מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society

ספר "ערבות" בסדרת "חוק לישראל"

סעיף 1(א) - הערות

1. ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, פסקה 42 ופסקה 241.

2. פרידמן שם, פסקה 242. השווה את הוראת סעיף 12, המחייבת את הנושה לדאוג להעביר לערב בטוחות שהיו לו על החייב, כשיש לערב זכות חזרה על פי סעיף 9; וזאת גם לאחר שפרע הערב בתורת פירעון ולא בתורת המחאת החוב. וראה סעיף 11, במילואים להערה 15, שתפארת שמואל כותב, שהערב יכול לכוף את החייב להסכים שיבוא הערב במקום הנושה.

3. תוספתא, ב"ב, יא, ח.[למילואים]

4. ב"ב דף לב ע"ב ודף קעד ע"ב.

5. פרט לראב"ד, לפי הבנת כמה פרשנים, כפי שנביא בפרק ב, 1.

6. כתובות קז ע"א; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו; שו"ע, חו"מ, קכח, א.[למילואים]

7. תוספות, ב"ק נח ע"א, בתירוצם הראשון.

8. ירושלמי, כתובות, יג, ב; ירושלמי, נדרים, ד, ג; רמב"ם, שם.[למילואים]

9. רמב"ם, שם; ספר התרומות, שער לה, חלק א, אותיות לא ו-מה; סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ד); ספר מישרים, נתיב ה; טור, חו"מ, קל, ב; שו"ע, חו"מ, קל, ב.

10. בפרקים ב-ג.

11. בפרק ב, 2, ובפרק ג, 2.

12. בפסקה 8.

13. ראה נ' רקובר, עושר ולא במשפט, עמ' 140‎-132.

14. בפרקים ד-ה.

15. בפרק ו.

16. רמ"א, חו"מ, רצב, ז. הש"ך, שם, ס"ק טו, מציין שים של שלמה, ב"ק, פרק ט, סימן ל, פוטר גם במקרה זה. וראה נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, עמ' 229‎-137. כיוון שהחייב פטור מלשלם, יהיה בכך איסור ריבית אם יטול ממנו הערב יותר משיעור החוב - כך כותב ברית יהודה, פרק ט, אות טז.

17. גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לא, וחלק ב, אות ד. גם שו"ת אהלי יעקב, סימן יז, משווה את הערב לשליח לעניין זה. לבירור כללי בנימוק החיוב של חייב המבקש מאחר לפרוע חובו, ראה בסעיף 2, פרק ד, 1, בסופו.

18. משנת דרבי אליעזר, על שו"ע, קל, ג, ועל סמ"ע, סימן קכט, ס"ק ג, וסימן קל, ס"ק טז. גם קצות החושן, קל, ס"ק ד, כותב, שהלווה אינו עושהו שליח, אלא מרשהו לפרוע בלא דעתו.[למילואים]

19. ראה בפרק ה, הערה 107, ובפרק ז, 1, הערה 212, בשם משנת דרבי אליעזר. מי שהתקשו בפרק ה, שם, בהבדל בין דין ערב לדין שליח, ולא תירצו כמשנת דרבי אליעזר, סוברים כנראה כגידולי תרומה, שערב הוא כשליח.

20. לכאורה, היה מקום לפסול התחייבות זו מטעם אסמכתא בהיותה מותנית בפירעון, שכן יש להניח שהחייב לא התכוון ברצינות להתחייב, כי היה בטוח שלא יפרע הערב ואז לא יהיה חייב כלפיו (שזה היסוד לפטור של אסמכתא). האמת היא שאין להניח שהחייב חשב כך, שהרי מה ירוויח בכך, הלא גם אם לא יפרע הערב, והחייב לא יהיה חייב כלפיו, הוא יהיה חייב כלפי הנושה.

21. שו"ת הרשב"ש, סימן תקט.

22. חידושי הרמב"ן, קידושין ח ע"ב.

23. נתבארה בסעיף 2, פרק ד.

24. פרק ב.

25. בפרק ג.

26. ר' יעקב קשטרו, בשו"ת אהלי יעקב, סימן יז (הובא בערך השולחן, חו"מ, קל, ס"ק א, ובשו"ת תפארת אדם, חו"מ, סימן נו, דף קכא ע"ד), ובספרו ערך לחם, חו"מ, קל, ג.[למילואים]

27. שו"ת הרדב"ז, סימן שני אלפים פד. הוא כותב שגם הרמב"ם - המחייב רק באומר "ערבני ושלם" (פרק ג, 1) - יחייב כאן, שהרי ברור שהלווה מסכים. אך אין מובן, איך יש לראות בהסכמתו בקשה לשלם (וראה במילואים להערה 26).[למילואים]

28. שו"ת הריטב"א, סימן מה. השאלה שם הייתה בערב התובע את האשה לאחר מיתת בעלה, ועל כן יש לה ממה לשלם; שאילו בעודה נשואה, היא חסרת נכסים, כי "מה שקנתה אשה קנה בעלה" (קידושין כג ע"ב).

