ביטול החוזה

לענין סימן זה 'הפרה יסודית' - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה.

בחוק החוזים החלק הכללי[1] נזכרות העילות לביטול חוזה: טעות; הטעייה; כפייה. חוק התרופות מדבר רק על עילת הביטול בשל הפרת החוזה.

שלוש העילות הראשונות מבטלות את החוזה למפרע מזמן כריתתו. ביטול החוזה בגלל הפרה, פועל בעיקר כלפי העתיד, אמנם הוא משפיע גם למפרע, ביחוד כשמדובר על חובת ההשבה לפי סעיף 9 [2].

גם חוזה שבוטל אינו 'מתחסל' כולו, ותנאים מסוימים ממשיכים להתקיים בו, ביחוד ההוראות בדבר פיצויים מוסכמים. וכן הסכם בדבר מסירת סיכסוכים לבוררות[3]. גם חובת ההשבה, וסכומי הפיצויים נמדדים לפי תוכנו של החוזה גם אחרי ביטולו[4].

לביטול החוזה עשויות להיות השלכות על צד שלישי, שרכש זכויות מאת המפר. לדעת קציר[5], מועד ביטול העיסקה על ידי הנפגע עשוי לקבוע גם את זכויותיו של צד ג'[6].

ביטול חוזה שנעשה כדין על ידי אחד הנפגעים - שעה שמדובר בחיוב "יחד ולחוד", מבטל גם את חיובם של הנפגעים האחרים, החבים יחד עמו. כך עולה מסעיף55(ב) לחוק החוזים, האומר: "בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני"[7].

הנוסח הסופי של החוק שונה מהצעת החוק לענין הנאמר בסעיף זה, בשתי נקודות עיקריות.

1) בהצעת החוק, נכללת הגדרת המונח 'הפרה יסודית' בסעיף 1 שהוא סעיף ההגדרות הכללי. ואילו בנוסח הסופי, הועברה הגדרה זו לסימן ב העוסק בביטול החוזה.

והסעיף מדגיש, שההגדרה מתייחסת "לענין סימן זה". כלומר,שאלת יסודיות ההפרה אינה מתעוררת אלא לענין תרופת הביטול (ליתר דיוק, לפרוצדורה של תרופת הביטול, שכן גם בגין הפרה לא-יסודית אפשר לבטל חוזה, אלא שאז יש צורך בהודעה ובמתן ארכה), ואילו לעניין אכיפת החוזה ולעניין הפיצויים אין נפקא מינה אם ההפרה היתה יסודית או לא.

2) בהצעה נאמר: "הפרה אשר לגביה ניתן להניח שהנפגע לא היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה".

כלומר שהמבחן הוא סובייקטיבי, לפי אומדן דעתו של הנפגע.

ואילו בנוסח הסופי נאמר: "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היהמתקשר". כלומר שהמבחן הוא אובייקטיבי, לפי אומדן דעתו של ה'אדם הסביר'[8].

אמנם עדיין יש לעיין, למי מהצדדים לחוזה מתכוון החוק באומרו ש''אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה'? האם לצד המפר או לצד הנפגע.

ידין מציע[9] ללמוד מסעיף10 לחוק המכר האחיד, בו מדובר בפירוש על הנפגע[10].

לפי הנאמר בסעיף שלפנינו, ניתנות ל'הפרה יסודית' שתי הגדרות:

"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה"

המבחן כאן הוא כאמור אוביקטיבי אך גם היפותטי. מפני שאחרי ההפרה, ואחרי שכבר נודעו תוצאותיה, יש לאמוד את תגובתו המשוערת של האדם הסביר לגבי 'הפרה משוערת' ו'תוצאות משוערות', על פי הנתונים שהיו קיימים בעת כריתת החוזה.

בפס"ד ביטון נ' פרץ[12] נאמר, שהמבחן האוביקטיבי מתייחס הן לשאלה אם האדם הסביר היה מתקשר באותו חוזה, והן לשאלה איזה תוצאות של ההפרה היה האדם הסביר רואה מראש. כמו כן נאמר שאין להתחשב בנתונים "שאין המפר יודע אותם ואף אינו מסוגל לדעתם" והם "בידיעתו הבלעדית של הנפגע".

לדעת קציר[13], הבחינה צריכה להעשות אך ורק לפי הנפגע הסביר ומידת הידיעה או אי הידיעה של המפר אינה משנה לענין יסודיותה של ההפרה.

דוגמאות לענינים שהוכרו על ידי בתיהמ"ש כהפרה יסודית:

3. שותף שקיבל פיצויים בגין פרישה מן השותפות, והתחייב שלא להתחרות בעסק השותפות, והפר התחייבותו[16].

4. חוזה בניה שהגשת תוכניות הבניה מתעכבת זמן רב[17]. או אי

5. הפרת התחייבות שלא לנקוט בהליכים משפטיים[20].

7. אי עמידה בתשלומים קודמים ובהסדר הפשרה שנועד להשיב

מה דינה של הפרה שמתחילה לא היתה יסודית, ובמרוצת הזמן הפכה ליסודית?

לדעת השופט לנדוי[23] בנסיבות מסוימות הדבר יתכן. משום שהפרה יכולה להחמיר עם עבור הזמן[24]. כמובן שגם ההחמרה חייבת להיות כלולה בצפיית הנפגע, לפי מבחן האדם הסביר[25].

גם כמה הפרות שאינן יסודיות יכולות להצטבר לכדי הפרה יסודית[26].

שאלה שעולה לעתים מזומנות היא, באיזה נסיבות פיגור בסילוק לשיעורים על חשבון של מחיר המגיע למוכר, עשוי להוות הפרה יסודית.

כעקרון, מקובל שאי תשלום כסף במועדו על חשבון המחיר של קניית נכס, ייחשב כהפרה יסודית מצד הקונה. על המפר להראות ולשכנע כי בנסיבות המקרה האיחור היה קל יחסית, ושהיו נסיבות מיוחדות שגרמו לכך, ושיש בהן להצדיק את האיחור[27].

למעלה בסעיף 1 עמדנו על ענין ההפרות הפעוטות ובכללן איחור קל בתשלום, שהוכר על ידי בתי המשפט כהפרה לא יסודית. אולם לא בכל מקרה יראה האיחור כהפרה קלה, ולעתים הוא יחשב כהפרה יסודית, אע"פ שלא הותנה עליה בחוזה.

כך נקבע בפס"ד, שאיחור בתשלום סכום כסף גדול יחסית מהווה הפרה יסודית[28]. ובפס"ד אחר נקבע, כי איחור בתשלום 60% מערך דירה מהווה הפרה יסודית[29].

בין הגורמים שנלקחו בחשבון לגבי הקביעה האם האיחור בתשלום הינו בגדר הפרה יסודית, היו: משך האיחור, היחס בין הסכום שלא שולם במועד לכלל התשלומים, התנהגות המפר, לשון החוזה ותניותיו השונות, המטרה לה ייעד המוכר את כספי התמורה במידה שהיא ידועה לקונה, הגורמים לאיחור בתשלום וחלקו של המוכר בהם[30].

לעומת האיחור בתשלום, הוכרה הפסקת תשלומים כהפרה שמזכה את הנפגע לבטל את החוזה כולו[31].

ככלל נקבע[32], שאחד השיקולים המרכזיים לאיפיון הפרה כהפרה יסודית הם המאמצים שהושקעו לקיום החוזה על ידי המפר.

הפרה שיש בה הסתלקות, התנערות או פגיעה חמורה ביסוד החוזה או אי קיום חיוב שאילו אדם סביר היה צופה אותו בעת כריתת החוזה לא היה מתקשר בחוזה, תיחשב 'הפרה יסודית'[33].

כך קבע ביהמ"ש[34], שאי דאגה למתן רשיון מיידי לעסק לממכר גלידה מהווה הפרה יסודית.

זמיר[35] מציין, שלגבי איחור מצד קבלן בחוזה קבלנות, הנטייה הראשונית היא להניח שאין מדובר בהפרה יסודית. בשוקלו אם לסטות מהנחה זו, על בית המשפט להתחשב במכלול תניות החוזה ונסיבות המקרה.

החוק מאפשר לקבוע בחוזה לפי רצון הצדדים איזה סעיפים הם יסודיים. תכליתו לתת לצדדים יותר חופש להתנות את תוקפו של החוזה, בדברים הנראים להם חשובים.

מלשון הסעיף, "אוהפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית", היה אפשר לומר, שעל הצדדים להתייחס בחוזה לאפשרות הפרת סעיפים ממנו. אולם למעשהדי בציון העובדה שחיוב מסוים הוא יסודי (או ביטוי אחר שווה במשמעותו), כדי שהפרתו תחשב הפרה יסודית[36]. מכאן שגם הסכמה מכללא דיה לעשות את העניין יסודי[37].

