מכללא מחילה

יש שאדם מוחל לחברו, לא על חיוב ספציפי אלא על כל החיובים שלו, כגון שהוא רוצה לפתוח דף חדש ביחסים שביניהם. מצאנו בחיבורי הגאונים נוסחי שטרות למחילה כזאת[534].

במחילה כללית לעיתים קרובות מתעוררת שאלה איך לפרש את המחילה - אילו חיובים התכוון המוחל לכלול בה.

בתחילה נביא את המקרים שנפסק לגביהם שהמחילה כוללת את כל חיוביו של הנמחל, מפני שהיתה הוכחה שלכך התכוון המוחל.

מי שכתב בשטר שהוא מוחל על "כל התביעות", אינו יכול לטעון שלא התכוון למחול על חיובים מסוימים, אם ההסתייגות לא נכתבה בשטר, אלא הכל מחול[535].

אם יש שטר מחילה ששמעון מוחל ללוי "כל זכות וכל דררא דממונא שיש לו כנגדו", ויש שטר חוב של לוי כלפי שמעון מאותו יום - גם חוב זה מחול, ואף שלא שכיח שיעשו שטר מחילה מיד אחרי החיוב, מ"מ זה יתכן, ושטר המחילה מוכיח שכך היה, כי שטר המחילה הוא כוללני[536].

קל וחומר שמי שכתב בשטר המחילה, שהוא מוחל על כל תביעות שיש לו על פלוני עד אותו היום והיום בכלל, זה כולל גם חובות שנוצרו באותו היום לפני שנכתב שטר המחילה, אבל לא חובות שנוצרו אחרי כן[537].

אבל אם כתב בשטר המחילה שמחל על "כל התביעות שהיו לו עליו עד אותו היום", המחילה לא כוללת שטר חוב זה, כי לשון העולם הוא[538].

מי שכתב בשטר המחילה שהוא מוחל לראובן על "מכל אשר נתהוה מעולם עד היום הזה, כי כל זכות שהיה ראוי לבא לידינו מרבי ראובן... הכל קבלנו" - המחילה כוללת חוב שראובן היה חייב לפרוע רק שעה אחת לפני מותו או לפני מות אשתו, מפני שהוא נחשב ש"נתהוה", כיון שכבר שיעבד ראובן את נכסיו לחיוב זה, ועוד, שלשון "כל זכות שהיה ראוי לבוא לידינו" כולל גם מה שהוא עתיד לגבות, שזה נקרא "ראוי" בתלמוד[539].

מעשה באשה שלא רצתה להיות עם בעלה, ואח"כ הבעל כתב שטר מחילה לאשתו על "כל תביעות וערעורים שהיו לי עליה מעולם עד היום". דיין אחד אמר שמשמעות המחילה היא לתביעות ששייכות לסירובה להיות עמו, כגון שנגרם לו נזק מכך, שהרי לא נתפרשו בשטר המחילה תביעות אחרות, ונזכר רק מה שלא רצתה להיות עמו; ועוד, שחזר אח"כ וכתב באותו שטר שהוא נשבע שלא לתבוע אותה בכלל לכופה שתהיה עמו, ולא הזכיר תביעות ממוניות אחרות. אבל מהרי"ק[540] פסק שמשמעות המחילה היא על כל התביעות שיש לו על אשתו, שהרי לא פירט הבעל לאמר "מכל תביעות וערעורים השייכים למה שלא רצתה להיות עמו וכו'", ואילו התכוון רק לתביעות הקשורות לסירובה להיות עמו, לא היה צריך לכתוב "מכל תביעות", שהרי גם בלא זה היה משמע כן, שהרי אפילו היה כותב רק שהוא מוחל לה על תביעתו שתבוא עמו, היה משמע ממילא שזה מתייחס לתביעות ממון השייכים לזה, שאילו על תביעות הגוף לא שייך פטור, כי מאי דהוה הוה; ומאחר שהרשה לה להיות ברשותה ושלא תצטרך להיות כפופה תחתיו, ממילא לא יוכל לתבוע ממנה תביעות שנובעות מזה, כיון שפטרה לנפשה, ולא היה צריך להוסיף "מכל תביעות וערעורים"; ועוד, שכלל הוא: "לישנא יתירא לטפויי אתא", גם אם אין הלשון מוכיח כן מצד עצמו אלא מכח ייתור. על הוכחת אותו דיין ממה שלא נכתבו בפירוש תביעות ממון אחרות כמו שנכתבו תביעות הגוף, הוא משיב שהבעל הזכיר רק מה שהיה סיבת כל התביעות שביניהם, כי אילו הייתה האשה מתרצה להיות עם בעלה, לא היה מדקדק אחריה לתבוע ממנה תביעות אחרות. אותו דיין טען, שאילו התכוון הבעל למחול הכל, לא היה צריך לפרט את התביעה הספציפית, אלא די היה לומר "מכל תביעות וערעורים" וממילא הכל היה בכלל. על כך משיב מהרי"ק, שכך מקובל בשטרי מחילה כללית, לכתוב בפירוש את הדברים העיקריים שעליהם הריב ואת שאר הדברים כוללים בלשון כללית; ועוד, שאם לא היה מפרט את תביעות הגוף, היינו חושבים שפטר אותה רק מחיוב ממון, אבל לא מחל על תביעות הגוף ועל מה שנובע מהן, היינו הוצאות ונזקים שבאו לו מחמת מרדה, כי אדם אינו מוחל על צער הגוף, ולכן כתב בפירוש שהוא מוחל אפילו על התביעה שהיה תובע ממנה שתלך עמו[541].

