תרופות על הפרת חוזה, סעיף 8

ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.

לפי פסיקת בתי המשפט שנעשתה על פי הוראות הדין הקודם [1], היה החוזה 'תלוי' מיד עם ההפרה, ללא שום צורך בהבעת עמדה של הנפגע. הנפגע היה צריך להביע את רצונו שהחוזה ימשיך להתקיים על אף ההפרה.

לפי החוק הנוכחי, אין הביטול 'אוטומאטי'. אפילו היתה ההפרה יסודית, אין החוזה בטל כל עוד הנפגע לא מבטלו, בהתאם לאמור בסעיף שלפנינו. וכבר עמדתי על כך למעלה בתחילה סעיף 7.

יחד עם זאת, אין הנפגע זקוק להחלטה שיפוטית כדי שהביטול יהיה בתוקף. לכן החלטה בדבר תוקפו של ביטול היא דקלרטיבית ורטרואקטיבית[2].

אין החוק קובע נוסח מוגדר לביטול. ודי בכל נוסח שעולה ממנו בצורה ברורה כוונת הביטול. ההודעה יכולה להיות גם בצורה מותנית, למשל, אם הנפגע מודיע למפר, שהוא נותן לו ארכה לקיום החוזה, ואם שוב לא יקיימו, יראה הנפגע את החוזה כמבוטל[3].

אך הודעת הנפגע על כוונה לבטל את החוזה, אינה מספקת, כי הודעה כזאת אינה 'הודעת ביטול'[4].

לדעת ידין[5] אפשר שתספיק גם התנהגות הנפגע אם משתמעת ממנה באופן ברור כוונתו לביטול החוזה. ובלבד שהדבר יגיע לידיעת המפר[6].

אני מסופק אם ניתן לפרש את לשון הסעיף שלפנינו כדעת ידין. הסעיף נוקט בפירוש בלשון 'הודעה', וסעיף 21 להלן, מפרט כיצד צריכה הודעה להינתן. קשה לומר, שהתנהגות הנפגע יכולה להחשב הודעה.

פסקי הדין שניתנו לפי הדין הקודם אכן מתאימים לדברי ידין. כך כותב השופט זילברג[7]:

"אין צורך שתישלח הודעת ביטול לצד המפר, כל הנחוץ הוא...התנהגות העשויה ללמד את המפר כי הצד שכנגד החליט להסתלק מהחוזה ורואה אותו כנגמר".

"בחוזה מכר - אין גילוי דעת טוב יותר ממכירת הממכר לצד שלישי".

אולם לא הרי הדין הקודם כהרי המצב היום. לפי הדין הקודם היה החוזה בטל עם ההפרה, אלא אם הנפגע גילה את דעתו שהוא רוצה בקיומו של החוזה. לכן די היה בהתנהגות של הנפגע שתלמד כי אינו חפץ בקיום ההסכם, שממילא היה 'תלוי' עקב ההפרה.

אבל לפי החוק החדש, שהחוזה קיים עד מתן הודעת ביטול, לא די בהתנהגות של הנפגע כדי לבטלו, אלא צריך הוא לבטל את החוזה בהתאם להוראות החוק, כלומר, מתן הודעה, לפי סעיפים 8 ו21-.

מכאן נובע ההבדל נוסף שבין פסקי הדין הנ"ל, ובין הנאמר בסעיף שלפנינו. לפי החוק החדש, צריך הנפגע להודיע למפר, ואילו פסקי הדין הנ"ל, הסתפקו בהתנהגות הנפגע, בלי הצורך שהדבר יגיע לידיעת המפר. כי בעצם, החוזה כבר התבטל בעקבות ההפרה, והתנהגות הנפגע באה ללמד שהוא אינו חפץ לעמוד על קיומו.

גם בתיהמ"ש נקטו בדרך כלל בדעה, שחייבת להיות "הודעה לצד השני" ו"התייחסות מילולית כלשהי לכוונה לבטל את החוזה"[9]. ולכן החזרת המחאה שנשלחה על חשבון מחיר המניות, לא נתפרשה כהודעת ביטול.