מהמילה "שהוסכם" מסיק ידין[38] שעל שני הצדדים להסכים לכך, ולא די במה שענין מסויים בחוזה נחשב יסודי לאחד הצדדים, והצד השני לא ידע מכך.

יכולת הצדדים להסכים על יסודיותם של פרטים בחוזה, הוגבלה בסייג הסבירות[39].

בסיפא של הסעיף נאמר: "תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה".

ואילו בהצעת החוק נאמר: "הפרה יסודית - הפרה שנקבע לגביה בחוזה כי תחשב כהפרה יסודית, והקביעה היתה סבירה בעת גמירת החוזה...".

כלומר, לפי ההצעהכל קביעה של הצדדים בדבר יסודיות מוסכמת, צריכה לעמוד במבחן הסבירות. ואילו לפי הנוסח הסופי, סייג הסבירות מתייחסרק להתנאה גורפת, שכוללת לפחות שתי הפרות ללא הבחנה ביניהם (דהיינו, בלי להתחשב בחומרתן ויסודיותן באמת).

הנימוק הוא, שהסעיף בא להגן על הצדדים לבל יעשו הפרות שונות ליסודיות מתוך פזיזות או הסח דעת[40]. אבל ניתן לקבוע בכמה סעיפים, בכל אחד בנפרד, שהוא יסודי.

ידין[41] דוחה את קביעתו של השופט ברנזון[42] כי גם לפי נוסח החוק, כל התנאה חייבת להיות סבירה, גם אם אינה גורפת[43].

אשר לנטל ההוכחה, לדעת ידין[44] על המפר להוכיח שהתניה היא 'גורפת', ומשעשה זאת חל נטל ההוכחה על הנפגע להראות שהיתה סבירה[45].

בהלכה אנו מוצאים את מבחן הסבירות הן מן ההיבט האוביקטיבי והן מן ההיבט הסוביקטיבי של הצדדים לחוזה זה.

א. במסכת בבא בתרא[46] מבואר, שאם מכר שור לחבירו ונמצא השור נגחן, ואינו ראוי לעבודה, אין זה מקח טעות, כי יכול המוכר לומר, לשחיטה מכרתי לך[47]. אבל אם המוכר מכיר את הקונה ויודע את מנהגו שהוא עובד אדמה ולא קצב, ורגיל לקנות שורים לחרישה, "הרי זה כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה", ואפילו רוב בני אדם קונים שורים לשחיטה המקח בטל[48]. כמו מי שביקש לקנות יין ונמצא חומץ[49].

ב. כתב הרמב"ם[50], שהמוכר חבית יין לחבירו והחמיצה, תוך שלושה ימים ההפסד על המוכר. החמיצה לאחר שלושה ימים ההפסד על הקונה. ואם קנה על מנת למכרה מעט מעט בחנותו, והחמיצה במחציתה או בשלישה הרי היא ברשות המוכר.

וכתב הטור[51] שגם כשהקונה לוקח את היין לשתותו בביתו מעט מעט, ולא שהה יותר מן השיעורשהוארגיל לשתות כמות כזו של יין,ושתה ממנו כל יום לפי רגילותו, חייב המוכר באחריותו.

"כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום".

"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו,אלא אם כן פירש.שכל הנושא ונותןסתם על מנהג המדינה[53] הוא סומך"[54].

בפני ביה"ד הרבני בחיפה[56] נידונה תביעה של קונה רכב אשר לאחר הקניה ותשלום הכסף, גילה בעת העברת הבעלות הפורמלית, שהרכב היה קודם לכן בבעלות בית ספר לנהיגה. על פי חוות דעת מומחים ערכו של רכב כזה הוא כעשרים אחוזים פחות. רוב חברי ביה"ד קבע שיש כאן מום המהווה עליה לביטול המכר, ואילו לדעת המיעוט, אין הקונה זכאי לביטול העיסקה וכפשרה על המוכר להחזיר את מחצית ההפרש מין מחיר הקניה ובין ערך הרכב.

כאשר היסודיות מסתברת במבחן האוביקטיבי, היא מוגדרת בהלכה כ'אומדנא דמוכח'. כלומר שזה אומדן דעת ברור ומוכח לכולם.

א. דוגמה מענינת אנו מוצאים בשו"ת הרד"ם[57], שנשאל באדם שהתחייב לזון את בתו וחתנו שלוש שנים, ועתה רוצה לחזור בו מן ההתחייבות בטענה, שהיה סבור שחתנו יתמיד בלימוד תורה ולכן התחייב. אבל עתה שחתנו נעשה סוחר, אינו רוצה לזונם.

הרב השואל היה סבור לפטור אותו מטעם שזו 'אומדנא דמוכח' שעל דעת כן התחייב. נמצא שהחתן הוא שהפר את ההסכם במה שחדל ללמוד.

והשיב הרד"ם, שאין זו 'אומדנא דמוכח', ומכוון שהמתחייב לא התנה בפירוש שהתחייבות היא למשך הזמן שילמד, חייב.

ב. בשו"ת בית יצחק[58], דן באדם שמכר אתרוגים שעתידים להגיע אליו מהעיר וויען. וכשהגיעו האתרוגים התברר שהם אתרוגי קארצוגאניר [שם מקום גידולם], וחוזר בו הקונה באומרו שסבר שיהיו אתרוגי קארפוער,כנהוג עתה אצלרוב הסוחרים[59].

ופסק הבית יצחק, שיכול הקונה לחזור כי זה כמקח טעות, וחייב המוכר להחזיר לו המעות שנתן, ואע"פ שאין הולכים בממון אחר הרוב.

ג. בשו"ת רב פעלים[60] נשאל אודות סוחר יהודי שקנה מיבואן נכרי כמות של כלי פורצלן [חרסינה] חדשים, ומכרם ליהודי אחר בעל חנות לכלים, שימכרם בקמעונאות. אחר כך נודע, שהיבואן השכיר את הכלים הללו לנכרי לשימוש לפני שנמכרו לסוחר, והם נארזו שנית כאילו הם חדשים. עתה טוען בעל החנות, שהואיל והשתמש בהם נכרי, אין הוא יכול למכרם ליהודים (מפני שאסור ליהודי להשתמש בהם), ורוצה לבטל את העיסקה. והסוחר משיב, שהואיל וניתן למכרם לנכרים, אין זה מקח טעות.

ומסקנתו להלכה, שהואיל ובעל החנות מוכר כלים גם לנכרים, אין טענתו מתקבלת[61]. ואם עדיין לא שילם בעל החנות את התמורה לסוחר, הוא יכול הקונה לבטל את העיסקה, מטעם 'המוציא מחברו עליו הראיה'. ראה דבריו שם באורך.

אמנם אילו היה ידוע שהוא מוכר כליםרק ליהודים, היה זה מקח טעות.

וכן אם אדם היה קונה את הכלים לשימושו הפרטי, אין זו טענה שיכול למכור את הכלים לנכרי. והוא רשאי לבטל את העיסקה[62].

ד. בשו"ת שמן הרקח[63] דן בראובן שהשכיר מקום בביתו לשמעון לדור עמו יחד שנה. אחר זמן הרגיל [גרם] שמעון-השוכר קטטה עם ראובן, ויורד עמו לחייו במסירות ומלשינות, ורוצה ראובן להוציאו מביתו.

ופסק, שיכול להוציאו. ואע"פ שהרמ"א פסק[64] שאם השכיר בית למי שהוא אוהבו ונעשה שונאו אינו יכול להוציאו לפני הזמן, זה דווקא כשאין המשכיר דר עם השוכריחד.אבל כשגרים יחד, והשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן, מסתבר שהשוכר נידחה מפני המשכיר[65].

ה. בקובץ דברי משפט[66] נדון מקרה של בני זוג שערכו הסכם גירושין, וקבעו בו הסדרי ראיה של האב עם הילד, וכן קבעו את מזונות הבן. לאחר זמן גרמה האם לנתק בין הבן ובין האב, והבן אינו רוצה להפגש עמו, משום כך תובע האב לבטל את התחייבותו למזונות. והאריך לדון בשאלה, האם יש בכוחה של אומדנא לבטל חיוב?

ומסקנתו, שאע"פ שהצדדים לא תלו את החיובים זה בזה, בכל זאת יש אומדנא ברורה, שההתחייבות של האב קשורה לזו של האם, ולכן צודק האב בתביעתו.[67]

ו. "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב). במסכת חולין, פרק חמישי, מבוארים בהרחבה פרטי המצוה. ושם מבואר, שהאיסור חל בין על אדם אחד בין על שנים ששחטו האחד את האם והשני את הבן או להיפך. עוד נאמר שם[68]:

"שנים שלקחו [כל אחד לחוד, זה] פרה ו[זה] בנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואם קדם השני זכה".