שמעון שהתחייב כסף לראובן, וראובן ביקש ממנו לכתוב בשטר שהוא חייב סכום זה ללוי, ואח"כ ראובן מחל לשמעון מחילה כללית על כל חובותיו - גם חוב זה מחול אף שבאופן רשמי לוי הוא הנושה, כי לאמיתו של דבר החיוב הוא כלפי ראובן[542].

מעשה בראובן שהילווה לשמעון מכספי זבולון שהיו בידו, ושמעון כתב שטר חוב לראובן על סך זה, ואח"כ ראובן מחל לשמעון על "כל מין תביעה" שהוא חייב לו. נפסק שהמחילה כוללת גם תביעה זו שבאה מממון זבולון, כיון שבשטר המחילה כתוב "כל מין תביעה", ולא "כל תביעה"[543].

כעת נביא מקרים שהפסיקה פירשה בצמצום את היקף המחילה בהם.

אם המוחל מחל את המחילה הכללית בקשר לעסק מסוים שהיה בינו לבין הנמחל, המחילה אינה כוללת חיוב שהיה חייב לו זמן רב לפני כן. מעשה בראובן שמכר קרקע לשמעון באחריות (התחייבות שאם תילקח ממנו הקרקע, ראובן יפצה אותו), ואחרי זמן רב היו ביניהם עסקי ממון, ושמעון מחל לראובן על "כל דבר וכל שעבוד". נפסק שהאחריות שראובן היה חייב לשמעון אינה כלולה במחילה, כי המחילה חלה רק על הדברים שהם דיברו עליהם בשעת המחילה, וזאת אף שלשון השטר הוא כללי וסתמי; ועוד, שיש אומדנא שרק טיפש ימחל על כל אחריות זו בלי סיבה[544]. אבל אם דיברו ביניהם על חיוב מסוים לפני המחילה, הוא כלול במחילה גם אם בשעת המחילה לא נזכרה, אם זו מחילה בלשון כללית והנמחל טוען שהתכוון לבקש ממנו למחול גם על חיוב זה[545].

אם שמעון מחל לראובן מחילה כללית, על "כל זכות וכל תביעה", ויש שטר חוב של ראובן לשמעון שקדם למחילה, והתברר שחיוב ראובן לשמעון היה במסגרת פסק דין של פשרה שעשו ביניהם, שבו נקבע סכום החיוב של ראובן מתוך כל הטענות ההדדיות, ושטר המחילה נעשה כדי לוודא ששמעון לא יתבע את ראובן שוב - שטר המחילה המאוחר אינו מבטל את שטר החוב המוקדם[546].

אשה שכתבה שהיא מוחלת לבעלה "כל יתר הזכויות שהיתה רשאית לקבל לולא הסכם זה" - המחילה כוללת גם מזונות[547].

יש מי שפסק שמי שכתב שהוא מוחל "כל מין תביעה" - משמעותו רק תביעה על פה בלא עדים, או תביעה בכתב שאינה מפורשת, שאפשר להכחישה, אבל אין במשמעותו דבר שידוע לכל שיש לו בידו, כגון חוב בעדים, כי על כיוצא בזה היה צריך לכתוב שהוא מוחל לו על החוב שיש לו עליו[548].

