תרופות על הפרת חוזה, סעיף 13

"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק-ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין".

החוק הקודם, בעקבות הדין האנגלי, לא נטה להכיר בסוג זה של פיצויים, פרט למקרים בודדים יוצאים מן הכלל. בעיקר כאשר ההפרה גרמה חוסר נוחות או סבל גופני ממש, או במקרה של הפרת הבטחת נישואין[1].

הכלל היה, שהחוזה עוסק בעיסקה מסחרית, והפיצוי בשל הפרת חוזה

גם בהצעת החוק לא היתה הוראה בעניין נזק שאינו של ממון, ורק בנוסח הסופי התווסף סעיף זה כדי למנוע ספק, לעניין זכותו של הנפגע לקבלת פיצויים בשל נזק כזה. הזכות לפיצויים לפי סעיף זה, היא בנוסף לזכות הנפגע לפי סעיפים 10 או 11[3].

החוק אינו מבחין בין חוזה שבוטל לבין חוזה שלא בוטל, בשניהם זכאי הנפגע לפיצוי לפי סעיף 13. קציר[4] מציין, שפיצויים בגין נזק לא ממוני עבור חוזה שבוטל יכולים להיות גבוהים יותר מפיצויים כאלה מקום שהחוזה לא בוטל[5].

'נזק שאינו של ממון' - הוא נזק שאינו חומרי, ואינו ניתן לשומה[6]. ראשי הנזק העיקריים בגינם ינתן פיצוי הם: חוסר נוחות; עוגמת נפש; ואולי גם הפסד הנאה[7]. לא ינתן פיצוי על עצם הפרת החוזה[8], וכן לא ינתנו פצויים עונשיים לפי סעיף זה[9].

בדרך כלל לא יפסקו פיצויים לפי סעיף 13 לחברה, מכיוון שבעקרון חברה אינה סובלת מעגמת נפש[10].

ידין[11] עומד על כמה הבדלים בין הוראות סעיף 10 ובין הוראות סעיף 13. לדעתו, הפיצויים על נזק ממוני, מתהווים גם ללא פסיקת ביהמ"ש, ולכן יש לנפגע זכות קיזוז, עוד לפני קביעתם על ידי ביהמ"ש. ואילו סעיף 13 מעניק לביהמ"ש סמכות לפסוק פיצויים בעד נזק שאינו של ממון. וכל עוד הם לא נפסקו, אין בידי הנפגע זכות קיזוז.

סמכות ביהמ"ש כאן רחבה ביותר. לא רק לגבי שיעורם, אלא גם מבחינת עצם השאלה אם בכלל מגיעים פיצויים[12]. ומכיון שמדובר באומדנה של הפיצוי, לא תיטה ערכאת ערעור להתערב בפסיקה[13].

עם זאת אין מניעה שצדדים יקבעו מראש פיצויים מוסכמים בעד נזק שאינו של ממון. ואז החיוב של המפר נובע מכח החוזה, והוראות החוק המאפשרות קביעה כזו.

הבדל נוסף הוא הקשר שצריך להיות בין ההפרה ובין הנזק. הבדל זה נובע מן הלשון השונה שבשני הסעיפים. סעיף 10 מדבר על "נזק שנגרם עקב ההפרה ותוצאותיה", ואילו סעיף 13 מדבר על "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק-ממון".

כלומר, הפרת החוזה עצמו היא שגרמה את הנזק. לפיכך הקשר הסיבתי בין ההפרה ובין הנזק צריך להיות ישיר, וקרוב יותר מאשר זה שבסעיף 10[14].

מאידך גיסא, אין בסעיף 13 הדרישה שהנזק יהיה צפוי. ולכן נראה שביהמ"ש יהיה מוסמך לפסוק פיצויים גם על נזק בלתי צפוי במובנו של סעיף 10 וממילא אין הנפגע חייב להוכיח שהנזק היה צפוי. אם כי, העדר הצפיות עשוי להשפיע על גובה הפיצוי, ועל שיקול הדעת של ביהמ"ש אם בכלל לתת אותו. כמו גם, התנהגות המפר, הלך רוחו, ומצבו הנפשי בעת ההפרה[15].