ומבארת הגמרא, שהמדובר הוא בשבאו שני הקונים לפנינו, וכל אחד מהם רוצה לשחוטהיוםאת הבהמה שקנה, ואינו רוצה להמתין למחר. ועל כך אומרת המשנה, "איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון". מפרש רש"י[69]:

"הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח. שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכב לעצמו, היה הלוקח שוחט [ולא בעל הבית].וכן שנינו בתוספתא פרק ה, בלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח".

"הלכך כשמכר בעל הבית לשני, מכר לו כל זכות שהיה לו בו[71]. אבל לקחו משנים, האחרון יכול לשחוט תחילה".

כלומר, זכותו של הראשון לשחוט היוםאינה מפני שמקחו קדם, אלא מפני שבשעה שהוא קנה מבעל הבית, הרי זה כאילו התנה עמו, שהוא ישחט ולא בעל הבית[72].

וכשבעל הבית מוכר את העגל-הבן לשני, הוא יכול למכור רק זכויות שיש לו. וזכותו מוגבלת על ידי הלוקח הראשון. לכן הלוקח הראשון קודם גם ללוקח השני. מה שאינו כן כשקנו את האם ואת הבן משני מאנשים שונים, אין קנייתו של הלוקח הראשון מגבילה את המוכר השני. וכמו שהמוכר השני עצמו היה רשאי להקדים ולשחוט לפני הלוקח הראשון, כך רשאי הלוקח השני (שקנה ממנו) להקדים ולשחוט לפניו.

עוד נאמר בסיפא של המשנה, "ואם קדם השני זכה". כלומר, זכה שיכול לאכול היום ולא עשה איסור[73].

והנה בגמרא לא התבאר מה הדין אם קדם המוכר ושחט לפני הלוקח, וגרם לו שאינו יכול לשחוט היום? ואפשר שגרם לו גם נזקים אחרים (הפסד סעודה או הפסד קונים). עוד יש לדון, האם לאחר שהמוכר שחט את הבהמה שנשארה אצלו, יוכל הקונה לבטל את המקח? כיוון שהוא מנוע מלשחוט היום.

בשו"ת מוצל מאש[74] נשאל על אדם שמכר לחברו כמות גדולה של ירק הנקרא 'כרתי' בערב יום טוב, והקונה קנה את הירק על דעת למוכרו מעט מעט בערב החג. עתה רוצה גם המוכר למכור מאותו ירק לציבור, והקונה מעכב עליו בטענה, שאם יעשה כן, הוא לא יוכל למכור את הירק שקנה ממנו.

וכתב שם בתחילה להוכיח מדברי התוספתא שהובאה למעלה, שמוכר מנוע מלשחוט ביום המכירה,שעל מנת כן לקח, שהוא ישחט ראשון. ואם כן גם כאן יוכל הקונה לעכב על המוכר שלא למכור מאותו ירק, עד שהוא יסיים את מכירת שלו.

אבל אחר כך כתב, שמהתוספתא אפשר להוכיח רק שאסור למוכר לעשות כןלכתחילה, אך אין משם ראיה, שאם קדם המוכר ושחט, שיכול הקונה לבטל את המקח, ולדרוש את כספו חזרה[75].

לעומת זה, בשו"ת קול אליהו[76], אחרי שהביא את דברי שו"ת מוצל מאש הנ"ל, תמה עליו מדברי הרמב"ן[77], שכתב על הסוגיא בחולין, שבארבעה פרקים צריך המוכר להודיע לקונה השני שכבר מכר האם או הבת לאחר, ואם לא הודיעו ולאחר הקניה נודע שבאותו יום מכר אמה או בתה, הרי זה מקח טעות (מפני שאינו יכול לשחוט), ומחזיר המוכר את הדמים[78].

ואם כן לפי זה, גם כשהמוכר קדם ושחט את האם או הבתאחרי המכירה הדין כן, ויכול הקונה לבטל את המקח[79].

לפי סברה זו דן בקול אליהו, בסוחר שקנה כמות גדולה של קערות למכירה, ואחר כך הוציא המוכר עוד קערות, ומכר אותן בקמעונאות באותו מחיר שמכר לסוחר. ועכשיו לא יכול הסוחר להרויח כלום על הקערות שקנה. וטוען המוכר, שהוא רשאי למכור כרצונו, ואין הקונה יכול לעכב עליו.

ופסק, שיכול הקונה לעכב את המוכר ואינו רשאי למכור. ואם לאו, הרי זה מקח טעות, ויכול הקונה לבטל את העיסקה[80].

ז. כאשר לוקח מבקש לבטל מקח בגלל מום [=אי התאמה] שמצא בממכר, נקבע בהלכה, שאם המום הוא בגוף הממכר, רשאי הלוקח לבטל המקח, בטענת 'מקח טעות', אע"פ שאפשר לתקן אותו, והמוכר מוכן לתקנו, או לנכות מן המחיר את הוצאות התיקון.

אולם אם נמצא בו 'מום עובר', שאחרי התיקוןהמקח עצמוחוזר לקדמותו, אין ללוקח זכות ביטול.

"ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח[82] נכנסו עכו"ם בבתים, וקלקלו קצת מקומות, ועישנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו[83]. וראובן טוען, שכיון שהוא מום עובר, ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו, ויקיים המקח, הדין עם ראובן.

הגה: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו, או אמת המים עוברת שם, מסלק המום והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם, וכל כיצא בזה".

"שכל שיכול לתקן המום שיחזור לקדמותו, ולא יהיה נחשבכפניםחדשות, שיהיה נחשב כדבר שלא בא לעולם, מנכה לו מן הדמים[85]. אבל בכותל שלם ונמצא רעוע, כשיתקן אותה ויבנה, פנים חדשות באו לכאן, והוי כדבר שלא בא לעולם, לכך המקח בטל"[86].

ופשוט הדבר, שב'מום עובר' אם הקונה אינו מבקש לבטל המקח אלא תובע מן המוכר לתקן את הנזקים או לנכות מן המחיר את הוצאות התיקון, שהוא חייב לתקנם. ואינו יכול לומר לקונה, שאינו רוצה לתקן (או לנכות מהמחיר), ושהוא מסכים שהקונה יבטל את העיסקה[87].

1ח. הלכה פסוקה היא[88] שאין השואל רשאי להשאיל את המושאל לאחר. ודן המחנה אפרים[89], האם כשעבר השואל והשאיל את החפץ לאחר, יכול המשאיל להוציא את החפץ מיד האחר? או שמא, אף על פי שהשואל עבר איסור במה שהשאיל לאחר, מכל מקום, זכות השואל לשימוש בחפץ לא בטלה, וזכות זו הוקנתה לשני, ואי אפשר להפקיעה.

ודעתו נוטה לומר, שהואיל והשואל עבר על דעת המשאיל, יכול המשאיל להוציא החפץ מיד המקבל מן השואל, ושוב אינו חייב להחזירו לשואל הראשון להשתמש בו, אלא בטלה זכותו[90].

כאשר לא נקבע בפירוש הזמן לביצוע העיסקה, כתב הבית יוסף[91], בשם תשובת הרשב"א, שמסתמא הזמן הוא מיד עם תביעת הצד הדורש קיום. "שכל שזה בא לקנות, חייב השני למכור, וכל שהמוכר בא למכור, חייב הקונה לקנות"[92].

ולכן אם מוכר מסרב למסור את המימכר לידי הקונה, יכול הקונה לבטל את העיסקה והמוכר חייב להשיב לו את הכסף[93].

להלן נראה דוגמאות בהם דנו הפוסקים בשאלות של הפרת מועדי הספקה, והאם המועד הינו תנאי יסודי בהסכם.

"שנים שנשבעו לעשות דבר אחד, ועבר אחד מהם על השבועה, השני פטור ואינו צריך התרה. לפיכך, איש ואשה שנשתדכו זה לזה, וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, מי שעיכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר, והלה מותר, ואינו צריך התרה".

וכתב הט"ז[95], שיש ללמוד מכאן לעניני מקח וממכר, שאם המוכר מתחייב להעמיד לקונה סחורה פלונית ליריד,שאז זמן מכירתה, ואירעו אונס שאינו יכול להעמיד הסחורה באותו זמן, אלא אחר כך, אין הקונה חייב לקבלה. כלומר, הוא רשאי לבטל החוזה[96].

והוא מוסיף, שאע"פ שהמוכר היה אנוס על הדבר, והאונס פוטר אותו מתשלום הקנס שקבל על עצמו אם לא יספק את הסחורה במועד, מכל מקום, אין הקונה מחוייב עוד להסכם. כי התחייבותו היתה על דעת שיקבל את הסחורה במועד, "כיון שהזמן גורם זה והוא עיקר בו".

אמנם כשהזמןאינו עיקר בהסכם, נחלקו הפוסקים.

לדעת הט"ז, הדבר תלוי אם היתה ההפרה באונס או שלא באונס. שאם היתה ההפרה באונס, לא בטל החוזה. אך אם היתה ההפרה שלא באונס, יש לומר שגם הנפגע לא התחייב על דעת כן, והוא רשאי לבטל את ההסכם.

