ממון?!...
אך אם הניצול תלמיד חכם, והוא יותר במעלה מן המציל, נראה לעניות דעתי דמותר להכניס עצמו בסכנה, ואפשר דמצוה נמי איכא.
ובנדון כזה נראה לי דאיירי בירושלמי, פרק ח דתרומות... דמצינו דריש לקיש מסר נפשו להציל את רב איסי, שאפשר שהיה רב איסי גדול מריש לקיש. הגם דהתם באמת פליג ר' יונתן אריש לקיש, אבל אפשר לומר, דר' יונתן דאמר "יכרך המת בסדינו", רוצה לומר דאינו מחוייב להסתכן, אך ריש לקיש עביד ממדת חסידות ולא מצד הדין...
ואין להקשות ממה שאמרו בתענית דף יח ע"ב, גבי פפוס ולולינוס שמסרו עצמו כדי להציל אחרים שהיו בסכנה, כו'... חדא, דיש לומר דגם התם היו תלמידי חכמים בהניצולים כו'. ועוד, דהתם כולם בסכנה, כמו שכתב פירוש רש"י בפ"ג דפסחים...
ונראה לעניות דעתי, דהיכי דוודאי דהנותרים יהיו ניצולים, ומתחילה היו כולם בסכנה, פשיטא דמותר לקצתם למסור עצמם כדי להציל על כל פנים להאחרים, ואפילו לוודאי סכנה מותר. אכן, אם הוא אינו בסכנה, אינו רשאי, אם לא להמוקדמים במעלה - אז מותר.
עיין מה שכתב רש"י בפסוק "אל תדמי בנפשך" - "אל תהי סבורה להמלט ביום ההריגה בבית המלך, שאין את רוצה לסכן עצמך עכשיו על הספק לבא אל המלך שלא ברשות, ומי יודע אם כו'". מוכח בהדיא, שלא היתה מחוייבת על פי הדין לסכן עצמה, אפילו בשביל כלל ישראל, אם היא היתה מבחוץ שלא בכלל הסכנה...
אח"כ מצאתי בשו"ת חוות יאיר... ונראה לעניות דעתי, דמה שכתב מתחילה אליבא דרבי פטורא, דסבירא ליה, דמוטב שישתו שניהם כו', דיש לומר דהיינו שאיירי ששניהם יהיו בספק, רוצה לומר, שקרוב הוא הדבר שלא יספיק לשניהם, עם כל זה ישתו שניהם כדי שלא יראה את חברו מת ודאי אם לא ישתה. ועל זה בא רבי עקיבא ואמר דאפילו הכי, בנידון כזה, חייך קודמין, דהיינו שהוא יחיה ודאי ואף שחבירו ימות ודאי, דחייך קודמין.
אבל כשודאי ימותו שניהם אם ישתו שניהם, נראה לי דאפילו רבי פטורא מודה דאחד ישתה אף דהשני ימות ודאי. והכי מוכח קצת: חדא, דהוה ליה לומר דלא ישתו שניהם וימותו שניהם, ועדיף טפי משישתו שניהם וימותו גם כן שניהם אם אינו מספיק לשניהם בודאי, דהא על כרחך צריך לומר בזה דוודאי אם לא ישתו שניהם וימות אחד קודם להשני, דפשיטא דאח"כ ישתה השני, וכבר ראה במיתתו של חבירו. וזה פשוט.
אם כן, למה נגרום מיתה להשני בחינם, שנאמר דוקא שישתו שניהם כדי שימותו שניהם דוקא, דהא אף על פי כן ימות אחד קודם חבירו ויראה אחד במיתתו של חבירו? אלא על כרחך צריך לומר, דאם ישתו שניהם, שניהם בספק. ועל כן סבירא ליה לבן פטורא, דמוטב שיהיו שניהם בספק, משימות אחד ודאי ויראה כו'. ואין לומר דלעולם דאף שישתו שניהם ימותו שניהם בוודאי, ואף על פי כן סבירא ליה לבן פטורא הכי, משום חיי שעה, דיחיו כל אחד יותר. חדא, דהוה ליה לומר הכי... ועוד, מאי נפקא מינה להו בחיי צער בשעה זו במדבר, אדרבה, ניחא להו טפי לכל אחד ואחד או שיחיה באמת או שימות מהרה, ולא יצטער מיתת צמא כל כך הרבה...
ואף אם תאמר שהנדון זה בספיקא דדינא קיימי, הא קיימא לן, דכל ספק נפשות להקל... אבל לעניות דעתי, ליכא שום ספיקא בדבר, ואינו רשאי כלל...
ושמעתי בשם שו"ת [במקור יש כאן רווח באורך שתי מלים] באם יש שנים בבית האסורים, ונגזר על אחד מהם הריגה, ולא פירשו איזה מהם, אם רשות ביד מי שאוהב לאחד יותר מחברו להשתדל בעד הצלתו, מאחר שבהצלת האחד יומת השני, והוה ליה כאילו גורם [מיתה] להשני, או נימא דהא אינו גורם רק הצלת האחד, ואין כוונתו על הריגת השני ח"ו, אך ממילא בא מיתתו, וזה אינו גורם רק הצלה... אבל לעניות דעתי, בגוף הנדון השאלה הנ"ל, לפסוק גם כן דאינו תלוי באהבת איש אחד יותר מחברו, כי אם אם אחד גדול מחברו במעלה...
עוד יש להביא ראיה דאין חילוק בין ספק סכנה ובין ודאי סכנה, מדאמרו... ובסנהדרין עד... דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ופירש רש"י, "מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חברך" כו', ולא קאמר עוד טעם, דלא יהרוג לחברו בודאי משום ספק הריגתו, דהא ודאי איכא ספק פן לא יהרגנו הגוי, אף על פי שמאיים עליו ביותר, אף על פי כן הריגתו בספק. אלא על כרחך, דאי משום הא, לא נפקא מינה כלום...
מנחת חינוך, מצוה תכו
ר' יוסף באב"ד, רבה של טרנופול (גליציה). נפטר בשנת תרל"ד (1874).
וכבר כתבתי לעיל, דבלא מעשה אינו חייב להציל חברו בדמו, מקרא "וחי בהם", דחייך קודמין, ובפרט לפי מה שכתבו התוספות (סנהדרין עד ע"ב, ד"ה והא), [היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על תינוק ומתמעך], דלא שייך סברא "מאי חזית", וכו', אדרבה מאי חזית [דדמא דחבראי סומק טפי, דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה], אם כן מצד הסברא אין צריך להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חבירו, אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי, כיון דהוא לא יעבור כלל [במעשה], רק עובר על "לא תעמוד על דם רעך", אם כן, כל מצוות נדחין אפילו מפני ספק סכנה, מחמת "וחי בהם"...
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ח
הרואה... יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם.
משנה ברורה, שם, ס"ק יט
ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) – תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.
כדי להצילם – ומכל מקום, אם יש סכנה להמציל, אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו (איסור והיתר). ואפילו ספק סכנה נמי, עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה, חושן משפט, סימן תכו].
שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה, סימן קנה
ר' משה שיק, הונגריה, תקס"ז (1807) – תרל"ט (1879). רב ביערגן ובחוסט. תלמיד ה"חתם סופר".