29. נראה שאם שלח החייב את חברו לבקש מן הערב שיערוב, דינו כאילו ביקש זאת החייב עצמו, מכיוון שיש כאן גילוי דעת מפורש, שהפירעון הוא על דעת החייב. במקרה הנידון בתשובת הריטב"א, לא הייתה סיבה להניח שפניית הבעל לערב הייתה בשליחות אשתו, שהרי שם היה הבעל שותף בחוב עם אשתו, ולכן ייתכן שהוא ביקש את הערבות ביזמתו, כדי למנוע מצב שהנושה יתבע ממנו לשלם את חלקה של אשתו בחוב (ולא ידע שגם אם הערב ישלם בעדה, הוא עלול לחזור עליו, כבסמוך).

30. בסעיף 14, פרק ו.

31. שאלה זו - אם די שה"ערב לערב" יבקש מן הערב הראשוני לערוב, או שיש צורך שיתחייב כלפי הערב הראשוני באמירת "ואני ערב לך" - תלויה בשאלה הכללית, אם ערב צריך לקבל על עצמו את הערבות, או די שיאמר לנושה "הלווה לפלוני". ראה על כך בסעיף 3, פרק א, 2.

32. ערך שי, חו"מ, קל, ו.[למילואים]

33. עיין קידושין ז ע"א.

34. גינוסר, עמ' 54.

35. שו"ת רבנו תם, סימן סב (על ערב שפרע ארבעים דינרים מהחוב); שו"ת הרשב"ש, סימן תקט (על ערב שפרע שש מאות דינרים מהחוב; אך שם הייתה זו ערבות למלך); שו"ת זקן אהרן (הלוי), סימן עא (על ערב בעד ערב שפרע, וחוזר על הערב הראשוני; אך שם נתן לו הערב הראשוני הבטחה מפורשת, שישפנו אם יינזק עקב הערבות).

36. שו"ת אדמת קודש, חלק א, סימן סד; חוקי חיים, קל, א; שו"ת שער אשר, חו"מ, סימן לב.[למילואים]

37. בפסקה 3.

38. שער אשר, שם. הוא מוסיף, שגם אם הנושה נכרי, הדין כך, ואף על פי שדין הנכרים הוא, שהנושה פונה לערב לפני שהוא פונה לחייב, מכל מקום כיוון שלפי דין תורה - הדין האמיתי - הוא צריך לפנות לחייב קודם, הרווח שייך לחייב.

39. כך מוכח מהפרשנים שנביא בפרק ז, 1, השמים בפי החייב טענות, שקרה כשלושת הדברים הללו, כדי להיפטר מלשלם לערב. כמו כן, מחנה אפרים, הלכות שלוחין, סימן יג, כותב שאם מת הנושה והופטר החייב על ידי כך - כגון בנושה נכרי - אין לו חיוב כלפי הערב.

40. שו"ת תפארת אדם, יו"ד, סימן מד; פתחי החושן, הלכות הלוואה, פרק יד, ליד ציון הערה מז, על פי נתיבות המשפט, קל, ס"ק ה; שו"ת שאלת יעבץ, חלק א, סימן לט, בסופו (לעניין ערבות הדדית של חייבים משותפים).

41. חוקות הדיינים, סימן קסא (ד"ה וכן); טור, חו"מ, קכט, יא; שו"ע, חו"מ, קכט, י.[למילואים]

42. שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סימן א; חסד ומשפט, קכט, ס"ק ו. דרכי נועם כותב כך לעניין חזרת ערב על ערב כשיש יותר מערב אחד (ראה סעיף 13, פרק ו).

43. שו"ת מקום שמואל, סימן יא (כד ע"ג).

44. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן נט.

45. שו"ת אהל יהושע, חלק ב, סימן נז.

46. שו"ת ענף עץ אבות, חו"מ, סימן א, בסופו.

47. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן נט, הובא בבית יוסף, חו"מ, סז, מחודש כ, ובשו"ת לחם רב, סימן צה; ספר מישרים, נתיב ז, בסופו, בשם הגאונים, הובא בים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן מח; שו"ע, חו"מ, סז, ה. דעת שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קפ (הובא בתועפות ראם, על ספר יראים השלם, סימן קסד, ס"ק יז, בשמרו משפט, על חוקות הדיינים, סימן קלד, ובספר שמיטת כספים, עמ' יח ועמ' פה), הפוכה, אבל היא יחידאית. נימוקו הוא שאין חוב זה הלוואה, ורק בהלוואות יש שמיטה, כפי שמסביר בנתן פריו, הלכות שביעית, שמיטת כספים, ס"ק ח.