ואילו לדעת הש"ך[97] תלוי אם הדבר נקבע בפירוש כתנאי בהסכם, שאזגם אם אינו נראה כתנאי עיקרי,ההסכם בטל. אך אם לא נאמר בפירוש, שההסכם נעשה בתנאי זה, אין ההסכם בטל[98].

ב. בשו"ת מהרש"ם[99] כתב אודות הסכם להספקת עצים למנסרה, שהמפר לא עמד בזמן שנקבע בו, וז"ל:

"והכא נמי, כיון שהגביל לו זמן לקיחת העץ חייב בכל ההיזק... דבנידון דידן, שהתנה שיתן לו לזמן, ממילא אם עבר הזמן בטל המקח, דבכהאי גוונאהוי הזמן דבר שהעיקר תלוי בו. שהרי לא יוכל להעמיד הריחיים ריקן".

"סוחרים המגבילים ביניהם זמנים לקבלת הלוקח הבהמות שקנה או שארי המטלטלין שאין צריכים הוצאות להאכילם, כיון שהגיע הזמן ולא בא הלוקח לקבל והמוכר מוחזק נראה שביד המוכר לבטל המקח...

ובבהמה שצריכה טיפול גם מזונות, הרי פשיטא שהזמן שקובעים הוא עיקר. ועל ככל פנים כשמתאחר מהזמן ודאי שמוטל על הלוקח לשלם לו עבור מזונות וטיפול. ואם כן הרי אין הזמן בדרך גילוי דעתא בעלמא, רק הוא בדרךעיקריות אופן המקח.ואם כן גם לגבי כל עצם המקח כן הוא ממילא. וכיוון שהמוכר טוען שאינו רוצה לטפל כלל בזה, ואין עולה בנקל גם ביד הבית דין דשם להעמיד מתטפל גם בסך רק שיהיה מכל מקום בזה משום השבת אבידה... ועל כל פנים בבהמה נוטה יותר שביד המוכר לבטל המקח.

ומכל מקום, אם אומר המוכר, הריני כאילו התקבלתי שכר המזונות והטיפול, הרי המקח קיים, ויד המוכר על העליונה, ועל כל פנים אין להוציא ממון נגד זה".

וצריך עיון בדבריו, למה על המוכר לומר, "הריני כאילו התקבלתי שכר הטיפול", כדי לקיים המקח? ולמה לא יוכל לתבוע דמי טיפול גם כשרצונו לקיים המקח?

ושמא הואיל ומדין השבת אבידה הוא יכול לדרוש שכר רק כ'פועל בטל', ולא כל שכרו (אם לא התנה בפני בית דין), לכן המחילה היא על ההפרש.

ד. חוזה שנכתב בו שהמוכר חייב לרשום את הנכס בטאבו על שם המונה עד זמן מסויים, ואירע אונס שמונע מהמוכר למלא את התחייבותו במועד הנקוב, והתרה הלוקח במוכר שאם לא יושלם הרישום במועד הוא יבטל את העיסקה, כתב החזו"א[101], שהקונה צודק, ואפילו לא נכתב הדבר כתנאי גמור, שי 'אומדנא דמוכח' שלא נתרצה הקונה להמתין על כרחו.

אבל אם שתק הלוקח בתחילה, ועכשיו שכבר עבר האונס הוא רוצה לבטל את החוזה, ואילו המוכר מוכן עתה לרשום את נכס על שם הקונה, שוב אין הקונה יכול לבטל את החוזה. כי בכגון זה כבר אין 'אומדנא דמוכח' שהוא תנאי לעיסקה. "דהרבה אינן מקפידים בכך".

א. בשו"ת הרי"ף[102] דן במי שמכר סחורה על מנת ליטול דמיה באותה עת, ואיחר הלוקח את התשלום, ונזדמנו לבית דין, וביקש הלוקח מביה"ד שהות לשלם את הכסף. ופסק:

"אין לו זמן בית דין כל עיקר, אלא פורעו כמו שהתנה לו על עצמו, ואם יש בדבר הפסד, איהו הוא דאפסיד אנפשיה".

מדברי הרי"ף הללו אין ראיה שהצד השני רשאי לבטל את החוזה בגין כך, אלא רק שכופין אותו לשלם מיד, ואין להתחשב בנזק שיגרם לקונה בגלל החיוב המידי. מכל מקום רואים מדברי הרי"ף, שזמן התשלום שבחוזה הוא תנאי יסודי, ואינו ככל החיובים שנותנים להם זמן בית דין שלושים יום[103].

אבל בשיטה מקובצת[104] הביא תשובת נוספת של הרי"ף ממנה עולה, שכאשר הקונה אינו משלם למרות שהמוכר תובע ממנו את התשלום, והוא מבקש שתינתן לו שהות לפירעון, המוכר רשאילבטל את המכר, ואינו צריך להמתין לקבלת התמורה, הואיל ולא דובר על מכירה בהקפה[105].

"המוכר שדהו לחבירו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים והיה יוצא ונכנס[107] ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כולו אע"פ שכתב השטר או החזיק...ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע, קנה הלוקח את כולה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו[108]. ושאר הדמים עליו כשאר חובות...

דין המטלטלין כדין הקרקעות לדבר זה, שאפילו משכן והכניסם לרשותו, והמוכר עייל ונפיק אזוזי [יוצא ונכנס ותובע מעותיו] לא קנה.

אלא שבזה יש חילוק במטלטלין, אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק, כגון שמכר לו בעל חי ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי, המקח בטל לגמרי, לפי שאינו ראוי ליחלק, והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו. אבל במידי דבר חלוקה הוא [בדבר הניתן ליחלק] אין המקח בטל[109] אלא כנגד מה שחייב לו"[110].

למדנו מכאן, שאי תשלום במועד, אינו מהווה כשלעצמו עילה לביטול החוזה, ורק כשהמוכר יוצא ונכנס לתבוע מעותיו, ובכפוף לשאר התנאים המפורטים שם, בטל החוזה בגין אי תשלום במועד שנקבע[111].

אמנם אם נקבע בחוזה, שתשלום במועד המוסכם, הוא תנאי לקיומו (אע"פ שהתנאי לא נוסח כפי הנדרש בהלכה, אלא כפי המנהג), די בזה כדי לבטל את החוזה. כמו שנראה להלן על 'יסודיות מוסכמת'.

שאלה שהעסיקה הרבה מן הפוסקים היא, כשקונה לא עמד בתנאי התשלום, והחוזה לא בוטל, ועתה המוכר בא לגבות את חובו מן הקונה, ומתברר שלקונה יש הרבה נושים, וסך כל חובותיו עולה על רכושו. האם יש למוכר זכות קדימה על שאר הנושים, לגבות את חובומן הסחורה אותה מכר לקונה? או שמא גם אותה סחורה תחולק בין כל הנושים, והמוכר יפסיד חלק מן התמורה, כמו שאר הנושים.

דעת הב"ח[112] היא, שאם הסחורה הראשונה שנמכרה קיימת או שיש סחורה אחרת שהוחלפה בסחורה הראשונה ובאה מחמתה, גובה המוכר תחילה את כל חובו מן הסחורה, לפני הנושים האחרים[113].

לדעת הצמח צדק[114] יש למוכר זכות קדימה רקבאותה סחורה עצמה שמכר, אם היא קיימת עדיין ביד הקונה, אבל לא בסחורה אחרת אע"פ שבאה מחמתה. וגם בסחורה עצמה, זכותו של המוכר לגבות אינה מעיקר הדין, אלא מכח תקנת 'ועד ארבע ארצות' שפעל בפולין[115].

לעומתם כתב בשו"ת אדמת קודש[116] שאין הלכה כדעת הב"ח. והביא דעת הרבה פוסקים שסוברים, שאין שום עדיפות למוכר על הנושים האחרים של הקונה, וחולקים בשוה[117].

מהנאמר למעלה בדברי ההסבר לחוק מובן, שאין מדובר כאןבהתנאה על עניין מסויים בחוזה שקיומו גורם לקיום החוזה, והפרתו תגרום להפרת החוזה. אלא בהסכמה שעניין מסויים הוא יסודי בעיני הצדדים (גם אם לפי מבחן האדם הסביר לא היה הדבר כך).

לפיכך אין אנו דנים כאן בנושא 'קניין על תנאי' כפשוטו, הנזכר בשולחן ערוך, חו"מ, סימן רז.

כאשר נזכרים בהסכם שני חיובים, שעל כל צד לקיים אחד מהם, אם לא נקשרו העניינים ביניהםבהתנאה, שאי ביצועו של אחד יגרור ביטול השני, כי אז רואים כל חיוב עומד בפני עצמו[118] (פרט לאופנים שנכללים ב'אומדנא דמוכח' שב'יסודיות המסתברת' הנזכרת בתחילת הסעיף).