מעשה בלוי שמחל לשמעון על כל התביעות שהיו לו אצלו מעולם עד אותו היום, והיה ללוי שטר על שמעון שהיה חייב לראובן, ושראובן מסר אותו ללוי ב"כתיבה ומסירה". לוי טען שהמחילה לא כללה את שטר החוב שקנה מראובן, כי התכוון למחול רק על מה שהיה חייב לו בשביל עצמו, לא בשביל ראובן. נפסק שאם יש עדים (או שהודה שמעון) שעיקר המחילה היתה רק על המשו והמתן שביניהם, אע"פ שזה לא כתוב בשטר המחילה, המחילה אינה כוללת שטר זה[549].

מי שמחל מחילה כללית, ואח"כ פירט כמה מהתביעות המחולות, כגון שכתב "מחלתי לו כל מין תביעה, הן על הבתים הן על הספרים הן על המעות שנתן חמיו בידו", יש כאן כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן חיובים אחרים שלו אינם מחולים[550].

יתום שמחל לראובן על כל זכות שיש לו עליו, ואח"כ נודע שהיה שטר חוב של ראובן כלפי האפוטרופסים עבור היתום - החוב הזה אינו מחול, כיון שבאופן רשמי, החוב לא היה כלפי היתום[551].

תובע שאמר: "אני מוחל לנתבע על כל הטענות ואני מבטל את כל העדויות", כוונתו לבטל רק עדויות שהנתבע כופר בהן, אבל לא ביטל עדויות שהנתבע מודה בהן[552].

גם אם התובע כתב בשטר המחילה שהוא מוחל "כל טענה ותביעה", הרי אם הוא אומר שלא התכוון למחול על תביעה מסוימת, השונה מהאחרות, ואחרי שמחל, בא הנתבע לב"ד והביא ראיות שהוא פטור מסיבה אחרת (ולא הזכיר את המחילה), הדבר מוכיח שתביעה זו לא היתה כלולה במחילה[553].

אם שמעון מחל לראובן על כל תביעותיו, ויש שני עדים ששמעון התנה שתביעה פלונית לא תהיה כלולה במחילה, תביעה זו עדיין קיימת[554].

יש מחלוקת עקרונית לגבי מצב שיש ספק איך לפרש את המחילה הכללית. יש אומרים שמפרשים אותה בצמצום[555]. הדברים אמורים גם אם הפירוש המצמצם יותר דחוק, כי כלל הוא ש"יד בעל השטר (כאן - הנמחל, שרוצה להסתמך על שטר המחילה) על התחתונה" גם אם הפירוש שטוען לו בעל השטר פחות דחוק[556].

לעומתם, אחרים אומרים שמפרשים אותה בהרחבה, כי יש לפטור את הנתבע לגבי החובות המסופקים, מטעם "המוציא מחברו עליו הראיה"[557].

מחלוקת זו מקבילה למחלוקת הכללית שנראה בפרק על ספק מחילה, לגבי מחילה (גם מחילה פרטית) שהיקפה אינו ברור, האם מפרשים אותה בצמצום או בהרחבה.

[534] רב האי, ס' השטרות, שטר ד ("שטר אביזאריה") ושטר קב (עמ' 70); ס' השטרות לר"י ברצלוני עמ' 8-9 ועמ' 59. בהערת המהדיר לס' השטרות לרב האי, שטר ד, מציין מקורות נוספים לשטרות כאלו.

האפשרות למחול על כל החובות מוזכרת גם בנימוקי יוסף, ב"מ ב ע"ב (בדפי הרי"ף) (הובא בדרישה, חו"מ, צב, ס"ק ה, ובתומים, צב, ס"ק ד), בחידושי הר"ן, ב"מ ו ע"א, ובחידושי הריטב"א החדשים, ב"מ ו ע"א (הובאו באורח משפט (אנליק), סי' יב, ח, דף כב ע"א).

[535] שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' תנד.

כמו כן, שו"ת הרשב"ש, סי' תפ, כותב על המחילה בנידונו (שאינו מביא את לשונה) שמסתמא מחל לו כל זכות שיש לו, כיון שלא הזכיר בפירוש חובות שאינו רוצה לכלול במחילה, והמוציא מחברו עליו הראיה.

כמו כן, ר' מלאכי הכהן, בשו"ת בני יהודה (בית יהודה חלק ב), סי' מב (קח ע"א) (ובסוף התשובה, ר' יהודה עייאש כותב שהוא מסכים לכל), כותב שמי שכתב בפירוש שהוא מוחל "על כל החובות שבפנקס", המוחל אינו צריך להישבע שהמחילה כללה חוב ספציפי, כי שבועה נתקנה רק כדי לברר את האמת וכאן האמת ברורה. גם שו"ת מהרי"ק שם כותב שהמוחל אינו צריך להישבע כך.