לעומתו סבור קציר[16] שעל התובע פיצויים לפי סעיף 13, להוכיח את הקשר העובדתי בגדר הסיבתיות, והקשר המשפטי, במובן הציפיות, בהיות תביעתו לפיצויים ממוניים[17]. הוא מסתמך על הנאמר בענין זה בפס"ד[18]:

"כמו בכל נזק אחר, גם לענין הנזק הלא ממוני, יש לערוך שתי בדיקות...האחת, קביעת היקפו ומידתו של הנזק הלא ממוני, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי בחינה המבקשת לתחום את הנזק על פי אמות מידה של סיבתיות וצפיות; השניה, קביעת שיעור הפצויים לו זכאי הנפגע"[19].

בהלכה אנו מוצאים התייחסות שונה לחיוב בפיצויים בגין נזק שאינו של ממון, כגון 'בושת' או 'צער' הבא כתוצאה מפגיעה גופנית שנעשתה על ידי אדם, ובין 'בושת' או 'צער' הבאים כתוצאה מהפרת חוזה.

אדם שחבל בחבירו חייב לשלם בנוסף על נזקי הממון ('נזק' 'ריפוי' ו'שבת') גם על ה'בושת' ו'הצער'[20]. מה שאינו כן ב'בושת' או 'צער' הנגרמים כתוצאה מהפרת הסכם. שם לדעת רוב הפוסקים, ניתן לחייב רק כאשר היתה התחייבות מפורשת על כך בהסכם, ובקנין המועיל.

"רבן שמעון בן גמליאל אומר, מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחבירו וקלקלה, נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו"[22].

וכתב רשב"ם[23], שלדעת רשב"ג נותן דמי הבושת בנוסף לדמי הנזק עצמו. מדברי רשב"ם נראה, שלדעת רשב"ג תשלום דמי הבושת הוא מעיקר הדין, ולא רק מכח מנהג ותקנה, שאם לא כן, מה הראיה ממנהג בני ירושלים, לשאר מקומות. ועוד, שאם החיוב אינו מעיקר הדין, מה הטעם של רבנן שחולקים על רשב"ג.

למעשה כתבו הפוסקים[24] שהלכה כרבנן, שפוטרים מתשלום בושת, ולא כרשב"ג, כיוון שזה נחשב כ'גרמא' בלבד. כלומר, נזק עקיף שאינו חייב עליו[25].

אמנם בטור[26], הזכיר את מנהגם של בני ירושלים, אך נראה שאין כוונתו לפסוק כך להלכה, אלא הביאו בכלל שאר המנהגים הנאים שהוזכרו שם על בני ירושלים. ולכן לא הזכיר הלכה זו במקומה המתאים מבחינה ענינית (בטור חו"מ סימן שו), אלא בטור או"ח, אגב מנהגי דרך ארץ בסעודה.

אמנם ייתכן שלדעת הטור, אף שאינו חייב לשלם דמי בושת מעיקר הדין, אולי כוונתו שראוי להנהיג מנהג זה כתקנה, ולכן הזכירו.

ב. בשו"ת מהרי"ק[27] דן באשה שנשתדכה וחזרה בה, והיה החתן מוחזק בכסף שלה, ונשאל האם רשאי לעכב את הכסף כדמי בושת. וכתב בתוך דבריו:

"ועוד, דקרוב אני לומר, דאפילו ממון נתחייבה לו מפני בושתו. דהכא עדיף מביישתו בדברים, דהוא פטור, דהא איכא מעשה רב, אלא שאין גובין אותו בבבל. ואם כן, אין לנו לפוטרה בדלא כלום, כיוון דאפשר לו לגבות מהם [מהכסף שתחת ידו] דמי בושתו בלי הוצאה בדיינין, דבהא לא עבדינן שליחותייהו דבני ארץ ישראל".

נמצא שלדעתו יש חיוב בושת בהפרת התחייבות לנישואין, ואפילו לא התנו ביניהם על חיוב החוזר בו בתשלום. אלא שאין גובין אותו בבבל (כלומר, על ידי דיינים שאינם סמוכים), ולכן אם הנפגע מוחזק בכסף של המפר, אין להוציאו מידו.

אמנם גם הוא לא כתב דבריו באופן מוחלט הלכה למעשה אלא בדרך 'אפשר'[28]. לכן נראה, שרק כשהתנו על כך מראש, יש לחייב[29].