לעומת זה, היו מקרים בהם נתפרשה התנהגות הנפגע, "כדרך אחרת המקובלת בנסיבות העניין".

בע"א 77/240 [10] תפס המשכיר-הנפגע את הנכס שהיה מושכר למפר, ותפיסה זו נתפרשה כ"שימת קץ לקשר השכירות". כך היה גם במקרה של מוכר שהפר חוזה מכר, והחזיר את התמורה לקונה. גביית השיק על ידי הקונה, נתפרשה כביטול על ידי התנהגות[11].

גם שלו[12], סבורה שהודעת הביטול לפי החוק חייבת להיות מילולית.

בתי המשפט[13] קבעו גם, שהצד המבטל חוזה בגלל הפרה של הצד השני, כבול לעילה שהוזכרה בהודעת הביטול.

הצדדים רשאים לקבוע דרך למסירת הודעות, אם עשו כך, מסירת הודעה בדרך שונה מזו שנקבעה לא תהא תקפה[14].

לדעת ידין[15], הודעת הביטול צריכה להגיע אל המפר[16] לכן הוא סבור, שביטול החוזה 'תופס' מן הזמן שהביטול הגיע אל המפר[17]. כל עוד לא הגיעה הודעת הביטול למפר, הוא רשאי לקיים את החוזה, על אף שעילת הביטול קיימת. עם הודעת הביטול, פוקעת החובה לקיימו, ובזה פגה גם זכותו של המפר לקיים את החוזה, והנפגע רשאי לסרב לקבלת הקיום.

עם זאת, אין צורך בהסכמת המפר לביטול, והעדר הסכמתו, אינו מזכה את הנפגע לחזור בו מן הביטול[18].

החוק דורש שהביטול יעשה תוך זמן סביר משנודעה לנפגע ההפרה. אורך ה'זמן הסביר' הוא בהתאם לנסיבות העניין, ואינו זמן קצוב - קבוע[19]. הוא מתחיל מעת שנודע למפר על ההפרה[20], ואין זה משנה כיצד הגיעה אליו הידיעה. אולם נטל ההוכחה בשאלה מתי נודע לנפגע על ההפרה מוטל על המפר[21].

הנפגע אמנם מוגבל בזמן העומד לרשותו לביטול החוזה, אך יחד עם זה הוא רשאי לכתחילה להמתין את מלוא פרק הזמן הזה שעומד לרשותו, והוא אינו חייב להשיב מיד לדרישת המפר, המבקש לדעת האם בדעתו לבטל את החוזה, אם לא. הוא יכול לנצל את הזמן שניתן לו, כדי לשקול ולבדוק את האפשרויות העומדות בפניו, לנוכח ההפרה.

כאשר נתן הנפגע ארכה לקיום החוזה (בין אם היה חייב לעשות כן ובין אם עשה זאת מדעתו), יהיה זמן הביטול תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה[22]. ביטול שנעשה באיחור אינו ביטול, והחוזה ממשיך להתקיים, לפיכך ממשיכה לעמוד לנפגע זכות האכיפה[23].

נפגע שאיחר את המועד לביטול החוזה, האם יכול הוא לתת למפר ארכה (או ארכה נוספת), ובכך 'ליצור' לעצמו זמן סביר חדש?

מצד אחד אפשר לטעון, שאם תינתן אפשרות כזו לנפגע, נמצא שהוא יכול לחכות זמן כמעט בלתי מוגבל לאחר ההפרה, ולאחר מתן ארכה יוכל לבטל את החוזה. מן הצד השני, האינטרס הוא להביא לקיומו של החוזה, ואם מתן הארכה (או הארכה הנוספת) תביא לכך, ראוי לאפשר זאת, אע"פ שהארכה ניתנה לאחר שיהוי רב. אחרת, נמצאנו דוחקים בנפגע לבטל חוזה בהקדם, במקום לתת הזדמנות נוספת לקיומו.

