מורשת המשפט בישראל
סדנאות במשפט העברי
The Jewish Legal Heritage Society
בנושא
אלימות
בעריכת
פרופ' נחום רקובר
ספרית המשפט העברי
תש"ע-2010
תוכן העניינים
חקיקה ופסיקה
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סעיפים 69-68
דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 13), התשמ"א-1981
חוק יסוד: השפיטה, סעיף 2
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סעיף 72
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 382
חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, סעיף 3
בר"ע (י-ם) 4120/02 מ' כהן ואח' נ' ב' וואיל
א. מיהו האלם?
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף יד, עמוד ב
רש"י, שם
ב. "לא תגורו"
ספרי דברים, פסקא יז
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמוד ב
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א
ב"ח, חושן משפט, סימן יב, ס"ק א
שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קמג
כלי חמדה, פרשת דברים, ז ע"א, ד"ה ודע
מאזניים למשפט, סימן יב, ס"ק ב
תפארת יעקב, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב
שו"ת זקן אהרן, חלק ב, סימן קכו
הרב י' גרשוני, "פדיון שבויים לאור ההלכה" (הדרום לג (תשל"א), עמ' 37-27 =קול צופיך, ירושלים תש"ם, עמ' רלה-רמה)
ג. כפייה באמצעות ערכאות של גוים
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צב, עמוד ב
פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן יז
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה ז
ד. שלילת הזכות להתדיינות
שו"ת מהר"י ווייל, סימן קמז
סמ"ע, סימן כד, ס"ק יג
חושן האפוד, שו"ת, סימן יח
ה. שינוי מקום הדיון
שו"ת מהרי"ק החדשים, סימן יח
רמ"א, חושן משפט, סימן יד, סעיף א
שו"ת שב יעקב, חושן משפט, סימן ב
שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, חושן משפט, סימן ב
שו"ת השיב משה, סימן ס, דרך ג, נתיב יז
ו. העברת נטל הראיה
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לט, עמוד ב
רש"י, שם
תוספות, שם
תוספות, כתובות כז ע"ב
כסף משנה, הלכות עדות, פרק ג, הלכה יב
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף ה
ז. עדות שלא בפניו
שלטי הגיבורים, על המרדכי, בבא קמא, פרק י, רמז קמז
תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן קעה
דרכי משה, חושן משפט, סימן כח, אות ט
רמ"א, חושן משפט, סימן כח, סעיף טו
שו"ת הרמ"א, סימן יב
תשובת מהרש"ל, בשו"ת הרמ"א, סימן יג
ח. השבעת עד על אמיתות דבריו
שו"ת הריב"ש, סימן קע
ט. אלימות כלפי האישה
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עו, עמוד ב
רש"י, שם
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סא, עמוד א
רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט
איגרת מאת ר' אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש")
איגרת מאת ר' יעקב קניבסקי (מחבר ה"קהילות יעקב")
דברים, פרק כה, פסוק ג
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נח, עמוד ב (מהדורת שטיינזלץ)
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן פא
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תתקכז
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד א
רש"י
תשב"ץ, חלק ב, סימן ח
רמ"א, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג
חקיקה ופסיקה
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סעיפים 69-68
68. (א) בית משפט ידון בפומבי.
(ב) בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:
(1) לשם שמירה על בטחון המדינה;
(2) לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה;
(3) לשם הגנה על המוסר;
(4) לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
(5) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998;
(6) בוטלה.
(7) הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל;
(8) לשם הגנה על סוד מסחרי.
הרחקה מבית המשפט
69. (א) בית משפט רשאי לאסור על קטין להימצא בבית המשפט בעת הדיון ולצוות על הרחקתו.
(ב) בית משפט רשאי להרחיק אדם, שאינו בעל דין, מאולם בית המשפט בעת דיון, אם מצא, מטעמים שיירשמו, שנוכחות אותו אדם באולם תרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל.
דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 13), התשמ"א-1981
חוק יסוד: השפיטה, סעיף 2
בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין.
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סעיף 72
איסור הפרעה
72. (א) אדם שבעת דיוני בית משפט עושה באולם בית המשפט, בלשכתו של שופט או סמוך למקום הדיון, אחד המעשים שלהלן, רשאי בית המשפט לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהתרה באדם שיימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר במאסר עד שלושה חדשים או בקנס:
(1) מתנהג בדרך של אלימות או איומים או בדרך פרועה או מבישה;
(2) מקים רעש כדי להביע הסכמה או אי-הסכמה לפעולה משפטית או להחלטה של בית משפט;
(3) מאיים על פקיד בית המשפט או מפריע לו בצורה אחרת למלא תפקידו;
(4) מפריע בדרך אחרת לדיוני בית המשפט.
(ב) על עונש שהוטל לפי סעיף קטן (א) יתן בית המשפט מיד הודעה בכתב לנשיא בית המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את העונש או לשנותו לקולה.
(ג) סעיף זה לא יחול על מי שנתון באותו ענין לשיפוט משמעתי על פי חוק לשכת עורכי הדין, והוא נמצא באולם בית המשפט לרגל תפקידו.
חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 382
תקיפות בנסיבות מחמירות
382. ...
(ב) העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה; לענין סעיף זה, "בן משפחתו" - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, והוא אחד מאלה:
(1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו;
(2) קטין או חסר ישע, שעליו עובר העבירה אחראי, כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א.
(ג) העובר עבירה לפי סעיף 380 כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף קטן (ב), דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה.
חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, סעיף 3
בקשה למתן צו הגנה והתנאים לנתינתו
3. לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו... רשאי בית המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:
(1) בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין;
(2) התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין;...
(3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.
בר"ע (י-ם) 4120/02 מ' כהן ואח' נ' ב' וואיל
השופט משה דרורי:
6. המשיב הינו תושב בית סחור והמבקשים הנם תושבים מההתנחלות בתקוע. מטבע הדברים, היחידים אשר יכולים להעיד מטעם המבקשים אודות המשיב ומצבו (הן הרפואי והן הכלכלי, לרבות עבודתו וכושר עבודתו), קודם האירוע המדובר, הינם פלשתינאים תושבי השטחים, בכלל, ותושבי בית סחור, בפרט. לטענת המבקשים, קיים קושי רב לשכנע פלשתינאים אשר יסכימו למסור עדות בבית משפט ישראלי, ובמיוחד כאשר מדובר בעדות לטובת מתנחלים. כמו כן, טוענים המבקשים, כי מן המפורסמות ובגדר ידיעה שיפוטית היא כי פלשתינאי אשר יעיד כאמור, עלול לחשוף את עצמו לסיכון ממשי ומוחשי. על כן, טוענים המבקשים, קיים חשש של ממש שבמסירת עדות בנסיבות אלו, נוטל על עצמו, העד, סיכון רב.ו..
...
נבדוק את הסוגיה תוך היזקקות תחילה לעמדתו של המשפט העברי, ולאחר מכן נעיין במפורט בחקיקה ובפסיקה הישראליים.נ
29. במשפט העברי, הכלל הבסיסי הוא כי אין מקבלים עדים אלא בפני בעל הדין...
58. לאחר העיון במשפט העברי נוכל לבחון את עמדתו של המשפט הישראלי ביחס לקבלת עדות שלא בפני בעל דין.
...
60. כאשר גובר הצורך הציבורי על זכותו של אדם, בעל דין, לקבל לידיו ראיה ובכלל זה עדות, בית המשפט לא יקבל לידיו ראיה זו...