ואני כתבתי בחידושי לסנהדרין דף ע"ג, מהא דפריך הגמרא שם: למה לי "לא תעמוד על דם רעך", תיפוק ליה מ"והשבותו לו"; ואי נימא כהירושלמי אפילו בספק נפשות, לא פריך הגמרא! ועל כרחך, דהש"ס דידן לא סבירא ליה כן.
ולפי עניות דעתי, הא דפליגו ר' עקיבא ובן פטורא, בבבא מציעא, דף סב, בשנים שהיו בספינה ולא היו להם מים אלא כדי שתיית אחד, ואם ישתו שניהם, שניהם מתים. והקשה על זה: למה ליה קרא לר' עקיבא "וחי אחיך עמך", דחייך קודם, תיפוק ליה דלא שייך כאן "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי"... ולפי עניות דעתי, התם איירי דאינו ודאי שימות בעל המים אם יתן לחברו המים, אלא שיש לחוש שלאחר זמן יבוא הוא על ידי זה לסכנה. בכהאי גוונא פליגו. וסבירא ליה לר' עקיבא, שחייך קודמין, מקרא ד"עמך", דהיינו שדווקא בעניינין שבוודאי לא יבוא על ידי זה לידי ספק נפשות. והירושלמי – איכא למימר דקאי לבן פטורא. ואנן קיימא לן כר' עקיבא.
ר' חיים הליר, ביאור על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז
ר' חיים הליר, ביאליסטוק, תרל"ט (1879) - ניו יורק, תש"ך (1960). הקים בברלין את "בית המדרש העליון" להכשרת רבנים. עם עליית הנאצים לשלטון, היגר לניו יורק, ושם לימד בישיבת רבינו יצחק אלחנן. פירסם מחקרים על תרגומי המקרא. הוציא לאור את ספר המצוות לרמב"ם, על פי תרגום של ר' משה אבן תיבון, עם ביאור.
רבנו [=הרמב"ם] כתב כאן "שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש"... ובכסף משנה... מביא מהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, דאפילו להכניס עצמו לספק סכנה מחוייב אדם להציל את חבירו. עיין שם. ובאמת תמהו למה השמיטו הרמב"ם ושאר הפוסקים דין זה...
והא דהביא הפתחי תשובה בחושן משפט שם, בשם ס' אגודת אזוב, דמש"ס דילן מבואר דלא כהירושלמי, והוא ש"ס דנדה (ד' ס"א): "אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש מיבעי", והביאו התוס' בשם השאלתות, דפי' שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתי ראשי למלך כו', וכן הביא ראייה זו בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מ"ג), אבל זה אינו כלל... הא התם הסכנה בשעת מעשה לא היתה ברורה כל כך, כדאמר להו זילו אתון טמרו נפשייכו. וגם בלאו הכי, אין ראייה, דהא התם, אם יוודע שהוא יטמין אותם אז מלבד מה שיסתכנו המה, גם הוא מזה לא ינצל, ובכהאי גוונא אפשר פשיטא דלא ניתן לדחות. וכן כתב בשו"ת עמודי אור (סי' צו).
ובשו"ת חוות יאיר שם הוכיח מש"ס דילן, ב"מ (ד' ס"ב), כהירושלמי, דדוקא התם, שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חברו ודאי. הרי מחוייב לכנוס לסכנת נפשות אפילו בספק הצלה. עיין שם. ואין זה ראיה, דהא דנקט שניהם ימותו, ודאי לרבותא דבן פטורא נקט, דאפי' בזה קאמר בן פטורא שלא יראה במיתת חבירו, וישתו שניהם. אבל לר' עקיבא, דקאמר חייך קודמין, הדעת נותנת שחייך קודמים אפילו לספק נפשות של חבירו. ושוב ראיתי כעת בהעמק שאלה, בשאלתות סוף פרשת ראה, שכתב להוכיח מהך עניין דב"מ, דאינו מחוייב, דהלכה כר"ע, ומשום הכי לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל. עיין שם.
ועוד, דהא הגהות מיימוניות לא אמר, אלא שמחוייב להציל את חבירו ואפילו אם יכניס את עצמו לספק נפשות, והיינו היכא שבודאי יצילנו, אבל משום ספק הצלה לא מצינו;
ובשו"ת יד אליהו, שם, כתב, דמהא דסנהדרין (דף עג), דאמר מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר כו'... הרי דאינו חייב רק למיטרח ולמיגר ולחזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעהו, ואי הוה סלקא דעתיה דצריך אפילו לסכן עצמו, מאי בעי קרא על טרחתו למיגר אגורי. עיין שם. אבל מדברי חי' הר"ן בסנהדרין שם, שהקשה כיון שהמצוה להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף, למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך, ותירץ דמקרא לא שמעינן אלא במי שברור לו שרוצה להרגו, וכן שברור לו שיטבע בנהר, אם לא יחוש לעזרתו, ומשום הכי איצטריך קרא דלת תעמוד, אף על הספק, עיין שם. ולפי זה, אין סתירה להירושלמי מהך גמרא...
ואמנם בעיקר הדין שמביא הגהות מיימוניות מירושלמי, והוא כמו שהבינו כולם מירושלמי דתרומות, דאמר רשב"ל עד דאנא קטל אנא מתקטל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא כו', דפירושו דרשב"ל אמר: או אני אהרוג או אני אהרג אלך ואציל אותו בכח, ומכאן המקור לכל הדין. ולעניות דעתי שהראשונים פירשו פירוש אחר בירושלמי, באופן שמוכח היפך הדין הזה, והכי קאמר רשב"ל: עד דאנא קטל, פירוש: אם אלחם אתם וטרם שאהרגם, אנא מתקטל, יוכל להיות שיהרגוני, ולזה אינו מחוייב כלל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא, מוטב לי שאפדנו בממון, וכך עשה אזל ופייסון. ומעתה כמובן לא קשיא מידי על הא דהשמיטו הפוסקים דין זה.
ואולם, אף כי כל האחרונים נקטו בפשיטות שהך ירושלמי תרומות, הוא הוא המקור לדין זה, האחד שנפל לו הספק בזה הוא ביד אליהו שם, לעניות דעתי ברור, שירושלמי אחר מפורש שחסר לפנינו, ככל המון מאמרי הירושלמי שהובאו בראשונים ואינם בירושלמי שלנו, היה זה לפני בעל הגהות מיימוניות, ששם היה כתוב דין זה להדיא.
ועי' גם ברשד"ם... ומשמע גם כן שירושלמי ערוך היה בדין זה.
והנה הרדב"ז מוסיף שם, דבספק נוטה אל ודאי, ואפילו בספק מוכרע, אינו חייב למסור עצמו להציל חבירו. ואפשר דמה שכתב הרדב"ז בח"ג (סי' תרכ"ז) ואם יש סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, מיירי בכהאי גוונא.
כלי חמדה, פרשת כי תצא, עמ' קצג
ר' מאיר דן פלוצקי, תרכ"ו (1866) - תרפ"ח (1928). שימש ברבנות בדווארט ובאוסטרוב שבפולין.