בדרך זו נקט ביהמ"ש באמרו[24], שמתן ארכה תמיד 'מחזיר' לנפגע את זכות הביטול[25].

עם זאת, נפגע אשר ממשיך תקופה ארוכה בביצוע חוזה עם מפר למרות ההפרות שנעשו על ידי המפר, עשוי להחשב כמי שהסכים לשינוי תנאי החוזה[26].

גם על פי ההלכה אין החוזה בטל מאליו, כל עוד לא נתן הנפגע הודעת ביטול. ואפילו בעיסקה שיש בה אונאה בשיעור שמבטל את המקח, אין המקח בטל מאליו, כמו שפסק הרמב"ם[27]:

"המוכר לחבירו שווה ארבע בחמש שהרי המקח בטל כמו שביארנו, ולא הספיק להראותו לתגר או לקרובו עד שהוקר ועמד בשבע. לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. שהרי הלוקח אומר למוכר אילו לא הונותני לא היית יכול לחזור, ועתה שהונותני תחזור, היאך יהיה החוטא נשכר.

וכן המוכר שמכר שווה חמש בארבע וזל ועמד בשלוש. מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. שהרי אומר המוכר ללוקח, לא מפני שהונותני תחזור בי"[28].

א. כאשר לנפגע נודע מן ההפרה ואינו מגיב עליה, יש ספק האם לראות התנהגות זו כמחילה על ההפרה, ובמיוחד אם הוא ממשיך בביצוע החוזה[29]. לכן אפילו באותם מקרים בהם היה הלוקח זכאי לבטל המקח מחמת טעות, או מחמת מום, אם הלוקח השתמש בממכר או ניסה למוכרו לאחרים, המקח קיים[30].

על פי זה פסק בשו"ת תועפות ראם[31] באדם שקנה מחבירו שמן טערפענטין, והוליכו לעיר אחרת למכרו ונמצא שהוא שמן אחר (שפיגנאד), ועתה תובע הלוקח לבטל המקח, ולפצותו על הוצאות הדרך ושאר נזקים שנגרמו לו.

וכתב, שאפילו לבטל המקח אינו יכול, קל וחומר שאינו זכאי לפיצוי. מפני שלאחר שנודע לו השינוי בעיר הראשונה, המשיך לעיר אחרת, והרי זו מחילה על השינוי, והמכר קיים.

והביא ראיה מתשובת הרדב"ז[32] שדן באדם שקנה בגדים ומצא בהם מום, ואע"פ כן הוליך הבגדים לחנותו והראה אותם לקונים, ופסק שזה נחשב כשימוש בממכר לאחר שנודע המום והמקח קיים[33].

ב. בשו"ת בית שלמה[34], דן באדם שהשכיר חנות לשלש שנים, והוסכם שבכל שנה ישלם מראש עבור כל אותה שנה. עתה באמצע השנה השניה [שכבר שולם עליה], רוצה המשכיר לבטל את החוזה, ולהשכיר את החנות לאחר. טענתו, שבין תנאי השכירות התחייב השוכר להפקיד סכום כסף לערבון, ארבעה חודשים לפני תחילת השנה השניה, וכן לפני השנה השלישית. ומאחר שהשוכר לא נתן את הערבון קודם השנה השניה, לכן החוזה בטל.

הבית שלמה דן בין השאר בשאלה, האם קבלת התשלום על ידי המשכיר עבור השנה השניה מהווה מחילה על התנאי.

והוא מסיק, שאפילו נאמר שזו מחילה על התנאי, הרי לכל היותר יש כאן מחילה לשנה השניה, אך אין זו מחילה לשנה השלישית. כי אפשר לראות כל שנה כחלק נפרד[35]. ואם יש הכחשה בין השוכר והמשכיר בדבר תנאי להפקדת ערבון, ישבע המשכיר ויזכה בדינו, כי הוא נקרא ה'מחזיק' (בגלל שגוף החנות שלו) והשוכר הוא ה'מוציא'.

