מורשת המשפט בישראל
סדנאות במשפט העברי
מרכזיותה של ארץ ישראל בפסיקה - מקורות לשיעורו של הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן
© מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society
בנושא
ארץ ישראל: חזון והגשמה
תש"ע
תוכן העניינים
מלכים א פרק ח, מח
ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ו הלכה ח
הוריות ג ע"א
ספר המצוות לרמב"ם, עשה קנג
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה יא
ספר הכוזרי, מאמר ב, אות כ
חולין יח ע"ב
רש"י, שם
תוספות, שם, ד"ה כיון דאנן כייפינן להו כו'
חידושי חתם סופר, חולין שם
מכות ז ע"א
סנהדרין כד ע"א
כתובות עה ע"א
חידושי הריטב"א, שם
סנהדרין מג ע"ב
רש"י, שם, ד"ה עד שעברו את הירדן
צפנת פענח, שם
מצוות ישוב ארץ ישראל: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" - מקורות לשיעורו של הרב דוב ליאור, רב העיר קריית ארבע - חברון
השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם, מצווה רביעית
מקורות לשיעורו של פרופ' נחום רקובר
תשובות הגאונים (הרכבי), סימן קצט
תשובות הגאונים (הרכבי), סימן ר
תשובות הגאונים (אסף, תרפ"ט), עמ' 31
שו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס פראג, סימן תקלו
רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ג, הלכה ז
מרכזיותה של ארץ ישראל בפסיקה - מקורות לשיעורו של הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן
מלכים א פרק ח, מח
והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית בניתי לשמך.
ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ו הלכה ח
אין מעברין את השנה בחוצה לארץ ואם עיברוה אינ' מעוברת...אבל בשאין יכולין לעברה בארץ ישראל מעברין אותה בחוצה לארץ...חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ...קם רבי יצחק וקרא כתיב באוריתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע...קם רבי נתן ואשלם כי מבבל תצא תורה ודבר יי' מנהר פקוד...חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ.
הוריות ג ע"א
בהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. דכתיב "וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים", הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא אקרי קהל.
ספר המצוות לרמב"ם, עשה קנג
ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד....ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה... ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך. לא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבן זה מאד. ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים (ישעי' ב מיכה ד).
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה יא
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים.
ספר הכוזרי, מאמר ב, אות כ
התחלת השבת אינה כי אם מסיני ומאלוש... ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה לצין, וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקביעות אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות...ארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת...שאר"י היא מקום התחלה לקריאת שמות הימים...והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו, מאשר נקראת הר קדשו והדום רגליו ושער השמים וכי מציון תצא תורה... ומה שהיה מבקשת האומות פרס והודו ויון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד, ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא... ומה שהם מרוממים אותו עתה עם העדר הראות השכינה עליו ושכל האומות חוגגים אליו ומתאוים לו זולתנו מפני גלותנו ולחצנו.
חולין יח ע"ב
כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל...ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר אביי: הני מילי מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי מארץ ישראל לבבל, אבל מבבל לארץ ישראל, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו.
רש"י, שם
כיון דאנן כייפינן להו - לבני ארץ ישראל לקידוש החדש ולעיבור שנה כדאמרינן בשמעתא בתרא דהוריות (דף יא:) ולדיני קנסות שאין סמיכה בבבל.
עבדינן כוותייהו - כי אזלינן גבייהו ואין אנו צריכין לחלוק כבוד למקומינו ובא"י הוו אכלי ליה.
תוספות, שם, ד"ה כיון דאנן כייפינן להו כו'
בפ"ק דסנהדרין (דף ה.) משמע איפכא לענין ליטול רשות לדון להיות פטור מלשלם דקאמר מהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ואומר ר"ת דלענין איסור והיתר בני ארץ ישראל עדיפי דחכימי טפי אבל לענין הפקעת ממון ראש הגולה עדיף כדאמרינן התם דהכא שבט והתם מחוקק ואמרינן נמי לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם במקל ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים.
חידושי חתם סופר, חולין שם
ובפ' מקום שנהגו אמרינן נמי דמא"י לבבל לא בעי למעבד חומרי מקום שהלך לשם מהאי טעמא דלא שייך מחלוקת כיון דידעו דבני א"י חשובו טפי לא יתקוטטו.
מכות ז ע"א
רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: ברח מארץ לחוצה לארץ - אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ - סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל.