48. נתן פריו, הלכות שביעית, שמיטת כספים, ס"ק ח. הוא מסתמך על דעה האומרת, שהמוכר דבר לחברו (שלא כחנווני המקיף, היינו הנותן לקונה זמן מסוים), ועברה עליו שמיטה, החיוב נשמט.

49. שו"ת תורת חיים, חלק ב, סימן לז.

50. משנה כסף, חלק ב, פנים חדשות, ס"ק ז. הוא מסתמך על הרשב"א, שהבאנו בהערה 47, הכותב, שאם בא הערב אל החייב עם שטרו של הנושה הנכרי, לא יופטר החייב, משום שהערב בא מכוח נכרי, שהשמיטה אינה משמטת את חובותיו, אף על פי שאם יתבענו בלי שטרו של הנכרי, אלא מכוח זכות ההשבה של ערב, יושמט חובו זה, כי התביעה הזאת אינה מכוח הנכרי.

51. וכפי שראינו בסעיף 7, פרק ב, שהערב חייב במקרה זה.

52. משנה כסף, חלק ב, פנים מאירות, ס"ק עו, בשם מהר"ח אור זרוע (שהבאנו בהערה 47). למרות שדעת מהר"ח אור זרוע היא דעת יחיד, כאמור, הרי בנקודה זו אין חולקים עליו.

53. מחנה יהודה, קל, ב. נראה שגם אם יפרע החייב לנושה, כפי שהוא מבקש לעשות, יישאר חייב לערב, כיוון שאין משמעות לפירעונו לנושה, שכבר אינו צד בעסקה. וראה במילואים להערה 32.

54. בפסקה 2.

55. שו"ת הרשב"ש, סימן תקט (הובא בשו"ת דברי שמואל, ארדיטי, חו"מ, סימן יא, בסופו).[למילואים]

56. שו"ת מהר"י וייל, סימן קמח.

57. רמ"א, יו"ד, רנב, יב, שמקורו בדברי מהר"ם מרוטנבורג, המובאים במרדכי, ב"ק, סימן נח.[למילואים]

58. בפסקה 2.

59. שו"ע, חו"מ, קכח, א. ייתכן שמסיבה זאת, יהיה הערב זכאי להחזר גם אם מחה החייב בפניו שלא יערוב בעדו, למרות שבפודה שבוי, יש הנוטים לומר, שאם מבקש השבוי שלא יפדוהו, הוא פטור מלשלם למי שפדה אותו; עיין פתחי תשובה, יו"ד, רנב, ס"ק ט.

60. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן קיח (הובא בשו"ת גבעות עולם, סימן כג, דף נ ע"ב).[למילואים]

61. רמב"ם, ספר התרומות, ספר מישרים (בשם הרס"ג), טור ושו"ע (שצוינו בהערה 9); צרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה (בשם הרס"ג); שו"ת הרשב"ש, סימנים יג, תצו, תקט ו-תקי.[למילואים]

62. שושנת יעקב, קל, ב.

63. בפרק א, 2.

64. השגות הראב"ד, על הרמב"ם, שם, לפי הבנת מגיד משנה, על הרמב"ם, שם, מגדל עוז, על הרמב"ם, שם (הכותב שלדעת הראב"ד כל פורע חוב חברו שלא מדעתו זכאי להחזר), שו"ע, שם, ותומים, קל, ס"ק ג; המאירי, ב"ב דף לב ע"ב (ד"ה זה שכתבנו), ודף קעד ע"ב (עמ' 719).[למילואים]

65. תומים, קל, ס"ק ג.

66. בפרק א, 2.

67. אבני החושן, קל, ס"ק ג, מעיר שלפי זה אם לא היה כך, אלא הנושה היה מסכים להלוות בלא ערב, ובא זה והציע את ערבותו בכל זאת, יוכל החייב לומר לערב: "מי ביקש ממך לערוב, הרי הוא היה מלווה לי בלאו הכי".

68. שו"ע, חו"מ, קל, ב.[למילואים]

69. ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ז, כותב כך במפורש, שהראב"ד שחייב לעיל מחייב גם כאן.

70. שו"ת הריטב"א, סימן מה, וחידושי הריטב"א, כתובות ע ע"ב (ד"ה האומר); מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו; גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לא; חידושי מחנה אפרים, על הרמב"ם, שם; שו"ת שמחת יהודה, סימן צד; שו"ת שמחת יום טוב, סימן טז (סג ע"ב, הפוטר גם קבלן); פרי חיים, על הרמב"ם, שם, בדעת השולחן ערוך.

71. גידולי תרומה, שם.