ג. בפני ביה"ד הרבני באשדוד[36], נידונה תביעה של קבלן נגד מזמין עבודה על הפרת הסכם. ביה"ד דן בנימוקיו גם בשאלה, מהו הזמן הסביר בנסיבות הענין,יבות הענין, שבמסגרתו היה על הנפגע להודיע למפר על ביטול ההסכם.

לדעת אב"ד הרב דייכובסקי[37], מבחן הסבירות הוא לפי מה שאדם עשוי להשהות את הודעת הביטול על מנת שיוכל להגיע להסדר מוסכם, ולחסוך מעצמו התדיינות משפטית ממושכת. והביא לכך ראיה מתשובת האור גדול[38], שאדם עשוי להשהות טענת מומים שנתגלו לו לאחר הנישואין, בגלל הקושי לכפות גט או לקבל היתר נישואין. ולכן אין רואים בהמתנה - מחילה.

הוא גם מסכים עם הקביעה, שלאחר הפרה יסודית של ההסכם, לא היה הנפגע צריך לקבל את הצעת המפר לתיקון ההפרה, והיה זכאי לבטל את ההסכם.

ד. בשו"ת מנחת יצחק[39], דן בחוזה בניה שהקבלן התחייב לתקן את הפגמים שיתגלו בשנה ראשונה, והקונה לא הודיע על הפגם בתוך השנה, אלא לאחר מכן.

וכתב, שאין נוסח ההסכם מחייב הודעה תוך שנה, אלא שגילוי הפגם יהיה בתוך השנה. ואין השהיית ההודעה והשימוש בדירה בינתיים נחשבים למחילה. מפני שיש הבדל בין תביעה לתיקון המום שבמקח ובין תביעה לביטול מקח בגלל מום.

שבתביעה לביטול מקח, אם השתמש הקונה לאחר שנודע לו המום, הרי זו מחילה, כי הרי לטענתו שהמקח בטל, היה אסור לו להשתמש בחפץ שאינו שלו (אלא אם כן הודיע למוכר, וגם משלם דמי ששימוש). מה שאינו כן בטענת מום, שהתביעה היא לתיקון המימכר, אז רשאי הקונה להשתמש במימכר, כי הוא שלו, ואין הוא מאבד את הזכות לתבוע תיקון[40].

עוד כתב שם, שב'שימוש מתוך הכרח', כגון בדירת מגורים, אין השימוש מורה על מחילה, וניתן לתבוע גם לאחר השימוש[41].

יחד עם זה, הוא קיבל את טענת הקבלן, שאם היה הקונה מודיע לו בתוך השנה, כשהיו מצויים הפועלים שלו בשטח הבניה, היה התיקון זול יותר, ועכשיו שהוא כבר אינו נמצא באתר הבניה, התיקון יעלה לו יותר. ולכן חייב את הקבלן רק לפי העלות כשהפועלים מצויים במקום[42].

גם על פי ההלכה חובת הוכחה היא על המפר. ובמקום שאין לו הוכחה ולא ברור אם הלוקח ידע מהמום לפני השימוש, יכול המפר לדרוש מהנפגע שישבע על כך שלא ידע, כמו שכתב הרדב"ז[43].

בפסה"ד של ביה"ד האיזורי אשדוד, עלתה גם השאלה של מתן הודעת הביטול בע"פ ולא בכתב. לדעת אב בית הדין, הרב דיכובסקי[44], יש לבחון את דרך מתן הודעת הביטול, לדרך ההתקשרות עצמה. ולכן כאשר ההסכם כולו, והתוספת אח"כ, נעשו על ידי הצדדים בהתקשרות בע"פ, יש להסתפק גם בהודעת ביטול בע"פ, ואין להצריך דווקא הודעה בכתב.

כך הוא גם מפרש את המלים "או כדרך המקובלת בנסיבות הענין", שבסעיף 21(א) לחוק התרופות.

[1] ראה ע"א 64/100, פד"י יח(4), 460; ע"א 66/513, פד"י כא(1), 269; ע"א 68/146, פד"י כב(2), 302; צלטנר, חוזים, עמ' 103 עד 110, עמ' 112.