61. מכאן אנו למדים כי יהיו מקרים בהם בית המשפט יעדיף את האינטרס הציבורי על פני אפשרות אדם נאשם להוכיח את חפותו על ידי חקירת עדים, וזאת כאשר יש חשש לחייהם של העדים וכן כאשר עלול להיפגע מקור מידע משטרתי חשוב.
62. בבית המשפט העליון הובעה הדעה כי עדים כאלה יעידו מאחורי פרגוד, וזאת כדי למנוע את זיהויים, תוך שמירה על האיזון הראוי של מתן אפשרות הגנה לאדם אשר הואשם במעשה עבירה וחירותו צפויה להינטל...
א. מיהו האלם?
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף יד, עמוד ב
אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין, ארדא וארטא ופילי בריש, אומרין כפותו - כופתין, אומרין הרוגו - הורגין.
רש"י, שם
הן אמה - אנשי מדות גבוהים בקומה.
וכובען אמה - אף מלבושיהן מאויימים משאר בני אדם.
ומדברין מחצייהן - כלומר קולן עבה ונראה הדיבור יוצא מטיבורן.
ארדא - וארטא ופילי בריש.
ב. "לא תגורו"
ספרי דברים, פסקא יז
"לא תגורו מפני איש" - שמא תאמר: מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני [נוסח אחר: שמא יהרגני] או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא". וכן יהושפט אומר: "ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה'" (דברי הימים ב' יט, ו).
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמוד ב
וריש לקיש אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה יכול לומר להן: איני נזקק לכם, שנאמר: "לא תגורו מפני איש".
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א
שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה - אתה רשאי לומר להם: איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע את דבריהם, ותדע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר: איני נזקק לכם, שנאמר: "לא תגורו מפני איש". שלא תאמר: איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ נטיעותי. ואם היה ממונה לרבים - חייב להזקק להם.
ב"ח, חושן משפט, סימן יב, ס"ק א
ר' יואל סירקיס, לובלין, שכ"א (1561) - קראקא, ת"א (1641). מחיבוריו: 'בית חדש' על הטור, שו"ת 'בית חדש'.
והיכא דאיכא [=ובמקום שיש] סכנה, יכול להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה וזריז ואינו נענש, דלאו ד"לא תגורו" אינו אלא שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה. אבל בחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא [=אין הפסוק מדבר].
שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קמג
ר' יעקב ריישר, פראג (?) - מינץ תצ"ד (1733). נתמנה לדיין בפראג. לאחר מכן כיהן כרב בריישא אשר בגאליציה, בוורמס ובמיינץ. מחיבוריו: שו"ת 'שבות יעקב'; 'עיון יעקב' על אגדות התלמוד; 'תורת השלמים' על יורה דעה.
סבירא להם להספרי והרמב"ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין, אף שמוחזק [בעל הדין] לרשע, מכל מקום לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין. אבל במוחזק למועד בכך, ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על מצות לא תעשה ד"לא תגורו".
כלי חמדה, פרשת דברים, ז ע"א, ד"ה ודע
ר' מאיר דן פלוצקי, תרכ"ו (1866) - תרפ"ח (1928). רב בדוואהרט ובאוסטרוב. מחיבוריו: 'כלי חמדה' על התורה, ו'חמדת ישראל' על מניין המצוות.
ונראה דלפי זה, אם הדיין ירא מבעל הדין שהוא גבר אלים ויחזיר משלו להבעל הדין האחר דלא יהיה לו היזק על ידי זה שמסלק את עצמו מהדין, גם כן עובר בלאו הנ"ל, כי אין הלאו מפאת הפסדו של חבירו, דאם כן שלו קדים [=קודם], רק כי השם יתברך חפץ להעמיד המשפט שיהיה משפט התורה בישראל. אם כן בזה, שמחזיר לחבירו את ההפסד, בזה אינו מתקן את הלאו ד"לא תגורו".
מאזניים למשפט, סימן יב, ס"ק ב
ר' צבי הירש קאלישר, ליסא, תקנ"ה (1795) - טהורן, תרל"ה (1875). תלמיד של ר' יעקב מליסא ור' עקיבא איגר. רב בטהורן משנת תקפ"ה עד מותו. מחיבוריו: "מאזניים למשפט" על חושן משפט; "דרישת ציון" על מצוות יישוב ארץ ישראל. קיבוץ "טירת צבי" נקרא על שמו.
נראה דהספרי מיירי שאינו יכול להישמט שלא לדון, רק בעל כרחו ידון ויהפך את הדין לזכות את החייב ויעשה דין שקר, ויחשבו בני דורו שכן הדין כאשר פסק, והוא היפך האמת ועוקר הדת של תורה, חס ושלום... הדיין פוסק הדין יביא מכשול גם לעתיד, שיחשבו שראוי לעשות הדין כן, ויצא העוול ממקום המשפט שמה הרשע. וכן מצינו באגריפס שנתחייבו כליה על שהחניפו לו להורות שלא כתורה אף שאימת המלך עליהם. וכן בינאי המלך... וזה דומה לעקירת הדת, שאפילו על ערקתא דמסני יהרג ואל יעבור.
תפארת יעקב, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב
הרב יעקב גזונדהייט, רבה של וורשה בשלהי המאה הי"ט.
תקשי, הכא שיש חשש ספק נפשות לדיין או ספק ממון, דחושש דהוא אדם קשה ויגיע לו היזק מזה, אם כן אין לך נגיעה גדולה מזו, והאיך יוכל להיות דיין בדבר זה?... לכן נראה ברור שמהאי טעמא דקדקו הרמב"ם ובספרי "שמא יהרוג בנו", והיינו... רק בדבר שיש ספק וחשש שמא יגיע לו היזק... וממילא אינו נוגע, מה שאין כן אם הוא דבר הקרוב להיזק וראוי לחוש עליו כי מוחזק האיש לעשות כמעשים אלו... הרי זה הפסד גמור והוא נוגע גמור ואסור לו לדון... ולפי זה, כיון דעל כרחך קרא דלא תגורו אינו מדבר בהיזק היותר קרוב שיבוא... אפילו לאחר שיודע הדין ונתברר לו שהוא קשה ויגיע לו הפסד קרוב לודאי, שמותר לו למנוע עצמו, אף שאינו נוגע, מכל מקום קרא דלא תגורו לא אתי להכי, רק בחששא בעלמא.
שו"ת זקן אהרן, חלק ב, סימן קכו
הרב אהרן וואלקין, ליטא, המאות הי"ט-הכ', נרצח בידי הנאצים בשנת 1942
דלאו זה ד"לא תגורו" שאני [=שונה] מכל לאוין שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש, הרי כאילו פירשה התורה בהדיא [=במפורש] דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו... ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפילו במקום סכנה.
הרב י' גרשוני, "פדיון שבויים לאור ההלכה" (הדרום לג (תשל"א), עמ' 37-27 =קול צופיך, ירושלים תש"ם, עמ' רלה-רמה)
עוד נקודה יש לברר, אם יש חוב על הממשלה למסור נפשה לקיים חוק ומשפט... ולא לדחות זה משום סכנת נפשות של אזרחי ישראל... אבל אני חשבתי פעם לחדש, שאולי כמו שיש חובת מלחמה על ישראל... ובמלחמה מוכרח להיות הרוגים, וכן כתב המנחת חינוך שזאת היא המצוה של מלחמת מצוה או רשות על פי הסנהדרין, כך לקיים חוק ומשפט יש חובה על כל יחיד מהציבור למסור את נפשו אפילו על סכנת נפשות ולקיים את הסדר ואת המשפט...
