מורשת המשפט בישראל

מחילה שנעשתה מחמת אונס (כפייה) בטלה, ככל פעולה משפטית שנעשתה מחמת אונס. אלא שיש הבחנה בין מכר (וכדומה) שנעשה באונס לבין מתנה שנעשתה באונס: מכר באונס קיים, מפני שמניחים שתמורת הכסף שהוא מקבל, הוא גומר בדעתו להקנות את הנכס[1], והמכר בטל רק אם התקיימו שני תנאים: שיש הוכחה שהיה אונס, ושלפני כן מסר מודעא על האונס, שבה הוא מגלה את דעתו שאינו מוכר ברצון. לעומת זאת, כדי שמתנה תתבטל מחמת אונס, די באחד משני התנאים: א) שמסר מודעא, גם אם לא היה אונס אמיתי. ב) אם יש הוכחה שהיה אונס, גם אם לא מסר מודעא[2]. כפי שנראה, מחילה דומה בעניין זה למתנה, ולכן מחילה בטלה אם יש הוכחה שנעשתה מחמת אונס, או שהמוחל מסר מראש מודעא שבו הוא טוען שהוא אנוס למחול.

סוג מיוחד של מחילה היא זאת שנעשית במסגרת פשרה - התובע מוחל על חלק מהחוב, וגובה את השאר. כפי שנראה, נחלקו הפוסקים לגבי דינו של פשרה שעשה התובע משום שהיה אנוס לכך.

לאחר מכן נדון בשאלה מה מוגדר "אונס" שמאיין מחילה. ברור שלא כל טירדה או תחושת מצוקה שגרמו למוחל למחול, יש בה כדי לשלול את תוקפה של המחילה. נמנה כמה עקרונות כלליים המגדירים מה נחשב אונס לענין זה, ונביא כמה דוגמאות.

סוג אחד של לחץ שעלול להביא נושה למחול, הוא כשהוא חושש שלא יוכל לגבות את חובו מאיזו שהיא סיבה, ועל כן הוא מוחל על חלק מן החוב, כדי שהחייב יסכים לשלם לו את היתרה. בעניין זה נראה האם ובאילו מצבים נחשב לחץ כזה כאונס שמבטל את המחילה.

מקרה מיוחד מעין זה הוא מחילה חלקית במסגרת הסדר חובות; נראה האם אפשר לראות מחילה זאת כמחילה באונס, שאין לה תוקף.

2. היקף בטלות המחילה

כמו שהנותן מתנה באונס, אפילו לא מסר מודעא אין מתנתו מתנה, כך גם במחילה א"צ מודעא, שהרי היא כמתנה, שכיון שלא פרע החייב מה שמחל לו הנושה, הרי הוא כמי שנתנו לו עכשיו, ואין סיבה להבדיל בין נותן מתנה מיד ליד ובין פוטרו ממה שחייב לו[3], כמו שכתב הרמב"ם[4] "והמחילה מתנה היא"[5].

גם לדעה שמודעא של הערכאות פסולה, הרי אם האונס קצת ניכר, ומסר המוחל מודעא בערכאות, המחילה בטלה[6].

אם האונס ידוע, המחילה בטלה גם אם ביטל את המודעא שנתן, כמו אם לא היתה מודעא בכלל[7].

המוחל אינו נאמן לומר שהיה אנוס, אלא צריך שיהיו עדים על כך. לדוגמה, אשה שמחלה לבעלה על כתובתה, וטוענת שמחלה מתוך אונס, שבעלה לא היה מפרנס אותה ולכן מחלה על כתובתה כדי שיפרנס אותה, אינה נאמנת, אלא צריך שיהיו עדים שהיה אונס, ולא מספיק אם עדים מעידים שהיא תמיד היתה אומרת שאינו מפרנס אותה, מפני שאולי דבריה אלו היו שקר[8].

במחילה באונס, אף אם המוחל קיבל עליו אחריות כפי שהיה נהוג לעשות במחילות, אין מחילתו מחילה[9].

מחילה באונס בטלה גם אם עשה מעשה קנין[10], מפני שלא שייך בו מה שאגבו יקנה[11].

גם אם נשבע על המחילה, היא בטלה, מפני שגם שבועה באונס בטלה[12]. אבל אם היה רק אונס ממון, ונשבע על המחילה, המחילה קיימת, שהרי לפי רוב הפוסקים אונס ממון לא נחשב אונס לגבי שבועה, ולכן אסור לו לעבור על שבועתו[13].

טענת אונס בטלה אם לא עירער המוחל זמן רב על המחילה - חלה מעין התיישנות. לדוגמה, אשה שמחלה לבעלה על כתובתה, ורק אחרי מות בעלה טענה שהיתה באונס - המחילה לא בטלה[14].

בדומה, אם אחרי שמחל, נשאו ונתנו יחד המוחל והנמחל ופרע המוחל חיובים שונים לנמחל, אינו יכול לטעון שמחל מחמת אונס, שהרי המשך המשא והמתן מוכיח שמחל בלב שלם, שהרי אילו המחילה היתה באונס, לא היה לו לפרוע חוב לנמחל, אלא היה לו להחזיק את הכסף כפרעון לחוב שנאנס למחול לו. אבל אם לא פרע חוב לנמחל, אלא קנה ממנו מטלטלין ושילם עבורם, אין זה מוכיח שהמחילה היתה בלב שלם, מפני שייתכן שהיתה באונס, ובכל זאת לא היה יכול לומר "לא אשלם לך אלא אני לוקח את החפץ כפרעון לחובך כלפי", שהרי אז הנמחל לא היה מסכים למסור לו את החפץ. גם אם פרע חוב לנמחל, הרי אם האונס היה עדיין קיים, אין כאן הוכחה שמחל בלב שלם, שהרי גם מה שפרע לו אח"כ חוב אחר נבע מתוך האונס[15].

3. מסר "מודעא" לפני המחילה אבל אין הוכחה שהיה אונס

במחילה די בגילוי מלתא שאינו עושה ברצון מלא, ולכן אם מסר מודעא לפני שמחל, שבה טען שהוא מוחל שלא מתוך רצון שלם, המחילה בטלה, גם אם באמת לא היה אונס[16].

יש אומרים, שגם אם בשעה שמסר את המודעא אמר שהוא אנוס, ונמצא שקרן, שלא היה שום אונס, מודעתו קיימת, והמחילה בטלה[17]. אבל יש אומרים שבמקרה זה המודעא בטלה והמחילה קיימת[18].

אם ביטל את המודעא, המחילה קיימת, כיון שאין עדים שהיה אונס, כמו במתנה[19].

הרשב"ץ[20] עוסק במקרה שלא היה אונס ידוע, והיתה מודעא, והמוחל קיבל על עצמו חרם ונדוי אם יערער על המחילה - ופוסק שמטעם זה המחילה קיימת[21].

אם המוחל היה עומד ומוחה והיה מחפש מי שיעשה לו שטר מודעא, ולא מצא, מפני שאנשים היו יראים מהנתבע, ועל כרחו הוצרך למחול - אם יש עדים ששמעו את המודעא ומפני יראת הנתבע לא חתמוה, או ידעו שהוא אנוס מתחלתו ועד סופו, המחילה בטלה[22].

4. מחל על חלק מהחוב וגבה את השאר במסגרת פשרה מתוך אונס

(א) הסוברים שדינה כמכר

בפשטות עולה מדבריהם, שתובע שמוחל על חלק מהחוב במסגרת פשרה, כדי לקבל את שאר החוב, ועשה זאת מחמת אונס[25], דינו כמוכר באונס. ויש לכך שתי השלכות עיקריות: א) כמו שמכר באונס קיים אלא אם כן מסר מודעא מראש, כך גם מחילה חלקית שבפשרה קיימת גם אם נעשתה באונס, אלא אם כן מסר מודעא[26].

מכך נובעת עוד נפקות: שאם מסר מודעא, ואח"כ ביטל אותה, כמו שבמכר ביטול המודעא מקיים את המכר, כך גם במחילה חלקית שבפשרה, המחילה קיימת אם ביטל את המודעא. וכך אמנם פסק מהרשד"ם, שביטול מודעא מועיל כאן גם אם ידוע שהיה אונס[27].

ב) במכר, גם אם מסר מודעא לפני כן בפני עדים שבו הוא מודיע שהוא מוכר רק מחמת אונס, המודעא אינה מועילה אם לא ידוע לעדים שהוא אכן היה אנוס[28]. אם כן, גם במחילה חלקית שבפשרה, לא מועילה מודעא אם לא ידוע שבאמת היה אנוס[29].

מהרשד"ם[30] מרחיק לכת: הוא עוסק בראובן שהיה חבוש בבית האסורים בגלל נושיו הנכרים והיה זקוק לכסף לשלם לנושיו כדי להשתחרר, ושמעון היה חייב כסף לראובן, אבל ראובן לא היה יכול לכוף את שמעון לשלם שהרי היה כלוא, ושמעון אמר שהוא יסכים לפרוע לו חלק מחובו אם ימחל לו על השאר, וראובן הסכים - והוא פוסק שהמחילה מועילה אפילו מסר מודעא, מפני ש"אגב זוזי גמר ומקנה", שהרי מחל קצת ומקבל קצת, וזאת אף שאונסו היה ידוע[31].

(ב) הסוברים שאין דינה כמכר

לפי רוב הפוסקים, מחילה חלקית דינה כמתנה לענין הנפקויות דלעיל, אף שקיבל המוחל דבר בתמורה למחילתו.

בראשם עומד הרשב"א[32] שפסק שמי שמחל מקצת חובו מפני שלולא זה היה מפסיד הכל, בגלל כפירת הנתבע, אף שקיבל המוחל מקצת המעות, לא נאמר בגלל זה שבגלל הכסף גמר ומקנה למרות האונס, כפי שאומרים במכר באונס (אם לא מסר מודעא) - מפני שזה נאמר דוקא במוכר שקיבל את כל שווי הנכס, אבל כאן קיבל רק מקצת מחובו; וגם לדעה שבמכר באונס קנה גם אם שילם רק מקצת שוויו, זה רק בקרקע מפני שאין אונאה בקרקע[33].

כך דעת הפוסקים שנביא להלן, פסקה 6, בסמוך לתשובת הרשב"א, שעסקו במחילה חלקית בלי מודעא, ופסקו שהמחילה בטלה.

העומדים בשיטה זו מסבירים שגם הרמב"ם והשולחן ערוך מסכימים לרשב"א, וזאת ע"י שהם מפרשים בצמצום את דברי הרמב"ם הנ"ל (והשולחן ערוך שבעקבותיו) שפשרה כמכר.

הרמב"ם דיבר על פשרה מחמת ספק בדין: מהר"ם לובלין[34] כותב שרק במקרה שיש אפשרות שהתובע יפסיד הכל בדין או שיקבל הכל בדין, והתפשרו, הפשרה היא כמכר, לענין שאין מועילה מודעא אם אונסו אינו ידוע, מפני שקיבל את כל השווי של תביעתו (שהרי זה הסכום שמישהו יהיה מוכן לשלם לו בעד הסיכוי שיזכה בדין), ואגב זוזי גמר ומקנה. לעומת זאת, במצב שאין סכנה שהתובע יפסיד הכל, כגון שיש לו שטר, ובכל זאת נאלץ להתפשר ולמחול לו חלק מחמת אונס, הפשרה היא כמתנה, ומועילה מודעא גם אם האונס אינו ידוע[35].

הרמב"ם דיבר רק על פשרה שאין בה מחילת ממון: התשב"ץ מסביר שמה שכתב הרמב"ם שפשרה כמכירה, משמע שהיא קיימת אפילו באונס אם לא מסר מודעא, הוא בפשרה שאין בה מחילת ממון כלל כגון בחלוקת נכסים, זה יטול את זה וזה יטול את זה, אבל כשיש בה מחילת ממון, גם אם החייב שילם לו כסף במסגרת הפשרה, היא כמתנה וא"צ מודעא[36].

כמו כן, ר' אברהם אבן טוואה[37] כותב לענין מודעא בלי אונס, שהרמב"ם אינו מתכוון לפשרה שבה התובע מוחל על חלק מהחוב והנתבע פורע חלק מהחוב, שהרי גם פשרה כזאת יש בה מחילה ודינם צריך להיות שווה; ואין לומר שמאחר שהוא מקבל קצת מתביעתו, הוא גומר ומקנה למרות האונס, ולכן היא כמודעא במכר שאינה מועילה אם האונס אינו ידוע - זאת לא השוואה טובה, שהרי במכר הוא מקבל כסף בעד כל החפץ, אבל בפשרה אינו מקבל כלום בעד החלק שמוותר. לכן הוא מפרש שהרמב"ם מדבר רק על פשרה שאין בה מחילת ממון, אלא כגון פשרה שנעשית בחלוקת נכסים זה כנגד זה, ואנס האחד את חבירו עד שנתפשר שזה יטול חפץ זה וזה יטול חפץ זה כנגדו, או כגון שתי ספינות שנפגשו בנהר זו מול זו, ויש בו מקום רק לאחת מהן לעבור, שצריכות לעשות פשרה, שבעל ספינה אחת ישלם לחברו כדי שיתן לו לעבור קודם[38], או פשרה של הרווחת זמן שאין בה מחילת ממון, אבל במתנה או מחילה, בין בכל ובין במקצת, מועילה מודעא גם בלי אונס ידוע. על פי זה פסק בנידונו, שלראובן היה פקדון ביד שמעון, ושמעון לא הסכים להחזיר לו עד שימחל לו על כל חובותיו מהמשא והמתן שהיה ביניהם, וראובן הוכרח למחול לו, אלא שקודם המחילה מסר מודעא בפני עדים שמחל רק מחמת אונס כפירת פקדונו - הוא פוסק שהמודעא מועילה, אף שהעדים לא הכירו באונסו[39].

הרמב"ם דיבר רק על מודעא בלי אונס: ר' חיים עשאל[40] כותב שמה שכתב הרמב"ם שפשרה כמכר אינו לגבי הצורך במודעא, שאם אונסו ידוע, הפשרה בטלה גם בלי מודעא (שלא כמכר) מפני שקיבל רק קצת מהכסף, אלא רק לגבי זה שמודעא אינה מועילה אם אין האונס ידוע, כמו במכר.

(ג) הבחנות שונות

הפוסקים עשו הבחנות שונות בדין זה (ולא כדי ליישב את הרמב"ם).

ר' יעקב מליסא אומר, שדוקא אם הנתבע אנס את התובע להתפשר בלי לקבוע סכום, והתפשרו והנאנס קבע את סכום הפשרה בלי כפייה, הפשרה בטלה (אם הדין היה מסופק), אבל אם כפה אותו גם על סכום הפשרה, לא מועיל, שהרי גם במכר, אם כפה אותו לגבי המחיר, המכר בטל[41], ולכן גם כאן הפשרה בטלה[42].

ר' צבי הירש קאלישר[43] כותב שראובן שחייב לשמעון מאה בשטר, ואיים עליו שלא ישלם לו אלא אם כן ימחל על חמישים - זה נחשב מכר באונס בעד מלוא המחיר, מפני שאין אונאה לשטרות, כמו שכתב הרשב"א שם שמכר באונס קיים גם אם שילם פחות ממחירו, בקרקע שאין לו אונאה, ולפי זה גם בשטר שאין לו אונאה, מועילה אם היה בדרך מכירה (כלומר שהתובע מכר את השטר לנתבע תמורת החמישים ששילם)[44].

5. מה נחשב אונס - עקרונות

(א) אונס ממון

גם מי שרק פחד שיפסיד ממון אם לא ימחל, ולכן מחל, המחילה בטלה[45].

אבל אם נשבע על מחילתו, והיה רק אונס ממון, ראוי להחמיר בגלל השבועה, שהרי יש סוברים שלענין שבועה, אונס ממון לא נחשב אונס, והשבועה תקפה[46].

(ב) כפייה שהכופה היה רשאי להפעיל

אם הנתבע איים על הנושה שאם לא ימחל לו, יעשה לו דבר מסוים, והדבר הזה הוא דבר שהוא רשאי לעשות על פי דין, והתובע מחל עקב האיום - המחילה תקפה. אין זה בגדר מחילה מתוך כפייה, אלא מחילה הניתנת כתשלום על כך שהנתבע לא ניצל את זכותו.

לדוגמה, אשה שמחלה על כתובתה ועל נדונייתה לבעלה, מפני שהיה מאיים לגרשה או לשאת אחרת מפני שאינה יולדת, אין זה בגדר מחילת אונס שבטלה, מפני שבדין היה רשאי לשאת אחרת כדי לקיים פריה ורביה, וכשמחלה, למעשה היא שיחדה אותו, שלא יגרשנה[47].

דוגמה נוספת היא באשה שמחלה על ערבותו של מי שערב לה על כתובתה, אלא שמחלה מחמת אונס, שאמר לה "אם לא תמחלי על הערבות, לא אוריש לבנך בנכסי" - המחילה מועילה, מפני שאיום זה אינו אונס, מפני שכל אדם רשאי להוריש את נכסיו למי שלבו חפץ[48].

(ג) כפייה שהכפוי היה יכול לבטל בקלות ע"י פנייה לב"ד

אם הנושה היה יכול להסיר את האיום שאיים עליו הנתבע, ע"י פנייה לבית דין, והיה קל לו לפנות לבית דין, ובכל זאת מחל - מחילתו תקפה, שכן לא היה באמת אנוס למחול.

לדוגמה, בעל שלא היה מפרנס את אשתו, כאמצעי לחץ שתמחל על כתובתה, ומחלה לו - המחילה תקפה, ואינה נחשבת מחילה באונס, שכן היתה צריכה לתבוע אותו בדין, ולא היתה מוכרחת למחול לו על כתובתה בשל כך, ואם בכל זאת מחלה, זאת מחילה ברצון[49].

מעשה בראובן שנשא אשה במצרים והלך לצפת, וכתב לה משם שאם לא תמחל לו כך וכך מכתובתה, לא ישוב עוד לביתו; ומסרה האשה מודעא, וכתבה לו מה שרצה בפני עדים. הרדב"ז פוסק שהמחילה בטלה מטעם אונס, שהרי אם היה מממש את איומו שלא ישוב לביתו, היתה מפסידה את מזונותיה וכתובה וכסותה, וגם את עונתה, שהיא צער גופה, ואין אונס גדול מזה שתשאר עגונה כל ימיה. היה מקום לומר שאין זה אונס מפני שהיתה יכולה ללכת אחריו או למנות שליח ללכת אחריו ויכופו אותו בדין - אבל הרדב"ז דוחה טענה זו, מפני שללכת למקום אחר או למנות שליח זה אונס גדול, שתצטרך להוציא הרבה הוצאות ללכת למקום הבעל, ושמא יברח משם וילך למקום אחר ואין לדבר סוף[50].

(ד) לחץ של צד שלישי שיש לו תועלת מהמחילה

גם אם הנתבע אינו מאיים על התובע למחול, אלא האיום בא מצד שלישי, שעשויה לצמוח לו תועלת מהמחילה, ובגלל איומו מחל התובע - המחילה בטלה.

מעשה בשלשה שותפים, ראובן ושמעון שהיו במקום אחד ולוי במדינת הים, ונשאו ונתנו והרויחו. כשהלך שמעון למקומו של לוי לעשות חשבון עמו, איים עליו לוי: "התחייב לי בקנס מאה זהובים אם לא ימחל לי ראובן כל טענה שיש לו עלי, ואם לא תתחייב לי בזה, אכלה את ממונך וממונו שבידך בדברי ריבות". בגלל האיום, שמעון כתב לו שטר בערכאות הגויים, שאם ראובן לא ימחל ללוי כל זכות שיש לו עליו, יפרע קנס מאה זהובים. ואז מסר לוי ביד שמעון כל מה שהיה לו מראובן. כששמעון חזר למקומו, אמר לראובן: "מחל ללוי כפי שביקש, מפני שאם לא תמחל לו, אצטרך לשלם קנס מאה זהובים, ואשלם אותו עם מעותיך שבידי", ולכן הוצרך ראובן למחול ללוי. רשב"ץ[51] פוסק שזו מחילה באונס, והיא בטלה, שהרי נכסי ראובן שנטל בחלקו מהשותפות מיד לוי היו ביד שמעון, ואם לא היה מוחל, היה שמעון נותן את נכסי ראובן כפרעון לקנס שהתחייב ללוי.

עוד מעשה בראובן שמכר בתים לגוי, ונשארה לו ה"חזקה" עליהם[52]. יהודים לא רצו לשכור מהגוי את הבתים ההם, מפני שה"חזקה" היתה של ראובן. לכן הגוי לחץ על ראובן להודיע: "מי שרוצה לדור בבתים הללו, ייכנס, ואני מוחל לו על החזקה", כדי שיהודים ירצו לשכור ממנו. אם ראובן עשה מחילה זו מחמת לחץ הגוי, אינה מועילה[53], אף שמי שהפעיל את הכפייה לא היה הנמחל אלא צד ג'.

כמו כן נפסק שאם נתן החייב שוחד לשלטון, שיכוף את הנושה למחול לו, והשלטון תפס אותו עד שמחל לו - מאחר שאנסוהו שימחול, אין מחילתו מועילה[54].

(ה) "אונס דנפשיה" - מחל כדי להינצל מהפסד בלי שמישהו איים עליו שימחל

ר' חי טייב[55] כותב באופן כללי, שאם הנושה מחל על החוב כדי להינצל מאיזה שהוא לחץ שהיה נתון בו, או הפסד שהיה צפוי לו, אבל אף אחד לא דרש ממנו למחול על החוב - זהו "אונס דנפשיה", והמחילה תקפה[56].

וכך פסק מהרשד"ם[57] לגבי מקרה שנשאל עליו, שמי שהיה צריך לפרוע חובות לאחרים, ומפני דחקו, שהיה בבית סוהר, הוצרך להתפשר עם מי שחייב לו (שסירב לפרוע לו אם לא ימחל על חלק מחובו) כדי לקבל מזומנים, אין זה נחשב אונס לבטל את המחילה, אפילו מסר מודעא, מפני שזה אונס דנפשיה[58].

דוגמה נוספת היא בבעל שלא דרש מאשתו למחול לו על כתובתה, אלא מנע ממנה מזונות, והיא מחלה לו מיוזמתה על הכתובה כדי שיתן לה מזונות - אינה נחשבת אנוסה, מפני שהאונס היה על המזונות, לא על מחילת הכתובה, כמו שבמכר[59] אם לא כפוהו למכור אלא לתת כסף, והוא מכר נכס כדי להשיג כסף, לא נחשב אונס[60].

במקום אחר נפסק, שמשודך שביטל את השידוך מפני שלא היה לו כסף לצרכי נישואין, ובכלל זה מחל על חיובי הצד השני כלפיו - זה לא נחשב מחילה באונס, מפני שהאונס בא מעצמו[61].

לכאורה, גם המקרה דלהלן, פסקה 6, של הרשב"א, במי שנמחל על חלק מחובו, דומה למקרים אלו, ובכל זאת הרשב"א פוסק שהמחילה בטלה בגלל האונס. ייתכן שההבדל בין המקרים הוא, שבמקרה של הרשב"א הנושה לא היה לחוץ לכסף, אלא מחל מפני שהנתבע איים שימשיך בכפירתו אם לא ימחל, ולא יוכל לגבות כלום, ונמצא שהאיום של הנתבע הוא הגורם המכריע. לעומת זאת, במקרים של מהרשד"ם והאחרים שמנינו, התובע היה לחוץ לכסף מפני שהיה בבית סוהר וכדומה, ואילו האיום של הנתבע היה רק שאם לא ימחל חלק לא יפרע לו את כל חובו מיד, ולא היה יכול לאיים שלעולם לא יפרע, שהרי היו לתובע ראיות (כנראה), אלא שבמצב הנוכחי לא היה יכול לתבעו, מפני שהיה בבית סוהר, ולכן הגורם המכריע הוא הלחץ העצמי של התובע.

מצד שני, נפסק שאם החייב העליל על הנושה עלילות שקר, ושמו אותו ואת בני משפחתו בבית הסוהר, ולכן מחל בהיותם אסורים, מתוך פחד שיהרגוהו - המחילה בטלה בגלל האונס[62]. עוד נפסק, שאם החייב הלשין על הנושה בפני שר העיר, והקהילה ביקשה מהנושה למחול לחייב בתנאי שלא יוסיף להלשין - זה מחילה באונס, ואינה מועילה, ויכול לחזור על החייב כשיסתלק האונס[63]. כנראה, מקרים אלו נחשבים אונס מצד החייב ולא מצד עצמו, כיון שהחייב עשה מעשים המכניסים את הנושה למצוקה, אף שלא דרש ממנו במפורש למחול לו.

(ו) גדר איום

כל שהמאיים על המוחל מסוגל לממש את איומו, האיום נחשב אונס, ואין אומרים שאדם עשוי לאיים ולא לקיים את איומו[64].

6. מחל על חלק מהחוב עקב איום שיפסיד את כולו

(א) מפני שהחייב כפר בכל

חייב שדרש מהנושה שימחל לו על חלק מחובו, ואיים עליו שאם לא ימחל לו על חלקו, לא ישלם לו כלום, והמצב היה שלא היה לאכוף עליו בב"ד לשלם מאיזו סיבה - האם איום זה נחשב אונס, והמחילה בטלה בגלל האונס? נדון תחילה במקרה שהמניעה לגביית החוב היא בשל כפירת החייב בכולו.

שמעון שכפר בחוב שהיה חייב לראובן, והסכים לשלם לו חלק אם יכתוב לו ראובן שטר מחילה על השאר - המחילה בטלה, מפני שראובן מחל לו רק מתוך אונס. כך פסק הרשב"א[65].

כבר עמדנו על כך שדברי הרשב"א מבוססים על דעתו שהעובדה ששילם חלק מהחוב אינה מוציאה את המחילה מגדר מתנה והופך אותה למכר, שבו אונס אינו עילה לביטול המכר. כאן אנחנו מביאים את דבריו לענין זה שהאיום שלא יפרע לו את חובו נחשב אונס שמבטל את המחילה.

אם מראש היו לנושה ראיות: כמובן, הרשב"א עוסק במצב שהתובע ידע בוודאי שהנתבע חייב לו, אלא שלא היו לו ראיות ולכן הנתבע וכופר בכל, אבל אם היו לו ראיות והיה יכול להוציא מיד הנתבע ואעפ"כ מחל, אין לומר שמחל מתוך אונס, שהרי שום דבר לא הכריח אותו למחול, אלא ברור שמחל בלב שלם[66].

אם גם עכשו אין לנושה עדים: הרשב"א פסל את המחילה בנידונו משום שבסופו של דבר מצא התובע עדים שטענתו היא אמת, שבאמת הנתבע היה חייב לו כסכום התביעה. לעומת זאת, אם גם אח"כ לא מצא עדים, או שהנתבע היה פטור מטעמים שונים אף שהיו עדים, המחילה קיימת, ואין אומרים שמה שמחל לו היה באונס, מפני שהנתבע לא הסכים לתת לו כלום, וכדי להציל מידו חלק, מחל על השאר[67]. כך אפשר להסביר את תשובת הרא"ש[68] העוסקת בראובן שאומר שהפקיד אצל שמעון מאה, ושמעון טוען שהפקיד רק שמונים, ושראובן מחל לו על כל תביעה אחרת, וראובן טען שהיה אנוס למחול, מפני שאילולא מחל לא היה שמעון נותן לו כלום; והרא"ש פוסק שהמחילה קיימת, מפני שאולי באמת שמעון היה חייב רק שמונים. ההבדל בין זה לדינו של הרשב"א הוא שבמקרה של הרא"ש לא היו עדים שהנמחל היה חייב כסכום הגדול[69].

במקרה של הרא"ש, בתחילה הנתבע כפר בכל ואמר לתובע: "אם לא תרצה למחול לי על העשרים, לא אתן לך אפילו פרוטה, מפני שאיני חייב לך". לכאורה זה נחשב אונס שהרי ראובן נאלץ למחול כדי לקבל חלק מכספו, מפני שאילולא מחל היה הנתבע כופר בכל, וזה ודאי היה שקר (וביחס לכפירה בכל, זה ממש כמו המקרה של הרשב"א). בכל זאת הרא"ש אומר שאין זה אונס, מפני שהוא כפר בכל מפני שראובן תבע ממנו יותר משהיה חייב, ורק כשראובן הסכים לקבל רק שמונים (שזה מה שהיה חייב לו באמת), הודה שהוא חייב שמונים.

למעשה, במקרה כפי שתיארנו אין נפקות בכך שהמחילה קיימת, שהרי גם אם היתה בטלה לא היה יכול לגבות את תביעתו, שהרי אין לו עדים עליה. יש להעיר שבתשובת הרשב"א לא מדובר שאח"כ מצא עדים שהיה חייב לו יותר, אלא הוא דן על המישור של דיני שמים, כלשונו, וכוונתו היא שאם הנתבע יודע שהוא חייב יותר, הוא חייב בדיני שמים לשלם את כל החוב מפני שהמחילה בטלה. אבל עדיין אין נ"מ מכך שהמחילה קיימת כאן, שהרי גם אם אין עדים, הנמחל חייב בדיני שמים, מפני שהוא יודע שבאמת התובע מחל מתוך אונס, וא"כ בדיני שמים המחילה בטלה, והוא חייב לשלם.

ר' יעקב מליסא[70] מוצא נפקות: שאם תבע מאה, והנתבע כפר בכל, והתפשרו על חמישים, ואח"כ הודה הנתבע בחמישים, התובע אינו יכול להשביעו שבועת מודה במקצת בטענה שמחל על השבועה מתוך האונס של כפירת הנתבע, מפני שאולי באמת חייב רק חמישים, ומחילת השבועה (שלדבריו היתה באונס) היא מחילה על זכות שאינה מגיעה לו, ומספק לא מבטלים את הקנין שעשו על הפשרה[71].

אם היה יכול למצוא ראיה ולא התאמץ: מה שהרשב"א כתב על נידונו שזו מחילה באונס, הוא משום שבשעה שמחל לא היה יכול להביא ראיה לדבריו שהנתבע חייב לו, ולכן נאלץ למחול על חלק כדי לקבל חלק, אבל אם היה יכול למצוא ראיה ולא התאמץ לחפש, הרי לא היה אנוס למחול, שכן היה יכול לחפש ראיה ולקבל את הכל, ולכן מועילה המחילה[72].

אם אח"כ הודה הנתבע: גם אם לא מצא אח"כ עדים, אלא הנתבע הודה שהוא חייב הכל, הפשרה בטלה, מפני שהודאת בעל דין כמאה עדים[73].

אם אח"כ הביע הנתבע נכונות לשלם יותר: מעשה בראובן שתבע משמעון 5000, ושמעון כפר, והחליטו לפשר ע"י לוי, וראובן אמר ללוי "אני מוכן למחול חצי, ושמעון ישלם רק 2500", ואח"כ שמעון אמר ללוי (בלי לדעת מה אמר ראובן) "אני מוכן לתת 3000". יש מי שפסק שמועילה מחילת ראובן על ה-2500 האחרים, ואסור לו לקחת יותר מ-2500[74]. אבל דעה אחרת היא שהמחילה בטלה, מפני שהתובע יודע שמגיע לו 5000, אלא בלית ברירה התפשר, ומחל רק מחמת אונס[75].

(ב) מפני שלא היה לחייב במה לשלם

שנים עשו עיסקא, ובשעת החזרת הקרן התפשרו שהתובע לא יתבע עוד, אבל זה היה שלא מרצונו, מפני ששמע מאנשים שאין לנתבע במה לשלם את כל חובו, והלווה טען שאין לו לשלם, ולכן הוכרח לקבל את הקרן בלבד ולמחול על החוב. המחילה בטלה מטעם מחילה באונס, כדברי הרשב"א הנ"ל[76].

(ג) מפני שהחייב סירב לשלם

אם הנתבע מודה בחוב אלא שלא רצה לשלם אלא רצה להיכנס לבית הסוהר, ולכן הנושה נאלץ למחול על חלק מהחוב כדי שהנתבע יסכים לשלם את השאר, זה נחשב אונס, והמחילה בטלה גם בלי מסירת מודעא[77].

(ד) מפני שהיה במקום שלא יוכל לתבוע את חובו

נושה שהיה מחוץ לעיר, ומינה שליח לגבות את חובו, וייפה את כוחו אפילו למחול או לפשר, ושליחו עשה פשרה, הפשרה בטלה, מפני שהנושה עשה זאת מתוך אונס, שהיה במקום שלא יוכל לגבות את חובו. כך אומר הרשב"ש[78].

אבל ראה לעיל, שמהרשד"ם אומר על מקרה זה שהמחילה בטלה, לשיטתו בכל מחילה חלקית.

7. מחל על מקצת החוב בהסדר חובות

(א) אם החייב ירד מנכסיו

בפשיטת רגל, שהחייב ירד מנכסיו והוא מחלק בעצמו לנושיו כפי הראוי לכל אחד, למעשה כל נושה מוחל על חלק מחובו. המחילה מועילה גם אם אח"כ התעשר החייב[79], מפני שהדין הוא שאין בחובות דין קדימה אלא החייב רשאי לשלם אפילו לנושים המאוחרים, כשאין די לשלם לכולם[80], ובאותה הנאה שהחייב משלם לו כפי הראוי, גמר ומחל אף שהיה אנוס למחול, שאם לא כן לא היה מקבל כלום[81]. דבריו מתאימים למה שראינו בפסקה 4, שאם המצב היה של ספק בדין, המחילה נחשבת כמו מכר, כיוון שבזכותה קיבל את שווי תביעתו; וכך כאן, שווי תביעתו הוא אותם אחוזים בחוב שנקבעו בהסדר, כיון שאין לחייב אפשרות לשלם יותר.

(ב) אם החייב הבריח את נכסיו

חייב שהבריח את נכסיו, ורשם אותם על שם אחרים, ונושיו התפשרו עמו על אחוזים מסוימים מההלוואה, והחזירו לו את שטרי החובות, אין תוקף למחילתם על היתר, מפני שמחלו באונס, כדי להציל מה שניתן, מפני שחשבו שלא יוכלו להוציא מידו, כיון שרשם את רכושו על שם אחרים[82]. מקרה זה דומה למקרה של הרשב"א, בפסקה 6, ששם המוחל מחל מפני שהחייב כפר, ונפסק שהמחילה בטלה בגלל האונס.

(ג) נושה שלא היה חלק מהסדר החובות

אם נושה מסוים לא התפשר עם פושט הרגל, אלא הנושים הגדולים עשו הסדר חובות עם פושט הרגל, שכל נושה יקבל אחוז מסוים, ונאלצו הנושים הקטנים להסכים לפשרה - לא מועילה מחילתו בלי קנין[83].

8. מה נחשב אונס - דוגמאות

(א) בעל שהיה מתקוטט עם אשתו, ומחלה על כתובתה כדי שיהיה שלום

בעל שהיה מתקוטט עם אשתו תמיד כדי שתסכים למחול על כתובתה, ומחלה לו כדי שתוכל לשבת עמו בשלוה - מחילתה בטלה אף שלא מסרה מודעא[84].

כך גם אם התקוטטו תמיד, ומחלה כל כתובתה כדי שיגרשנה[85].

(ב) מלוה שהשביע את הלווה בעת ההלוואה שימחל לו על הריבית שיתן

אם מלוה משביע את הלווה בעת ההלוואה שאחרי הפרעון ימחל לו על חיובו (של המלווה) להחזיר לו את הריבית - זה מחילה באונס, ובטלה[86], מפני שהוא מוחל בגלל השבועה, והסיבה שנשבע היא שאילולא נשבע לא היה מקבל את ההלוואה[87].

(ג) מחל על החוב כדי שהנמחל יתן לו נכסיו שברשותו

מי שמחל לחייב מפני שהחייב תפס מנכסיו ואיים לא להחזירם אם לא ימחל, ולא היתה לו ראיה להוכיח שהממון שנתפס היה שלו, זה נחשב אונס, והמחילה בטלה[88].

(ד) אב שהיכה את בתו כדי שתמחל לו

אב שהיכה את בתו ופצע אותה כדי לאלצה למחול לו על חלק מחובו כלפיה - המחילה בטלה מטעם אונס, ואין לומר שמחלה בדין מטעם כיבוד אב, מפני שבן אינו חייב להפסיד ממון כדי לכבד את אביו[89].

9. טעם נוסף לבטלות מחילה באונס - במחילה מכללא

טעם אחר לבטל מחילה שנבעה מאונס, קיים כשלא היתה מחילה מפורשת אלא מכללא. הכוונה לנושה ששתק בנוגע לתביעתו, באופן שאפשר להבין משתיקתו שהוא מוחל עליה; אלא שהסיבה ששתק היא שפחד מנזק כלשהו. מאחר שאפשר שהסיבה ששתק אינה משום שמחל אלא משום שפחד לעמוד על זכויותיו, אי אפשר להסיק משתיקתו מחילה מכללא, ואין כאן מחילה[90].

10. מחילה בכפייה במשפט האמריקאי

לפי המשפט האמריקאי, מחילה בכפייה בטלה. כך, לדוגמה, אם הנמחל גורם בזדון ובלי סיבה מוצדקת למעצרו של התובע, ובכך גורם לו למחול[91].

איום ההורס את רצונו החופשי של המוחל, ומכריח אותו להסכים למחול, נחשב כפייה גם בלי הפעלת כוח או איום בנזק גוף. המבחן של יכולת המוחל לעמוד מול האיומים הוא סובייקטיבי - האם האיום היה כזה שגובר על רצונו החפשי של המוחל, ולא מבחן אובייקטיבי, המתחשב בכוח הרצון של אדם רגיל[92].

עובד המוחל למעביד - יש חשש לכפייה כלכלית. אם המעביד ניצל באופן לא הוגן את צרכיו של העובד ואת מצוקתו הכלכלית - המחילה ניתנת לביטול[93].

מי שמחל כדי להציל את רכושו מהרס או מנזק בלתי הפיך, המוחזק לא כדין ע"י אחר - המחילה ניתנת לביטול. בעל מחסן שמסר סחורה מופקדת לאדם אחר, שלא כדין, ודרש שבעל הסחורה ימחל לו על כך, כתנאי לכך שבעל המחסן יחזיר לבעל הסחורה חלק אחר של הסחורה שהיתה עדיין במחסן - המחילה בטלה מטעם כפייה. אבל נושה שקיבל פרעון חלקי של החוב, וכתב קבלה האומרת שהפרעון הוא מלא, משום שהחייב סירב לפרוע בכלל - אין זה נחשב כפייה[94].

כפייה שהופעלה ע"י צד שלישי, והנמחל ידע על נסיבות הכפייה וניצל אותן להשגת המחילה, המחילה ניתנת לביטול. לדוגמה, אם הנמחל הרג ילד בתאונת דרכים, והקברן סירב לקבור את הילד ללא תשלום, ולא היה לאבי הילד כסף, ונאלץ להסכים לחתום על מחילה תמורת סכום קטן של כסף כדי שיוכל לשלם לקברן - זו כפייה. מעביד המאיים לפטר עובד אם העובד לא ימחל למי שהעובד תובע אותו - זה יכול להיחשב כפייה[95].

חברת רכבות שעשתה חוזה עם הממשלה, שבו מחלה לממשלה על גרעון תפעולי, כדי לשמור על זכויות מסוימות - אין זה מחילה באונס[96]. עובד שמחל למעביד על נזק שנגרם לו, והמחילה היתה כשהעובד היה לבדו עם אחראי התביעות של המעביד, וניתנה תמורת חלק קטן מן הנזק - יש להניח שנגרם ע"י השפעה לא הוגנת[97].

11. פעולות משפטיות אחרות שנעשו באונס במשפט העברי

כפי שראינו, יש הבחנה כללית בין מכר לבין מתנה, ובענין זה מחילה דינה כמתנה. גם את פרטי הדינים של מחילה באונס מסיקים הפוסקים מדיני מתנה באונס (או מדיני מכר באונס, במחילה בתמורה). אם כן, איננו מוצאים כאן התייחסות מיוחדת של המשפט העברי, כדי שנוכל להבחין במגמה כלשהי.

מחילה שאינה בלב שלם

1. מבוא

כבכל פעולה משפטית, רק אם המוחל מחל מתוך גמירת דעת, יש תוקף למחילה. שתי נפקויות של עיקרון זה הן הבטלות של מחילה בטעות ושל מחילה באונס, שבהן כבר עסקנו. בפרק זה נעסוק בהשלכות נוספות של עיקרון זה - מצבים נוספים שבהם מתעורר ספק באשר לרצונו של המוחל למחול. תחילה נברר את ההגדרות הכלליות ואת נימוקיהן, ולאחר מכן נביא דוגמאות בעייתיות ספציפיות, כגון מחילה מתוך כעס, מחילה שלא בפני החייב, ועוד.

2. עקרונות כלליים

(א) אם ניכר שלא התכוון בלב שלם - המחילה בטלה

כתב הרמב"ם[98]: "ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים, כשאר המוחלין שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליה, ולא יהיו דברי שחוק והיתול או דברי תימה, אלא בדעת נכונה". כלומר, אם הדברים שאמר המוחל הם דברי שחוק או תימה, אין תוקף למחילה. ובאופן כללי, אם הדברים מוכיחים שלא התכוון למחול - המחילה בטלה[99].

דוגמה מיוחדת לכלל זה הוא מקרה שהנושה הודיע מראש, לפני המחילה, שהוא אינו רוצה למחול. כפי שראינו בפרק על מחילה באונס, אם מסר המוחל מודעא כזאת לפני המחילה, המחילה בטלה גם אם באמת לא אנסו אותו למחול.

(ב) אם יש לחשוש שלא מחל בלב שלם - המחילה בטלה

הרמב"ם[100] כותב שנהגו לעשות קנין על המחילה אף שהיא תקפה בלי קנין, ומסביר: "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר. לפיכך אם אמר 'בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה', אינו צריך דבר אחר כלל". מכאן למדו אחרונים שכל שיש לחוש שלא מחל מרצונו, ולא גמר בלבו, המחילה בטלה אלא אם כן עשה קנין, או שאמר "בלב שלם אמרתי"[101].

(ג) צריך שיהיה ניכר שמחל בלב שלם

יש שנקטו ניסוח חיובי, שנשמע יותר מרחיק לכת: שמחילה קיימת רק אם יש הוכחה שמחל בלב שלם[102]. אבל אם אין הוכחה - ע"י קנין או ע"י דברים - שהוא מרוצה וגומר בדעתו למחול, המחילה אינה מועילה, וחוששים שמא אמר פטומי מילי בעלמא ולא גמר למחול מדעתו ורצונו, שכיון שיש ספק האם עשה ברצון, יד הנמחל על התחתונה[103].

אפשר שבמחילה חוששים לחוסר גמירת דעת, יותר מבפעולות משפטיות אחרות, דווקא משום שמחילה אינה צריכה קנין: מאחר שקל יותר לבצע אותה מלבצע פעולות משפטיות אחרות, יש יותר חשש שהמוחל פעל מתוך פזיזות ובלי גמירת דעת מספקת.

(ד) מדוע אינו נחשב "דברים שבלב"

לכאורה, הדין היה צריך להיות שגם אם המחילה אינה בלב שלם, היא תועיל,מפני שבדיבורו יש מחילה שלמה, ומה שחשב בלבו הוא בגדר "דברים שבלב" שאינם דברים? התשובה היא, שמאחר שייתכן שמה שהוא אומר בפיו הוא אומר כמהתל, א"כ פיו לא סותר את מה שבלבו, ולכן יש להתחשב במה שבליבו[104]. בחלק מהמקרים שאנו דנים בהם בפרק זה, ניכר לצופה מהצד שהמוחל אינו מוחל בלב שלם, ואז אין בעיה של "דברים שבלב" שהרי הם "דברים שבליבו ובלב כל אדם". הבעיה מתעוררת רק במקרים שלא ניכר לצופה מהצד אם מחל בלב שלם, אלא שהמוחל טען שלא מחל בלב שלם.

(ה) אם עשה קנין

כפי שראינו, הרמב"ם כותב שנהגו לעשות קנין כדי להראות שהמחילה נעשתה בלב שלם ולא כמהתל. מכאן שגם במקום שיש חשש שהמחילה אינה בלב שלם, היא מועילה אם עשו מעשה קנין.

אבל אם ידוע לנו שלא גמר בלבו למחול, המחילה בטלה גם אם עשה קנין[105].

ראה עוד להלן בענין מחילה מתוך כעס, אם עשו קנין.

3. מוחל שטען "משטה הייתי בך"

(א) כללי

עד עכשו עסקנו בתקפות המחילה במקרים שברור שהתכוון למחול או שלא התכוון, או שלא ברור מבחינה אובייקטיבית למה התכוון. כעת נדון במקרים שהמוחל טוען שלא התכוון למחול.

יש הבדל בין ביטול מחילה בשל הערכה אובייקטיבית שלא היתה בלב שלם, לבין ביטולה מפני שהתובע טוען שלא מחל בלב שלם: גם במקרים שאנו מאמינים לטענתו, הוא צריך להישבע שהיה משטה[106], כמו שמי שהודה שהוא חייב חוב מסוים, ואח"כ טען "משטה הייתי", נאמן בכך (במקרים מסוימים) רק אם נשבע שהיה משטה[107].

(ב) מחל בפני עדים ולא אמר "אתם עדי"

במצבים מסוימים, האומר אמירה בעלת משמעות משפטית יכול להתנער מתוצאות אמירתו בטענה: "משטה הייתי בך", גם אם אמר את מה שאמר בפני עדים[108]. רק אם אמר לעדים "אתם עדי", ואז אמר את מה שאמר, יש לאמירתו תוקף, ואינו נאמן לומר אח"כ "משטה הייתי בך"[109].

אבל במחילה, המוחל אינו יכול לומר "משטה הייתי בך", ויש לה תוקף גם אם לא אמר "אתם עדי"[110].

טעם הדבר הוא, שמחילה היא כפרעון, וכמו שהפורע חובו בפני עדים יש תוקף לפרעון בלי לומר "אתם עדי", מפני שהמעשה נגמר בראיית העדים, כך גם במחילה[111].

ועוד, שכיון שהמחילה פוטרת אדם אחר, אדם מדקדק בדבריו שלא יהיה נתפס עליהם, שהרי קשה להוציא ממון מיד אדם אחר, ונזהר שלא יצא מדבריו שום מלה שחברו ייתפס בה כדי להיפטר מלפרוע, ולכן אינו אומר אפילו דרך שיחה שום דבר בלשון פטור, אם אינה באמת; משא"כ לחייב עצמו, אינו חושש לומר דברים בדרך השטאה, מפני שהוא יודע שגם אם יאמר משהו יהיה קשה לאדם האחר להוציא ממנו[112].

(ג) אם מחל שלא בפני עדים

ר' יחיאל בסאן[113] אומר שהמוחל שלא בפני עדים, יכול לטעון "משטה הייתי".

אפשר להביא ראיה לדבריו מקידושין טז ע"א, ששם נאמר לענין מחילה: "באפי תרי", והרי המחילה מצד עצמה תקפה בלי עדים, וצריך לומר שהעדים נחוצים כדי שלא יוכל לטעון "משטה הייתי"[114]. אבל אפשר לדחות ראיה זו, מפני שאולי העדים הוצרכו שם כדי שלא יוכל לטעון להד"ם, אבל אולי אם יודה שמחל לא יוכל לטעון משטה[115].

גם אם מחל בפני עד אחד, יכול לטעון שהיה משטה[116].

אם עשה קנין, אינו יכול לטעון שהיה משטה, כמו שכתב רמב"ם[117], שקנין מועיל להראות שאינו מהתל[118].

לעומת זאת, ר' שלמה הלוי[119] אומר שאף שאין עדים, אינו יכול לטעון שהיה משטה, מפני שאין אדם עשוי למחול על ממון כדי לשטות[120].

יש מן האחרונים[121] שדייקו מהרמב"ם[122] שכתב: "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר. לפיכך אם אמר 'בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה', אינו צריך דבר אחר כלל", משמע שבלי קנין, המוחל נאמן לומר "התכוונתי בשחוק", אם אין הוכחה שמחל בלב שלם. אפשר שמדובר שלא היו עדים, וכדעת ר"י בסאן שבמקרה זה נאמן לומר "משטה הייתי"[123].

(ד) אם הוא נותן אמתלא להסביר מדוע אמר שהוא מוחל בעוד שלא התכוון לכך

הרדב"ז[124] עושה הבחנה: אם הנושה אמר מעצמו "חובך מחול לך", מחול גם בלי שיאמר "אתם עדי", מפני שכיון שאמר כך מיוזמתו, אין חשש של "משטה אני בך", ומועיל גם שלא בפני עדים (אם אינו כופר בכך שמחל); אבל אם הלווה ביקש מהמלוה למחול לו, ואז אמר המלוה "מחול לך", מועיל רק אם אמר "אתם עדי", אבל בלי "אתם עדי" לא מועיל אף בעדים, מפני שיכול לומר "משטה אני בך, מפני שביקשת ממני דבר שאין דרך לעשותו" או "אמרתי זאת רק כדי שלא להשביע את בני". כלומר, הוא נאמן לומר שדיבר בצחוק, מפני שהוא מוסיף הסבר מדוע אמר שהוא מוחל אף שלא התכוון באמת למחול[125].