אמנם כאשר יש 'גילוי דעת' ברור מאחד הצדדים, שהוא עושה את העסקה רק על דעת שחברו יעמוד בהתחייבות שכנגד, אע"פ שלא אמר את הדבר בדרך התנאה, כפי הלכות התנאים, דעת הרבה פוסקים שיש לדברים תוקף של תנאי ממש[119].

הוא הדין, כאשר שני הצדדים קובעים שעניין מסויים בחוזה הוא 'יסודי', גם אם לא נאמר בפירוש, שהפרתו תגרום לביטול החוזה, יש לראות זאת כהתנאה מפורשת[120].

א. בשו"ת מהרשד"ם[121] נשאל באדם שקנה עורות שנמצאים בעיר אחרת, והתנה שהם יובאו אליו עם העגלות הראשונות שילכו מאותו מקום. אבל לא נעשה התנאי לפי הלכות התנאים. לבסוף לא הגיעו העורות עם העגלות הראשונות, והקונה אין לו בהם חפץ, מפני שחשב לשלוח את העורות שקנה יחד עם סחורות אחרות שהיו לו, בספינה למדינת הים. לכן רוצה לבטל המקח.

ופסק שיכול הקונה לחזור בו, ודי בגילוי דעת בזה ואפילו בלי כל תנאי.

כעין זה כתב בשו"ת מהרי"ט צהלון[122] בלוקח שהתנה עם המוכר שישלח לו את הסחורה בספינה הראשונה, וקיבל עליו הלוקח אחריות הסחורה משעת הנחתה בספינה, והמוכר שלח את הסחורה בספינה השלישית, ונפסדה בדרך.

ופסק, שהמוכר חייב באחריותה ולא הלוקח. אלא אם כן יביא המוכר ראיה, שלאחר שלא שלח בספינה הראשונה, כתב לו הלוקח, שישלח לו אותה בספינה השלישית (ואע"פ שלא כתב בפירוש שגם עתה תהיה הסחורה באחריותו, מן הסתם הדבר כך).

ב. בכסף הקדשים[123] דן במקרה של אדם שמכר פרה לחבירו, ואמר לו המוכר, שראה שחלבו ממנה מדה-חלב בבית הגוי שקנאה ממנו, ששם נתגדלה. ואמר הקונה,שעל סמך זה הוא קונה. אחר כך נמצא שלא נתנה החלב בבית הגוי רק מצד שהיה לה שם ולד. ועכשיו שהולד נשאר בבית הגוי אינה נותנת כל כך. ומסתפק שם, האם די בגילוי דעתו של הקונה לבטל המקח? כי במטלטלין אין צריך 'תנאי כפול' מצד המנהג. או שמא, היה עליו להתנות בתנאי גמור?

לבסוף הסכימו הצדדים על ידי פיוס להתפשר, שאם יתברר שבמשך יממה אינה נותנת מדה של חלב, יתבטל המקח.

ג. עוד כתב בכסף הקדשים[124] ש"אם קבעו זמן לפרעוןבדווקא", ואח"כ בשעת התשלום חיסר הקונה מקצת הדמים, או שרוצה לתת שטר על מקצת הדמים, כיוון שלא קיים התנאי בזמן הפרעון,הרי זה כאילו לא נתן כלל. כי כמו שהתנאי היה לגבי כלל הפרעון, כך הוא גם לגבי חלק ממנו.

ד. בשו"ת בית שלמה[125], דן במי שמכר סחורה באשראי, והתנה שהקונה יתן לו שטר משותפו (של הקונה) על החוב, כדי שיהיה בטוח על הפרעון. ולא נתן לו השטר במועד, ורוצה המוכר לבטל העסקה. והקונה טוען, שבתוך הזמן פגש המוכר את שותפו והלה אמר לו בע"פ שהוא ערב לו על המעות בשלמות בזמן שנקבע, ואם כן ויתר לו על התנאי (ראה שם פרטים נוספים וטענות הצדדים). ופסק, שאם ענין נתינת השטר היה בדרך של תנאי לעסקה (אף שלא כהלכות תנאים) ולא עמד בו הלוקח, המקח בטל[126].

ה. בשו"ת רב פעלים[127] נשאל אודות כלה שאחיה התחייב לתת לחתנה סכום כסף לנדוניא, ולפני הנישואין רוצה האח לשנות את התנאים ליעוד הכסף. והחתן אומר, שאם לא יקבל את הכסף לפי מה שהיה מדובר בתחילה, הוא לא מוכן לשאת אותה לאשה, ויתן גט.

ופסק, שהחתן צודק. גם אם האח לא התחייב ב'קנין' כדין, מכל מקום ברור שעל דעת זו נערכו הקידושין, ואם לא יעמוד האח בהתחייבותו, גם החתן רשאי לעכב את הנישואין, ולתת גט.

[1]סעיפים 14 עד18.

[2]ידין, עמ'67, קציר, עמ'749-746, וראה שם דעת צלטנר, והביקורת עליה.

[3]עשויים להתקיים גם חיובים של איסור תחרות; איסור למסור ידיעות; פיצויי פיטורים וכיו"ב.

[4]ע"א 79/741 כלנית השרון נ' הורביץ, פד"י לה(3)533; ע"א87/187 לוי נ' דויטש, פד"י מג(3)309 בעמ'319.

[5]שם, עמ'752-751.

[6]ע"א 78/459 חב' בני פיפשקוביץ נ' חב' אבני, פד"י לה(3)169; ע"א79/842 נס נ' גולדה, פד"י לו(1)204.

[7]ע"א 81/10 כהן ושות' נ' גדע, פד"י לז(4)635.

[8]בהתאם לשינוי זה הוכנס גם שינוי נוסף המתחייב מאליו. מאחר שבהצעה מדובר בפירוש על הנפגע, לכן נאמר באופן סתמי 'בחוזה', שהרי הנידון הוא החוזה המסויים שנערך ביניהם. ואילו בנוסח הסופי המדבר על ה'אדם הסביר'' היה צורך להדגיש "באותוחוזה", שהרי גם כשמדובר על מבחן אובייקטיבי, אנו נשארים במסגרת החוזה המסויים שנכרת בין הצדדים.

[9]עמ'70.

[10]זאת גם דעת שלו, חוזים, 548, וקציר, שם, 130. וראה ע"א 825/79 שרבט נ' שוורצבורד, פד"י לו(4) 197, 205.

[11]השופט זילברג, ד"נ63/12 ליאון נ' רינגר, פד"י יח(4)701 בע'722. ע"א62/37862/390 רינגר נ' ליאון, פד"י יז,1662 בעמ'1670. וראה, ע"א 178/89 רובין נ' זוהר, פד"י מה(5) 824.

[12]ד"נ 75/44 פד"י ל(1),367.

[13]שם, 139-137.

[14]ע"א 646/85 ברנע נ' דניה, פד"י מב(2) 793, 797.

[15]ע"א 572/83 אדיב נ' רפאל, פד"י לט(3) 345, 348.

[16]ע"א 380/77 יהושע נ' ישר, פד"י לג(2) 103.

[17]ע"א 464/81 ברוך נ' הוך, פד"י לז(3) 393, 409.

[18]ע"א 283/81 ג'יקוב נ' פיתוח חוף אילת, פד"י לז(3) 658, 667.

[19]ע"א אנסימוב נ' טירת בת שבע, פד"י לה(2) 800, 803.

[20]ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 777.

[21]ע"א 498/83 אמישרגז נ' מלבין, פד"י מב(4) 271, 279.

[22]ע"א 120/89 מפרק קופל נ' חברת המלונות דן בע"מ, פד"י מו(3) 441, 445.

[23]ע"א 76/207 הרשקו נ' וכטר, פד"י לא(2)85.

[24]בניגוד לתנאי שבהסכם שאינו משנה את אופיו עקב דברים הקורים אחרי כריתת ההסכם.

[25]ידין, שם, 75; קציר, שם, 105; זמיר, מכר, 450; זמיר קבלנות, 359.

[26]ע"א 262/86 רוט ואח' נ'Deak and co., פד"י מה(2) 353, 372.

[27]ברנזון, הרשקו נ' וכטר ע"א76/207, פד"י לא(2)85; וראה גם, פרץ נ' ביטון ע"א75/91,75/135, פד"י ל(1),367.

[28]ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פד"י לד(1) 813.

[29]ע"א 411/87 חזן נ' דגן, פד"י מג(2) 273.

[30]ידין, שם, 71; שלו, חוזים, 552; זמיר, מכר, 449; ע"א 206/79 ריטנברג נ' נסים, פד"י לד(3) 314, 321.

[31]ראה78/127 קי.בי.ע. נ' אשדוד אינבסטמנט פד"י לב(3)57.

[32]ע"א 178/89 רובין נ' זוהר, פד"י מה(5) 824.

[33]קציר, שם, 106, 143; שלו, חוזים, 549.

[34]ע"א 189/86 לוי נ' פיינגבלט, פד"י מב(4) 206, 212.

[35]קבלנות, 278-273.