[2] ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות נ' סולל בונה, פד"י מז(3) 45, 52.

[3] ע"א 80/27 ארגמן נ' ברנדפלד, פד"י לו(1) 393.

[4] ראה דוגמאות נוספות, קציר, שם, עמ' 690-689.

[5] עמ' 82.

[6] וראה קציר, שם, 690.

[7] ע"א 67/268 אסל נ' דקנר, פד"י כא(2), 383, בעמ' 388.

[8] ע"א 67/273 בגים נ' "עדית" בע"מ, פד"י כב(1) 69.

[9] ע"א 75/440 זנדבנק נ' דנציגר, פד"י ל(2) 260 בעמ' 273; ע"א 8/88 רחמים נ' אקספומדיה, פד"י מג(4) 95 בעמ' 101.

[10] כרמל נ' פרפורי, לד(1) 701.

[11] ע"א 841/ נתן נ' סטרוד, פד"י מב(1) 661. וראה קציר, שם, עמ' 691 הערה 53.

[12] חוזים, 559.

[13] ע"א 702/80 גלפנשטיין נ' אברהם, פ"ד לז(4) 113, 122; ע"א 262/86 רוט נ' Deak & Co., פ"ד מה(2) 353, 377-375.

[14] ידין, שם, 83; ע"א 699/79 בן אור נ' המגרש הוורוד, פד"י לד(4) 344, 349; ע"א 703/83 יוסף נ' יצחקי, פד"י לח(3)81, 83.

[15] שם, 83, 170.

[16] תוך התחשבות בסעיף 21(ב).

[17] בחוק החוזים (כללי) סעיף 60 נאמר: "מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה כנמסרה במועד שבו הגיעה לנמען או אל מענו". וסעיף 61 מרחיב את ההוראה "גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

לדעת שלו, חוזים, 559, בהסתמך על לשון הסעיף ומגמת החוק להיטיב עם הנפגע, ביטול החוזה מתרחש עם מתן הודעת הביטול ולא עם מסירתה.

[18] ראה, ע"א 75/557 אגקי נ' כהן, פד"י ל(2) 64.

[19] ראה קציר, שם, עמ' 685-681 דוגמאות להודעות ביטול שנקבע כי נמסרו באיחור.

[20] המבחן הוא סובייקטיבי וקשור לנפגע המסויים, קציר, שם, עמ' 687.

[21] ידין, שם, 84; קציר, שם, 686; ע"א 305/87 שרביב נ' פרוביזור, פד"י מד(3) 40, 43.

[22] "זמן סביר לאחר מתן הארכה", כאמור בסעיף 7(ב).

[23] ידין עמ' 85.

[24] ע"א 75/71 מרגליות נ' אברבנאל, פד"י כט(2), 652, עמ' 657.

[25] ראה שם, עמ' 658, הסבר להבדל בין מתן ארכה במקרה של הפרה יסודית ובין מתן ארכה במקרה של הפרה לא-יסודית.

[26] ראה: ת"א 372/89 גזית הדרום בע"מ נ' פזגז (לא פורסם); ע"א 4956/90 פזגז נ' גזית הדרום, פ"ד מו(4) 35. וראה ביקורת על פסה"ד, ד' רונן, 'התאמת חוזים לנסיבות משתנות', עמ' 202-201.

[27] הלכות מכירה, פרק יב, הלכות יג--יד.

[28] וכן דעת הרי"ף, בבא בתרא, דף פד. וכן פסק בשו"ע, חו"מ, סימן רכז, סעיף י. ו

וכתב המגיד משנה, על הרמב"ם שם: "ולמדנו מכאן, שאע"פ שבשינוי השער חזרה האונאה על המאנה, אינו יכול לחזור בו".

אך ראה גם שיטה מקובצת, בבא בתרא, דף פג ע"ב, ד"ה וכן פסק הרמב"ם, שהביא בשם הר"ן ביאור שונה.