והיות שמשפט ישראל מחייב לא לשחרר הרוצחים הערבים האורבים לדם נקי של ישראל, כי המשפט והסדר של מדינת ישראל מחייב לקיים את משפט המדינה והמלכות, ודיניהם דין בדיני נפשות... ולפיכך לשמור חוק מעצם קיום המדינה, וכמו שונא שמסכן את המדינה יש חובת מלחמת מצוה עלינו, כן מי שמסכן את משפט וחוק המדינה, יש חובת מלחמה לקיום העם והמוסר. ואפילו סכנת נפשות אינה דוחה דין זה, כי חובת ציבור זה, וכל דיין יש לו דין חיל במלחמה.
ג. כפייה באמצעות ערכאות של גוים
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צב, עמוד ב
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: "קרית חברך ולא ענך - רמי גודא רבה שדי ביה" [=קראת לחברך ולא ענה לך - דחה קיר גדול והשלך עליו]? א"ל (יחזקאל כד, יג): "יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד".
פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן יז
מנא הך מילתא... מכאן פסק רב פלטאי ז"ל: ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו.
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה ז
כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "לפניהם" ולא לפני עכו"ם, "לפניהם" ולא לפני הדיוטות.
היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה. אם לא רצה לבוא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.
ד. שלילת הזכות להתדיינות
שו"ת מהר"י ווייל, סימן קמז
ר' יעקב וייל, מחכמי אשכנז. שימש ברבנות בנירנברג, אויגסבורג וערפורט. נפטר בשנת ר"י (1450).
על אודות המחלוקת באולמ"א מצד אחד הנעלבים הנרדפי' הנטרדים מהר"ר זעליקמן ותרי דעימוהי גיסו ר' לז"ן ורבי גרשון, ומצד האחר בעל הלשון הנקרא כבר החבר רבי זימלין... מתחילה בטלו עליו ר' גרשון ור' לזן התפילה, ותבעו ממנו דין כסדר התקנות שתקנו רבותינו בנורנבערק... וההוא גברא לא עמד טעמו בו, ופרק עול ברמות רוחיה, ולא רצה לעשות להם דין כסדר התקנות... והשיב רבי זימלין... וז"ל בטענתו ראשונה: ועל כל אלה הריעו והשחיתו עוד יותר, בטלו עלי התפילה להקניטני ולביישני ברבים שאקיים להם חתימתי שבידם... ומה שאמ' זמלין שהם מעלו בהחרם, ושנה ושילש כמה פעמים, לא ציהר ולא חיוור, ההוא גברא בעי לכפורי ידיה בהם ולתלות סרחונו בהם וכוונתו להטעות אחרים. אבל לא מפיו אנו חיין ויסכר פי דוברי שקר, כי בורכא ובדותא הוא, לא מעלו בהחרם ועוולה לא נמצא בידם... וכיון דהכי הוא, שפיר עבדו שלא רצו להשיב על דבריו עד שיעמוד הוא למשפט על תביעתם, כיון שהם היו התובעים הראשונים, ומדויל ידיה ישתלים ליה [=מהרמת ידו וממלאכתו משתלם גמולו].
סמ"ע, סימן כד, ס"ק יג
ר' יהושע ולק כ"ץ, פולין, ש"י (1550) לערך - שע"ד (1614). מחיבוריו: ה'פרישה' וה'דרישה' על הטור, ו'סמ"ע' [=ספר מאירת עיניים] על שולחן ערוך, חושן משפט.
וכתב בדרכי משה בשם מהר"י וייל סימן קמ"ז, באחד שתבע לחבירו ולא רצה להשיב לו מחמת שהוא אלם, ואח"כ חזר הנתבע ותבע לתובע מחמת דברים אחרים, גם הוא אין צריך להשיב לו עד שישיב לו תחילה, וע"ש.
חושן האפוד, שו"ת, סימן יח
ר' דוד פיפאנו, תרי"א (1851) - תרפ"ה (1925). שימש ברבנות בסופיה, בירת בולגריה.
שאלה: עובדא הוה בראובן שבנה בית ופתח חלונות לחצר שמעון, ושמעון תבעו לדין. ובית דין יב"ץ חייבו את ראובן לסתום חלונותיו, ולא אבה לשמוע לקול מורים, ונתן כתף סוררת בטענות שוא ומדוחים. ויהי מאז בית דין הצדק נתנו גזירה בידו שמעון הנ"ל... שראובן לא אבה שמוע לקול מורים ולא ציית דינא. ואחר עבר זמן מה, בא לוי שכנו של ראובן מצד אחר לבנות בתוך שלו באופן המזיק לראובן בסתימת חלונות אחרות אשר לו מצד לוי הנזכר. ועל זה בא ראובן הנזכר לפני בית דין, קובל ומתרעם על לוי הנזכר שרוצה לסתום אורו לפניו. ובעת ההיא בית דין לא זכרו מהגזירה הנזכרת, וישלחו לקרוא ללוי. ויבוא אליהם ויאמר: מדוע אתם מקבלים האיש הזה ואת שיחו? הלא זה אשר חייבתם אותו זה כמה שנים ולאא שמע בקולכם, ובא עתה כי צר לו! כי על כן יקיים הוא בתחילה הגזירה אשר ביד שמעון, ואחר נבוא לפניכם ואומר טענותי ואזי תפסקו את הדין... וראובן משיב: מה לך בשל אחרים? אם אני גזלתי או עשקתי מאחרים, הותר לך גם כן לגזול את ממוני?...
תשובה: איתא במכילתא סדר משפטים על פסוק "לא תטה משפט אביונך בריבו", וז"ל: רשע וכשר עומדין לפניך בדין, לא תאמר: הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין; תלמוד לומר: "לא תטה משפט אביונך בריבו", אביון הוא במצוות. ע"כ. ופסקו הרמב"ן בהלכות סנהדרין פ"כ הלכה ה... וזה לשונו: אל תאמר: הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקה זה שאינו משנה בדיבורו, אטה הדין על הרשע, על זה נאמר "לא תטה" וכו'....
ולכאורה קשה על זה מההיא דאיתא במציעא דף לט ע"ב: מרי בר איסק... אלמא דבעבור היותו תקיף ואלם חייבוהו במה שאינו, וזה הוי היפך הדין הנ"ל. אבל נראה דלא קשיא כלל, דהתם שאני, דהעדים היו בעולם והיו מתפחדים ממרי בר איסק, ועל ידי שיביאם הוא, יעידו האמת ולא שיתהפך הדין, דסוף כל סוף האמת ידונו, אלא דאם לא היה אלם היה נוגע לאחיו להביאם, ובעבור היותו אלם הוכרח הוא להביאם, והיינו מניעת הפחד, וכמו שכתבו התוספות שם... אבל כשיהיה הדבר להפך הענין, ולבטל דין אמת, לדונו שלא כדין, אין הכי נמי דאסור...
ומכל מקום, לנידון דידן, נראה ברור דאינם יכולים בית דין לכוף את לוי לבא לדין עם ראובן... אפילו לסברת הרמב"ם ודעימיה, היינו דאינם יכולים להפך את הדין ולחייבו, אבל שלא לראות את דינו עד אשר יתקן את אשר עיוות, פשיטא דכולי עלמא יודו בזה.