[36]בע"א 71/75 מרגלית נ' אברבנאל, פד"י כט(2)652 בע'655, נאמר בחוזה שהמועדים לתשלום שיעורי המחיר יהיו 'מאשיות החוזה', וביהמש" פסק כי אי עמידה בהם מהווה הפרה יסודית.

[37]ידין, שם 71; שלו, חוזים, 552. כך גם כאשר נאמר בחוזה, שלא תינתן ארכה לקיום חיוב לפני הביטול, יתפרש הדבר כהסכמה שהחיוב הינו יסודי. ראה, ידין שם, 77; קציר, שם 113, 665.

[38]עמ'72.

[39]בע"א 121/84 מוזס נ' אלף, פד"י לח(4) 673, 687, נקבע, שהסייג חל רק לגבי הנאמר בסעיף 6 לחוק התרופות, אבל תוקפה של התניה ימשיך לעמוד בקשר לחוקים אחרים, כמו למשל לענין חוק הגנת הדייר, כעילת פינוי.

[40]ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פד"י לו(4) 793, 800.

[41]עמ'73.

[42]ע"א75/71 מרגלית נ' אברבנאל כ"ט פד"י (2)652.

[43]כך גם דעתם של שלו, חוזים, 552; קציר, שם, 110. וכך נאמר בע"א 158/80 שלום נ' מוטה, הנ"ל.

[44]עמ'73.

[45]קציר, שם, 125; שלו, חוזים, 553.

[46]דף צב ע"א.

[47]וכן פסקו הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק טז, הלכה ה, ושו"ע, חו"מ, סימן רלב, סעיף כג.

[48]רשב"ם, שם, ד"ה ה"ג וליחזי.

[49]ראה עוד: הרב י. אריאל, 'תורת המשפט', עמ' 129-109, 'מכירה והשכרת חפצים ואביזרים המחוברים לדירה'.

[50]הלכות מכירה, פרק יז, הלכות ד-ה.

[51]חו"מ, סימן רל, בשם רב האי גאון (ספר המקח) שער מז.הובא בהגהות מיימוניות, הלכות מכירה, שם, אות ה,

[52]הלכות מכירה, פרק טו, הלכות ה,ו.

[53]לעתים מנהג המדינה יקבע על פי החוק, וכמו שכתב החזו"א, חו"מ, ליקוטים, סימן טז, ס"ק א: "אלא שכך הדין, שאם משכנו סתם, צריך בית דין לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו,ודינא דמלכותא מכרעת את האומד. וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא, ואף שזה רק בתנאים מיוחדים, מכל מקום זהמשפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים,וזו כונת הראב"ד בש"ך ס"ק לו,ונמצא דאנו דנים בידננו ולא בדיניהם".

[54]וכן כתבו: רב האי גאון בספר המקח והממכר, שער מה; שו"ת הרי"ף, חלק א, סימן קנג.

[55]חו"מ, סימן רלב, סעיף ו. וראה גם סימן רכט, סעיף ב.

[56]נימוקי פסה"ד פורסמו בתחומין כב, עמ' 279-251. וראה שם, עמ' 285-280, הרב מ. רלב"ג 'מקח טעות והונאה', בקונה רכב שגילה פגמים לאחר הקניה וכן שהרכב עבר תאונה.

[57]חו"מ, סימן ה, הובא בדברי גאונים, כלל נה, סימן יב.

[58]או"ח, סימן קח, הובא בדברי גאונים, כלל ו, סימן ח.

[59]אתרוגי קורפו הוחזקו כ'בלתי מורכבים', ולכן נחשבו מהודרים יותר משאר אתרוגים.

[60]חלק ב, חו"מ, סימן יב.

[61]ראה: שו"ת קול אליהו, חלק א, חו"מ, סימן כא, שדן בסוחר שקנה אריג ונמצא שהוא שעטנז (ארוג מצמר ופשתן), וראוי למכירה לנכרים בלבד, ופסק שאין זה נחשב מקח טעות. וראה, מטה שמעון, סימן רלב הגה"ט אות כו, מה שדן בדבריו.

[62]וראה: רמ"א, חו"מ, סימן רלד, סעיף ג, ושו"ת הריב"ש, סימן תצט, שאפילו היה האיסור מדרבנן, נחשב למקח טעות וחוזר.

בשו"ת חיים שאל, חלק א, סימן עד, אות לה, נשאל במי שקנה כרים וכסתות לשימוש בני ביתו, ונמצא שהם אסורים בשימוש לכתחילה משום שעטנז, ופסק שהמקח בטל, ואע"פ שהאיסור הוא מדרבנן. ואין הקונה חייב לטרוח במכירתם לנכרים.

[63]חלק ב, סימן עז, הובא בדברי גאונים, כלל קד, סימן מא.

[64]חו"מ, סימן שיב, סעיף ט.

[65]וראה פתחי חושן, נזיקין, פרק ג, הערה ע, עמ' קטו, שכתב על פי תשובת מהרש"ם, שאם אדם השכיר עסק פעיל, והשוכר מנהל את העסק באופן שמבריח את הקונים, יכול המשכיר לבטל את השכירות, בטענה, שהתנהגות השוכר גורמת נזק לעסק, כי אח"כ יהיה קשה להחזיר את אמון הקונים.

[66]מאסף תורני, בהוצאת מוסדות שירת דבורה, תל אביב, תשנ"ו, חלק ב, עמ' שטז-שכו הרב א. שרמן, 'ביטול התחייבות ממונית בהסכם'.

[67]הערת הרב ז.נ. גולדברג: "יש לדן בדברים, כי לכאורה זו התחייבות לצד שלישי {הבן] והרי זה דומה למתחייב לבת אשתו, ואח"כ גירש אותה, שלא נתבטל החיוב. אכן מצד שני יש לדון, כיון שמצינו לגי חיוב מזונות, שאם אין הבן אצלו יכול להפטר ממזונותיו, וכמו שפסק הרמב"ם הלכות אישות פכ"א הי"ז, ש"אחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות". ע"כ. הרי שהחיוב ליתן מזונות לאחר שש זה רק כשמשאירים הבן אצלו, ולכן יש לומר, שגם במתחייב לפרנס כשהוא אצל האם, יש אומדנא שזה רק אם יבקרו. ואינו דומה לבת אשתו שנתחייב לבת, והאומדנא היא באמה ולא בה עצמה. משא"כ במתחייב לבנו האומדנא שיהיה אצלו [בזמנים שנקבעו], ובפרט שכתב כן באותו הסכם".

[68]דף פב ע"א.

[69]שם ד"ה לענין.

[70]שם, פרק ה, סימן ד.

[71]וכן הוא בחידושי הרשב"א, חולין, שם.

[72]בפירוש תפארת ישראל, חולין, פרק ה, משנה ג, אות לג, כתב, שזכותו של הלוקח נובעת מן ההלכה 'מוכר בעין יפה מוכר', כמבואר בשו"ע, חו"מ, סימן רטו, וסמ"ע שם, ס"ק לז. כלומר שהמוכר מקנה ללוקח את כל הזכויות הקיימות בממכר, ובכלל זה הזכות לשחוט ראשון באותו יום.

[73]בתפארת ישראל,שם, כתב, שהמשנה באה ללמדנו, שאין השני חייב לשלם לראשון נזקים שנגרמו לו, במה שמנע ממנו לשחוט היום, שאין זה נחשב 'גרמי'. ובצפנת פענח, הלכות שחיטה, פרק יב, הלכה יג, כתב שגם בדיני שמים אינו חייב, שאין זה נחשב גזל.

[74]חלק ב, סימן יא, הובא בדברי גאונים, כלל ה, סימן כא.

[75]בצפנת פענח, תניינא, עמ'136 טור שני, כתב גם כן, שאם קדם המוכר ושחט, פטור. אמנם לא מבואר אם לדעתו יוכל הקונה לבטל המקח.

[76]סימן כג.

[77]הובא על ידי הר"ן על הרי"ף, חולין, שם, ובחידושי הרשב"א למסכת חולין, שם.

[78]וכן פסק בשו"ע, יור"ד, סימן טז, סעיף ו.

[79]הערת הרב ז.נ. גולדברג: "לענ"ד יש לדחות הראיה מהרמב"ן. שאם בשעה שקנה הלוקח נודע שכבר מכר האם לאחר, זה מקח טעות. אבל אם אחר שקנה, שחט המוכר את האם, אין זה מקח טעות. שיש הפרש במקח טעות אם המום היה לפני המקח או שנהיה אחר המקח. שכל שקרה בעתיד אינו מקח טעות. עיין תוס' כתובות פרק אע"פ שהקשו גבי לא כתב לה נדוניא אלא על מנת שתהנה בתו, שאם כן כל קונה בהמה ומתה נאמר על דעת כן לא קנה, עיי"ש תירוצם. על כל פנים כל שנהיה אחר כך אין זה מקח טעות.

