תרופות על הפרת חוזה, סעיף 16

"בקביעת שיעור הפיצויים לא יובא בחשבון סכום שהנפגע קיבל או זכאי לקבל בשל הפרת החוזה לפי חוזה-ביטוח".

המפר אינו יכול להתגונן בפני תביעת הפיצויים של הנפגע, בטענה, שתגמולי הביטוח מנעו את נזקו או פיצו אותו על נזקו. על פי החוק אין מניעה שהנפגע יגבה בשל אותו נזק פעמיים, פעם מן המפר ופעם מן המבטח. אולם סעיף 17 לחוק הביטוח העותמני מבדיל בין ביטוח חיים וביטוח נזקי גוף לבין ביטוח נכסים. בביטוח נכסים מוענקת למבטח זכות התביעה נגד האחראי לנזק, ונשללת מן הניזוק-המבוטח.

בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) סעיף 86 נאמר: "שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח"[1]. אך אע"פ שאין כאן הבחנה בין נזקי נכסים ובין נזקי גוף, קבעו בתי המשפט[2] שסעיף 17 לחוק הביטוח הנ"ל חל על פקודת הנזיקין, גם כן.

מכאן מסיק ידין[3], שסעיף 17 לחוק הביטוח יחול גם על חוק התרופות, כדרך שהוחל על סעיף 86 בפקודת הנזיקין. ואע"פ שסעיף 16 שלפנינו מנוסח באופן כללי, הוא יתפרש רק לענין ביטוח נזקי גוף וביטוח חיים. גם סעיף 22(ב) להלן, המורה על שמירת דינים, קושר את חוק התרופות עם הוראות חוק הביטוח.

ש"ביטוח חיים או נזקי גוף אינו ביטוח נזקים. ותגמולי הביטוח שהמבוטח מקבל מן המבטח אין בהם פיצוי לנזק שהוא דורש מן המפר, בעוד שביטוח נכסים או רכוש מיועד לכסות את הנזק שנגרם על ידי המאורע המבוטח. הווה אומר - אותו נזק שבעדו חייב המפר לפצות את הנפגע. אם קיבל המבוטח-הנפגע 'פיצויו' מן המבטח, שוב אין לו נזק שיוכל לדרוש מן המפר".

נראה לי שיש כאן ניסוח לא מוצלח של הדברים. הרי בלי ספק נגרם נזק, והוא יתבע מן המפר על ידי המבטח. כוונת הדברים היא, שטובת הציבור היא להגביל את זכותו של הנפגע לפיצוי בגין הנזק, ולא ליותר מכך[4]. ולכך בא חוק הביטוח שמסדיר את העברת זכות התביעה מן הניזוק אל המבטח באופן מחייב, ולא משאיר אותו 'פתוח' לרצונם של הצדדים לחוזה הביטוח.

"בעימות שבין הוראת סעיף 16 שלפנינו, ובין הוראת סעיף 62(א) של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- הקובע סוברוגציה [=עמידת המיטיב במקום הניזוק] לגבי זכותו של מבוטח ל'פיצוי או לשיפוי כלפי אדם שלישי', נקבע שזו האחרונה גוברת".

והוא מציין לפס"ד[6] בו אושר ניכוי הסכום שהנפגעת קיבלה מאת המבטחת, מן הפיצויים שבהם זכתה נגד המפר [7]. אולם הוא מעיר,

"נראה שלהלכה זו תהיה נפקות רק כאשר ההפרה מקנה עילת תביעה למבטח נגד המפר, למשל, כאשר עילתו של הנפגע מבוססת, או עשויה היתה להיות מבוססת, על עוולה, במובן פקודת הנזיקין".

לפי דברים אלה, ההגיון בהפחתת סכום הביטוח שקיבל הנפגע מן הסכום המגיע לו על ידי המפר, הוא משום שהמפר יצטרך לשלם סכום זה למבטח, והוא בודאי אינו חייב לשלם פעמיים, הן לנפגע והן למבטח. ואילו באותם מקרים בהם אין למבטח עילת תביעה על המפר, באמת לא ילקח בחשבון סכום הביטוח, ולא ינוכה מן הפיצויים שעל המפר לשלם לנפגע[8].