אמנם בעיקר פירושא דירושלמי שמבואר שם בזה הלשון... ולמדו הראשונים הפירוש "דחיילא" היינו בכח ובזרוע, ומזה למדו שצריך להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חברו. אמנם מה שקשה לפי זה, דהרי סיים הירושלמי "דאזיל פייסינהו", מלבד זה באמת קשה, כיון דריש לקיש חשש שהוא מתקטל מקודם שייהרג הרוצח, אם כן איך אמר אחר כך "אוזיל ומשיזיב ליה" בכח ובזרוע? וגם עיקר הדין קשה באמת, שיהיה מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חברו...
לכן לולא פירוש הראשונים, היה נראה פירוש הרב הנ"ל [=ר' חיים הליר], דכוונת ריש לקיש כיון דעד אנא קטל, יכול להיות שאני מתקטיל ח"ו, אם כן מוטב שאיזיל ואישיזיב ליה בחילא, וביאור "חיילא" הוא ממון, כמו "חיל הזה", ועשה באמת כן, ופייס אותם בממון. ולפי זה נסתר לגמרי הוכחת הפוסקים מהירושלמי הנ"ל דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חברו. ואין כאן סתירה מירושלמי לבבלי בענין זה.
ג. סיכון אבר
שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז)
ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך – צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.
שאלת ממני: אודיעך דעתי, על מה שראית כתוב [פסקי רקנטי, סימן תע]: "אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך. יש אומרים, שחייב להניח לקצץ האבר, הואיל ואינו מת. והראיה מדאמרינן בעבודה זרה (כח ע"ב): חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת. ומפרש טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תליא [=שרשי העין תלויים בלב]. משמע, הא אבר אחר – לא. והשתא, יבוא הנדון מקל וחומר: ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פקוח נפש; אבר אחד, שנדחה מפני השבת, אינו דין שתִדָחה מפני פקוח נפש!". ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה.
תשובה: זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה: [א] מה לסכנת אבר דשבת, שכן אונס דאתי משמיא [=שבא מן השמים], ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת; אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו – לא שמענו.
[ב] ותו, דילמא [=ועוד, אולי] על ידי חתיכת אבר, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ומאי חזית [=ומה ראית] דדם חבירו סומק טפי [=אדום יותר], דילמא דמא דידיה סומק טפי [=אולי הדם שלו אדום יותר]. ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כל כך עד שמת. והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכל שכן אם יחתכו אותו.
[ג] ותו [=ועוד], דמה לשבת, שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת, ואי לאו דאמר קרא "וחי בהם" – ולא שימות בהם, הוה אמינא [=הייתי אומר] אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת; תאמר בחבירו, שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו, אף על גב דחייב להצילו בממונו, אבל לא בסכנת איבריו.
[ד] ותו, דאין עונשין מדין קל וחומר, ואין לך עונש גדול מזה, שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו, מדין קל וחומר. והשתא [=ועתה], ומה מלקות אין עונשין מדין קל וחומר, כל שכן חתיכת אבר.
[ה] ותו, דהתורה אמרה "פצע תחת פצע, כויה תחת כויה" (שמות כא, כה), ואפילו הכי חששו שמא על ידי הכוייה ימות, והתורה אמרה "עין תחת עין", ולא "נפש ועין תחת עין"; ולכך אמרו שמשלם ממון. והדבר ברור, שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה, יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפילו הכי חיישינן לה [=חוששים לזה], כל שכן בנידון דידן [=בנידוננו].
[ו] תדע דסכנת אבר חמירא [=חמורה], דהא [=שהרי] התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו על ידי ישראל.
[ז] ותו, דכתיב "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו, שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו?
[ח] הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות. ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה.
[ט] ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה "חסיד שוטה", דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה [=כי ספק שלו עדיף מוודאי של חברו].
והנראה לעניות דעתי כתבתי.
שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח)
שאלת ממני: אודיעך דעתי, במה שכתב הרמב"ם ז"ל, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק קמא: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך"...
תשובה: מה שכתב הרב ז"ל "כל היכול להציל" וכו' – איירי במי שיכול להציל להדיא [=בבירור] בלא שיסתכן המציל כלל, כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע, שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו, או כגון שיודע לו עדות להצילו – עבר על "לא תעמוד על דם רעך".
ולא זו בלבד, אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון ראה אותו טובע בים, או לסטים באים עליו, או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה – אפילו הכי חייב להציל. ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו, לא נפטר בשביל כך, אלא חייב להציל בממונו.
ולא זו בלבד דברי היזיקיה [=שנזקו ברור], אלא אפילו שמע עכו"ם וכו', דלא ברי היזיקיה כולי האי, דדילמא ממלכי ולא עבדי [=שייתכן שיתחרטו ולא יעשו], אפילו הכי חייב להציל. ואם לא הציל עבר על "לא תעמוד על דם רעך"...
והוי יודע שיש בכלל לאו זה, שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו, אבל להציל נפש חבירו... אפילו במקום דאיכא ספק סכנה, חייב להציל. והכי איתא בירושלמי.
ומכל מקום, אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע, אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דידיה סומק טפי! אבל אם הספק אינו מוכרע, אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל – עבר על "לא תעמוד על דם רעך".
הנראה לעניות דעתי כתבתי.
שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן כח
ר' אליעזר יהודה ולדינברג, ירושלים, תרע"ו (1915) - תשס"ז (2006). מגדולי הפוסקים בדורנו, במיוחד בנושאי הלכה ורפואה. חיבוריו העיקריים: שו"ת 'ציץ אליעזר', ו'הלכות מדינה'.
(ג)... בפ"י מקונטרסי שם אות י"ג, הבאתי דברי שו"ת רדב"ז, שהעלה דאין לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו, ואם מחמיר על עצמו בכך, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, ע"ש.
ועולה בדעתי, דמזה תוצאות ללמוד גם על כגון חולה שהרופאים אומרים שנשקפת לו ספק סכנה לחייו ונתנו לו תרופה לזה, והחולה הזה השיג בקושי התרופה הזאת, ונזדמן לפניו חולה שנשקפת בודאי סכנה לחייו, ונזקק ג"כ לזאת התרופה, והחולה שרק ספק סכנה לו מסתפק, אם יש לו לתת התרופה שהשיג להחולה השני שנתון בסכנה ודאית. ולפי דברי הרדב"ז יוצא, שלא רק שאינו מחויב בכך, אלא גם זאת שאין לו להחמיר בזה, דחומרתו היא קלות ראש בחייו העצמיים, ודינא הוא דאפילו ספק חייו שלו קודמים לחיי חבירו...
ומצאתי בספר חקר הלכה (להגאון ר' נפתלי הלוי לנדא ז"ל אבד"ק סטרעליסק), אות ח, בעניני חולה, סק"ב, שהעלה בכזאת גם מדעת עצמו, דאי הרפואה היא של בעל הספק אין רשאי לתתה לחבירו, כיון דהתורה אמרה 'חייך קודמין', אם כן הוה ליא כממית עצמו, ומה חזית דדמא דחברך סומק טפי, דלמא דמא דידך סומק טפי. ופשיטא דאינו רשאי לתתה לחבירו והוא ימות, כיון דהתורה התירה לו ללוקחה לעצמו וחבירו ימות (כבב"מ ד' ס"ב), שוב אינו רשאי להחמיר ע"ד תורה...
ד. הקרבה להצלת רבים
תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף יח, עמוד ב
כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם - יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר.
אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו, וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו - הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך.