ה. שינוי מקום הדיון
שו"ת מהרי"ק החדשים, סימן יח
ר' יוסף קולון, ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.
בהיות כי בא אלי בנו של קדושים הח"ר [=החכם רבי] יצחק בן החסיד מהר"ר טעבלין יצ"ו [=ישמרהו צורו ויחייהו] מצד חמיו הר' קלמן מזלצפורק יצ"ו, וקובל וצועק על הר' יצחק מה"ו הבא בהרשאת בתו האלמנה מרת יכנט ת"מ [=תבורך מנשים] ורוצה להכריחו שידון עם בתו בגרעץ, מקום עמידתו ועמידת בתו הנז', וגם מגזם להר' קלמן יצ"ו שאם לא ירד בדין בגרעץ שיביא אותו בעש"ג [=בערכאות של גוים] לפי מה [שסיפר] הח"ר יצחק יצ"ו. ואם כן הוא ראוי לכל אוהב משפט וצדק למחות ביד הר' יצחק מה"ו הנז' שלא יבא באלמות וחזקה נגד הר' קלמן הנז', שהרי דבר פשוט הוא שאין זה מן הדין שיצטרך הר' קלמן יצ"ו ללכת לדון עם הר' יצחק מה"ו יצ"ו בעירו מכמה טעמים,
חדא שהתובע הולך אחרי הנתבע ולא הנתבע אחרי התובע,...
ועוד שהרי לפי הנשמע הר' יצחק מה"ו הנז' הוא תקיף גדול ואימתו מוטלת על בני הקהל גרעץ מחמת המלכות והאיך נתחייב הר' קלמן יצ"ו ללכת לדון עמו שם בגרעץ?!
והלא גדול מזו כתב הר"ר שמואל ז"ל נינו של רבינו יצחק בעל התו', וז"ל:
נשאלתי על אחד שהזמינוהו לדין גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דברי העיר נחתכים על פיהם, והנידון אומר היאך אדון בעיר הזאת והנה אימתם מוטלת על הדיינים וגם טענותי יסתמו בפני', נ"ל טוב על הדיינים ועל הנדונים לילך למקום הסמוך.
וכיוצא בזה ראיתי את זקני ר"י נשמתו עדן, שהתיר לנדיב ר' אליעזר שלא לבא לבית דין לטרוייש עם הנדיב ר' אברהם מפני שהיה ראש העיר וכולם שומעים אליו ורבינו שמשון ב"ר אברהם התיר לחתנו הדר בטרוייש שלא לבא לבית דין בטרוייש מפני כיוצא בזה, וגם רבינו יהודה מפריש התיר להח"ר יום טוב ב"ר אליעזר.
ואמרתי מזקנים אתבונן ומהם אלמוד, כי טוב צפורנם של הראשונים מכריסן של האחרונים, ויבררו דרך ישרה ומקום הגון לנדונים כדי שיצא דין אמת לאמיתו ואיש על מקומו יבא בשלוםם, שמואל בן הרב ר' אלחנן.
עכ"ל הר"ר שמואל בנו של קדושים רבינו אלחנן בן רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל, אשר כל ישראל שותים מימיהם.
וכתב בשם רבינו יצחק הנז' שהתיר שלא ללכת בעיר טרוייש לדון עם מי שהיה ראש העיר וכן הלכו בשטתו תלמידיו הותיקים, הלא המה רבינו שמשון ב"ר אברהם ורבינו יהודה מפריש, ומי ראה אילו יוצאי' לדון דין ומשפט ישר כזה ולא יצא אחריהם.
ומשמע דאפילו הנתבע עומד באותו העיר ששם התובע יכול לומר שלא ידון שם אם התובע תקיף ואימתו מוטלת שם כדקאמר שהתיר לחתנו הדר בטרוייש שלא לבא לבית דין בטרוייש, קל וחומר בן קל וחומר כשהנתבע אינו עומד בעיר ששם התובע התקיף שאין להכריח הנתבע ללכת שם...
וסוף דבר למען הציל העשוק מיד עושקו ושלא תילקה מידת הדין ח"ו והתברך כל אדם לאמר כי זרועו מושל לו, הנני גוזר בכח נדוי וחרם ושמתא על הר' יצחק מה"ו ועל בתו האלמנה מרת יכנט ת"מ שלא יביאו הר' קלמן בעש"ג כל זמן שלא יסרב מלעשות דין ישראל וילכו לדון במרקפורק...
ומכל מקום דבר פשוט הוא שאין הר' קלמן חייב כלל וכלל ללכת לדון בגרעץ רק לבית דין השוה לשניהם כדכתבתי לעיל.
ואשר יתן כתף סוררת להכריח הר' קלמן לבא לדון בגרעץ מקום עמידת הר' יצחק מה"ו ובתו האלמנה הנז' כנגד דת ודין כדפי' לעיל יבדל מקהל הגולה ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה אשר למשה רבינו נמסרה, והשומע לי ינצל מכל צרה ועליו תופיע נהרה מאת עוטה כשלמה אורה. נאום הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה.
רמ"א, חושן משפט, סימן יד, סעיף א
עשיר מוחזק ואלם בעירו, מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אף על פי שהבית דין שבעירו יותר גדול.
שו"ת שב יעקב, חושן משפט, סימן ב
ר' יעקב פפירש, שימש דיין בפראג ומשם נתקבל לרב בקובלנץ ולאחר מכן רב ואב"ד בפרנקפורט. נפטר בשנת ת"ק (1740).
ואין הפירוש של אלם שהוא בעל דין קשה, רק שהוא תקיף... ואף שהוא צדיק וישר שייך בו דין זה, כמו שהביא הבית יוסף בספרו בדק הבית בשם תשב"ץ... ואם כן, הוא הדין בנידון דידן, אף שה"ה הר"ר אליהו הוא בוודאי איש כשר וישר, מכל מקום, כיון שהוא עשיר ותקיף בעירו, נכון הדבר לפנינו לילך במשפט עם האלמנה ויתמי אחיו בעיר אחרת משני טעמים הנ"ל, מפני אימת הדיינים ומפני שלא יסתתם טענת האלמנה ויתום, הרבה יש לחוש לזה...
ואשר דעת הרב אחד דבעשיר לחוד מוציאין לעיר אחרת, והא דנקיט הרמ"א "עשיר מוחזק ואלם בעירו" הוא וי"ו המחלקת, דהיינו עשיר או אלם - והנה מה מאוד יפלא בעיני על אותו הרב שטעה בכמה טעות. וזה יצא ראשונה, דמשום זה שלא יטעו לומר דהוי"ו מחלקת כדעת הרב הנ"ל, הגיה בסמ"ע סי' יד ס"ק יח "עשיר מוחזק לאלם", וכן בסמ"ע הישנים שנדפסים בק"ק פראג איתא נמי בשולחן ערוך בלשון רמ"א גופא "עשיר מוחזק לאלם", וכן בסמ"ע הנדפסים בק"ק ברלין נדפס בשולחן ערוך כן, וכן הוא בכל ספרי סמ"ע בסוף הספר בקיצור פסקי דינים... ובלאו הכי, "עשיר מוחזק" דוחק לפרש הכי, דמאי הוא לשון "מוחזק", אי פירש הוא מוחזק לעשיר בעיני העולם, איפכא הוה ליה למימר "מי שהוא מוחזק לעשיר". רק הוא טעות, וכן צ"ל: "ועשיר מוחזק לאלם".
שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, חושן משפט, סימן ב
ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). מגדולי הרבנים בדורו. היה אב"ד ביאמפולה ובפראג בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בימי חייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר.
שלוש ארצות שהמה צמודות יחד בנתינת המס, כי כלן תחת מושל אחד הם יושבים, ופעם אחת לחמש או שש שנים המה מתוועדים יחד לחלק נתינת המס לכל גליל וגליל... לפני שלשה רבנים יושבי הגלילות ההמה, כל אחד מבורר מגליל שלו. וכך דרכם מכמה שנים, הגם שיש לרב המבורר קרובים בעלי ערך בגליל שלו, ולפי הדין פסול הוא לדון בזה... מעולם לא הקפידו בזה... ונהגו כך שלא לפסול הרב המבורר עבור קרוביו, וכמו כן יש אילי הארץ תקיפים גדולים בגלילות ההם אשר בודאי אימתן מוטל על הבריות ומסתמא גם על הרב המבורר שלהם אשר אתם שוכן בגליל אחד ובידם להטיב ולהרע עם הרב המבורר וג"כ ע"פ הדין היה לו להרב להסתלק מדין זה דלא גרע מעשיר מוחזק לאלם בעירו שמוציאין אותו לדון בעיר אחרת כמבואר בח"מ סימן י"ד סוף סעיף א' בהג"ה אעפ"כ מעולם לא דקדקו הארצות הנזכרים זה על זה בכל אותן הדברים ותמיד היו עומדים למשפט לפני שלשה מבוררים הנ"ל.
כך נהגו זה שנים רבות... ועתה רוצים שני גלילות לפסול המבורר של גליל יהודה, לפי שקרוביו של המבורר המה בעלי ערכים בגליל יהודה ופסול הוא לדון לקרוביו...
ועל זה פסק כבוד מעלתו שאין לעקור המנהג... עד כאן דברי מעלתו.
והנה בזה ודאי כל דבריו בנויים על אדני היושר וכל דבריו מבוארים בשולחן ערוך...
ומעתה נבוא לטענתן של בני יהודה שרוצים לפסול רבני שני הגלילות מלהיות דיינים מצד תקיפתן של הקצינים בגלילות.
הנה מהרי"ק בריש שורש א' כתב, דאם הדבר נוגע רק לגדולי העיר, יכול הנתבע, אף שהוא מאותו העיר לעכב, ושלא לדון בעירו, משום דמסתמא מילייהו של גדולי העיר משתמען אצל דייני עירם. עיין שם. הרי אפילו אינם אלמים ולא אנשי זרוע, אפילו הכי אם המה גדולי העיר, משתמען מלייהו יותר ומסתתם צד שכנגדו. והא ודאי שבנדון שלפנינו בלי ספק שכל רב משתמען אצלו מלייהו של כלל בני הגליל שלו, וכל פרנסתו וחיותו הוא מהם.
וכן כתב הבית יוסף בסימן י"ד בבדק הבית בשם תשב"ץ, וזה לשונו: נשאלתי על אחד שהזמינוהו גדולי העיר ופרנסים, אשר כל דברי העיר נחתכים על פיהם. והנדון אומר: איך אדון בעיר הזאת? הלא אימתכם מוטל על הדיינים וכו'. ופסק שילכו לדון למקום הסמוך. וכיוצא בזה ראיתי לד' זקני וכו' שלא לבוא ולדון עם ר"א וכו' מפני שהיה ראש העיר וכו'. ומביא שם כמה מעשים מגדולי הדור שדנו כן ועשו הלכה למעשה. וזה עצמו הוא מה שמביא מהרי"ק בשורש א' הנ"ל. וגם הב"ח בסימן יד מביא כל זה, ושכן מבואר במרדכי הארוך. וכתב בכנסת הגדולה, שם אות ד, שגם בזמננו שהתובע הולך אחר הנתבע, אם הנתבע גדול בעירו בחכמה ובמעלה, יכול התובע לומר שלא ידון בעירו לפי שדבריו לא יהיו נשמעים נגד הנתבע. הגם שרמ"א כתב בסימן הנ"ל בסוף סעיף א' בהג"ה: ועשיר מוחזק לאלם בעירו וכו', משמע דוקא אלם. נלענ"ד שאינו סותר לכל דברי הגדולים הנ"ל, דודאי מחמת עשרו אין שום חשד שישתמעו דבריו אצל הדיינים יותר מדברי שכנגדו. ואף שהדיין לכתחילה אומר "לבוש כמותו", כמבואר בסימן יח, דמשמע שיש חשש שיסתתם טענת העני, מכל מקום היינו בלבוש איצטלא חשובה ביותר ושכנגדו לבוש בגדים בזויים ביותר, כמבואר שם בדברי הסמ"ע והש"ך, אבל בשביל עשרו לחוד אין שום חשש חשד שהדיינים יסבירו לו פנים, ולא מסתתמי טענת שכנגדו. ולכן בעינן דוקא מוחזק לאלם. אבל בגדול הדור או פרנס הדור, שפיר אפילו מן הסתם חושב הבעל דין [ש]כנגדו שהדיין מתיירא מפני גדולתו, ומסתתמי טענותיו.
ולכן נלענ"ד פשוט דבני גליל יהודה יכולים לעכב גם כן על שני גלילות האחרים שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם, רק ממקומות האחרים. ואם שני הגלילות יטענו שכבר נהגו שלא לפסול רבני הגלילות, בודאי שבני יהודה יכולים לומר: ממה נפשך, אם מצד המנהג, אם כן גם קרובים יכולים לדון, ויכולים גם הם לברר מבורר שלהם.
ולענ"ד כל דברים הללו פשוטים הם, ואין צורך להרבות בראיות. ויפה דן ויפה פסק מעלתו, שאם בני השני גלילות יעכבו על גליל יהודה מלברר קרוב, גם גליל יהודה יכול לעכב עליהם מלברר רבנים מקרב גלילותיהם.
שו"ת השיב משה, סימן ס, דרך ג, נתיב יז
ר' משה טייטלבוים, תקי"ט (1759) - תר"א (1841). מראשוני האדמורי"ם בשושלת סיגעט-סאטמר.
דבשלמא לענין אלמות וודאי דאם האב אלם, דנותן כח לבתו, והעדים יראים מפניו, דיוצאי חלציו של אדם כנפשו, אבל לחשוד להעביר קול על בתו משום שנאתו אף שבאמת נוגע הדבר גם לו, וכאילו הוציאו שם רע עליו, מכל מקום כבר כתבתי והוכחתי דאין חשודין רק להוציא שם רע על השונא לבד ולא להשתתף עמו עוד אחד, ואם כן הכא מה להם ולבת לשפוך דמה חנם... והנה בענין קבלת עדות שלא בפני בעל דין, מבואר בתשובת מהרש"ל הנ"ל שאם התרו בה ולא באתה בפשיעה לבית דין, וודאי דמקבלין שלא בפניה, בכן החכם עיניו בראשו לעשות כדת, דזה ברור דאם הוא עשיר מוחזק ואלם בעירו, מוציאין אותו לדין לעיר אחרת, כמו שכתב הרמ"א בחידושיו סי' י"ד סעיף א בהג"ה הנ"ל, לפי מה שהמציא מהרש"ל דשייך לגבה דין אלם מפני אלמות אביה, רק לענין לגבות עדות שלא בפניה כי אינו אלא מטעם קנס באלם, ולמה נקנסה עבור אביה. עכ"ל. ואם כן לפי זה, בשלמא בהא דמקבלין עדות שלא בפניה שהוא [שלא] כדת של תורה, שפיר צריך לומר שהוא משום קנס, מה שאין כן בהא דמוציאין לדון בעיר אחרת, דתורה אחת לכולנו, ואין בזה משום העברת דת, רק שיצא הדבר לאמתו, אם כן וודאי דגם לבתו מוציאין לדון בעיר אחרת, ויתרה בה בית דין מעיר אחרת שתבוא לפני הבית דין ויעידו בפניה, ולא יודיעו מי הם העדים שרוצים להעיד, ובוודאי אלם אלמותו קא עביד ואמר הרי יש בית דין בעירי, הצרי אין בגלעד וכדומה בדברים האלה, והרשעה תעמוד במרדה ותפשע ולא תרצה לבא, ואז יקבלו עדות שלא בפניה כדין וכדת. כן נראה לי בדרך עצה טובה. ודבר זה יהיה בהסתר, ועיני ה' אל יראיו, ומסתייע מילתא בעזרת ה'.