בהצעת החוק, סעיף 15(2), המקביל לסעיף 16 שלפנינו, נאמר:

(2) לא תובא בחשבון העובדה שהנפגע זכאי בשל הפרה לתשלום על פי חוזה ביטוח, או שהתובע הוא מבטח אשר הנפגע העביר לו זכויותיו נגד המפר".

בדברי ההסבר שם הוסיפו, שאין לקחת בחשבון את העובדה שהמבטח קיבל מהנפגע פרמיות בעד הביטוח.

לא ברור למה הושמט מן החוק חלקו השני של סעיף קטן (2), מכל מקום נראה שידין צודק בקביעתו:

"נדמה שהשמטת הקטע האחרון אין בה כדי לשנות את התוצאה. אם המפר אינו יכול להסתמך על הביטוח כשהנפגע תובע ממנו פיצויים, כיצד יוכל להסתמך עליו כשהתביעה באה לא מצד הנפגע אלא מצד מבטחו?".

עוד יש להעיר, שתמורת הפרמיות שקיבלה חברת הביטוח במהלך כל התקופה, היא נתנה למבוטח פוליסת ביטוח, ואין הם תשלום רק בעבור האירוע תמורתו שילמה החברה את הפיצוי. לכן לא יכולה להיות שום טענה לניכוי סכומי הפרמיות מן החיוב של המפר.

הסעיף אינו מבדיל בין חוזה ביטוח שנעשה על ידי הנפגע (ועל חשבונו) ובין חוזה שנעשה על ידי אדם אחר, והנפגע הוא מוטב של אותו חוזה. אך אם החוזה נעשה על ידי המפר עצמו (ועל חשבונו) סבור צלטנר[9] שאין סעיף 16 חל על פיצויים שמקבל הנפגע מכח אותו חוזה.

מה דינו של ביטוח שלא על פי חוזה? כגון הביטוח הלאומי שהוא ביטוח על פי חוק. לדעת ידין[10] אין הוראת סעיף 16 חלה על תשלומים כאלה, או על תשלומים המגיעים לנפגע מקרן פנסיה, מקופת תגמולים או ממוסד דומה, אע"פ שהקשר בין הנפגע ובין אותו מוסד הוא קשר של חוזה.

הוא מסיק זאת מפסק דין[11] שניתן בתביעת פיצויים של התלויים בניזוק. לדעתו הדברים שנאמרו שם[12], מתאימים גם לחוק התרופות. אם כי גם שם הובעה הסתיגות מן התוצאה ודרישה לשינוי החוק.

סעיף 16 מדבר בסכומים המגיעים על פי חוזה ביטוח. מה דינם של סכומים המגיעים לנפגע בשל ההפרה, שלא לפי חוזה ביטוח? בפסק הדין הנ"ל, שדן בדיני הנזיקין, ניתן פירוש דווקני לחוק, ולכן נקבע שם, שמה שהנפגע קיבל עקב האירוע ממקור אחר, מקטין את נזקי הנפגע והמפר חייב לשאת רק ביתרת הסכום.

לדעת ידין[13] אין להסיק מסקנה כוללנית וחד משמעית מן הסעיף, ולכן יש לחפש את התשובה לגבי כל סוג של סכומים העשויים להגיע לנפגע.

מובן מאליו, שבאותם מקרים בהם מעניק החוק זכות למטיב לתבוע את סכום ההטבה מן המזיק, כי אז ודאי שיש להביא בחשבון הפיצוי לנפגע את ההטבה שקיבל מן המטיב, כי הרי המזיק יתבע על כך על ידי המטיב, ואין לחייבו פעמיים על אותו מעשה[14].

"לא ייפרע אדם פיצויים בעד הפרת חוזה...אם אותה הפרה היא גם עוולה ובית המשפט כבר פסק בשל אותה עוולה פיצויים או סעד אחר לאותו אדם".