מעשה בבעל שמחל לאשתו על חוב מסוים שלה בהיותם יושבים בחברת קרובי אשתו; ואח"כ טען הבעל שהתכוון בשחוק, רק כדי להפיק את רצון קרוביה כיון שהוא ישב אצלם, ולא חשש מתוצאות אמירתו, כיון שהוא מוחזק בנכסים. יש שפסקו שהוא נאמן, אף שמחל בפני עדים[126].

כדי ליישב פסיקה זו עם דברי הראשונים הנ"ל, שהמוחל בפני עדים אינו יכול לטעון "משטה הייתי", נראה שכאן הוא נאמן מפני שהוא מספק אמתלא, למה אמר שהוא מוחל אף שלא התכוון לכך; והראשונים הנ"ל דיברו במקרה שאינו מספק אמתלא[127].

לעומתם, אחרים[128] פסקו לגבי אותו מקרה, שהבעל אינו נאמן לומר שהתכוון בשחוק, אף שהוא סיפק אמתלא, ורק אם יאמרו עדי המחילה שהיתה דרך שחוק, המחילה בטלה.

4. מצבים שונים של מחילה שמעוררים ספק באשר לגמירת דעתו של המוחל

(א) "נחת רוח עשיתי לבעלי"

אשה העושה פעולה משפטית בנכסיה, באופן שמיטיב עם בעלה - יכולה, במקרים מסוימים, לטעון שלא התכוונה לעשות את מה שעשתה בלב שלם, אלא עשתה זאת רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה, שכן אילו סירבה היה עלול לכעוס עליה, בטענה "עינייך נתת בגירושין ובמיתה" - "את דואגת לנכסייך מפני שאת מתכננת את יום גירושינו או את יום מיתתי".

לעומת זאת, אשה שמחלה לבעלה על כתובתה, אינה יכולה לטעון שלא מחלה בלב שלם אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה[129]. טעם ההבדל הוא, שלכל אשה יש כתובה, ולכן לא היה אמור להיות לאשה קושי לסרב למחול (אילו לא רצתה), מפני שיכלה לטעון כלפי בעלה: "איך אמחל לך, ואהיה שונה מכל הנשים"; ואם בכל זאת מחלה, סימן הוא שעשתה זאת ברצון[130]. עוד אפשר להסביר (בהמשך לנימוק האמור), שלא היתה צריכה לחשוש שהבעל יטען כלפיה "עינייך נתת בגירושין ובמיתה", שהרי היא היתה יכולה לענות לו, שסירובה למחילה אינו מתוך מחשבה על יום הגירושין והמיתה, אלא מפני שגם בהווה לא נעים לה להיות בלי כתובה, בעוד שלכל אשה אחרת יש כתובה, גם כשהיא עדיין נשואה.

מאותה סיבה, גם המוחלת על תנאי הכתובה אינה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי"[131].

אשר למחילת נדוניא (נכסי צאן ברזל), יש להבדיל בין מצבים שונים. אם נכסי צאן ברזל הם בעין, לא שייכת בהם מחילה אלא הקנאה[132]. אם אינם בעין, אלא נכתב בכתובה "סך כך וכך" בתור נדוניא - שייכת מחילה עליו, מפני שאינו בעין[133], ואם מחלה עליו ביחד עם הכתובה, אינה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי" כמו שאינה יכולה לטעון כך לגבי הכתובה[134]; ועוד, שאילו לא רצתה למחול, היתה יכולה לסרב למחול, בטענה: "למה שאמחל, וכי עיניך נתת בגירושין, הרי הכל כבר בידך"[135]. אבל אם מחלה על הנדוניא לבד, יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי", והמחילה בטלה[136].

נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו, והאשה מחלה על אחריות בעלה עליהם - אינה יכולה לומר "לא מחלתי ברצון אלא נחת רוח עשיתי לבעלי"; אבל זאת בתנאי שהמחילה היתה בקנין ובעדים[137]. טעם הדבר הוא, שכפי שראינו, בכל מחילה צריך שיהיה ברור שאינה בשחוק, לכן כאן שהיה מקום לומר שעשתה משום "נחת רוח עשיתי לבעלי", צריכה קנין ועדים כדי שלא תוכל לומר שדיברה בשחוק[138].

מקרה אחר הוא הכותב כל נכסיו במתנה לבניו, בנוכחות אשתו, והסכימה, שיש בכך מחילה מצידה על זכותה לגבות את כתובתה מנכסים אלו. כאן מועילה מחילתה אף בלי קנין, ואינה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי", מפני שמדובר בשכיב מרע שלא היה יכול לטעון כלפיה "עינייך נתת בגירושין ובמיתה"[139]. ועוד, שמדובר שבדברים אחרים לא הסכימה לוותר, וזה מוכיח שהסכמתה בדבר זה לא היתה לשם נחת רוח, אלא בלב שלם[140].

(ב) מתוך פחד מאביו או מאדונו

ראובן העובד עם בנו ובתו הגדולים או עם עבדו ושפחתו הגדולים בשדהו של שמעון, וראובן אינו נותן להם מזונות, כך שמן הדין שכרם אינו של ראובן, וראובן עשה הסכם עם שמעון, שבמקום שבנו ובתו, עבדו ושפחתו יאכלו מהפירות שהם עובדים בהם, כזכות פועל, יוסיף שמעון שכר לראובן, והבן והבת והעבד והשפחה מחלו מתוך פחד מראובן - מחילתם בטלה, מפני שאינם מוחלים בלב שלם אלא מיראתו של ראובן[141].

ג) בסגנון "בתמיה"

כפי שראינו, הרמב"ם אומר שצריך שהמחילה לא תהיה "דברי תימה". כוונתו היא, שאם המוחל דיבר בלשון "בתמיה", עם סימן שאלה וסימן קריאה, המחילה אינה מועילה[142].

(ד) עקב הפצרת אחרים

יש מן הראשונים שנימקו את הדין שמחילה במסגרת פשרה צריכה קנין, שייתכן שאינו מוחל בלב שלם אלא רק מפני שהדיינים הפצירו בו להתפשר[143]. מכאן למדו פוסקים אחדים שאם מחל מפני שהפצירו בו ולא היה יכול להתחמק, מחילתו בטלה[144].

אבל אחרים כתבו שגם אם מחל בגלל הפצרת הנתבע, שהפציר בו למחול על החוב, או על השבועה, המחילה מועילה[145]. הם מסבירים שזה שונה ממחילה עקב הפצרת דיינים, מפני שדוקא בדיינים יכול לטעון "לא יכולתי להעיז בפניהם", וזה כמחילה בטעות, משא"כ בהפצרת הנתבע[146].

כל זה הוא במקרה שהפצירו בו למחול. מקרה דומה הוא במי שהפצירו בו לעשות דבר אחר, ומחל על חוב כדי להתחמק מהם. מעשה באנשי טבריה ששלחו את ראובן בשליחות הכולל לטורקיה. הוא נסע והתחיל לעסוק בזה, אבל היתה מלחמה והחליט להישאר בביירות. אנשי טבריה הפצירו בו להמשיך לטורקיה, באיום שאם לא כן ישלחו אחר במקומו, והשיבם שימנו אחר, כלומר שהוא מוכן למחול על המינוי, והתכוון להציל את עצמו. נפסק[147] שיש להניח שלא התכוון ברצינות למחול אלא הוא משטה בהם, וכתב כך כדי שלא יפצירו בו עוד, כסברת ראב"ן[148] לגבי פשרנים, והיה בטוח שאף אדם לא יסכים לצאת לשליחות בזמן המלחמה, והיה בטוח שמחילתו לא תועיל כיון ששטר ההרשאה היה עדיין בידו.

(ה) מחל לאבל תוך כדי ניחומו

מהר"ם[149] עוסק במי שמחל על שכרו בזמן שהלך לנחם את החייב באבלו, ועולה מדבריו שהמחילה מועילה, ואין אומרים שאמר זאת רק להיטיב את הרגשת האבל.

(ו) בדרך הערמה

התלמוד אומר[150] שאשה המודה שקיבלה מבעלה חלק מפרעון כתובתה, הודאה פיקטיווית שהיא בעצם מחילה, הודאתה מועילה רק אם כתבה שטר. הריטב"א[151] מסביר, שאף שבדרך כלל מחילה א"צ קנין או שטר, מכל מקום כאן שהיא עושה בדרך הערמה לא די באמירה בע"פ, וצריך שטר לחזק את הדבר כדי שיהיה היכר שעושה כן לקיים את הדבר. כאן זאת לא הערמה של קנוניא כדי לפגוע בצד ג', אלא מערימים על מצות חכמים שחייבו לעשות כתובה של מאתיים זוז.

(ז) אם מחל כדי לחסוך התדיינות

נושה שהיתה לו תביעה טובה על החייב, שאילו תבעו בדין היה הנושה זוכה בדין, אבל לא רצה לטרוח לב"ד לברר את טענותיו או שהיה לו טורח לברר אותן, ומשום כך מחל על כל החוב או מקצתו - גם אם ידוע שלא מחל בלב שלם, אומרים שאגב אונסו שהיה צריך לטרוח בדין, גמר בדעתו ומחל; ורק אם מסר מודעא על מחילתו, היא בטלה[152].

(ח) מתוך דוחק

מצד אחד, נפסק[153] שמי שהסכים לשלם הרבה עבור תרופות, לא חייב לשלם, מכיון שהסכים רק משום שמצבו היה דחוק. מצד שני, נפסק[154] שהמוכר בזול מחמת דוחקו, אין הקונה צריך להשלים לו. טעם ההבדל בין המקרים הוא, שדוקא קונה שמתחייב לשלם יותר, יכול לומר "משטה הייתי בהתחייבותי היתירה", ואילו במוכר, מניחים שמוחל על שאר הכסף מחמת דוחקו, והמוחל בשעת דחקו אינו משטה[155]. עיקרון זה דומה לעיקרון שראינו לעיל, שגם אם המוחל לא אמר "אתם עדי", אינו יכול לטעון "משטה הייתי", מפני שמן הסתם המוחל אינו משטה.

(ט) מתוך סבל ממושך

אשה האומרת "בעלי מאיס עלי ואיני רוצה אותו ולא את הכתובה"[156], מר זוטרא[157] סובר שמחילתה על הכתובה בטלה מפני שאמרה זאת מתוך צערה, הסבל הממושך שלה, ואילו אמימר[158] סובר שזו מחילה גמורה. כך כתבו בדעתם התוספות[159].

(י) מחילה טמירתא

הלכה היא, ששטר מתנה שאין כתוב בה שהנותן הורה לכותבי השטר "כתבוה בשוקא", בטל, מחשש שמא הנותן נתן אותה בסתר, מפני שלא התכוון לתת אותה באמת אלא להבריח את נכסיו; וזוהי "מתנה טמירתא"[160]. משום כך, היו כאלו שגם בשטר מחילה היו כותבים "כתבוה בשוקא", שהרי מחילה דומה למתנה[161].

אבל הפוסקים אומרים שיש תוקף למחילה גם אם לא נכתב כך בשטר[162], מפני שמחילה שנעשית בסתר מועילה[163]. דווקא מתנה טמירתא לא מועילה, מפני שהמקבל בא להחזיק בה, משא"כ במחילה טמירתא, שהנמחל כבר מוחזק[164]. דוקא מתנה טמירתא בטלה מפני שעשה זאת בסתר כדי לרמות, אבל במחילה אין רמאות[165].

(יא) מחילת שכיב מרע

שכיב מרע שנתן מתנה, ובשעת נתינת המתנה אמר (או רמז) שהוא נותן מפני שהוא הולך למות ("מצווה מחמת מיתה"), והבריא, המתנה בטלה, מפני שהוא נתן רק על דעת שהוא ימות תוך זמן קצר, ויש להניח שאילו ידע שיבריא, לא היה נותן[166]. כך הדין גם אם מחל על חוב תוך אמירה (או רמיזה) שהוא עושה כך מתוך מחשבה שהוא הולך למות - אם הבריא, המחילה בטלה[167].

הלכה אחרת היא ששכיב מרע שנתן את כל נכסיו במתנה, והבריא ממחלתו, מתנתו בטלה גם אם לא רמז שהוא נותן מפני שהוא הולך למות[168]. כך הדין גם במחילה: אם בכלל נכסיו היה חוב שמישהו היה חייב לו, ויחד עם מה שנתן את כל נכסיו במתנה, הוא מחל על חובו, המחילה בטלה כשהוא מבריא. אע"פ שמחילה תקפה בלי קנין, הרי גם מתנת שכיב מרע שעשה עליה קנין בטלה אם הוא מבריא[169].

(יב) מחילה בשכרות

מי שהיה שיכור כלוט, ומחל, המחילה בטלה[170]. אבל אם היה שתוי בלבד, המחילה תקפה.

5. מחילה מתוך כעס

(א) הכלל שאינה מועילה

לדעת רוב הפוסקים, אם הנסיבות מוכיחות שהמוחל לא מחל ברצונו, אלא מתוך כעס, אין המחילה תקפה[171].

בענין זה, הכל תלוי בראות עיני הדיינים, האם באמת התכוון למחול, וראוי לפשר[172].

אע"פ שפעולות משפטיות אחרות, כגון, מכר, מתנה, גירושין ושבועה, מועילים גם אם נעשו מתוך כעס, בכל זאת מחילה שונה, מפני שאין דרך למחול[173].

אבל יש כמה פוסקים הסוברים שמחילה מתוך כעס מועילה[174].

(ב) אם עשה קנין

מהרי"ט[175] עוסק במי שמחל מתוך כעס, ובכל זאת כתב שאם עשה קנין, זה מורה שגמר בדעתו.

(ג) אם המשיך במחילתו זמן ניכר

גם לדעה שמחילה בכעס לא מועילה, מדובר דוקא במי שמוחל פעם אחת מתוך כעס, אבל מי שהתחיל את מחילתו מתוך כעס, ואח"כ התמיד במחילתו זמן ניכר - המחילה תקפה, שהרי כעס לא יכול להימשך כל כך הרבה זמן[176].

(ד) אם עשה מעשה עם המחילה

גם לדעה שמחילה בכעס לא מועילה, הרי אם המוחל גם עשה מעשה לחזק את מחילתו, המחילה מועילה, מפני שאנשים עשויים למחול בדיבור מתוך כעס שלא בלב שלם, אבל אינם עשויים לעשות מעשה מתוך כעס, והמעשה מוכיח שמחל בלב שלם[177].

(ה) נטל ההוכחה שהמחילה היתה מתוך כעס

תובע שמחל על חיוב, ואח"כ טען שהמחילה אינה תקפה מפני שנעשתה מתוך כעס - יש מי שאומר שהוא נאמן רק אם יביא ראיה שמחל מתוך כעס, מפני שהוא המוציא מחבירו שעליו הראיה[178].

אבל אחרים פסקו שהמוחל נאמן לומר שמחל מתוך כעס, בלי להביא ראיה[179], מפני שטענת הנתבע (שמחל בלב שלם) היא בגדר "איני יודע אם פרעתיך": יש חיוב ידוע על הנתבע, והוא בא לפטור את עצמו מכוח המחילה, אבל אינו יודע אם היתה מחילה טובה או מתוך כעס, לכן הוא חייב[180]. הנתבע מבקש תואנה להיפטר בטענת מחילה, ולכן הוא צריך להביא ראיה שהיתה מחילה כשרה, שלא היתה בכעס[181]. אם היו נתבעים רבים באותו חיוב, וחלקם אומרים בוודאות שיודעים שהמחילה היתה ברצון, הם פטורים מחלקם בחיוב, אבל האחרים חייבים, כפי שנפסק[182] ששנים שלוו יחד ומחל המלוה לאחד מהם, חלק חברו אינו מחול[183].

(ו) אם אמר בכעסו "אני מוחל בלב שלם"

אם המוחל אמר "אני מוחל בלב שלם", מחילתו מועילה גם אם היתה בכעס, כמו שכתב הרמב"ם[184] שלשון כזאת מועילה להסיר חשש שלא מחל בלב שלם[185].

(ז) אם הנמחל פעל על סמך המחילה

גם אם התובע מחל רק מתוך כעס, מכל מקום אם הנתבע הסתמך על המחילה ועשה מעשה על פיה, כגון משכיר שמחל לשוכר ועל סמך זה שכר בית אחר, המחילה מועילה[186]. דבר דומה יש במשפט הזר, שהסתמכות ושינוי מצב לרעה יוצרים Estoppel.

6. מחילה שלא בפני החייב

מחילה מועילה גם כשהנמחל אינו נוכח, אלא די שימחל בפני עדים או אפילו בינו לבין עצמו, גם בלי קניין, ובזה זכה הנמחל במה שבידו, ואין הנושה רשאי לתובעו, ואין צריך את נוכחות הנמחל[187].

לכאורה, יש מקום לומר שגם אם יש עדים על המחילה, ייתכן שלא מועילה שלא בפני הנמחל, שמא לא גמר בדעתו למחול[188], אלא דיבר בצחוק, והא ראיה, ממה שלא מחל בפניו, כמו שלעניין הודאה, הלכה היא[189], שאם החביא הנושה עדים ושמעו שהודה החייב שהוא חייב לו, יכול לומר "משטה הייתי בך". ובדומה נפסק לעניין קידושין[190], שאם העדים רואים איש ואשה דרך החלון, והאשה אינה רואה אותם בעת הקידושין, אפילו שמעו העדים שקיבלה כסף מהאיש לקידושין, אינה צריכה ממנו גט, מפני שיכולה לומר "יודעת הייתי שאין קידושין בלא עדים והתכוונתי לצחוק עליו". יש להעיר, שאף שזיכוי מתנה מועיל, ולא אומרים שלא גמר ונתן, זה משום שהנותן עשה מעשה קנין, משא"כ במחילה, שאינה צריכה קנין. בכל זאת, מסביר ר' עובדיה יוסף[191] שלא שייכת כאן טענת השטאה, כיון שלא ביקש ממנו החייב למחול לו, כמו שהמודה בלי תביעה אינו יכול לטעון "משטה"[192]. ועוד, שבכלל לא שייכת טענת השטאה לגבי מחילה, כפי שנפסק לגבי המוחל בפני עדים בלי לומר "אתם עדי"[193].

נימוק נוסף הוא, שמחילה שלא בפני החייב מועילה מפני שמן הסתם החייב מעוניין בה, וזכין לאדם שלא בפניו[194]. אם זכין לאדם שלא בפניו, אף לענין שיקנה דבר שלא הגיע לידו, כ"ש שממון שביד החייב, יזכה בו ע"י מחילה שלא בפניו[195]. ואין ללמוד מהפסוק "שונא מתנות יחיה" שמחילה היא קצת חובה לנמחל, מפני שפסוק זה נאמר רק במתנה, אבל מחילת חוב היא רק הפקעת החוב ואינה מתנה[196].

לעומת נימוק זה, אומר ר' מאיר פוזנר[197], שיש הבדל בין זה לבין מתנה שמועילה שלא בפניו, מפני שבמתנה האדם האחר שזוכה עבור המקבל נמצא במעמד עם הנותן, משא"כ במוחל שלא בפני החייב, שאין אדם אחר שם שיזכה בעבורו. יש להסביר, שגם אם נכח אדם אחר במעמד המחילה, לא שייך שיזכה עבור החייב, שהרי המחילה אינה דבר ממשי שיוכל לעשות בו מעשה קנין.

נימוק נוסף הוא, שמחילה שלא בפני החייב מועילה, כיון שחוב נמחל באמירה בעלמא, ומחילה אינה צריכה קנין[198].

הסבר זה מובן לפי השיטה (שהבאנו בשער הראשון, פרק ב), שמחילה היא רק הפקעה, שהרי לשיטה זו מחילה היא מעשה חד צדדי של הנושה, ואין צורך ברצון החייב, שלכן היא מועילה אף בעל כרחו[199].

גם לפי השיטה (שהבאנו בשער הראשון, פרק ג), שמחילה היא הקנאה, אפשר לומר שהיא מועילה שלא בפני החייב, כפי שכתב מחנה אפרים (שהבאנו שם), שגם לשיטת ההקנאה מועילה מחילה בעל כרחו של החייב מפני שמחילה היא רק הקנאה דממילא[200]. יש להוסיף, שגם בלי דברי מחנה אפרים, אפשר שתועיל מחילה שלא בפני החייב מהנימוק הנ"ל שזכין לאדם שלא בפניו, עיקרון האמור גם בהקנאת נכס ממשי.

יש מי שנימק[201] שמחילה מועילה שלא בפני החייב, מפני שרואים כאילו אמר "הריני כאילו התקבלתי", כלומר, כאילו הודה שהחייב פרע לו את חובו, והרי הודאה מועילה שלא בפני החייב; ואדרבה, מחילה כזאת טובה יותר מסתם הודאה שבה המודה יכול לטעון "משטה הייתי בך", ואילו כאן אינו יכול לטעון "משטה" מפני שלא היה מי שתובע אותו, והמודה בלי תביעה אינו יכול לטעון "משטה"[202]. הסבר זה מובן לאור שיטת הגאונים שהבאנו בשער הראשון, פרק ט, שמחילה פועלת בתור הודאת הנושה שהחייב פטור מחובו.

תוקף המחילה לפני שנודע עליה לחייב: מעשה בראובן שמחל על חובו לשמעון שלא בנוכחותו וחזר בו לפני שנודע לשמעון. נפסק שאינו יכול לחזור בו, מפני שמועילה מחילה על חוב שלא בפני החייב גם אם לא ידע עליה[203].

אבל נראה שהחייב יוכל להתנגד למחילה כשישמע עליה, ואז אינה מועילה, לפי הדעה (שנביא להלן) שלא מועילה מחילה נגד רצון החייב. יוצא מזה שהמחילה חלה בשעת אמירתה אף בלי ידיעת החייב, בתנאי שהחייב לא יתנגד; בדומה לדין זיכוי במתנה, שחלה בשעת הזיכוי על תנאי שלא יתנגד המקבל.

אבל יש דעה[204] שמחילה זו מועילה רק אם נודע לנמחל על המחילה והתכוון לזכות בכספו, אבל כל זמן שלא נודע לו, יכול המוחל לחזור בו, מפני שכל קנין צריך כוונה[205]; ואף שבמחילה די בהסתלקות שעבוד המלוה שאז ממילא נשאר הכסף ביד הלווה, מכל מקום כל זמן שלא נודע ללווה, לא הסתלק שעבודו.

שלא בפני עדים: מחילה שלא בפני החייב מועילה גם אם לא ראו עדים את המחילה, שהרי מחילה א"צ עדים[206].

7. מחילה שאינה בלב שלם במשפט האמריקאי

לפי המשפט האמריקאי, אם המוחל לא היה במצב שהוא יכול לשאת ולתת עם הנמחל בתנאים שווים, עקב חוסר הנסיון שלו, או חולשתו הגופנית או הנפשית, או העדר ייעוץ - בית המשפט יבדוק את המחילה בזהירות מיוחדת[207].

לדוגמה, אלמנה ענייה שהיתה צריכה לפרנס כמה ילדים, ונהרג אחד מילדיה בתאונה, ויומיים אחרי התאונה, כשהיתה במצב שלא יכלה להפעיל שיקול דעת ראוי מתוך צערה, נלקחה לבדה למשרדו של הקברן ושם הוחתמה על מחילה בתמורה לכיסוי הוצאות הקבורה - אפשר שהמחילה נחשבת שנעשתה עקב עושק[208].

לגבי מחילה שלא בפני החייב, יש לציין את דברי ראבילו, שלפי חוק הכנסת, כל זמן שלא נודע לנמחל על המחילה, יוכל המוחל לחזור בו[209].

8. השוואה לתחומים אחרים במשפט העברי

השוואת דיני המחילה במצבים שהיה חשש לחוסר גמירת דעת, לדיניהן של פעולות משפטיות אחרות במצבים מקבילים, מעלה שבדרך כלל יש יותר נטייה לקיים את המחילה מלקיים פעולות משפטיות אחרות.

לדוגמה, מחילה טמירתא מועילה, בעוד שמתנה טמירתא בטלה. גם לענין מחילה מתוך דוחק, ראינו שהיא תקפה, אף שהתחייבות מתוך דוחק בטלה, אם המתחייב טוען "משטה הייתי". גם לענין טענת "נחת רוח עשיתי לבעלי", ראינו שמחילת אשה על כתובה תקפה, וטענה זו אינה מתקבלת, אף שבמכר שהיא מוכרת, יכולה לטעון כך ולבטל את המכר.

אפשר להסביר את ההבדל ביניהן, שמחילה היא רק פעולה שלילית, ולכן קל יותר ליצור אותה.

יוצא מכלל זה הוא בפעולה משפטית שנעשתה מתוך כעס. ראינו שהרדב"ז אומר שמכר ומתנה שנעשו מתוך כעס - תקפים, בעוד שמחילה בטלה אם נעשתה מתוך כעס. אפשר להסביר את ההבדל, שבמחילה אין מעשה קנין, ואילו במכר ובמתנה יש מעשה קנין. אבל קשה להסביר מדוע דווקא לעניין פעולה מתוך כעס מתחשבים בהיבט הזה ולא בהיבט שמחילה היא פעולה שלילית, שהיה מוביל למסקנה הפוכה.

מחילה בלב

1. אם יש הוכחה חיצונית שמחל - מועילה

נושה שמחל בלבו על חובו, ולא ביטא זאת בדיבור, אבל יש הוכחה חיצונית, מהתנהגותו או מן הנסיבות, שהוא מחל - המחילה תקפה. זאת משום שאף ש"דברים שבלב אינם דברים", הרי "דברים שבלבו ובלב כל אדם" יש להם תוקף[210].

2. אם אין הוכחה חיצונית שמחל

(א) האומרים שמועילה

ר' שלמה לוריא אומר שנושה שמחל בלבו, המחילה מועילה, ולכן אסור לו לתבוע את החייב, ואם הוא תובע אותו, זהו גזל; ויש לכך גם נפקות לבית דין, שאם הודה שמחל בלבו, ב"ד לא יגבה עבורו את החוב מהחייב. מדבריו עולה שהוא אומר כך גם אם אין הוכחה חיצונית שהוא מוחל, ולכן הוצרך לדבר על הודאתו[211].

(ב) דעה שהיא מועילה רק מדין "מחוסר אמנה"

ר' חיים פלאג'י[212] כותב, שכוונת ר' שלמה לוריא היא שמי שמחל בלבו אסור לו לחזור בו מצד "מחוסר אמנה", ואע"פ שבב"ב פח ע"א נאמר שרק ירא שמים בדרגה גבוהה כגון רב ספרא צריך לקיים את מה שהחליט בליבו, הרי שם מדובר במכר, שמן הדין חל רק בקנין, אבל במחילה, שמעיקר הדין מועילה בדיבור בלבד בלי קנין, היא יורדת דרגה, שאפילו במחילה שבלב אע"פ שמן הדין יכול לחזור בו, אבל משום יראת ה' הרי הוא בכלל "כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך", ולענין מחוסר אמנה די במחשבה, ואסור לתובעו, ואם הוא תובעו, הוא עובר באיסור גזל, אלא שהחייב מצידו חייב לפרוע.

אבל ר' רפאל יוסף חזן[213] כותב, שאי אפשר לפרש כך את דברי ר"ש לוריא, מפני שגם במחילה דין מחוסר אמנה נאמר רק אם הוציא את הדברים בפיו, ולא די בדברים שבלב.

(ג) טעם שמועילה

לכאורה קשה על האומרים שמועילה מחילה בלב, הרי "דברים שבלב אינם דברים" כשאין הוכחה חיצונית לכך שכך חשב האדם בלבו? האחרונים משיבים על כך על פי השיטה[214], ש"דברים שבלב אינם דברים" רק אם עשה מעשה או אמר משהו שסותר את הדברים שבליבו, ואז המחשבה לא יכולה לעקור את המעשה, אבל אם לא דיבר ולא עשה מעשה נגד מחשבתו, הולכים אחרי מחשבתו; ולכן מועילה מחילה בלב, כמובן בתנאי שבאותה שעה אם לא עשה מעשה נגדי ולא אמר משהו שמקיימים את החיוב[215].

אע"פ שבשעת יצירת החיוב אמר הנושה דברים ועשה מעשים שמשמעותם היא קיום החוב, אין בכך סתירה למחילה, מפני שיצירת החיוב אין משמעותה שהחוב יהיה קיים לעולם, אלא שיהיה קיים לטובת הנושה כל זמן שירצה בו, אבל כשירצה, יוכל למחול; ולכן המחילה בלבו אינה נוגדת את מה שאמר ועשה לפני כן[216].

הסבר אחר הוא על פי השיטה (שראינו בשער הראשון, פרק ב), שמחילה היא רק הפקעת החיוב, רק סילוק דעתו מזכותו, ולא יצירת חלות חיובית, ולכן אף מחילה בלב מועילה[217].

הסבר אחר הוא שמחילה היא מדין יאוש, שמתייאש ומוחל, ויאוש מועיל אף בלב[218], ולכן גם מחילה בלב מועילה[219]. במלים אחרות: מאחר שמחל בלב, התייאש, שהסתלק במחשבתו מגביית החוב, ומועיל יאוש בלב[220].

(ד) האומרים שלא מועילה

לפי רוב הפוסקים[221], מחילה בלב במצב שאין אומדנא דמוכח אלא הוא מודה שמחל בלבו, אינה מועילה, ולכן גם אם הוא רוצה לצאת ידי שמים, מותר לו לתבוע את החוב[222].

(ה) טעם שאינה מועילה

טעם דעה זו הוא שדברים שבלב אינם דברים אם אין הוכחה ואומדנא שזה היה בליבו[223], ודברים שבלב אינם דברים גם במקום שלא עשה מעשה ולא אמר דבר שנוגדים את מה שחשב בליבו[224].

דעה זו מובנת יותר על פי השיטה שהבאנו בשער הראשון, פרק ג, שמחילה היא הקנאה, כלומר היא פעולה חיובית, ולכן דברים שבלב אינם מועילים בה, ולכן לא מועילה מחילה בלב[225].

(ו) בלווה המוחל על חיוב המלווה להחזיר לו ריבית ששילם לו

ר' אליעזר פרלומטר[226] כתב, שדוקא בחוב רגיל לא מועילה מחילה בלב, מפני שיש לנושה שעבוד גוף ונכסים של החייב, אבל בחיוב המלווה להחזיר ללווה ריבית ששילם לו, לכל הדעות מועילה מחילת הלווה בלבו, מפני שאין שעבוד על המלווה להחזיר ללווה, והוא חייב להחזיר רק משום מצוות "וחי אחיך עמך", ובית הדין לא יורד לנכסיו לאכוף חיוב זה, ולכן די בכך שיהיה קמי שמיא גליא שמחל לו הלווה על המצווה.

אבל דעה אחרת היא שאין הבדל בין ריבית לחובות אחרים, לעניין זה[227].

יש גם דעה הפוכה לקצה האחר: שבריבית לא מועילה מחילה בלב גם אם מתוך מעשיו נראה שמחל, מפני שיש להניח שלא מחל, מפני שאסור שהמלווה יחזיק אצלו את הריבית, ו"לא שביק היתרא ואכיל איסורא"[228].

(ז) אם היתה הוכחה חיצונית זמן מסוים אחרי שמחל

ר' משה דנושבסקי[229] כותב שגם לדעה שמחילה בלב אינה מועילה אם אין הוכחה חיצונית שמחל, הרי אם אח"כ מתגלה לאחרים שמחל, חלה המחילה מהרגע שחשב עליה, בתנאי שלא התחרט בינתיים. הוא מיישב בכך את מה שקשה על דעה זו מהדין שאלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה את כתובתה, מפסידה את כתובתה מפני שמניחים שמחלה עליה[230]: הרי אם תבעה את כתובתה שעה אחת לפני סוף כ"ה השנים, גובה, ולשיטה זו גובה גם אם תודה שמחלה בלבה. לשיטה שמועילה מחילה בלב, הדין מובן: זה ששתקה כ"ה שנים מוכיח שפעם אחת מחלה בלבה, ואילו שתיקה פחות מכ"ה שנים אינה מוכיחה זאת, וכל מידות חכמים כך הן, שמציבות גבול ברור גם אם הוא נראה מלאכותי. אבל השיטה האחרת לא יכולה להסביר כך, מפני שאין הוכחה ברורה על מחילה ספציפית כלשהי ברגע מסוים, אלא שיטה זו תצטרך לומר שאם שהתה כ"ה שנים אבדה כתובתה מפני שיש הוכחה שבשעה האחרונה חשבה על כתובתה ומחלה אז; וזה קשה, שהרי איזו הוכחה יש שמחלה אז? אולי לא חשבה על כתובתה אז בכלל? התשובה היא, שגם לשיטה זו יש הוכחה שבמשך השנים מחלה בלבה; ואף שבשעת המחילה היא לא היתה מוכחת, היא מועילה כשהיא מתגלה, ולכן מועילה המחילה שהיתה במשך כ"ה השנים, כשנגמרו[231].

(ח) במוכר שטר חוב

ר' יוסף שאול נתנזון[232] כותב שבמוכר שטר חוב, שנשאר למלוה המוכר רק שעבוד הגוף של הלווה ולא שעבוד נכסים, מועילה מחילה בלב לכל הדעות.

(ט) באילם

ר' שמעון אנליק[233] כותב שאילם שאינו יכול למחול בפה, אינו יכול למחול בכלל, מפני שמחילה בלב לא מועילה; ואף שהוא אנוס מלדבר, הרי הכלל הוא שדברים שבלב אינם דברים גם במי שאנוס ואינו יכול לדבר[234].

(י) במחילה להקדש

גם לשיטה שאין מועילה מחילה בלב, מי שמחל בליבו על חוב שהקדש או צדקה חייבים לו, המחילה תקפה, שהרי הקדשת ממון או התחייבות לתת ממון לצדקה מועילות בלב[235]. אבל יש מי שאומר שאם המוחל מוחזק בממון של החוב, אין מוציאים ממנו את הממון בגלל המחילה, מפני שמה שמועילים הקדש או צדקה במחשבה רק מטיל על האדם חיוב כלפי שמים לתת, אבל בית דין אינו יכול להוציא ממנו בכפייה[236], ולכן בית דין אינו יכול להוציא מן המוחל ממון עקב המחילה שמחל להקדש או לצדקה בלבו[237].

3. מחילה בלב במשפט הזר

אם היתה לאדם כוונה למחול, והדבר מוכח בבירור מתוך התנהגותו, יש תוקף למחילה[238]. מצד שני, אם לא ברור מתוך התנהגותו שמחל, אין לה תוקף; ומכאן שגם אם מחל בלב, אין לכך תוקף.

4. פעולה משפטית בלב בתחומים אחרים במשפט העברי

כפי שהזכרנו, הכלל במשפט העברי הוא שמצד אחד "דברים שבלב אינם דברים", ומצד שני "דברים שבלבו ובלב כל אדם הם דברים". כלומר, אין תוקף למה שאדם חושב בלבו, אלא אם כן ברור לכל מי שצופה מן הצד שזה מה שהוא חשב. הפוסקים שעסקו במחילה בלב יישמו את העקרונות הכלליים של "שדברים שבלב".

עם זאת, ניתן להצביע על ייחוד של מחילה בלב לעומת תחומים אחרים במשפט העברי, שכן יש שהסבירו את שיטת ר' שלמה לוריא, שמועילה מחילה בלב גם כשאין לה הוכחה חיצונית, בכך שמחילה היא רק הפקעה ואינה יוצרת חלות, ובכך היא שונה מתחומים אחרים. בחריגותה זו, דומה מחילה ליאוש, שאף הוא מועיל בלב, כפי שהבאנו מי שהסביר על פי השוואה זו את שיטת מהרש"ל.

מחילה שהנמחל מתנגד לה

1. הדעה שהמחילה מועילה

האם מועילה מחילה אם החייב מתנגד למחילה ורוצה להישאר חייב? השאלה מתעוררת במקרה שאח"כ הנושה מתחרט על המחילה ורוצה לתבוע את החייב, והחייב מתחרט על התנגדותו למחילה ואינו רוצה לפרוע.

יש אומרים שמחילה מועילה גם אם הנמחל מתנגד לה[239].

2. טעם דעה זו

הטעם שהמחילה מועילה נגד רצון החייב, הוא מפני שמחילה היא פעולה מצד הלווה והחייב אינו נוטל בה שום חלק[240], ודוקא מתנה אי אפשר לתת נגד רצון המקבל, מפני שצריך שהמקבל יזכה במתנה, וזה לא אפשרי אם אינו רוצה לזכות, אבל במחילה, החוב פוקע מיד, גם בלי רצון החייב[241]. ברגע שפקעה זכות התובע בחיוב, כבר אין חיוב, מפני שחיוב אינו יכול להתקיים בלי זכות תובע, ואין צורך שהחייב יזכה במשהו, ולכן התנגדותו אינה משנה[242]. המחילה אינה כנתינה לחייב, שבה נחוצה הסכמת המקבל, אלא הנושה מסלק את שעבודו[243].

ואכן, פרשנים רבים כתבו שמחילה מועילה נגד רצון החייב לפי השיטה (שהבאנו בשער הראשון) שמחילה היא הפקעה (או סילוק)[244].

יש להסביר זאת כך: לפי שיטת ההפקעה, המחילה היא פעולה חד צדדית של הנושה, ולכן אין צורך ברצונו של החייב, שאינו משחק תפקיד בחלות המחילה[245].

אבל ר' שלום יצחק מזרחי[246] מעלה אפשרות שגם לשיטה שמחילה היא הפקעה, אינה מועילה נגד רצון הנמחל, מפני שאדם אינו יכול לזכות במשהו נגד רצונו גם בדבר שאינו צריך הקנאה. הוא מתכוון ל"זכות" במובן של "זכין לאדם", היינו כל דבר שהוא לטובת האדם, ולא דוקא במובן של דבר שנכנס לבעלות האדם, שהרי לשיטת ההפקעה, החוב אינו נכנס לבעלות החייב ע"י המחילה. ואכן כלל הוא ב"זכין לאדם שלא בפניו", שאם אותו אדם מביע התנגדות, הזכות בטלה, וזאת בכל סוגי הזכייה[247].

אבל יש אומרים שמועילה מחילה נגד רצון החייב גם לשיטה (שראינו בשער הראשון) שמחילה היא הקנאה, כיון שהיא הקנאה דממילא[248]. נראה שהוא מתכוון לומר שהנושה מוחל וההקנאה נובעת מאליה מהמחילה. העובדה שלא דרושה כאן הקנאה מכוונת מצד הנושה, אלא היא פועלת מאליה, מראה שזו פעולה שמתבצעת בקלות, ולכן אין לה הרבה דרישות, כגון, לעניינו, הצורך ברצון החייב. זאת ועוד: הנושה עושה פעולה ברשות עצמו, שגורמת להקנאת ממון לחייב, ומאחר שאינו עושה פעולה ברשות החייב, אין דרושה הסכמתו. יש להסביר יותר, שאפשר לומר שגם לשיטה שמחילה היא הקנאה, זו פעולה חד צדדית של הנושה, כיון שההקנאה קורה מאליה עקב המחילה, ואין צורך בהזזה פיזית של חפץ, לדוגמה, ולכן היא חלה גם בלי רצון החייב[249].

ר' עובדיה יוסף[250] מעלה סיבה אפשרית נוספת לומר שגם לשיטה שמחילה היא הקנאה, תועיל מחילה בעל כרחו של החייב: הטעם שאם מקבל מתנה אינו רוצה במתנה לא קנה, הוא משום שאינה זכות גמורה שהרי "שונא מתנות יחיה", ולולא זה היה מועיל זיכוי המתנה אפילו נגד רצונו מפני שזה זכות גמורה[251]; ובמחילה שאינה מתנה חיובית של דבר חדש, לא נאמר "שונא מתנות יחיה"[252], ולכן היא זכות גמורה, שחלה גם נגד רצון הזוכה.

ר' עמנואל קוסובסקי[253] כותב שלשיטה (שראינו בשער א, פרק ד) שמחילה היא כאילו שילם החייב לנושה, לא תועיל המחילה נגד רצון החייב, שהרי אין לומר שרואים את החייב כאילו הוא עושה פעולה שאינו רוצה שנראה אותו עושה. יש להסביר יותר, שגם לשיטת הפרעון, המחילה אינה פעולה חד צדדית של הנושה, ועל כן דרוש גם רצונו של החייב. הדבר מובן במיוחד לפי ההסבר (שראינו שם) שמאחר שהיה החייב יכול לפרוע ולקבל את כספו חזרה, "הפוכי מטרתא למה לי", ונחשב כאילו עשו כן - אם החייב אינו רוצה בכך, אי אפשר לומר שמאחר שיכל לעשות כך, נחשב כאילו עשו.

3. מחילה על שעבוד נכסי החייב נגד רצונו

בין הסבורים שמועילה מחילה נגד רצון החייב נתגלעו חילוקי דעות באשר לנושה המוחל על שעבוד נכסי החייב, נגד רצון החייב, בעוד שהנושה אינו מוחל על החוב עצמו. יש מי שאומר שגם כאן מועילה המחילה[254]. אבל יש מי שאומר שמחילה זו לא תועיל, מפני שזכות השעבוד על הנכסים קנויה לנושה בקניין, וכדי להחזירו לחייב הוא זקוק לקנין[255], ולשם כך צריך את הסכמת החייב[256].

4. הדעה שהמחילה אינה מועילה

פוסקים אחרים אומרים שאין מועילה מחילת חיוב אם החייב מתנגד לה[257].

5. טעם דעה זו

טעמה של דעה זו היא שמחילה היא כמתנה, ומתנה שהמקבל אינו רוצה אותה, אינה תקפה[258]. טעם זה מתאים לשיטה שמחילה היא הקנאה, ולכן היא דומה למתנה. טעם נוסף הוא, שגם לשיטה שמחילה היא רק הפקעה, אי אפשר להכריח את החייב לקבל את המחילה, מפני שיש בכך חובה בשבילו, שהרי "שונא מתנות יחיה", ועקרון זה חל גם על מחילה, מפני שמחמתה הנמחל נהנה מממון של אחר, וגם אם ירצה אח"כ לפרוע את חובו לנושה, זה ייחשב מתנה חדשה לנושה, ועדיין הוא נהנה מממונו של הנושה, מה גם שהנושה עלול לסרב לקבל ממנו את הפרעון[259]. ועוד, שגם לשיטה שמחילה היא הפקעה ולא יכול להתקיים חוב שאין בה זכות של הנושה, בכל זאת כל זמן שלא הסכים החייב, גם זכותו של הנושה לא פקעה[260].

ויש שכתבו שאכן מחילה נגד רצון החייב אינה מועילה לשיטה שמחילה היא הקנאה[261].

6. דחיית מועד פרעון החוב נגד רצון החייב

בפשטות, לפי הדעה שמועילה מחילה נגד רצון הנמחל, מועילה גם דחיית מועד הפרעון נגד רצון החייב. וכך אמנם פסקו פוסקים אחדים[262].

אבל יש שכתבו שלא מועילה הארכת זמן נגד רצון החייב[263].

יתר על כן: יש מי שכתב שגם לדעה שמועילה מחילה נגד רצון החייב, אין מועילה הארכת זמן נגד רצונו מפני שבהרווחת זמן, החוב עדיין קיים, ואין בו סילוק רשות לגמרי, ואינו יכול לתת את הרווחת הזמן ללווה בעל כרחו[264].

7. התנגדות הנמחל במשפט הזר

לפי המשפט האמריקאי, אין צורך בהסכמת הנמחל כדי שהמחילה תחול, מפני שהכל תלוי בהתנהגות המוחל[265].

במשפט מדינת ישראל: לדעת ראבילו, במשפט הישראלי, מחילה היא דו צדדית, כמו כל מתנה, אבל הצדדים יכולים להתנות על כך ולקבוע מראש שהמחילה תהיה בעלת תוקף מחייב לפי רצון חד צדדי של הנותן[266]. הנמחל יכול לדחות את המחילה תוך זמן סביר מאז שנודע לו[267]. חזקת ההסכמה לא קיימת לפני שנודע לנמחל, מפני שיש להגן על אינטרס החייב לא להשתחרר מחיובו ע"י מחילה אלא ע"י תשלום[268]. ברגע שנודע לו, פועלת חזקת הסכמה. אמנם יכול להודיע על דחיית המחילה תוך זמן סביר, אבל נראה שהדחייה היא תנאי מפסיק, כלומר יש להקדים את תוצאות העיסקה כבר בשעה שנודע לו, מפני שבדרך כלל הוא יסכים למחילה[269], ורק אם דחה את המחילה, החיוב קם לתחיה, מפני שמתברר שפקיעת החיוב היתה חסרת תוקף[270]. החיוב קם לתחייה בדיוק באותו מצב שהיה לפני המחילה, כולל חיובים נלווים כגון ערבויות, מפני שהדחייה משאירה את המצב הקודם[271]. הדחייה מקבלת תוקף רק כשנודע למוחל עליה; עד אז יכול החייב לחזור בו מדחייתו[272]. דחיית המחילה אפשרית בכתב, בעל פה או בהתנהגות, כגון בהחזרת מכתב המחילה לנושה, או במילוי החיוב[273]. דחיית המחילה (כמו דחיית המתנה) אינה סוג של ויתור, אלא הוא רצון שלא להגיע לכריתת הסכם[274]. במקרה של ריבוי חייבים, כל אחד מהם זכאי לדחות את המחילה, אבל הוא לא דוחה בזה את המחילה לשאר החייבים. במקרה שנושה מחל לאחד החייבים, ממילא מופטר גם השני ע"פ חוק החוזים ס' 55(ג), אלא אם כן משתמע ממחילתו שהתכוון למחול רק לו. אותו שני יכול לדחות את המחילה לגבי עצמו. מחל הנושה לאחד מן החייבים בלבד וגבה מן האחרים, הם יכולים לחזור על החייב שנמחל, ולגבות את חלקו, מפני שהנושה לא יכול במחילתו להרע את חלקם של החייבים האחרים; ואם ירצה להיטיב עם חייב אחד בלבד, יוכל לגבות מן החייבים האחרים רק את חלקם היחסי, ואז לא יוכלו לחזור על החייב הזה[275].

8. פעולה משפטית נגד רצון המוטב בתחומים אחרים במשפט העברי

אין מקום להשוות את דינה של התנגדות הנמחל למחילה, לרוב הפעולות המשפטיות במשפט העברי, שכן רוב הפעולות המשפטיות הנעשות בין שני צדדים מטילות חיוב וזכות על כל צד, וברור שאי אפשר לחוב לאדם נגד רצונו. יש מקום להשוואה רק ביחס לפעולות משפטיות שגם הן, כמו מחילה, יש בהן רק זכות לצד האחר.

הדוגמה הראשית לכך היא נתינת מתנה. כבר הזכרתי שאין תוקף למתנה שניתנה נגד רצון המקבל[276].

דוגמאות נוספות הן אלה שנאמר לגביהן "זכין לאדם שלא בפניו", כגון גיור של קטן[277], או המפריש תרומות ומעשרות מפירותיו כדי לפטור פירות של אדם אחר[278], ועוד[279]. בכל אלו נקבע הכלל שאם אחר עשה את הפעולה המזכה שלא בנוכחות המוטב, וככשמע על כך המוטב, הביע התנגדות, הפעולה בטלה[280]. אע"פ שיש אומרים שאם זו "זכות גמורה", היא תקפה גם אם המוטב הביע התנגדות כששמע עליה[281], הרי טעמם הוא שיש להניח שבשעת הזיכוי הוא רצה בזכות ורק עכשו הוא חוזר בו[282], אבל אם כבר בשעת מעשה הוא הביע התנגדות, אין תוקף לפעולה[283].

הבטחה למחול

1. ההבטחה אינה כובלת

נושה שמבטיח לחייב "אני אמחל לך", יכול לחזור בו, מפני שעדיין לא מחל, והבטחתו אינה מחייבת אותו[284].

גם אם עשה מעשה קנין על הבטחתו שיעשה מחילה, אינו חייב לקיים את הבטחתו, מפני שהקניין הוא "קנין דברים"[285].

בדרך כלל, אין צורך בהבטחה למחול בעתיד על חיוב קיים, שהרי אם הנושה רוצה למחול, הוא יכול למחול מיד. השימוש בהבטחה זו יכולה להיות בזמן שמצב הדברים אינו ברור, ועתיד להתברר, כגון שרוצים הצדדים לעשות פשרה, ותולים זאת במפשרים שיקבעו מה יהיה סכום הפשרה[286].

כמו כן, נושה שהבטיח לחייב שיכתוב לו שטר מחילה, אין זה מחייב אותו, גם אם עשה מעשה קניין על כך, מפני שזה קנין דברים, שהרי זה רק סילוק[287].

2. בלשון "התחייבות"

יש אומרים[288] שגם אם אמר הנושה בפירוש שהוא מתחייב בחיוב למחול, אין זה מועיל, מפני שהחסרון כאן אינו שלא מועיל "אתן" (ששם מועילה לשון התחייבות), אלא שאינו בגדר חיוב ממון[289], ואין בו ממש, וגם אינו חיוב פעולה שיכול לחול על גופו, אלא דבר התלוי בלבו ובכוונתו[290]. אבל אחרים אומרים[291], שקנין על חיוב למחול, היינו בלשון חיוב, מועיל.