אף על פי כן הרגן מיד.
אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין.
רש"י
לוליינוס ופפוס אחיו - צדיקים גמורים היו.
בלודקיא - היא לוד, והיינו דאמרינן בכל דוכתא (בבא בתרא י, ב): הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן. ויש אומרין: שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על "שונאיהן של ישראל", ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד.
נתחייבנו הריגה - על חטא חייבי מיתות בית דין.
דיופלין - שני שרים, וכן מטרופולין של מלכים - לשון שרים.
בגזירין - מקלות, כמו גזירי עצים.
רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז, הלכה ח
הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם, עד מות הכהן הגדול, ואם יצא - התיר עצמו למיתה, כמו שביארנו.
אור שמח, על הרמב"ם, שם
ר' מאיר שמחה מדווינסק, תר"ה (1845) - תרפ"ו (1926). מגדולי הרבנים בדור שלפני השואה. שימש כרב בעיר דווינסק.
הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים בית דין להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה ודאית. כן נראה. ומוכח מזה דלא כהגהות מיימוניות בשם ירושלמי דתרומות... דחייב להכניס עצמו בספק סכנה. ומירושלמי גופיה אינו מוכח, למעיין היטב בו.
משך חכמה, שמות, פרק ד, פסוק יט
ר' מאיר שמחה מדווינסק, הנ"ל.
(ויאמר ה' אל משה במדין) לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה. ומזה יצא לרבינו במשנה (מכות ב, ז) שהגולה לעיר מקלט: (ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות) ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא (משם לעולם שנאמר (במדבר לה, כה) "אשר נס שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו). ועיין אור שמח הלכות רוצח בזה. ומזה יתפרש המכילתא פרשת יתרו (פרשה א. אמר ר' יהושע בן קרחה: בא וראה כמה גדולה מילה, שכל זכויותיו של משה לא עמדו לו בשעת דחקו, כשאמר לו המקום לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ועל שנתעצל במילה שעה אחת ביקש המלאך להרגו שנאמר "ויהי בדרך במלון וגו'". רבי יוסי אומר) חס ושלום לאותו צדיק שנתרשל במילה שעה אחת, אלא דרש משה קל וחומר: ימול ויצא הרי סכנת נפשות. פירוש, דמה להצלת הרבים, אמר לו השם יתברך "כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך") ואינו מחוייב להכניס עצמו בסכנה, כל שכן שמילה שהוא על התינוק לבד, שאינו דוחה סכנת נפשות, וברור מאוד.
שו"ת משפט כהן, סימן קמג
...ואפילו ביחיד נגד רבים, היה גם כן נראה, שמסתמא כששניהם שוים באיכותם, היתה צריכה הכמות להכריע את הסברא, דמאי חזית, ואם אחד גדול, היה צריך לכאורה הדבר להיות תלוי באומד על פי בית דין מומחים, כמה נפשות כדאי להיות עולות תמורתו, ואם שהמשקל הזה כבד מאד, הלא על זה נאמר: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו. ועל כל פנים, גם אם לא נתרחק כל כך לענין האומד הנסתר של יחיד לגבי רבים, אבל לגבי יחיד ויחיד, למה נסתם עלינו הפתח במקום שאנו מוצאים החלוקים מבוררים. ויחיד לגבי רבים בשוים, גם כן היה ראוי להיות כך.
ונראה לעניות דעתי לשער, שהדבר נובע ממה שפסק הרמב"ם, בפרק כ מסנהדרין הלכה א, שלא לענוש על פי אומד הדעת בדיני נפשות, והאריך בספר המצוות בהסברת הטעם, שאף על פי שישנן אומדנות ברורות שהן כמעט בסוג הודאיות, כהא דשמעון בן שטח, שם [סנהדרין] לז ב', מכל מקום כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, ונקל להחליף בין אומדנא ברורה למסופקת ולמזויפת, על כן נעלה תורה את השער הזה כולו בפנינו, שלא נעשה מעשה בהריגת אדם על ידי אומדנתנו, אפילו כשהיא ברורה מאד. וזהו גזרת הכתוב מקרא ד"ונקי וצדיק אל תהרוג", שמפי השמועה למדו חז"ל, דקאי על סתימת הדלת בפני אומדנא בדיני נפשות. וביאר שם עוד, שיותר טוב לנו שיהיו הרבה חייבים בלתי נשפטים משתזדמן בזמן מן הזמנים הריגת צדיק ונקי... ויש לומר, שבכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה בנפש בכלל דיני נפשות הוא.
ובתשובות בשמים ראש הרחיק ללכת, שגם מסירת נפש על קידוש השם בכלל דיני נפשות היא, ויצא מזה לענין זר מאד, לומר שבזמן שאין סנהדרין אין נוהג דין מסירות נפש, וכבר דנו זה ברותחין גדולי הדור אז, והוא אחד מהדברים שחושדים על ידו את הספר הנ"ל שאינו מהראשונים שמתיחש להם.
אבל יש לומר, שלענין זה למדנו מהיקש ומסברא, שחומר דיני נפשות יש לכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה, שלא לדון על פי אומדנא שלנו אפילו היותר ברורה, אע"פ שאנו הולכים בתר אומדנא בדיני ממונות ובכל דיני תורה, כשהיא ברורה. ועיין מה שכתב הרמב"ם בפרק כד מהלכות סנהדרין הלכה א, ובשו"ת בית אפרים יו"ד סי' י"ג הובא בפתחי תשובה שם סי' ט"ו סק"ה. ונראה ברור דבאומדנא ברורה סומכין אפילו באיסור תורה, וגם דבריו של הרמב"ם מוכיחים ככה, ביחוד בספר המצוות הנ"ל, דלא יצא מן הכלל אלא הריגת נפש בידים...
ולפי זה אולי יש לומר, דגם ביחיד נגד רבים, אף על פי שנראה לנו שזה היחיד אינו שוה כלל להיות בערך הדומה אפילו לכל יחיד מהרבים, וקל וחומר לכל הרבים, מכל מקום זהו רק בגדר אומדנא קרובה מאד, כהא דרשב"ש, ולעשות על פיה מעשה, למסור את היחיד להריגה בשביל הרבים, זה אסור לנו.
ולפי זה יש לומר גם כן, שדיני נפשות לא נקראו אלא מה שאחרים עושים להיחיד הנ"ל, אבל אם היחיד רוצה למסור נפשו, יש לומר שאינו נקרא כלל דיין לגבי נפשו, והוי הדין אצלו כמו שאר איסורי תורה, שאם הוא אומד בדעתו באומדנא ברורה יכול לסמוך עליה...
ולפי זה נפשט לנו, שאפילו אם אמר לרבים "קטילו לפלניא ואי לא אקטיל לכו", שהם אסורים לעשות מעשה בפועל, שעשיית מעשה בפועל כבר נחשבת לדיני נפשות, וצריכים לאומדנא שאין היחיד שקול נגדם, על כן אסורים הם לעשות מעשה.