ו. העברת נטל הראיה
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לט, עמוד ב
מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה: פלוג לי!
אמר ליה: לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא.
אמר ליה: שפיר קאמר לך, שנאמר: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו" (בראשית מב) - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.
אמר ליה: זיל אייתי סהדי דאחוה את. אמר ליה: אית לי סהדי, ודחלי מיניה, דגברא אלימא הוא.
אמר ליה לדידיה: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא. אמר ליה: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה! אמר ליה: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך.
רש"י, שם
דלאו אחוך הוא - אותם עדים שיש לו לזה, שבאו משם ומכירין בו מי הוא, הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך, או בקש עדים אחרים.
תוספות, שם
זיל את אייתי סהדי דלאו אחוך הוא - וא"ת וכי כל אדם עשיר אלם יצטרך להביא עדים שאין התובעו אחיו?
וי"ל דשאני הכא שאותו אמר שיש לו עדים ויראים להגיד, א"ל רב חסדא שיעשה עמהם שיעידו.
תוספות, כתובות כז ע"ב
אמר ליה אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דאיניש אלמא הוא - נראה לר"י דמיירי שהביא עדים ואומרים: "אותו עדות שאתה שואל, לא נאמר לך כלום עליו", דרגלים לדבר שהוא אלם.
כסף משנה, הלכות עדות, פרק ג, הלכה יב
ואם תאמר: סוף סוף לא שבקת חיי לאלמי, שמאחר שמוחזק באלם יטעון בעל דינו שהעדים יראים ממנו ונמצא האלם מפסיד כל אשר לו?
יש לומר דכיון דאלמי נינהו, יפסידו כל אשר להם, וכה"ג דיינינן להו עד שישובו בתשובה ויהיו כשאר כל אדם, ואז דיינינן להו כשאר אינשי.
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף ה
וכל מי שיש לו ראיה בעדים, מטפל בהם להביאם לבית דין. ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד (ויש הוכחה לדבריו), הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים; וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם.
ז. עדות שלא בפניו
שלטי הגיבורים, על המרדכי, בבא קמא, פרק י, רמז קמז
ר' יהושע בועז, ממגורשי ספרד שחי באיטליה. מגיל 23 עד גיל 26 חיבר את חיבוריו "מסורת הש"ס", "תורה אור" ו"עין משפט".
תקנת הגאונים, כשקבלין עדות מן הקטטות, שאין לעדים להעיד בפני הבעלי דינים כדי שלא יעשו זה עם זה קטטות כשישמעו עדותן, וגם הדיינים לא יגלו עדותן שיקבלו לבעלי דינין, שלא ילך בעל ריב אליו להתקוטט. אבל על עסקי ממון מקבלים בפני בעל דין.
תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן קעה
ר' ישראל איסרליין, ק"ן (1390) לערך - ר"ך (1460). מגדולי הפוסקים באשכנז.
שלומכם יסגא לחדא, אהוביי נכבדי ופרנסי נורנבר"ק. הנה אהוביי זעקת מהר"ד יצ"ו גדלה על ההוא גברא הדר עמכם, וקצת ניכרים דברים דברי אמת. והנה ידוע שאימת אותו גברא מוטלת עליכם.
לכן הנני גוזר עליכם בתוקף גזרתי ב"ואם לא יגיד", שכל אחד מכם יגיד לו ולהבא מכחו כל אשר ידוע לכם מזכותו, ותכתבו לו עדותכם ביחידי כל אחד בפני עצמו מה שידוע לו.
ואל תתמה על שאני מזקיק אתכם להעיד שלא בפני בעל דין, כי ראב"ן כתב, מדקבלת עדות כשר לכתחילה שלא בפני בעל דין מחמת אונס, ש"מ דבדיעבד כשר בלא אונס. וגם כתב דאם אין שהות להמתין עליו מקבלינן, אלמא מקילינן בדבר היכא דאיכא צד וטעם. ובנדון דידן נמי, כיון דידעינן שיתעכב קבלת העדות ע"י כחות ואלמות אם ייוודע לו, מקבלין שלא בפניו, ואף כי עיקרן אינו אלא לברר אמיתית הדברים לפי אומדנות מוכחות.
ושלום מאת אהובכם הקטן והצעיר שבישראל.
דרכי משה, חושן משפט, סימן כח, אות ט
כתב מהרא"י ז"ל בפסקיו סימן קעה... וצ"ע פרק המפקיד ופרק ב' דכתובות בעובדא דמרי בר איסק דהאלם צריך להביא עדים, וכמו שכתב רבינו לעיל ריש סימן זה, ולא אמר ליה שיעידו העדים שלא בפני האלם. ואפשר דשם היו יראים להגיד אפילו שלא בפניו. אי נמי, דאם אפשר לכוף האלם שהוא יביא העדים עדיף טפי.
ומצאתי הגהה במרדכי בדפוס החדש וז"ל: תקנת הגאונים... בפני בעל דין. עכ"ל הגהות. ונראה דלא מיירי הג"ה זו אלא בדבר שדנין בית דין כדי להשקיט קטטות ומריבות או משום לעשות שלום, מותר לקבל עדות שלא בפני בעל דין ולקנוס החייב בדרך קנס, אבל לדון בין שני בעלי דינים לא נראה שתיקנו בזה הגאונים לקבל עדות שלא כדין, ואם תיקנו, לא נתפשטה תקנתן, ואין לסמוך בזו על דברי יחיד נגד כל הפוסקים. כנ"ל.
רמ"א, חושן משפט, סימן כח, סעיף טו
ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו, כשר בדיעבד (ר"י נ"ב ח"ב ומרדכי פ' הגוזל בתרא). ולכן אם הבעל דין הוא אלם, והעדים יראים להגיד לפניו, מקבלין העדות שלא בפניו, ודנין על פיו (פסקי מהרא"י סימן קע"ה וקע"ו). מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סי' זה סעיף ה', עדיף טפי.
יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, היינו בדיני ממונות, אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדים, גם יתקוטטו זה עם זה, תקנו הגאונים שמקבלים העדות שלא בפניהם, גם לא יגלו מי הם העדים (הגהת מרדכי). ולי נראה דדוקא כשאין הב"ד רוצים לדון אחד מהם עפ"י הדין ולענוש, רק להשקיט הקטטה ולהורות כפי צורך המריבה; אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם, אין לקבל העדות אלא בפניו, וכמו שנתבאר באבן העזר סי' יא סעיף ד.