[536] שו"ת הרשב"א, ח"ג סי' ט (הובא בב"י חו"מ, מג, מחודש טז).

[537] שו"ת הריב"ש, סי' תד, עמ' תרטו (הובא בדרכי משה, חו"מ, רמא, ס"ק ג).

הוא כותב שאין אומרים שהמחילה חלה בסוף היום כמו שנאמר בכתובות צד ע"ב לגבי שטר מכר, כי כאן לא השטר יוצר את המחילה אלא הקנין, ולכן היא חלה כבר באמצע היום. והוא כותב שאם לא ידוע האם חיוב מסוים קדם למחילה או לאו, מספק הנתבע פטור, כי הוא מוחזק (ראה בפרק על ספק מחילה, שיש מחלוקת לגבי שאלה עקרונית זו). עוד הוא כותב שאם המחילה והחוב החדש נעשו במעמד אחד, החוב אינו כלול במחילה גם אם נוצר לפניה, שהרי הצדדים היו יכולים לחזור בהם כל זמן שעסוקים באותו עניין (ב"ב קיד ע"א), נמצא שהחוב נגמר רק בסוף המעמד, דהיינו אחרי המחילה.

[538] שו"ת הרא"ש כלל עו סי' ד (הובא בב"י, חו"מ, סי' מג, מחודש יז, וסי' נד מחודש ג); שו"ע, חו"מ, מג, כז).

יש סתירה בשו"ת הרא"ש שם, שכן בכלל עו סי' ג, כתב ששטר מחילה, ששמעון מחל לראובן "כל תביעות ממון שהיו לו עליו עד היום", והיה שטר חוב של ראובן לשמעון מאותו יום - מספק גם חוב זה מחול כי יד בעל השטר (שטר החוב) על התחתונה, ויתכן שפרע לו באותו יום. דרכי משה, חו"מ, מג, ס"ק ו, כותב שהעיקר כתשובה האומרת שמספק גם חוב זה מחול. הגהות דרישה ופרישה, מג, אות ח, מיישב, שאם כתוב בשטר המחילה תאריך, ואח"כ כתוב שהוא "מוחל כל התביעות עד אותו יום", מזה מוכח שהתכוון "ולא עד בכלל", שאל"כ היה די לומר "עד היום" ולא היה צריך תאריך, משא"כ אם לא היה תאריך תחילה. עוד תירץ, שרק אם כתוב "עד היום הזה", מפרשים שמחל עד ולא עד בכלל, ואילו בתשובה בסי' ג לא נכתב בשטר "עד היום", ולכן מפרשים שגם חוב זה מחול. ש"ך, חו"מ, מג, ס"ק מה, תירץ, שבסי' ג שכתוב "עד היום הזה" הוא כמו "עד עכשו" (ראה להלן, שכשכתוב "עד עכשו" זה ספק) כיון שעומד באמצע היום, ומספק פטור, ובסי' ד כתוב "עד ה' ניסן" ומשמעותו עד תחילת היום ולא עד בכלל. על הסתירה עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ, סי' קיא, ושו"ת תורת אמת סי' פ וסי' קצג.

[539] שו"ת מהרי"ק, שורש פט.

[540] שו"ת מהרי"ק, שורש י (הובא בשו"ת בעי חיי, חו"מ, ח"א, סי' קסב).

[541] בשטר המחילה הנידון, חזר המוחל על מחילתו, ובפעם השנייה לא הוזכרו תביעות ממון אחרות אלא רק תביעת הגוף, שמרדה בו, ואותו דיין טען שיש לפרש את הרישא ("מכל תביעות וערעורים") על פי המפורש בסיפא. על כך משיב מהרי"ק, שאדרבה, הרישא שבה מחל לה על כל תביעות וערעורים, הוא מפורש, שמחל לה על כל דבר, והסיפא סתום, ויש ללמוד את הסתום מן המפורש; ועוד שגם בסיפא משתמע שגם על תביעות ממון מחל לה, שהרי כתב "שלא לקבול ושלא לתבוע אותה", משמע שיש כאן שני דברים, שלא לקבול - לענין תביעות ממון, ולא לתבוע - לענין תביעות הגוף; ואמנם בפרשנות שטר, התחתון (מה שכתוב בסוף) עיקר, אבל זה דוקא אם יש סתירה, כגון שכתוב למעלה מאה ולמטה מאתים, ואז התחתון עיקר, כי אפשר שחזר בו, אבל במקום שאפשר לקיים את שניהם, לא עדיף תחתון מעליון, ואדרבה, הדעת נותנת שלא דאג להאריך בתחתון מפני שסמך על מה שכבר כתב למעלה, מלומר שיכתוב למעלה לשון לא ברורה, ויסמוך על מה שהוא עתיד לכתוב.