סנהדרין כד ע"א
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר אלה [שני] בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית....במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.
כתובות עה ע"א
ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון - א"ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם - עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי.
חידושי הריטב"א, שם
לציון יאמר איש ואיש יולד בה אמר רבי יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. פירוש אוירא מחכים ליה וזוכה בה בישיבתה, והיינו דהדר אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן משום זכות הארץ, וכי סליק חד מינן להתם עדיף כתרי מינייהו לפי שיצא מטומאת ארץ הגויים ונכנס תחת כנפי השכינה.
סנהדרין מג ע"ב
הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה, אמר ליה רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר עד עולם. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות - כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.
רש"י, שם, ד"ה עד שעברו את הירדן
ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה, כדאמרינן במסכת סוטה (לז, ב) - מיד נענשו זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו, והנגלות לנו - קולר תלוי בצואר כולנו.
צפנת פענח, שם
אין סמיכה בחו"ל ובירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג יליף לה מקרא דאין ישיבה רק על אדמתך. ר"ל אין קביעות רק בא"י. וכן הגדר דאין ציבור בבבל. ואין אוכלוסא בבבל ועיקר הגדר דשם קביעות וציבור ליכא לנו בחו"ל.
מצוות ישוב ארץ ישראל: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" - מקורות לשיעורו של הרב דוב ליאור, רב העיר קריית ארבע - חברון
השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם, מצווה רביעית
[א] שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ".
[ב] ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים, כאמרו יתב' (דברי' א): "באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו'. שלא יניחו ממנה מקום.
[ג] והראיה שזו מצוה, אמרו ית' בענין המרגלים (שם): "עלה רש כאשר דבר י"י אלהיך לך אל תירא ואל תחת".
[ד] ואמר עוד (עקב ט): "ובשלוח י"י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב: "ותמרו את פי י"י אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו", הוראה שהיתה מצוה, לא יעוד והבטחה.
[ה] וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה... ולשון ספרי (שופטי' יז יד): "וירשתה וישבת בה" - בזכות שתירש תשב.
[ו] ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם, שנ' (ס"פ שופטי'): "החרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות, בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב"ר שופטי') "הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי", נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאין. שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.
[ז] וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש.
[ח] וכן אמרו בספרי (ס"פ עקב): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו, כאשר" וכו', אמר להם: "כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו א"י, תלמוד לומר וירישתם גוים גדולים ועצומים, ואחר כך כל המקום אשר" וכו'.
[ט] ואמרו: ואם תאמר, מפני מה כיבש דויד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו א"י תהיו רשאין לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.
[י] ואומר אני, כי המצוה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד), שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה, שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה יב כט): מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: "וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות", אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
מקורות לשיעורו של פרופ' נחום רקובר
תשובות הגאונים (הרכבי), סימן קצט
[דף פ"ז]. שאלה לפני אדוננ' גאון בן גאון בן גאון בן גאון י"ל אמן. נהגו בני קירואן מימות אבותיהם ועד עכשו לכתב בהרשאותיהן שיכתוב המרשה לחבי' שירשהו ליקח לו ממון ממדינת הים. יכתוב לו כך. איך אמר לנו פל' בן פל' היו עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו וכול' מחמת שנתתי לפל' ארבע אמות ואגבן הרשיתיו והשלטתיו אורכתיו מיניתיו על פל' בן פל' ליקח לי ממנו כך וכך זהובים או כך וכך זוזים כחוק ההרשאות וחומריהן וקונין ממנו בקנין וכותבין וחותמין. וכן אם ירצה לכתוב מתנה לאדם על עצמו זהובים או זוזים שיתן לו לזמן אחר... וכמה מבעלי המתנות ומן המורשים שאין להן קרקע והיה דעתן וסמכין מאותן הימים הראשונים ועד עתה על ארבע אמות קרקע שלכל אחד ואחד בארץ ישראל כמו שמצאו בתשובות הגאונים הראשונים ששאלו אבותיהם מן מר הילאי גאון נ"ע וכוליה.