שו"ת הרמ"א, סימן יב
מעשה בא לפנינו באודות פלוני שהיה נפרד זה כמה שנים מאשתו, ובאו לפנינו לדין, וע"י זה נתגלגל הדבר וטען לפנינו איך שראוה מדברת עם אחד שחשדה ממנו. וז"ל טענתו...
נראה פשוט דאילו העידו עדים כשרים בפני בית דין כשר בפני בעל דין עדות כזה, פשוט הוא דהיו מוציאין אותה בעדות זה מבעלה, כ"ש שהפסידה כתובתה...
מכל מקום ענין נדון דידן, עדים אלו אין בהם ממש מכמה טעמים.
טעם הראשון, שהוגבו שלא כדין שלא בפניה. ואיתא בתשובת הרא"ש כלל מו סימן א, וז"ל: תחלה אני כותב, שלא כהוגן עשו שקבלו העדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה, ויבא בעל השור ויעמוד על שורו אמר רחמנא. ועוד היה ראוי שעדות זו תתקבל בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה וחקירה, שידרשו ויחקרו היטב, שלא לאסור אשה לבעלה...
משמע דבכה"ג שלא היה בפניה לא היה דן עליו כלל, דלא הוה עדות. וכן פסק הטור חו"מ סימן כח, דעדות שלא בפניו אין דנין על פיו. וכן פסק הרא"ש בתשובה כלל מא סימן ו, דהוה כאילו לא נתקבל כלל...
וכן מה שכתב מהר"ר איסרל בפסקיו דבמקום אלם דדחלי מיניה גובין לכתחילה עדות שלא בפניו, היינו דוקא בענין ממון, כמו שכתב שם בעצמו מטעם הפקר בית דין הפקר, והכי דיינין לאלמי ולכל חבריו, אבל לאפקועי אשה מבעלה בעדות שלא בפניו, פשיטא דלא מהני כלל, כדמשמע מתשובת הרא"ש דלעיל, מאחר דבעי דרישה וחקירה כדיני נפשות, כמו שכתב הרא"ש בתשובתו. גם לענין קבלת עדות שלא בפניו הוה דינו כדיני נפשות, ושם פשיטא דלא מהני עדות שלא בפניו, דכתיב "והועד בבעליו" (שמות כא, כט), יבוא בעל השור ויעמוד על שורו (ב"ק קיב ע"ב).
וראיה מפ"ב דסנהדרין (יט ע"א): עבדא דינאי מלכא קטל נפשא, א"ל שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדיננו, שלחו ליה, עבדך קטל נפשא ושדריה להו, שלחו ליה, תא אנת נמי להכא, "והועד בבעליו" אמרה תורה, יבוא בעל השור כו'. ואי הוה עדות שלא בפניו כשר בדיעבד לדיני נפשות, לא הוה להם למימר לינאי תא אנת, דהא איכא עשה ד"שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו)... ואם כן מדשלחו אחר ינאי, בודאי ש"מ דמן התורה כל עדות בעי בפניו ואפילו בדיעבד פסול...
ומההוא עובדא דינאי ש"מ ג"כ דאפילו במקום אלם לא מגבינן עדות שלא בפניו בדיני נפשות, דאין לך אלם גדול מינאי מלכא דהוה מלך וקטל כולהו רבנן כמוזכר בקידושין (סו ע"א), ואפ"ה לא רצה לגבות שלא בפניו. וה"ה כאן בנדון דידן.
ותו, דאף אם היה דינו לגבות שלא בפני אלם, מכל מקום עדות בניו ובנותיו לא אמרינן דמתייראין מן האלם, דהא אמרינן פרק חזקת הבתים (ב"ב מז ע"א) דלגזלן אין לו חזקה משום דיראין מפניו למחות, ולבנו יש לו חזקה. ואין לחלק דוקא התם דאין המחאה מזקת אלא לבן ולא שייך בה האלם מידי, אבל בעדות כזו מתייראין מן האלם דהא זהו פגם לכל המשפחה ולכך יראים מן האלם, דאם כן אין לדבר סוף, דאין לך משפחה שאין בה מוכס וכדומה לזה. לכן נראה דאף אם היה דברי פלוני כנים שאמר שלא היה יכול לגבות עדות בפניה מפני אלמותו של אביה, מכל מקום בתו לא הפסידה זכותה משום אביה.
ועוד, דברור לנו שבזמן שנגבה עדות זו היה צד פלוני המושלים וראשי פראג והיו יכולים לגבות עדותו בפניה.
תשובת מהרש"ל, בשו"ת הרמ"א, סימן יג
ר' שלמה לוריא (מהרש"ל), ר"ע (1510) - של"ד (1573). מגדולי חכמי פולין. מחבר 'ים של שלמה', 'חכמת שלמה', ושו"ת.
ומה שרצו הגאונים הנ"ל לחלק דלא אמרינן דין אלים לגבי בניו, אין טעמא ברור לדבריהם כסיני, דמאי שנא הא מהא. ומסתמא דתלמודא דפרק חזקת הבתים דמסקינן לשם דלבן הגזלן יש לו חזקה כשבא בטענת עצמו, היינו כשהחזיק שלש שנים אחר מות האב, שכבר חלף והלך לו אלמותו של האב, כדמשמע צורתא דשמעתא למעיין שם...
וגם יש לחלק בין ממון, שאין אדם חוטא ולא לו, ובין פגם בתו שפגמה פוגמתו, שהרי סוקלין אותה על פתח בית אביה לומר ראו גידולים שגדלתם (כתובות מה ע"א)...
אלא שתמה אני על הגאונים איך הושבו חכמים אחור, והיה להם להשיב, נהי דהוי אלם, מכל מקום "אבות יאכלו בוסר" וגו' (יחזקאל יח, ב)? הלא עיקר דינה דגבינן עדות שלא בפני אלם היינו מקור חוצבו מהאי עובדא דמרי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאה כו', א"ל מרי בר איסק לרב חסדא וכי דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראייה, וא"ל רב חסדא הכי דיינינא לך ולכולהו אלמי דכוותיך. משמע דמקלינן גבי אלם למעבד ליה נגד דת תורתנו, וה"ה למגבי עדות שלא בפניו... אלמא דעיקר דינא דאלם משום קנסא, ואם כן אי קנסינן ליה לאב למה נקנוס לבניו? וכזו לא אשכחן לא בתורה ולא במשנה ולא בתלמוד. והא דצריכין למימר במקום דאין קונסין בנו אחריו היינו במידי דאתי ליה מאבוה...
ואף אם תאמר להחמיר ולומר דהילכתא כראב"ן, דקבלת עדות שלא בפניו הוה עדות בדיעבד, מכל מקום אינו אלא בממון ומטעם הפקר בית דין הפקר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, מה שאין כן בנדון לאסור אשה על בעלה ולפוסלה, דדמי לדיני נפשות. הלא אשכחן דאין אדם משים עצמו רשע, כמו שאין אדם חייב מיתה על הודאת עצמו, ואם כן איך נשים אותה רשעה שלא בפניה, וקל וחומר לפוסלה ולפוגמה. ואין חילוק בזה שהוגבה בפני הבעל, שהרי הוא בא לחוב לה ולפוסלה. ואף אם יבא בעל דין לחלוק ולומר שהוגבה לחובתו, מכל מקום אינו מועיל לפוסלה, נהי דחוב לו שיוציאה מביתו מכל מקום הוא אינו נפסל ונעשה רשע, ואם כן איך יועיל אותו הקבלה לעשותה רשעה ולפוסלה?