ג. בתרומת הדשן[30] כתב לענין פועל שחזר בו מהתחייבותו לעבוד, והיתה העבודה 'דבר האבד' (שאם לא יעשה בזמנו ייפסד, וייגרם נזק), ולולא התחייבותו של הפועל היה שוכר מתחילה פועלים אחרים, ועכשיו אינו מוצא לשכור פועלים. שהפועל חייב לשלם למעסיק את כל ההפסד מדיני 'גרמי'. אולם הוא מוסיף:

אלא אם כן הוי ההפסד שאינו של ממון, כגון, פורפרים [=עצים משופין לאפיריון] לכלה או חלילים [לקונן] למת, ונראה הוא הדין מלמד לתינוק לאו הפסד ממון הוא.

ונראה גם כן, הטעם, משום דדיני דגרמי ליתנהו [=אינם אלא] רק בממון"[31].

לכן נראה, שאין לפסוק פיצויים על נזק שאינו של ממון, אלא אם כן הסכימו הצדדים מראש על פיצוי כזה.

למעלה בסעיפים 3(2) ו- 10 הרחבתי את הדיבור בענין חזרת עובד ומעביד מחוזה עבודה, והבאתי שם את ההלכה, שאם החזרה (של העובד או המעביד) היתה לפני תחילת העבודה, ולא גרמה נזק ממון, אין פיצוי כספי על עגמת הנפש [32] ועל הטירחה למצוא עובד או עבודה, אבל יש להם 'תרעומת'[33]. אך אין פיצוי כספי בגין ה'תרעומת'.

רבי שמואל הכהן שאטין (מהרשש"ך) ובית דינו נשאלו אודות שמעון שהיה שלוחו של ראובן לשלם את חובותיו (של ראובן) לסוחרים ביריד. והיה מקבל שכר הן על השליחות, והן על הכסף שהלווה לראובן לשם הפרעון. כאשר הגיע שמעון פעם נוספת בשליחות ראובן ליריד עם כספו, לפרוע חובותיו של ראובן, התברר שאביו של ראובן שלח אדם אחר לפרוע החובות, וכן עשה.

עתה תובע שמעון הן את שכרו המובטח, והן את השכר עבור המעות שהכין לצורך הפרעון. עוד הוא טוען, שבשליחת אדם אחר במקומו נגרם לו נזק כבד. כי הסוחרים ביריד יפרשו את ביטול שליחותו כהבעת אי-אמון כלפיו מצד ראובן. והם יחששו לעשות עמו עסקים כמקודם. לכן הוא תובע בנוסף לשכרו גם דמי בושתו, ופיצוי עבור הפסד האימון שנגרם לו.

ופסקו[34], שראובן חייב לשלם לו את כל השכר שהתחייב בעבור השליחות, ואע"פ ששמעון לא עשה בפועל כלום. אולם את התביעה בגין המעות שהכין ולא לוו אותם ממנו, וכן התביעות לדמי הבושת ובעבור הפסד אימון דחו, כדין 'גרמא בנזיקין'.

אף על פי כן נלקחו הבושת והפסד האימון בחשבון, כדי לחייב את ראובן בכל השכר שהתחייב לשמעון, ולא רק כ'פועל בטל'.

ו. הפסד מצוה - בשו"ת הלכות קטנות[35], דן באדם ששכר בית בחזקת שאינו בדוק מחמץ (מפני שהשוכר רצה לקיים מצות בדיקת חמץ בעצמו), ונמצא בדוק. ונשאל, האם יכול השוכר לבטל את החוזה מטעם מקח טעות?

והשיב, אפשר שאין כאן מקח טעות, כי אין זה מום בגוף המקח, "וישלם לו מה שאיבד מצוותו[36], ובזמן הזה אין מגבים דברים אלו".

מה שכתב שבזמן הזה אין מגבים דברים אלו, כך כתב המגיד משנה (בשם הרשב"א) על דברי הרמב"ם[37], וכן פסק בשו"ע[38]. אלא שהם הוסיפו, שאם תפס הניזוק ממון המזיק, אין מוציאים מידו. ולכן יוכל השוכר לעכב בידו מדמי השכירות.