אותו דיין טען שאין ללמוד ממשמעות הלשון של "מכל תביעות וערעורים" שהמחילה מקיפה הכל, משום שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר "חוץ" (עירובין כז ע"א). מהרי"ק משיב על כך שזה נאמר דוקא בדברי התנאים, מפני שהיו שונים בלשון קצרה ולא יכלו לבאר כל הצורך, אבל כאן שאפשר לפרש את "ומכל תביעות" וכו' שהוא בדוקא, אין לפרשו בדוחק ולומר שאינו דוקא; ועוד, שחזקה שאין אדם נותן פתחון פה לבעל דין לחלוק, ולא נכנס לספק בלי סיבה, ואילו התכוון דוקא לתביעות הנובעות מתביעות גוף, לא היה כותב לשון שמשמעה כל התביעות.

[542] שו"ת הרשב"א ח"א, סי' תתקכז; שו"ע, חו"מ, ס, י; רמ"א, חו"מ, סו, כג.

במקרה זה מתעוררת שאלה על עצם יכולתו של ראובן למחול על החוב, גם אם מחל עליו בפירוש; ראה על כך בפרק על מחילת זכות של אחר.

[543] שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' צ.

מהרשד"ם הביא ראיה משו"ת הרשב"א סי' תתקכז, הנ"ל. אבל חשק שלמה, סי' ס, הגהב"י, אות פט, דוחה את הראיה, שכן במקרה של הרשב"א הכסף היה באמת של המוחל, ואילו במקרה של מהרשד"ם באמת הכסף לא היה של המוחל. ראה על כך בפרק על מחילת זכות של אחר.

שו"ת משנת ר' אליעזר (טולידו), ח"א, חו"מ, סי' עב (קד ע"ב), לומד מדברי מהרשד"ם לנידונו (ראה בסמוך), שכתבו בשטר המחילה "אין לו שום מין חזקה כלל", משמע שבא להוסיף גם מיני אחריות שלא הוזכרו במעמד המחילה; וזה ק"ו ממה שמהרשד"ם אמר שהמחילה כוללת גם חוב של אדם אחר, ק"ו בנידונו, ששני השעבודים היו של אותו אדם. אבל הוא דוחה (בדף קד ע"ג) את הראיה ממהרשד"ם, ששם הנמחל היה מוחזק, ולכן די במשמעות כלשהיא של הלשון כדי שתועיל המחילה, אבל בנידונו, המוחל היה מוחזק, שחלונו היה פתוח.

[544] שו"ת הרשב"א ח"ב סי' ריז.

שו"ת משנת ר' אליעזר (טולידו), ח"א, חו"מ, סי' עב (קג ע"ג), לומד מהרשב"א לנידונו, שמעון שהתיר לראובן לפתוח חלונות על חצרו, ובתמורה כתב לו ראובן שטר שכשידרוש ממנו שמעון לסתום את החלונות, שיסתום, וזוהי מחילה של ראובן על זכותו לפתוח חלונות. הוא פוסק שמחילה זו לא כוללת חלונות שהיו לו מקודם, אף שלשון המחילה כוללת כל חלון פתוח, כי בפועל דיברו רק על החלונות שהוא מתיר לו לפתוח באותו זמן; ועוד, שזו שטות שימחל ראובן לשמעון על זכות חלונו שהיה לו הרבה שנים, ואין לומר שהוא מוכן למחול על זכות זו תמורת הנאתו מפתיחת החלונות החדשים, שהרי בעתיד יוכל שמעון לדרוש ממנו לסגור את כל החלונות, ונמצא שלא הרויח ראובן שום דבר מהעיסקה (אך יש להעיר שהוא הרויח סיכוי ששמעון לא ידרוש ממנו לסגור); ואף שבמקרה של הרשב"א מדובר בשני סוגים של זכויות, חובות וחיוב אחריות, וכאן הכל מאותו סוג, מ"מ טעמו של הרשב"א שייך בכל מקרה, שהוא נימק שאין אדם מוחל על דבר שלא דיברו עליו, ואפילו מחילה כללית חלה רק על הדבר שדיברו עליו. עוד נימק (בדף קג ע"ד) שבנידונו שמעון וראובן לא ידעו אם החלון הישן היה פתוח על חצרו של שמעון (כלומר, לא ידעו אם יש לשמעון זכות מן הדין לדרוש ממנו שיסתום), א"כ אין דעת קונה ולא דעת מקנה למחול עליו, ומוכח מיד רמה, ב"ב מא, שמי שטוען שחברו נתן לו מתנה או מחל לו, והזוכה עצמו לא ידע בזמן הקנייה על הדבר הנקנה, והמקנה טוען שלא ידע, הוא נאמן, גם אם לא ידוע לנו האם המקנה ידע או לא; וכך כאן, ראובן המוחל נאמן לומר שבשעת המחילה לא חשב על אותו חלון.