3. הבטחה להחזיר זכויות

מי שעשה קנין להחזיר לחברו כל זכות שיש לו עליו (דהיינו שטרי חוב על חובות שחברו חייב לו, וכדומה[292]), הוא חייב לקיים את הבטחתו, מפני שזה אינו קנין דברים[293].

4. הבטחה שלא לתבוע

נושה האומר לחייב "לא אתבע ממך את החוב", אין זו לשון מחילה, אלא הבטחה שלא יתבע, ואלו דברים בעלמא, והוא יכול לחזור בו מהבטחתו, שהרי החייב נשאר חייב בדיני שמים, ואם יתבענו, החייב צריך לשלם לו[294].

כמו כן, אם כתוב בשטר "קיבל עליו ראובן שלא לבקש משמעון הסך הנזכר", אין זה לשון מחילה. אבל אם עשו מעשה קנין, החוב מחול, מפני שהקניין מתקן את הלשון כאילו אמר "לא אבקש ממך מפני שמחלתי לך". גם אם לא עשו מעשה קניין, הרי אם עברו ימים רבים שלא תבע ראובן משמעון את חובו, או שהגיע כסף של שמעון לידי ראובן ולא עכבם בעד חובו, הדבר מראה שהיתה מחילה גמורה[295].

כמו כן, אם התובע אומר לנתבע "לא אזמינך לדין", החוב אינו מחול, ויכול לחזור בו[296].

נושה שנשבע שלא יתבע את החייב, אסור לו לתובעו מפני השבועה, אבל החוב אינו מחול[297]. מאחר שהחוב קיים אלא שיש עליו איסור לתובעו, הרי אם חכם התיר את שבועתו, הוא זכאי לתבוע את החוב; וכן אם מת, יורשיו זכאים לתבוע את החוב; וכן אם מכר את החוב לאחר (כגון ע"י הרשאה), הקונה זכאי לתבוע את החוב[298].

בלשון התחייבות: ר' חסדאי פרחיא[299] כותב שנושה שהבטיח בלשון התחייבות שלא יתבע את החוב, כגון "אני מתחייב לא לתבוע חוב פלוני", ועשה מעשה קניין, התחייבותו חלה, מפני שחל על גופו חיוב שלא לתבוע, ואף שהתחייב בלשון שלילית, הקניין מתקן את הלשון כאילו התחייב חיוב גמור, מפני שהקנין יכול לחול על גוף האדם. אבל לפי האמור לעיל, הבטחה שלא לתבוע אין משמעותה מחילה על החוב, והחוב עדיין קיים, ובדיני שמים עדיין מוטל על החיוב חיוב לפרוע את החוב; ואם כן, גם אם לשון "התחייבות" נותנת תוקף להבטחתו, עדיין החוב אינו מחול[300].

5. עמדת המשפט הזר

(א) במשפט הרומי

כפי שראינו בנספח לשער הראשון, המשפט הרומי מכיר בהסכם שלא לתבוע, כהתחייבות המונעת מן הנושה לתבוע את זכותו, אבל אינה מבטלת את הזכות.

(ב) במשפט האמריקאי

המשפט האמריקאי מבחין בין מחילה לבין הסכם שלא לתבוע, שאין בה ויתור על הזכות, אלא הסכם לא לתבוע את הזכות. הסכם זה אינו מבטל את הזכות, והוא רק חוזה. התוצאה לגבי שני הצדדים שווה בשני המצבים, אבל יש הבדל ביניהם בהשפעה על צד שלישי[301].

כשיש ספק בלשון האם מדובר במחילה או בהסכם שלא לתבוע, כוונת הצדדים היא הקובעת. כדי לקבוע את כוונות הצדדים, יש לבחון את התמורה ששולמה, ואת הנסיבות. להצהרות הצדדים אין חשיבות מכרעת. העובדה שמסמך הניתן למזיק, חתום ע"י הניזק "עבורנו ועבור יורשינו ומנהלי העזבון שלנו", וכדומה, אינה מוכיחה שמדובר במחילה או בהסכם שלא לתבוע, שכן מלים אלה יכולות לשמש בכל אחד מהשנים. מקובל שהסכם לא לתבוע אחד ממזיקים משותפים, כולל הסכם מפורש לפצות את הצד לחוזה במקרה של הפרה; אבל העדר הסכם כזה אינו מוכיח שמדובר במחילה ולא בהסכם שלא לתבוע. מחילה על תנאי עתידי פועל כהסכם שלא לתבוע עד שיתקיים התנאי[302].

בעבר שלטה הדעה שנתבע אינו יכול להתגונן בכך שיש הסכם שלא לתבוע, ותרופתו היחידה תהיה בגין הפרת התובע את ההסכם שלא לתבוע. אבל היום הדעה השלטת היא שאף שבאופן טכני הסכם שלא לתבוע אינו מחילה, בכל זאת, כדי למנוע תביעות מעגליות, אפשר להשתמש בו כטענת הגנה. הסכם שלא לתבוע למשך זמן מסוים אינו מונע מן התובע את הזכות לתבוע, ותרופתו היחידה של הנתבע היא בגין הפרת ההסכם[303].

הסכם לא לבצע הוצאה לפועל בגין פסק דין נגד מזיק, דומה להסכם שלא לתבוע, בכך ששניהם אינם מוחקים את עילת התביעה. אם בכל זאת בוצעה הוצאה לפועל, יש לנפגע תרופה בגין הפרת ההסכם. אי אפשר להשתמש בהסכם זה כטענת הגנה, שהרי הפרת ההסכם תיתכן רק אחרי פסק דין[304].

לא מצאתי דיון במשפט האמריקאי על התחייבות למחול[305]; כנראה, פשוט שהתחייבות זו היא בעלת תוקף, בכפוף לדיני חוזים, אלא שההתחייבות עצמה אינה מפקיעה את חוב.

(ג) במשפט מדינת ישראל

לדעת ראבילו, יכולה להיות התחייבות לשחרר את החייב מחובו במועד מאוחר יותר, אך ההתחייבות עצמה אינה מחילה אלא היא מתנה[306].

אע"פ שבדרך כלל המשפט העברי נותן למחילה יותר תוקף מן המשפט הזר, כאן המצב שונה, מכיוון שאין זו מחילה ממש, ומתעוררת כאן הבעיה של קנין דברים, בהתחייבות עתידית.

[1] ב"ב מח ע"א.

[2] שו"ע, חו"מ, רה, א-ו.

[3] שו"ת הרשב"א, ח"א סי' תתפג, וח"ב סי' רצח, תשב"ץ חלק ב סי' רכז (ההסבר הרחב להשוואת מתנה ומחילה מקורה בתשב"ץ); שו"ת זכרון יהודה, סי' פ; ב"י חו"מ רה, יב; שו"ת הרשב"ש סי' קכג; שו"ת ר"א אבן טוואה (תשב"ץ, חוט המשולש טור ג) סי' כז (הובא בשו"ת דמשק אליעזר, סי' נא); שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן מז (הובא בשו"ת תורת משה, חו"מ, סי' יח) (אם יש עדים על האונס); שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' טז (רב ע"א); כסא אליהו, חו"מ, רמא, ס"ק ה; שו"ת שער אשר חו"מ, סי' יג, דף יח ע"ג (הובא בשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב, דף סג ע"א).

[4] רמב"ם, הלכות מכירה, י, ג.

[5] דעה חולקת: שו"ת מהרי"ק, שורש קפה, מביא שרבינו יהודה בר' ברזילי כתב שגם אם האונס ידוע לעדים, אבל הנותן לא מסר מודעא, המתנה קיימת. וכך יהיה הדין גם במחילה. מהרי"ק כותב שזו גם דעת שו"ת הרא"ש, כלל לח, סי' ז, שכתב שהמוחלת כתובתה מפני שבעלה איים לגרשה, המחילה קיימת מפני שלא מסרה מודעא. שו"ת מהרי"ט, ח"ב, חו"מ, סי' צח, ומשנה למלך, הלכות אישות, יז, יט, דוחים את דברי מהרי"ק, שהרי רא"ש ב"ב פ"ג סי' נא כתב שבמתנה א"צ מודעא, ודי שיכירו העדים באונסו (גם שו"ת מהריב"ל, ח"ב, סי' מז, הקשה משם על מהרי"ק); ולכן הם מסבירים שמה שכתב הרא"ש בתשובה הנ"ל כוונתו שאם אין מודעא והעדים לא הכירו באונסה, חוששים שרק אחרי המחילה חזרה בה. אבל שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סי' כח, מסביר שמהרי"ק הבין שכוונת הרא"ש היא שאין נידונו נחשב אונס מפני שעביד איניש דגזים ולא עביד, וא"כ זה לא קשור לדברי ר"י ברצלוני.

שו"ת פני משה ח"א סי' כו (סד ע"ג), אומר שר' יונה (המובא בנימוקי יוסף, ב"ב כא ע"א, בדפי הרי"ף) סובר כר"י בר ברזילי. ר' שם טוב אבא, בשו"ת סם חיי, סי' כו (נו ע"ד), כותב שלענין מחילה, המוחזק יכול לומר קי"ל כדעה זו, שהמחילה קיימת אם לא מסר מודעא.

שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' שפה, כותב שבעל שהקניט את אשתו וקילל אותה והכה אותה, ואמר לה: "אם תרצי שלום, תמחלי לי על ה'מאוחר' [מעין כתובה] שלך ואני אגרשך", ומרוב פחדה הסכימה - אם מסרה על זה מודעא בפני עדים שמכירים את האונס, המחילה בטלה. משמע שצריך גם מודעא.

השואל בשו"ת הריב"ש, סי' שצה, מעלה ספק באשה שמחלה לבעלה על חוב מסוים, שאע"פ שהיה אונס, שהיה מכה אותה ואת בנה, ומנע מהם מזונות - מכל מקום אולי המחילה קיימת כיון שלא מסרה מודעה קודם המחילה, וגם אחרי המחילה אינה טוענת שהיה אונס. אבל המשיב לא מתייחס לטענה זו.

[6] שו"ת הרשב"ש, סי' קכג.

[7] שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' אלף סא; תשב"ץ, ח"ב, סי' רכז; שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן מד; שו"ת המבי"ט, ח"ג, סי' קטו; שו"ת מנחת אלעזר, ח"ג, סי' לא.

אבל המבי"ט שם כותב שאם ידעו העדים שהתבטל האונס בזמן ביטול המודעא, ביטול המודעא מועיל, והמחילה תקפה.

דעה חולקת: שו"ת הרי"ד סי' צג (ד"ה ומאי דכתב מר כי הוא), כותב שאפילו ידוע אונסו ומסר מודעא, אם ביטל את המודעא לפני שמחל, היא בטלה והמחילה קיימת.

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' תיט, כותב שגם במחילה גמורה שהיא מתנה, וידעו עדים על האונס, מועיל ביטול המודעא, שהרי חידושי הרשב"א, גיטין לד ע"ב, כתב לענין גט, שיבטל כל מודעא ויפסול כל עד שהעיד על מודעא שלו, ואז ביטלו דבריו אחרונים את כל דבריו הראשונים, ואם זה מועיל בגט החמור, כ"ש במתנה, ואף שהר"ן חלק על הרשב"א, וסובר שלא מועיל ביטול מודעא אפילו לענין מכר אם האונס ידוע, אין לדחות את דעת הרשב"א מפני קושיית הר"ן (וצ"ע שסותר את עצמו לסי' מד). והוא כותב שאף בעל העיטור, מודעא, ליד אות כח, שכתב שאם ידוע האונס, ביטול מודעא לא מועיל אפילו בקנין, מודה שאם נשבע על ביטול המודעות, הביטול מועיל (נקודה זו הובאה בשו"ת סם חיי, סי' כה, דף נד ע"א).

שו"ת סם חיי, סי' כה (נד ע"א), כותב שאם המוחל ביטל את המודעא שמסר, הנמחל יכול לומר קי"ל כר' יונה (המובא בנימוקי יוסף, ב"ב כא ע"א, בדפי הרי"ף), שסובר שגם במתנה מועיל ביטול מודעא, שהמתנה קיימת. אבל נראה שר' יונה אומר כך על מקרה שלא ידוע אונסו, ואין זה כדעת מהרשד"ם. הוא מוסיף, שאם נשבע המוחל על המחילה, אינו יכול לערער על המחילה שהרי בכך הוא עובר על השבועה מספק, כיון שלר' יונה המחילה תקפה.

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שלד, כותב שלפי ר"י בר ברזילי, שגם במתנה אם האונס ידוע, אבל לא מסר מודעא, המתנה קיימת - א"כ לדעתו אם מסר מודעא וביטל אותה, מועיל הביטול.

[8] שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט.

[9] תשב"ץ חלק ב סי' רכז.

[10] שו"ת הרי"ף, סי' קעג; שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' טז (רא ע"ד); ר' רפאל יוסף בר מרדכי, בשו"ת מים החיים (ארוליו), חו"מ, סי' יז.

שו"ת אבני צדק, חו"מ, סי' ב, נוקט שבנידונו, כיון שהיא מחילה באונס, צריכה קנין. משמע שקנין מועיל. ראה הסבר לכך להלן, בקשר לרשב"א. אבל אח"כ הוא מביא ששו"ת דרכי נועם חו"מ סי' ג כתב שאם הדברים מוכיחים שלא מחל מרצונו, אולי אף קנין אינו מועיל (ראה פרק ד, בענין מחילה שאינה בלב שלם, פסקה 2 (ה), בשם דרכי נועם שם).

שו"ת זכר חיים (שוחט), סי' י, ענף ג, מעלה אפשרות שאם עשו קנין על המחילה, היא מועילה אף שהיתה באיסור גזל, שהנמחל רצה לגזול מראובן את חובו, כמו שכתב שו"ע, חו"מ, רח, א, שמועיל מכר שנעשה באיסור שבת. אבל בענף ד, הוא כותב שקנין לא מועיל, מפני שגם אם נאמר שהקנין חל, נשאר מצב של גזילה; ודוקא מכר בשבת מועיל מפני שאין איסור במכירה עצמה.

[11] דרכי נועם שם.

[12] שו"ת המבי"ט, ח"ג, סי' קטו.

[13] שו"ת סם חיי, סי' כה (נד ע"ד).

[14] שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט. ליצחק ריח, מע' מ, מודעא, אות ח, כותב כך על אונס באופן כללי (ולאו דוקא במחילה), בשם מערכי לב, ח"א, דף טז, ואורח משפט סי' רה, הגה"ט אות י, וקרני ראם מביא את דבריו לעניין מחילה.

[15] ר' רפאל יוסף בר מרדכי, בשו"ת מים החיים (ארוליו), חו"מ, סי' יז.

[16] רמב"ם, הלכות מכירה, י, ג (הובא בנימוקי יוסף, ב"ב כא ע"א בדפי הרי"ף, ובשו"ת ר"א אבן טוואה, סי' כז [שהובא בשו"ת דמשק אליעזר, סי' נא]); שו"ת הרי"ד, סי' צג (ד"ה ומאי דכתב מר כי הוא); תשב"ץ חלק ב סי' סב וסי' רכז; טור, חו"מ, רב, יב; שו"ע, חו"מ, רה, סעיף ב וסעיף ו; שו"ת המבי"ט, ח"ג, סי' קטו; שו"ת מהרי"ט, ח"ב, חו"מ, סי' צח; שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שלד; חלקת מחוקק, קה, ס"ק טז; בית שמואל קה, ס"ק יד; שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' מז (גם בדעת הרא"ש); שו"ת מהרי"ק, שורש י, ענף ז; שו"ת מהר"ם אלשיך, סי' ל.

שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' טז (רב ע"א), נוקט שבמחילת חוב או מקצתו, א"צ מודעא אלא די בגילוי דעת.

רבנו אפרים, בהגהות מיימוניות, הלכות מכירה, י, אות ב (הובא בשו"ת מהריב"ל, ח"ג, סי' כח, ובשו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שלד וסי' תיט), אומר שצריך שעדי המחילה עצמם יהיו עדי המודעא. שו"ת סם חיי, סי' כה (נד ע"א), מעיר שר' אפרים דיבר רק במקום שהמודעא נחוצה מפני שלא ידוע אונסו, אבל אם ידוע אונסו כך שאין צריך מודעא, לא משנה מי הם עדי המודעא.

[17] שו"ת ר"א אבן טוואה (תשב"ץ, חוט המשולש טור ג) סי' כז (הובא בשו"ת דמשק אליעזר, סי' נא), מדייק כך מהרמב"ם, ומציין שכ"כ הרא"ש והרשב"א ורי"ץ קרקושא בשם הרמב"ם.

[18] ר"א בן טוואה שם בדעת הרשב"ם והרמב"ן.

נימוקי יוסף, ב"ב כא ע"א (בדפי הרי"ף), כותב שמהרמב"ן משמע שאם תלה את המודעא בדבר שאין בו אונס, לא מועיל.

ר"ח עשאל, בשו"ת סם חיי, סי' כה (נב ע"ב), מביא שבני שמואל, שו"ת סי' ו, אומר שגם לרשב"ם, אפילו התברר שהמודעא היתה שקר, מניחים שהיה לו אונס אחר אלא שלא גילה, שאל"כ למה מסר מודעא? אם אינו רוצה לתת את המתנה, שלא יתן! ורשב"ם דיבר באופן שהתברר שלא היה לו שום אונס. והוא מביא שבני שמואל דף כז/נז ע"ד, מצמצם זאת, שזה דוקא אם התברר ששיקר, אבל אם לא שיקר, אלא חשב שזה נחשב אונס ובאמת לא נחשב אונס, אם כן אין יסוד להניח שהיה לו אונס אחר, מפני שייתכן שאין לו אונס אחר, אלא מסר מודעא מפני שלא רצה לתת בגלל מה שחשב שזה אונס. ר"ח עשאל עצמו (בדף נב ע"ג) חולק על בני שמואל, ואומר שלרשב"ם המודעא בטלה אם התברר שלא היה אונס. לקצה השני, הוא מביא (בדף נב ע"ד) ששו"ת מהר"ש הלוי, סי' מב, בסופו, כותב שלרשב"ם המודעא קיימת גם אם חשב שדבר מסוים נחשב אונס ובאמת אינו נחשב אונס.

ר' שם טוב אבא, בשו"ת סם חיי, סי' כו (נה ע"ד), כותב שמהר"ש הלוי מסכים לחילוק של בני שמואל בשינוי קל: שאם תלה את אונסו בדבר שאנשים עשויים לחשוב שהוא אונס, אין לתלות שהיה אונס אחר, מפני שייתכן שהסיבה שעשה מודעא היא מפני שחשב שזה אונס; אבל אם תלה את אונסו בדבר שאנשים אינם עשויים לטעות ולחשוב שהוא אונס, כמו במקרה של מהר"ש הלוי, שאמר שהיה אנוס מחמת המס, והרי היה מחויב מן הדין לשלם מס, א"כ יש לתלות שהיה אונס אחר, שאל"כ מדוע מסר מודעא.

ר' שמעון בר' שלמה, שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח, עוסק במוחל שמסר מודעא ואמר שנאנס, ופוסק שהמחילה קיימת למרות המודעא, מפני שמה שקרה לא היה אונס. ר' צמח ב"ר שמעון מקשה בהערה שם, הרי מחילה כמתנה, ובמתנה אם גלה דעתו שנותן מפני אונס, אע"פ שאין האונס אונס, המתנה בטלה. אפשר להצדיק את ר' שלמה על פי סבברת ר' שם טוב אבא - מאחר שהמוחל חשב שהמעשה היה אונס, אין לתלות שהיה אונס אחר.

[19] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שלד; שו"ת המבי"ט, ח"ג, סי' קטו.

שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סי' כח, כותב שיש ארבע דרכים לעשות ביטול מודעא כדי שתתקיים המחילה אם אינו אנוס: א) מה שכתבו התוספות, ב"ב מח ע"א (ד"ה אמר), ושאר המפרשים, שיבטל מודעי ומודעי כו'. ב) מה שכתב חידושי הרשב"א, גיטין לד ע"א, שיאמר "הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה". ג) מה שכתב הרמב"ם, הלכות גירושין, ו, כ, שיאמר "כל הדברים שמסרתי שגורמין לבטל גט זה הרי הם בטלים". ד) מה שכתב הרמ"ה המובא בטור, חו"מ, סי' רה, שיעיד על עצמו שלא מסר מודעא ושנסתלק האונס. הוא מעיר שבשתים מהתקנות הוא מודה שמסר מודעות אלא שהוא מבטלם, ובשתים מהן הוא אומר שלא מסר מודעא, ולכן הוא מסתפק האם אפשר לכתוב את כולם כמקובל, כיון שסותרות זו לזו. וכותב שגם אם היה אונס, בכל זאת אם כתוב בשטר המחילה שמעיד על עצמו שלא היה אונס ולא מסר מודעא ושפוסל העדים, המחילה קיימת.

אבל שו"ת הרשב"א חלק א סי' אלף סא, וח"ז סי' תנט, כותב שבמחילה, אם מסר מודעא ואח"כ ביטל כל מודעא שמסר, אין ביטולו כלום, ואין צריכים לדעת את אונסו. המהדיר, הערה 4, מציין שמהרח"ש, קונטרס המודעא, דף לד ע"ב, הקשה על הרשב"א, מדוע לא יועיל ביטול מודעא אם לא ידוע האונס; ותירץ על פי המבואר בח"ה, סי' קסג, שכוונתו למקרה שמסר מודעא על הביטול, אבל אם לא כן, הביטול קיים כיון שלא ידוע אונסו. בחלק ה סי' קסג, כתב שאם המוחל כתב "כל הדברים שמסרתי שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל שום ענין מכל מה שכתוב בשטר זה, הריני מבטל אותם לגמרי", מועיל לבטל את כל המודעות לדעת הרמב"ם. אבל המהדיר, הערה 17, מסביר שגם אז, אם ידוע שהיה אונס, תולים שגם מה שכתב כך היה בגלל אונס.

כמו כן, תשב"ץ חלק ג סי' רכ, כותב שמועילה מחילה בבטול כל מודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי, וכוונתו למקרה שלא ידוע שהיה אונס, כפי שכתב שבמקרה זה אין לו לחוש ממודעה, כלומר אינו צריך לחשוש שהמוחל מחל מודעא למרות שלא נאנס.

ים של שלמה, ב"ק, פ"ח, סי' כז: אדם יכול לבטל כל מודעא שיתן אח"כ על המחילה.

[20] תשב"ץ חלק ב סי' סב.

[21] עיין שם שהסביר מדוע אין להתיר מפני שנדרי אונס אינם תקפים.

[22] תשב"ץ, חלק א, סימן סב.

[23] רמב"ם, הלכות מכירה, י, ג.

שו"ת לחם רב, סי' קעח וסי' קעט, כותב שהרא"ש מסכים לרמב"ם שפשרה כמכר, שלא כשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' כח, שכתב שהרא"ש חולק.

[24] שו"ע, חו"מ, רה, ו.

[25] הכוונה היא שהיה לו אונס מעבר לחששו שאם לא יסכים לפשרה יפסיד הכל. בשאלה אם חשש זה עצמו נחשב אונס, ראה פסקה 6.

[26] שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"א), מדייק משו"ת הרשב"א המיוחסות, סי' רמו, המובא בשו"ת מהרי"ק, שורש קפו, שמי שנשבע לפרוע חוב בזמן מסוים, וכשהגיע הזמן, הכריח האדון הנכרי את המלוה להאריך את הזמן, והמלוה מסר מודעא - הארכת הזמן בטלה גם אם נתן למלוה קצת כסף בתמורה, משמע שכיון שקיבל קצת כסף, זה כמכר, וצריך מודעא; והרשב"א שם כתב "וכל דליכא זוזי מחילה ומתנה באונס לאו כלום הוא", שמשמע שאם קיבל קצת כסף ומחל סכום יותר גבוה, נחשב כמכר. אבל הוא דוחה (בדף נג ע"ג) את ההוכחה, ששם זה משום שהלווה נתן למלוה קצת כסף מעבר לדמי החוב, והכסף בא מכיסו של הנותן (והחוב המקורי נשאר בשלמותו! - שאם לא כן זה יוצא מכיס אחד ונכנס לכיס אחר), נחשב כמכר, ולא אם נתן לו מקצת דמי חובו, שאז לא נהנה המוחל כלום. הוא מעיר (בדף נג ע"א) שמתשובת הרשב"א המובאת בב"י סי' יב, משמע שא"צ מודעא, מפני שלא שייך בזה "אגב אונסיה גמר ומקני", מפני שהכסף שהוא מקבל הוא כסף שלו. והוא מציין שפסקי מהר"י הלוי סי' סז, מיישב את הסתירה בין תשובות הרשב"א.

בסי' כז (נח ע"ג), הוא דוחה את הראיה משו"ת הרשב"א המיוחסות סי' רמו, שמדובר כגון שאנסו את שמעון למחול על סכום מסוים שיטול ראובן מנכסיו של שמעון (ומוכיח שמועילה לשון מחילה בשמעון שמוחל לראובן אם ראובן יטול דבר קצוב מנכסי שמעון, מתשובת הרשב"א המובאת בב"י, רמא, מחודש ב, על "מה שתטול מנכסי" שאומר שמועילה לשון מחילה במי שמוחל לחברו מה שיטול מנכסיו), וקיבל שמעון קצת כסף מראובן הנמחל "בתמורה" למחילה, שכיון שהוא מממונם (כלומר, הכסף שהוא מקבל אינו קשור לכסף שהוא מוחל עליו), אומרים שאגב זוזי גמר ומקנה, אבל אם קיבל מקצת דמי החוב ומחל על שארית החוב, לא אומרים אגב זוזי גמר ומקנה, מפני שאין כאן תמורה, אלא מקצת החוב נפרע ומקצת החוב נמחל באונס.

שו"ת מהר"י הלוי (מהדו' שצ"ב), סי' סז (כמובא בסם חיי, סי' כה, דף נג ע"ג), מפרש שלפי הרמב"ם פשרה כמכר לעניין שאינה מתבטלת באונס בלי מודעא, מפני שגם במקצת הכסף, גומר ומקנה.

ר' שם טוב אבא, בשו"ת סם חיי, סי' כו (נו ע"ב), מסתמך על שו"ת הרשב"א, המיוחסות, סי' רמו, שכתב שאם המוחל קיבל כסף, אפילו מתוך החוב שבלאו הכי היה חייב לו, אומרים שאגב זוזי גמר ומחל. הוא דוחה את הראיה משו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רצח (הובא בב"י, חו"מ, רה, יב), האומר שאשה שמחלה קצת כתובתה לבעלה מחמת אונס, המחילה בטלה, גם בלי מודעא - שם המחילה בטלה מפני שבשעת המחילה לא קיבלה כלום שהרי מדובר שמחלה בשעה שהיתה נשואה. והוא משווה זאת למה שהרא"ש (שלא מצאנו) אומר שבמכר גם אם נתן פחות משווי הקרקע, אגב זוזי גמר ומקנה, וזאת אף שבלאו הכי היה חייב שלא לאנוס את חברו לקחת ממנו את חפציו במחיר נמוך, ואעפ"כ אומרים שאגב זוזי גמר ומקנה ומוחל על שאר דמי המקח. הוא כותב (בדף נו ע"ג) שהמוחזק יכול לומר קי"ל כמהרשד"ם סי' שלד וסי' תיט, שבכל פשרה שקיבל כסף, דינה כמכר והיא קיימת אם לא מסר מודעא. הוא מציין שגם שו"ת מהר"י לוי (מהד' שצ"ב) סי' סח, מוכיח ממהרי"ק כדעת מהרשד"ם, ומחלק בין מקום שהחיוב ברור למקום שהחיוב אינו ברור, ומכל מקום כתב שהמוחזק יכול לומר קי"ל שבכל פשרה שקיבל כסף, דינה כמכר.

שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' טז (רב ע"א), נוקט שמחילה שאדם עושה ע"י פשרה, שהדיינים פשרו, בטלה רק אם מסר מודעא, כמכר, שהרי מחילה זו שונה ממחילה רגילה בכך שצריכה קנין. הוא מביא (בדף רב ע"ג) את דברי הרמב"ם שפשרה כמכר, ואת מה שב"י סי' רה נימק, שפשרה כמכר מפני שהתובע מפחד שיפסיד את כל תביעתו בדין, לכן הוא מסכים ליטול קצת בפשרה, וכן להיפך; כל אחד מוכר לחברו כל זכות שיש לו בתביעה, תמורת הסכום שהתפשרו עליו. הוא כותב על פי זה שבנידונו, אלמנה שהיתה ניזונית מנכסי בעלה, והיתומים רצו שתקח את כתובתה כדי שתפסיק לקבל מזונות מנכסי בעלה, אבל דרשו שתישבע ככל אלמנה הגובה כתובה, שלא נפרעה עדיין, והיא לא רצתה להישבע, והתפשרו, ונתנה ליורשים סכום מסוים בתנאי שימחלו לה על השבועה - הוא פוסק שהמחילה על השבועה תקפה, שהרי אילו רצתה, לא היתה תובעת את כתובתה, והיתה ממשיכה לקבל מזונות, ולכן הסכימו לפשרה, וגומרים ומוחלים לאלמנה על חיוב השבועה; מה עוד שכאן תביעתם היא בספק, מפני שאינם יודעים האם לקחה מנכסי הבעל יותר מהמגיע לה, ולכן מחילתם על השבועה אינה ויתור כל כך משמעותי. הוא מוסיף לנמק, שהם לא היו אנוסים להתפשר, מפני שיכלו להמתין ולתבוע ממנו להישבע. ואין נימוק זה מובן, שהרי אילו המתינו היו צריכים לשלם מזונות ולכן לא יכלו להמתין? ואולי זה בגדר אונס דנפשיה, שאינו נחשב אונס.

שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט, כותב שאשה שמחלה לבעלה על כתובתה כדי שיתן לה מזונות, זוהי מכירה (ראה בשמו בענין מחילת כתובה, שכתב שבנידונו לא היתה מחילה בחינם אלא בתמורה, וזו מכירה), ולכן גם אם היתה באונס, היא קיימת כיון שמכר באונס בטל רק אם היתה מודעא. וזה כדעת מהרשד"ם. אבל ייתכן שבשני המקרים הללו הרשב"א יסכים, מפני שהתמורה שקיבל המוחל אינה חלק מהחיוב המקורי.

ר' יועזר אריאל, תחומין כא (תשס"א) עמ' 161: שו"ע אומר שפשרה כמכר [וחל אף באונס] כי המתפשר מקבל חלק מממונו, ועוד, שמקבל תמורה - שלום בין הצדדים. אבל במקרה שאסירים כלאו סוהרים וכדי לשחררם המדינה ויתרה על זכותה להעמידם לדין, אין לומר ששחרור הסוהרים נחשב תמורה שהרי זה עצמו היה האונס וזה רק סילוק האונס, והמדינה לא קיבלה שום תמורה במחילתה, שום דבר שלא היה מגיע לה בדין. (עמ' 162) והמדינה אף הפסידה, שבעתיד יתמרדו אסירים שוב. לכן זה כמתנה באונס, ובטלה.

[27] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן מד. בנידונו, ראובן מחל לשמעון על חובותיו כדי שחברי שמעון יסכימו להחזיר לו (לראובן) משכון שנתן להם. הוא מעלה אפשרות שכיוון שחברי שמעון היו יכולים שלא לתת את המשכון לראובן עד שימחל לשמעון, אם כן זה כמכר; אבל הוא מדייק משו"ת מהרי"ק שורש קיח, שזה כמתנה, מפני שמה שחברי שמעון עיכבו את משכונו - שלא כדין היה, והיו חייבים להחזיר לו, כיון שפרע לו כל מה שהיה חייב לו על המשכון; ומאחר שספק האם הוא כמכר או כמתנה, ובנידונו היתה שבועה במחילה, החמיר כסוברים שמועיל ביטול מודעא אפילו במתנה - רבנו יונה (מובא בנימוקי יוסף, ב"ב כא ע"א, בדפי הרי"ף) ורבותיו, ובמכר, רבים סוברים שמועיל ביטול.

ר"ח עשאל, בשו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ג), מביא שמהרשד"ם שם מסופק בזה. ר' שם טוב אבא, שם סי' כו (נו ע"ב), דוחה את ראיית מהרשד"ם ממהרי"ק, מפני ששם מדובר שראובן התחייב לשמעון בשעבודים כדי להוציא מידו, בזה אומר מהרי"ק שכיון שלא נהנה ראובן תמורת אותם שעבודים, אלא לקח את הכסף שהיה מגיע לו, ולכן חיובו בשעבודים בטל, כיון שראובן מוחזק.

כמו כן, שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שלד (הובא בשו"ת סם חיי, סי' כה, דף מג ע"ג), מביא ראיה מרשב"ם ב"ב מ ע"ב (ד"ה גילוי), שכתב "דכיון דאינו מקבל ממון במתנה" כו', ומרמב"ם הלכות מכירה פ"י כתב שפשרה היא מכר, ומשו"ת מהרי"ק, שורש קפה, בשם שו"ת הרשב"א המיוחסות סי' רמו, שכתב "וכל דליכא זוזי מחילה ומתנה באונס אינה כלום", הרי שאם יש כסף, זה כמכר, גם אם אין סכום הכסף שקיבל מגיע להנאת המחילה, בכל זאת נחשב מכר, לענין שמועיל ביטול מודעא גם אם ידוע אונסו. והוא מוכיח משו"ת הרא"ש, כלל עב, סי' ה, שבסתם אם אדם תובע את חבירו והוא אינו רוצה לפרוע בגלל תביעה שיש לו עליו או בגלל איזה טעם שאינו ידוע לנו, מפני שאפשר שיש לו דין, וע"י כך נתפשר עמו - לא נחשב אונס, והמחילה מועילה. שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ג), דוחה את הראיה שהביא מהרא"ש, שהרא"ש השוה פשרה למכר רק לענין שצריך שיהיה אונסו ידוע, אבל לא שצריך מודעא.

גם שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' תיט, כותב שמועיל ביטול מודעא בפשרה, במי שהתפשר מפני שהנתבע היה בורח ממנו ולא היה יכול להוציא ממנו כלום, שהרי לדעת ר"י ורבותיו וריב"ם בהגהות אשרי, ב"ב, פ"ג, סי' לב, אפילו במתנה באונס מועיל בטול המודעא, ועוד שכאן אינו מתנה, שהרי שו"ת הרא"ש, כלל עב, סי' ה, כתב שזה מכר, שאל"כ בטלות כל הפשרות והמחילות; וכן מוכח מהרמב"ם הלכות מכירה פ"י, שמחילה כמתנה רק אם הנמחל אינו מקבל דבר, ופשרה כמכר מפני שהתובע מקבל קצת מתביעתו, ובשביל זה מוחל על השאר, וזה כדעת הרא"ש; ולכן אם התובע קיבל קצת מהמעות שתבע, מועיל ביטול המודעא לקיים את הפשרה כיון שהיא מכר, ובמכר מועיל ביטול מודעות; ועוד שבתשובת הרשב"א, ח"ב, סי' רעח, על תובע שחשב שלא תהיה לו ראיה ולפיכך מחל מעט וגבה מעט, הביא מקצת גדולים שאומרים אגב אונסיה גמר ומקנה גם בנותן זוזי כל שהוא.

שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סי' כח, עוסק במשודכים, שהחתן המיועד היה חייב חוב לאבי הכלה, ואיים שלא יקח את בתו לאשה אם לא ימחל לו על החוב; והוא מעלה אפשרות שזה נחשב מכר ולא מתנה, כמו שכתב שו"ת מהרי"ק, שורש קפה, שאין צורך שהנאתו תהיה שוה מה שנתן לו חברו תמורתו, ואם כן, מועיל ביטול מודעא.

שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ג), פוסק כמהרשד"ם, שמועיל ביטול מודעא בפשרה, מפני שיש דעה שגם במתנה מועיל ביטול מודעא; אבל חולק על מה שכתב מהרשד"ם שגם לרא"ש (שסובר שבמתנה לא מועיל ביטול מודעא) מועיל ביטול מודעא מפני שפשרה כמכר.

שו"ת מהר"ם לובלין, סי' כג, כותב שאם ביטל את המודעא, אבל לפני כן מסר מודעא על הביטול, הפשרה בטלה; ואף שלרא"ש במצב כזה המודעא בטלה, מכל מקום אין לצרף את דעתו לדעת הרמב"ם האומר שפשרה כמכר, מפני שאולי הרא"ש סובר שפשרה כמתנה, שאם ידוע האונס, המתנה בטלה גם אם לא מסר מודעא.

[28] שו"ע, חו"מ, רה, א.

[29] כך הסבירו הגהת מהר"ע, על באר היטב, חו"מ, רה, ס"ק י (הובא בשו"ת מנחת אלעזר, ח"ג, סי' לא), ושו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ב-ע"ג, נד ע"א) את דברי הרמב"ם, שהוא לענין שאם אונסו אינו ידוע לא מועילה מודעא. בפשטות, גם דברי השולחן ערוך מוסבים על מקרה זה.

כמו כן, שו"ת הרי"ף, סי' רפה, עוסק במי שמסר מודעא אצל שני עדים, שהוא עושה פשרה באונס, וכותב שרק אם נתברר לעדים אונסו, הפשרה בטלה.

ר' יעקב בן הרא"ש, בשו"ת זכרון יהודה סי' עג (ד"ה תשובה), מביא שר"י בן מיגש ור' מאיר הלוי על ב"ב מ ע"א, כתבו שאם ראובן תובע משמעון "תן לי כך וכך שיש לי בידך" וא"ל להד"מ, והוצרך לעשות עמו פשרה, אם הוא ציית דינא לא מועילה מודעא, כמו שלא מועילה מודעא על מכר כשלא ידעו העדים שנאנס. לפנינו, יד רמה, ב"ב פ"ג, סי' קח, רק אומר שמה שנאמר בגמרא שם שלא כותבים מודעא במי שלא ציית דינא, מדובר בפשרה.

שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"א), מסביר שזה גם טעמו של שו"ת הרא"ש, כלל עב סי' ה, שכתב שאם ראובן תובע משמעון מאה והוא מודה לו בשמונים והתפשרו ומסר מודעא על הפשרה, המחילה קיימת, מפני שלא ידוע על אונס.

גם נתיבות המשפט, רה, ס"ק ט, כותב שפשרה כמכר לענין שמודעא בלא אונס לא מועילה, ורק במתנה מועילה כפי שהסביר הרשב"ם שעצם מסירת המודעא מוכיחה שנאנס, ואילו בפשרה ייתכן שבאמת לא נאנס אלא מוסר מודעא כדי שאם ייודע שהדין עמו יבטל את הפשרה; וגם לחולקים על הרשב"ם, לא צודק שיוכל לעשות פשרה ולמסור מודעא שיאפשר לו לחזור מהמודעא, בעוד שבעל דינו לא יכול לחזור.

[30] שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' תיח (הובא בשו"ת ויאמר יצחק, ח"א, אהע"ז, סי' קכ, ובשו"ת עולת שמואל, פלורנטין, חו"מ, סי' כב).

[31] הוא מביא ראיה משו"ת הרא"ש, כלל עב, סי' ה, שאומר שמועילה פשרה גם אם מסר מודעא; אבל לעיל הבאנו הסבר אחר לרא"ש, שבנידונו לא היו עדים לדבריו.

[32] שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רעח. נביא את דבריו להלן פסקה 6 (א) ביתר פירוט, בדיון על סוג האונס שמבטל מחילה.

[33] שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סי' כח, כותב שמשו"ת הרא"ש כלל עב, סי' ה, לכאורה נראה שדין פשרה כדין מתנה, שהרי כתב שאם החייב כופר ולכן הנושה צריך לפשר עמו ולמחול לו על חלק, גם בלא מודעא המחילה בטלה מפני שאונס זה ידוע לכל, שמחמת שלא רצה לתת לו כל תביעתו הוצרך לפשר עמו; אבל הוא כותב שאפשר לפרש אחרת את התשובה. גם שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ד), מביא ראיה משו"ת הרא"ש, שם, הכותב בסוף תשובתו, שגם בלי מודעא, אם התובע מחל לנתבע באופן חלקי מפני שהנתבע כפר בכל, המחילה בטלה, אם אונסו ידוע.

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' תיט, מוסר שר' שמואל יפה פסק לגבי מי שהתפשר מפני שהנתבע היה בורח ממנו, ומסר מודעא וביטל אותה, שלא מועיל ביטול המודעא, מפני שפשרה זאת היא מתנה ולא מכירה.

ר' שם טוב אבא, בשו"ת סם חיי, סי' כו (נו ע"ג), כותב שלפי ר' יונה, המובא בטור, חו"מ, רה, א, שמכירת מטלטלין תמורת פחות משוויו, דינה כמתנה, לענין שהיא בטלה אם היה אונס גם בלי מודעא - כך יהיה גם לענין מחילה של פשרה.

שו"ת זכר חיים (שוחט), סי' י, עוסק בשמעון שהיה חייב לראובן חמש מאות, ונתן לראובן שטרות "וועקסיל" על סכום זה כבטחון, ושמעון הציע לתת לו פשתן בשווי מאתים וחמישים, ויחזיר לו את השטרות, ולא הסכים לתת לראובן את הפשתן עד שימחל לו על השטרות, ושמעון אלים, והסכימו להשליש את השטרות והפשתן ביד שליש, ושמעון התנה עם השליש שלא לקבל עיקול על השטרות, וראובן הסכים. בתחילה (בענף א) הוא כותב שמחילת ראובן על הזכות לקבל את השטרות מועילה, אף שהיתה באונס, מפני שזה כמו מכר באונס, שהרי הוא מקבל את הפשתן תמורת מחילתו, ובהנאה שמקבל את הפשתן, גמר ומחל על חובו, וזה כדעת מהרשד"ם. אבל אח"כ (בענף ב) כתב שחכמי הדור חייבים להציל את ראובן מיד שמעון העושקו, שבא בתחבולות לגזול את ראובן, שהרי היו אומדנות המוכיחות היטב שהוא רוצה לעושקו, ולכן חייבים לקבל עיקול על השטרות כבקשת ראובן, שחזר בו ממחילתו.

[34] שו"ת מהר"ם לובלין, סי' כג.

[35] הוא מביא ראיה משו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רצח (הובא בב"י, חו"מ, רה, יב), על המוחלת מקצת כתובתה, שדינה כמתנה לענין שאין צריכה מודעא. עוד הוא מוכיח ממה שנימק ב"י, חו"מ, רה, יב, שפשרה כמכר מפני שהוא מפחד שיפסיד את כל תביעתו - משמע שרק אז זה כמכר. הוא מביא ראיה גם ממה שכתב הטור, חו"מ, סי' רה, על דברי ר' יונה, שאם האונס כפה את המוכר לגבי סכום הכסף, למכור בפחות משווייה, אף בקרקע המכר בטל, כמו מתנה באונס; הרי שמכר בפחות משווייה נחשב מתנה, וגם במחילה חלקית באונס הוא כמו מי שאנסוהו למכור בפחות משוויו.

גם שו"ת לחם רב סי' קעח, וסי' קעט, כתב שאם הנתבע היה חייב לתובע חיוב ברור, ומחל על חלק כדי שיוכל לגבות את השאר, זה נחשב מחילה שהיא כמתנה, ודי או במודעא או שאונסו יהיה ידוע; והוא מביא ראיה משו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רעח, הנ"ל. בסי' קעט, הוא כותב שדינו כמתנה, לענין שגם אם ביטל את המודעא, המחילה בטלה.

שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ד), כותב שמה שכתב בית יוסף, רה, יב, שפשרה כמכר לענין שצריך מודעא גם אם ידוע שנאנס - מדובר שהתובע אינו ברי, ואינו יודע מה הדין, ואינו יודע אם יזכה בדין, לכן אגב זוזי גמר ומקנה, מפני שכל מה שמקבל הוא רווח בשבילו, מפני שהוא עלול להפסיד הכל, שמא לפי הדין לא מגיע לו כלום; אבל אם התפשר מפני שהנתבע כופר, א"כ מה שהנתבע משלם לו אינו רווח בשבילו, מפני שבלאו הכי היה חייב לו.

שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא, מדייק כהבחנה זו גם מב"י חו"מ, רה, יב, שהסביר את דברי הרמב"ם שפשרה כמכר לענין אונס, מפני שהתובע והנתבע מסכימים מפני שכל אחד מפחד שיפסיד יותר בדין; לפי זה, זה שייך רק במקום שהתפשר מפני שמפחד שיפסיד בדין, אבל אם התובע מתפשר רק מפני שהנתבע כופר בשקר, ואין לו ראיות נגדו - אם אח"כ מצא עדים, זה פשרה באונס ובטלה.

כמו כן, קצות החושן, רה, ס"ק ב, הסביר שהרמב"ם מדבר במצב שלא ברור מי יזכה בדין, אבל אם ברור לתובע שהדין עמו אלא שהלה כופר, זה אונס גמור, כמו שכתב הרשב"א. יש להעיר שברמב"ם משמע שהיה אונס אחר, ובמקרה של הרשב"א עצם הכפירה היא האונס.

כך כתב גם שו"ת המבי"ט ח"ג סי' קטו, שאם היתה לתובע עדות ברורה, ובכל זאת התפשרו מפני שהנתבע הוא אלים ומסרב לפרוע, פשרה זו כמתנה, ובטלה כשיש אונס, מפני שאדם לא עשוי למחול על זכותו שידועה לכל; ודוקא אם יש טענות ביניהם שאי אפשר לברר בב"ד, או שיש חיוב שבועה, הפשרה כמכר. והוא כותב שאם היתה פשרה בתביעה מסוימת ומחילה בתביעה אחרת - המחילה נחשבת כמתנה.

גם שו"ת דברות אליהו, ח"ה, סי' צא, כותב שפשרה כמכר רק במקום שיש ספק בעצם קיום החוב, וכל בעל דין חושש שיפסיד הכל, אבל אם ברור שיש חוב אלא שמתפשרים מפני שאין לו לשלם, אין זה כמכר, לכן אם היה אונס, הפשרה בטלה אף בלי מודעא, שהרי ברור שמי שמתפשר עם גזלן שיחזיר חלק מהגזל, אינו כמו מכר, ששם מקבל תמורה גמורה, ואילו כאן מפסיד.

שו"ת מהרי"ט ח"ב, חו"מ, סי' צח, דן במי שנתחייב באונס במסגרת פשרה לשלם מה שלא היה חייב לשלם מן הדין, וכותב שאין דינה כמכר, מפני שרק אם מראש היה פסק הדין מסופק, והתפשרו, הפשרה קיימת למרות האונס (אלא אם כן עשה מודעא), מפני שקיבל תמורה, שהיה עלול להפסיד הכל; אבל אם היה ברור מראש שהנתבע פטור, והוא כפה את התובע להתפשר עמו, הפשרה בטלה כמו מתנה באונס, וזה לא נחשב שקיבל כסף, מפני שקיבל רק מקצת. נתיבות המשפט, רה, ס"ק ט, מביא את דבריו לענין הצד של מחילה באונס במסגרת פשרה, ואז הצד השני הוא שברור שהנתבע חייב.

בדומה, ב"ח, חו"מ, רה, טז, כותב שאם היה ברור שהנתבע פטור, אלא שהתובע איים שילשין עליו ולכן הנתבע נאלץ לשלם לו במסגרת פשרה, תשלום זה אינו כמכר; ושו"ת דברות אליהו, ח"ה, סי' צא, מביא את דבריו לענין מחילה, למקרה שהיה ברור שהנתבע חייב.

שו"ת מכתם לדוד, חו"מ, סי' לא: (רלג ע"ב) הרב המנהיר [מהר"ם מלובלין] סי' כב, כתב שנושה שלא היה יכול להוציא מהחייב, שלא היה יכול להביאו לדין, והתפשר עמו, ולפני כן מסר מודעא אבל העדים לא הכירו באונסו, פשרה כזאת לא נחשבת כמכר, שדוקא אם היתה לו תביעה וחשש שיפסיד ולכן התפשר, זה כמכר, אבל במקום שאין חשש שיפסיד, ובכל זאת התפשר, לא נחשב פשרה אלא מחילה, ודינה כמתנה לענין אונס. (רלג ע"ג) וכן בנידוננו דינה כמתנה, שגם בלי מודעא, אם היה אונס, בטלה. בנידוננו לא היה חשש שיפסיד, שהרי יש לו שטר שהגיע זמנו, ועמדו לדין והחייב חוייב לשלם, אלא שהוא אלם. וכן המבי"ט ח"ב סי' קטו/קסו כותב שפשרה עם מי שמסרב לפרוע, כשאין טענות, היא כמתנה. וכן עולה מדבריו בח"ב סי' ק. וכ"כ מהרי"ט חו"מ סי' צה. אע"פ שמהרי"ק שורש קפו מביא שר"י ברזילי אומר שגם במתנה, צריך מודעא גם אם יש עדים שידעו באונסו, הרי הוא דעת יחיד. גם לחם רב סי' מז, קעז, קעט, אומר שבפשרה כזאת, אחרי שכבר נפסק הדין אלא שא"א להוציא מידו, דינה כמתנה. (רלג ע"ד) כנה"ג חו"מ רה הגהב"י אות ע מביא פוסקים שכתבו שא"א לומר קי"ל כר"י ברזילי. מהרשד"ם אהע"ז סי' קפב, הביא ב"י שהצריך מסירת מודעא על מחילה, בחלוצה שמחלה לחולץ על כל מה שבידו מנכסי אחיו. נראה שטעמו הוא כי לא ידעו עדים באונסה, כי לא היה אונס במחילה עצמה אלא שעשתה כך כדי שיסכים לחלוץ. [דן עוד האם לחשוש לדעת ר"י ברזילי].