בשו"ת חתם סופר[39] נשאל על שוחט מכפר אחד שהיתל באיש אחד נכבד אמר לו, שאשתו [של השוחט] ילד בן זכר ומכבדו במצות מילת בנו. ונסע האיש הנכבד לכפרו של השוחט, ארבע שעות נסיעה, וכשהגיע לשם נוכח לראות שהשוחט שיקר לו, כי נולדה לו נקבה, "והיה לצחוק בעיני כל". וכתב החת"ס, שצריך לשלם לו "שכרו משלם[40], ושכר מילה הוא עשרה זהובים, ושכר פסיעות אין בידי לשער". אמנם כיוון שבזמן הזה אין גובים תשלומים אלה, מכל מקום יש לנדות את השוחט, ודינו כמי שמחוייב נידוי המבואר בשו"ע יו"ד, "ופשיטא, שיכולים להעבירו מאומנותו עד שיפייס את האיש הנ"ל בכל מה שראוי לפי הנ"ל, ולקבל תשובה על חוצפתו ולאו של אונאה, ועד אז אני מסכים להעבירו...".

[1] קציר, שם, עמ' 1080-1078, מציין בהערה 4, שבאנגליה בוטלה הזכות לתבוע בגין הפרת נישואין, בחוק משנת 1970.

[2] בע"א 573/71 אולמי נוי נ' לזרוב, תקצ' ו ,367 הופר חוזה להשכרת אולם חתונות, ונאמר בו: "כידוע, בדרך כלל, אין פוסקים על צער וכיו"ב שנגרם עקב הפרת חוזה עסקי".

[3] ידין, 118.

[4] עמ' 1088.

[5] ע"א 42/86 אבידוב נ' שיכון ופיתוח, פ"ד מג(2) 513, 517.

[6] ידין 116.

[7] שלו, חוזים 586.

[8] קציר, שם, 1083.

[9] ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פד"י לה(4) 31 בעמ' 41.

[10] ע"א 345/89 נאות דברת נ' ישראליפט, פ"ד מו(3) 350, 359.

[11] עמ' 116-117.

[12] ראה ע"א 571/80 אילן רחמים נ' טביק, פד"י לז(2) 77; ע"א 82/85 כהן נ' כורי, פד"י מא(2) 547; שלו, חוזים, 586.

[13] קציר, שם, 1091; ע"א 571/80 רחמים נ' טפיק, פ"ד לז(2), 77, 83.

[14] מטעם זה נדחתה תביעה לפיצוי בעבור הסבל שהיה כרוך בניהולו של דיון משפטי ארוך. ע"א 225/78 תשובה נ' פריג', פ"ד לג(1) 218, 224.

[15] קציר, שם, 1091.

[16] שם, עמ' 1083,915.

[17] כך סבורה גם שלו, חוזים, 586.

[18] ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פד"י לה(4) 31 בעמ' 41. פס"ד זה לא היה לפני ידין עדיין.

[19] פסקי דין שעסקו בנזק שאינו של ממון: ע"א 16/73 עתמי נ' צדקה פ"ד כ"ח(2) 225, שם נפסקו פיצויים בשל סבל ואי נוחות שנגרמו על ידי הפרת חוזה לבניית דירה, פסק הדין ניתן לפי הדין הקודם; ת.א. חיפה 1556/72 מזרח נ' בורשטיין, פ"מ תשל"ד (3) 404, דומה לנאמר בפסק הדין הקודם, אלא שהסתמכו כבר על סעיף 13 לחוק; ע"א 528/73 אטינגר נ'' אלמגור, פד"י כט(2) 116, שם דובר על ההבדל בין נזק חומרי ובין 'נזק רוחני' בקשר עם הפרת זכות יוצרים; בע"א 49/83 קסלר נ' מאירוב, פד"י מא(2) 547, התברר שהמוכר התיימר למכור דירה שלא היתה שייכת לו, והנפגע זכה בפיצויים בגין האכזבה, החששות, הרוגז והתסכול שנגרמו לו. וראה גם, 734/84 אבידן נ' בן חמו, פד"י מא(4) 78; ע"א 610/85 נוה עם נ' אלעזרי, תקצ' לד 290; ע"א 675/86 שמייסר נ' הודסמן פ"ד מד(1) 133, 138-139; ע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי, פ"ד מב(2) 177, 186; ע"א 611/89 דרוקר זכריה נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60.

[20] רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א הלכות י-יב. וראה, חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ה, הלכה ב, בביאור גזירת הכתוב לחייב את החובל בתשלומים גם על נזקים שאינם של ממון, ועל שבת שהוא תשלום בגין 'מניעת רווח'.

וראה ספרי, נזיקין, עמ' 306-303.