אבל בציור הפטור, שציירו התוספות בפרק בן סורר ומורה שם בלא עשיית מעשה, כגון שיניח להשליך עצמו על התינוק, יש לומר דזה אינו עולה כי אם באחד כנגד אחד, או כשאין אומדנא של המדרגות, ששנינו בהוריות כאן, להכריע את הסברא דמאי חזית, אבל באינם שוים או ביחיד שישליכו אותו על הרבים, יש לומר, שאעפ"י שאינו עושה מעשה אולי הוא חייב למסור נפשו, דכאן אין אנו עושים מעשה של דיני נפשות, אלא מורים הוראה, כהוראה דכל התורה כולה. וכמו שהאומדנא שלנו פועלת לענין הקדמה דלהחיותו... ועד כאן לא סתמו לנו חז"ל בדינא דמאי חזית, אלא כשהוא צריך לעשות מעשה ולהרוג בידים, שאז הוא חשיב כדיני נפשות, שאין דנין על זה באומדנא.
והדברים צריכים תלמוד.
ה. הקרבה להצלת כלל ישראל
שו"ת משפט כהן, סימן קמג
...אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום "מגדר מילתא" ו"הוראת שעה", וצריך לשקול את העניין. ואסתר משום הכי חשבה לכתחילה שהדבר רחוק שתציל, שהרי ודאי ימיתוה ותפסיד חיי שעה, וגם שהיתה חושבת שאולי במשך הזמן תהיה נקראת, ותוכל להציל אז באופן יותר קרוב ובלא סכנה. ומרדכי הורה לה 'הוראת שעה', שבמקום הצלת כלל ישראל אין לדחות כלל, ויפה שעה אחת קודם.
שו"ת משפט כהן, סימן קמד
ו. ולא אוכל להמנע מלהביע את השתוממותי על דברי כבוד תורתו [=הרב ש"ז פינס], שכתב להשיג עלי על מה שכתבתי שהצלת כלל ישראל ודאי נחשבת למגדר מילתא, ויש לומר שנחשבת 'למגדר מילתא' בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מבית דין, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דבית דין קא עביד. ועל זה אומר כבוד תורת רבנו, שאין נקרא מגדר מילתא כי אם הצלת ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל לא הצלת כלל ישראל.
וממליץ אני על זה מה שכתב בתנא דבי אליהו רבה, פרק יד: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן 'תורה' ו'ישראל', אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים: התורה קדמה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו' וגו', אבל אני אומר: ישראל קדמו, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'. ע"כ. ואפילו אם נמשך כת"ר אחרי "דרכם של בני אדם", גם כן הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך, אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא 'למגדר מילתא'... ולדעת מר, לא צריך לנקוף אצבע על הצלת כלל ישראל, שהרי ברית כרותה היא לנו קיום האומה. אתמהה!
ושמא ידחה זה כת"ר ויאמר, הלא מסוגיא דיבמות צ' מתבאר, דבשב ואל תעשה לא בעינן למגדר מילתא, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה ב'שב ואל תעשה', אבל זיל בתר טעמא, דודאי פשוט הוא, דלא בלא טעם יעקרו חכמים דבר מהתורה אפילו בשב ואל תעשה, אלא כשהם רואים הכרח לדבר. ובדברי הרמב"ם, פ"ב מה' ממרים ה"ד, דימה גם ענין של ביטול מצוות עשה, שחכמים מבטלים לפעמים, לרופא שחותך אבר אחד כדי להציל כל הגוף. ואם נאמר, שהצלת כלל ישראל אין זו ענין של מגדר מילתא כלל, ואין אנו צריכים להשתדל בזה מפני שכבר בטוחים אנו בקיומנו, לא די שאין שום היתר לעבור על דברי תורה בקום ועשה לשעה, אלא שגם בשב ואל תעשה היה אסור, שהרי נתוח זה הוא ללא צורך כלל, כיון שדבר ידוע הוא שתבוא הרפואה בלא הנתוח, כלומר בטוחים אנו שלא יכחד ח"ו כלל ישראל מן העולם, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, עבודה זרה י' ע"ב.
ואם אנו מוצאים, שמותר וחיוב הוא, בשביל הצלת כלל ישראל, לעבור על ביטול מצוות עשה בשב ואל תעשה (וגם עריות דידה בודאי הותר, מאסתר ויעל), שמע מינה שאותו הבטחון של ההשגחה העליונה אינו פוטר אותנו כלל מחובת ההשתדלות על הצלת הכלל, בכל היכולת שבידנו.
ולד' ית"ש נתכנו עלילות, איך לקשר את המדות הנראות לנו הפכים: בטחון גמור על קיום האומה מצד אחד, וחובת השתדלות בכל מה שיוכל לחזק את קיומה, וקל וחומר להסיר שום סכנה שתוכל ח"ו להביא עליה השמד וכילוי, ד' יצילנו. ואנחנו בהדי כבשי דרחמנא למה לן, וחייבים אנו לעשות כל המצוי בידנו. (ורס"ג אומר, בס' האמונות והדעות [מאמר י' פט"ו], על מי שאומר שבטוח בד' על עניני עוה"ז בלא השתדלות, שהיא דעה זרה, דאם כן יאמר גם כן על עניני עוה"ב, ומה תכלית התורה והמצוות, ומהפרט נלמד על הכלל). וכיון שאנו עושים בשביל הצלת כלל ישראל, שהוא יסוד כל התורה כולה, מגמתה ותכליתה, זהו יסוד כל מיני מגדר מילתא שבעולם, והכל כלול בה.
ומה שכתב כת"ר, ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" נאמר על הפרט ועל הכלל בשוה, ומשום הכי כל מה שנוגע ליראת שמים והקמת הדת אפילו אצל כלל ישראל כולו, הרינו מחוייבים בדבר, אבל אם נוגע לחיי כלל ישראל, מזה אנו פטורים. הנה בעקידה, פרשת נצבים, מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי אם דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל, כשם שיש כריתות ברית על קיומו, כן יש כריתות ברית שלא יעזוב, בכללו, ברית ד'. ולא ראיתי מחכמי ישראל הגדולים מי שחולק עליו בזה, ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא, הכי נמי הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה.
ז. ... וחטא זה של עריות לא נחשב, ע"י כח גדול של התרת חכמים להצלת הכלל, לחטא, כי אם לחסד עולם... ולא אמרינן דבר המביא מיתה איך יכול להחיות את העולם כולו, אלא ודאי, כיון שיסוד ההיתר בנוי לטובת הכלל כולו, ודבר גדול כזה מהפך גם את המות לחיים, ואת הקללה לברכה, והכל לשם שמים, ומה שצריכה הצלת הכלל להיות דוקא באופן זה הוא מכלל מפלאות תמים דעים, הנותן טהור מטמא...
שו"ת משפט כהן, סימן קמח
ומה שכתב, כי אם נאמר כן, נצדיק גם כן קרבנות אדם! תמיהני, הרי אנו עומדים בענין למיגדר מילתא, ובדימוי שיש לב"ד ונביא בזה, והרי באמת יש כח לנביא גם כן לצוות על קרבנות אדם, ועקידה תוכיח, שלולא שבאה אח"כ הנבואה "אל תשלח ידך אל הנער", הרי היתה נעשית, וכדאמרינן "היכי שמע ליה יצחק לאברהם", אלא מוחזק שאני, ונביא מוחזק וב"ד במיגדר מילתא שוים הם. ואם מוצאים לפעמים, שצריכים להקריב חיי איש על מזבח הכלל, עושין כן להוראת שעה, ואין למדין שעה מדורות. אלא אנו יכולים לומר, שכל זמן שלא אירע מאורע כזה, בטוחים אנו שהקב"ה ישמור את עמו ואת יראיו, שלא נבא לעולם לידי מדה זו, ולא נצטרך חלילה לאמצעים כאלה. אבל הדין דין אמת, שאין יוצא מכלל כח הנביא אלא עבודה זרה לבד, ולא גילוי עריות ושפיכות דמים, והוא הדין מכלל למיגדר מילתא, וכמו שכתבתי.