[545] משנת ר"א שם (בדף קג ע"ד), על פי שו"ת מהרי"ק שורש י.

הוא מסביר בכך (בדף קד ע"א) מדוע שו"ת בעי חיי חו"מ ח"א סי' קסב, העוסק במקרה כמו הרשב"א, פוסק שגם אחריות המכירה נמחלת - כי בנידונו מת המוחל וטוענים ליתומים שמא לפני כתיבת השטר דיברו על ביטול שטר האחריות.

הוא כותב דברים אלו, על מהרי"ק ובעי חיי, גם במשנת ר"א, ח"ב, מערכת מ, אות עג.

אבל הוא מעלה אפשרות שהדין כך רק אם לשון המחילה היתה כללית מאד כמו במקרה של מהרי"ק, "כל תביעה שהיתה ביניהם מעולם", ולא די בלשון "כל דבר וכל שעבוד".

[546] שו"ת הריב"ש, סי' תד.

הריב"ש עוסק במקרה שהחוב והמחילה היו באותו היום, אבל המחילה היתה מאוחרת.

שו"ת משנת ר' אליעזר (טולידו), ח"א, חו"מ, סי' קי (קנא ע"ד), מביא את דבריו גם למקרה שהמחילה היתה למחרת. אבל הוא מוצא הבדל בין המקרים, למצב שהנמחל טוען שהחוב לא נעשה במסגרת הפשרה אלא הוא כלול במחילה: אם שני השטרות הם מימים שונים, גם אם עדי השטרות מעידים ששניהם נעשו במסגרת המחילה, אינם נאמנים, כי מלשונם הפשוטה של השטרות עולה שהמחילה כללה את החיוב הזה, ו"כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד"; אבל אם היו השטרות מאותו יום, גם אם כתוב בשטר המחילה "כל חוב עד היום והיום בכלל", אפשר שהכוונה היא למה שהיה באותו יום עד שעת כתיבת שטר המחילה, ולא יותר, והעדים נאמנים לומר ששטר החוב נעשה אח"כ באותו יום, והרי שטר המחילה אינו שטר קנין אלא שטר ראיה, והוא חל ברגע עשיית הקנין שבשטר ולא כשטר קנין שחל בשעת שקיעת החמה.

[547] פד"ר א עמ' 295.

[548] שו"ת מבי"ט ח"א, סי' שיד (הובא בבני חיי, חו"מ, רמא, הגה"ט, אות ח, בשו"ת מים רבים, חו"מ, סי' ל, בפד"ר ג עמ' 166, ובשו"ת לחמי תודה סי' יא, דף עד ע"ד).

דעות חולקות: אהל יעקב (מנשה), מע' מ, אות יד, מדייק ממהרי"ק שורש י ו-יג, ומשו"ת הראנ"ח, ח"ב, סי' קא בתחילתו, ש"כל מין תביעה" משמע גם חוב ברור בעדים ובשטר.

שו"ת משנת ר' אליעזר (טולידו), ח"א, חו"מ, סי' קי (קנב ע"ג-ע"ד), מדייק משו"ת הרמ"ה, סי' רמ, ומשו"ת הריב"ש, סי' תד, שמחילה כללית מבטלת גם חוב עם עדים, שלא כמבי"ט. והוא מקשה על המבי"ט, הרי בשטר המחילה שבנידונו נכתב "חוץ ממאה פרחים אשר לו בשותפות כאשר כתוב בשטר השותפות", ואם המחילה לא כוללת חובות שיש עליהם שטר, מדוע היה צריך להוציא מהכלל את הזכות שבשטר השותפות?