[29] ראה שו"ע אה"ע, סימן לח סעיף לה, בדין קדשה על תנאי וכנסה סתם.

[30] ראה שו"ע, חו"מ, סימן רלב, סעיף כא ובמפרשים שם.

[31] חו"מ, סימן כא, הובא בדברי גאונים, כלל ו, סימן לב.

[32] חלק ד, סימן אלף רו (קלו).

[33] הערת הרב ז.נ. גולדברג: "מה שהובא משו"ת תועפות ראם ורדב"ז, מדובר בנשתמש בחפץ שקנה אחר שנתגלה המום, אבל אין אחד שמזכיר מוצא מום במקח ולא הודיע בזמן מסויים שנראה שכל שלא נשתמש אין ראיה שמחל. שאם משתמש בהכרח שמחל, שאם לא מחל איך השתמש בדבר שאינו שלו? ואף שברדב"ז מדובר שמצא מום בבגדים והוליכם לחנותו והראה לקונים אף שאין כאן גזלה, אבל בזה שהראה לקונים ורצה למכרם בהכרח שמחל, שהרי רצה למכור דבר שאינו שלו. אכן יתכן שאם הראה לקונים וחשב שאם יקנו ימחול על המום ואם לא ירצו לקנות גם הוא אינו מוחל, מסברה נ ראה שזוהי טענה נכונה".

[34]חו"מ, סימנים קטו-קטז, הובאו דבריו בדברי גאונים, כלל קד, סימן יב ד"ה אחד.

[35] ראה דבריו שם באורך, ובחילוק שכתב בין קנין שטר ובין קנין כסף.

[36] תיק בוררות 1643/מב. נימוקי פסק הדין פורסמו בתחומין ד, עמ' 381-361.

[37] שם, עמ' 379.

[38] סימן ה, אות יב.

[39] חלק ז, סימן קכז.

[40] ראה: פתחי תשובה, חו"מ, סימן רלב, ס"ק א, בשם הריטב"א, הובא בשיטה מקובצת בבא מציעא, דף נ ע"ב ד"ה יתר, שמחלק בין אונאה של שתות ובין יתר על שתות, לענין השימוש בחפץ לפני הודעה למוכר על המום; מחנה אפרים, דיני אונאה, סימן ה; שו"ת גליא מסכתא, סימן ו; נתיבות המשפט, סימן רלב, ביאורים ס"ק א.

[41] והביא ראיה מדברי הפתחי תשובה, חו"מ, סימן רלב סוף ס"ק א, בשם אורחות משפט, נתיב צב, סימן יז. וראה ערוך השולחן, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד.

הערת הרב ז.נ. גולדברג: "אמת שכך מבואר בשו"ע גם בענין מי שקנה סוס ונתגלה בו מום באמצע הדרך, שיכול להמשיך לילך. וצריך טעם איך משתמש בדבר שאינו שלו? ואולי כיון שנגרם הדבר על ידי המוכר, מותר להשתמש. שיש להניח שעל דעת כן קנה, שאף אם ימצא מום באמצע הדרך שיכול להשתמש בו".

[42] וראה עוד: פתחי חושן, חלק ז, בדיני קנינים מכירה ומתנה, פרק יג, סעיף א, הערה ג, שכתב, שאם נאמר בחוזה שעל הקונה להודיע בתוך שנה, פשוט שאם הודיע אח"כ הקבלן פטור מלתקן; עמק המשפט, חלק א, דיני חוזים והסכמים, סימן לט, "ליקויי בניה, תיקוני 'שנת בדק'" (בדירות חדשות). והסתפק שם לענין תוקפה של הצהרת הקונה שראה את הדירה ואין בה מום, האם היא אכן מחייבת כדין הודאת בעל דין, או מכיון שלא ראה את המום, אין זו מחילה.

[43] שם, בשם רב האי גאון. וכן כתבו: כנסת הגדולה, מהדורא בתרא, חו"מ, סימן רלב, אות כא; זכור לאברהם, חלק ב, חו"מ, ערך אונאה.

[44] תחומין שם, עמ' 380.