[36] תשב"ץ חלק ב סי' רכז.

כמו כן, תשב"ץ חלק ב סי' קסט, עוסק באדם שמחל לשותפו באונס, בגלל שמסר אותו ביד עכו"ם, ומחל לו על תנאי שיחזיר חפצים שנשארו בעין מהשותפות; ובכל זאת פוסק שהמחילה בטלה מפני שנעשית באונס, אע"פ שלא מסר מודעא, מפני שהאונס את חבירו שיניח לו ממונו, הוא גזלן, שאז אינו צריך מודעא.

כמו כן, שו"ת תורת משה (בן מהרח"ש) חו"מ סי' יח (ד"ה ועוד יש), עוסק בשמעון שתבע מראובן שיתן לו חשבון ממעות השותפות, והשיב לו שיביא חמש מאות בתורת "שיגורו" (בטחון) ואח"כ יתן חשבון, ואז לא היה לשמעון כסף מזומן, ולכן מחל לו שמעון על חלק מהחוב. הוא פוסק (בד"ה וכתב הרשב"א) שאין צריך מודעה מפני שזה אונס ידוע, שהרי שלא כדין עשה ראובן שלא לתת חשבון לשמעון אם לא יביא חמש מאות לבטחון. והסביר (בד"ה ואין לבעל) שאף שמחל רק על חלק מהחוב, דינו כמחילה, ומה שכתב הרמב"ם שפשרה כמכר, זה רק אם עמדו בדין ונתפשרו כדרך המתפשרים, ולא במחילה חלקית, שהיא כמי שבא וגזל לחבירו ואח"כ אמר לו שימחול לו חלק מהגזילה.

[37] שו"ת ר"א אבן טוואה (תשב"ץ, חוט המשולש טור ג) סי' כז (הובא בשו"ת דמשק אליעזר, סי' נא).

[38] סנהדרין לב ע"ב.

[39] גם תשב"ץ חלק ב סי' סב, מעלה אפשרות שמודעא מועילה גם אם לא ידוע אונסו אם הוא נותן לו תביעה גדולה, מפני דבר מועט שחייבוהו בפשרה, ומה שכתב הרמב"ם שפשרה כמכר הוא בפשרה שאין בה מחילת זכות אלא כגון חלוקת אחים וקנו מידם ברוחות. אבל הוא כותב שמפשט לשון הרמב"ם לא נראה כן.

[40] שו"ת סם חיי, סי' כה (נג ע"ג). וכך כתב גם בהגהת מהר"ע על באר היטב, חו"מ, רה, ס"ק י (הובא בשו"ת מנחת אלעזר, ח"ג סי' לא).

[41] שו"ע, חו"מ, רה, ד.

[42] נתיבות המשפט, רה, ס"ק ט.

[43] מאזניים למשפט, יב, ס"ק יד (הובא בתשובת מהרי"ד (דנציג), חו"מ, סי' מה).

[44] ערך שי, חו"מ, יב, יא, מקשה על דברי מאזניים למשפט, הרי שו"ע, חו"מ, רה, ד, כתב שאם כפוהו למכור קרקע בפחות משווייה, דינו כדין מי שאנסוהו לתת מתנה, שבטל.

הבחנה אחרת: שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא, עושה הבחנה לענין מי שהתפשר מפני שהנתבע כפר: אם התביעה היתה על הלואה מועילה קבלת מקצת הכסף כדי שלא יחשב אונס, מפני שמחילה היא רק הפקעה (ראה בשמו בשער א, שנ"מ לאונס). אולם אם התביעה היתה על פקדון, המחילה בטלה, מפני שבמחילת פקדון צריך הקנאה ולא מועילה מחילה (ראה בעבודתי על מחילת זכויות קנייניות), ולכן אף שקיבל מקצת הכסף, זה נחשב אונס. הוא מסביר בכך מדוע הרשב"א בתשובתו הוצרך לנמק את בטלות המחילה גם מצד מחילה בטעות - מפני שהוא עוסק בהלוואה.

שו"ת חמדת שלמה, חו"מ, סי' יג, מחדש שמי שנאנס להתחייב התחייבות עתידית תמורת טובת הנאה, אינו כמכר באונס, מפני שאין לו גמירת דעת כל זמן שלא בוצעה העיסקה; ועל פי זה כתב שאם פשרה היתה להתחייבות עתידית, אין לה תוקף בגלל האונס (לא ברור אם הוא דן מצד המחילה).

[45] תשב"ץ חלק ב סי' סב. הוא נוקט מקרה שעשה מודעא.

המהדיר בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רעח, מהד' מכון ירושלים, הערה 2, הסביר שאע"פ שבמקרה של הרשב"א (בפסקה 6) היה רק אונס ממון, מכל מקום בענייני ממון גם באונס ממון נחשב מוכרח.

שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' אלף נה (תרל), כותב שאיום לגרום הפסד ממון נחשב אונס לענין מחילה. ובח"ד, סי' אלף שכב (רנא), כתב כך לענין נושה שהיה בסכנת הפסד ממון ע"י גויים, ונימק שזה נחשב אונס, שכיון שנמסר בידם אין מרחמים עליו.

שו"ת מהר"ם לובלין, סי' כג, מוכיח ממעשה פרדיסא שכל שיש חשש שיפסיד ממונו, זה אונס.

[46] שו"ת תורת חיים (מהרח"ש) ח"א סי' עה (קכ ע"ג).

שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' כח, מסתפק בזה, כיון ש"רוב הפוסקים" סוברים שבשבועה אונס ממון לא נחשב אונס.

[47] שו"ת הרא"ש, כלל לח, סי' ז (הובא בטור אהע"ז, סי' קיח, בסופו, בשו"ת מהרי"ק, שורש קעו, במשנה למלך, הלכות אישות, יז, יט, בשו"ת תורת משה (בן מהרח"ש) חו"מ סי' יח (ד"ה וכתב הרשב"א), בשו"ת מהרי"ט, ח"ב, חו"מ, סי' צח, ובשו"ת מהרי"ד (דנציג), חו"מ, סי' מה).

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' יג, מוכיח מהרא"ש שם שמי שמאיים לתבוע את חברו בערכאות, אין זה אונס, שהרי הלכה היא שאם בעל דינו אלם ואינו יכול להוציאו ממנו בדיני ישראל, מותר להציל את שלו בדייני גוים. אלא שבנידונו לא היתה מחילה באונס, אלא פרעון באונס.

[48] ר' שמעון בר' שלמה, שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח.

[49] שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט. הוא מביא ראיה משו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף נה (תרל), שבסמוך, שעולה מדבריו שאם הבעל בעיר לא נחשבת אנוסה, גם אם היו עדים שבעלה כופה עליה למחול, מפני שיכלה לתבוע אותו בב"ד.

[50] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף נה (תרל) (הובא בשו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט).

[51] תשב"ץ חלק ב סי' רכז.

[52] "חזקות" הן זכויות מסוימות במקרקעין, מלבד הבעלות, שהיו נהוגות בארצות האימפיריה העותומנית, על סמך תקנות הקהל. ראה לעיל, פרק א, הערה 742.

[53] שו"ת לחם רב סי' קמב.

[54] שו"ת הרשב"א חלק ב סי' עא.

[55] ערך השולחן, חו"מ, רה, יב.

[56] אבל הוא כותב שאם ברור שהוא מחל בגלל זה, המחילה בטלה; וצריך עיון למה כוונתו.

[57] שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' תיח.

[58] ר' חיים עשאל, בשו"ת סם חיי, סי' כה (נא ע"א), עוסק בשמעון שהיה צריך לצאת מהעיר, אבל היה חייב כסף ללוי, שלא הניח לו לצאת מהעיר עד שיפרע לו, ושמעון רצה להשיג כסף מראובן, שהיה חייב לו (לשמעון), אלא שראובן טען שאין לו (מה שהתברר אח"כ כשקר) - ולכן עשו פשרה שראובן יפרע לו חלק מהחוב ושמעון ימחל על השאר, בשבועה; אבל לפני כן עשה מודעא על המחילה. הוא פוסק (בדף נב ע"ד), שזה נחשב אונס מאחרים ולא מעצמו, מפני שעבר זמן רב ממועד הפרעון (שראובן היה חייב לפרוע - ובזה שלא פרע נמצא שראובן אונס אותו), והיה צריך לפרוע ללוי. אבל ר' שם טוב אבא, שם סי' כו (נו ע"א), כותב שזה נחשב אונס מעצמו, כמו שכתב מהרשד"ם, שם, אף שגם בנידונו מדובר שעבר זמן הפרעון, שאל"כ מדוע הלווה שם הוצרך לומר שאין לו במה לשלם, די היה שיאמר שעוד לא הגיע זמן הפרעון.

שו"ת עולת שמואל (פלורנטין), חו"מ סי' כב (עג ע"ג) [יש שם בלבול בדפים, שהתחלפו דף עג ודף עד, ואני מציין לפי המספר האמיתי], עוסק בראובן שתפס כסף של לוי מפני שהיה חייב לו, ולוי ברח לקושטא מפני שהיה חייב כסף לשר אחד, ושם הושם בכלא בגלל חובו, וראובן הודיע לו שאם ימחל לו על תביעות אחרות שלו, יחזיר לו את הכסף שתפס ממנו, ולוי הסכים לכתוב שטר מחילה לראובן, בגלל היסורים שבכלא, ומפני שלא היתה לו ראיה שהממון שנתפס היה שלו, אבל לא עשה מודעא, מפני שהיתה תקנה בקושטא שמודעא מועילה רק עם חתימת רב, והרבנים פחדו לבוא לכלא. הוא פוסק (בדף עד [מצויין עג] ע"א) על פי מהרשד"ם, שם, שלוי לא נחשב אנוס מצד שהיה בכלא.

[59] שו"ע, חו"מ, רה, יב.

[60] שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט. הוא מעיר שש"ך, חו"מ, רה, ס"ק יא, כתב שאם מכר לאותו אדם שדרש ממנו כסף, המכירה בטלה אע"פ שזהו אונס עקיף - ולפי זה כאן שהבעל אנס אותה, ולכן מחלה לו, המחילה בטלה. אבל הוא כותב שהש"ך לא כתב את דבריו בלשון ודאית, וכן שו"ת ר' בצלאל אשכנזי, סי' טו (עמ' קיט), מסופק בזה.

[61] שו"ת ויאמר יצחק, ח"א, אהע"ז, סי' קכ.

[62] שו"ת זכרון יהודה סי' פ.

[63] שו"ת מהרלב"ח, סימן קלז (ד"ה ועוד אני); שו"ת הרדב"ז, ח"ד, סי' אלף שכב (רנא).

[64] שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' תתפג, וח"ב, סי' רצח; שו"ת מהריב"ל, ח"ג, סי' כח (הובא בשו"ת פני משה, ח"א, סי' כו, דף סג ע"א).

שו"ת הר"י מיגאש סי' קכב, עוסק בראובן שקידש את לאה, ואח"כ סירב לשאתה בגלל סכסוך כספי, וחייבו אותו "ברורי" המקום לשאת אותה, ושמו אותו בבית הסוהר; ואז הוא איים עליה שימיר את דתו ("בפשעות") ושיניחנה עגונה אם לא תוציאנו מבית הסוהר ותמחל לו על הקנס שנתחייב לשלם אם לא ישאנה; ומסרה מודעה לפני עדים, שהיא מפחדת שמא יניחנה עגונה, ולכן היא תאמר (שלא ברצונה) שמוחלת על הקנס, ואח"כ מחלה לו על הקנס. הוא פוסק שאם ראובן אדוק רק מעט בדת ישראל, כך שסביר להניח שהיה מוציא את איומו לפועל, זה אונס, והמחילה בטלה, אם יש עדים שהפחיד אותה; ואם אינו אדם כזה, מסתבר שאמר כן רק בדרך גוזמא, ולכן מחילת הקנס קיימת.

אבל שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שלד, כותב על חייב שכתב לנושה שאם לא ימחל לו על תביעות קודמות, יישאר בחו"ל כל ימיו ולא יתן לו פרוטה, ורק אם ימחל לו ישלם לו עבור סחורה מסוימת שנתן לו - שגזים איניש ולא עביד, כמו שכתב שו"ת מהרי"ק, שורש קפה, מפני שחזקה שאדם לא יעשה לא איסור חמור ולא איסור קל; ועוד שבנידונו היה ברור שאיומי החייב הם הבל, שהרי משפחתו היתה בעירו של הנושה, ולא יעלה על הדעת שבעבור ריוח ממון יישאר רחוק מאשתו ובניו ובנותיו גדולים והקטנים, ואף יסתכן בזה שישימו את בנו במאסר כל ימיו אם לא יפרע; ועוד, שאולי היה יכול לגבות מבנו של החייב שנמצא בעיר זו.

[65] שו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רעח (הובא בתשב"ץ, ח"ב, סי' רכז, בב"י, חו"מ, יב מחודש יג, בשו"ע, חו"מ, יב, יד, בדרכי משה, חו"מ, רמא, ס"ק ד, בשו"ת מהר"ם מלובלין, סי' ה, בשו"ת משנה הלכות, ח"ז, סי' רנח, בשו"ת תורת משה, חו"מ, סי' יח, ובחקרי לב, מהדו"ב, חו"מ, סי' ט, בסופו [ומשם בשו"ת שערי עזרה, טראב, חו"מ, סי' ב]).

חקרי לב, מהדו"ב, חו"מ, סי' ט (עמ' קמד), נשאל על נותן עיסקא, וירד ערך המטבע, והמתעסק אמר לבעל העיסקה שהוא מוכן לשלם לו רק שבעים אחוז מנזק ירידת המטבע, ובעל העיסקה לקח ממנו, מפני שלא היה יכול לדרוש יותר מפני שלא היה לו משכון או ערב מהמתעסק. הוא פוסק על פי הרשב"א שם, שהמחילה לא מועילה מפני שהיתה באונס, שהיה בהול על ממונו.

דבר דומה אומר שו"ת אבני צדק, חו"מ, סי' ב, על פי שו"ת מהר"ם לובלין סי' מז: שאם מחל התובע מפני שידע שהנתבע יכול לטעון טענות לפטור, וחשב שאם ילך לב"ד יפסיד, המחילה אינה מועילה בלי קנין, גם בפשרה שנעשתה מחוץ לב"ד (הוא רומז לדין שרק פשרה שנעשתה בב"ד צריכה קנין, ולא פשרה שעושים בעלי הדין עצמם), מפני שזה מחילה מאונס (מהר"ם לובלין לא הזכיר אונס, אלא אומר שעל זה אמרו בסנהדרין ו ע"א שפשרה צריכה קנין; והרי מהר"ם לובלין עצמו, סי' כג, שהבאנו לעיל, אומר שאם ספק לתובע האם יזכה בדין, הפשרה כמכר, וקיימת אף באונס), מפני שפחד להפסיד הכל. אלא שמדבריו משמע שאם עשה קנין, המחילה מועילה - אולי מפני שלא התברר בוודאות שהנתבע יטען להיפטר, ולכן התובע לא היה ממש אנוס למחול. לכאורה קשה, מה משנה אם המחילה מועילה או לא, הרי גם אם אינה מועילה לא יוכל לגבות את כל תביעתו, שהרי הנתבע יטען טענת פטור (בדומה למה שאמרנו בדברי נתיבות המשפט וסיעתו, לגבי מקרה שאין עדים שהלה חייב לו)? ואולי נ"מ למקרה שבסופו של דבר לא טען הנתבע טענות אלה.

שו"ת הרי"ף, סי' רפה, כותב שאם ראובן נתחייב לשמעון שבועה, וראובן נתלה באחד מן השרים (הנכרים) ולא יכול היה שמעון להשביעו, ושמעון נאלץ לעשות פשרה - אם יש עדים על כך, הפשרה בטלה. בנידונו גם מסר מודעא.

דעה חולקת: שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' תז, כותב שאם ראובן טען שהפקיד אצל שמעון פקדון, ושמעון כפר, וכאשר חייבוהו שבועה, אחד מקרוביו התחייב לפרוע לראובן מעט מעט, וראובן מחל לשמעון על תביעתו (נוקט לשון "סילוק") - המחילה קיימת גם אם עשה מודעא.

[66] שו"ת תורת חיים (מהרח"ש), ח"א, סי' עה (קכ ע"ב).

[67] תשב"ץ חלק ב סי' סב (בקיצור); שו"ת לב שמח, חו"מ סי' כא.

[68] שו"ת הרא"ש כלל עב סי' ה (הובא גם בשו"ת עולת שמואל, פלורנטין, חו"מ, סי' כב).

[69] כך הסבירו את הרא"ש: לב שמח שם; נתיבות המשפט, רה, ס"ק ט; שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא; ור' שם טוב אבא בשו"ת סם חיי, סי' כו (נו ע"א וע"ג).

ר"ח עשאל, שם סי' כה (נג ע"א), הסביר שטעם הרא"ש הוא מפני שלא היה ידוע אונסו; ולא הדגיש שזה מצד שלא היו עדים כדבריו.

[70] נתיבות המשפט, רה, ס"ק ט (הובא בשו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא, ובשו"ת משנה הלכות, ח"ז, סי' רנח).

[71] שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא, מביא ששו"ת חמדת משה חו"מ סי' קסג, עשה הבחנה אחרת: שאם אמר התובע מרצונו "כל שיש לי בידך מחול לך", מועילה הפשרה, אבל אם התובע אמר זאת רק משום שהנתבע לא הסכים לשלם בלי שיאמר כך, זה פשרה באונס ובטלה. דמשק אליעזר דוחה את דבריו, שהרי מהתשב"ץ עולה שהכל תלוי אם נודעה לו ידיעה חדשה אח"כ או לא, משמע שאם לא נודע לו משהו חדש, הפשרה קיימת גם אם נאלץ למחול.

[72] שו"ת מלך שלם, חו"מ, סי' כו (לה ע"ב-ע"ג), בשם אחיו, הרב משה. המחבר עצמו מסכים להגבלה זו באופן עקרוני, אלא שחולק על אחיו למעשה, בטענה שבנידונם התובע נאנס מחמת אונס אחר: הנתבע שמעון מסר את ראובן התובע לנושים הגוים שלו, שלחצו עליו לשלם, ולכן על כרחו מחל ראובן לשמעון כדי שיסכים שמעון לשלם לגוים (וחזר על כך בדף לז ע"ב). אפשר להבין מתוך דבריו טענה נוספת נגד דברי אחיו: נכון שראובן היה יכול למצוא ראיות לדבריו, אבל זה היה לוקח זמן, ושמעון לא הסכים להמתין, אלא לחץ עליו באמצעות הנושים הגוים, ולכן מחילת ראובן נחשבת שבאה מחמת אונס.

[73] נתיבות המשפט, סי' רה, ס"ק ט (הובא בשו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא, ובשו"ת משנה הלכות, ח"ז, סי' רנח).

[74] שו"ת דברי שלום (קרויז), ח"ג סי' קצז (כמובא בשו"ת משנה הלכות ח"ז, סי' רנח). הוא הביא ראיה מרמ"א, חו"מ, יז, יא, על תובע שתבע סכום מועט, והדיין רואה שמגיע לו יותר - הדיין לא יכול לחייבו יותר ממה שתבע.

[75] שו"ת משנה הלכות ח"ז, סי' רנח. הוא מתייחס למחילת החמש מאות, שזה מחמת אונס, ובאמת גם על שאר האלפיים מחל מאונס אבל אין לו דרך לגבותם.

[76] שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב.

[77] שו"ת סם חיי, סי' כה (נד ע"א).

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שלד, כותב שחייב שלא פרע במועד הפרעון - אין זה נחשב שהוא אונס את הנושה למחול לו על חלק כדי שיפרע את השאר, מפני שאפשר שהחייב עצמו היה אנוס ולכן לא היה יכול לפרוע בזמן, וגם אנשים צדיקים עושים כן.

שו"ת הריב"ש, סי' קמח, עוסק באשה שתבעה מבעלה לשלם לה את כתובתה בחייו בפני ערכאות ישראל, וחייבוהו לשלם, אבל בעלה נתן לה נכסים ששוויים פחות מחצי הכתובה, ולמען תשיג מבוקשה הוצרכה למחול על ההפרש - והוא פוסק שהמחילה תקפה מפני שכך דרכן של בני אדם, כשצריכים כסף מוכרין שוה מאתים במאה, וכ"ש כשבאים לקחת חפצים בעד חובם מהחייב. אולי הוא מדבר דווקא בתשלום בשווה כסף, שבו אפשר לראות כאילו הנכסים שווים את כל החוב כיוון שלפעמים מתייחסים אליהם כשווים כך, אבל אם שילם כסף פחות מסכום החוב, זו נחשבת מחילה באונס, ובטלה.

[78] שו"ת הרשב"ש, סי' קכג.

כמו כן, שו"ת מהרש"ך, ח"ג, סי' קד, עוסק במי שהיה בבית סוהר ובגלל זה נאלץ לעשות פשרה עם מי שהיה חייב לו, ולמחול לו על חלק מחובו, ומסר מודעא; והוא פוסק שהמחילה בטלה מפני שבנידונו היה בבית הסוהר בגלל הנמחל.

כמו כן, שו"ת מהר"ם לובלין, סי' כג, כותב שמי שמחל על חלק מהחוב מפני שלא היה יכול להביא את הנתבע לדין מאיזו סיבה, המחילה בטלה מחמת אונס. הוא נוקט שבעניינים אלו יש להפך בזכות המוחל, להציל עשוק מיד עושקו, כדי שלא ילך כל אחד ויחזיק בממון חבירו ויאנוס אותו להפשר עמו.

[79] כך היה בנידונו של דמשק אליעזר.

[80] רמ"א, חו"מ, סי' קד, א.

[81] שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא (הובא באורחות המשפטים כלל לט, אות כח), גם בשם ר"י פייגנבוים ור"א מסוכאטשוב.

דיני ממונות ח"ג ש"ג פ"א הערה 19, מעלה ספק האם דמשק אליעזר מתכוון דווקא למקרה שעשו קנין על המחילה.

כמו כן, תשובת מהרי"ד (דנציג), חו"מ, סי' מה, כותב שלווה שעשה הסדר נושים, ושילם להם אחוזים מהחובות, והחזירו לו את שטרי החוב - נושה אינו יכול לטעון שהתפשר מתוך אונס, שפחד להפסיד הכל, כמו שכתב מאזנים למשפט (שהבאנו לעיל) שזה לא פוסל את המחילה מפני שהיה שטר. משמע שאם לא היה שטר, המחילה היתה בטלה בגלל האונס.

שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן לב, עוסק בראובן שירד מנכסיו ונושיו חילקו ביניהם את הסחורה שלו, וכל אחד קיבל שליש מחובו, ואח"כ נושה אחד טען "אני לקחתי בכללם כדי להקל החוב, ולא שמחלתי לך". הוא פוסק שאין אומרים שמן הסתם מחל, מפני שאין אדם עשוי למחול חובו בכדי (סברה שהזכיר מהרי"ק בענין מחילה בטעות), וזה שראובן ירד מנכסיו והנושה אינו רואה דרך לגבות חובו, אינו מראה שמחל, מפני שאולי אינו מוחל, מפני שעשוי אדם לרדת מנכסיו ולעלות, וכ"ש אם יש לו עליו שטר, שאין להניח שמחל, מפני שהוא סומך על שטרו. כנראה, הפוסקים האחרים דנים במקום שהנושים מחלו בפירוש על יתרת חובם, ולכן היו צריכים לדון מצד מחילה באונס.

שו"ת מנחת יצחק, ח"ג סי' קלד: לווה שפשט את הרגל, והמלוה הסכים להסדר נושים, אם עשה מודעא מראש, זה פשרה באונס ובטל.

שו"ת חמדת הנפש סי' יח: הסדר נושים בפשיטת רגל היא פשרה באונס, ובטלה אף בלי מודעא, כי זה כמתנה - עי' חמדת משה סי' קמג. ושו"ת מהר"ם לובלין סי' יא כתב שאפילו נתן תקיעת כף, היא בטלה אם זה היה חוב ברור. אבל אולי אם היו נושים רבים ולא היה ביד הלווה די לפרוע לכולם, י"ל שהתייאשו ממותר החוב, כדעת רמ"א, חו"מ, קסג, ג, שמועיל יאוש בחוב. אבל יש מחלוקת האם מועיל יאוש בחוב, וזה ספיקא דדינא. ומספק אין מוציאים ממון, אם לא מסר מודעא.

[82] שו"ת אבני צדק, חו"מ, סי' ב (הובא בדברי גאונים, כלל נז, אות כט); שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' לא (הובא בשו"ת בצל החכמה, ח"ג, סי' קכד, אות א); שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא. אבני צדק עוסק במקרה שהמוחל תפס מן הנמחל, וכותב שהתופס (מאחר שהוא מוחזק) יכול לומר "לא מחלתי, חשבתי שאולי כשיחזור הלווה ויעשיר, יפרע לי מרצונו או אני אתפוס ממנו", ואין אומדנא שמחל. והוא מוסיף שגם אם המוחל החזיר את שטר החוב כשמחל, זה לא מוכיח שמחל באמת, מפני שהיה מוכרח להחזיר כדי לקבל תשלום חלקי.

במקרה של מנחת אלעזר, מדובר בנושה שלא רצה להחזיר את שטר החוב לחייב, ופוסק שאינו צריך להחזירו, מפני שהמחילה בטלה.

[83] שו"ת בצל החכמה, ח"ג, סי' קכד, אות א. והוא דן האם מותר לנושה לתפוס, מצד עביד איניש דינא לנפשיה.

שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' קס (הובא בשו"ת דברות אליהו, ח"ג, סי' קס), כותב שנושה שלא היה חלק מהסדר החובות בפשיטת רגל, אינו מפסיד שום חלק מחובו, ואף שלפי דינא דמלכותא הוא מפסיד, הרי גם לפי הרמ"א דינא דמלכותא דינא רק בדבר שהוא לתקנת בני המדינה, ולא בדבר כזה, שהרי אין זה לטובת בני המדינה שנושה יפסיד את כספו רק מפני שכרגע אין לחייב במה לשלם. הוא לא נוקט שזה אונס, מפני שבנידונו הנושה הזה לא מחל.

וראה בענין מחילה מכללא בשאלה האם עצם הסכמתו לגבות חלק מהחוב מעידה שמחל על השאר.

[84] שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' תתפג (הובא בשו"ת מהריב"ל, ח"ב, סי' מז), וח"ב סי' רצח (שם נאמר שהוציא אותה מביתו) (הובא בכסף משנה, הלכות אישות, יז, יט, וברמ"א, אהע"ז, קה, ה).

[85] שו"ת שושנים לדוד (צבאח), ח"ב, אהע"ז סי' עו.

[86] חידושי הריטב"א (החדשים), ב"מ סא ע"א (הובא בבדק הבית, יו"ד, סי' קס, ובגליון מהרש"א, יו"ד, קס, ה); בית לחם יהודה, יו"ד, קס, ה.

בית יחזקאל (סרנה) ב"מ סי' כה אות ב: ריטב"א כתב שמלוה המשביע את הלווה שימחל לו [על הרבית] אחר הפרעון, לא מועיל כי זה מחילה באונס. הרמב"ם מסכים לזה. לגאונים שמועילה מחילת הרבית לפני ההלואה לא מובן מדוע צריך להשביעו, הרי יכול להכריחו בקנין שימחל מראש, ואז זה לא מחילה באונס כי זה שהוא מוכרח למחול כדי לקבל את ההלוואה לא נחשב אונס. וצ"ע.

[87] יש להעיר ששו"ת מהרי"ק, שורש קסו (הובא בשו"ת מהריב"ל, ח"ג, סי' כח), אומר שאיום למנוע טובה (ולא לגרום רע) אינו נחשב אונס, וכאן האיום היה למנוע את טובת ההלוואה.

[88] שו"ת עולת שמואל (פלורנטין), חו"מ סי' כב (עד [מצויין עג] ע"א) [יש שם בלבול בדפים, שהתחלפו דף עג ודף עד, ואני מציין לפי המספר האמיתי]. הוא מביא ראיה משו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שלד, שכותב שכיון שבנידונו היה לתובע שטר על הנתבע, התובע לא נחשב אנוס בזה שמחל, משמע שאם אין לו ראיה, ומחל בגלל זה, נחשב אנוס.

כמו כן, בשו"ת דברי יוסף (אירגאס), סי' לט (פא ע"א), המוחל טען שהמחילה בטלה מפני שלא גמר בלבו למחול אלא היה מוכרח לעשות פשרה מפני שנכסיו היו מעוכבים. אלא שהמשיב אינו מזכיר נקודה זו בפסיקתו.

כמו כן, בן ידיד, הלכות זכיה, ג, א (מה ע"ג), כותב שאם נכסי המוחל היו ביד הנמחל ורצה להוציאם מידו תמורת המחילה, המחילה בטלה מטעם אונס, שאלמלא זה לא היה מוחל.

[89] שו"ת לחם רב, סי' קעט.

שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (סג ע"א), עוסק במי שמחל על מינוי להיות שד"ר, וכותב שהמחילה בטלה מפני שזה מחילה באונס מפני שהיה אנוס מחמת סכנת הדרכים שלא לבצע את שליחותו. דבריו קשים, שהרי אונס זה לא הכריח אותו למחול על שליחותו.

[90] חקרי לב, מהדו"ב, חו"מ, סי' ט (עמ' קמד), מסביר בכך את שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צג, שכתב שמי ששתק בשעת חלוקת ירושה מפני שלא רצה שנושיו ידעו שיש לו ירושה, אינה מחילה. מהרי"ט לא מזכיר בתשובתו את האונס הזה, אלא אומר שאין להסיק שמחל, מפני שבהרבה מקומות מצאנו ששתיקה אינה מחילה; אבל בשאלה שם נזכר האונס הזה. גם במקרה שנידון בחקרי לב שם (הובא לעיל 6 (א), בקשר לתשובת הרשב"א) מדובר שלא מחל בפירוש, וחקרי לב רומז ששתיקתו אינה מתפרשת כמחילה, מפני שאולי שתק מתוך פחד. יש להעיר שגם במקרה של מהר"ם אלשיך בהסדר חובות, לעיל 7 (א), מדובר שלא מחל בפירוש, אלא גבה חלק מהחוב, ושתק לגבי השאר, והוא כותב שאין להסיק משתיקתו שמחל; אבל לא נימק מצד האונס אלא מצד שאדם אינו עשוי למחול חובו סתם.

[91] Am Jur Release s. 26.

[92] Release s. 26.

[93] Release s. 26.

[94] Release s. 26.

[95] Release s. 26.

[96] שם הערה 27.

[97] שם הערה 33.

[98] רמב"ם, הלכות אישות, יז, יט. את דבריו העתיק שו"ע, אהע"ז, קה, ה (הובא בשו"ת שושנים לדוד (צבאח) ח"ב אהע"ז סי' עו).

שו"ת דברי יוסף (אירגאס), סי' לט (פא ע"א), כותב שאם לא מחל מרצונו הטוב, אינה מועילה.

[99] שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' ג (קפ ע"ד) (הובא בשו"ת חוקי חיים, גאגין, סי' לט, דף עט ע"ב); שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' לא, ומשפט שלום, רט, ד.

[100] רמב"ם, הלכות מכירה, ה, יג.

[101] מהר"א אבן ארוליא, במנחת זכרון מע' ע אות ח (כמובא בשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב, דף נט ע"א); פנים במשפט סי' יב, ס"ק יט, הובא בשו"ת מפי אהרן, סי' יז (פח ע"א).

שו"ת ראנ"ח, ח"א, סי' עז (עמ' שסד), כותב על נידונו שמעיקר הדין המחילה תקפה, אלא שכיון שהוסמך ע"י בעלי הדין בין לדין בין לפשר, שיש לפשר, מפני שייתכן שהמוחלת לא גמרה בדעתה למחול ולא נעשה השטר אלא כדי לדחות את היורש שלה מלרשת אותה.

[102] שו"ת דרכי נועם, חו"מ סי' ג, דף קפא ע"א (הובא בשו"ת בקש שלמה, סי' כג, דף נה ע"א); שו"ת יפה נוף, חו"מ, סי' נד (עמ' ר); שו"ת גינת ורדים חו"מ כלל ג סימן מו (ד"ה ואין תקנה) (הובא בשו"ת מהרש"ם, ח"ג סי' לא, וח"ה, סי' כב, ובשו"ת שושנים לדוד (צבאח), ח"ב, אהע"ז סי' קלא); אהל יעקב (מנשה), מע' מ, אות יא; שו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז.

שו"ת ויאמר יצחק, ח"ב, סי' קמט (קכא ע"ב): ראובן ושמעון היו שותפים, והממון היה ביד ראובן. באו לחלוק את השותפות, וראובן לא היה לו במה לשלם לשמעון את המגיע לו. וכתב לו: אם אחשב את כל ההפסדים, תפסיד הרבה. לכן אני מחשב רק את הרווחים [כלומר, "מחל" על ההפסדים]. לא היתה לשון מחילה ברורה אלא פיטומי מילי כדי שיאריך לו את הזמן. ולא כתב "אני מוחל לך על ההפסדים", ובמחילה צריך לשון ברורה להראות שמוחל ברצון בלי פקפוק. כך לומד דרכי נועם סי' ג מרמב"ם הלכות מכירה, ה, יג, שמחילה תקפה רק אם אומר בפירוש "גמרתי בלב שלם למחול" או שיעשה קנין. גינת ורדים חו"מ כלל ג סי' מו, כתב שאם לא אמר "בלב שלם אני מוחל" וכדומה, המחילה בטלה שמא לא גמר בלבו.

[103] גינת ורדים שם. הוא מביא (בד"ה ויש להוכיח) ראיה מהרמב"ם, הלכות מכירה שם, שעולה מדבריו שאם לא עשה קנין, לפחות צריך שיאמר דברים שמשמעם שהוא מרוצה לקיים את המחילה.

הלכה למשה (אמריליו), הלכות מכירה, ה, יג: המוחל לא צריך לומר "מחלתי בלב שלם", כי מסתמא הכל היה בלב שלם אם אמר דברים שהדעת סומכת עליהם ולא היה בשחוק.

[104] שערי תורה (לעוו), ח"א, כלל ג, פרט יב, אות כח. הוא מביא ראיה ממה שכתב תומים סי' פא ס"ק ב, שטענת "משטה הייתי בך" מועילה (במקרים מסוימים)מפני שאין סתירה בין הפה ללב, ולכן אין אומרים "דברים שבלב אינם דברים".

[105] שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' ג (קפא ע"א) (הובא בשו"ת אבני צדק, חו"מ, סי' ב, בשו"ת גינת ורדים, חו"מ, כלל ג, סי' מו (ד"ה ובתשובה להרב), ובשו"ת שי למורא (הגר), סי' מז, בהגהה), וסי' טז (רא ע"ד).

דרכי נועם, בשני המקומות, מסביר בכך את דברי הרמב"ם, הלכות מכירה, ה, יג, "שאין הקנין מועיל כלום" לענין מחילה, שקנין לא מועיל אם ידוע לנו שלא גמר בלבו למחול.

שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (נט ע"א), מציין שמשחא דרבותא דף קלג ע"ג, הביא את דרכי נועם, שקנין לא מועיל, ושבנו [של משחא דרבותא?] חולק, מפני ששעבד את גופו בקנין.

שו"ת מהרש"ם חלק ג סי' לא (ד"ה ועוד שהרי), כותב במקום שנראה קצת כאונס כגון שאמר "מה אוכל לעשות", ובכך גילה דעתו שאינו מרוצה, אלא שאין לו ברירה, וזה רק פיטומי מילי - לא מועילה מחילה בלא קנין. משמע שקנין יועיל.

[106] משכנות הרועים (אלחאיק), מע' מ, אות ז (קעה ע"ב).

[107] שו"ע, חו"מ, פא, א.

[108] עי' לדוגמה שו"ע, חו"מ, סי' פא, לענין הודאה.

[109] שו"ע, חו"מ, פא, ו.

[110] שו"ת הרי"ף (מהד' לייטר), סי' קצג = תשובות הגאונים (הרכבי), סי' צג (עמ' 283) = תשובות הגאונים (אסף, תרפ"ז), סי' צט; עיטור, מחילה, ליד אות ד; טור, חו"מ, פא, לג (הובא בשו"ת ר' יחיאל בסאן, סי' קכא); שו"ע, חו"מ, פא, כט (הובא בשו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז, בשערי תורה (לעוו), ח"א, כלל ג, פרט יב, אות כח, ובמשכנות הרועים, כתובות כב ע"א, ח"ב, עמ' תרא).

שו"ת ברית אברהם (מפיעטרקוב), חו"מ, סי' ה אות א, כותב בסתם שבמחילה לא שייכת טענת השטאה והשבעה.

כנסת הגדולה, חו"מ, לב, הגהב"י, אות ו, כותב ששו"ת מהר"ש הלוי, חו"מ, סי' מג, סובר שדוקא המוחל חוב לא יכול לטעון משטה, אבל המוחל זכות או שעבוד שיש לו על חברו בתקנת חכמים כגון בר מצרא, יכול לטעון משטה גם אם היה בפני עדים, אלא אם כן אמר "אתם עדי". והוא מדייק מדברי ר"י בסאן בשו"ת מהר"ש הלוי שם, שאין הבדל בין חוב לזכות אחרת, וכן מדייק מר"ש חיון [בני שמואל] בתשובה סי' לו. הוא מביא ראיה מקידושין טז ע"א, שעולה משם שאילו לא היה גופו של עבד עברי קנוי לאדונו, היה מועיל לומר "זיל" אף שיש לו שעבוד עליו, ולא יכול לטעון משטה.

בן ידיד, הלכות זכיה, ג, א (מה ע"ג), כותב שדוקא אם מוחל חוב שכבר היה חייב לו, אינו צריך לומר "אתם עדי", משא"כ במחילת חוב לכשיתחייב לו, שהיא בעצם התחייבות לתת מתנה, והרי האומר לחברו "אתן לך מתנה", אם לא אמר "אתם עדי", יכול לטעון "משטה". והוא כותב שגם בכגון זה, אם דיבר דרך הודאה לא יכול לטעון "משטה"; וכן אם אמר ביוזמתו "בפני עדים אלו אני מוחל לך", אינו יכול לטעון "משטה", כמו שנפסק שבהודאה ביוזמת הנתבע אינו יכול לטעון "משטה".

תעלומות לב ח"א חו"מ סי' ל: חקרי לב חו"מ סי' ה, כתב שהמוחל בינו לבינו בלי עדים והודה שמחל, מועיל. וכ"כ שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שו, ורדב"ז סי' שני אלפים פו. ר"י בסאן בתשובתו במשפטים ישרים סי' כו, כותב שאם אין עדים שמחל, גם אם הודה שמחל, יכול לטעון "משטה". והביא ראיה מטור סי' פא, שכתב שאם יש עדים א"צ "אתם עדי". ותמוה, אם מועילה טענת השטאה במחילה, לא היו מועילים עדים בלי "אתם עדי". ומה שנקט הטור "בפני עדים", זה לא מפני שצריך עדים, אלא מפני שכך דרך למחול, כדי שלא יוכל לכפור. וכן מבואר ברדב"ז שם שכתב שאם מחל מעצמו, גם בלי "אתם עדי" מחול, מפני שלא שייך "משטה". משפטים ישרים סי' כז כותב שאם הנמחל אינו מוחזק, המחילה אינה מועילה אפילו בפני עדים. שולחנו של אברהם, סי' יב, מביא שמהרי"ב [מהר"י בסאן?] כתב שבמחילה בלי עדים יכול לטעון משטה, והקשה עליו מר"ן קידושין טז, שמדבריו משמע שצריך שניים רק כדי שלא יכחיש. וכ"כ הרי"ף שם וכ"כ כל הפוסקים. ותמה על ש"ך, שלג, ס"ק מח, שכתב זאת כאילו זה חידוש שלו. דברי שולחנו של אברהם קשים, מפני שבספרו מצות כהונה, בסוה"ס סי' נ הביא את דברי מהר"י בסאן כהלכה פסוקה. ועי' משכנות הרועים מע' ק אות נג, שבט בנימין סי' רצג, אורח משפט שלג הגה"ט אות כא.

דעה חולקת: מאירי, קידושין טז ע"א, כותב שרק אם נראה לעדים שאינו כמהתל, מועילה המחילה בלי "אתם עדי", אבל בסתם צריך "אתם עדי", שבלעדיה יש חשש שמא הוא מהתל בו. ר"א סופר, בהערותיו למאירי שם, הערה 9, הוסיף שאם מחל בפני ב"ד, מועיל גם בלי "אתם עדי", כמו שכתב רמב"ם, הלכות טוען ז, ג, שמועילה הודאה בפני ב"ד בלי "אתם עדי".

[111] טור שם, כמוסבר ע"י סמ"ע, פא, ס"ק ס.

[112] שו"ת משפטים ישרים (בירדוגו) סי' קצג. מאותו טעם הוא כותב שבנידונו, שראובן היה מסיח עם שמעון ואמר לו "החוב שיש לי על לוי - מחלתי לו" - מועילה המחילה (דהיינו ההודאה שמחל), ואף ששו"ע, חו"מ, פא, ח, אומר שהודאה בדרך שיחה לא מועילה, מפני שיכול לטעון "משטה הייתי בך", זה במודה לחייב את עצמו, אבל הודאה לפטור את חברו, מועילה גם דרך שיחה.

גם שו"ת הריב"ש, סימן תעו, נוקט שאם הנושה מודה שהחוב מחול, זו הודאה גמורה, בלא "אתם עדי", וגם אם לא אמר בפירוש "אני מודה שאתה כבר פטור", מכל מקום כיון שנראה כך מתוך דבריו, הוא כהודאה בפירוש.

[113] הובא בשו"ת משפטים ישרים (גאון), סי' כז, דף נ ע"ג, ובשו"ת מהר"ש הלוי חו"מ סי' מג (פא ע"א), ובהלכה למשה (אמריליו), הלכות מכירה, ה, יא. והסכים עמו שו"ת מצות כהונה (יצחקי), סי' ג. כנסת הגדולה, חו"מ, לב, הגהב"י אות ה, מסכים עם ר"י בסאן, בנימוק שיש לו מיגו דלהד"ם.

ר' יחיאל בסאן כתב כך כדי ליישב את דברי רש"י, ב"מ קח ע"א (ד"ה נהרדעי), שהסביר את דברי הגמרא שם, שבר מצרא שאמר ללוקח "קנה לך", מחילתו על זכות הקדימה חלה רק אם עשה קנין - שאל"כ יכול לטעון שהיה משטה. ר"י בסאן הסביר שמדובר שלא היו עדים, ולכן יכול היה לטעון "משטה", לולא הקנין. אבל הוא מעיר שלפי הסבר זה, אם בר מצרא אמר בפני עדים "קנה", א"צ קנין; ולא מצאנו זאת בפוסקים. ר"ש הלוי, החולק על ר"י בסאן, כפי שנראה בסמוך, מיישב את רש"י בדרך אחרת: שכאן זאת לא מחילה רגילה אלא הסתלקות מזכות שתיקנו לו חכמים, כלשון הרא"ש ב"מ פ"ט סי' כג, שזה "סילוק ומחילה", ובזה יש חשש משטה (ראה על דבריו בשער ג, בנפקויות בין מחילה לסילוק). ולא הסביר מדוע שם יש חשש משטה. אפשר ליישב את רש"י בדרך אחרת: שאף שבמחילה בד"כ לא יכול לטעון "משטה הייתי", כאן יכול מפני שיש לו טעם, כפי שכתב רש"י שם ששיטה בו כדי להוריד את המחיר, שאילו ביקש לקנות מבעל השדה, היה דורש ממנו מחיר גבוה, מפני שידע שהיא בעלת ערך מיוחד בעיניו כיון שהיא בצד שדהו, ועכשו שאדם זר יפנה לבעל השדה לקנות, ידרוש ממנו מחיר נמוך יותר. ראה בסמוך על מקרה שהמוחל נותן אמתלא לכך שמחל שלא בלב שלם.

ר"ב ליפשיץ תירץ שמצרנות היא זכות קניינית וקשה יותר לבטלה.

שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט: מהר"י באסן כתב בתשובתו בשו"ת משפטים ישרים, סי' כו, שאם מחל בלא קנין שלא בפני עדים יכול לומר משטה אני בך (אלא שאין כן הלכה, כמו שכתבתי לעיל). [שלחנו של אברהם חו"מ סי' יב, מוכיח מר"ן על קידושין טז, שלא יכול לטעון "משטה" במקרה זה. אבל הוא עצמו בשו"ת מצות כהונה סי' ג, הסכים למהר"י בסאן שם].

ערוך השלחן, חו"מ, רמא, ג, כותב שאם טוען "משטה הייתי בך", המחילה אינה מחילה, והיא מועילה רק אם יש עדים או מודה שמחל לו באמת. דבריו מובנים ע"פ דעת ר"י בסאן שאם אין עדים, נאמן לומר "משטה הייתי", משא"כ אם אין עדים. הוא עוסק במחילה על חוב בשטר, ואולי דוקא שם הוא נאמן לומר שהיה משטה, מפני שמה שלא החזיר את השטר מראה שלא מחל בלב שלם (ויש אומרים שלכן המחילה בכלל אינה מועילה); אבל עדיין זה לא מסביר את מה שכתב שעדים מועילים, ולשם כך אנו זקוקים לעיקרון של ר"י בסאן.

[114] מצות כהונה שם.

[115] כנסת הגדולה, חו"מ, לב, הגהב"י אות ה.

[116] מצות כהונה שם. הוא מסביר, שאף שש"ך, חו"מ, פב, ס"ק כג, כתב שהמודה בפני עד אחד לא יכול לומר "משטה", זה דוקא בהודאה גמורה, משא"כ בדברים בעלמא שאינו לשון הודאה, כגון מחילה.

[117] רמב"ם, הלכות מכירה, ה, יג.

[118] שו"ת מהר"ש הלוי, חו"מ, סי' ג (פא ע"ד), גם בשם ר"י בסאן.

[119] שו"ת מהר"ש הלוי חו"מ סי' מג שם.

[120] גם הרדב"ז שנביא להלן אומר שגם בלי עדים אינו יכול לטעון "משטה".

[121] שו"ת חיים לעולם, ח"ב, אהע"ז, סי' ב (ד ע"ג); משכנות הרועים (אלחאיק), מע' מ, אות ז (קעה ע"ב); משכנות הרועים (קרביץ), כתובות ח"ב, כב ע"א (סי' תרא).

[122] רמב"ם, הלכות מכירה, ה, יג.

[123] חיים לעולם, שם (דף ה ע"א), מסביר את מה שכתב רמב"ם, הל' אישות, יז, יט, שמחילה מועילה אם אינו "דברי שחוק או דבר תימה" - שאם זה תמוה, שכל השומע יודע שהוא צוחק, המחילה אינה מועילה. לכאורה הוא סותר את עצמו, מפני שמדבריו האחרונים משמע שבסתם לא נאמן לומר שהתכוון בשחוק; ואולי בדבריו האחרונים מדובר שהמוחל לא טוען שהתכוון בשחוק, ומכל מקום מהרמב"ם משמע שהמחילה בטלה גם בלי טענתו, ועל זה אמר שזה רק בדבר תימה.

[124] שו"ת הרדב"ז סי' שני אלפים פו.

[125] וראה בדומה לעיל, בענין דברי רש"י לגבי מצרן.

[126] ר' ראובן סירירו, ר' ידידיה מונסונייגו, ור' מתתיה סירירו, בשו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז.

כמו כן, ב"ח, חו"מ, סח, ז, כותב שמי שמחל בשטר מחילה בעדים גויים בערכאות, יכול לטעון שלא גמר בדעתו למחול ושציווה לערכאות לכתוב רק משום שידע ששטרותיהם חרס, ואמר כך כמשחק ומהתל, וכן אם מת המלוה טוענים ליורשו כך, מפני שרק מחילה בלב שלם מועילה. הרי שהוא נאמן לומר שלא מחל ברצינות, מפני שהוא נותן אמתלא. אבל ט"ז, חו"מ, סח, א, כותב שדברי הב"ח אין להם טעם, שהרי כל שהחתום בשטר של הערכאות כשר להעיד, הוא כישראל.

בדומה כתב בן ידיד, הלכות זכיה, ג, א (מה ע"ג), שאם המוחל טען שאמר שהוא מוחל רק כדי שהלה יעשה את רצונו, ולא מחל בכל לבו, הוא נאמן, מפני שזו אמתלא גדולה. אבל המקרה שם אינו ברור. הוא כותב (בדף מז ע"א) שבנידונו היה אומדנא דמוכח שלא היה בדעתו למחול, שהרי אין דרך למחול מאתים במנה. ודבריו קשים, שהרי כל מחילה היא הפסד לנושה.