ועוד נראה בעיני, דעיקר הטעם שאין מקבלין העדות אלא בפני בעל דינו היינו משום שלא יוכלו (להעיד) [להעיז] כל כך בפניו, שהוא ידע בשקרייהו, ואף דמשמע מעבדא דינאי מלכא דקטל כו' ששלחו לו חכמים "יבא בעל השור ויעמוד על שורו", היינו דילפינן מקרא "והועד בבעליו", וגזירת הכתוב שבעל הממון יעמוד על ממונו. ואולי אף בזה איכא טעמא שמא לא יוכלו העדים לשקר ולהעיד בפני בעל הממון, אף שלא ידע בשקרייהו, מכל מקום שמא יסוגו אחור בראותם בעל הממון, שלא להפסיד ממונו שלא כדין.
ונראה בעיני, אף אם היה ינאי המלך עומד לפני העדים, מכל מקום לא היו יכולין לקבל העדות שלא בפני העבד, שהרי אנו מוזהרין על הריגתו כמו על ישראל, ואיך ידונו שלא בפניו, ולא אמרינן דקבלת האדון יסייע לחוב לעבדו שלא בפניו. ולישנא דתלמודא התם מסייע לנו, ששלחו ליה רבנן "תא את נמי להכא", שמע מינה דתרווייהו בעינן, דאם לא כן הוה לי למימר "תא להכא", וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בנדון זה. ותשובת הרא"ש מסייע לנו, כאשר הביאו הגאונים בפסקם.
ח. השבעת עד על אמיתות דבריו
שו"ת הריב"ש, סימן קע
ואנו בכאן נוהגין להשביע העדים בקבלת עדות, כנגד מי שנחשד על עברה לבד, פן יכבשו עדותם להחניף הנחשד, ועל מה שראו יאמרו לא ראו. וגם העדים עצמם חפצים בזה, להיות להם פתחון פה עם הנחשד שמעידים כנגדו, לומר: השבועה הכריחתנו להעיד האמת. וזה דומה לעובדא דמרי בר איסק דבפ' המפקיד... אף כי בנדון זה, שהיה בכאן חרם להעיד אמת כל מי שיודע בעדות זה, והוא החרם הוא השבועה; ואף אם היה בכלל, כבר יש בזה די לאיים על העדים, אף למקומות שנהגו להשביעם; וזה לרווחא דמילתא, שמן הדין אין צריך כלל.
ט. אלימות כלפי האישה
1. חיוב הבעל בכבוד אשתו
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עו, עמוד ב
האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְך ולא תחטא".
רש"י, שם
והמכבדה - בתכשיטין נאין. סמוך לפירקן - עדיין קטנים הם.
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סא, עמוד א
עולה עמו ואינה יורדת עמו. אמר רב הונא: מאי קראה? (בראשית כ, ג): "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא (בראשית ג, כ): "כי היא היתה אם כל חי", לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה.
רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט
וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.
איגרת מאת ר' אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש")
איגרת מאת ר' יעקב קניבסקי (מחבר ה"קהילות יעקב")
2. הכאת אדם
דברים, פרק כה, פסוק ג
ארבעים יכנו, לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נח, עמוד ב (מהדורת שטיינזלץ)
3. סנקציות כלפי בעל המכה את אשתו
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן פא
ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, וורמיזא, ד"א תתקע"ה (1215) - כלא אנזיסהים שבאלזס, ה"א נ"ג (1293). מאחרוני בעלי התוספות. גדול דורו, שימש ברבנות ברוטנבורג.
מלך עולמים יוסיף לכם אורך ימים נעימים, אהובי מיודעי החתומים, כנפש החתום מטה, הבא להשיב בקצרה הנראה בעיני.
כי כן נראה לי: כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו, עולה עמו ואינו יורדת עמו. "בעולת בעל" כתיב, בעלייתו ולא בירידתו. לחיים נתנה ולא לצער.
ומספר כתובה נלמוד: "אנא אפלח ואוקיר ואיזון".
והמכה את אשתו - מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה.
ודרך הגוים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת.
והעושה - יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי... אפילו בבבל, אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל, מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך.
ואם היא רוצה לצאת, יוציא ויתן כתובה.
ובתשובות הגאונים מצאתי, ושכחתי שם הגאון: והאשה שקובלת על בעלה "אי אפשי לדור עם אמך ואחיותיך המחרפין ומגדפין אותי", חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה, דאמר קרא: "היא היתה אם כל חי" - לחיים נתנה ולא לצער.
גם את זאת: חייב להוציא דודתו מן הבית, שהיא מקנטרת ומקנטת אותה, וגורמת המחלוקת ביניהם, ולנהוג בה דרך כבוד. ואם לאו - ענוש יענש.
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תתקכז
אחרי כותבי כתבי הראשון, קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו, שהיה מכה בתו תדיר, ומבזה אותה בפריעת ראשה, שלא כדת יהודית, דלחיים נתנה ולא לצער. ואפילו קונה אמה עברייה כקונה אדון לעצמו, כל שכן אשתו. ועל כל הכאה עובר ב"פן יוסיף".
ועונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבדה, ודמעתה מצויה.
והמזיק את אשתו בתשמיש המטה - קמיבעיא ליה בפרק המניח את הכד (בבא קמא לב ע"א), אבל בכל מיני הזיקות אחרים פשיטא ליה דלא גרע מאחר.
ואם דבריו אמיתיים, תקנסהו קנס חמור בגופו ובממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה, ותכבידו עליו כפי הנראה שיכול לעמוד בה, שיהא כמותרה ועומד מכאן ולהבא.
והטילו שלום ביניהם, מסויים ומקויים, ותבררו שניים או שלושה, שיהו מוכיחים ביניהם, וכל קבלה שיהא להם זה על זו - ישפטו הם. ואם לא יעמד הבעל מקיום השלום, שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריהם להיות מנודה בבית דין עליון ובבית דין התחתון.
ויעשוהו ע"י גוים לתת גט, "עשה מה שישראל אומר לך". כי כן הסכמתי עם חבירי, שיהא גט מעושה בגוים כדין (גיטין פח ע"ב). ואפילו לשמואל דאמר בפרק המדיר (כתובות עז ע"א) "עד שיכפוהו להוציא - יכפהו לזון", הני מילי מזונות שיש תקנה בידינו לעשות לדבר, דיורדים לנכסים וזנין אותה, אבל להכותה ולבזותה, שענייה זו מסורה בידו, ואין בידינו לעשות תקנה לדבר - אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה...
והכאות קשות לסובלן מההיא ד"המדיר את אשתו ליהנות עד שלושים יום - יעמיד פרנס, מכאן ואילך - יוציא ויתן כתובה" (כתובות ע ע"א), [באמתלא] מועטת ויוציא ויתן כתובה משום דברים קטנים שאינה מספקת... כל שכן בהכאות, דלכולי עלמא יוציא על ידי כפייה ועישוי...
ואם יעלה חפץ בידכם להשלים, תתירו לו החרם שקבל עליו לגרש, עד זמן מרווח; אם תראו בתוך הזמן שינהג עמה כראוי, תתירו לו לגמרי. ואם נראה בעיניכם שאין עצת השלום מתקיים ביניהם, תפייסהו [כחכמתכם] לגרש מרצונו; ואם לא יאבה, יקוב הדין את ההר, ותעשוהו, [וכתורה] תעשו...
שמחה ב"ר שמואל.
4. אלימות מילולית