אמנם כל זה בשנעשה מעצמו אחר הקניה, אבל אם המוכר גרם למום, יתכן שזה כן מקח טעות. ונראה, שאם מכר האם לראובן ואחר כך מכר הבת לשמעון, וקדם שמעון ושחט, מדאי אין זה מקח טעות, אבל אם המוכר שחט, זהו ספקו של המוצל מאש".

[80]בדברי גאונים, שם, כתב שאפשר לחלק בין דין לוקח פרה (וקונה הירק) ובין דין לוקח הקערות. שבדין הפרה (או הירק) ברור שהוא קנה לצורך יום טוב, ואינו יכול להמתין, ואם לא ישחוט עתה יפסיד (וכן אם לא ימכור את הירק עתה שוב לא יוכל למכרו), לכן אסור למוכר לגרום ללוקח הפסד, ואם עשה כן, הלוקח רשאי לבטל המקח.

אבל בקונה הקערות, אם לא ימכור עכשיו יוכל למכרם אחר כך, והמוכר הרי לא הבטיח לו שלא ימכור עוד קערות, לכן אין הקונה יכול לבטל את העיסקה. והשאיר את הדבר בצריך עיון.

בשו"ת בית יצחק, חו"מ, סימן מג, נשאל על אדם ששכר חנות למכירת סחורות מסויימות. והמשכיר השכיר חנות שניה שהיתה לו סמוך לראשונה לאדם אחר, שגם הוא ביקש למכור אותן סחורות. כשנודע הדבר לשוכר הראשון, ביקש לבטל את החוזה בטענת מקח טעות.

ופסק, שלכתחילה אין למשכיר להשכיר את החנות השניה לאותה מטרה. אבל בדיעבד, אין זו עילה בידי השוכר הראשון לביטול השכירות. וגם אינו יכול למחות מדין השגת גבול.

[81]חו"מ, סימן רלב, סעיף ד, על פי שו"ת הרא"ש, כלל צו, סימן ו.

[82]אם הקלקול נעשה אחר גמר המקח, ההפסד הוא של הקונה.

[83]לאחר גמר המקח, כשנודע לו הקילקול.

[84]שם, חידושים, ס"ק ז.

[85]בשו"ת מכתם לדוד, חו"מ, סימן י, דן על שוכר בית חדש, ונמצאו הכתלים לחים ואי אפשר לדור שם בלי חימום. ופסק שזה 'מום עובר', אלא שיכול השוכר לנכות משכר הדירה. וכמבואר ברמ"א או"ח, סימן תלז, סעיף ג, ובמג"א, שם, ס"ק ז, וביאור הגר"א, שם, סעיף ג ד"ה הואיל.

[86]וכן מבואר בשו"ת ר"י אבן מיגאש, סימן נא.

[87]כך כתב באולם המשפט, סימן רלב, סעיף ה. והוסיף שם, שבכלל הוצאות התיקון גם הטירחה וההתעסקות בהזמנת בעלי המלאכה וכדומה. וראה מה שתירץ בזה קושית המג"א, או"ח, סימן תלז, ס"ק ז, בשוכר בית בחזקת בדוק.

וכן כתב הבאר היטב, חו"מ, סימן רלג, ס"ק ד (על דברי המחנה אפרים, דיני אונאה סימן ו) בענין מי שקנה כסף בחזקת שהוא צרוף, ונמצאו בו סיגים, שהוצאות ההתכה לניקוי הכסף והטירחה על המוכר.

[88]שו"ע, חו"מ, סימן שמב, סעיף א.

[89]הלכות שאלה, סימן ו.

[90]ראה גם מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן יט. וכן משמע בביאור הגר"א, סימן קצה, אות כג.

ודנו בשאלה זו: דברי חיים, דיני שומרים, סימן כ; דברי משפט (אוירבך), סימן קכה; שו"ת רע"א, מהדורא ג' סימן לט; פתחי חושן, הלכות פקדון ושאלה, פרק ט, סעיף ט, הערה כד.

הערת הרב ז.נ. גולדברג: "ראוי להוסיף את דברי הרי"ף פרק המפקיד שכתב, שאף שאין השוכר רשאי להשכיר מכל מקום אינו גזלן, שלא קיימא לן כרבי מאיר, שכל העובר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. ולכן אם יש עדים שהבהמה מתה באונס אצל השוכר השני, [השוכר הראשון] פטור. ואילו היה נחשב גזלן היה חייב. והיינו שאין הכוונה שאינו משכירו אלא לשימוששהוא יעשה, אלא זכה לגמרי בזכות השימוש. ואם נתנו לאחר אינו גזלן. ולפי זה מה שאסור להשכיר לאחרים, זה איסור אחר. שאסור לעבור על דעת בעל הבית. ולכן יש לומר שהשואל השני זכה.

אמנם מסברה יש לומר שרק בשוכר שהשכיר לאחר אינו נחשב גזלן, שהרי משלם בעבור השימוש, ולכן אין אומרים שיש כאן שיור, שלא השכיר אלא לענין זה. אכן בשואל שאינו רשאי להשאיל, אולי הוא גם גזלן, שמאחר שאינו רוצה שישאיל, הרי לא השאילו לענין זה.

ובזה היה מקום ליישב מה שהביא המשנה ברורה בהלכות סוכה, באחד ששאל קורה והשאילו לאחר להעמיד עליו הסכך, שהסוכה פסולה, שהיא סוכה גזולה. אכן זכור לי ששמעתי, שהדבר מפורש שגם שואל שהשאיל לאחר אינו גזלן".

[91]חו"מ, סימן רו, אות ב.

[92]ראה שו"ת אגרות משה, חו"מ, סימן נב, ענף ג, עמ' קא.

[93]נתיבות המשפט, סימן צה, ביאורים, ס"ק ג. וביאר שם, שאין דינו של המוכר כגזלן אלא המקח בטל.

שאם היה דינו של המוכר בעיכוב המימכר כגזלן, הרי שאם ערכו של המימכר ירד לאחר המכירה, יתחייב לשלם לו פחות כפי שוויו עכשיו, כי כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה.

אבל הואיל ואנו אומרים שהמקח בטל בגלל עיכוב המסירה, לכן על המוכר להשיב את הכסף שקיבל מאת הקונה במלואו.

[94]יו"ד, סימן רלו, סעיף ו.

[95]שם, ס"ק יג.

[96]וכן כתב הבית מאיר, אה"ע, סימן לח, סעיף א. וראה משפט שלום, סימן ר, סעיף ז.

[97]נקודות הכסף, יו"ד, שם. וחו"מ, סימן כא, ס"ק ג.

[98]לכאורה נראה בדעתו, שאם לא הותנה הדבר בפירוש, אין הוא מבטל את ההסכם, אפילו היתה ההפרה במזיד. כי הוא מוכיח דבריו מדין 'עייל ונפיק אזוזי' המבואר בשו"ע, חו"מ, סימן קצ, שאין המקח בטל בגלל איחור בתשלום התמורה, אלא בתנאים המפורשים שם.

אמנם בסיום דבריו לענין שידוכין כתב, שאם התעכבו הנישואין מחמת אונס של אחד הצדדים, אין השידוך בטל, כי לא הותנה הדבר בפירוש. משמע, שאם לא היה אנוס על העיכוב, השידוכין בטלים, וצריך עיון.

ובפתחי תשובה, חו"מ, סימן רז, ס"ק ב, כתב שהאחרונים הסכימו לדעת הש"ך. ומכל מקום, מחמת המחלוקת אין להוציא מיד המוחזק.

וראה פתחי חושן, חלק ז, בדיני קנינים מכירה ומתנה, פרק כ, סעיף יז, הערה ל, שדן באריכות במחלוקת הט"ז והש"ך ובדברי הפוסקים האחרים.

על דיחוי בזמן הנישואין כעילה לביטול השידוך, וחיוב המעכב בקנס, ראה, אוצר הפוסקים, אה"ע, סימן נ, ס"ק מא, אות כג.

[99]חלק ז, סימן ט.

[100]על גיליון השו"ע, חו"מ, סימן רז, סעיף א ד"ה סוחרים.

[101]חו"מ, ליקוטים, סימן טז, סוף ס"ק יא ד"ה בזמן.

[102]חלק א, סימן קמח, הובא בדברי גאונים, כלל לב, סימן א.

[103]בחידושי רע"א על גיליון השו"ע, חו"מ, סימן עג, מדייק מדברי הב"ח, חו"מ, סימן סז, סעיף יג, שגם במקח אם לא קבעו זמן לפירעון, נותנים לו שלושים יום, כמו בסתם הלוואה. אבל בבאר הגולה, חו"מ, סימן עו, סעיף ב משמע, שבמקח אין נותנין שלושים יום. ועיין נחל יצחק, סימן עו.

[104]בבא מציעא, דף עז ע"ב, ד"ה וזה לשון הריא"ף בתשובה.

