תרופות על הפרת חוזה, סעיף 12

"האמור בסעיף 11 אינו גורע מזכותו של הנפגע לפיצויים בעד נזק שהוכיח לפי סעיף 10; אולם אם היתה התמורה שכנגד החיוב בלתי-סבירה, או שלא היתה תמורה כלל, רשאי בית המשפט להפחית את הפיצויים עד כדי האמור בסעיף 11".

לפי סעיף זה הזכות ביד הנפגע לבחור באיזו דרך להגיש את תביעתו, הוא יכול לבחור בין סעיף 10 ל11-, והוא יכול להסתמך על שניהם (בשני ראשי נזק). תביעה לפי סעיף 11 אינה במקום תביעה לפי סעיף 10, שלא כנאמר להלן בסעיף 15(ב), ולכן ניתן לצרף אותם יחד, וגם להגישן כתביעות חלופיות.

קונה שתובע פיצויים בגין פגם בממכר, אך טוען שבנוסף להפרש המחיר עד יום ביטול החוזה, נגרם לו נזק על ידי ירידה נוספת בשווי הממכר שחלה אחרי יום ביטול החוזה. האם יוכל לתבוע על פי סעיף 11 את המגיע לו על פי אותו סעיף, ואת היתרה על פי סעיף 10?

לדעת ידין[1] לא יוכל לעשות כן. כי כשהנפגע בוחר לתבוע פיצויים

בהיקף רחב ממה שנותן לו סעיף 11, עליו להוכיח את מלוא נזקו לפי סעיף 10. נפגע שלא הצליח לקבל פיצוי לפי סעיף 11, עדיין רשאי לתבוע את ניזקו על פי סעיף 10[2] .

גם לאחר שהנפגע הוכיח קיומו של נזק, שנגרם בגין ההפרה לפי סעיף 10, רשאי ביהמ"ש להפחית[3] את הפיצויים, אם התמורה שהנפגע הבטיח או נתן למפר נגד החיוב שהופר, נופלת במידה בלתי סבירה משווי החיוב. לא כל שכן, אם לא הבטיח או לא נתן תמורה כלשהי. יש להניח שהסבירות תימדד על פי היחס שבינה ובין שווי החיוב[4] .

על המפר, שרוצה להפחית את הפיצויים, להוכיח שלפי סעיף 11 היה מגיע ממנו פחות, ולהראות העדר תמורה או חוסר סבירות של התמורה. הוא גם יכול להוכיח שהנפגע יכול היה להקטין את הנזק (לפי סעיף 14) ולהפחית את הפיצויים עוד יותר, ואף לבטלם לגמרי. ואע"פ שעל סעיף 11 לא חל הנאמר בסעיף 14, מכל מקום כאן מדובר בפיצויים לפי סעיף 10, שהוקטנו עד לנאמר בסעיף 11, ודינם כפיצויים לפי סעיף 10 שחובת הנפגע היתה להקטינם.

לדעת קציר[5] , ההוראה בדבר ההפחתה מתייחסת, ככל הנראה, בעיקר ל"עיסקות חסד" (כגון מתנה, שאילה, שמירת חינם), היינו למקרים של העדר מוחלט של תמורה מטעם הנפגע התובע פיצויים[6] .

כאשר ראובן נתן מתנה לשמעון באופן שאינו יכול לחזור ממנה, והפר את ההתחייבות, יוכל שמעון לקבל פיצויים בגובה ההפרש שבין התמורה לפי החוזה [היינו אפס] לבין שווי הנכס. במילים אחרות, במקרה של הפרת התחייבות ליתן מתנה, יוכל הנפגע לתבוע את שוויו של הנכס בלבד. ולא יוכל לתבוע פיצויים על נזקים אחרים שאפשר שנגרמו לו בשל הפרת ההבטחה, כגון הפסד שימוש, או מניעת רווח.

הוא הדין במקרה של הפרת הבטחה להשאיל נכס, שאמנם לפי חוק השכירות והשאילה סעיף 28(ב) אי אפשר לתבוע את אכיפת ההתחייבות להשאיל, אך לא נשללה הזכות לפיצויים בשל אי-התאמה.

קציר סבור[7] , שהנפגע יוכל גם לתבוע פיצוי בגין הפרת התחייבות להספקת נכס. והזכות לפיצויים תוגבל לשוויו של השימוש בנכס שנשלל ממקבל ההבטחה. לפי סעיף 12 הוא לא יוכל לזכות בפיצויים

כך גם בהלוואה, שהיא בגדר "גמילת חסד", שמקבל ההבטחה יוכל לזכות, במקרה של הפרתה, בפיצויים בשיעור הריבית בלבד, לפי סעיף 11(ב) של החוק.

על פי הסיפא של סעיף 12, רשאי ביהמ"ש להפחית פיצויים, בגין טענה בדבר חוסר סבירות של התמורה, עד כדי הפיצוי המגיע לפי סעיף 11, אין הוא רשאי להפחית את הפיצויים מעבר לכך, ובוודאי שאינו רשאי לבטלם כליל.

לדעת ידין[8] הוראת סעיף 12 באה לרכך את הדין הנוקשה בעניין הפיצויים, אך בשונה מהוראות מרככות אחרות המצויות בסעיף 3(4) ו- 7(ב) לחוק, הריכוך יחול רק בתנאים המצויינים בסעיף ולא מטעמי 'חוסר צדק' שהם רחבים יותר. וגם אין בו כדי להביא לביטול התרופה אלא רק להפחתתה.

אינני רואה טעם להגבלה זו, ומה קדושה יש בפיצויים לפי סעיף 11 שאסור לפחות מהם? גם בדברי ההסבר להצעת החוק לא מצאתי נימוק. קציר [9] מציין, שהסיפא של סעיף 12 עדיין לא נידונה בפסיקה.

להשלים בענין חוזה שאלה אכיפה, ותשלום מדין השואל שהשכירה למשאיל. וכן לענין התחייבות להלוות כשנעשה קנין, או שטר.

למעלה בסעיף 1 הבאתי את עמדת ההלכה לגבי חוזה שאילה, וחוזה מתנה, וכן כל חוזה חד-צדדי, שכאשר הוא נעשה באופן המחייב, הוא ניתן לאכיפה ככל חוזה אחר, ובאם נגרמו לנפגע נזקים בעקבות ההפרה, הם נבחנים לפי כללי ה'גרמא' וה'גרמי' כמו כל חוזה אחר, ללא קשר לתמורה שניתנה או שלא ניתנה על ידי הנפגע.

לכן גם אין מקום להפחתת הפיצויים, רק בגלל שלא ניתנה ת מורה על ידי הנפגע.

[1] עמ' 114.

[2] ע"א 146/88 "אזורים" נ' כהן, פד"י מד(3) 374.

[3] ראה, שלו, חוזים, עמ' 587, על הביקורת שנמתחה על סמכות ביהמ"ש להפחית פיצויים בשל היותה "התערבות בלתי רגילה בשיקולים המסחריים של הצדדים".

[4] ראה סעיף 13 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מירמה, סחיטה

ועושק), תשכ"ג- 1963, וסעיף 18 לחוק החלק הכללי.

[5] שם, עמ' 1012.

[6] ראה ד.פרידמן, תורת התמורה בחקיקה הישראלית החדשה, עיוני משפט ג, 153 בעמ' 155.

[7] שם, עמ' 1013.

[8] עמ' 115.

[9] שם, עמ' 1013.