תשובות הגאונים (הרכבי), סימן ר
שאלה זו יצאה לפנינו אל שער הישיבה שלגולה אל בית דין הגדול שלאדוננו האיי ראש ישיבת גאון יעקב... הרי זה דינו שלמעשה הזה. ולענין מי שמקנה מטבע על גבי קרקע סתם שסומכין על מה שיש לו בארץ ישר' לא מצינו לא במשנה ולא בתלמוד דבר זה ולא כיוצא בו דהא מרוני שהיה בירוש' דבעו לאקנויי דמים ולא סמכא דעתיה לאזכויי לא סמך על מה שגזלוהו גוים ולא אמר קרקע אינה נגזלת אלא הלך ולקח בית סלע וזה בית רובע והקנה על גבה... ומנהגא דמילתא במתיבתא דבכל אקניאתא פסיקאתא לא סמכינן על חלק דמארץ ישר' דלא יאכיל מקבל מתנה למיגבייה אלא צריך קרקע ידיע דיאכיל למיגבייה ולאחזוקי ביה. אבל בארשיאתא ואורכאתא מקלין רבנן וסגיא להון בהדין שמא דאקניתא מן חלק דבארץ ישר' דאמרין שליחותא בעלמא היא ולבעלים הוא דקא גאבי... ובאורכאתא מנהגן ומנהגא דאבהתן דורות דלא סגיאן אלא על גב קרקע ידוע למיגבייה. וכי אמ' מר רב סעדיה גאון לדבריכם האוי קרקע דמן חלק דבארץ ישראל באורכאתא הוא דאמ' ולאו באקניתא גמירתא. ואשר שאלתם מרוני גר היה או ישר' היה. שיש מפרשין כך להעמיד ראיה ויש שמפרשין כך להעמיד ראיה. כיון שסתם נאמר חזקתו מישראל ואין להוציאו מן ישראל אלא בראיה. ועוד יוחסין שלישראל המצויין עכשו מי מכירם ומי יאמר שזה יש לו חלק הולכך כמנהגנו ראוי לעשות באורכאתא מקילינן ובאקניאתא מחמרינן.
תשובות הגאונים (אסף, תרפ"ט), עמ' 31
ודכתיב [הלין] ד' אמות דכתבינן בשטרי היכא דלית ליה ד' אמות, מי משתעבד [מאן] דלית ליה אי לא, וגופוהי דהלין ד' אמות מאי טעמיהו, דוכתא דקבריה הוא או ד' דאית ליה ממש. הכין סוגיא והכין טעמא דמילתא. קאתאני נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן [אחריות או נמי] דקא מוריך ליה ראובן לשמעון על ממונא דאית ליה על לוי אם [כן הוא דמקני] ליה ד' אמות קרקע מיקנו הלך ממטלטלי וההוא ממונא ואילא לא קא' מ[טלטלי] ומנ' לן דאמר חזקיה אמ' קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצרות אשר ביהודה ואיבעיא לן בעינן צבורין או לא בעינן צבורין ואיבעיא לן בענן אגב או לא, ואמר' הלכתא צבורין לא בענן אגב וקני בענן אלמא או אית ליה ומקנה ד' אמ' קני להלך מטלטלין אגב הלך ד' אמות ואי לא לא קני להון אילא במשיכה ומן התורה מנ' לן דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. והלין ד' אמות גופייהו היכא דלית ליה קרקע כלל קים להו לרבנן דאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע ארבע אמות בארץ ישראל. ואם תאמר כבר גזלוהא גוים כמה דורות. קים להו לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל קיימא והיינו טעמא דגופייהו דד' אמות.
שו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס פראג, סימן תקלו
וששאלת הני שטרות דכתיב בהו אגב ארבע אמות קרקע בחצירי מי שאין לו קרקע כיצד הוא עושה א"כ שטר זה פסול ולדברי האומר [של קבר] נמצא למחר זה מת ואין לו מקום קבורה ולא עוד אלא המוכר מקום קברו לא הוי זביני' זביני (בכורות נ"ב ע"ב) אלא הכי פירושו דקים להו לרבנן דאין כל א' מישראל שאין לו ד' אמות בא"י וא"ת נטלוה הגוים ואנן בגלות קיי"ל לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל היא וא"י נקראת על שם ישראל דאפי' בזמן שישראל שרויי' על אדמתן אין להם רשות למכור שדותיהן לצמיתות שנאמ' והארץ לא תמכר לצמיתות וגו' וכתי' לד' הארץ ומלואה ועתידי' אנו לחזור עלי' ולירש אותה ומ"ט כתבו אגב קרקע דאי לא כתבו אגב קרקע לא קנה משום דכתי' ויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה. הכי אמר רב נחשון גאון.
רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ג, הלכה ז
אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת, ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות על גבן, ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו. והגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע, אם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר.
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041