[127] נראה שכך יש להבין את דברי ר' ראובן סירירו, ר' ידידיה מונסונייגו, ור' מתתיה סירירו, בשו"ת דבר אמת שם, שכתבו שצריך שיאמר "אתם עדי שאני מוחל לפלוני על התביעה שיש לי נגדו" או לשון אחר שמשמעו כמו "אתם עדי". ולכאורה זה סותר את שו"ע שאומר שאין צריך "אתם עדי". כנראה, הם מתייחסים למקרה כבנידוננו, שנתן אמתלא, ולכן רק ב"אתם עדי" מועילה המחילה.

[128] ר' חיים אליהו, ר' מתתיה זכרי, ר' רפאל משה אלבאז, בשו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז.

שו"ת פני יצחק (בהר"ד) סי' יב (דף לה ע"א), עוסק במי שקיבל היתר מאה רבנים לשאת אשה שנייה, והתקנה היא שהבעל צריך להשליש גט וכתובה לאשתו הראשונה לפני שיוכל לשאת את השנייה; אבל בנידונו האשה כבר מחלה על הכתובה כשקיבלה את הגט (שהתברר אח"כ שהוא פסול), ולכן הוא אומר שהבעל א"צ להשליש כתובה. הוא כותב שהאשה לא תוכל לטעון שידעה כבר אז שהגט פסול, ולכן אמרה שמחלה אבל לא התכוונה למחול באמת אלא מחלה כמהתלת - שהרי אילו לא התכוונה למחול באמת, היתה צריכה למסור מודעא על המחילה. כלומר, לדעתו המוחל אינו נאמן לומר שהתכוון בצחוק גם אם נתן אמתלא, מפני שהעובדה שלא מסר מודעא מוכיחה שהתכוון ברצינות. כנגד זה, הדעה החולקת תאמר שלא הרגיש צורך למסור מודעא מפני שבכלל לא התייחס ברצינות לכל הענין.

[129] חידושי הרמב"ן, כתובות נג ע"א; שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' תתפג, וח"ב סי' רצח; שו"ת הריב"ש סי' קמט.

וראה להלן (ה) לפגם אחר שמוצא הרשב"א במחילת אשה על כתובתה.

שו"ת תורת חיים (מהרח"ש) ח"ג סי' סה (עמ' ריז): משמע משו"ת מהרשד"ם אהע"ז סי' רכב, שגם לרא"ש יכולה לומר לגבי המחילה "נחת רוח עשיתי לבעלי". וליתא שהרי רא"ש כלל לח בסופו כתב שבמחילה לא יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי, כי אין איבה אם לא תמחל לו [ועי' שו"ע, אהע"ז, צ, טז].

שו"ת בית יוסף, דיני כתובות סי' ד: אשה מחלה לבעלה על קצת מכתובתה, ממה שקבל על עצמו בשטר כתובה התוספת והנדוניא, והשאירה לעצמה קצת מלבד עיקר כתובתה. והמחילה היתה ע"מ שלא יהיה רשות לבעל לישא אחרת בחייה. וכתבה שטר מחילה בכל חזוקי סופרים ומבלי לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, ובקנין גמור מעכשיו. תשובה: בפ' חזקת הבתים משמע שבנכסי מלוג אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי מפני שהם שלה ממש, ומשום שלא תרצה לתת לו את שלה לא תהיה לה איבה, אבל בנכסי צאן ברזל ועיקר כתובה ותוספת יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואם כן לא תועיל מחילתה. וקשה מדאמר רבא בסוף פ' נערה, מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין, משמע שמועילה מחילת כתובה. י"ל שדוקא במוחלת עיקר כתובה, לא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא תהיה לה איבה שמא יאמר לה עיניך נתת בגירושין או במיתה, שהרי לכל הנשים יש כתובה, ואם יאמר לה שתמחל לו כתובתה ולא תרצה, לא יוכל לומר עיניך נתת בגירושין או במיתה, אדרבה, היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין. לגבי מחילת תוספת או נדוניא דהיינו נכסי צאן ברזל - אמרו בס"פ אע"פ, תנאי כתובה ככתובה, נ"מ למוחלת. ופירש"י והרא"ש שאם מחלה כתובתה, מחלה גם התוספת. בנכסי צאן ברזל - אמרו בפרק חזקת, לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, לגבי שדה שהכניסה לו שום משלה, דהיינו נכסי צאן ברזל, משום "נחת רוח עשיתי לבעלי", וכ"ש אם מחלה לבעלה, מחילתה בטלה מטעם זה. ונראה שזו דעת הרמב"ם שכתב בהל' אישות פכ"ב: האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלים או שדה שייחד לה בכתובה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה לפיכך אין לבעל ראיה בנכסי אשתו כלל חוץ מנכסי מלוג, נכסי צאן ברזל שאבדו ונגנבו ומחלה אותם האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל. אבל הרא"ש בתשובה כתב על אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה, לא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, כי אין אשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח, כי אין כאן איבה אם לא תמחל לו. וכ"נ מדברי הראב"ד כמ"ש הרב המגיד שם. אבל יש לסמוך על הרמב"ם. אבל הריב"ש כתב: דברי הרמב"ם הם בנכסי צאן ברזל שהם בעין, אבל אם אינם קיימים אלא קיבל הנדוניא במעות וכתבם לה בכתובתה בשעבוד כל נכסיו, לדעת הרמב"ן גם הם ככתובתה ומחילתה קיימת, כמ"ש בחידושיו ריש פ' אע"פ, וכ"נ שהוא דעת הרשב"א. ואפשר שגם הרמב"ם כן דעתו, שהרי לא כתב בפכ"ב מוחלת אלא מוכרת ונותנת, מפני שהוא עוסק בנכסי צאן ברזל שהם בעין ואין לשון מחילה שייך בהם, אבל מעות הנדוניא הכתובים לה בכתובה, שלשון מחילה שייך בהם, הם ככתובה ומחילתה בהם קיימת כמו בכתובה. ומה שכתב אח"כ שאם נגנבו או אבדו יכולה למחול - הוא לחידוש, שאע"פ שכשהיו בעין לא היתה מועילה מכירתה ומתנתה, מ"מ יכולה למחול את החיוב שיש לה על הבעל מחמת שעבוד אחריות, ואינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי. שהרי אילו היה הבדל בין קיימים לשאינם קיימים היה מזכיר זאת. וכ"נ שהוא דעת המגיד משנה, שלא חילק בדבר, וכתב שהרמב"ם סובר כרמב"ן והרשב"א שמחילתה מועילה רק בעיקר כתובה ובתוספת. עכ"ל הריב"ש. ותמוה, שהשוה דעת הרמב"ם לדעת הרמב"ן והרשב"א, שבנכסי צאן ברזל מחילתה מועלת בין בקיימים בין בשאינם קיימים, ממה שהרמב"ם לא חילק ביניהם, והרי דעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בנכסי צאן ברזל בין קיימים לשאינם קיימים. ואפשר לומר שהשוה דעת הרמב"ם להרמב"ן והרשב"א רק לענין ששלשתם חלוקים על הראב"ד שכתב שמחילתה מועילה אפילו בג' שדות. יש לדון על מ"ש המגיד משנה, שלרמב"ם אם מחלה בנכסי צאן ברזל יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, הרי הרמב"ם דיבר במוכרת ונותנת ולא במוחלת, והרי הרא"ש בתשובה חילק ביניהם, שמוכרת או נותנת לבעלה היא רק כמסלקת שעבודה מאותם קרקעות, ובזה שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה לגבות מקרקעות אלו, אבל למחול, אדרבא היא תאמר לו "עיניך נתת בגירושין כדי שאהא קלה בעיניך לגרשני"? ויש לומר שהמגיד משנה דייק מדברי הרמב"ם שדין מוחלת שוה למוכרת או נותנת, שכתב: "נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה האשה אותם לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה למי שקנו מידה וכו' שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים וכו'", משמע שהטעם שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הוא מפני שאין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום או להחזיק בנכסים, מכאן שאם מביא ראיה להחזיק בנכסים, אין מחילתה מועילה, בין בנכסי צאן ברזל הקיימים בין שאינם קיימים. ואף שכתב "אבל אם נתנה לו במתנה נכסי צאן ברזל הקיימים לא קנה", שמשמע שאם לא היו קיימים קנה, יש לומר שבאמת גם היו קיימים לא קנה, שנקט "קיימים" משום שלשון מתנה שייך רק בקיימים. ונ"ל שדבריו בנויים על המנהג שכתב בסוף הפרק, שנכסי צאן ברזל אם היו עושים מעין מלאכתן נוטלת כליה כמו שהן ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו, שלפי מנהג זה אם היו עושין מעין מלאכתן הרי הן קיימים, ולא שייכת בהם מחילה אלא נתינה, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן, הם כמו שנגנבו או אבדו ולא שייך בהם לשון נתינה אלא לשון מחילה. ולכן נקט בכולם לשון מכירה ונתינה, ובנגנבו או אבדו נקט לשון מחילה. ואם קיבל מעות וכתבם לה בנדוניא, כל זמן שיש בידו הן או חלופיהן או חלופי חלופיהן הם כאילו הם קיימים ואין מחילתה מועילה. אבל נראה מלשון הרמב"ם שמה שלא מועילה מחילתה וכו' בנכסי צאן ברזל הוא דוקא כשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל כל זמן שלא טענה, מחילתה קיימת. לכן בנידוננו אם לקח עמה נכסים ממש והיו נכסי צאן ברזל שלה קיימים, אין מחילתה מועילה לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, וכן הלכה. אבל אם קבל מעות בנדונייא וכתבם לה בשעבוד כל נכסיו, לרמב"ן ורשב"א ולרא"ש מחילתה קיימת, והרמב"ם אפשר שסובר כמותם, וכן הלכה. ואם בשעת המחילה נאבד קצת מהנדוניא, מחילתה קיימת בחלק האבוד, בלבד.

שו"ת מהרי"ט חלק א סי' לח: שו"ת הרא"ש כלל לח, כתב באשה שמחלה כתובתה ונדונייתה לבעלה, שלא שייך לומר בזה נחת רוח עשיתי לבעלי, מפני שאין כאן איבה אם לא תמחול לו מחילה גמורה.

חי' רא"ה, כתובות נג ע"א: מדוע המוחלת כתובתה לא תאמר "נחת רוח עשיתי לבעלי"? י"ל שדוקא אם הוא מוכר, י"ל שהסכמתה היא משום "נחת רוח" כי אילו סירבה היה אומר "עיניך נתת בגירושין ובמיתה", אבל כאן אין סיבה שתפחד ממנו אם לא תמחל לו, כי תוכל לטעון לדרישתו שתמחל "אתה נתת עיניך בגירושין ובמיתה".

שו"ת פרח מטה אהרן, ח"א, סי' קכא (רח ע"א-ע"ב): אשה הודתה לבעלה בחייו, שקיבלה כדי כתובתה. הרי מועילה מחילה על כתובה בחיי הבעל. שו"ת הרא"ש כלל לח כותב שבמחילה על כתובה לא אומרים "נחת רוח עשיתי לבעלי", ובכלל נה סי' ג משמע שלפעמים יש טענת נרע"ל במחילה. י"ל שרק אם נתנה נכסי צאן ברזל לבעלה בלשון מתנה, היינו סילקה שעבודה מהדבר, שייך נרע"ל, אבל במחילה מועיל כי עוקרת את השעבוד מעיקרו. מגיד משנה, הלכות אישות, פי"ב הביא מי שחלק על הרא"ש [מביא ב"י אהע"ז סי' צ]. (רט ע"א) [על נרע"ל]. [עי' גם בית שמואל, קה, ס"ק יא, וחלקת מחוקק, קה, ס"ק יב, על נרע"ל בכתובה].

[130] הרמב"ן שם (הובא במגיד משנה, הלכות אישות, יז, ט); ריב"ש שם.

שו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רצח, נימק, מפני שמחילה היא רק סילוק שעבוד. אולי כוונתו לומר שלכן די ברמה נמוכה של גמירת דעת.

בית שמואל, צ, ס"ק ס, ושו"ת פרח מטה אהרן, ח"א, סי' קכא (רח ע"א-ע"ב), נימקו, מפני שעקרה את השעבוד מעיקרו.

[131] שו"ת הריב"ש, סי' קמט; בית שמואל, קה, ס"ק יא; חלקת מחוקק, צ, ס"ק נז.

שו"ת הריב"ש, סי' קמח: איש כתב לאשתו כתובה, בסכום ארבעים כפולות, ומצד אחר כתב לה צדא"ק, בגופן שלהם, בסכום ארבעים כפולות. היא תבעה מבעלה את הצדא"ק בדיני ישמעאל, והאלקא"די הכריחו לפרוע לה כל הארבעים כפולות, וכתב לו האלקא"די על גב הצדא"ק שהוא פרוע, שמחלה לו כל שעבודין שבאותו שטר. אחרי מותו האשה טוענת: נחת רוח עשיתי לבעלי כשמחלתי לו את הצדא"ק משום שלום בית. האלמנה לא צודקת, שהרי נפרעה מן הצדא"ק לפני הקאד"י לבקשתה, שהיא תבעתו בפניו, ולכן לא תוכל לטעון: נחת רוח עשיתי לבעלי, שהרי אין כאן נחת רוח, אלא עצבת רוח, שהכריחתו לפרוע לה מחיים מה שבדיני ישראל אינו נגבה מחיים! והוא לא היה מבקש ממנה מחילה זו, כדי שתאמר: נחת רוח עשיתי לבעלי. ונכון שהמוחלת לבעלה בנכסי צאן ברזל, יכולה לטעון: נחת רוח עשיתי לבעלי, לרמב"ם, אבל אם נפרעה מנדונייתה ונתקבלה מהכל ומחלה השעבוד, מועיל, וכ"ש כשנעשה לבקשתה על כרחו של בעלה. ואם תאמר שאין המחילה מועלת, א"כ תחזיר הארבעים כפולות שקבלה בפני האלקאד"י. אלא ודאי אין זו מחילה לבד, אלא קבלת פרעון מעורבת בה; וכיון שהצדא"ק נפרע, גם כתובתה נפרעה, שכך המנהג באלו הארצות, שהכתובה והצדא"ק הכל אחד, ועושין הצדא"ק רק ליפוי כח שתוכל לגבותו בדיני ישמעאל, ומחיים. אבל כל שנפרעה מן הצדא"ק, גם שעבוד הכתובה נמחל כנגדו.

[132] ראה בעבודתי על מחילת זכויות קנייניות, בשער השני.

מה שכתב חלקת מחוקק, צ, ס"ק נז, בדעת הרמב"ן והרשב"א, שבנכסי צאן ברזל אין מועילה מחילה מטעם "נחת רוח עשיתי לבעלי" - כוונתו להקנאה.

[133] שו"ת הריב"ש, סי' קמט; בית שמואל, צ, ס"ק ס.

[134] בית שמואל, קה, ס"ק יא.

[135] חלקת מחוקק, קה, ס"ק יב.

[136] בית שמואל, קה, ס"ק יא.

[137] רמב"ם, הלכות אישות, כב, יט; שו"ע, אהע"ז, צ, יח.

[138] פרישה, אהע"ז, צ, אות נז; אורח משפט (אנליק), סי' יב (כא ע"ג); מים חיים, על הרמב"ם שם (ברמז). בית שמואל, צ, ס"ק סו, נימק שמאחר שכשנצ"ב בעין לא מועילה הקנאתם לבעל מפני שיכולה לומר נרע"ל, לכן כשאינם בעין צריך עכ"פ קנין. על קושי זה עי' גם מעשה רקח על הרמב"ם, ונתיבות משפט נתיב כג ח"ד, דף קלה ע"א.

[139] חלקת מחוקק, קו, ס"ק ו.

[140] בית שמואל, קו, ס"ק ט.

ט"ז, אהע"ז, קו, ס"ק ד, נימק, שכיון שהסכימה בפירוש, אינה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי".

[141] תוספות ב"מ צב ע"ב (ד"ה אי הכי). אלא שתוספות כותבים שלמסקנת הגמרא, מניחים שהם מוחלים בלב שלם. הם נקטו לפני כן "אנוסים הם", ושו"ת מהרש"ם חלק ג סי' לא (ד"ה ועוד שהרי), ומשפט שלום, רט, ד, מסביר שאין כוונתם שזה אונס גמור, שהרי הבן והבת והעבד והשפחה השכירו את עצמם ברצון להיות פועליו, אלא טעם התוספות הוא שבמחילה כל שנראה שאיננו ברצון - אינו בגדר מחילה.

[142] כסף משנה, הלכות אישות, יז, יט (הובא בחלקת מחוקק, קה, ס"ק טו, ובשו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' ג), כתב מקור לדברי הרמב"ם שלא מועיל "דברי תימה", מב"ק צג, על "יש הן שהוא כלאו".

[143] מרדכי, סנהדרין, סי' תרפ.

[144] שו"ת הלכה למשה (אלבז), חו"מ, סי' קמב (אם אנשים חשובים הפצירו בו למחול); שו"ת דרכי נועם סי' טז (רא ע"ד) (הובא בשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב, דף נט ע"א). דרכי נועם כתב שאם גילה דעתו שמחל בלי רצון, אינה מועילה אף בקנין; אבל הלכה למשה כתב שאם עשה קנין, אומרים שגמר ומחל.

[145] שו"ת מהר"ם לובלין סי' מז (הובא בשו"ת אבני צדק, חו"מ, סי' ב); ערוך השלחן, חו"מ, יב, ח.

[146] ערוך השלחן שם.

שו"ת חיים ביד, סי' נז (עא ע"ד), עוסק במי שמחל אחרי שהפצירו בו אחרים למחול (על ביזוי הרב), ואומר שהמחילה מועילה.

רב האי, ס' השטרות, שטר קב (עמ' 70), נוקט מצב שהחייב הפציר בתובע עד שמחל לו, ופוסק שהמחילה מועילה.

שו"ת משפטים ישרים (גאון), סי' כז (נ ע"ג): [כנראה ציטוט מר' יחיאל בסאן] מוחל אינו יכול לטעון "משטה הייתי" אף אם הנמחל ביקש ממנו למחול.

שו"ת ר' יחיאל בסאן, סי' קכא [אולי תשובה זו זהה לתשובתו שנדפסה בשו"ת משפטים ישרים (גאון), סי' כו]: מוחל רגיל לא יכול לטעון משטה, אף אם מחל בעקבות בקשת החייב.

המוחל לפי דרישת דיינים - ר' יוחנן שבדרון, בית אהרן וישראל גל' יד, עמ' כט, הערה 2: רמ"א סדר הגט סעיף פא, כותב שבשעת הגירושין אומרים לאשה שתמחל לבעל על הכתובה כדי שלא יבואו אח"כ לקטטה בענין הכתובה והבעל יאמר שעד"ז לא גירש אותה [ויוציא לעז על הגט]. וכתב שיעשו קנין על המחילה. קשה מדוע צריך קנין? י"ל כמו שתוס' בסנהדרין הסבירו שפשרה צריכה קנין כי הוא מוחל לפי עצת הדיינים ולכן דומה למחילה בטעות, וגם כאן היא מוחלת לפי דרישת הרב שמסדר את הגט. אבל נוב"י תנינא סי' לב עוסק במקרה כזה, שמחלה לפני הגירושין [ע"פ עצת הדיינים], ולא כתב שלכן צריכה קנין.

[147] שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (נה ע"ד).

[148] ראב"ן, תשובות, סי' ק, דף ע ע"א.

[149] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סי' תלד-תלה.

[150] כתובות נו ע"א.

[151] חידושי הריטב"א כתובות נז ע"א (הובא בקובץ שיעורים, כתובות סי' קסב, בבית אהרן וישראל גל' ע (ניסן-אייר תשנ"ז), עמ' פ, ובדעת תורה (מהרש"ם) סי' תמח, ג (עמ' פה) = שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכג).

[152] שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' טז (רב ע"א).

[153] שו"ע, יו"ד, שלו, ג.

[154] שו"ע, חו"מ, רכז, ט.

[155] ר' יוסף רוטשטיין, "הערות בענייני העוסק במצוה והמסתעף", אהל שרה לאה, עמ' תשצא, הערה 93.

שו"ת מהרש"ם, ח"ב, סי' נד: ראובן שרצה שהשוכר יצא מהבית ואמר "לא אתבעך שכר דירה שאתה חייב לי" - י"ל שאינה מחילה, אלא אמר כך רק כדי שיסכים לצאת, בדומה לדברי נ"י סוף ב"מ.

[156] כפי שאומר רמ"א, אהע"ז, עז, ב, שאם היא מבקשת את כתובתה, דינה כאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה".

[157] בכתובות סג ע"ב.

[158] כתובות שם.

[159] תוספות, כתובות סג ע"ב (ד"ה אבל אמרה). מקורם בס' הישר לר"ת, סי' ד. תוספות נקטו שזו מחילה בטעות, ובס' הישר נקט "כמחילה בטעות", וזה יותר ענין של מחילה מתוך סבל ממושך. הפלאה, קונטרס אחרון, סי' עז, ס"ק ד, כותב (באחד מהסבריו) שהמתיבתא שתיקנו לגבי אשה שאמרה "מאיס עלי", שהבעל צריך לשלם אם אבדו נצ"ב, סוברים כתוספות (לפי מר זוטרא) ולכן לא מועילה מחילתה על כתובתה. שו"ת מהרש"ם חלק ג סי' לא (ד"ה ועוד שהרי), ומשפט שלום, רט, ד, מדייק מתוספות שם, שגם מחילה ע"י צער מועילה. כנראה הוא מדייק כך מדעת אמימר.

[160] שו"ע, חו"מ, רמב, ג.

[161] תשב"ץ חלק ב סי' רכז, מציין נוסחי שטרות כאלו (ומוכיח מכאן שבאופן כללי מחילה כמתנה).

כמו כן, בשטרי המחילה המובאים במחזור ויטרי, עמ' 793, בשו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' רעח, בתיקון סופרים (יפה), שטר עב, ובשו"ת שעות דרבנן, סי' ב, נאמר "כתבוהו בשוקא". וראה בעבודתי על מחילה על זכויות קנייניות, שער א, בשם רועי ישראל, שבאופן שהיא מועילה בתור מתנה, צריך לכתוב "כתבוהו בשוקא", וחובה זו חזקה אף מבמתנה רגילה.

[162] שו"ת הרי"ד, סי' צג (ד"ה עוד כתבת שהמחילה).

[163] גינת ורדים שם.

[164] פרישה, אהע"ז, קד, יח.

[165] ט"ז, אהע"ז, קג, ס"ק ב.

שו"ת הרא"ש, כלל סג, סי' ג (הובא בטור, אהע"ז, סי' קד, בסופו, וברמ"א, אהע"ז, קג, ב), עוסק ביתומים שהיו חייבים לתת כתובה לאלמנה, וב"ד עשה "הכרזה" על נכסיהם במטרה למכרם לפרעון הכתובה, והאלמנה מחלה להם בסתר על הכתובה, ובכל זאת ביקשה מב"ד למכור את נכסי היתומים, וגבתה מן התמורה את כתובתה; והיתומים באו להוציא את נכסיהם מן הקונה בטענה שהמכירה היתה בטעות. הוא פוסק שאיינם יכולים להוציא מידו, מפני שעשו "מזימה", וב"ד מכר כדין, מפני שלא ידעו על המחילה הטמירתא. האחרונים מציעים הסברים שונים לדברי הרא"ש, וכולם מבוססים על ההנחה שמחילה טמירתא תקפה.

מהרש"ל, בביאורו לטור, אהע"ז, סי' קה (הובא בפרישה, אהע"ז, קה, י, ובט"ז, אהע"ז, קה, ס"ק ו), מבאר שהרא"ש אינו מתכוון לומר שכל מחילה בסתר בטלה, אלא רק במקרה הזה, שכבר הכריזו על נכסי היתומים בב"ד וא"כ היה ליתומים לפרסם את המחילה, וכיון שהסתירו אותה, זה מרמה.

ב"ח סי' קד (הובא בחלקת מחוקק, קג, ס"ק ו), פירש את דברי הרא"ש, שהמרמה היא שאנסו את האשה למחול להם על הכתובה, מפני שהעובדה שלא פירסמו את המחילה אף שכבר הכריזו עליה ב"ד מראה שזה היה באונס או בשחוק או שהטעו את העדים. גם לדבריו סתם מחילה טמירתא שאין בה מרמה - קיימת.

גם ט"ז, אהע"ז, קג, ס"ק ב, מסביר שבדרך כלל מחילה טמירתא מועילה, ורק כאן שניכר שנעשתה רמאות, שלא פירסמו את המחילה כדי לבטל את המכר, המחילה בטלה.

חלקת מחוקק, קג, ס"ק ו, הסביר שמדובר שהיתומים ידעו על המחילה אלא שרצו להערים ולטרוף מהלקוח שלא כדין מפני שחשבו שהאחריות למכירה על האלמנה, ובאמת אינם יכולים לטרוף ממנו, מפני שזו מרמה; ואמנם המחילה תקפה ביחס ליתומים, אבל ביחס ללוקח זה מרמה, ולכן אינם יכולים להוציא ממנו.

מקרים שונים של חשש לחוסר גמירת דעת: שו"ת הב"ח (הישנות), סי' כא: מה שאומר מרדכי ב"ק סי' ק, "אין המעשה משתנה בחילוף הדברים", במלווה שאומר ללווה שההלוואה תהפוך לעיסקא, שם זה משום שזה פיטומי מילי [ראה בפרק על נשוא המחילה, מחילת אחריות לווה באונס, שכך מנמק גם אמרי בינה], משא"כ בנידוננו שהיה מעמד גמור ע"י פשרנים [לא ברור האם הוא מתכוון לומר שבכל חוב מועילה מחילה רק בפני פשרנים].

הצורך במחילה בלב שלם - שו"ת מים רבים, חו"מ, סי' ל: בנידוננו [אב נתן לבן אחד קרקע במתנה, והיתה לו קטטה עם שאר בניו, ולכן הסכימו שכל הבנים יכתבו שטר מחילה לאביהם], ברור שהמחילה היתה רק למראית פנים, כי לא רצה לבייש את אביו ולצערו, שבניו האחרים דרשו ממנו לעשות מחילה, אבל באמת לא רצה להפסיד את שלו, וידע ששטר המחילה לא מועיל, כי מחילה לא חלה על קרקע. וכדי לבטל מחילה די בגילוי מילתא בעלמא. וגם מצד האב, ברור שלא התכוון להפסיד לראובן את זכותו במתנה, כי אינו רשע לעבור על שבועתו [שנשבע לתת לו את המתנה], אלא רק רצה לסלק את הערעור של שאר בניו, והטעה אותם בכך שראובן ימחל, וידע שאינה מועילה.

הצורך במחילה בלב שלם - פורת יוסף (אלפנדרי) חו"מ סי' כב (קיד ע"ב): בנידוננו צריך קנין במחילה כמו שכתב כנה"ג רמא הגה"ט אות יט לגבי מחילה שנעשית בהפצרת הדיינים, כי בנידוננו ברור שלא רצה למחול, אלא עשה זאת כדי שלא יהיה ריב בין איש לאשתו.

חושן אהרן, יב, ח: רמב"ם הל' אישות פי"ז כתב שמועילה מחילת כתובה בלי קנין. קשה הרי מכתובות נו מוכח שצריך קנין או שטר? ואין לתרץ שהוא מדבר במקום שאין לה שטר כתובה, או שהחזירה אותו, ולכן מועילה המחילה בעל פה, שהרי הפוסקים הבינו שהרמב"ם מדבר גם במצב שיש בידה שטר כתובה. אלא יש לפרש שבסוגיה בכתובות, מה שנאמר "התקבלתי" הוא באופן שמראש הסכימו הבעל והאשה להפחית, אלא שלא היה מועיל לעשות תנאי כזה מראש, כי הוא מתנה נגד תקנת חכמים, ולכן עשו תנאי ביניהם שאחרי כן תכתוב לו שובר על מנה; ולכן הגמרא קוראת לזה מתנה עמשכ"ב ומסבירה שזה לא מועיל נגד תקנת חכמים. וזו כוונת הגמרא שמחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בסוף, שמחלה בסוף, ומ"מ ר' יוסי אומר שמועיל בגלל שהיה גם תנאי קודם, וסובר שמועיל תנאי נגד תקנת חכמים. יש להסביר בדומה לדברי תוס' בסנהדרין ו, שפשרה צריכה קנין כי הוא לא מוחל מעצמו אלא מחמת ציווי הדיינים, וכך כאן, היא לא מוחלת מעצמה אלא מפני שלפני כן עשו תנאי שתמחל אח"כ, לכן מועיל רק בכתב [או בקנין]. ובאמת אם לא היה תנאי מראש שתמחל אלא אחרי הנישואין מחלה מרצונה, מועיל בע"פ בלי קנין כמו שכתב הרמב"ם [כך מיישב את הרמב"ם גם בספרו בית אהרן כתובות נו ע"א (ד"ה והנה הרמב"ם)]. ואכן בית שמואל סי' סו חילק בין שהמחילה היתה אח"כ או שהיה תנאי ביניהם, אלא שאח"כ חזר בו.

[166] שו"ע, חו"מ, רנ, ז.

[167] שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סי' תתלב (הובא בט"ז, חו"מ, רנ, ב).

[168] שו"ע, חו"מ, רנ, ב.

[169] סמ"ע, רנ, ס"ק ה.

אבל שו"ת גינת ורדים חו"מ כלל ה סימן א (ד"ה והנה אם), כותב (כדבר פשוט) שאין הבדל בין בריא לשכיב מרע לענין מחילה. כמו כן, לבוש, יו"ד, רסז, עד, כותב ששכיב מרע ששיחרר את עבדו והבריא, אינו יכול לחזור בו מ"מחילת שעבודו" מפני שהעבד זכה בעצמו מיד.

[170] שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' עב. שו"ת מהר"ם גלנטי, סי' מח (נדפס גם בסי' קז), נוקט שאם היה במצב שאינו יודע מה הוא עושה אין מחילתו מועילה.

[171] מישרים, נתיב כט, בסופו (הובא בב"י, חו"מ, שלד, ה, ובחקרי לב, יו"ד ח"ד (במהד' ביטון), סי' פב, עמ' קעז); רמ"א, חו"מ, שלג, ח (הובא בשו"ת מנחת שי, שור, ח"ב, סי' צו, בשם משמעון (שטרן), תשובה ג, דף נב ע"ד); שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סי' קיח; שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' ג, דף קפ ע"ד (הובא במטה שמעון, יב, הגה"ט אות כב, בשו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט, בשו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב (ד"ה ונחזור לעניננו), בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב, דף ז ע"א, ובדיני ממונות ח"ג ש"ג פ"א הערה 13); שו"ת שער אפרים, סי' קמב, בהגהת בן המחבר; שו"ת הראנ"ח ח"א סי' קיא (ד"ה ואחר שבאנו); שו"ת תועפות ראם (טויבש), חו"מ סי' לד (הובא במשפט שלום, רט, ד); שו"ת חיים שאל ח"ב סי' יג (גם בשם מהר"י הכהן בעל בתי כהונה); שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (נח ע"ד); שו"ת ישמח לב (גאגין) חו"מ ס"ד דף יט-כ (כמובא בשו"ת שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב) בדעת השו"ע; שו"ת תורת חכם, סי' כז (קד ע"ג); שו"ת שושנים לדוד (צבאח), ח"ב, אהע"ז סי' עו; אהל יעקב (מנשה), מע' מ, אות יא; שו"ת בקש שלמה, סי' כג (נה ע"א).

שו"ת חתם סופר, חו"מ, סי' קל (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, שלג, ס"ק יז), מביא את שתי הדעות.

משפט שלום, רט, ד, כותב שאף שכתב שו"ת הרדב"ז סי' שני אלפים צ, שמכירה מתוך כעס מועילה, אולי הוא מסכים שמחילה בכעס לא מועילה.

ר' אליהו ילוז, בשו"ת מפי אהרן, סי' טז (פו ע"ד), מוכיח שהשו"ע סובר שמחילה מתוך כעס לא מועילה, שהרי שו"ע, יו"ד, רסז, עג, פסק שהמשחרר עבדו בלשון שמשמעה שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה - אינו יכול לחזור בו, ומלשון "גמר בלבו" עולה שצריך להיות בלב שלם ולא מתוך כעס; ועוד שבחו"מ, סי' רה, ג, כתב שמחילה כמתנה, שאינה מועילה באונס, א"כ שו"ע סובר שמחילה שלא בלב שלם אינה מועילה, וכן במחילה בכעס.

שו"ת פני משה ח"א סי' עז (קפו ע"ד), עסק באבי משודכת שנתן רשות למשודך לשאת אשה אחרת, וטען שאמר זאת מתוך כעס, והוא פוסק שהרשות מועילה לפטור את המשודך מחיוביו, מפני שבאמת לא היה מתוך כעס. מכאן מדייק חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פט), שפני משה סובר שמחילה בכעס אינה מחילה.

שו"ת שפת הים (מיו) יו"ד סי' כב (כה ע"ב): מה שבדרך הקפדה וכעס אינה מחילה, כדברי מישרים נתיב כו, המובא בב"י סי' שלד וברמ"א סי' שלג. וכן שו"ת הרא"ש כלל מו סי' ב כותב לגבי מחילת תנאי שמועיל רק אם מחל "שלא בהקפדה".

זכרנו לחיים ח"ב מע' מ, מחילה אות ג, מסתפק, במי שמחל מתוך כעס, וטען שהיא בטלה, ואח"כ רוצה בקיום המחילה - האם היא מועילה. הוא כותב שנ"מ למה שכתב במע' דלשלבל"ע סי' א, ושזה תלוי בדברי חקרי לב יו"ד ח"ד (במהד' ביטון) סי' פג-פד, אות פא, שאם אחרי שמחל בכעס, עומד בדיבורו וסופו ברצון - המחילה קיימת.

חקרי לב, יו"ד ח"ד (במהד' ביטון), סי' פב (עמ' קעח), מעלה אפשרות שמה שכתב מישרים שמחילה בכעס לא מועילה, הוא משום שעסק במחילה לפועל, ודרך העולם לכעוס על פועל, ולומר לו "צא", ולא שדעתו לגרשו אלא אומר כך מתוך כעס, ואנן סהדי שכשיגמור לכעוס, ירצה את הפועל, ולכן לא פקע שעבודו, משא"כ במקרה שאנן סהדי שגם אחרי הכעס ירצה את המחילה.

כנה"ג, חו"מ, שלד הגהב"י אות יב, כותב שמחילה בכעס אינה מועילה גם אם הנמחל השיב לו בנחת.

שו"ת יביע אומר חלק ו, חו"מ סימן ה (אות ח) [פד"ר ו עמ' 107]: שו"ת באר מים חיים (מוצרי) ח"א אה"ע סי' טז, פסק, שאשה שקרעה כתובתה מתוך כעס ומריבה עם בעלה, זו מחילה. קשה, הרי לא מועילה מחילה בכעס, כמ"ש רמ"א חו"מ סי' שלג, ח. אך בשו"ת ר"י בן מיגאש סי' נח, מוכח שמועילה מחילה בכעס. ועי' בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב ס"ס קיא, ובשו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' טו אות ז.

[172] דיני ממונות ח"ג ש"ג פ"א אות יג.

[173] משפט שלום, רט, ד (דף עה). בזה הוא דוחה את הוכחותיו של תורת חיים (להלן) ממה שמכר וכדומה מתוך כעס מועילים.

[174] תורת חיים, סנהדרין קי, מוכיח שמחילה מתוך כעס מועילה, מזה שהגמרא שם אומרת שהקב"ה כביכול נשבע באפו, ובכל זאת היה צריך התרת נדרים; וכן מדברי הגמרא, ב"ב קס, על כהנים שהיו כועסים ומגרשים את נשותיהם, מוכח שמה שאדם עושה בכעסו מועיל אף שאין דעתו שוה עליו. וכן תורת חיים, ב"ב קס, מוכיח מעניין הכהנים שקנין או מתנה ומחילה שאדם עושה מתוך כעס מועיל אף שאין דעתו שווה עליו. מעשה אברהם (אשכנזי) הל' פו"ר סי' א (קלד ע"ד) (כמובא בשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב, דף נח ע"ד), תירץ את קושית תורת חיים מגט מקושר, שכיון שכהנים הם בעלי מריבה תמיד, שנאמר "ועמך כמריבי כהן", לכן מועיל מעשה שהם עושים בכעס, שהרי הם התרגלו לכך, אבל ישראל שאינו רגיל לכעוס, א"כ כשהוא משנה מדרכו ועושה מעשה מתוך כעס, אינו מועיל, ולכן בישראל לא היו צריכים לתקן גט מקושר.

פתחי תשובה, חו"מ, שלג, ס"ק יז, מביא ששו"ת מהרי"ם מבריסק [לא מהר"ם מבריסק] סי' לח, תירץ את כל קושיותיו של תורת חיים.

חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פט), כותב שזו גם דעת ר' ברוך קלעי, בשו"ת מקור ברוך סי' ל, שעסק במקרה שמחל מתוך כעס ומכל מקום לא אמר שמטעם זה אינה מועילה. אבל המגיה בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ג (ח ע"ד), כותב שרק אחיו, ר' מרדכי קלעי, בתשובתו שם, אומר שהיא מועילה, ור' ברוך קלעי עצמו חולק. שפת הים יו"ד סי' כב, תמה מדוע מקור ברוך לא התחשב בזה שמחילה בכעס אינה מועילה.

חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פט), כותב שהנמחל יכול לומר קי"ל כדעה זו, מפני שהנמחל נחשב מוחזק. שו"ת גבעת פנחס, סי' עד (ד"ה וע"ד מה), מביא מי שטען קי"ל כדעה שמועילה מחילה בכעס, ואינו אומר האם טענה זו מתקבלת.

מנחת זכרון מע' ע אות ח (כמובא בשנות חיים על אוזן אהרן, מע' מ, אות מב), הביא שר"א בן ארוליא הבין ששו"ת ר"י מיגאש סי' נח, הנ"ל, סובר שמחילה מתוך כעס מועילה, ותמה עליו, שהוא היפך מדעת הרמב"ם שכותב שצריך שהמחילה תהיה בדעת נכונה.

כנה"ג, חו"מ, שלד הגהב"י אות יב, מדייק ממהר"ם המובא באגודה, ב"מ סי' קיח (הובא בשו"ת בנימין זאב, סי' רכה), שעוסק בבעל בית שאמר לפועל "לך מעמדי" בכעס, ופוסק שלא מועילה המחילה מפני שחיוב הפועל הוא לילד ולא לאב, ולא נימק מצד מחילה בכעס - מכאן שהוא סובר שמועילה מחילה מתוך כעס. אבל חקרי לב, יו"ד ח"ד (במהד' ביטון), סי' פב (עמ' קעח), דוחה שמהר"ם לא עוסק במקרה שמחל מתוך כעס. אולי כוונתו היא, שמה שנזכר באגודה שם "כעס" אינו מדוייק, שהרי בדברי מהר"ם במקורות מקבילים (שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' תתעג, ומרדכי, ב"מ סי' שמו), חסרה המלה "בכעס".

שו"ת חתם סופר, חו"מ, סי' קל (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, שלג, ס"ק יז), כותב שתורת חיים דיבר רק במי שמוחל בפני ב"ד ועדים, אבל מודה שמחילה בכעס שלא בפני ב"ד ועדים היא פיטומי מילי.

[175] שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סי' קיח.

דרכי נועם, סי' ג (קפ ע"ד), וסי' טז (הובא בשו"ת גינת ורדים, חו"מ, כלל ג, סי' מו, ד"ה ובתשובה להרב), כותב שאם הדברים מוכיחים שלא מחל ברצון אלא מתוך כעס, אינה מחילה, גם אם עשו קנין. זאת כפי שהבאנו בשמו למעלה, על כל מקרה שמוכח שלא מחל ברצון. אבל הוא עצמו כותב אח"כ (סי' ג, קפא ע"א) שאם הדברים מוכיחים שאמר כך מתוך כעס, מן השפה לחוץ, ומתוך מעשיו ודבריו אנו יודעים שאין בלבו למחול, לא מועילה בלי קנין - משמע שבקנין, מועילה.

[176] חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פט). והסכים עמו שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט.

בנידונו של חקרי לב, רב התמיד חודש ימים במחילתו על חיוב בני העיר לשלם לו.

כמו כן, שו"ת פני משה ח"א סי' עז (קפו ע"ד), עוסק באבי משודכת שהתיר למשודך לשאת אשה אחרת, ואח"כ טען שאמר זאת מתוך כעס, אבל פסק שמועיל מתן הרשות מפני שגם אח"כ התמיד במחילתו, בכך שביקש מהמשודך רק להחזיר לו כסף מזומן שנתן לו, ולא דרש שישא את המשודכת.

אוזן אהרן, מע' מ, אות מב, כותב בשם חקרי לב שם, שאם עבר יותר משעה או שעתיים אחרי שכעס, ואז מחל, לא נקרא שמחל מתוך כעס, וכתב ששינה מפיגה את הכעס.

[177] חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פט). בנידונו הרב מסר לבני העיר את כתב המינוי שלו.

כמו כן, שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט, עוסק באשה שמחלה לבעלה על כתובתה [?], ועל סמך מחילתה שילם לה כסף לפרנסתה, והיא לקחה את הכסף ברצון ושוב אמרה "מחול לך", והוא פוסק שהמחילה מועילה, מפני שגם אם נניח שבתחילה מחלה מתוך כעס הרי בזה שעשתה מעשה מראה שבטל הכעס ועשתה את מה שעשתה ברצון.

כמו כן, ר' בנימין נבון, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ג (ח ע"ג), כותב שאם מעשיו של המוחל מוכיחים שגמר בלבו למחול, גם אם דיבר בכעס, המחילה מועילה, מפני שהעיקר הוא המעשה, ואולי בשעת מעשה התרצה וגמר בלבו. הוא מדייק כך ממהרי"ט ומדרכי נועם הנ"ל. בנידונו היה ברור שכל כוונת המוחל היתה כדי לקבל את שאר החוב מהחייב, מאיזה טעם, או מפני שלא פרע לו בזמנו, או מפני שהיה זקוק לכסף, וכיון שבאותו רגע לקח ממנו את הכסף, גמר בלבו למחול. הוא מביא ראיה ממה שמכר או מתנה בכעס מועיל אם עשה מעשה קנין, מפני שהעיקר הוא המעשה.

שו"ת ר"י מיגאש סי' נח, כותב שאם הנושה קרע את השטר ואמר "מחלתי לך את הסך", זו מחילה, אע"פ שהוא טוען שקרע מתוך כעס. דיני ממונות ח"ג ש"ג פ"א הערה 13, מסביר שזה מועיל אע"פ שהיה בכעס מפני שעשה מעשה של קריעה. בפשטות טעמו של ר"י מיגאש הוא מפני ששם לא ידוע אם מחל מתוך כעס או לא, ורק הנושה טוען כך. בענין קריעת שטר ראה בפרק על מחילה מכללא במעשה.

ר' מרדכי קלעי בשו"ת מקור ברוך סי' ל, דף מה ע"ג (הובא בהגהה בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ג, דף ח ע"ג), עוסק במחילה מתוך כעס, ומכל מקום אומר שאם המוחל עשה מעשה (בנידונו: רב שמחל על רבנותו, ושבר את כסא הרב), המחילה מועילה.

[178] ר' יוסף מרדכי ידיד הלוי, בשו"ת מפי אהרן, סי' טו (פג ע"ג), ובשו"ת תורת חכם, סי' כז (קד ע"ג). אבל הוא כותב שהתובע צריך להישבע שבועת היסת שהמוחל מחל בלב שלם, וכ"כ שו"ת תועפות ראם (טויבש), סי' לד.

רימ"י הלוי אומר שהעובדה שאח"כ המוחל תבע את הנמחל לדין אינה מוכיחה שמחל מתוך כעס, אלא אולי מחל מחילה גמורה ועכשו הוא רוצה להעליל עלילה.

[179] ר' אליהו ילוז, בשו"ת מפי אהרן, סי' טז (פו ע"ד); ר' אהרן בכור אלחדיף, בשו"ת מפי אהרן, סי' יז (צא ע"ד).

נידונם היה סביב ר' אהרן בכור אלחדיף עצמו, שמחל על רבנותו, וטען שמחל מתוך כעס. והוא מביא (בדף פח ע"א) כמה הוכחות לכך שמחל מתוך כעס: "אילו מחלתי באמת, הייתי מחזיר להם את שטר המינוי ואת כל הזכויות שמסרו לי, אלא ודאי, מה שאמרתי להם שאני מוחל היה לדחייה בעלמא; ועוד, יש אומדנא דמוכח שלא מחלתי, שהרי הם הציעו לי חמישים לי"פ תמורת תביעותי, באמצעות ר"מ ממן, ולא רציתי ואמרתי 'איך אמחול על טענותי בסך קטן כזה'". עוד הוכיח (בדף צא ע"ג): "הרי גלוי לכל שמחלתי מחמת הבזיונות שביזו אותי; ועוד ראיה, ממה שתבעתי אותם כמה פעמים ולא השיבו מיד: 'מחלת'".

[180] ר' אליהו ילוז, שם.

[181] ר' אהרן בכור אלחדיף, שם.

[182] שו"ע, חו"מ, עז, ו.

[183] ר' אליהו ילוז, שם.

[184] רמב"ם, הלכות מכירה, ה, יג.

[185] ר' אהרן בכור אלחדיף, בשו"ת מפי אהרן, סי' יז (פט ע"ב) (כך נראית כוונתו). הוא מיישב בזה את מה ששו"ת ר"י מיגאש סי' נח, הנ"ל, אומר שמועילה המחילה אף שהיתה בכעס - שבנידונו אמר המוחל "אני מוחל בלב שלם".

בדומה, שו"ת פני משה ח"א סי' עז (קפו ע"ד), כתב שמחילה ע"י כעס מועילה אם אמר "אתם עדי", מפני שזה מראה שמחל ברצון.

כמו כן, שו"ת שושנים לדוד (צבאח), ח"ב, אהע"ז סי' עו, מסביר את מה ששו"ת שופריה דיעקב (בירדוגו), אהע"ז, סי' כט, עוסק במחילה מתוך כעס ובכל זאת כותב שהמחילה תקפה - שזה משום שמחל בשטר והיו כמה תיקונים [=תיקוני לשון] בשטר המחילה. לאמיתו של דבר, בשופריה דיעקב שם לא נזכר שהמוחלת כעסה, אלא שהיתה אנוסה מפני שבעלה היה מכה אותה.

[186] שו"ת קרני ראם (אנקאווא), סי' סט, בשם הרב "המשביר" ובשם לקוטי צרור החיים בשם ראשונים.

[187] בית מאיר, אהע"ז, קו, א (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רמא, ס"ק א, ובשו"ת קול מבשר, ח"א, סי' נג, אות ה); כסא אליהו, חו"מ, סי' רמא, אות ד; שו"ת יפה נוף, חו"מ, סי' נו; משכנות הרועים, מע' מ, אות ט; שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ח, סי' יט (בשם "הרבה פוסקים"); שו"ת דברי חיים, ח"א, חו"מ, סי' ד; שו"ת קרני ראם (אנקאווה), סי' כד; דין אמת דף א ע"ד (כמובא ביפה ענף, מע' מחילה, אות ה); רוב דגן (עטייה), קונטרס אות לטובה, סי' מב אות ב; שו"ת יוסף אומץ סי' מז, אות ה (ד"ה ועלה); מחנה דוד סי' ס (כמובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט); שו"ת קרית מלך רב ח"ב סי' יא (שהדעת נוטה לומר שהמוחל גמר בדעתו ומחל, כיון שהלוה מוחזק); שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט (גם בדעת ערך השלחן, חו"מ, סי' יב, פנים במשפט, יב, ס"ק יח, ושו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד, ח"א סי' לז).

עוד הסוברים כך: אור זרוע, ב"מ, סי' קפ, והגהות אשרי, ב"מ, פ"ה, סי' כא, מזכירים אפשרות שמלוה ימכור לישראל חוב שגוי חייב לו, ויאמר לקונה "אני מוחל לגוי על החוב ולא אודיע לו, ואתן לך מה שיתן לי", ובנוסח זה הובא בב"י, יו"ד, סי' קעג, ובש"ך, יו"ד, קעג, ס"ק ח; וזו מחילה שלא בפני הנמחל. שו"ת קרית מלך רב ח"ב סי' יא (כמובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות א), מוכיח משם שלדעתם מחילה כזאת מועילה מיד, שאל"כ נמצא שהנכרי חייב לו וממעותיו שהיו ביד הנכרי נותן לו יותר. אבל הוא דוחה, שדוקא שם, משום איסור רבית, גמר ומחל. יוסף אומץ שם דוחה את הראיה, שאולי המחילה מועילה רק כל זמן שלא חזר בו, ויש להניח שלא יחזור בו כדי שלא יעבור באיסור ריבית. אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות ד, דוחה את הראיה, שדוקא שם מועיל מפני שאינו מוחל על גוף החוב אלא רק מסלק את הזכות שיש לו בדיני ישראל שלא תועיל המכירה, וזה רק כדי להתיר איסור ריבית. עוד יש להעיר, שבתשובה מקבילה, בתשובות מיימוניות, ס' משפטים, סי' לא, כתוב "אני מוחל לך", כלומר לקונה, ולפי גירסה זו אין לדעת מה הם סוברים על מחילה שלא בפני החייב.