המדובר הוא באותו חייב (מפר-מזיק), והכפילות היא בעילות התביעה. הנפגע-הניזוק רשאי לבחור בין העילות, ולתבוע לפי זו המעניקה לו את הסכום הגדול יותר. אולם אם לא זכה, ונפסקו לו פיצויים בשיעור נמוך ממה שהיה יכול לקבל על פי העילה השניה, לא יוכל לחזור ולתבוע את היתר על פיה. כשהמפר והמזיק הם שני אנשים, נראה שלא יוכל הנפגע-הניזוק להיפרע פעמיים[16].

פיצויי פיטורין - לשאלה, האם פיצויי פיטורין שהנפגע, או שארו, קיבל ממעבידו ניתנים לניכוי מסכום הפיצויים המגיעים לו מן המזיק, הוחלט[17] שיש לנכות רק "את הערך המיוחד שיש בנסיבות המקרה לקבלת הסכום (של פיצויי הפיטורין) לפני זמנו ובוודאות קבלתו מיד"[18].

לדעת ידין[19], קביעה זו שניתנה בהקשר לתביעת נזיקין, אינה נכונה בקשר לתביעה בגין הפרת חוזה.

למעלה בדיון על סעיף 15 הבאתי את סוגיית הגמרא במסכת בבא קמא[20] בענין "שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו". ראינו שם, שאע"פ שעלה חמורו של המציל מאליו, חייב בעל החמור היקר לשלם לו דמי חמורו, כמו שהתחייב, ומה שלא הפסיד את חמורו, הוא מפני שמן השמים ריחמו עליו.

מהלכה זו הוכיח האור שמח[21], למקרה שאדם השכיר בית לחבירו וקיבל עליו השוכר אחריות מפני דליקה, וגם המשכיר הלך וביטח את הבית בחברת ביטוח. אח"כ נשרף הבית, והשוכר טוען, שהוא פטור הואיל והמשכיר מקבל את דמי הביטוח ולמעשה לא נגרם לו נזק, ועל דעת כן לא התחייב לשלם לו. והוכיח האור שמח, שגם בעלה חמורו של שמעון מאליו, ראובן חייב לשלם, ואינו יכול לטעון שעל דעת כן לא התחייב.

והדברים קל וחומר, שאם במציל שעלה חמורו מאליו, והיה מקום לומר, שהתברר למפרע שהוא לא עמד כלל לטבוע, בכל זאת חייב לשלם כפי תנאו, ולא נפטר במה שניצל החמור, על אחת כמה וכמה, שיש לחייב כאשר בפועל נגרם נזק, אלא שהנפגע קיבל פצוי כספי ממקור אחר.

נמצא שהעובדה שבעל הבית יקבל פיצוי כפול על ביתו, אינה סיבה לפטור את השוכר מן ההתחייבות שקיבל על עצמו.

גישה זו של האור שמח, מקובלת להלכה על כל הפוסקים[22]. אמנם למעשה לא יקבל הנפגע כפל תשלום, בגלל שזכות התביעה עוברת בדרך כלל לחברת הביטוח, לפי חוזה הביטוח.

וכתב במנחת יצחק[23], שהניזוק יכול להחליט, אם לתבוע את המזיק ולא לפנות לחברת הביטוח, כדי שלא להפסיד זכויות אחרות עקב תביעתו הנוכחית.

[1]בהצעה של ידין לחוק נזיקין חדש, סעיף 26, הוא מציע שכל הטבה מכל סוג שהוא, לרבות הטבה שהמיטיב נותן בהתנדבות - וסכום ההטבה מהווה שיפוי על הנזק שנגרם, ינוכה סכום ההטבה מסכום הפיצויים. ראה ספרי, נזיקין, עמ' 335-332.

[2]ע"א 69/682 חמודוט נ' שפירא, פד"י כד(1), 686, בעמ' 690; וראה ע"א 72/468, 72/500 "הידית" בע"מ נ' הסנה בע"מ, פד"י כז(2) 292.

[3]עמ' 139.

[4]בין השיקולים יש למנות את התמריץ לנפגע להקטין את הנזק, מה שלא יהיה אם יוכל לקבל פיצוי כפול. כמו כן יש בכך להוזיל את כלל עלויות הביטוח.