[21] דף צג ע"ב.

[22] בתוספתא ברכות, פרק ד, הלכה ח הגירסה: "ועוד מנהג היה בירושלים, מוסר סעודה לטבח, נתקלקל דבר בסעודה, עונשין את הטבח, הכל לפי כבוד בעל הבית והכל לפי האורחין".

[23] בבא בתרא, שם, ד"ה דמי בשתו.

[24] כן כתבו נימוקי יוסף, בבא מציעא, דף קט ע"א, דף סו בדפי הרי"ף, ד"ה וטבחא; המאירי, בבא מציעא, שם, ד"ה כל (בסופו); מגיד משנה, הלכות שכירות, פרק י, הלכה ז, בשם הראב"ד; סמ"ע, חו"מ, סימן שו, ס"ק כ.

[25] הערת הרב ז.נ. גולדברג: "לענ"ד לפי הטעם שנחשב כגרמא, יש לחייבו בדיני שמים, שקיימא לן בב"ק ריש פרק הכונס, שהמזיק חבירו בגרמא חייב בידי שמים. וגם נראה, שאם באו לדין וקבלו עליהם הן לדין הן לפשר, יש מקום לחייב במקצת כדי לצאת ידי שמים. ויתכן שזה שכתבו תוס', קידושין, בחזרו מהשידוך ולפני כן נתן משכון שיגבו אם יחזור, חייב, ולא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כין שיש בושת".

[26] או"ח, סוף סימן קע.

[27] סימן כט, הובאו דבריו בבית שמואל, אה"ע, סימן נ, ס"ק יד.

[28] ראה בית מאיר, אה"ע, שם; שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן עח; ישועות יעקב, אה"ע, סימן נ, סעיף ו, בפירוש הארוך.

[29] ראה פסקי דין רבניים, חלק ג, עמ' 153-152; שו"ע, אה"ע, סימן נ סעיף ו, ברמ"א ובנו"כ שם; שו"ע, חו"מ, סימן רז, סעיף טז, בעניין קנסות על ביטול שידוכין, ועל מלמד שחזר בו מללמד; ובקצות החושן, שם, ס"ק ז; פתחי חושן, נזיקין, פרק ג, סעיף מב ובהערות שם, בענין תשלום קנס על בושת החוזר בו משידוך.

[30] חלק השו"ת, סוף סימן שכט.

[31] מקור דבריו הוא בהגהות אשר"י, בבא מציעא, פרק ו, סימן ב. וכן כתב הרמ"א, חו"מ, סימן שלג, סוף סעיף ו. וראה פתחי חושן, הלכות שכירות, פרק יא, סעיף יא, ובהערות שם.

[32] בחידושי הריטב"א החדשים, ב"מ דף עה ע"ב מבאר בטעם התרעומת: "איכא תרעומת, או משום דמחזי כחוכא [=צחוק]; או משום דקפדי על שינוי דעתא כשנשכרים לאחרים, כדאמרינן בגמרא גבי ספינה; או משום לזות שפתים, שסבורים העולם דעילה מצאו זה בזה".

וראה ורהפטיג, 'התחייבות', עמ' 413-412.

[33] ראה שם על משמעות ה'תרעומת'.

[34] הובאו דבריו בשו"ת רבי יהודה מילר, הוצאת מכון ירושלים, תשנ"ג, סימן כ.

[35] [35] חלק א, סימן צח.

[36] יש להעיר שלשון 'איבד מצוותו' אינו מדוייק, מפני שמדברי הרמב"ם משמע, שהתשלום הוא על 'חטיפת המצוה' וקיומה על ידי החוטף, שהוא כען גזל, ולא על המניעה מן התובע.

וראה שו"ת כתב סופר, שדן בשאלה, האם קנסו גם את המונע חבירו לעשות מצוה? וכן מסתפק, האם החיוב הוא מן הדין או שהוא קנס. ונפקה מינא, לענין חיוב היורשים.

[37] הלכות, חובל ומזיק, פרק ז, הלכה יד.

[38] חו"מ, סימן שפב, סעיף א.

[39] חו"מ, סימן קעו. הובאו דבריו בפתחי תשובה, לשו"ע, שם, ס"ק ג.

[40] ולא כ'פועל בטל', שיותר נוח לו לקיים המצוה ולקבל שכרו משמים, וכדין מלמד תורה.