שו"ת יוסף אומץ, סי' מז, אות ה (=שיורי ברכה, חו"מ, סי' יב), דברי גאונים, כלל נז, אות א, ומטה שמעון, יב, הגה"ט אות כ, כותבים שלדעה (שנביא להלן) שמחילה בלב מועילה, כ"ש שמחילה בפה שלא בפני הנמחל, מועילה. ברכת משה, על מחנה אפרים, הלכות זכיה מהפקר, סי' יא, אות ב, כותב בנוסח מרחיב יותר: שהפוסקים שדנו האם מחילה בלב מועילה - בוודאי סוברים שמחילה שלא בפני החייב מועילה.

משפט שלום, רט, ד (דף עה), מוכיח משו"ת הרשב"א, המובא בב"י אהע"ז סי' צו (עמ' רלא), שמועילה מחילה שלא בפני החייב, שהרי הרשב"א עוסק באלמנה שמחלה על חלק מכתובתה, מפני שהיא תפסה נכסים מבעלה בחייו, ולא רצתה להישבע את השבועה שאלמנה צריכה להישבע, שלא נטלה מנכסיו, והתברר שהבעל מחל לה (בחייו) על מה שהיא תפסה משלו, ועלתה טענה שמחילתה היתה בטעות מפני שלא ידעה שהבעל כבר מחל לה, והרשב"א דוחה, שייתכן שידעה שהבעל מחל אלא שלא רצתה במחילתו - משמע שהמחילה של הבעל מועילה אף אם היא לא ידעה. אבל מחילת הבעל שם אינה ממש מחילה, שהרי האשה לא היתה חייבת להחזיר לו את מה שתפסה, אלא שהבעל היה רשאי לראות את התפיסה כפרעון חלק מהכתובה, ומחל על זכות זו.

אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות ד, מביא ראיה מתוספות, כתובות פט ע"ב (ד"ה יכול), שכתבו שאשה שאמרה "גירשני בעלי" והוא אמר "לא גרשתיה", אין לה כתובה מפני שאולי בעלה דובר אמת, וגם אין מזונות מפני שזה כמו טחול"ב; והרי יש אומרים שטחול"ב פטור מטעם מחילה, ושם מדובר שהבעל אינו שם, ואם כן מחילתה על המזונות היתה שלא בפניו, ואעפ"כ המחילה מועילה. הוא דוחה ראיה זו, ששם המחילה היתה בפני ב"ד, ואולי דוקא מחילה כזאת מועילה שלא בפני החייב.

ערך השלחן, חו"מ, יב, ס"ק ה (הובא בשו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, סי' ב, אות ה), כותב שלדעה שהפקר בינו לבין עצמו מועיל מהתורה (טור, חו"מ, רעג), גם מחילה שלא מפני החייב תועיל, כמו שהגהות אשרי ב"מ, פ"ה, סי' לב, משווה מחילה להפקר.

כסא אליהו, חו"מ, רמא, ד, כתב שמוכח משו"ת מהריב"ל ח"ד סי' טז, שמועילה מחילה שלא בנוכחות החייב. ולא ברור איך למד כך מדבריו.

מזל שעה הל' זכיה ומתנה פ"ח ה"ו (צד ע"ב) (הובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות א), וערך השלחן, חו"מ, יב, ס"ק ה, כתבו שזו גם דעת תוספות קידושין יט ע"א (ד"ה אומר), ורא"ש, קידושין, פ"א, סי' כה, שכתבו שמועילה מחילה לקטן משום שזו כמחילת שעבוד בעלמא, והרי קטן הוא כשלא בפניו (ב"ק קיב ע"א).

קבא דניחותא (סוף ס' שערי זיו, חלק ב), קושיה מו: [מביא את הספק של בית מאיר]. נראה שמחילה בע"כ מועילה רק בנוכחות הנמחל [ראה בשמו בענין מחילה בע"כ].

שו"ת חיי אריה (ליפקין), חו"מ, סי' ח, אות ג, מביא את הספק של בית מאיר אם היא מועילה.

שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט, כותב שאפילו תפס המלוה, מוציאים ממנו, ולא יכול לומר "קים לי" שהמחילה מועילה, מפני שלכל הפוסקים מועילה מחילה שלא בפני החייב.

ראיות שמועילה: בית מאיר, אהע"ז, קו, א, מוכיח שמחילה שלא בפני הנמחל מועילה, מרב נחמן בב"ב קלב ע"ב, שסובר שהמחלק נכסיו לבניו ונתן לאשתו קרקע כלשהי - איבדה כתובתה מטעם מחילה, מפני ששמעה ושתקה, וכתבו רא"ש, ב"ב, פ"ח, סי' לד, ונימוקי יוסף, ב"ב ס ע"א (בדפי הרי"ף), שהוא סובר שמדובר גם אם לא היתה שם, ומשמע שמדובר שגם כששמעה אח"כ ושתקה (שזו מחילה), לא היה הבעל לידה. כך הוכיח גם פנים במשפט, יב, ס"ק יח (מסומן יט), והוסיף שאף שבסוגיה שם נאמר שדין זה הוא "מקולי כתובה", והסביר רשב"ם, שבשאר נושים, רק מחילה בפירוש מועילה - זה נאמר רק לענין ששתיקה מועילה ואילו בשאר נושה צריך דיבור, אבל גם בשאר נושים, אם אומר בפירוש "מחלתי", מועיל גם שלא בפני החייב. אמרי בינה דיני דיינים סי' כ אות ד (הובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ח), דחה ראיה זו, ששם כתב לה קרקע כל שהוא, והוא כאילו קיבלה אותה על פרעון כתובתה ומתרצה בזה, ולכן מועיל, משא"כ במחילה בחינם.

כסא אליהו, חו"מ, רמא, ד, מוכיח שמועילה מחילה שלא בפניו, ממעשה אשת ר' עקיבא, בכתובות סג ע"א, שאמרה שהיא מוכנה שילך לבהמ"ד עוד 12 שנים, מכאן שזה נחשב רשות, אף שחשבה שאינו שומע, והרי רשות שאשה נותנת לבעלה לעזוב אותה היא מדין מחילה. שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ג, דוחה את הראיה מר"ע, על פי לחם משנה, הלכות אישות, טו, א, ומשנה למלך, הל' אישות פ"ו ה"י, שכתבו שמה שאשה הרשתה לבעלה שימנע עונתה, אינו בגדר מחילה אלא שכל זמן שהיא אינה תובעתו מותר לו להימנע, אבל בידה לתבוע כל עת שתרצה; ומאחר שאין זה מחילה רגילה, נדחית הראיה מר"ע, מפני שבאמת אילו הודיעה לו שהיא חוזרת בה, היה שב לביתו, ורק עד אז רשאי היה להמנע ממנה. עוד דחה על פי הדין (כתובות סב ע"ב) שמותר לתלמידים לצאת לתלמוד תורה כמה שנים שלא ברשות האשה, וא"כ מעיקר הדין היה רשאי ר"ע לצאת שלא ברשותה, ולא היה צריך מחילה ממש מצידה.

רוב דגן (עטייה), קונטרס אות לטובה, סי' מב אות ב, דחה את הראיה מאשת ר"ע, שאף שהיא לא ידעה שבעלה שמע, מכל מקום הוא שמע מפיה מאחורי הפרגוד. שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט, משיב על דחייה זו, שהסברה שלא תועיל מחילה שלא בפני החייב היא שאולי הנושה לא גמר ומחל, מפני שהוא חשב שהחייב אינו שומע, ולא משנה אם באמת החייב שומע.

ערוך השלחן, חו"מ, רמא, ד, מביא ראיה מהדין שמועילה מחילה מכללא, באלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה את כתובתה, וקל וחומר במי שמחל בפירוש ושלא בפני החייב. גם משכנות הרועים, מע' מ, אות כ, מביא ראיה זו מאלמנה ומטחול"ב שי"א שפטור מטעם מחילה.

גם שו"ת יפה נוף, חו"מ, סי' נו, מביא ראיה בדרך זו מהדין (כתובות צו ע"א; שו"ע, אהע"ז, צג, יד) שאלמנה שניזונית מהיתומים ושתקה שתיים או שלוש שנים ולא תבעה מזונות, מניחים שמחלה על המזונות, ואם לוותה מאחרים את המזונות אין זו מחילה, והרי היתומים לא יכולים לדעת אם מחלה (מכללא) שהרי אולי לוותה מאחרים, הרי שמועילה מחילה בלי ידיעת הנמחל; ואין לומר שבאמת השתיקה מועילה כמחילה רק אחרי שנודע ליתומים שלא לוותה, שהרי ר"ן על הרי"ף כתובות נה ע"ב (בדפי הרי"ף), ומגיד משנה, הלכות אישות, יח, כו, אומרים שמיד אחרי ששתקה שלוש שנים, גם אם תופסת משכון מהיתומים, הפסידה.

אפשר לדחות ראיות אלה, שבמחילה מכללא, יש אומדן דעת כללי שמחל, וכל אדם יודע על אומדן דעת זה, וזה יותר חזק ממחילה מפורשת שאינה ידועה לכל.

שו"ת יוסף אומץ, סי' מז, אות ה = שיורי ברכה, חו"מ, סי' יב, מביא ראיה מן האמור בקידושין לב ע"א, "דרב הונא קרע שיראי באפי דרבה בריה, אמר איזיל ואיחזי אי רתח", ומקשה התלמוד "ודילמא רתח וקעבר אלפני עיור", ומתרץ "דמחיל ליה ליקריה", ולדעת הריטב"א בחידושיו שם לא ידע הבן שמחל האב, וכן מוכח מספר חסידים סי' קנב, שלא כמו שכתבו תוספות שם (ד"ה דמחיל) שהיה מודיעו; הרי שלפי ספר חסידים והריטב"א מחילה שלא בפניו מועילה.

שו"ת יוסף אומץ, שם = שיורי ברכה, שם, מביא ראיה ממגילה כח ע"א, שמר זוטרא "כי סליק לפוריא הוה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן". אבל הוא דוחה (בד"ה אמנם אין) את הראיות מר"ע ורב הונא ומר זוטרא, שאמנם מוכח משם שמועילה מחילה שלא בפניו, אבל אולי יכול לחזור ממנה, ורבי עקיבא ידע שאשתו אינה חוזרת, וגם רב הונא רצה במחילה ולא חזר בו. שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ב, תמה על דחייה זו, שהרי אם מחילה שלא בפניו מועילה, אינו יכול לחזור בו לאחר שמחל, שהרי זכין לאדם שלא בפניו, ואין החייב מחוסר משיכה או קנין אחר.

שו"ת יוסף אומץ, שם (ד"ה ויש קצת) = שיורי ברכה, שם, מביא ראיה מדין חזקת קרקעות בשלוש שנים, שמועיל מפני שודאי ידע שהלה משתמש בקרקעו ומשלא מחה, הפסיד לעצמו; ואם במחילה שלא בפניו יכול לחזור בו, הרי יוכל לטעון "אמת ששמעתי ומחלתי לו אבל אח"כ חזרתי בי ובינתיים עברו השלוש שנים, ועתה אע"פ שעבר קצת זמן, פחות משלוש שנים, מחיתי קודם שיעברו השלוש שנים ומכאן מודעא שמחיתי"? אלא ודאי משמחל, אינו יכול לחזור בו.

דעה חולקת: מאירי, סוטה כה ע"א, פירש את דברי הגמרא על בעל שמחל לאשתו על קינויו (מה שקינא לה, שלא תסתתר על פלוני), "שהרשה לה להסתתר עם אותו שקינא לה". מדייק מזה שו"ת יוסף אומץ, סי' מז, אות ה (ד"ה ועלה) = שיורי ברכה, חו"מ, סי' יב, שלדעתו המחילה צריכה להיות כך שיאמר זאת לאשה. והוא דוחה, שהמאירי כתב כך מפני שאם הוא מחל על קינויו שלא בפניה ונסתרה ולא ידעה על המחילה, אמנם המחילה מועילה אבל צריכה כפרה, כמו שאמרו בנזיר כג ע"א על אשה שהפר לה בעלה ולא ידעה.

ראיות שלא מועילה: שו"ת יוסף אומץ, סי' מז, אות ה (ד"ה ועלה) = שיורי ברכה, חו"מ, סי' יב, מביא ראיה שמחילה שלא בפני החייב אינה מועילה, מלשון התלמוד בקידושין טז ע"א לענין מחילה על עבד עברי: "לימא ליה באפי תרי זיל, א"נ באפי בי דינא זיל", הרי שהקפידו שיאמר לעבד עצמו. והוא דוחה, שבקידושין נקטו חידוש, שאפילו לשון "זיל" היה מועיל אילולא שגופו של עבד עברי קנוי לאדון. אולי כוונתו היא, שלא דיקדקה הגמרא בלשונה, ונקטה "ליה" אף שזה מיותר, מפני שעיקר החידוש שהגמרא רצתה לחדש הוא שדי בלשון "זיל". מחנה דוד, אוהל ס (כמובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ד), דחה את הראיה מקדושין ע"פ תוספות שם (ד"ה לימא), שכתבו שקושיית התלמוד היא שאותו לשון שכתוב בשטר יאמר לו בע"פ - לכן נקט התלמוד לשון נוכח "זיל" כדוגמת לשון השטר.

בית מאיר אהע"ז, לח, לה (כמובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ח), הוכיח שלא מועילה מחילה שלא בפניו, ממבה שכתבו הפוסקים שם, שהמקדש על תנאי, ואח"כ ביטל את התנאי בינו לבינה לאחר כמה ימים, מקודשת סתם, ומשמע מזה שמועיל דוקא אם ביטל את התנאי בפניה. אבל הוא דוחה את הראיה - עיין שם.

שו"ת מהרש"ל (לנגסם), סי' לט: כסא אליהו הוכיח ממעשה ר' עקיבא שמועילה מחילה שלא בפניו, והביא דברי גאונים כלל נז מכאן ראיה שמחילה היא סילוק, שאילו היתה הקנאה, לא היתה מועילה שלא בפניו - יש לדחות, שאולי היא הקנאה, ובאמת לא מועילה אם הלווה אינו יודע כי אינו יכול לקנות אם אינו יודע, אבל אם הלווה יאמר שעמד מאחורי הגדר ושמע שהמלוה מוחל לו, והתכוון לזכות, המחילה מועילה (ואם המלוה אינו מאמין לו, יטיל חרם סתם), וכ"ש בדבר הנוגע באיסור (כבמעשה ר"ע), שנאמן, ולכן כיון שר"ע שמע שמחלה, המחילה מועילה.

[188] קרית מלך רב, ח"ב, סי' יא, מעלה סברה זו כסיבה שלא תועיל.

[189] סנהדרין כט ע"א; שו"ע חו"מ, פא, יא.

[190] שו"ע אהע"ז סי' מב, ג.

[191] שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט.

[192] שו"ע חו"מ, פא, ה.

[193] ראה לעיל, בפרק על מחילה שלא בלב שלם.

[194] רוב דגן (עטייה), קונטרס אות לטובה, סי' מב אות ב (הובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ט); שו"ת יוסף אומץ סי' מז, אות ה; שו"ת קרני ראם (אנקאווה), סי' כד; שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות א; משכנות הרועים, מע' מ, אות ט (הובא בשו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, סי' ב, אות ז).

[195] קרני ראם שם.

[196] משכנות הרועים שם; קרני ראם שם.

[197] בית מאיר אהע"ז, לח, לה. שם הוא העלה ספק האם מועילה מחילה שלא בפני החייב (ואילו בסי' קו, פסק שמועילה, כאמור). וראה בשמו בענין מחילת תנאי, האם מועילה מחילת תנאי שלא בפני הנמחל.

[198] שו"ת יוסף אומץ, סי' מז, אות ה (ד"ה ועלה) = שיורי ברכה, חו"מ, סי' יב.

[199] ברכת משה, על מחנה אפרים, הלכות זכיה מהפקר, סי' יא, אות ב; בארות שלמה, עמ' עג; תוספות חיים, סנהדרין, סי' ה.

על פי סברה זו, הסביר ערך השלחן, חו"מ, יב, ס"ק ה (הובא בשו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, סי' ב, אות ה), שגם לרמב"ם, הל' נדרים, ב, יד, ושו"ע חו"מ, רעג, שאומרים שלא מועיל הפקר בינו לבין עצמו, זה דוקא בהפקר, מפני שרק אם היה שם מישהו אחר שהיה יכול לזכות בו, יצא הדבר מרשותו, כמו שכתב רא"ש, נדרים, פ"ד, סי' יא, אבל במחילת חוב א"צ זכייה אלא די בסילוק שעבוד, ולכן תועיל שלא בפניו.

[200] ברכת משה, שם. תוספות חיים ובארות שלמה שם נקטו שייתכן שלשיטת ההקנאה לא מועילה מחילה שלא בפני החייב.

[201] שו"ת יפה נוף, חו"מ, סי' נו.

[202] שו"ע, חו"מ, פא, ה.

[203] שו"ת יפה נוף, חו"מ, סי' נו.

[204] ערוך השלחן, חו"מ, רמא, ד.

[205] אבל יש להעיר שלענין מתנה די בדעת המקנה בלי דעת הקונה - נימוקי יוסף, ב"ב כב ע"א, בדפי הרי"ף.

[206] שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות א. והוא אומר שמה שכתב שו"ת קרית מלך רב ח"ב סי' יא, שמחילה שלא בפניו מועילה מפני ש"אמר דבריו בפני עדים", אינו בדוקא.

[207] Release s. 26.

[208] שם הערה 34.

[209] ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שנייה, עמ' 222. הוא מציין: צלטנר, דיני החוזים א עמ' 72; ג' שלו, כריתת החוזה, ס' 79.

[210] שו"ת מהרי"ט ח"ב, חו"מ סי' מה (הובא בקצות החושן, יב, ס"ק א [שהובא בשו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ו, סי' סג], בשו"ת בית שלמה, סקאלא, חו"מ, סי' ס, בתשובת מהרי"ד (דנציג), חו"מ, סי' מה, באוהל תורה (בעריכת לפידות), תרפ"ו, סי' מא, באורח משפט (אנליק), סי' יב, ח (כא ע"ג), בעונג יו"ט, סי' קנט, בשו"ת חסד לאברהם (תאומים), מהדו"ת, חו"מ, סי' מב, בשו"ת חיים של שלום, טויבש, סי' פג, בשו"ת ברכת חיים, ירוחם, סי' נו, אות י, במשפט שלום, סי' רט, ד, דף עב ע"ד, וסי' רכז, ז, בחזקה רבה, אהע"ז, ח"א, הלכה מד (עמ' 138), בשו"ת אור לציון, חו"מ, סי' א, ובשו"ת מנחת יצחק, ח"א, סי' קיב, אות ז); שער משפט, סח, ס"ק א (שלכן שטר מחילה של הערכאות מועיל, מפני שיש אומדנא דמוכח שהוא מוחל, כיון שציווה לכתוב שטר מחילה); מקור ברוך (גינזבורג), ח"ב, סי' לג (עמ' שמח); שערי תורה (לעוו), ח"א, כלל ג, פרט ד, פרט ה, ופרט יב, אות כה; ערוך השלחן, חו"מ, יב, ח; חקרי לב, חו"מ, ח"א, סי' ו (הובא בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב דף ו ע"ד); שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ו, סי' צט; מאזניים למשפט - משנה אחרונה, סי' יב, ח; שו"ת חתם סופר, חו"מ, סי' נג; שו"ת מהר"י הכהן (רפפורט), מהדו"ת, חו"מ, סי' ו; נחל יצחק, סי' צח, ענפים ד-ה; שו"ת הליכות ישראל, סי' כז.

שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב (ד"ה ומ"ש רו"מ), בהגהה, מדייק כך גם משו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' קיב.

שו"ת מהרש"ם, ח"ה, סי' ד, ומשפט שלום, רט, ד, דף עב ע"ד, כותב שתשב"ץ, ח"א, סי' צה, סובר כמהרי"ט. התשב"ץ אינו עוסק במחילה אבל כותב באופן כללי (בעמ' רטז) שדברים שבלב הם דברים אם יש אומדנא דמוכח.

שו"ת הרמ"ע, סי' פט (עמ' קנט), כותב שמועילה מחילה גם אם לא הוציא דבר מפיו.

יש לדון בנפרד בשאלה מתי נחשב שיש אומדנא דמוכח שמחל - "מחילה בכללא".

ישועות יעקב, אהע"ז, לח, ס"ק טו, הסביר על פי דברי מהרי"ט את מה שכתבו תוספות, כתובות עג ע"א (ד"ה לא תימא), שמועילה מחילת תנאי מפני שבשעת קידושין התכוון לכך שיוכל למחול על התנאי - ברור לכל שלכך התכוון ולכן אינו דברים שבלב.

ר' נסים יצחק מזרחי, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב (ו ע"ד), מדייק כך מדברי תרומת הדשן, שו"ת, סי' שיז, שעסק במי שזן את חתנו, ואח"כ דרש ממנו תשלום על כך. אבל יש להעיר ששם אין זו מחילה, אלא מתנה.

שו"ת הרדב"ז, סי' אלף רסט (קצח), כותב שאם ראובן אמר לשמעון "הולך מנה זה לפלוני", ושמעון לקח את הכסף בשתיקה ואח"כ רוצה לתפוס את הכסף כפרעון לחוב שראובן היה חייב לו, ומודה שמתחלה לקח אותו לעשות שליחותו של ראובן או שיש עדים על זה, אינו יכול להחזיקו לעצמו. פנים במשפט, יב, ס"ק יז, מסביר שאע"פ ששתיקתו היתה רק מחילה בלב על זכותו לתבוע את חובו, הרדב"ז סובר שהמחילה מועילה מפני שיש אומדנא שמחל, מפני ששתיקה כהודאה, שראובן אומר לו להוליכו לפלוני, ושמעון שתק, ונחשב כאילו גם שמעון אמר שיוליך לפלוני. אבל הסברו קשה, מפני שא"כ מדוע היה הרדב"ז צריך את הודאת שמעון?

בכתובות עד ע"א נאמר שיבם שאמרו לו "חלוץ ליבמתך והיא תתן לך כך וכך", ("חליצה מוטעית"), מועילה החליצה גם אם לא תתן לו. אב בחכמה, דף כו ע"ג-ע"ד, מנמק, שהיבם מחל על התנאי בלבו, ומועילה מחילה בלב. כנראה, יש שם אומדנא שמחל.

משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפו, בהגהה: שער משפט, סח, ס"ק א, הקשה, בשטר מחילה של ערכאות, גם אם לא יועיל כקנין, יחול מטעם מחילה בלב, כי יש אומדנא שמחל בלב? ערך שי תירץ שכיון שהתכוון למחול ע"י קנין, הרי כשהתבטל הקנין, לא חלה המחילה. דבריו נסתרים משו"ת ר"י מיגאש סי' קו, הובא באמרי בינה דיני הלוואה סי' סג אות כ, ושו"ת מהרי"ק שורש יא, המובא ברמ"א רמא, ב. מ"מ משו"ת הרשב"א סי' אלף לג, על המתחייב לכתוב שטר מחילה, מבואר שלא כסברת שער משפט [שבכל שטר מחילה יועיל מטעם מחילה בלב].

למקורות כלליים שדברים שבלבו ובלב כל אדם יש להם תוקף - עיין אנציקלופדיה תלמודית, ע' דברים שבלב, הערה 20. למקורות שם יש להוסיף: תוספות גיטין לב ע"א (ד"ה מהו); חידושי הריטב"א, קדושין נ ע"א (ד"ה הא דאמרינן).

דעה חולקת: חידושי הריטב"א הישנים, ב"מ לד ע"ב (ד"ה אמר רב הונא) (הובא בשו"ת מהרש"ם, ח"ה, סי' כב, ובאורח משפט, אנליק, סי' יב, ח), כותב שבשומר ששילם על אבדן הפקדון, אין לומר שאינו צריך להישבע שבועה שאינה ברשותו מפני שבזה שבעל הנכס לקח את הכסף ולא ביקש שיישבע, מסתמא מחל על השבועה - אין לומר כך מפני שדברים שבלב אינם דברים. חקרי לב חו"מ ח"א סי' ו, הוכיח משם שהריטב"א סובר שלא מועילה מחילה בלב, גם אם יש אומדנא שמחל. אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות א, דוחה דיוק זה, שבריטב"א מדובר שלא מוכח שמחל, וגם אינו מודה שמחל. ר' חיים פלאג'י, בשו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ג (כב ע"א), דוחה, שכוונת הריטב"א היא שכיון שאיננו יודעים מה בלבו אין להוציא בדיינים אם לא ראינו שמחל, וגם לנמחל אסור לעכב את ממונו בטענה שמחל בלבו, מפני שמה שאינו נראה לעיניים אין לו תוקף. אבל ר' רפאל יוסף חזן, שם סי' ד (כה ע"א), כותב שאי אפשר להסביר כך את הריטב"א, שהרי אי-הידיעה שלנו אינה בגדר "דברים שבלב אינם דברים", שהרי גם אילו היו נחשבים דברים, לא היינו יודעים מה חשב בלבו, ואילו הריטב"א נימק מצד "דברים שבלב אינם דברים". שו"ת אור לציון, חו"מ, סי' א, דוחה את דיוקו של חקרי לב, ששם זה פקדון, שלא מועילה בו מחילה אלא מתנה (ראה בעבודתי על מחילת זכויות קנייניות), ולכן לא מועיל בלב. דבריו קשים: א) א"כ הריטב"א היה צריך לנמק מצד שזה פקדון ולא מצד שזה מחילה בלב, שהרי על פקדון לא מועילה אף מחילה בפה. ב) זאת לא מחילה על פקדון אלא על חיוב להישבע, שמועילה מחילה עליו.

בב"ב קלב ע"ב נאמר שהמחלק נכסיו לבניו בפני אשתו, ואשתו שתקה, איבדה כתובתה, מפני שמן הסתם מחלה, ואומרים כך מטעם קולי כתובה. רשב"ם ב"ב קלב ע"ב (ד"ה ומקולי), ונימוקי יוסף, ב"ב ס ע"א (בדפי הרי"ף), הסבירו שלכן מועילה מחילת הכתובה אף שלא מחלה בפירוש, אף שבחוב רגיל רק מחילה מפורשת מועילה; וזאת אף שהשתיקה יוצרת אומדנא דמוכח שמחל. פנים במשפט, יב, ס"ק יז, וערוך השלחן, חו"מ, רמא, א, מדייקים מזה שהרשב"ם סובר שלא מועילה מחילה בלב.

ערך השלחן, יב, ס"ק ח, מעלה אפשרות שלא מועילה מחילה בלב, ומה שאם אלמנה לא תבעה כתובתה כ"ה שנים מחלה, איבדה כתובתה מתוך הנחה שמחלה, הוא מקולי כתובה.

אוצרות יהושע, ב"ק סי' ז (עמ' רפד-רפו), וב"מ סי' כז אות א, כותב שזו גם דעת הרמב"ם, שהרי בהל' אישות, יז, יט, כתב שמחילה היא בדברים, משמע שבלב לא מועיל אפילו יש אומדנא.

עמדת ביניים - מחילה בלב מועילה רק אם יש מעשה המוכיח: שו"ת משפטי שמואל (קלעי), סי' סו (נא ע"ב), כותב שכל מקום שכתוב בתלמוד "מסתמא מחל" בלי מחילה בפירוש, הוא אם החייב עשה מעשה שלא היה ראוי שיעשה אילו לא מחל לו, או שהנושה עשה מעשה שמגלה שמחל, ואז דינו כאילו מחל בפירוש; והסביר שמה שאלמנה מפסידה את כתובתה אם לא תבעה אותה כ"ה שנים או אם בעלה חילק את נכסיו בפניה, אף שלא היה מעשה מוכיח - זה משום קולי כתובה, בצירוף עם אומדן הדעת שמחלה, משא"כ בחובות אחרים, שבהם צריך גם אומדן דעתו וגם מעשה. ר' נסים יצחק מזרחי, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב (ו ע"ג-ע"ד), מבין מזה שלדעתו מחילה בלב מועילה רק אם יש מעשה של הנושה או של החייב שמעיד שמחל בלבו, אבל בלי זה, גם אם יש הוכחה שמחל בלבו, אינה מועילה, שלא כמהרי"ט שסובר שא"צ מעשה אלא די בהוכחה.

[211] חידושי מהרש"ל, על הסמ"ג, עשה מח (הובא בחידושי הגרשוני חו"מ סי' יב, בשו"ת יוסף אומץ סי' מז אות ה (ד"ה וראיתי למהרש"ל) = שיורי ברכה, חו"מ, סי' יב, בשו"ת מעיין גנים (עבאדי) חו"מ סי' ט, בתשובת מהרי"ד [דנציג], חו"מ, סי' מה, בשו"ת ויאמר יצחק, ח"א, אהע"ז, סי' קכ, בעטרת צבי, יב, ס"ק ט, במקנה אברהם, מע' ל, אות קעז, בשו"ת קרני ראם, אנקאווא, סי' כ, דף כט ע"ד, וסי' כד, ובקצות החושן, יב, ס"ק א).

פנים במשפט סי' יב, אות יז, ושו"ת חקקי לב, ח"ב, חו"מ, סי' נב (קסח ע"א), אומרים שאפשר לטעון קי"ל שמועילה. שו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו (בסופו), כותב שמחילה בלב היא ספק בדין, ויש צד גדול לומר שמועילה, לכן יש לגלגל על הנושה שיישבע שלא מחל בלבו, או שיתן חרם סתם, במקום שיש להסתפק שמא שתיקתו היא מחילה.

שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קמז, כותב בפשטות שמחילה בלב מועילה, ואם גבה אח"כ, הוא "כמעט גזלן". אבל ראה להלן, שיש שהסבירו שכתב כך משום שעסק במחילה על ריבית, שדינה שונה ממחילה רגילה. דרכי חושן, ח"א, עמ' קמז, כותב שאין ראיה משאילת יעבץ, מפני שהוא רק אומר שאם הלווה לא תבע מהמלווה להחזיר את הריבית, זה מראה שמחל והמחילה מועילה (וכ"כ תומים סי' ט); וא"כ יש אומדנא שמחל, ובזה גם מהרי"ט מודה.

פני יהושע, ב"מ ל ע"ב, כותב בפשטות שמועילה מחילה בלב, אף שבנידונו לא היתה אומדנא שמחל.

השואל בשו"ת הרדב"ז, סי' רד, כותב שמי שנדר לחברו לפרוע חוב ביום פלוני, ויום זה נפל בשבת, והנושה מחל בלבו על החוב, החייב נפטר בכך; ושם לא היה אומדנא שמחל. כנראה, הוא נקט מחילה בלב, מפני שיש אומרים שאסור למחול בשבת (ראה בשער הראשון, פרק ו, 1), ויש מקום לומר שרק מחילה בדיבור אסורה ולא מחילה בלב, כמו שהרהור בעסקי חול מותר בשבת (שבת קנ ע"א).

שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' לז (לג ע"ג), מוכיח שהר"ן על הרי"ף, כתובות לג ע"ב (בדפי הרי"ף), סובר שמחילה בלב מועילה, שהרי הוא אומר לגבי המקדש אשה על מנת שהוא עשיר, ונמצא עני, וכדומה, ואמרה "בלבי היה להתקדש גם אם הוא באמת עני", שלא מועיל בתורת מחילת תנאי, מפני שהתנאי לא היה להנאתה, משמע שאילו היה התנאי רק לתועלתה היתה מועילה מחילה אף שמחלה בלבה ולא היתה הוכחה חיצונית לכך אילולא הודתה על כך. שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יג, דוחה ראיה זו, שכוונת הר"ן היא שאילו התנאי היה להנאתה, היתה מועילה מחילתה בלב אילו עמדה במחילתה עד שהביעה זאת בשפתותיה, ולא שעצם המחילה בלב היתה מועילה (אלא שאז מתעוררת הבעיה, שהמחילה בלבה היתה רק אחרי שכבר נתבטלו הקידושין מפני שהתנאי לא התקיים - ראה בעבודתי על מחילת תנאי). עוד דחה על פי המקנה, קונטרס אחרון, סי' לח, כד, האומר שמדובר שגילתה דעתה לפני הקידושין ובפני עדים שברצונה להתקדש לו בלי שום תנאי, וא"כ זאת לא מחילה בלב.

שואל ומשיב, מהדו"ה, סי' פח (דף צג ע"ג-ע"ד), כותב שהרי"ף, ב"מ ו ע"ב (בדפי הרי"ף), הסובר ששובר מועיל גם אם לא בא לידו של הנמחל - טעמו הוא מפני שהוא סובר כמהרש"ל שמועילה מחילה בלב, והרי נושה המצווה לעדים לכתוב שובר, בלבו למחול לחייב, ולכן המחילה מועילה גם אם לא הגיע השובר לחייב.

ר' אביגדור נבנצל, משפטי ישראל - דיני נזיקין (תשס"ג), עמ' 35, מבאר את הרא"ש, ב"ב, פ"ח, סי' לד, האומר שבריא שכתב את נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ושתקה, מאחר שיש בגמרא ספק האם בכך מחלה על כתובתה, מספק אינה יכולה לגבות - שטעמו הוא שאף שבדרך כלל אומדנא שהוא בספק אינו אומדנא מפני שאלו דברים שבלב (רא"ש ב"ב פ"ט סי' כג), מכל מקום מחילה בלב מועילה (גם אם אין הוכחה), ולכן כשיש ספק באומדנא של מחילה, זהו ספק בדין, והמוציא מחברו עליו הראיה.

חשק שלמה, יב, הגה"ט אות טז, כותב ששו"ת מהר"ם מינץ סי' טז, פוסק שמחילה בלב מועילה. אבל ר"י חזן, בשו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ד (כה ע"א), ושו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות טז, העירו שזה לא נמצא בשו"ת מהר"ם מינץ.

שער משפט, צח, ס"ק א, מדייק מב"ח, חו"מ, קמו, יד, שלדעתו מועילה מחילה בלב גם בלי הוכחה חיצונית. הראיה היא ממה שהב"ח כתב שבחזקה שאין עמה טענה, המערער צריך להישבע שלא מחל - וזאת אף שלא היה אומדנא שמחל. חושן אהרן, סי' צח, דוחה את הראיה, שבאמת במקרה של הב"ח היתה אומדנא שמחל, מפני שלא היה למערער שטר לסמוך עליו, וא"כ העובדה שלא מחה מוכיחה שמחל; ואין לומר שסמך על העדים שיודעים שהשדה שלו, מפני שהיה צריך לחשוש שמא לא יהיו כאן העדים כשיזדקק להם. דבריו קשים: אם יש אומדנא שמחל, מה תועיל שבועתו נגד האומדנא?

שו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו, כותב שזו דעת הג"א, ב"מ, פ"ד, סי' טו (הובא בש"ך חו"מ, רכז ס"ק ד), שבאונאה, גם אם שהה כדי שיראה לתגר, שאז הדין הוא שגם באונאה יותר משתות המקח קיים והקונה אינו מקבל חזרה את ההפרש מפני שמניחים שמחל - מכל מקום, אם לא שילם למוכר, יכול לעכב את הכסף בעד אונאתו, מפני שהוא נאמן לומר "לא מחלתי", במיגו שיכול לומר "שילמתי לך"; ולכאורה קשה, איך מועיל מיגו נגד האומדנא שמחל (כיוון ששהה ולא תבע), הרי זה מיגו נגד עדים? וצריך לומר, שמאחר שהכסף בידו, אין אומדנא ברורה שמחל, מפני שייתכן שלא מחל ומה שלא תבע עדיין הוא כיון שיש לו מיגו, והוא סומך על זה שיהיה נאמן במיגו (סברת משנה למלך, הלכות מכירה, טו, ג; אבל נתיה"מ רלב ס"ק א דחה אותה); ובכל זאת, מהגהות אשרי מוכח שאם מודה שמחל בלבו, גם אם הכסף בידו, מפסיד את אונאתו וצריך לשלם את כל המחיר שהסכימו עליו, מפני שמחילה בלב מועילה גם בלי אומדנא.

צבי גאון יעקב, סי' יג, עמ' 58, כותב שש"ך, חו"מ, יז, ס"ק טו, שכתב שתובע שלא טען טענה שהיה יכול לטעון, הדיין אינו יכול לחייב את הנתבע ע"פ טענה זו מפני שייתכן שהתובע מחל - ולכאורה קשה, הרי גם אם מחל, אלו דברים שבלב בלי הוכחה? מכאן שהש"ך סובר שגם מחילה בלב מועילה, וצבי גאון יעקב מסכים עמו.

שו"ת ושב הכהן סי' מה, בסופו (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רלב, ס"ק ד), הסתפק, לפי הטעם שלא מועילה מחילה סתמית באונאה ובמום מפני שמסתמא לא התכוון למחול (ראה להלן בענין מחילה שאינה קצובה) - מה הדין אם מודה שבשעה שמחל היה בדעתו למחול ורק עכשו הוא חוזר בו? האם מחילתו מועילה מפני שגילה שהתכוון למחול באמת, או שמא זה דברים שבלב ואינם דברים? ונשאר בצ"ע. בפשטות, הדין תלוי במחלוקת האם מועילה מחילה בלב במקום שאין הוכחה חיצונית.

שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יח, כותב שמאחר שדעת מהרש"ל מבוססת על שיטת הרשב"א וסיעתו שדברים שבלב מועילים אם אינם סותרים את מה שאמר בפיו (ראה להלן), וש"ך ונתיבות המשפט, חו"מ סי' רסט, הסכימו לרשב"א, וכן פסקו שואל ומשיב ואדר"ת ויוסף אומץ - הלוה המוחזק יכול לומר קים לי כמהרש"ל.

שו"ת אור לציון, חו"מ, סי' א, כותב שלכאורה יש הוכחה שהרמב"ם והשולחן ערוך סוברים שמועילה מחילה בלב גם אם אין לה הוכחה, שהרי רמב"ם, הלכות מכירה, טו, ג, ושו"ע, חו"מ, רלב, ג, כותבים שהקונה בהמה עם מום והשתמש בו, אינו יכול לחזור בו, שהרי מחל; משמע שגם אם לא נודע ברבים שהשתמש בו, מועילה המחילה אף שהיתה בלב. הוא דוחה את ההוכחה, שכיון שעשה מעשה, אין זאת נחשבת מחילה בלב, גם אם אף אחד לא ראה שהשתמש. נראה שכוונתו היא, שמי שיודע שהקונה השתמש (גם אם הוא יודע זאת רק מתוך הודאתו של הקונה), יודע שמחל.

בס' זכרון מנחם (מיארה), אחורי השער, מביא שכתב בעל נועם המצוות, שראוי שכל מחבר יכתוב בראש ספרו שהוא מוחל למי שירצה לומר דבר חידוש מהספר, שיוכל לומר אותו בשם עצמו, כדי שמי שיעשה זאת לא ייענש, ולא די למחול בלב, מפני שאנשים לא ידעו שמחל, ואם בכל זאת יאמר בשם עצמו נמצא עושה עבירה, כמו שאשה שנדרה והפר לה בעלה ולא ידעה ועברה על הנדר, נחשבת שחטאה (קדושין פא). כלומר, שהמחילה בלב מועילה, לעניין שהאומר לא עושה עבירה ממש, אלא שעדיין יש לו קצת עבירה מצד כוונתו הרעה. האמת היא ששם זה לא מחילה אלא מתנה - נתינת רשות לאחרים לומר דברים בלי הזכרת שמו, כמו באומר "אכול עמי".

הרחבה: שואל ומשיב, מהדו"ה, סי' פח (דף צג ע"ג), כותב שלמהרש"ל מועילה מחילה בלב גם אם השטר ביד הנושה, שהרי מהרש"ל הביא ראיה מאלמנה ששהתה כ"ה שנים, ושם השטר בידה.

תשובת מהרי"ד (דנציג), חו"מ, סי' מה, שו"ת חיי אריה (הורביץ-ליפקין), חו"מ סי' ג, אות ט, שו"ת הליכות ישראל, סי' כז, ואמרי איש (דדש), שו"ת, סי' לט, מביאים את שתי הדעות.

אמרי איש שם כותב שגם לדעה זו, אם רק חשב שימחל, אין החוב מחול.

ראיות שהיא מועילה: מהרש"ל שם (הובא בעטרת צבי, תשובות שבסוף הספר, לסי' יב) מוכיח מהדין שאלמנה שלא תבעה את כתובתה כ"ה שנים, הפסידה את כתובתה, מפני שמניחים שמחלה (כתובות קד ע"א), מכאן שמועילה מחילה בלב. שו"ת מהרי"ט ח"ב, חו"מ סי' מה (הובא בקצות החושן, יב, ס"ק א, בשו"ת בית שלמה, סקאלא, חו"מ, סי' ס, ובמשפט שלום, רט, ד, דף עב ע"ד), ר' יוסף חזן, בשו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ד (כה ע"א) (הובא בפנים במשפט, יב, ס"ק יז), ר' בנימין נבון, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ג, דף ח ע"א, וחקרי לב, חו"מ, ח"א, סי' ו (הובא בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב דף ו ע"ד), דוחים ראיה זו, ששם יש אומדנא דמוכח שמחלה.

ר"ב ליפקין, בהערותיו לתוספות הרא"ש, סנהדרין ו ע"א, הערה 228, דוחה דחייה זו, שמאחר שאין רגע מסוים שעליו נוכל לומר שמחל אז, אין לומר שזה מועיל משום אומדנא דמוכח. דבריו קשים, מפני שאם כן, גם אם נניח שמועילה מחילה בלב, קשה מדוע מפסידה כתובתה, הרי אין אומדנא שמחלה? אלא צריך לומר שיש אומדנא שבמשך הזמן הארוך שעבר, היה איזשהו רגע שמחלה, שאל"כ היתה תובעת את הכתובה, ולא היתה מחכה כל כך הרבה זמן.

על דחיית מהרי"ט וסיעתו קשה, איך הוכיחו תוספות, סנהדרין ו ע"א (ד"ה פשרה), שמחילה א"צ קנין, ממחילת אלמנה אחרי כ"ה שנים, אולי דוקא שם המחילה מועילה בלי קניין מפני שהיתה אומדנא שמחלה? אפשר לתרץ, שלענין הצורך בגמירת דעת (ובעדות על גמ"ד) אין סיבה שאם אנו מסיקים מהתנהגותו שהוא מוחל, יהיה עדיף מאילו אמר בפירוש שהוא מוחל. ההבחנה של מהרי"ט שייכת רק בענין מחילה בלב, שיש בה בעיה שדברים שבלב אינם דברים.

מעדני שמואל, סי' כח, אות א, משיב על דחיית מהרי"ט, שהוכחת מהרש"ל היא שאילו הדין היה שלא מועילה מחילה בלב מפני שמחילה היא הקנאה (ראה בשמו להלן שזה טעם השיטה האחרת), לא היינו יכולים לומר שזה שהאלמנה לא תבעה מראה שהיא מעוניינת להקנות את כתובתה, שהרי אולי היא רק רוצה שלא לתבוע, והדין היה צריך להיות שלא איבדה את כתובתה, שהרי אין כאן מחילה; אלא ודאי שמחילה היא הפקעה, ולכן די שהחליטה לא לתבוע עוד, ומאחר שמחילה היא הפקעה, גם מחילה בלב מועילה, גם כשאין אומדנא שמחל.

ערך השלחן, חו"מ, יב, ס"ק ח (הובא בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב, דף ו ע"ג), וסי' קעו, ס"ק ח, ושו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב (ד"ה ומ"ש רו"מ) בהגהה, דוחים את הראיה מאלמנה שלא תבעה כ"ה שנים - שרק שם בגלל קולי כתובה מחילה בלב מועילה. שו"ת יביע אומר חלק ז חו"מ סי' ג, אות ב, ואות יב, משיב על דחיית ערך השולחן, שמהרש"ל ידע שיש הבדל בין כתובה לחוב, אלא שסבר שאילו הדין היה שלא מועילה מחילה בלב כלל, לא היה מועיל השיקול של "מקולי כתובה" לענין שתיקת האלמנה כ"ה שנים, שהרי יש שם שני חסרונות: א) שלא מחלה בפירוש, ב) מחילתה שמכללא היתה רק בלבה.

משכנות הרועים, מע' מ, אות ב, מביא ראיה מגיטין נח ע"ב, ששם אומרים לעניין מי ששדדו ממנו את קרקעו ולא התלונן בערכאות, שממה שלא התלונן מוכח שמחל, וכן מדין טחול"ב שלפי חלק מהפוסקים, פטור מטעם מחילה - הרי שמועילה מחילה בלב. גם קובץ ביאורים עמ' סה, מביא את הראיה מטחול"ב. אוצרות יהושע, ב"ק סי' ז (עמ' רפד-רפו), וב"מ סי' כז אות א, דוחה את הראיה מטחול"ב, ששם זה יותר ממחילה בלב, מפני שכשתובעו חיטים, מונחת בזה אמירה שהוא מוחל על השעורים.

בית הלל סי' יב, סעיף ז (ד"ה הקצה"ח), מביא ראיה שהיא מועילה, ממה שנאמר כמה פעמים בתלמוד "משום יאוש בעלים נגעו בה", או "יאושי מייאש מיניה", כלומר גם אם לא שמענו שאמר "וי לחסרון כיס" אלא אומדים דעתו שהתייאש, מועיל היאוש. הרי שמחילה בלב מועילה. גם את ראיותיהם של משכנות הרועים ובית הלל אפשר לדחות כנ"ל, ששם יש אומדן דעת שגלוי לכל. ועוד, שייתכן שיאוש שונה ממחילה, מפני שיאוש אינו מוציא את החפץ מבעלות האדם, אלא רק מתיר לאדם אחר לקחתו, וזהו מצב ביניים שלא שייך במחילת חוב.

אבני החושן, סי' יב, ס"ק ד, מביא ראיה שמועילה מחילה בלב, שבב"ב כט ע"א אומרים (בהווה אמינא) שטעם חזקת שלוש שנים הוא מפני שבעל קרקע מוחל למי שאוכל פירות קרקעו למשך שנתיים ואינו מוחל למי שאוכלם שלוש שנים, ומקשה התלמוד, שא"כ כשהקרקע חוזרת אחרי שנתיים לא יצטרך להחזיר פירות; ולכאורה היה אפשר לתרץ, שאכן אין לומר ששנתיים בוודאי מוחל, אבל ייתכן שהוא מוחל, ולכן אין ראיה משתיקתו שהמחזיק קנה ממנו אלא ייתכן שהוא גזלן ובעל הקרקע שותק מתוך מחילה - וא"כ צריך להחזיר את הפירות שמא לא מחל לו? אלא כוונת הגמרא היא להקשות ממה נפשך: אם בעל הקרקע מחל על הפירות, תחזור בלי הפירות, ואם הוא אדם קפדן, ואינו מוחל, אי אפשר לומר ששתק מפני שמחל, אלא שתיקתו מראה שמכר לו, וגם אז לא יחזרו הפירות; ואם נאמר שמחילה בלב לא מועילה כשאין אומדנא, הקושיה לא קשה, שהרי אפשר לומר שזה אדם לא קפדן, ולכן אינה חזקה, ומכל מקום צריך להחזיר פירות מפני שיש שמקפידים וא"כ זה לא דברים שבלב כל אדם ואינה מחילה? אלא, מכאן שמחילה בלב מועילה.

שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סי' מה (ד"ה ונראה לי) (הובא בפנים במשפט, יב, ס"ק יז), מביא ראיה אחרת מאותה סוגיה, שמועילה מחילה גם אם אין אומדנא שמחל, ממה שסבר רבא בתחילה שבשנתיים מוחל בעל הקרקע, אלא שהמסקנה היא שאין הוכחה שהוא מוחל, ומה ששתק במשך שנתיים הוא משום שלא ראה צורך למחות, מפני שהקונה היה צריך להיזהר בשטרו - משמע שבאמת המחילה שבלב מועילה, אלא שהוא יכול לטעון שלא מחל כיון שאין הוכחה שמחל. אבל הוא דוחה ראיה זו, שמה שרבא סבר מתחילה שבשנתיים מחל, הוא רק לפני שידע את סברת "לא קפיד", וחשבנו שאילו לא מחל, לא ייתכן שיראה אדם אחר אוכל משדהו ושותק, ולכן יש הוכחה שמחל, ולכן המחילה מועילה; אבל למסקנה שאולי שתק משום שלא הקפיד, וסמך על כך שבעתיד יוציאנה ממנו, השתיקה אינה מחילה, וגם אם הוא מודה שבלבו מחל, יכול לחזור בו.

שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג, סי' טו, דוחה את הראיה ממה שמועילה מחילה בלב במחלק נכסיו לבניו, ששם מועיל מפני שזה דברים שבלבו ובלב כל אדם, ועוד שכתובה לא נגבית מחיים ולכן הוא כאילו לא התחיל החיוב עדיין, ולכן מועילה מחילה בלב.

[212] כך עולה מצירוף מה שכתב בשו"ת חיים ביד סי' נז (עב ע"ב-ע"ג), בשו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ג (כב ע"א), ובשו"ת חוקות החיים סי' סד.