שו"ת ברך יצחק, חו"מ, סי' יז (נט ע"ד), כותב ששו"ת מהרי"ק, שורש יג, כנראה חולק על המבי"ט, וסובר שהמחילה כוללת גם חוב בשטר.

[549] שו"ת הרמ"ה, סי' רמ.

הוא נוקט שזו מחילה בטעות. אבל שו"ת משנת ר' אליעזר (טולידו), ח"א, חו"מ, סי' קי (קנב ע"ב), מקשה, שהיה צריך לומר שהעדים הללו מלמדים שלא היתה מחילה בכלל. ואולי כוונתו לומר שנוסח השטר היה מוטעה.

הוא מקשה על הרמ"ה, מדוע דחה את משמעות השטר שמחל על כל חובותיו, מפני דברי העדים? הוא מתרץ, שעדי שטר המחילה לא מעידים בפירוש שהמחילה היתה גם על החיוב הזה. אבל הוא כותב ששו"ת הריב"ש, סי' תד, חולק על הרמ"ה בזה, ושאפשר לומר קים לי כריב"ש. נראה שכוונתו היא שמהריב"ש שם עולה שאין עדים נאמנים נגד השטר, כי השטר נחשב כשני עדים המעידים שהמחילה כוללת את כל החיובים שקדמו לה.

[550] שו"ת המבי"ט חלק א סי' שיד.

שו"ת משנת ר' אליעזר (טולידו), ח"א, חו"מ, סי' קי (קנב ע"ג), מקשה על המבי"ט, הרי בנידונו נכתב בסוף השטר "לא נשאר לי שום תביעה", וא"כ זה כלל ופרט וכלל, שעליו נאמר "אין בכלל אלא כעין הפרט", ולא רק הפרט.

שו"ת שפת הים, חו"מ, סי' כד, עוסק בשותף שכתב לשותפו שטר מחילה, שקיבל ממנו את כל מה שהיה בידו מחלק שותפו, מטלטלין, כסף, שוה כסף וכל דבר שנקרא נכסים, וחזקה של החנות שלהם; ואח"כ התגלה שטר חזקה של חנות אחרת, שקנו השותפים, והחנות היתה זמן רב בידי הגוי. הוא פוסק שלשון המחילה הנ"ל כוללת גם חזקה זו, ומה שלא הזכירו אותה במפורש כמו שפירשו את חזקת החנות האחרת, הוא כי לא החשיבוה לכלום כי אז היתה ביד גוי, וגם את החנות הראשונה לא היו צריכים לפרש אלא משום שופרא דשטרא. הרי שהוא סובר שאע"פ שהיה כלל ואח"כ פרט, המחילה כוללת הכל, שלא כמבי"ט.

[551] שו"ת המבי"ט ח"א סי' מח (הובא בשו"ת מים רבים, חו"מ, סי' ל).

היתום טען שחוב זה אינו כלול במחילה כי לא ידע על זכותו בו כשמחל; אבל המשיב לא השתמש בנימוק זה אלא בנימוק אחר, כאמור.

[552] תשב"ץ, חלק ב, סי' ב.

[553] שו"ת עולת שמואל (פלורנטין), חו"מ סי' לו (צו ע"ב). הוא עוסק ביתומים שמחלו לאפוטרופוס, וטענו שמחלו על עיקר האפוטרופסות, כמו שנהוג למחול לאפוטרופוס על התעסקויותיו, ולא על תביעה אחרת.

[554] שו"ת מהר"י וייל סי' פ (הובא בשו"ת עולת שמואל (פלורנטין), חו"מ סי' לו, דף צו ע"ב). עיי"ש בשו"ת מהר"י וייל ובעולת שמואל, האם ומתי עדי שטר המחילה עצמם נאמנים על כך.

דינים שונים: שו"ת ברך יצחק, חו"מ, סי' יז (סא ע"א), עוסק בשותף שמחל לשותפו על כל תביעותיו עליו, וטען שהמחילה לא כללה חוב שמישהו היה חייב לשותפות. ראה בשמו בפרק על נשוא המחילה, מחילה לשותף, שאפילו מחילה מפורשת אינה מועילה על חוב זה, והוא מוסיף לנמק שאינו כלול במשמעות המחילה הכללית. מפני שנוסח המחילה היה שאין להם תביעה זה על זה "בכסף או בשוה כסף ולא בשום דבר שנקרא נכסים", וחוב בעל פה לא נקרא "נכסים" (עיי"ש במקורות שהוא מביא לכך). והוסיף, שאף שכתוב בשטר המחילה שרק ה"אוגארות" נשארות בשותפות, אין להבין מכך שכל השאר מחול, כי מה שהוצרכו להזכיר את ה"אוגארות" הוא כי אינם קצובים אלא צריכים שומא לחלוקתם, אבל לא הוצרכו להזכיר חוב שמישהו חייב להם, כי הוא כחלוק כבר.