[5]שם, עמ' 905.

[6]ע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי, פד"י מב(2) 177, 190.

[7]ראה קציר, שם, עמ' 906, הערה 69, שלפי הדין האנגלי, אין להביא בכלל חשבון הטבות שהגיעו לנפגע עקב ההפרה או מעשה הנזיקין.

[8]ברק, דיני הנזיקין, בעריכת טדסקי, עמ' 643-642 מתלבט בשאלה הפחתת סכום הביטוח מן הפיצויים לניזוק. מצד אחד מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק במצב שהיה לולא העוולה, ואין מטרתם להעניש את המזיק. ו"לעומת זה ניתן לומר, כי אין קשר סיבתי בין הטבת המטיב לבין העוולה של המזיק...לא התאונה אלא חוזה הביטוח הוא הסיבה לקבלת ההטבה".

[9]דינים, עמ' 452.

[10]עמ' 140.

[11]ע"א 70/154 בידה נ' רובין, פד"י כה(2), עמ' 43.

[12]עמ' 52-46.

[13]עמ' 141.

[14]ראה חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד1964-. סעיף 2.

[15](נוסח חדש) סעיף 77(ג).

[16]ראה, ספרי, נזיקין, סעיף 77, עמ' 316-314.

[17]ע"א 68/125 מחסני חמצן נ' עזבון ברנשטיין, פד"י כב(2), עמ' 914 בעמ' 923, בעקבות ע"א 57/125 רובין נ' רכבת ישראל, פד"י יב, 1836 בעמ' 1843.

[18]וראה גם ע"א 72/414 החברה לבנין וכו' נ' לוי, פד"י כז(2) עמ' 430, שם הוחלט שמפיצויים בשל הפסד פנסיה, יש לנכות מה שקיבל הנפגע בתור פיצויי פיטורין.

[19] עמ' 143.

[20]דף קטו ע"ב.

[21]על הרמב"ם, הלכות שכירות, פרק ז, הלכה א.

[22]ראה: שער המשפט, חו"מ, סימן עב, ס"ק יב; שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תניינא, חלק ג, סימן קכט; שם, מהדורה תלתאה, חלק א, סימן רכג; שו"ת מהרש"ם, חלק ד, סימן ז; הגהות הר צבי, לטור חו"מ, סימן רלח, מחודש ג; הרב צ"פ פראנק, 'בית מובטח בחברת אחריות שנשרף אם על השורף לשלם", הפרדס לג, חוברת ד (טבת תשי"ט), עמ' 7-6, ושם, חוברת ח (אייר תשי"ט) עמ' 23 ואילך, לדעת הרב לייב בארון, וחילופי הדברים שהיו בינו ובין הרב פראנק בדין זה, ובשאלה האם חייב המזיק גם לחברת הביטוח מ'דינא דגרמי'; מנחת יצחק, חלק ג, סמן קכו; משנה הלכות (קליין), חלק ב, סימן י; הרב י. שטערנהלל, כוכבי יצחק, חלק א, סימן כב (סיכום הדעות); שם, חלק ב, קונטרס אחרון, עמ' רכד; פתחי חושן, הלכות פיקדון ושאלה, פרק ח, סעיף יח, הערה נה; שם, הלכות שכירות, פרק ו, הערה מד; שם, הלכות נזיקין, פרק י, הערה מו.

בשו"ת הרי בשמים, מהדורה תניינא, סימן רמה, נשאל גם כן באדם שביטח את עצמו מפני שרפה, ויצאה אש מבית שכנו, ונשרף הבית, וקיבל מחברת הביטוח את דמי ביתו. לאחר מכן תבע לדין את שכנו, והשכן טוען, הרי לא הפסדת כלום, כבר קיבלת את דמי ביתך מחברת הביטוח. ודן שם בדברי הגמרא ב"ק הנ"ל ומסקנתו, שהמזיק פטור.

וראה שו"ת מנחת יצחק, שם, אות ג, שדחה דבריו. ומכל מקום נראה שודאי שיש להכריע כדעת כל הפוסקים הנ"ל שחייב.

[23] שם, בשולי התשובה.