[213] שו"ת סמיכה לחיים יו"ד סי' ד, דף כה ע"א (הובא בחיים ביד, שם, בחוקות החיים, שם, ובשו"ת תעלומות לב, ח"א, חו"מ, סי' ל). המחלוקת הובאה בשו"ת שמע אברהם, סי' לב (קב ע"ג-ע"ד).

שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות טו מביא את שתי הדעות; ובאות יט, כותב שאם רצה המלוה לנהוג לפנים משורת הדין, ולחוש לדברי שו"ת חיים ביד, ולפייס את הלוה בדברים עד שיתפשר עמו, תבא עליו ברכה.

[214] חידושי הרשב"א קידושין נ ע"א; שיטה לא נודע למי, קידושין מט ע"ב; תוספות יום טוב, מעשר שני, פ"ד מ"ז, לפי הבנת אמרי בינה, דיני נדרים, סי' כז (אבל דרכי חושן, ח"א, עמ' קנא, דוחה הבנה זו בתוספות יום טוב - עיין שם); נתיבות המשפט, רסט, ס"ק א.

[215] כך הסבירו: שער משפט, צח, ס"ק א (הובא בשו"ת הליכות ישראל, סי' כז); אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות א (הובא בדרכי חושן, ח"א, עמ' קנ), ודיני נדרים סי' כז (ד"ה ועיין תוספות יו"ט); ערך שי, חו"מ, יב, ח; ר' בנימין נבון, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ג (ח ע"ב); שו"ת מהר"ש מוהליבר, חו"מ סי' ט, על חו"מ סי' יב סעיף ח עמ' של ("חקרי הלכה"); פנים במשפט, יב, ס"ק יז; שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אותיות י-יא; ישועת דוד, חו"מ, יב, ח; שו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו.

אבל בענין הדעה האחרת, נביא הסברים לפיהם אי אפשר להסביר את מהרש"ל על פי הרשב"א.

[216] על פי דברי באר משה שנביא בהקשר תוספות גיטין לב.

[217] שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נה); אמרי בינה ח"ב דיני דיינים סי' כ אות ג; ברכת אברהם (ארלנגר), ב"מ סו ע"ב (עמ' שכח); מעדני שמואל, סי' כח, אות א (בשם ר"ח שמולביץ).

אבל שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יד, חולק על הסבר זה, וכותב שמאחר שהם דברים שבלב, אפילו לשיטה זו לא מועילה מחילה בלב.

קצות החושן, יב, ס"ק א (הובא בשו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד, ח"ב, סי' קפו, דף לד ע"ד, ובחלקת יוסף, סי' ל), דוחה את האפשרות להסביר שמחילה בלב מועילה מדין סילוק, שהרי בכתובות פג ע"א, נאמר שסילוק מועיל רק מנכסים שעוד לא באו לרשותו, כגון בעל שמסתלק מנכסי אשתו הארוסה ולא מנכסי אשתו הנשואה. מעדני שמואל, סי' כח, אות א, מעיר על כך ששם מדובר על נכסים בעין, שלא שייכת בהם מחילה אלא סילוק זכות הירושה לפני שבאה לידו, אבל על חוב בעלמא מועילה מחילה בתור סילוק. ישועת דוד, חו"מ סי' יב, סעיף ח, הבין שקצוה"ח סובר שמחילה בלב לא מועילה ואילו סילוק בלב מועיל. ישועת דוד עצמו כותב שאין הבדל, שהרי הענין ש"דברים שבלב אינם דברים" הוא שהחלטה זו שבלבו אינה החלטה באמת, ואין בדבריו ממשות מפני שאין בהם גמירת דעת, ואם כן אין הבדל בין אם זה מחילה על החוב או סילוק, שהרי גם במחילה אין גזיה"כ להצריך דיבור, שהרי די באומדנא דמוכח, ומצד שני גם בסילוק הסכמת הלב אינה נחשבת הסכמה. הוא מעלה אפשרות להסביר שקצוה"ח סובר שמחילה בלב לא מועילה מפני שהיא עושה חלות (וסובר שגם הרשב"א מסכים שדברים שבלב לא יכולים ליצור חלות גם אם אינם סותרים למעשה או לדיבור), ודוקא סילוק מועיל בלב מפני שאינו עושה חלות[!]. אבל הוא דוחה הסבר זה, שהרי קצוה"ח, רסט, ס"ק א, כתב שלא מועילה מחשבה לענין מגביה מציאה לחברו אף ששם המחשבה לא עושה את החלות, וזה מראה שקצוה"ח סובר שהחסרון בדברים שבלב הוא שההסכמה לא נחשבת הסכמה, וא"כ הדין צריך להיות שגם סילוק בלב לא יועיל. אבל הוא כותב שלפי נתיה"מ אפשר לחלק בין מחילה בלב לסילוק בלב בגלל הסבר זה, שהרי נתיה"מ כתב שלא מועילה מחילה בלב, ואילו בסי' רסט, ס"ק א, כתב על פי הרשב"א, שבמגביה מציאה לחברו מועילה מחשבתו - ההבדל הוא ששם חלות הקנין היא ע"י המעשה שלו ולא ע"י המחשבה, אבל במחילה, המחילה עושה את החלות כמו הפקר, לכן הסכמת לבו לא מועילה אף שהיא נחשבת הסכמה, ובזה סילוק דומה למגביה מציאה.

חלקת יוסף (ברקוביץ), סי' ל, מסביר שהמוחל בלב, ואינו רוצה בשעבוד גופו של החייב, פקעה ההתחייבות ממילא בלי שום הקנאה, וגם אם נאמר שסילוק רגיל (מחפץ) לא מועיל בלב, כאן זה יועיל, מפני שתלוי רק במחשבת לבו, שאם הנושה אינו רוצה בהתחייבות החייב, פקעה ממילא. הוא מסתמך על מה שהסביר (ראה בשמו בשער א, פרק ב), שמחילה מועילה בתור גילוי דעת הנושה שאינו רוצה בחוב, ואם הנושה אינו רוצה בחוב, אין קיום לחוב.

צבי גאון יעקב, סי' יג, עמ' 58, נימק, שבמחילה א"צ דיני קנין ודי בהיסח הדעת, ולכן מועילה מחילה בלב גם אם אין אומדנא שהתכוון בלשון מועילה, ואין בעיה של דברים שבלב, מפני שא"צ אמירה או לשון טובה, ודי בהיסח הדעת מהחוב.

דרכי חושן, ח"א, עמ' קמט, מעלה אפשרות להסביר על פי מאירי, קידושין נ, שכתב בהסברו השני שרק במקום שיש לאדם טענה מול אחרים, דברים שבלב אינם דברים, ולכן מועיל ביטול חמץ בלב; ואפשר שלפי זה מחילה תועיל בלב, שהרי אף שהמחילה נוגעת לאחר, הרי הנושה יכול להחליט עליה בעצמו. אבל יש להעיר שזה תלוי בשאלה האם מועילה מחילה נגד רצון הנמחל.

שו"ת מהר"ש מוהליבר, חו"מ סי' ט, על חו"מ סי' יב סעיף ח עמ' של ("חקרי הלכה"), מבאר בדרך אחרת, שדוקא הקדש והפקר ונדר אין מועילים במחשבה, מפני שיש לאדם זכייה בגוף הדבר ואינו יכול להוציאו מרשותו במחשבה לחוד, משא"כ בחוב שיש רק שעבוד על החייב ולא זכות בחפץ, מועילה אף מחשבה למחול על השעבוד.

ר' בנימין נבון, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ג (ח ע"ב), מבאר בדרך אחרת על פי רמ"א, חו"מ, רז, ד, שכתב שבמתנה דברים שבלב מועילים, והרי מחילה כמתנה, וא"כ מחילה בלב מועילה; ואף ששם הכוונה היא שדברים שבלב יכולים לבטל את המתנה, מכל מקום זה אמור גם בקיום מתנה בנותן או מוחל בלבו, מפני שהטעם הוא שדוקא במכר שקיבל כסף, מסתמא גמר והקנה אא"כ אמר בפירוש אחרת, משא"כ במתנה שאינו מקבל כסף. דבריו קשים, שהרי זו סברה לבטל מתנה ואי אפשר להשתמש בה לקיום.

[218] חידושי הרמב"ן, פסחים ב ע"א.

[219] שו"ת אור לציון, חו"מ, סי' א.

[220] ברכת אברהם (ארלנגר), ב"מ סו ע"ב (עמ' שכח). הוא מסתמך על קצות החושן, קסג, ס"ק א, שאומר שמועיל יאוש בחוב.

[221] שו"ת מהרי"ט ח"ב, חו"מ סי' מה (הובא בקצות החושן, יב, ס"ק א, בשו"ת חסד לאברהם (תאומים), מהדו"ת, חו"מ, סי' מב, בשו"ת זקן אהרן (ואלקין), ח"ב, סי' קמב, בשו"ת חיים של שלום (טויבש), סי' פג, בשו"ת תרשיש שוהם, סי' עא, בשו"ת ברכת חיים, ירוחם, סי' נו, אות י ואות יב, במשפט שלום, רט, ד, דף עב ע"ד, ובשו"ת מנחת יצחק, ח"א, סי' קיב, אות ז); שער משפט, צח, ס"ק א; נתיבות המשפט, יב, ס"ק ה; שו"ת בית שלמה (סקאלא), חו"מ, סי' ג וסי' ס; שו"ת מהרש"ם, ח"ד סי' צב, וח"ה, סי' ד, ומשפט שלום סי' רכז ס"ז, בהגה; מאזניים למשפט - משנה אחרונה, סי' יב, ח; חזקה רבה, אהע"ז, ח"א, הלכה מד (עמ' 138); אורח משפט (אנליק), סי' יב, ח (כא ע"ג); מקור ברוך (גינזבורג), ח"ב, סי' לג (עמ' שמח); שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג סי' טו; ערך שי, חו"מ, יב, ח; ערוך השלחן, חו"מ, סי' יב, ח, וסי' רמא, א; חקרי לב, חו"מ, ח"א, סי' ו; נחל יצחק, צח, ענף ד; שו"ת הרמ"ץ (ויטמאיר), יו"ד סי' פו; שו"ת בנין יחזקאל, סי' כד; שערי תורה (לעוו) ח"א כלל ג, פרט ד, פרט ה, ופרט יב אות כה.

פד"ר יג, עמ' 42: ר"ע יוסף [מזכיר את דעות מהרש"ל ומהרי"ט סי' מה].

שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג סי' טו: מחילה בלב לא מועילה, כמו שכתב קצוה"ח. נתיה"מ סי' יב כותב שמועילה באופן כמו "דור עמי". אבל אם זה דברים שבלב כל אדם, מועיל. ובכתובה בחיי הבעל מועילה מחילה בלב כי עוד לא התחיל החיוב.

שער משפט, צח, ס"ק א: יש ראיה שמועילה מחילה בלב, מב"ב כט ע"א [עיי"ש להוכחתו, ודוחה].

שו"ת חבצלת השרון, חו"מ, סי' ל, בסופו: [מביא את מחלוקת מהרש"ל וקצוה"ח על מחילה בלב. נתיה"מ כתב שעל העתיד לכו"ע פטור. לכן בנידוננו שהשוכר עשה תיקון על דעת לא לתבוע את המשכיר, המשכיר פטור.

שו"ת שי למורא (הגר), סי' מז, בהגהת בן המחבר: לפי רש"ל וחיים שאל סי' יב ושא"י ח"א סי' קמז, מחילה בלב מועילה.

שו"ת ברכת חיים, סי' נו, אות יב: גם מהרש"ל הבאומר שמחילה בלב מועילה, הוא רק אם מודה בכך. ומהרי"ט חו"מ סי' מה כותב שמועילה רק אם יש אומדנא שמחל.

שו"ת מהרש"ל (לנגסם), סי' לט: מש"כ דברי גאונים כלל נז שלדעה שמחילה היא הקנאה, לא מועילה מחילה בלב - לא נכון, אלא אם יש אומדנא דמוכח שמחל, מועילה כמו אילו מחל בפניו והתכוון לזכות, כי כיון שיש אומדנא, הוא יודע שמחל, והוא כאילו מחל בפניו.

ערך שי, יז, יב, כותב שמחילה בלב מועילה רק אם יש אומדנא ניכרת לכל.

שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סי' מה: (ד"ה ועדיין) באשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, ואמרה ראו מה שהניח לי בעלי, השביחה לעצמה, והגמרא (ב"ב קמד ע"א) מסבירה שהחידוש הוא שלא אומרים שהיא מחלה. [כוונתו להוכיח משם שמחילה בלב מועילה, שהרי לפי ההו"א של הגמרא, היתה כאן מחילה אף שלא אמרה דבר אלא כך חשבה].

יש לקשר זאת לדברי ש' אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, עמ' 154 ועוד, באופן כללי, שגמירת דעת פועלת רק אם היא ברורה לעין כל, על פי מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, כלומר לא משנה מה באמת חשב בלבו. וכן במשפט הישראלי, דברי ג' שלו, חוזים, מהדורה שניה (תש"ן), עמ' 86, שבודקים גמירות דעת באופן אובייקטיבי, היינו מה מבין צופה מן הצד, ולא באופן סובייקטיבי, מה באמת חשב האדם עצמו. וראה בפרק על מחילה מכללא, לגבי מיגו נגד אומדנא, שצריך גם את הצד הסובייקטיבי, שבאמת מחל בלבו, וגם הצד האוביקטיבי, שזה ניכר לכל.

שו"ת מהר"י הכהן (רפפורט), ח"א, חו"מ, סי' ט: קצוה"ח כותב שלא מועילה מחילה בלב.

פנים במשפט, יב, ס"ק יז, מסביר זאת על פי שו"ת מהרי"ט חו"מ סי' ק, שכתב שלא צריך שהתובע יאמר לשון מחילה בפירוש, ודי שיאמר דברים המוכיחים שמחל, משמע שצריך דיבור, ולא מועיל בלב.

ר' יחיאל בסאן, בשו"ת מהרי"ט, חו"מ, סי' ט, כותב לענין יורש המוחל לעצמו על כתובת אמו, שהוא צריך למחול בפיו, מפני שדברים שבלב אינם דברים. יש להסביר, שאין אומרים ששם יש הוכחה חיצונית שמחל, מצד שברור שירצה למחול לעצמו - מפני שאולי לא רצה למחול, שהרי בכך הוא מזיק למי שקנה את הכתובה מאמו.

שער משפט, צח, ס"ק א (הובא בשו"ת בנין יחזקאל, סי' כד, בשו"ת תרשיש שוהם, סי' עא, ובשו"ת הליכות ישראל, סי' כז), כותב שזו גם דעת שו"ע, חו"מ, צח, א, שכתב שאם עברו כמה שנים ממועד יצירת החוב והנושה לא תבעו, עדיין החייב חייב, והנושה אף אינו צריך להישבע שבועת היסת שלא מחל, אף שרמ"א, חו"מ, עה, יז, אומר שכשיש רגלים לדבר, חייב שבועת היסת גם בטענת ספק, וכאן יש רגלים לדבר שמחל, כמו לענין אלמנה ששהתה כה שנים - הטעם הוא כשיטת מהרי"ט, שלא מועילה מחילה בלב אם אין אומדנא דמוכח, וכאן גם אם באמת מחל לו בלב, אינו מחול כיון שאין אומדנא. אבל חושן אהרן, סי' צח, מסביר בדרך אחרת מדוע א"צ להישבע - מפני שאין אפילו רגלים לדבר שמחל, מפני שאולי שתק מפני שסמך על שטרו.

שו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו, כותב שדין זה תלוי בתירוצים שונים בתוספות: מהר"י בתוספות גיטין לב ע"א (ד"ה מהו), בהסברו הראשון, עולה שביטול גט בלב יועיל, אלא שחכמים תיקנו שלא יועיל; ולפי זה מחילה בלב תועיל. אבל בהסברו השני כותב הר"י שהגילוי לא יועיל, ולפי זה לא מועילה מחילה בלב. ואילו מתוספות גיטין לג ע"א (ד"ה רבי) משמע שגם ביטול בפני עד אחד לא מועיל מעיקר הדין מפני שאין דבר שבערוה פחות משנים, א"כ ק"ו שביטול בלב לא יועיל, וזו שיטה שלישית, וטעמה כסברת פני יהושע גיטין לב, שכיון שבתחילה היו פיו ולבו שוים לעשות את השליחות, מחשבתו שאח"כ לא יכולה לבטל את הדיבור שמקודם; ולפי זה תועיל מחילה בלב, שהרי אינה נוגדת דיבור שקדם לה; ואין לומר שהמחילה נוגדת דיבור קודם, היינו החוב, שהרי א"כ גם מחילה בדיבור לא תועיל מפני שדיבור לא יכול לעקור מעשה והחוב נעשה ע"י מעשה כגון הלוואה, אלא על כרחך זה לא נחשב עוקר דיבור קודם, מפני שמתחילה נעשה החוב לטובת הנושה, שיחזיק בו כל זמן שירצה, אבל כשימחל ויסתלק מהחוב, משם ואילך אין לו חוב, וא"כ גם מחילה בלב תועיל.

שו"ת הרדב"ז, סי' תרעח, עוסק באשה שלא היה אומדנא דמוכח שמחלה, וכותב שגם אם תאמר שהיה בדעתה למחול, לא מועיל עד שתאמר בפירוש "אני מוחלת". הרי שהוא סובר שלא מועילה מחילה בלב בלי אומדנא. אבל אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות א (הובא בדרכי חושן, ח"א, עמ' קנג), דוחה שייתכן שכוונת הרדב"ז באומרו "היה בדעתה למחול" - היא שהיה בדעתה לומר בפירוש "אני מוחלת", ועדיין לא אמרה זאת ועדיין לא גמרה בדעתה למחול, ואז גם למהרש"ל אין תוקף למחילה.

שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יט, כותב שאם כבר קיבל הנושה את חובו והוא המוחזק, יכול לטעון קים לי כדעת רוב האחרונים שמחילה בלב לא מועילה.

ר' נסים יצחק מזרחי, בשו"ת בני בנימין, חו"מ, סי' ב (ו ע"ד), מעלה אפשרות שגם מהרש"ל מסכים למהרי"ט, וכשכתב שמחילה בלב מועילה, התכוון למצב שיש אומדנא דמוכח, כמו באלמנה ששהתה כ"ה שנים, שמשם הוכיח את דבריו. גם שו"ת בנין יחזקאל, סי' כד, כותב שמהרש"ל סובר כמהרי"ט, שהרי הוא עצמו בים של שלמה, ב"ק, פ"ג, סי' לד (הובא בישועת דוד, חו"מ, יב, ח), כתב לגבי טענו חטים והודה בשעורים, שאין לומר שפטור מטעם מחילה, מפני שלא מועילה מחילה בלב, מפני שלא גמר ומקנה כיון שלא הוציא את הדברים בפיו; וכדי ליישב את הסתירה בדבריו צריך לומר כמהרי"ט (אבל יש להעיר שבטחול"ב, יש אומדנא שמחל). שו"ת אור לציון, חו"מ, סי' א, מיישב את הסתירה, שרק בטחול"ב לא מועילה המחילה, מפני ששם מדובר בפקדון שלא מועילה בו מחילה. הסברו קשה, מפני שא"כ היה לים של שלמה לנמק מצד שזה פקדון. על סתירת יש"ש לדבריו שנביא להלן שמועילה מחילה בלב, העיר שו"ת תרשיש שהם חו"מ סי' עא (הובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות טו-טז). שו"ת אבני נזר, אהע"ז, סי' תיט, אות ב, כותב בשם מהרש"ל בב"ק שמועילה (!) מחילה בלב.

שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג, סי' טו (הובא בשו"ת בהליכות ישראל, סי' כח), כותב שקונה שאמר למתווך "לא אתן לך שכר תיווך" (לפני שהמתווך עשה לו את השירות) והמתווך שתק, לא אומרים ששתיקתו כמחילה, מפני שמחילה בלב לא מועילה; ומנמק בכך את ש"ך סי' פא ס"ק ט, האומר שבחוב ברור לא אומרים ששתיקה כמחילה - מפני שמחילה בלב לא מועילה. נראה שכוונתו היא שבמקרים אלו אין הוכחה שמחל, ולכן גם אם באמת מחל בלבו, אין לכך תוקף.

הבחנה: שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ה, סי' פח (דף צג ע"ג), עושה הבחנה: בעקרון לא מועילה מחילה בלב, מפני שזה דברים שבלב, אלא שהיא יכולה לחול בתורת סילוק (אפשרות שהעלה קצות החושן - ראה להלן), ואמנם סילוק לא מועיל לדבר שכבר הגיע לידו (כפי שהעיר קצות החושן), אבל מועילה מחילה בלב על כתובה בתורת סילוק, מפני שהראנ"ח סובר שבדרבנן מועיל סילוק (ראה בפרק על מחילת זכות עתידית, שהראנ"ח כנראה דיבר על זכות עתידית!), והרי כתובה היא דרבנן; וכן מועילה מחילת אלמנה על מזונות, לפי הר"ן ומגיד משנה שסוברים שמזונות אלמנה הם מדרבנן; ועוד, מאחר שכתובה לא ניתנה לגבות מחיים, מועילה מחילה בלב בחיים מדין סילוק, וכן באלמנה שמחלה בלב אחרי מותו, מאחר שהתובעת כתובתה מפסידה מזונות, לא יכלה לתבוע את הכתובה מפני שהיתה מפסידה מזונות, וכאילו לא הגיע זמן הכתובה, ולכן מועילה מחילת הכתובה בתורת סילוק (כך נראית כוונתו).

שו"ת חיים ביד, סי' נז (עב ע"ג), כותב שאם חבירו בייש אותו, וגמר בלבו למחול לו, מועילה מחילה בלב לכל הדעות, והמבייש פטור מעונש בגין הביוש, שהרי בענייני הכבוד המדומה, ראוי לאדם למחול על עלבונו.

ראיות שלא מועילה: קצוה"ח, יב, ס"ק א, מוכיח שמחילה בלב אינה מועילה, מן האמור בב"מ יח ע"א, שהמוצא שובר, לא יחזיר ללווה, שמא נמלך המלוה והחליט שלא לתתו ללווה; משמע שהתכוון לתת את השובר - כלומר, מחל ללווה בלבו - וחזר בו, ואם מחילה בלב מועילה, מה בכך שחזר בו, הרי הלווה פטור, וצריך לתת לו את השובר? אלא, מאחר שהיא בלב, אינה מועילה, מפני שהיא דברים שבלב; ואין אומרים שניכר לכל שמחל שהרי כתב שובר, מפני שהרואה יכול לחשוב שלא התכוון למחול בשעת כתיבה אלא בשעת נתינת השובר ללווה, והרי לא נתן לו.

בית הלל סי' יב, סעיף ז (ד"ה הקצה"ח), דוחה ראיה זו, ששם הכוונה היא שמתחילה לא מחל, אלא חשב שהלה לא חייב לו עוד, ולכן כתב שובר, ואח"כ נמלך ובדק בחשבונותיו ומצא שטעה בחשבונו הראשון, ולכן גם אם מתחילה מחל לו, זו מחילה בטעות, שאינה מועילה.

מעדני שמואל, סי' כח, אות א, דוחה את הוכחת קצות החושן בדרך אחרת: ששם לא מחל מחילה מוחלטת בלבו, אלא חשב למחול אח"כ, והכין את השטר למחול בו אח"כ, ועדיין לא מחל, ולכן זה לא מועיל; ורק אם מחל בלבו מחילה מוחלטת, שגמר בלבו שהוא מסתלק מחוב זה ולא יתבענו יותר, מחול, למהרש"ל. הוא מביא ראיה להבנה זו מרש"י, ב"מ כ ע"א, שאומר (כפי שהסביר אותו ש"ך, חו"מ, סו, ס"ק לה) שנתינת השובר מהאשה לבעל היא מחילה על הכתובה - אבל עצם כתיבת השובר אינה מחילה מפני שהיא רק הכנה שאח"כ תמחל.

בדומה דוחה שו"ת מהר"ש מוהליבר, חו"מ סי' ט, על חו"מ סי' יב סעיף ח עמ' של ("חקרי הלכה"), שמחשבה מועילה (למהרש"ל) רק אם גמר ומחל בלבו, אבל אם גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא בשפתיו, המחשבה לא מועילה; ושם שכתב שובר, הרי לא גמר בלבו למחול כבר אז, אלא גמר בלבו לתת לו שובר, ולכן כל זמן שלא נתן לו, לא נמחל.

גם דרכי חושן, ח"א, עמ' קמז-קמח, וישועת דוד, חו"מ, סי' יב, ח (יג ע"ב), וחידושי הרי"ם, חו"מ, צח, ס"ק ב (ברמז), דוחים את הוכחת קצוה"ח ממוצא שובר, שהכותב שובר אינו מתכוון למחול מיד, אלא מכינו לשעת הפרעון. דרכי חושן מוסיף, שגם קצוה"ח מוכרח לומר כך, מפני שגם אם מחילה בלב לא מועילה, הרי כתיבת שובר היא מעשה. הוא מסביר, שאף שלרי"ף, ב"מ ו ע"ב (בדפי הרי"ף), ששובר מחילה מועיל גם אם לא בא ליד החייב, הרי כתב נתיה"מ, לט, ס"ק יד, שגם לרי"ף זה מותנה בכך שיהיה פרעון, א"כ שובר אין הנושה מתכוון שהמחילה תחול מיד אלא בשעת הפרעון.

שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סי' מה (ד"ה ונראה לי), מביא ראיה מקידושין מט ע"ב, ששם נאמר בענין מקדש אשה על תנאי כגון שאמר "ע"מ שאין לי בנים", ולא התקיים התנאי, כגון שבאמת יש לו בנים - שגם אם אמרה "בלבי היה להתקדש לו בכל מקרה", אינה מקודשת; וקשה, הרי היא יודעת שמחלה על התנאי, וא"כ באמת היא מקודשת, ומדוע מותרת להינשא לאחר? אלא, המחילה אינה מועילה מפני שדברים שבלב אינם דברים. וראה להלן/לעיל, שהר"ן הסביר שהמחילה לא הועילה מפני שהתנאי לא היה לתועלת האשה, ושייתכן שהר"ן כתב כך כדי להסביר מדוע מה שהיא אומרת שמחלה בעבר, לא מועיל כמחילה חדשה מעכשו.

חידושי הרי"ם, חו"מ, סי' צח, ס"ק ב, מביא ראיה מהדין שנתבע יכול לדרוש מהנושה "אשתבע לי דלא פרעתיך", ולא מצאנו שנתבע יוכל להשביע את התובע שלא מחל לו בלבו, מכאן שגם אילו מחל לו בלבו, לא מועיל. אבל יש להעיר שגם לא מצאנו שיכול לדרוש ממנו להישבע שלא מחל בדיבור, שהיא בודאי מועילה.

שער משפט סי' צח, ס"ק א (הובא בחושן אהרן, יב, ח), מביא ראיה מב"ק צג ע"א, ששם נאמר שהאומר "קרע כסותי", הקורע חייב, אבל אם שאלו "ע"מ ליפטר", ואמר "לאו", מפרשים שהתכוון בתמיה, ופטור; ולכאורה קשה, למה כשאמר "לאו" זה יותר גרוע מאילו לא שאל אותו בכלל אם התכוון ע"מ ליפטר? אלא, ההבדל הוא, שאם אמר "קרע כסותי", חייב, מפני שלא ניכר מלשונו אם התכוון למחול, ואף שיש קצת אומדנא שהתכוון למחול, הרי דברים שבלב אינם דברים; אבל אם שאלו "ע"מ ליפטר" ואמר "לאו", ויש ספק האם התכוון ברצינות או בתמיה, המוציא מחברו עליו הראיה, ואומרים שהתכוון למחול, וזה לא דברים שבלב, מפני שמה שחשב בלבו בא לפרש את מה שאמר "לאו", ומצב כזה לא נחשב דברים שבלב, כפי שכתב הר"ן, קידושין מט ע"ב. שו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו, דוחה את הראיה, שב"קרע את כסותי" סתם לא נפטר מפני שבעל הבגד נאמן לטעון "התכוונתי שיקרע ע"מ שישלם", מפני שהנזק הוא ודאי והפטור מספק ואין ספק מוציא מידי ודאי; משא"כ אם אמר הקורע "ע"מ לפטור", ובעל הבגד אמר "לאו", שאז הקורע גילה את דעתו שאין רצונו לקרוע ולשלם, לכן אילו בעל הבגד התכוון שישלם היה לו לומר לו בבירור שרוצה שישלם, וכשאמר לשון "לאו", לשון נבוך, נשארים דבריו שאמר ע"מ לפטור; ובכלל, הוא כותב, שם זה לא מחילה אלא נתינת רשות לעשות בממונו דבר מסוים.

מקור ברוך (גינזבורג), ח"ב, סי' לג (עמ' שמח), מביא ראיה מב"ק כז ע"א, ששם הגמרא מוכיחה שהמניח גחלת על בגד של אחר, ונשרף, חייב מפני שלא אמר לו בעל הבגד "ע"מ לפטור", מהדין שהאומר "קרע כסותי" ואם לא אמר "ע"מ לפטור", הקורע חייב; וקשה, הרי בב"ק צג ע"א נאמר שב"קרע כסותי" חייב רק אם בא לידו בתורת שמירה, אבל בסתם פטור גם בלי "ע"מ לפטור", ובמקרה בגחלת בעל הגג לא היה שומר? ולפי שיטה זו מיושב, שדוקא אם אמר בפירוש "קרע", זוהי מחילה בפה ולכן הקורע פטור גם בלי "ע"מ לפטור", אם אינו שומר, אבל בגחלת לא מחל בעל הבגד בפירוש, אלא רוצים לפטור מפני שבשתיקתו הראה שמחל, ובזה לא מועילה מחילה מפני שהיא בלב, ולכן חייב גם אם לא בא לידו בתורת שמירה. דבריו קשים, מפני שא"כ מה הגמרא מביאה ראיה מ"קרע כסותי", הרי החיוב שם הוא מטעם אחר, ועוד שמהרי"ט מודה שמועיל אם יש אומדנא שמחל, וכאן בשתיקתו הראה שמחל.

נחל יצחק, צח, ענף ה, מביא ראיה מדין מוכר שטר ומחלו, ודוחה - עיין שם.

[222] מהרי"ט שם.

[223] מהרי"ט שם; חקרי לב שם; שו"ת בית שלמה, חו"מ, סי' ג; קצות החושן סי' יב ס"ק א.

[224] שער משפט, צח, ס"ק א, ושו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יא, מדייקים שזו דעת הריטב"א והר"ן, שהרי חידושי הרשב"א קידושין נ ע"א, כתב מכוח קושיה מנזיר ב ע"א, שדברים שבלב אינן דברים רק אם הם נוגדים מה שאמר בפיו, אבל כל שהדברים שבלבו אינן סותרים את מעשיו, הם דברים; ואילו חידושי הריטב"א, קידושין נ ע"א, ור"ן על הרי"ף, קידושין כ ע"ב (בדפי הרי"ף), הקשו מנזיר שם, ותירצו ששם אלו ידות נדרים שריבתה אותן התורה, ומוכח שחולקים על הרשב"א הנ"ל, וא"כ לדעתם לא מועילה מחילה בלב. יביע אומר מדייק כך גם מהר"ן על הרי"ף, פסחים, ב ע"א (בדפי הרי"ף), שהקשה איך מועיל ביטול חמץ בלב, הרי דברים שבלב אינן דברים, ולא תירץ ע"פ סברת הרשב"א. ישועת דוד, חו"מ, יב, ח (יג ע"ד), ושו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו, דוחים את ההוכחה מהר"ן בפסחים - עיין שם. ישועת דוד כותב שרבינו תם, המובא ברשב"א שם, סובר שדברים שבלב אינם דברים גם אם אינם סותרים את דיבורו.

האדר"ת, בקונטרס "את דבר המשפט" (נדפס בטור מהד' אל המקורות), סי' יב, מיישב דעה זו גם לרשב"א האומר שדברים שבלב מועילים אם אינם סותר את מעשיו שבפועל - שגם במחילה בלב, כיון שאסור לנושה להשהות בידו שטר פרוע (או מחול), הוא כאילו עושה מעשה שמראה שאינו מוחל (ולכן מותר לו להחזיק בשטר), וגם כשאומר אח"כ שכבר מחל לו בלבו, אינו נאמן, שהרי לדבריו הוא רשע, שעבר על האיסור להחזיק שטר פרוע, והרי אין אדם משים עצמו רשע, ולכן אלו דברים שבלב שאינן דברים. שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יד, מקשה על הסברו, שלפיו כל הפוסקים הללו מדברים דוקא בהלואה בשטר, וזה דוחק. ולכן הוא מסביר שיטה זו על פי הראשונים שסוברים שגם אם אין מעשיו סותרים למחשבתו, דברים שבלב שאינם דברים, כאמור.

ר' יעקב דוד אילן, בס' זכרון שחר אורך, עמ' רסג, כותב שגם לרשב"א, לא מועילה מחשבה ליצור חלות כגון מחילה, גם אם אינה סותרת את דיבורו.

חושן אהרן, סי' צח, כותב שאין ראיה למהרש"ל מהרשב"א, מפני שהרשב"א מדבר רק במקום שיש אומדנא שמוכיחה על מה שחשב בלבו, ואז זה מועיל אם אינו סותר את דיבורו (עיין שם, שהוא מביא ראיות שזו כוונת הרשב"א). גם שו"ת ברכת חיים (ירוחם), סי' נו, אות י, כותב שגם לרשב"א לא מועילה מחילה בלב; אבל לא הסביר מדוע.

דרכי חושן, ח"א, עמ' קנ, כותב שנתיה"מ פסק שלא כמהרש"ל, אף שבסי' רסט הסתמך על הרשב"א, מפני שהוא סובר שלרשב"א מועילה מחשבה רק אם היתה החלטה גמורה, ודרכו של אדם שהוא משייר לעצמו אפשרות לחזור ממחשבתו, עד שיעשה מעשה מוכיח; ובמוציא ממון מרשותו צריך גמירות דעת ולכן לא מועילה מחשבה בעלמא, ולכן לא מועילה מחילה בלב.

נחל יצחק, צח, ענף ג, כותב שגם לרשב"א לא מועילה מחילה בלב, מפני שמה שלדעתו מועילים דברים שבלב שאינם סותרים לדיבורו הוא במקום שהיה לנו ספק מה דעתו, כגון בנזיר עובר לפניו ואמר "אהא" (עיין שם, שמוכיח שזו דעת הרשב"א), אבל במחילה לא נולד לנו שום ספק כיון שאין שום סימן חיצוני שמחל.

[225] אמרי בינה ח"ב דיני דיינים סי' כ אות ג; שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב (ד"ה ומ"ש רו"מ), בהגהה; מעדני שמואל, סי' כח, אות א.

סברה זו יכולה לשמש תשובה לסברת בית הלל סי' יב, סעיף ז (ד"ה זכינו), האומר שדוקא הפקר והקדש לא מועילים במחשבה אלא צריך דיבור מפני שצריך להוציא את הדבר מרשותו, אבל במחילה, שהחייב מוחזק, ייתכן שמועילה בלב. התשובה היא שגם מחילה היא הקנאה, הוצאת רכוש מבעלות הנושה.

חלקת יוסף (ברקוביץ), סי' ל, כותב שלפי מחנ"א, הכותב (בתחילת דבריו) שלריטב"א לא מועילה מחילה בלי רצון הנמחל מפני שהיא הקנאה, גם לא תועיל מחילה בלב.

אמרי בינה מוסיף, שאע"פ שמסקנת מחנה אפרים הל' זכיה מהפקר סי' יא, היא שאף לשיטה שמחילה היא הקנאה, היא מועילה גם בעל כרחו של הנתבע, משום שמחילה היא הקנאה דממילא - בכל זאת מחילה בלב לא מועילה, כיון שהיא הקנאה, וצריך שידע הנתבע שהתובע סילק את רשותו ואת זכותו ממנו, וכל זמן שלא ידע הנתבע, המוחל יכול לחזור בו. שו"ת דמשק אליעזר חו"מ סי' נה, מקשה על אמרי בינה, הרי כמו שאין צורך להסכמת הנתבע משום שמחילה היא הקנאה דממילא, כך גם ידיעתו אינה נחוצה. שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות יד, מביא ראיה מחידושי הרשב"א, קידושין כג, האומר שמאחר שעבד משתחרר בע"כ, גם בהיעדרו מזכים לו.

[226] שו"ת דמשק אליעזר חו"מ סי' נה (הובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ג, אות טו). על פי זה יישב את דברי שאלת יעבץ ח"א, סי' קמז, שאומר שאם הלווה מחל בלבו, מחול.

[227] לדוגמה, שו"ת תרשיש שוהם, סי' עא, מדייק משאילת יעבץ שם, שלדעתו מועילה מחילה בלב בכל חוב, אף שהוא עסק בחוב של החזרת ריבית.

ב"ח, חו"מ, ט, ב (הובא בתומים סי' ט, אורים, ס"ק ב), כותב שאף שריבית יוצאה בדיינים, בכל זאת אם לא תבע אותה הלווה, אין חיוב על המלווה להחזיר, מפני שאומדים את דעת הלווה שמחל על הריבית. הרי שלדעתו מועילה מחילה בלב על הריבית אם יש אומדנא.

אוצרות יהושע, ב"מ סי' כז אות א (עמ' תד), כותב שזה גם טעמו של רש"י (הובא בט"ז יו"ד קסא ס"ק ג) הסובר שמוציאים את הריבית בדיינים מהמלוה רק אם הלווה תובע. אבל הוא כותב שחידושי הרשב"א ב"מ סא (שלא מצאנו), סובר שגם אם הלווה לא תבע את הריבית, מוציאים מהמלוה. והוא מנמק שהרשב"א סובר שכאן אין אומדנא שמחל, שהרי אולי מה שלא תבע את הריבית הוא מפני שהתבייש כיון שהמלוה עשה לו טובה.

[228] כנה"ג, יו"ד, קס, הגה"ט, אות יט.

[229] שו"ת באר משה (דנושבסקי), חו"מ, סי' טו.

[230] כתובות קד ע"א.

[231] הוא מסביר, שמה שכתבו תוספות, גיטין לב ע"א (ד"ה מהו), לענין גילוי דעת בגט, שאם נודע גילוי הדעת רק לאחר זמן, לא מועיל למפרע - הוא משום ששם נתגלה הדבר רק אחרי שכבר נמסר הגט, שאז כבר לא יכול לבטל את הגט. משא"כ במחילה, שהגילוי בא בזמן שעדיין ראוי למחילה, יועיל למפרע.

[232] שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד, ח"ב סי' קפו (לד ע"ד).

[233] אורח משפט (אנליק), סי' יב, ח (כא ע"ג).

[234] תוספות, גיטין לב ע"א (ד"ה מהו).

[235] רמ"א, יו"ד, רנח, יג.

[236] הגהות אמרי ברוך, על הרמ"א שם (נדפס בסוף השולחן ערוך הנפוץ).

[237] שו"ת מראה יחזקאל (הוכברג), ח"א, סי' לד. הוא אינו דן במקרה שהמוחל אינו מוחזק (שהוא המקרה הרגיל, ואליו מתייחס מה שכתבנו בתחילה פסקה זו), אבל הדעת נותנת שאז אסור לו (כלפי שמים) לתבוע את חובו, וממילא בית דין לא יזדקק לו.

[238] Am Jur Waiver s 209.]].

[239] ר' מרדכי קלעי, בשו"ת מקור ברוך סי' ל (מה ע"ד); אבני מילואים, סי' ל, ס"ק א, וסי' צג ס"ק ז (הובא במערכת הקניינים, סי' ח, עמ' כ, ובשו"ת אז נדברו, חלק יב, סי' כא, עמ' מד); חידושי הרי"ם, חו"מ, סז, י, ס"ק ז; אורח משפט (אנליק), סי' יב, ח (כב ע"א); קובץ שיעורים, כתובות סי' רצו; אמת ליעקב (קמינצקי), נשים, עמ' מב; צבי גאון יעקב, סי' יג, עמ' 58; קבא דקשייתא, סי' מו, בהשמטות (נדפס בגליון, במהד' תשמ"ה).

חידושי הרא"ה, כתובות נג ע"א (הובא בר"ן על הרי"ף, כתובות יט ע"ב, בדפי הרי"ף), וחידושי הריטב"א, כתובות נג ע"א, בשם י"א, אומרים שביהודה, שנהגו שהיתומים יכולים לתת לאלמנה את כתובתה על כרחה כדי להיפטר ממזונות (כתובות נב ע"ב), אם מוחלת על כתובתה, אין לה מזונות, מפני שאם נאמר שיש לה מזונות, הרי תוכל למחול על כתובתה ותקבל מזונות, ותעקוף בכך את תקנתם. והרי ברור שהיתומים היו מתנגדים למחילה אילו היתה גורמת לכך שבזה יתחייבו לשלם לה מזונות. מכאן הוכיחו אבני מילואים, צג ס"ק ז, שו"ת אבני נזר חו"מ סי' נד (וחוזר על דבריו בסי' קסד), אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות ב (הובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ח), קבא דקשייתא, סי' מו, שו"ת חיי אריה (ליפקין), חו"מ, סי' ח, אות א, דברי התורה, חו"מ סי' יב, ס"ק א, ודרכי חושן, ח"א, עמ' קנג, שלפי הרא"ה מועילה מחילה נגד רצון הנמחל.

אור הלבנה, ח"ד, עמ' קז, כותב בפשטות שמועילה מחילת מלווה נגד רצון החייב.

צמח ארז, ב"מ י ע"א (עמ' תיא), כותב שתוס' קידושין יט סוברים שמחילה מועילה בלי רצון הנמחל.

אורח משפט שם מיישב בכך את קושיית קצוה"ח סי' לז, ס"ק י, על מה שנאמר בב"ב מג ע"א, שבני העיר שנגנב ס"ת שלהם, יסתלקו שנים ויהיו דיינים - הרי הגנב לא יסכים לקבל את חלקם, כדי שלא יוכלו להעיד נגדו? התירוץ הוא על פי חידושי הרשב"א שם, שכתב שהוא מטעם מחילה (חידושי הרשב"א, ב"ב מג ע"א, נקט אפשרות שהכוונה היא שיסתלקו וימחלו על חלקם, ואפשרות אחת שיסתלקו ויתנו את חלקם לבני העיר; אבל יש להעיר ששו"ע, חו"מ, לז, יח, נוקט שהסילוק מועיל רק עם קנין, וזה ע"פ דברי הגמרא "שקנו מידו", וא"כ זה בעצם הקנאה, שבוודאי אינה מועילה בעל כרחו), והרי מחילה מועילה אף נגד רצונם.

בענין מחילת תנאי נגד רצון הנמחל, ראה בעבודתי על מחילת תנאי.

צבי גאון יעקב שם מסביר בזה מדוע שו"ע, חו"מ, עה, יא, פוסק שראובן האומר לשמעון "אני חייב לך" והשיב שמעון "אינך חייב לי", פטור בתורת ודאי (ראה על כך בפרק על מחילה בטעות), ואינו כשתי הודאות סותרות של נותן ומקבל (גיטין מ), שזה ספק, מפני שאי אפשר שיקנה מעכשו נגד רצונו, והדיון הוא רק על העבר, ובזה יש ספק מפני שלא ידוע עם מי האמת; משא"כ כאן, שאף שחברו לא רוצה את המחילה, היא מועילה נגד רצונו.

חוסן ישועות (מייזלש), יבמות נב ע"ב, כותב שבמחילה א"צ את דעת הזוכה, גם אם נאמר שבמתנה צריך שהמקבל יתכוון לקנות. אבל אין ללמוד מדבריו שהמחילה תועיל גם אם הנמחל יביע התנגדות, מפני שהוא רק אומר שא"צ שהנמחל יתכוון לזכות.

שו"ת בית יוסף דיני כתובות סימן ד (הובא בשו"ת גינת ורדים אהע"ז כלל ד סימן ה), תמה איך מועיל מה שהיה נהוג לכתוב בכתובה, שהבעל לא יוכל לפתות את אשתו למחול, ואם תמחל עקב פיתויו, המחילה תהיה בטלה (ראה בעניין תנאי שלא יוכל למחול). מכאן שהוא סובר שמועילה מחילה גם אם הנמחל מתנגד, ולכן לא היה יכול לומר, שתנאי זה מועיל מפני שיש בכך הודעה מראש שהבעל (הנמחל) מתנגד למחילה.

שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד, ח"א, סי' כג (יא ע"ד), וצבי גאון יעקב שם (ברמז) מוכיחים שמחילה נגד רצון החייב מועילה, מזה ש"טענו חיטים והודה לו בשעורים" פטור, ורש"י ותוספות ב"ק לה ע"ב, כתבו שהוא מטעם מחילה, שהתובע מחל לו על השעורים, אף שהנתבע אינו רוצה במחילה, שהרי הודה שהוא חייב שעורים.

באר אלחנן, סי' יט, אות ב, מסביר על פי דעה זו מדוע מועילה מחילת נחבל לחובל על התשלומין, אף שכתוצאה מכך יחויב החובל מלקות (ראה בשער הראשון, פרק ו, בענין קלב"מ), ומן הסתם החובל מתנגד למחילת הממון.

[240] הגדרה זו כתב גם קצות החושן, פו, ס"ק י, לענין אחר.

[241] אבני מילואים, צג ס"ק ז.

[242] שערי ישר, שער ה, פרק ה (עמ' יד).

[243] קובץ שיעורים, שם. וכן נימק אמת ליעקב שם, שדי בסילוק הנושה. וכן נימק קבא דניחותא (סוף ס' שערי זיו, חלק ב), קושיה מו, שלמלוה יש רק שעבוד, והכסף ברשות הלווה, והמלווה מסתלק, וממילא הדבר שלו, מפני שמחילה היא סילוק כמו שהסביר מחנ"א. וכן נימק קבא דתירוצא שם, שמחילה היא סילוק.

[244] מחנה אפרים, הלכות זכיה מהפקר, סי' יא (הובא באורח משפט, אנליק, יב, ח, דף כא ע"ד, בשו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, סי' ב, אות ד, בחקרי לב, יו"ד, ח"ד [במהד' ביטון], סי' פג-פד, אות עה, עמ' רנב, בשו"ת אז נדברו, חלק יב, סי' כא, עמ' מב, בשו"ת אבני נזר, חו"מ, סי' נד, במשנת ר' אהרן, קידושין, סי' יב, אות ד, בבאר אלחנן, סי' יט, אות ב, במעדני שמואל, סי' כח, אות א, ובבארות שלמה, עמ' עג); צבי גאון יעקב, סי' יג, עמ' 58; קונטרסי שיעורים, קידושין, שיעור ז, אות ו; שו"ת משנה הלכות, ח"ו, סי' סט, ושיעורי משנה, פסחים ב ע"א, עמ' ד; קובץ שיעורים, קידושין, סי' קכג; קהילות יעקב, סנהדרין, סי' ה; שיעורי ר' דוד פוברסקי, סנהדרין ו ע"א, אות קג; דרכי חושן, ח"א, עמ' קנג.

כמו כן, שו"ת אבני נזר חו"מ סי' נד (וחוזר על דבריו בסי' קסד), מסביר שיכול למחול כשהלווה אינו רוצה, אף שאין מזכים לאדם בע"כ, מפני שהוא יכול לסלק את עצמו - ודבריו מתאימים לשיטה שמחילה היא סילוק.

כמו כן, חלקת יוסף (ברקוביץ), סי' ל, כותב שלפי מה שהסביר שמחילה מועילה בתור גילוי דעת הנושה שאינו רוצה בחוב (ראה בשמו בשער הראשון), ואין תוקף לחוב שהנושה אינו רוצה בו - לפי זה היא מועילה גם נגד רצון הנמחל.

[245] גם במחילה שניתנת בתמורה למשהו שהחייב נתן לנושה, אפשר לומר שהמחילה היא חד צדדית, אלא שניתנת תמורה כנגדה בפעולה נפרדת, כפי שהערתי בשער א, פרק ב, 1.

[246] דברי משפט, ח"ז, עמ' קמ.

[247] עיין אנציקלופדיה תלמודית, ע' זכין, ליד ציוני הערות 28-27.

[248] מחנה אפרים, הל' זכייה מהפקר, סי' יא, בסיום דבריו (הובא בשו"ת יד יוסף, דייטש, סי' קטו, בדמשק אליעזר סי' נה, במשנה כסף, על הלכות שמיטת כספים, חלק ב, על סי' סז, י, פנים חדשות אות יג, ס"ק ו, ביביע אומר שם, אות ה, ובאמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות ב, בחלקת יוסף (ברקוביץ), סי' ל, בנחל יצחק, עג, יט, ענף ו (ומביא ראיה לכך), במשכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפה, בהגהה, וע"י ר"ש דיכובסקי, לדוד עד עולם, עמ' 111).

אבל האחרונים הנ"ל (בהערה הקודמת) הביאו את תחילת דבריו של מחנה אפרים ולא את סופם, כנראה משום שקשה להבין מה בכך שזו הקנאה דממילא.

דרכי חושן, ח"א, עמ' קנג, כותב שמחנ"א נשאר בספק בזה.