שו"ת הריב"ש, סי' תעח (עמ' תשיא), כותב שמי שכתב שני שטרי מחילה כללית זה אחר זה, אין אומרים שהתכוון לבטל את הראשון, אלא מניחים שכתב אותו כי יש בו תוספת, שנכללים בו שעבודים שבין זמן ראשון לזמן שני.

[555] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן רלה.

בנידונו, יתומות מחלו לאפטרופוס שלהן בשעת נשואיהן על כל מה שנשאר מאביהן, והאפוטרופוס החזיק מקודם ב"חזקה" אחת שהניח האב, ובמחילתן לא הוזכרה ה"חזקה". והוא פוסק, שהיתומות נאמנות לומר "על זה מחלנו ועל זה לא מחלנו", וקרקע בחזקת בעליה עומדת והמוציא מחברו עליו הראיה כיון שאין אפוטרופוס יכול לרכוש חזקה בנכסי היתומים. אבל למעשה אין נ"מ בפסק זה, שהרי אין מועילה מחילה בקרקע, כפי שהוא עצמו כותב שם.

[556] שו"ת ראנ"ח ח"ב סי' קא (במהד' שלוניקי = סי' ק במהד' ברלין). בנידונו, באו שותפים בפני בוררים עם תביעות שונות שנגעו לשותפות, ובמסגרת הפשרה שקבעו הבוררים, הטילו על ראובן לכתוב לשמעון מחילה על כל זכויותיו, עם פירוט התביעות שהיו לו, ובסיומו, "ומכל דבר". הוא פוסק שיש לפרש שתוספת זו באה לכלול תביעות נוספות שנוגעות לשותפות, אבל תביעה שאינה נוגעת לשותפות אינה מחולה. בנידונו הוא מצא נימוקים נוספים: מאחר שהטענות שטענו הצדדים בפני הבוררים נגעו רק לשותפות, לא היתה לבוררים סמכות לחייבו למחול על תביעות אחרות, ולכן יש לפרש שלא התכוונו שימחל על תביעות אחרות, ואע"פ שמשמעות הלשון היא יותר לפירוש שהתכוון למחול הכל, מכל מקום כשיש אומדנא לצד אחד, מפרשים את הלשון על פי האומדנא גם אם אינה כל כך במשמעות הלשון. הוא מביא ראיה מהדין (שו"ע, חו"מ, צח, א) שהמוחל לאשתו על חיובה להישבע בגביית כתובתה, חייבת להישבע אם היא גובה מיורשיו, כי חכמים תיקנו שבועה גבייה מיתומים, אף שמלשון מחילתו משתמע יותר שמחל לה לגמרי.

[557] שו"ת הרא"ש כלל עו סי' ד (הובא בב"י, חו"מ, סי' מג, מחודש יז, וסי' נד מחודש ג), ושו"ע, חו"מ, מג, כז, כותבים שאם כתב בשטר המחילה שמחל על "כל התביעות שהיו לו עליו עד עכשו", ספק האם התכוון לתחילת היום או לסופו, וגם לא ידוע באיזו שעה מיום היה שטר החוב, ומספק פטור.

ש"ך, חו"מ, מב, ס"ק יח (הובא בשו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ח סי' כה), כותב שמדובר שהלווה טוען שמחל לו בפירוש גם שטר זה, וכיון שטוען ברי, זוכה, אבל בלי זה אין ספק מוציא מידי ודאי; או שמדובר שתפס הנושה ברשות או לפני שנולד הספק.

כמו כן, שו"ת הרא"ש כלל עו סי' ב, כותב שאם יש שטר חוב שזמנו חודש "ניסן" בלי יום, ויש שטר מחילה כללית עם תאריך י"ח בניסן - גם שטר חוב זה מחול, כי יד בעל השטר (שטר החוב) על התחתונה, ומניחים שהמחילה היתה אחריו.

כמו כן, פנים במשפט, סי' סה, ס"ק לז (רצד ע"ב) כותב שגם לרשב"א האומר שספק מחילה מפרשים בצמצום (ראה בפרק על ספק מחילה), הרי במחילה כללית, כגון נושה האומר "שטר לך בידי מחול", כל חובותיו מחולים מספק.