ו. האם "חייך קודמין" בתורה ובמצוות?
שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קסד
ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים בתקופתו ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג, שם הקים בה ישיבה גדולה. מחיבוריו: שו"ת 'חתם סופר', חידושים לתלמוד, דרשות ו'תורת משה' על התורה.
...בענין קבלת פרס הרבנים, ולקבל עליך עול הציבור ולקבל פרס מידם, זו קשה מן הראשונה, ובשגם אני חשוד לאותו דבר, בעוונותי הרבים...,
ומ"מ להוציאך חלק אי אפשר בלי שום עיון בספר, דע כי מן התורה הניתנה לכל ישראל בשווה מחוייבים לקיים 'והגית בו יומם ולילה', ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום, ומוציאים שארית היום בעבודת השם, או בזמן מן הזמנים לצורך גופם, כגון ביומי ניסן ותשרי, ושארי הזמנים כולו קודש לה', וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות, וכל מה שיהיה פרוש ומסתפק במועט וירוויח זמן לתורה ועבודה 'קדוש' יאמר לו, ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה, אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר, או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו, מחויב לעשות בחנם, ואינו רשאי ליטול שום שכר, ואף על פי שמפסיד לימודו של עצמו על ידי זה, כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו. אמנם בזה שעשה לחיותו, ולאשתו ולבניו הקטנים המוטלים עליו לפרנסם, שלו קודם לשל חבירו, ואינו צריך להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו, וזה נקרא שכר בטלה דמוכח...
חתם סופר, תורת משה, ויקרא יט, יח
"ואהבת לרעך כמוך" - אמר ר"ע: זה כלל גדול בתורה. יש לפרש ר"ע לטעמיה, דדרש...: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חבירך. ואם כן, כיון שחייך קודמין איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך"? מיהו הא דחייך קודמין היינו בעניני עוה"ז, אבל בחיי הנצחיי, דהיינו בלימוד התורה, חייב ללמד לאחרים אפילו הוא מבטל עצמו מלימודו, מ"מ חייב ללמד עם אחרים. ועל כן אמר ר"ע "זה כלל גדול בתורה", דבענין לימוד התורה הוא כלל גדול, לאהוב חבירו כמוך (מ"מ לא אמר רק "כמוך", כי עי"ז שמלמד לאחרים גם הוא עושה מצוה ומזכה עצמו, ושניהם שוים).
חתם סופר, פיתוחי חותם, הקדמה לשו"ת יורה דעה
...אם אברהם אבינו ע"ה היה עושה כאשר עשה חנוך, להתבודד עצמו מחברת בני אדם, התעלה גם הוא להיות ממלאכי א-ל. ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחכמתו, כי לא באלה חפץ ד׳, שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה׳, כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול. הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען רבות כבוד ה׳, למעט את מורדיו, ולהרבות עבדיו ויודעיו. כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה׳ בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים. ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור, ימצא אחד מני אלף קדש לה׳ ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה מעל...
מדת הבדידות באמת תועלת גדול לזיכוך הנפש, ומדה זו היא עצמיית להחכם השלם. אך חפץ הבריאה תתחייב להתלבש מידה זו ולכסותה במדת ההתחברות בחברת בני אדם בסבר פנים יפות, שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו, כי על ידי זה יוכל ליקח נפשות בחכמתו להטיב דרכם ולהשיבם אל ה׳...
כי זה כל האדם, שישתדל ויתאמץ בהשתדלות רב להטיב דרכי בני אדם, כדי שישמח ה׳ במעשיו, ויאהב כל אדם השלמת נפש חבירו כשלימות עצמו. ועל זה אמר ר' עקיבא 'כלל גדול בתורה - ואהבת לרעך כמוך', ב'תורה' דייקא, כלל ויסוד גדול בלימוד התורה שיאהב שלימות חבירו כנפשו... וכה יהיה תשוקת השלם לראות בשלימות כל העולם, ויהיה תפילתו שכל יושבי תבל מקטנם ועד גדולם ידעו את ה'.
מכתם לדוד, אורח חיים, סימן ו
ר' דוד פארדו, ויניציה תע"ח (1718) - ירושלים תק"ן (1790). רב בסראייבו בשנים תקל"ג (1773) - תקמ"ב (1782). מחיבוריו: 'חסדי דוד' על התוספתא; 'שושנים לדוד' על המשנה; שו"ת 'מכתם לדוד'.
לראגוזה, להח"ר שלמה לוצינה נר"ו. חשון ש' תק"ח.
שאלה: קהל שלא נמצא להם אלא אתרוג אחד בימי החג, אבל לולבים אית להו טובא, ובקהלה אחרת, הסמוכה להם מהלך מ' שעות בקרוב, לא נמצא בידם אתרוג כלל. והנה בתוך ימי החג שלחו בני קהלה זו שליח מיוחד לקהלה ההיא, להתחנן אליהם בכמה תחנות, דמאחר שעליהם היו סמוכין, שישלחו להם אתרוג כדרכם, שבכל שנה היו שולחין ומוכרים להם כל המינין, אלא דהאידנא לא יכלו לשלוח מטעם האמור, דלא הוה להו אלא אתרוג חד השתא, מיהא הואיל שכבר קיימו הם עיקר המצוה מן התורה, שהיא ביום ראשון וגם קצת ימים אחרים, מעתה שיזכו גם לאחיהם עמהם וישלחוהו אליהם, שלא יהיו נעדרים מהמצוה לגמרי, ולפחות שיוכלו לברך ולומר זמן ביום אחרון של חג.
והנה נולד מחלוקת בין בעלי תריסין שבעיר הזאת, אלו האומרים לשלחו, ואלו אומרים שלא לשלחו, ומספק לא נשלח. הנה עתה נכספה וגם כלתה נפשי לדעת עיקר הדין בזה יורנו המורה לצדקה, ושכמ"ה...
תשובה: ...איברא, דלפי המושכל ראשון, יאמר נא ישראל כי זו לא צריכה לפנים, שהרי מקרא מלא הוא, 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לאחיך, ואין דוחין נפש מפני נפש, ומהיכא תיתי, שמי שיש בידו כדי לעשות מצוה, יתננה לחברו וישאר הוא ערום מן המצוה?!...