דברי התורה, יב, ס"ק א, מוכיח שהמחילה כאן מועילה גם לשיטת ההקנאה, שהרי הריטב"א סובר שמחילה היא הקנאה (כפי שראינו בשער הראשון), ומכל מקום מוכח מדבריו הנ"ל בכתובות נג, שמועילה נגד רצון הנמחל.

נחל יצחק, עג, יט, ענף ו, מביא ראיה לדברים אלו של מחנה אפרים - עיין שם.

מחנה אפרים הוכיח שהקנאה דממילא מועילה גם נגד רצון המקבל, מהאמור בקידושין כג ע"א "כסף קבלת רבו גרמה לו", שאם אדם אחר נתן כסף לאדון כדי לפדות את העבד, הוא משוחרר גם לר' מאיר האומר שחוב הוא לעבד לצאת לחרות, ואף שאין חבין לאדם שלא בפניו, כאן זה מועיל, מפני שהאדון אינו משמש שליח לעבד (שאת זאת אינו יכול לעשות בלי הסכמת העבד) אלא הוא נוטל את הכסף לצורך עצמו, וממילא קונה העבד את גופו. אבל אהלי אהרן ח"א סי' יד, דוחה את ההוכחה על פי הר"ן והרשב"א שם שהסבירו שהטעם שמועילה הקנאה בע"כ בעבד ע"י כסף, הוא כמוסבר שם, שכיון שקונהו בעל כרחו, גם מקנהו בעל כרחו, וא"כ אין ראיה משם למקרה אחר. שו"ת בן פורת חלק א, סי' יא (נב ע"ב), דוחה את ההוכחה, שהטעם בעבד הוא שהאדון יכול לשחררו על כרחו, ולכן יכול גם לחוב לו ע"י קבלת כסף הפדיון, מה שאין לומר כן במחילה.

[249] דברים אלו הפוכים מדברי אור לציון, שער א, פרק ג, 1, שכתב שלדעת הריטב"א אין צורך שהנושה יקנה [בפתח] אלא צריך שהחייב יזכה; כאן מחנה אפרים אומר שדי שהנושה יקנה [בפתח] ואין צורך שהחייב יזכה.

[250] שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ח.

[251] רשב"ם ב"ב קלח ע"א; חידושי הרשב"א, קידושין כג.

[252] משכנות הרועים, מע' מ, אות ט. אבל יביע אומר כותב שההנחה של משכנות הרועים, שבמחילה אין משום "שונא מתנות יחיה", אינה ברורה. ראה עוד בסמוך, שבן פורת אומר ש"שונא מתנות יחיה" אמור גם במחילה.

[253] דובב שפתי ישנים, עמ' 142.

[254] שו"ת בית יצחק, אהע"ז, ח"א, סי' קיב, אות ו.

בית יצחק שם מקשה, א"כ מדוע המודה במקצת בחיוב בשטר לא נשבע מצד שזוהי כפירת שעבוד קרקעות (ב"מ ד ע"ב), הרי יכול הנושה למחול על השעבוד נגד רצון החייב, והרי כתבו תוספות ב"מ ד ע"ב (ד"ה אין, הראשון) שאם מחל על השעבוד, חייב הלווה להישבע? הוא מתרץ, שאחרי שתבע, שכבר הופטר הלווה מלהישבע, כבר לא מועילה מחילה לחייבו שבועה.

[255] ראה על כך בעבודתי על מחילת זכויות קנייניות, שער ב.

[256] אמת ליעקב (קמינצקי), נשים, עמ' מג. משום כך הוא מתקשה בדברי התוספות שם, שאם מחל הנושה, על החייב להישבע - הרי החייב לא ירצה את המחילה כדי שלא יצטרך להישבע, וא"כ המחילה בטלה (בפשטות התשובה היא שהחייב רוצה במחילה, מפני שעדיף לו שהשעבוד יפקע, משיופטר משבועה); וכותב שדוחק לפרש שתוספות לא התכוונו למחילה לאחר שנוצר השעבוד אלא להתנאה מראש שלא יהיה שעבוד קרקעות.

אבל אח"כ אמת ליעקב מעלה אפשרות שמחילת שעבוד מועילה בלי קניין, וא"כ היא אכן תועיל בלי הסכמת החייב, כדעת בית יצחק.

אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות ב, כותב דבר הפוך, בדעת ההפלאה: שאף שההפלאה סובר שאין מועילה מחילה נגד רצון הנמחל, כפי שנראה בסמוך, הוא מסכים שאם הנושה מוחל רק על שעבוד הנכסים, ויישאר חוב על גופו של החייב, מועיל אף נגד רצון הנמחל, מפני שזה רק סילוק שעבוד. בכך הוא מיישב את מה שכתב הפלאה סי' צו ס"ק כד, שאשה יכולה למחול על שעבוד הנכסים של הבעל כלפיה (בגין כתובתה) ועי"ז יתחייב הבעל להישבע לה, מפני שכבר לא יהיה כפירת שעבוד קרקעות או הילך, אף שמן הסתם הבעל לא יסכים למחילה מפני שאינו רוצה להישבע.

[257] שו"ת שפת הים (מיו), יו"ד, סי' כב, דף פו ע"א; שו"ת בן פורת, ח"א, סי' יא, דף נב ע"ב (במסקנתו), ובספרו גליוני הש"ס, גיטין לו ע"א; הפלאה, כתובות נג ע"א (ד"ה גמרא) (הובא בדובב שפתי ישנים, עמ' 141) (ולכן תמה על הרא"ה שהובא לעיל); ערך השלחן, יב, ס"ק ח (כמובא ביביע אומר שם, אות ט); משפט שלום, רט, ד (דף עה), בדעת תשובת הרשב"א, המובאת בב"י אהע"ז צו (עמ' רלא) (הכותב "אני אומר שהאשה ידעה ולא רצתה במחילתו").

גם כנסת הגדולה, חו"מ, שלד, הגהות בית יוסף, אות ט, בסופו, כותב שאין מועילה מחילה שהנמחל מתנגד לה, אלא שהדוגמאות שהוא נותן הן: בעל בית המוחל לשוכר על דמי השכירות, או מלמד המוחל למעסיקו, או להיפך; ובדוגמאות הללו יש סיבה מיוחדת להתנגדות, כיוון שייתכן שמחילת חיובו של הנמחל תגרום גם להפקעת זכותו הנגדית - לדוגמה, אם בעל הבית מוחל לשוכר, ייתכן שבכך תיפסק זכות השוכר לשהות בבית.

מערכות דברי אמת, ערך מחילה, אות ו, כותב שזו דעת שו"ת המבי"ט ח"א סי' שיד. אבל לאמיתו של דבר מדובר שם שהמוחל אמר מראש שאינו רוצה את המחילה, וזו כעין מסירת מודעא על מחילה שימחל בעתיד.

יביע אומר שם, אות ט, כתב שהמוחל בעל כרחו של החייב, ותפס הנושה, יכול לומר קים לי כדעה שאינה מועילה.

שו"ת חיי אריה (ליפקין) חו"מ, סי' ח, אות ב, מדייק ממה שכתב בית מאיר, אהע"ז, לח, לה, שיש מקום לומר שמועילה מחילה שלא בפני החייב משום "דמסתמא ניחא ליה" (ראה בפרק על מחילה שלא בנוכחות החייב), משמע שהתנגדות החייב מבטלת את המחילה.

משפט שלום שם כותב שזו גם דעת שו"ת מהר"ם לובלין סי' מז, ושער משפט, כב, ס"ק ה. אבל לאמיתו של דבר, בנידונם מדובר במחילה חלקית, והחייב לא רצה לקבל את המחילה מפני שרצה שהנושה ימחל לו עוד, ולא היה מוכן להתחייב תמורת המחילה החלקית, לשלם לנושה את יתרת החוב. אין ללמוד משם לנידוננו, שהחייב מתנגד למחילה מתוך רצון שחיובו יימשך, לטובת הנושה.

שו"ת מהרשד"ם, אהע"ז, סי' קעט, מביא את הכללים של דחיית מתנה (אם המקבל שתק בעת המתנה, חזקה שהסכים לה; ואם אחר כך הביע התנגדות בלשון עתיד, אין זה מועיל לבטל את המתנה, אלא זה נעשה הפקר; ורק אם נקט לשון עבר, שמשמעותה הודאה שלא הסכים למתנה, המתנה בטלה), לגבי נידונו: אשה שאמרה בפני עדים שקיבלה את כתובתה, שבכך זכה הבעל בכתובה במתנה, ושתק הבעל אז ואח"כ הביע התנגדות. למעשה זו מחילה על חיוב הבעל לתת לה את הכתובה, ומשמע שסובר שלא מועילה מחילה נגד רצון החייב. אבל במקרה שם היתה גם מתנה ממש, אם היו נכסים משועבדים לכתובה או מיוחדים לכתובה, שבמחילת האשה על הכתובה, הנכסים הללו מוקנים לבעל כמתנה ממש, ואולי לכן הזכיר דיני דחיית מתנה.

שער משפט, יז, ס"ק ו, כותב שתובע שמחל לנתבע על חלק מהחוב, והלה לא הסכים למחילה כי רצה להיפטר גם משאר החוב, המחילה לא חלה, כי מה שמחילה מועילה בלי קנין הוא כי הכסף ברשותו ורשותו קונה לו, וכאן הנתבע לא התכוון לקנות ורשותו לא קונה לו (תוס' ב"ב נד ע"א, ד"ה אדעתא). משמע מדבריו שמחילה נגד רצון הנמחל לא מועילה אא"כ עשה קנין.

הוכחות שאינה מועילה: אורח משפט (אנליק), סי' יב, ח (כב ע"א) מביא ראיה לדעה זו: בב"מ ו ע"א אומר אביי ששומר (לדוגמה) אינו חשוד לגנוב את הפקדון, אלא "חוששים שמא יש לו ספק מלוה ישנה עליו" ושהוא מעכב את הפקדון כתשלום על אותו מלוה, ולכן הוא צריך להישבע שאינה ברשותו וכו', ומצד שני אינו חשוד על השבועה, ולכן יכול להישבע. נימוקי יוסף, ב"מ ב ע"ב (בדפי הרי"ף) (הובא בדרישה, חו"מ, צב, ס"ק ה, ובתומים, צב, ס"ק ד), חידושי הר"ן, ב"מ ו ע"א, וחידושי הריטב"א החדשים, ב"מ ו ע"א, כתבו שלפי זה אם מחל לו על כל התביעות, אינו יכול להישבע, מפני שאז הוא חשוד אממונא, וממילא חשוד אשבועתא. וקשה, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו להישבע וליטול (בחנווני על פנקסו, שנזכר בב"מ שם), נאמר שכיון שחשוד אממונא חשוד אשבועתא, ואם משום החשש לספק מלוה ישנה, ימחל על כל התביעות ואז אין לו שבועה (דברים קשים, שהרי החנווני לא יסכים למחול הכל, וא"כ יהיה כשר להישבע)? אלא, מפני שלא מועילה מחילה נגד רצון הנמחל, וכאן הלווה יסרב לקבל את המחילה.

חיי אריה שם אות ד כותב שכמו שאין מועיל יאוש הנגזל אם הגזלן אינו רוצה לקנות (ב"ק סו ע"ב, לענין גזל חמץ בפסח), כך מחילה לא מועילה נגד רצון הנמחל.

הבחנות שונות: קבא דניחותא שם כותב שמחילה נגד רצון הנמחל מועילה רק בנוכחות הנמחל.

שו"ת מקור ברוך סי' ל (מה ע"א), כותב, שאם הנמחל התנגד - אין תוקף למחילה. אבל כפי שמעיר חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פח), במקרה של מקור ברוך, המחילה היתה על שבועה, והוא יסכים שבמחילה רגילה די במחילה בלי קבלת הנמחל את המחילה.

בן פורת שם כותב שאם הסכים הנמחל, המחילה מועילה גם אם חזר בו אחרי כדי דיבור. משמע שאם חזר בו תוך כדי דיבור והתנגד, המחילה בטלה.

[258] שפת הים וערך השולחן שם.

[259] בן פורת שם.

[260] שערי ישר שם.

[261] מחנה אפרים בתחילת דבריו (הובא באורח משפט, בחקרי לב, באז נדברו, באבני נזר, במשנת ר' אהרן, בבאר אלחנן, במעדני שמואל ובבארות שלמה שם); קונטרסי שיעורים שם; משנה הלכות ושיעורי משנה שם; קובץ שיעורים שם; קהילות יעקב שם; שיעורי ר"ד פוברסקי שם; קבא דתירוצא, קושיה מו, עמ' פט.

[262] קבא דקשייתא שם; חידושי הרי"ם שם; משנה כסף, על הל' שמיטת כספים, על שו"ע סי' סז סעיף י, פנים מאירות אות מה, בשם שו"ת בית דוד סי' יז, תבונה עמ' מט סי' כט, זכרון ישעיהו דף טו ע"ג, והלכות שביעית ח"ב סי' י עמ' קיט.

משנה כסף שם, פנים חדשות, אות יג, ס"ק ו, כותב שהרחבת הזמן מועילה גם שלא בפני הלווה, אף בלי ידיעת הלווה, ואף נגד רצונו, ובלי קנין.

קבא דתירוצא, קושיה מו (עמ' פט-צ), ובספרו נתן פריו, שביעית, על חו"מ, סי' סז, ס"ק טו, כותב שאם הרוויח לו את הזמן בעל כרחו, הלווה פטור לגמרי, שהרי מה שמועילה מחילה בע"כ הוא מפני שמחילה היא סילוק, והרי גם הפקר הוא סילוק (תוספות יבמות מח ע"א ד"ה המפקיר), והרי שו"ת ר"ע איגר ח"א סי' קמה, מקור חיים סי' תמח ס"ק ט (ד"ה ולפמ"ש), אבני מילואים סי' כח ס"ק נג, ושו"ת יריעות שלמה סי' יח, כותבים שהמפקיר לזמן, וזכה בו מישהו תוך הזמן, זכה בו לעולם, וגם כאן, הלווה זכה בכסף ברגע שהאריך את הזמן, שהרי הכסף ברשות הלווה, ומלווה להוצאה ניתנה, ויש ללווה רק שעבוד הגוף לשלם; ועוד (גם בלי ההשוואה להפקר), אם הלווה רוצה לשלם ביום פלוני והמלוה אינו רוצה לקבל אלא מאריך את הזמן, באותו יום פקע שעבוד הלווה, מפני שאי אפשר להכריח אותו להישאר משועבד יותר מהזמן שקיבל על עצמו; והוא כאילו אמר הלווה: "אני מתחייב לשלם לך חוב זה עד יום פלוני, ואם לא תבוא עד אז איני חייב לך", שפקע החיוב אחרי יום זה, מפני שמראש השתעבד רק עד אז. עוד נימק (בעמ' צב) על פי חידושי הר"ן, גיטין פד ע"א, שכתב בשם הרא"ה שהנותן לחברו קרקע גוף ופירות יום אחד, זכה המקבל בקרקע לעולם מפני שכיון שפסק קנין הנותן בקרקע, פסק לגמרי - וק"ו שבהארכת זמן החוב, כיון שפסקה פסקה. הוא מסביר שדוקא אם האריך את הזמן בהסכמת הלווה, חייב לשלם לו במועד הפרעון החדש (כפי שמוכח בשו"ע יו"ד רכח, לט, ובש"ך וט"ז שם, ובמחצית השקל או"ח שו ס"ק טז), מפני שאז הרחבת הזמן היא כהלוואה חדשה, וכמו שנאמר בגיטין יד ע"א שמעמד שלשתן מועיל בהנאה שמקבל זמן נוסף לפרוע, תמורתה הוא משעבד את עצמו למקבל, וק"ו שבגלל הנאה זו יכול להמשיך את שיעבודו למלווה המקורי. אבל בס' משנה כסף, על הלכות שמיטה ופרוזבול, ח"ב, על שולחן ערוך, חו"מ, סז, י, פנים חדשות, אות יג, ס"ק ג-ד (עמ' סד), חלק עליו בנימוק שמלווה המאריך את הזמן אינו מסתלק מחובו, ואינו נעשה הפקר, ורק מסלק את עצמו מהרווחים שהיה יכול להרוויח בכסף בזמן הזה; והביא ראיה משו"ת נודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' סז, שכותב שהנשבע לפרוע חוב עד זמן פלוני, יכול לומר לו "הכ"ה", ועצם החוב אינו נמחל ורק השבועה בטלה, וכ"כ שו"ת הרדב"ז סי' רצא, הרי שאפשר למחול על זמן הפרעון בלי למחול על עצם החוב. קבא דתירוצא (עמ' צא) דוחה, ששם מדובר שהלווה מסכים להארכה.

[263] שו"ת משפטים ישרים (בירדוגו), ח"א, סי' קכז; אמונת יוסף, שביעית, פ"י, דף קסז ע"ב (כמובא במשנה כסף שם, פנים חדשות אות יג ס"ק ה). משפטים ישרים לא הביע דעה באשר למחילה גמורה נגד רצון החייב.

משפטים ישרים שם (הובא בבן פורת שם, ובגליוני הש"ס שם) מביא ראיה שלא מועילה הארכת זמן נגד רצון החייב: לכאורה, למה היה הלל צריך לתקן פרוזבול, הרי המלוה יכול למחול על מועד הפרעון ולהאריך את הזמן עד אחרי שביעית, ואז אינו משמט כאמור במכות ג ע"ב (כך הקשה קבא דקשייתא שם)? אלא, צריך להסביר שדרך זו לא תועיל מפני שהלווה לא יסכים להארכת הזמן שתפעל לרעתו, ולא מועילה הארכת זמן נגד רצון החייב. אבל אורח משפט שם דוחה הוכחה זו, שאפשר להסביר בדרכים אחרות מדוע תיקנו דווקא פרוזבול, כמו התירוצים שכתב בדק הבית, חו"מ, סי' סז, ב, לשאלה למה הוצרכה תקנת פרוזבול, הרי המלווה יכול להתנות עם הלווה שלא ישמטנו בשביעית. חידושי הרי"ם שם הסביר ששדווקא אם מרטאש קבעו שזמן הפרעון יהיה אחרי השמיטה, אינו נשמט, משא"כ אם האריך את הזמו אחרי מתן ההלוואה. קבא דניחותא (סוף ס' שערי זיו, חלק ב), קושיה מו, תירץ על פי מה שכתב שמחילה בע"כ מועילה רק בנוכחות הנמחל, ולכן לא סמכו על הרווחת זמן בע"כ, מפני שאי אפשר לסמוך על כך שיוכל למצוא את הלווה ולהאריך בפניו. עוד תירץ ע"פ קצות החושן, סז, ג, שהסביר שהטעם שהמלוה לעשר שנים אינו נשמט הוא מפני שזה כאילו התנה שלא ישמיטנו, שהרי הלווה התחייב לפרוע אחרי שביעית - וזה לא שייך אם המלווה האריך את הזמן בע"כ, שאין כאן התחייבות של הלווה. שו"ת בית דוד, סי' יז (כמובא במשנה כסף, על הל' שמיטת כספים, על שו"ע סי' סז סעיף י, פנים חדשות, אות יג, ס"ק א), תירץ שזה לא יכול לבוא במקום פרוזבול, מפני שהמלוה לא ירצה לעשות כן, שמא יזדקק לכסף. משנה כסף (שם) הוסיף, שאין לומר שיחכה עד יום אחרון בשנת שביעית, ואם אינו משלם, יאריך לו, שאז בודאי מרוויח, מפני שיש לחשוש שמא ישכח ביום האחרון. קבא דתירוצא (שנביא בסמוך) הסביר ע"פ חידושו (בסמוך) שאם הנושה מאריך את מועד הפרעון נגד רצון החייב, פקע החוב לגמרי, שהוא כמו שמיטת החוב.

[264] קבא דניחותא (סוף ס' שערי זיו, חלק ב), קושיה מו.

[265] Am Jur, Estoppel and Waiver s 206, הערה 16.

[266] ראבילו ב עמ' 219.

[267] ראבילו ב עמ' 222.

גם ג' שלו, "הבטחה, השתק ותום לב", משפטים טז (תשמ"ו) 295, 321, אומרת שצריך את הסכמת הנמחל מפני שמחילה היא חוזה.

[268] ראבילו ב עמ' 223

[269] ראבילו ב עמ' 224.

[270] ראבילו ב עמ' 224.

[271] ראבילו ב עמ' 226.

[272] ראבילו ב עמ' 224 [עי' פ"ד כט(1) עמ' 315].

[273] ראבילו ב עמ' 224.

[274] ראבילו ב עמ' 224.

[275] ראבילו ב עמ' 225. וראה: A.M. Rabello, "Renunciation of Right and Remission of Debt in Comparative and Israeli Law", 21 ILR 388, 412-415.

[276] שו"ע, חו"מ, רמה, י.

[277] כתובות יג ע"א.

[278] רמב"ם, הלכות תרומות, ד, ב.

[279] דוגמאות נוספות מוזכרות באנציקלפודיה תלמודית, ע' זכין לאדם שלא בפניו.

[280] אנציקלפודיה תלמודית, שם, ליד ציוני הערות 27-28.

[281] מחנה אפרים, הלכות זכיה, סי' ג.

[282] מחנה אפרים, שם.

[283] אבל ראה אנציקלפודיה תלמודית, שם, ליד ציון הערה 32, שיש אומרים שזכות גמורה חלה גם אם המוטב הביע התנגדות בפירוש בשעת הזיכוי.

[284] פלפולא חריפתא, על רא"ש, ב"מ, פ"ט, סי' מג, אות ה. הוא מסביר בכך את דברי הרא"ש שם שבפשרה אם לא עשו קנין יכולים לסרב לקיים את הפשרה, וכן תוספות, ב"מ קיב ע"א, כותב שיכול לחזור - מפני שהוא לא אמר שהוא מוחל, אלא שיעשה כפי שהמפשרים יאמרו, א"כ אינו מוחל עדיין אלא אומר שימחל כשיאמרו לו המפשרים.

ר' צבי חיים דישון, "דין ערבות במכירת חמץ", קובץ בית אהרן וישראל גל' ע, עמ' קיג, מדבר על מצב שראובן אומר לשמעון "אם תמחל לי על חובי כלפיך, אמחל לך על חובך כלפיי", או "אעשה שלוי ימחל לך על חובך כלפיו", ופשוט לו שיש תוקף למחילה. אלא שהוא לא דן האם ראובן חייב לקיים את הבטחתו למחול.

שו"ת הרשב"ש סי' רפז, כותב שגובה הקדש (צדקה) שאמר "אוותר סכום מסוים להקדש", ההקדש לא קנה, כמו ש"אתן" לא מועיל, אלא שהגובה חייב לתת להקדש מדין נדר; ורק אם אמר "ויתרתי להקדש", הרי נתן וגמר את מתנתו. אבל הוא לא עוסק במחילת חוב שהקדש חייב, אלא הגובה רצה לתרום להקדש, וזו מתנה ולא מחילה, כפי שנקט לשון "מתנה".

בתשובות הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' תנד, עוסק בשטר שכתוב בו "הודה שימחל לה", והוא אומר שהמחילה מועילה. אבל מן השאלה עולה שזו רק סגנון כתיבת שטר, ובאמת כבר מחל.

הגהות פתחי שערים על סנהדרין מג ע"ב (נדפס בסוף סנהדרין בש"ס וילנא, והובא בשו"ת בצל החכמה, ח"ב, סי' נח, אות א), הסתפק בתובע שאמר לנתבע "תודה ואפטור אותך", וחזר בו התובע ממחילתו, האם יכול הנתבע לומר "הודיתי על דעת שאפטר". מכאן שפשוט לו שהתובע יכול לחזור מהבטחתו למחול; אך צריך לציין שכאן זו הבטחה מותנית (שהיא אסמכתא). חבצלת השרון שם אות ח, נוקט אף מקרה שיצאו מב"ד אחרי שהודה הנתבע ולמחרת חזר בו התובע ממחילתו, ואומר שגם אז יכול הנתבע לחזור בו מהודאתו באמתלא הנ"ל. צריך לומר שלא מחל ממש, ולא דק כשכתב "שחזר ממחילתו", שהרי אם מחל, אינו יכול לחזור בו, ויכול לחזור רק מהבטחתו למחול.

משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפה, בהגהה, מעלה אפשרות שלריטב"א, שמחילה היא הקנאה, מועילה התחייבות למחול, כהתחייבות לתת לו חוב זה, ככל מי שמתחייב לתת סכום מסוים. גם ר' מנשה קליין, חידושי משנה, פסחים ב ע"א (עמ' ד), רומז שלדעה שמחילה היא הקנאה, תועיל הבטחה למחול (לפחות אם עשה קנין), והיינו לדעה שמועילה הבטחה לתת, "אתן". אבל מצד שני משכן שלום מעלה אפשרות שגם לריטב"א אינה הקנאה גמורה (ולכן נקט לשון "מתנה" ולא "הקנאה"), ורק אומר שמחילה היא חלות שנעשית יחד עם הנמחל וצריך יד זכייה כדי שייפטר מחובו, אבל אין בזה זכיית ממון מהמלוה.

חקרי לב יו"ד ח"ד (במהד' ביטון), סי' פג, אות פב: האומר "אמחל" - אינה מחילה, כמש"כ רשב"ש סי' סד.

התחייבות למחול שכרוכות בה הוצאות: ר' חסדאי פרחיא בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ח (כמובא במשכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז, ענף ג, עמ' תרצג), ערך שי, חו"מ, סי' רמג, ומשכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז, ענף ג (עמ' תרצג), יישבו את סתירת הרשב"א (שנביא בסמוך), שבסילוק מי גשמים יש הוצאות ממון שצריך לתיקון הגג, ויש דבר שעליו יחול החיוב, משא"כ בקנין לכתוב שטר מחילה, אין הוצאת ממון, מפני שגם שכר הסופר הוא על הלווה, לכן אין לקנין על מה לחול והוא קנין דברים. משכן שלום הוסיף, שבכתיבת שטר מחילה, גם אילו המוחל היה צריך לשלם שכר הסופר, לא היה נחשב חוב ממון, מפני שעיקר ההתחייבות הוא למחול, שהוא מעשה בעלמא התלוי ברצון, בלי קשר לשכר הסופר.

[285] שו"ת הרשב"ש, סי' רכד (ע"פ הרשב"א שנביא בסמוך, שכתב כך על המבטיח לסלק בעתיד את שעבודו על אחר); ט"ז, חו"מ, רג, א (הובא במשכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפה), על פי הרשב"א שבסמוך; שו"ת שי למורא (הגר), סי' מז; תומים, יב, אורים ס"ק יג.

סמ"ע סי' יב ס"ק כ כתב שקנין שימחל מועיל ואינו קנין דברים, אף שהביא את הרשב"א שבסמוך. ט"ז, חו"מ, רג, א, מדייק מכך שהסמ"ע הבין שהרמ"א מתכוון לומר שרק קנין שיעשה שטר מחילה הוא קנין דברים אבל קנין שיעשה מחילה מועיל. אבל מאזנים למשפט, סי' יב, ס"ק יב, כותב שהסמ"ע מודה שאם עשה קנין שימחל, לא מועיל, מפני שהוא לשון עתיד, כפי שמוכח מהרשב"א דלהלן, שלא מועיל לשון עתיד, והסמ"ע רק אומר שמועיל שיאמר "אני מוחל מעכשו כפי מה שיאמרו הפשרנים", שמועיל מפני שהמחילה נעשית מיד, אלא שעושה תנאי שהסילוק יהיה רק כמו הסכום שיסכימו הפשרנים, וזה לא נחשב מחוסר מעשה מצד שצריך להחזיר את השטר, מפני שעיקר המחילה הוא על החוב, והוא נמחל מיד, וממילא צריך להחזיר את השטר. שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ק, סי' לא, דחה את הוכחת הסמ"ע מהמרדכי - עיין שם.

שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' נ, עוסק בשבתי שכתב שטר, ובו קיבל על עצמו "שכשיגיע כתב ממהר"א שבידו סחורות", יקרע את שטר החוב שבידו ויכתוב לשותפים ר"ש בר שלמה ולר"י אזובב מחילה על חובם כלפיו. הוא פוסק שאף שלא עשה קנין, אינו יכול לחזור בו, מפני שעל סמך הבטחתו שני הצדדים עשו מעשה - השותפים נתנו כתב למהר"א, והמקבל שלח כתב למהר"א, ובכך נתחייבו השותפים להביא לשבתי את כתב מהר"א. ייתכן שלדעתו התחייבות למחול מועילה בלי קנין רק אם ע"פ התחייבותו אחרים שינו את מצבם לרעה.

[286] זה המקרה הנידון בפלפולא חריפתא ובט"ז שם.

הרשב"א יוצא מתוך הנחה שהבעת נכונות לכתוב שטר מחילה בעתיד אינה מראה שהוא מוכן למחול עכשו - אם לא כן לא היתה נ"מ אם מועילה ההבטחה או לא. משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז, ענף ג (עמ' תרצו), מוכיח כך משו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קכט, בענין מי שהתחייב לסתום את חלונו כל זמן שירצה חברו; והיה יכול להוכיח כך מהרשב"א כאן.

[287] שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף לג (הובא בבית יוסף, חו"מ, קצה, מחודש יד, בדרכי משה, חו"מ, רג, ס"ק ב, בשו"ת מהריב"ל, ח"ד, סי' יד, ברוב דגן, הלוי, חו"מ, רמא, ס"ק ד, בשו"ת תורת משה, חו"מ, סי' ד, עמ' פ, בשו"ת ר' יצחק אלגזי, סי' נד, עמ' רכה, בשמרו משפט על חוקות הדיינים, סי' סז, עמ' רלא, בשו"ת איתן האזרחי, סי' כה, הראשון, בחידושי ר' שמואל, רוזובסקי, ב"ב סי' ד אות ח, בס' ההתחייבות עמ' 192, ובשו"ת פני משה, ח"ג, סי' כח, דף מב [מסומן מג] ע"ב); מישרים, נתיב טו, ח"ג, בשם הר"מ בתשובה (הובא בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' כו וסי' קלב, ד"ה וכשנסתכל, ובברכת שלמה, אהע"ז, סי' כא, אות ז); רמ"א, חו"מ, רג, א (הובא בשו"ת שארית ישאראל, מינצברג, יו"ד, סי' י, עמ' עג); מאזניים למשפט - משנה אחרונה, סי' יב, ז; תומים, יב, אורים ס"ק יג; פתחי חושן, קניינים, פט"ו הערה יח, בדעת הט"ז, חו"מ, רג, א.

אמרי איש (דדש), סי' מה (עמ' קעז), מנמק שזה רק חיוב לסלק את השעבוד ואינו מחייב את גופו ונכסיו לזה. שו"ת פרח מטה אהרן, ח"א, סי' ט, דף כז ע"ד, נימק, שאין לקנין על מה לחול.

משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפה-תרפו, כותב שטעם הרשב"א הוא שקנין "אתן" מועיל מפני שרואים כאילו קנו מידו בחיוב אותו סכום, שהקנין מתקן את הענין כאילו חייב עצמו בסכום זה, וזה שייך רק באומר שיתן לו משהו, נחשב שהתחייב בדבר זה לתתו לו, והחיוב חל ככל חיוב ממון; אבל בהקנה לו שיעשה לו שטר מחילה, גם אם נחשב כאילו התחייב בחיוב למחול, לא מועיל, מפני שמחילה אינה הקנאת החוב לחייב אלא הוא רק סילוק, שהמלוה מסלק את שעבודו וממילא פקע החוב, ואין זיכוי ממון מנכסי המוחל לנמחל, א"כ אין ההתחייבות חוב ממון, אלא חוב פעולה, והוא קנין דברים. וחזר על כך בקיצור בענף ג, עמ' תרצב.

שו"ת חסד לאברהם (תאומים), מהדו"ת, חו"מ, סי' ג, כותב שאם לווה ומלוה הסכימו שהלווה יפרע כך וכך והמלוה ימחל את השאר ויתן לו שטר מחילה על הכל, והלווה פרע, המלוה חייב לתת שטר מחילה, ואף שנאמר בב"ב עז שהאומר "זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר" יכול לחזור בו מהתחייבותו לכתוב שטר, ויישאר מתנה בעל פה, זה משום שיש לו סיבה שלא לרצות שיהיה בשטר כדי שלא יזולו נכסיו, אבל בשטר מחילה אין סיבה למלווה להתנגד לכך שהמחילה תהיה בכתב, ולכן צריך לכתוב. כנראה, ההבדל בין מקרה זה למקרה של הרשב"א הוא שכאן כבר מחל, וההתחייבות היא רק לגבי השטר, ולכן ההתחייבות תקפה.

[288] מנחת פתים, שיירי מנחה, חו"מ, רט, ד; ערך שי חו"מ, סי' רמג (ברמז); משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז, ענף ג (עמ' תרצב).

[289] משכן שלום שם.

[290] מנחת פתים שם.

[291] ר"ש גאון, בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ז (כמובא במשכן שלום, שם.). משכן שלום שם מדייק מדברי ר' חסדאי פרחיא, שם סי' ח, ור' אהרן פרחיא, שם סי' ט, שהסכימו עם ר"ש גאון שמועילה התחייבות הגוף למחול. ראה בסמוך, שר' חסדאי פרחיא כותב במקום אחר שאף האומר "לא אתבעך" בלשון התחייבות, התחיבותו חלה.

וראה פרק א, על מחילת זכות עתידית בלשון התחייבות, שר"א ורהפטיג כתב שלרשב"א אין מועילה לשון "התחייבות" במחילת זכות עתידית, ואילו ר"ש דיכבוסקי סובר כנראה שהיא מועילה.

ר"ש גאון מיישב בכך מדוע שו"ת הרשב"א ח"א, סי' אלף קלה, כתב שמי שהתחייב לסלק מי גשמים מחצר חברו, מועיל אף שהוא הסתלקות משימוש במרזב, והרי חזקת חלון ומרזב הוא רק שעבוד בחצר חברו, א"כ בסילוק זה אין העברת זכויות לבעל החצר אלא רק סילוק? תירוצו הוא ששם נקט לשון חיוב (יש להעיר שבנידונו של הרשב"א, עשו קניין).

משכן שלום מקשה, הרי הרשב"א שם הולך לשיטה שמועיל קנין "אתן" מפני שהקנין מתקן את הלשון כאילו אמר לשון חיוב, ואם גם במחילה מועילה לשון "חיוב", היתה צריכה להועיל גם בלשון אחרת, אם עשה קנין, מפני שהקנין מתקן את הלשון, ומדוע כתב הרשב"א שאינה מועילה (ומכוח זה הוכיח מנחת פתים שם שלשון חיוב לא מועילה כאן)? הוא מסביר, שדוקא בנתינת ממון מועיל קנין, מפני שהקנין מתייחס לסכום ולא על מעשה הנתינה, וזה ככל חיוב ממון, משא"כ מחילה, שאינה בגדר חוב ממון, אף שמועיל חיוב הגוף להתחייב לעשותה, מכל מקום קנין סתם אינו מועיל לפרשם באופן של חיוב הגוף.

[292] משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפה.

[293] רשב"א, שם (הובא בבית יוסף שם, בדרכי משה שם, בשו"ת פרח מטה אהרן, ח"א, סי' ט, דף כז ע"ב, ובשו"ת ר' יצחק אלגזי, סי' נד, עמ' רכב); מישרים, נתיב טו, ח"ג, בשם הר"מ בתשובה); רמ"א שם.

משכן שלום (סגל), מילואים, פרק ז ענף ב, עמ' תרפה, כותב שטעם הרשב"א הוא שרואים כאילו קנו מידו בחיוב אותו סכום, שהקנין מתקן את הענין כאילו חייב את עצמו בסכום זה, שהתחייב לתת לו את זכויותיו, והחיוב חל ככל חיוב ממון.

ט"ז, חו"מ, רג, א, ובני יעקב (ששון), מאמר שני, קנין, דף סה ע"ב, מקשים, איך הרמ"א פוסק שמועיל קנין להחזיר זכויות, הרי הרשב"א אומר שזה מועיל רק למ"ד שקנין "אתן" מועיל, ואילו רמ"א סי' רמה פסק ש"אתן" לא מועיל? הט"ז מעלה אפשרות שהרמ"א הבין שרשב"א אומר שלכל הדעות מועיל קנין להחזיר זכויות. אמרי איש (דדש), סי' מה (עמ' קעט), מיישב, שכיון שזה דבר מסוים, מועיל, מפני שקנה מיד, ודוקא התחייבות ממונית לא מועילה, מפני שאין מה להקנות.

חידושי ר' שמואל (רוזובסקי), ב"ב סי' ד אות ח, מיישב, שמה שכתב הרמ"א בסי' רמה שמהר"י וייל פסק כדעה הראשונה, אין כוונתו שפסק שלא מועיל "אתן", אלא הכריע שגם לדעה שמועיל "אתן", לא זכה בכלום כל זמן שלא הקנה לו, ואין אומרים שאומדים את דעתו שהתכוון להתחייב חיוב ממון גמור ולא רק להתחייב להקנות, שאילו היינו אומרים כך, הדין היה שזכה מיד, מפני שחל הקנין בפועל.

שו"ת שערי עזרא (בצרי), סי' קו (עמ' רנב), עוסק באשה שמחלה לבעלה על תביעותיה וכתובתה כשיתן לה סך מסוים ביום הגירושין - והוא מפרש שלא מחלה לו עכשו אלא כשיתן, וזו הבטחה למחול, ואינה מועילה מפני שזה קנין דברים, כמו שכתב הרשב"א.

[294] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סי' תלה (הובא בשו"ת שושנים לדוד (צבאח), ח"ב, אהע"ז סי' קלא, ובשו"ת ויאמר יצחק, ח"ב, סי' קמט, דף קכא ע"ג).

כמו כן, כתב ר"י קורקוס, הל' שמיטה ויובל, ט, ט (הובא בכסף משנה שם, בשו"ת מהרש"ם, ח"ב, סי' נד, בתוספות רי"ד על ירושלמי מכות פ"א ה"ב ד"ה השוחט, ובקובץ שיעורים, ב"ב סי' תקז-תקח), שאם המלוה התנה עם הלוה שלא יתבענו, החוב מוטל עליו, והוא חייב לפרוע בכל עת לצי"ש, ואם יתפוס המלוה מנכסי הלווה, תפיסתו מועילה. אבל שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב, מעלה אפשרות שר"י קורקוס אומר כך רק על נידונו, שהילווה לו ע"מ שלא יתבענו, ולכן יש אומדנא שלא מחל לגמרי, שאל"כ היה לו לתת בלשון מתנה ולא בלשון הלואה, אבל אם אמר לו אחרי מתן ההלוואה "לא אתבעך", אולי זו לשון מחילה. וכן המגיה שם (ד"ה והא דירו') מסביר ששם אמר כך בתחלת ההלואה, בדרך תנאי, שהוא אינו יכול לתבעו, ולכן מובן מזה שמעצמו הוא חייב לשלם לו. מקצוע בתורה, סי' סז, ס"ק יא, הסביר שמועיל התפיסה מפני ש"לא שדי איניש [המלווה] זוזי בכדי", ומסתמא התכוון שיוכל לתפוס. והוא כותב, לולא דברי ר"י קורקוס, שאף שהתנה שלא יתבענו, יכול לחזור בו, מפני שהחיוב עצמו קיים ועל החייב לפרוע, ואין סיבה שלא יוכל לתבוע, ותנאי כזה אינו מועיל; ועוד, הוא יוכל לדרוש מב"ד לכוף את הלווה לשלם, שהרי פריעת בעל חוב היא מצוה שכופים עליה (כתובות פו ע"א).

שו"ת מהר"ח אור זרוע, סי' לט, כותב שהאומר "לא אתבעך" רשאי לתבוע את החייב, ורק אם נדר או נתן תקיעת כף (שהיא כשבועה) שלא לתובעו, אסור לו לתובעו מטעם איסור נדר או שבועה (יש לציין שהוא מתייחס לירושלמי, ובירושלמי הסגנון הוא "על מנת שלא אתבעך", שמשמעותו הפשוטה אינה הבטחה לא לתבוע).

בפרק על לשונות מחילה, נראה שמהרי"ט ומהר"ם די בוטון כתבו שהאומר "אין לי עליך שום תביעה", זו מחילה. דברי גאונים, כלל נז, אות י (הובא בדברי משפט, ח"ד, עמ' שמה), מעלה אפשרות לא חולקים על שו"ת הרמב"ם ומהר"ם, ומודים ש"לא אתבעך" או "לא אבקש" לא מועיל מפני שהוא לשון להבא, ודוקא "אין לי עליך שום תביעה", מועיל מפני שהוא לשון הווה, ויש הוכחה שזה מצד שהוא מוחל לו.

שו"ת מהרש"ל (לנגסם), סי' לט, כותב שהדין במקרה זה תלוי בהגדרת מחילה: לדעה שמחילה היא הקנאה, לא מועיל "לא אתבעך" כי זאת לא לשון הקנאה אלא סילוק, ואילו לדעה שמחילה היא סילוק, מועיל "לא אתבעך". [הוא מביא את שתי הלחם סי' לג, ש"קיבל עליך לא לבקש את הסך הנזכר" אינו מחילה].

הערה 28, לשו"ת מהר"ם גאויזון, סי' לח: על האומר "לא אתבע את שמעון לעולם", דברי גאונים כלל נז סי' י חילק בין לשון עתיד ללשון הווה.

דעות חולקות: ר' יוסף גולדברג, דברי משפט, ח"ד, עמ' שמז, כותב ששו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שפד, האומר שהמבטיח לעשות שרות עבור חברו בחינם, זו מחילה - חולק על מהר"ם ורמב"ם. אבל נראה שאין הכרח לומר כך, שכן בנידונו של מהרשד"ם, משמעות הדברים היא שלא יתחיל החיוב בכלל, מפני שהוא עושה את השירות במתנה (ולשון "מחילה" שנקט אינה בדווקא), משא"כ כאן, שהיה חיוב. מאותה סיבה, אין נראה מה שכתב ר"י גולדברג (בעמ' שמד), שלפי מהר"ם והרמב"ם, האומר "אעשה לך שידוך בחינם", אינה מחילה.

שו"ת מהרש"ם, ח"ב, סי' נד, כותב שש"ך, חו"מ, רלב, ס"ק ב, שאומר שאי תביעה מוכיחה שמחל - חולק על מהר"ם.

[295] שו"ת שתי הלחם, סי' לג. הוא מתכוון לומר שהזמן שעבר בלי שתבע, מצטרף ללשונו "קיבל עליו לא לבקש"; אין לומר שלדעתו הזמן בלבד מעיד על מחילה, שהרי הוא מוכיח את דבריו מן האומר "דין ודברים אין לי על שדה זו", שעליו נאמר בכתובות פג ע"ב: "אמר אביי מסתברא מלתא דרב יוסף [שלא מועיל קנין] בעורר, אבל בעומד, מגופה של קרקע קנו מידו", ופירש רש"י "בעומד יום או יומים ואחר כך עירער, השתא הוא דקא הדר ביה ולמדוהו לטעון כן"; וכמו שהמחילה שם חלה רק בגלל צירוף הלשון הגרועה עם עיכוב הערעור, כך גם כאן.

[296] אמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות טז, על פי מהר"ם שם. הוא מסביר שמה שכתב שו"ת מהר"ם רוטנברג (דפוס פראג) סי' תשיח, שאם תובע אומר לנתבע "אם לא אזמין אותך לדין עד יום פלוני, לא אזמינך עוד", ועבר הזמן, יכול עדיין להזמינו, מפני שלא מחל מיד אלא על תנאי (ראה בשמו בענין מחילה מותנית) - שם כיון שהיתה קביעת הזמן בפני ב"ד, זה עדיף. ולכן הוצרך לנמק מצד מחילה מותנית. שו"ת מהרש"ם, ח"ה, סי' כב, מדייק ממהר"ם שם, ש"לא אזמין" הוא לשון מחילה שמועילה. המגיה שם (ד"ה ומ"ש רו"מ) התקשה, שנמצא מהר"ם סותר את עצמו, ותירץ שנושה שנקט לשון שאינה מחילה ממש, מפרשים את כוונתו לפי הנסיבות, האם התכוון למחול, ובשני המקרים שעסק בהם מהר"ם, הנסיבות לימדו בכל מקרה על כוונה אחרת.

שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב, מביא שכתב בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' פ, שהלשון "לא אזמין אותך לדין" אינה מחילה בגוף החוב. אבל אח"כ כתב שטעמו של מהר"ם אלשיך הוא שאמר "ה' ירחם עליו שלא יהא ירא שיזמין אותו לדין כי אנשים אחים אנחנו", ומזה מוכח שלא התכוון למחול לגמרי.

[297] תשובות הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' תיט = שו"ת זרע אנשים, סי' ז (הובא בערך השולחן, חו"מ, סי' סז, ס"ק טו, בשו"ת מנחת הקומץ, סי' קח, ובלב אריה, הורוביץ, סי' מ).

[298] שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ק, חו"מ, סי' לא (הובא בשו"ת מהרש"ם, ח"ה, סי' כב).

[תוספת] נודע ביהודה כותב שגם אם הנושה נשבע שלא יתבע את הלווה, גוף הכסף עדיין שייך למלווה, אלא שאינו יכול לתבוע מצד שבועתו, ולכן יכול המלוה למכור את השטר לאחר, והקונה יתבע, מפני שאינו חייב לקיים את שבועת המלווה. נודע ביהודה מוסיף, שאם החייב נשבע לפרוע, הוא חייב לפרוע, אף שהנושה נשבע שלא לתבוע, שהרי בעצם הוא עדיין חייב בחוב כאמור, וזה כמו הנשבע לפרוע ביום פלוני וחל בשבת, שאף שהנושה לא יכול לתבוע אותו בשבת, מ"מ חלה עליו השבועה; וכיון שעל שני הצדדים יש שבועה, ואחד מהם צריך לעבור, ב"ד לא מתחשבים בשבועה, אלא הולכים לפי הדין, שחייב לשלם. הוא מעלה אפשרות שראוי שב"ד יתיר את שתי השבועות, ויישאר הדין שחייב לשלם.

שו"ת שי למורא (הגר), סי' מז, הגהת בנו, כותב שדברי נוב"י צ"ע. כוונתו היא שלכאורה זה ודאי מחילה שהרי מוכח שהתכוון למחול. יש להשיב שכיון שאי תביעה אינה מחילה, אינו מוכח.

[299] שו"ת תורת חסד, סי' רכח (קנט ע"ב). ראה בענין מחילה על זכות עתידית, פרק א, 5 (ד), שהוא אומר כך אף על זכות עתידית, ושכן דעת פוסקים נוספים. וראה לעיל, במחלוקת האם מועילה לשון התחייבות בהבטחה למחול.

[תוספת] תורת חסד שם (קס ע"א), כותב שאם כתב בלשון חיוב "אני מחייב את עצמי שלא אבנה בחצרי", מועיל בקנין או בשטר, כי חיוב חל על גוף האדם, שנתחייב והשתעבד שלא יטפל בבניין. דברי גאונים, כלל מא, אות ז, מקשה, שתורת חסד עצמו בסי' רכב פסק להיפך [סיכום שלי: שו"ת תורת חסד (פרחיא), סי' רכב: מי שעשה קנין שלא יבנה מול ביתו של פלוני באופן שמן הדין הוא רשאי, לכאורה זה קנין דברים. אע"פ שזה כעין סילוק רשות מדבר שיש לו זכות בו, ובסילוק מועיל קנין לרוב הפוסקים, נראה שכאן לכו"ע לא יועיל קנין, כי לא הקנו שום דבר של ממשות, אלא סילק עצמו מלבנות, וזה לא כמו מסתלק מקרקע שאפשר לומר שהוא מקנה לחברו את גוף הקרקע, ואילו כאן הוא מקנה דבר שאין בו ממש, שלא יוכל לבנות.]. הוא מביא ששו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' לא, וערך שי חו"מ, סי' רה (ד"ה והשבתי), כתבו שחיוב בקנין שלא לעשות לא מועיל. דברי גאונים כלל פז אות נט, מביא ששו"ת מבי"ט ח"ב סי' לא, ושו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' רעד, כתבו שהנוטל קנין לא למכור ולא למשכן בית פלוני או שלא יוכל לעשות בית מלאכה בעיר - זה קנין דברים; ואילו שו"ת פרח מטה אהרן סי' ז-ט כתב שמועילה התחייבות בשלילה. [ועי' ס' ההתחייבות עמ' 201-205].

[300] תורת חסד לא עשה הבחנה זו.

[301] Am Jur Release s 2.

[302] שם.

[303] שם.

[304] שם.

[305] מצאתי רק שיש הבדל בין מחילה לבין הסכם למחול - Memphis v Brown, 20 Wall (US) 289, 22 L Ed 264.

[306] מ"א ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 215 (שהרי חוק המתנה, סעיף 1(ג), מגדיר מחילה כסוג של מתנה, וא"כ יחול עליה חוק המתנה, סעיף 5, שיכולה להיות "התחייבות לתת מתנה", היינו התחייבות למחול]. ושוב בעמ' 226 ועמ' 343 כתב שעל ההתחייבות למחול בעתיד יחולו דיני התחייבות לתת מתנה.