[105]ראה נתיבות המשפט, סימן קצ, ביאורים ס"ק ז, בביאור תשובת הרי"ף.

[106]חו"מ, סימן קץ, סעיפים י-יז.

[107]לפרטי ההלכה ראה, שם, סעיף טז. וראה פתחי חושן, חלק ז, בדיני הקנינים, מכירה ומתנה, פרק ג, סעיפים כב-ל, הרבה פרטי דינים.

[108]"דמיד שזקפן במלוה הרי המקח נתקיים לגמרי, ואע"פ שאין הלוקח משלם לו אח"כ לזמן שקבע לו, הרי הוא כאילו הלוה לו מעות לשלם לו לזמן פלוני ואינו משלם", סמ"ע, ס"ק יג.

[109]ראה להלן סעיף 7(ג).

[110]וראה רמב"ם, הלכות מכירה, פרק ח, הלכות א-ד.

[111]החלקת מחוקק, אבן העזר, סימן קכ, ס"ק ה, והבית שמואל, שם, ס"ק ג, כתבו לחלק בין מכר בהקפה ובין מכר במעות שלא בהקפה. שבמכר שלא בהקפה (אפילו לא התנה על כך בפירוש, אלא מכר סתם), ואח"כ מעכב הקונה את הדמים, יש לומר שהמקח בטל.

ומשמע מדבריהם, שהמקח בטל מאליו, ואפילו לא הודיע המוכר על הביטול.

אבל בערוך השולחן, סימן קץ, כתב, שאם משלם עכשיו, אין המכר בטל משום עיכוב הפירעון.

וראה משפט שלום, סימן קץ, סעיף טו, שהאריך בהרבה פרטים, מתי צריך לבטל המקח ומתי הוא בטל מאליו. וגם לדעתו אין עיכוב של יום או יומיים בתשלום מבטל את המכר. אלא אם כן אומר הקונה, שאין לו המעות לשלם.

אבל בשו"ת בית יצחק, או"ח, סימן עד, אות ה, סובר שרק ב'עייל ונפיק אזוזי' (ראה להלן) המקח בטל.

וראה מאמרו של הרב נ. געשטעטנר 'ביאורים בדיני קנין כסף', דברי משפט, מאסף תורני בהוצאת מוסדות שירת דבורה, תל אביב, תשנ"ו, חלק א, עמ' שכט-של, שכתב להבחין בין אדם פרטי שמוכר דבר ובין סוחר. שבאדם פרטי יש לומר, שאם אינו מקבל את התשלום מיד, והוא יוצא ונכנס לגבות מעותיו, נחשב אי התשלום בזמן להפרת הסכם ועילה לביטולו.

אבל בסוחר שמוכר דבר במסגרת עיסוקו, מסתבר לומר, שמתחילה לא היה מעונין לבטל את ההסכם בגלל אי תשלום במועד. ואע"פ שהוא תובע מעותיו, היינו כדי שהקונה לא יתחמק מתשלום. ואין מזה ראיה, שרק על מנת כן מכר לו. וכעיין המובא בשו"ע, שם, במוכר שדהו מפני רעתה.

והוא מוסיף, שהדברים נכונים במיוחד, בסחורה שהשיווק שלה מוגבל בזמן, כמו אתרוגים לפני חג הסוכות. שהמוכר בודאי מעונין היה לקיים המכר, גם אם היה יודע שהקונה יעכב את התשלום. ולכן, גם אם במקרה מסויים רוצה המוכר לבטל את העיסקה בנימוק של אי תשלום במועד, אינו יכול. כיון שבדרך כלל אין הדבר נחשב להפרה יסודית בעיסקאות כאלה.

וכן כתב הרב ש.ז. אויערבך זצ"ל בהסכמתו לספר ארבעת המינים השלם (וייספיש) עמ'11. וראה הרב ש.מ. הלוי סגל, 'בירור דין הלוקח אתרוג בהקפה', קובץ בית אהרן וישראל, גיליון ו(מב) אב-אלול תשנ"ב, עמ' סד-ע, שהאריך לבאר, שהפוסקים חלוקים בדעותיהם לגבי נכונות סברה זו.

[112]חו"מ, סימן צו ס"ק כג.

[113]וכן כתבו באר הגולה, לשו"ע חו"מ, סימן צו, סעיף ו, אות צ; בית שמואל, אה"ע, סימן צ, ס"ק לח; שו"ת בית יהודה, בסופו, מנהגי עסקות סעיף א, כתב שמורו הרב ז"ל פסק כן הלכה למעשה.

[114](ניקלשבורג), סימן קיז.

[115]וכן כתבו בקצות החושן, סימן צט, ס"ק א; נתיבות המשפט, סימן צט, חידושים ס"ק ב; שו"ת בית שלמה, חו"מ, סימן לא; שו"ת ספר יהושע, סימן קכא.

וראה שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן נה, שהתקנה היתה רק כשהלווה חי, שאז יש לומר שמתחילה לקח את הסחורה בהקפה על דעת שלא לשלם, ודנו בו כדין גנב. אבל כשמת הלווה ולא נמצא בנכסיו די לתשלום, לא היתה התקנה. והוא מוסיף שראה לשון התקנה בסוף ספר מסגרת השולחן, ומבואר שהתקנה היתה בבורח, וגם לא נתפשטה התקנה בכל המדינות. ולכן דין זה נוהג רק באותם מקומות שנהגו באותה תקנה. הוא גם מציין, שאין בזה משום 'דינא דמלכותא' להקדים את המוכר, כלומר, שגם החוק במדינתו לא נתן למוכר זכות ביטול המקח בגין אי תשלום.

[116]חלק א, סימן נז.

[117]וכן דעת החיד"א, שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן עד, אות טז, וחלק ב, סימן לח, אות לא, ש"הסכמת האחרונים דיד כל הבעלי חוב שוין בסחורה ובכל נכסיו ודלא כהרב הב"ח". וראה עוד, פתחי תשובה, חו"מ, סימן צו, ס"ק ב; דברי גאונים, כלל יד, סימן ב.

[118]ראה ספר מקור חיים, הלכות פסח, סימן תמח, סוף ס"ק ו, שכתב, כי האומר לחברו "אני נותן לך דבר זה במתנה, ועשה לי דבר זה", אין דינו כתנאי כלל, והמעשה קיים אף שלא קיים התנאי. דלא אתי דיבור ומבטל מעשה".

ובמשפט שלום, סימן רז, סעיף א, הביא מתשובת רח"כ [ר' חיים כהן] סימן טז, באדם שהתפשר עם אשתו שכל העזבון ממנו יהיה שלה, אך ורק שהיא מחוייבת לשלם במשך שנה לעשרה תלמידי חכמים שילמדו אחר פטירתו לעילוי נשמתו.

לאחר שנפטר לא קיימה האשה את התחייבותה. ונשאל, האם איבדה את זכויותיה בעיזבון, ויקבלו אותו יורשיו?

והשיב, שאין כאן תנאי כלל, רק לשון שיור שמשייר לעצמו מן העזבון סך זה כדי תשלום הלומדים. וחייבים בית הדין להוציא מידה הסך הדרוש, ושאר העיזבון שייך לה.

וראה להלן על סעיף18 בשם שו"ת שואל ומשיב, מהדורא קמא, חלק ג, סימן קנב, וחסד לאברהם חו"מ, סימן מו וצ"ע.

[119]ש"ך, נקודות הכסף, יורה דעה, סימן רלו, על דברי הט"ז ס"ק יג; הגהות מיימוניות, הלכות אישות, פרק ו, אות ה; שו"ת מהדשד"ם, חו"מ, סימן שצז; שו"ת בית שלמה, חו"מ, סימן פ, הובא בדברי גאונים, כלל קיג, סימן יז ד"ה ראובן; שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תנינא, חלק א, סוף סימן יג.

וראה דברי גאונים, שם, סימן יד, שהביא דעות הפוסקים בזה, וכתב בשם השיב משה, סימן צג, שהמנהג בכל בתי דינים שבישראל שאין צריך תנאי כפול ושאר משפטי התנאים משום 'תקנת השוק'.

[120]בשיטה מקובצת, בבא קמא, דף קה ע"ב, ד"ה וזה לשון הרמ"ה, כתב ללמוד מסוגית הגמרא שם, שהמוכר לחבירו דבר על דעת שיתן לו את הכסף (מיד) לא נתן לו, אין המכר חל.

[121]חו"מ, סימן שצז, הובא בדברי גאונים, כלל קיג, סימן יד.

[122]סימן ריט, הובא בדברי גאונים, כלל פח, סימן יא.

[123]על גיליון שו"ע, חו"מ, סימן רז, סעיף א ד"ה ואם לא נתקיים.

[124]שם, סוף סעיף א.

[125]חו"מ, סימן ס, הובא בדברי גאונים, כלל קיג, סימן יד.

[126]וראה שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תנינא, חלק א, סוף סימן יג.

[127]חלק ב, אה"ע, סימן יב.