הדרן לעיקר דינא, כי הנה נודע מאי דאיתא בברכות, פרק מי שמתו, 'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה', ומוקמינן לה בלאו ד'לא תסור'. והנה ידוע, דבשאר ימות החג, חוץ מיום הראשון, ליכא חיובא מדאורייתא, ואפילו חיוב גמור מדרבנן אינה, אלא תקנתא בעלמא, משום זכר למקדש, וכמו שאמרו בגמרא, וכיון שכן, אית לן למימר, דניתנה לדחות תקנתא זו מפני כבוד הבריות, ואין לך כבוד הבריות גדול מזו, שיהיו נמצאים קהל גדול נעדרים ומשוללים לגמרי ממצוה רבה כזו כלל ועיקר, דפשיטא כי כל האזרח בישראל ישבו בצו"קות וצרה ויגון ימצא להם וצע"ר מתחולל, שלא לזכות אפילו לראות מצוה /אלקינו/ בכל ימות החג כאילו ח"ו בטלה מצוה זו ביניהם, וכאילו אינם מאותם שיצאו בדמוס ביום הכפורים חלילה, וכיון ששלחו שליח ורץ מיוחד בעוצם תשוקתם, ואליו עיניהם מיחלות מתי יבא ויזכו לקיים המצוה, בודאי שאם חוזר השליח ריקם, תוחלת ממושכה כזו מחלת לב, ומוספין יגון על יגונם, ואין לך כבוד הבריות גדול מזו. ובר מן דין כיון דנטילת לולב בשאר הימים אינה אלא מצוה דרבנן, וגמילות חסדים מצוה חמורה מדאורייתא, ...והיא מן החמורות שאדם אוכל מפרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ופשיטא שאין לך גמילות חסדים גדולה מזו לזכותם כהיום הזה... ועיין שם, בתוספות יום טוב, שהביא משם הרמב"ם ז"ל, כי כל תועלת בני אדם זה עם זה, נכנסים בכלל גמילות חסדים...
ויש להביא עוד ראיה לסברתנו ממ"ש הרב המגן 'אשל אברהם' בסימן תרנה, שמותר לעבור על שבות כדי לשלוח לולב לחבירו כיון שלא פשע חבירו, ואפילו לצורך י"ט שני שאינו אלא דרבנן, התיר ע"ש. זאת ועוד אחרת כתב הרב הנז', בריש סימן תרע"א, שאם יש לא' שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל, מוטב שידליק א' לבד ויתן גם לחבירו. ע"ש. הרי דמצי להתבטל מהדור מצוה, כדי לזכות לחבירו, ומה גם דמאחר שזה היה נוהג כמהדרין מן המהדרין הא קבלה עליה, ואפילו הכי שריא.... אלמא לזכות לחבריה עדיפא.
שו"ת בית יהודה, אורח חיים, סימן נח
רבי יהודה עייאש, ת"ס (1700) לערך - ירושלים, תקכ"א (1760). רב וראש ישיבה באלגי'ר.
שאלה: בשנים שהיו בבית האסורין או במדבר בערב פסח, ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום, מי הוא הקודם לאוכלה וליפטר.
תשובה: לכאורה נראה, דאם א' מהם גדול מחבירו בחכמה ובמעשה, הגדול קודם, כעין הא דתנן פ' עשירי דזבחים, דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, ואשכחן כהאי גוונא בת"ת, באב ובנו הצריכין ללמוד, והיו שניהם שוין, האב קודם, כדאי' בטור יורה דעה ריש סי' רמ"ה. אלא דיש לדחות, דהתם הרי גם הבן יש לו חלק בשכר הלימוד, דאלמלא עלייא לא מתקיימי אתכליא, ועוד דשאני כח האב דעדיף לגבי הבן, משא"כ לגבי אדם דעלמא, אין לדחו' הא' מפני חבירו מכח קצת מעליותא דאית ביה.
אלא נלע"ד לפשוט ספק זה ממתני' דרפ"ב דיומא, דתנן בראשונה כל מי שרוצה לתרום המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, ואם היו שניהם שוין, הממונה אומר להן הצביעו כו', וא"כ הכי נמי מאן דאלים גבר, ואם שניהם שוין באלמות עושים פייס ביניהם. מיהו, יש לדחות, שאני התם, דחיוב הרמת הדשן אינה חובת הגוף המוטלת על כל אחד, דהא בראשונה כל מי שרוצה לתרום תורם, משא"כ הכא, לגבי מצה, דכל א' מחוייב באכילת מצה לילה הראשונה, ולא סגי בלאו הכי. לכך אפשר לומר, דהכל תלוי במאן דאלים גבר. וכן הדעת נוטה.
תפארת ישראל, ברכות פרק ד, בועז, אות ב
ר' ישראל בן גדליה ליפשיץ, תקמ"ב (1782) - תר"כ (1861). כיהן כאב"ד בוורונקי, חזדייש ובדאנציג. פירושו למשנה, 'תפארת ישראל', נתחבב מאוד על ציבור הלומדים.
... אמנם נ"ל, דדוקא בגופניות ראוי להתפלל תחלה על חבירו. אבל בכל רוחניות, זהו אהבת עצמו קדושה, ורשאי אדם להקדים להתפלל על עצמו שלא יכשל בחטא, ושיעשה מצות עשה יותר, תחלה וקודם שיתפלל על חבירו בב' אלו.
תדע, וכי מצוה שמזדמנת לב' בני אדם, וכי ס"ד שמחמת אהבת חבירו שמחוייב, יניחנה שיעשה אותו חבירו, ולא הוא?! והרי כתיב "וכפר בעדו" ואח"כ "בעד כל קהל ישראל". ותנן: שניהן רצין ועולין בכבש (יומא רפ"ב). והרי אפילו בבנו שחיובו על אביו, אמרינן (קדושין כט עב): מצוה דגופיה עדיף. וכ"ש בלאו, דלא אמרינן לאדם "חטא כדי שיזכה חבירך" (שבת דף ד ע"א). וה"ה נמי לענין התפלה להנצל מחטא, רשאי להקדים התפלה שעל עצמו יותר משעל חבירו.
שערי תשובה, אורח חיים, תפב, ס"ק א
רבי חיים מרדכי מרגליות, תק"מ (1780) בערך - תקפ"ג (1823). כיהן כרב בערים בסטריצקי ודובנא. אחיו של ר' אפרים זלמן מרגליות.
ועי' שו"ת בית יהודה... שנים שהיו בבית האסורים או במדבר, ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום, מי קודם?... וסיים דהכל תלוי בכל דאלים גבר... ולא נהירא, דבכה"ג הו"ל מצה גזולה...
ואמנם יותר נראה, דהבית יהודה מיירי שהכזית של מצה היה של הפקר, ואין לשום א' מהם זכות בו, ובכה"ג נראה פשוט שמי שבידו לזכות יזכה. וק"ו מדבר שבממון שהזוכה קודם בהפקר הוא זוכה לעצמו... ואפילו בדבר שיש בו משום חיי נפש חייו קודמין... דדרש ר"ע... מ'וחי אחיך עמך' שחייו קודמין ע"ש. ואם בעסקי גופות כך, בעסקי נפשות על אחת כמה וכמה...
אמנם שהמצה היא שלהם בשותפות, אם בכח יגבר איש ועלתה ידו על יד רעהו לחטוף ממנו, אי עביד לא מהני, דמצה גזולה מיקרי... אך נראה דאפילו לפי דעת זו, עדיף טפי שיטילו גורל, ואם שיזכה האחד לקיים המצוה בשלימותה יהיה חלקו עמו בשכר המצוה, שעל ידו נגמרה, ולולא הוא לא היתה המצוה נעשית בשלימותה. ודמי להא דיששכר וזבולון, וכה"ג טובא, שהמצוה בשלימותה הוא יותר גדול מאד מהשכר דקצת מצוה שיקיים בעצמו, ולכשתתקיים בשלימותה ע"י האחד הרי הוא זוכה ומזכה אחיו עמו. ואין זה כמוותר המצוה שיש לו לעשות, כיון שהוא עושה ע"פ גורל. וגם כשנותן לחבירו חלקו ע"י פיוס וריצוי, נראה דלית לן בה, כיון שזה גורם לקיום המצוה בשלימותה...
שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן כו, אות ד
ר' משה פיינשטיין, רוסיה, תרנ"ה (1895) - ניו יורק, תשמ"ו (1986). מגדולי הפוסקים בארה"ב. מחיבוריו: שו"ת 'אגרות משה'; 'דברות משה' על התלמוד.
...ודברי חתם סופר על מה שאמר ר"ע, 'ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה', הוא בתורה ומצות דוקא, דבעניני עוה"ז הא דרש ר"ע ד'חייך קודמין', תמוהין מאד, דבתורה ודאי תורתו קודמת, כמפורש בקידושין דף כ"ט ע"ב, שאף מלמוד תורה של בנו הוא עדיף, וכ"ש מלמוד תורה דאחרים, ... ופשוט שבתורה הוא עצמו עדיף על אחרים יותר הרבה מבצדקה, דבצדקה פשוט שרק לחם שלו קודם ללחם של אחרים אבל אם חסר לו בשר ולחברו לחם, צריך ליתן לחם לחברו ולא יאכל הוא בשר, ...וכמו כן פשוט שהוא לענין קדימת עצמו מאחרים, אף שהוא עני שצריכין ליתן לו גם בשר, ובתורה ברור שאף מי שיודע כבר מסכת אחת, ואפילו סדר שלם, הוא קודם ללמוד סדרים האחרים מללמד האחרים אף אותה המסכת. וגם בעניני עוה"ז ליכא איסור אלא רשות, אם אינו פקוח נפש ממש, שאז מסתבר שאסור, ואילו בתורה הוא גם אסור להקדים האחרים מלמוד עצמו.
אך הוריתי, שכל ת"ח אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד, מחוייב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים, אף שמתבטל מתורת עצמו. והבאתי ראיה מהא דר' פרידא, שלימד לתלמיד קשה הבנה שהוצרך ללמד עמו ד' מאות זימני, בעירובין דף נ"ד ע"ב, אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם למד לעצמו... ומסתבר לי, שהוא ג"כ שיעור מעשר, עשירית הזמן שיש לו ללמוד תורה. ואולי יכול להוסיף עד חומש.... ולענין מצוה, אם הוא וחברו צריכין לקיים מצוה, וא"א אלא לאחד, ודאי שאם יתן לחברו יעבור על העשה, לכן לא מובן דברי החת"ס. וצע"ג בכוונתו.
לוח עזר: חובת הסתכנות להצלת הזולת
| המקור | הסתמכות | הבסיס והטעם | דחייה
| | חייב | ירושלמי, תרומות, ח, ד
(ריש לקיש) | הגהמ"י
בית יוסף | הלה ודאי והוא ספק (ב"י) | שמא הלכה כר' יונתן (יד אליהו)
שמא ר"ל עשה ממידת חסידות (יד אליהו, העמק שאלה)
שמא ר' אמי (הניצול) היה גדול מר"ל (יד אליהו)
שמא דוקא כשע"פ רוב יכול להציל ולא מספק (מהר"ם שיק)
שמא לא הסתכן ולקח עמו חיל כבד (ר"ע יוסף)
שמא לא הסתכן ופדה בכסף (ר"ח הליר)
השו"ע לא הביא הלכה זו (יד אליהו)
גם אם ספיקא דדינא, ספק נפשות - להקל, ושוא"ת עדיף, ולא ייכנס לספק איסור "לא תעמוד" מפני "ונשמרתם" (יד אליהו)
על סברת ב"י ש"הלה ודאי והוא ספק" - לא מצינו לחלק בסכנת נפשות בין ספק לודאי (יד אליהו)
אפילו בממון הקל אמרו המע"ה, וספיקא דמוחזק עדיף מבריא דמזיק (יד אליהו)
| | פטור | (ר' יונתן) | חוות יאיר | ריש לקיש - ממידת חסידות |
| | פטור | נידה סא ע"א (הצלת מי שנחשדו בהריגה) | שאילתות
אגודת אזוב
יד אליהו | | שמא לא היה ודאי סכנה, משום שיכלו להיטמן במק"א (ר"ח הליר)
אבל מלשון הגמרא לא משמע כן (אגודת אזוב)
שמא ייתפסו, ואין כאן ודאי הצלה (עמודי אור, ר"ח הליר)
שמא פטור משום שייתכן שיש בהן עוון (טל אורות)
אם היה ר"ט יודע שזו עלילת שקר - היה מסתכן (העמק שאלה)
| | פטור | נדרים פ ע"ב
(מעיין של בני העיר - מחלוקת חכמים ור"י) | שאילתות (כדעת ר' יוסי)
העמק שאלה | אף אין לסכן קטנים ממידת חסידות (בהבדל מריש לקיש) | אין סכנה לבני העיר האחרת (ולא מסתבר שכך הוא גם בסכנה) (הפלאה, תפא"י, אג"מ)
| | פטור | סנהדרין
עג ע"א
("למיגר אגורי") | יד אליהו
אגודת אזוב
מהר"ם שיק | חייב רק "למיגר אגורי" אבל לא לסכן עצמו | החידוש הוא שחייב אף אם ספק יציל (לפי הר"ן) (ר"ח הליר)
| | פטור | סנהדרין
עד ע"א
(מאי חזית) | רדב"ז
(ח"ג, תרכז)
- - - - - - - -
יד אליהו | הרי זה "חסיד שוטה" שמא ימות וספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה
- - - - - - - - - - - - - -
מתוך שהגמרא לא אומרת שלא יהרוג בודאי משום ספק הריגת עצמו, מוכח שאין הבדל בין ספק לודאי סכנה | אם אין הספק שקול, אלא על פי רוב יוכל להציל, גם הרדב"ז יודה (מהר"ם שיק)
| | פטור | סנהדרין עד ע"א (דא"כ נמצא אין לך אדם שמציל) | יד אליהו | אם צריך אפילו לסכן עצמו, איך אומרת הגמרא "אין לך" בשביל ספק היזק ממון |
| | חייב | ב"מ סב ע"א
(מחלוקת ר"ע ובן פטורא) | חוות יאיר
יחוסי תנאים ואמוראים | דוקא כשימותו בוודאי אם ישתו שניהם, אבל בספק - לא ישתה האחד וימות השני אלא ישתו שניהם.
| מדובר גם בספק, ואעפ"כ סובר ר"ע ש"חייך קודמים" (יד אליהו)
גם הגהמ"י לא חייב להיכנס לסכנה אלא אם בוודאי יציל, ולא בספק (ר"ח הליר)
לדעת ר"ע אפילו בספק-חיותו - חייך קודמין,
ו"וחי בהם" ולא שימות בהם - אפילו בספק סכ"נ
(העמק שאלה)
| | חייב | סנהדרין עג ע"א
(טובע בנהר וכדומה)
| רדב"ז
(ח"ה, ריח) | על אף שיש בהצלה זו קצת
|
© מורשת המשפט בישראל
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041
|