72. נתיבות המשפט, קל, ס"ק ד. הוא מוכיח את דעתו מדברי הסמ"ע שם, ס"ק י. ממחנה אפרים שם משמע שלדעתו הראב"ד מחייב רק כאן (ולא במקרה שבפסקה 1) מהסיבה שכתבנו בפנים.[למילואים]

73. רמב"ם, סמ"ג, ספר התרומות (אות לא) וספר מישרים (שצוינו בהערה 9); רשב"ם, ב"ב לב ע"ב (ד"ה דפרעתי); רא"ש, ב"ב, פרק ג, סימן יד; נימוקי יוסף, ב"ב טז ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה ערבא (שלושתם, להבנת ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ז); שי למורא, קל, ב.[למילואים]

74. ב"ח, חו"מ, קל, ב.

75. לפי כל גישה מאלה שמנינו בפרק א, 3.

76. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלג (רכא ע"א) וסימן קלו; השגות הראב"ד, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו (לפי הבנת ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לא, שו"ת הרשב"ש, סימן תקט, טור, חו"מ, קל, ב, שלטי הגיבורים, ב"ב טז ע"ב, בדפי הרי"ף, שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן קיא, ושו"ת שמחת יהודה, סימן צד; וכל שכן לפי ההבנה שהובאה בהערה 64, שהראב"ד מחייב גם בלי הרשאה כלל); חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 615); ספר התרומות, שם (להבנת שמחת יהודה, שם); נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה אמר המחבר (להבנת בית יוסף, חו"מ, קל, ז, ושו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן קיח); שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימנים רא ו-שצד (להבנת ערך השולחן, חו"מ, קל, ס"ק ב).[למילואים]

77. שו"ת הרדב"ז, סימן שני אלפים פד. כמוהו כתבו גם לחם משנה, על הרמב"ם, שם, וגידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לא, שלטי הגיבורים והב"ח שם.[למילואים]

78. ביאור הגר"א, חו"מ, קל, ס"ק ו. גם פרשנים אחרים נימקו דין זה בעובדה שהערב מוכרח לשלם (אך בלי להביא את העיקרון של הגמרא בב"ק): יד רמה, הריטב"א, נימוקי יוסף והב"ח - שם.[למילואים]

79. בפרק א, 2.

80. ב"ק נח ע"א.[למילואים]

81. נקודה אחרונה זו מצויה ביד רמה, שם.

82. שו"ע, חו"מ, קל, ב. סמ"ע, קלא, ס"ק ב, כותב שהשולחן ערוך פוסק כדעה הפוטרת; וראה במילואים להערה 68, שיש שהבינו את דעת השולחן ערוך באופן אחר.

83. מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו (הובא בשו"ת הרדב"ז, סימן שני אלפים פד, בשו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן קיא, ובשו"ת תורת אמת, סימן קכג); שו"ע, חו"מ, קל, ב; גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לא; ב"ח, חו"מ, קל, ב; שי למורא, קל, ב (ד"ה ולעניין); שו"ת חסד לאברהם (אלקלעי), חו"מ, סימן לד (על ערב לנושה נכרי, במקום שלפי דיניהם הוא קבלן); שו"ת סמא דחיי, חו"מ, סימן א; דבר המשפט, קל, ס"ק א; שער אשר, חלק ב, דרוש טז (כ ע"ד); שו"ת כרם שלמה (אמריליו), חו"מ, סימן יב; שו"ת נופת צופים, חו"מ, סימן תטז.[למילואים]

84. גידולי תרומה, שם; בלשונו, "שהרי עשאו לווה כמוהו". כלומר, הקבלן והחייב הרי הם כשניים שלוו יחד, שאם אחד פורע, רשאי לחזור על חברו גם אם לא ביקש ממנו לשלם עבורו (שו"ע, חו"מ, עז, א).

85. ביאור הגר"א, חו"מ, קל, ס"ק ד.

86. מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו.

87. פתחי החושן, הלכות הלוואה, פרק יד, הערה לב, על פי סמ"ע, קל, ס"ק ט.

88. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן קיח, הובא בשו"ת גבעות עולם, סימן כג (נ ע"ב).

89. מגיד משנה ושו"ע (שצוינו בהערה 83); שו"ת הרשב"ש, סימן תקט; שו"ת ר' יצחק אלגאזי, סימן לח; שו"ת סמא דחיי, חו"מ, סימן א.[למילואים]

90. ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ד; טור, חו"מ, קל, ו; שו"ע, חו"מ, קל, ה.[למילואים]

91. זאת משמעות לשון הפוסקים הנ"ל, המנמקים שהערב "פשע" במעשהו זה, וכך הבינו הפרשנים (ראה הערות 106‎-103) שהשוו דין זה לדין שליח, ושם חיובו הוא מטעם רשלנות.[למילואים]

92. משנת דרבי אליעזר, על סמ"ע, קל, ס"ק טז.[למילואים]

93. שו"ע, חו"מ, נד, ב. שם נפסק שאין החייב יכול לטעון שאינו רוצה לקבל על עצמו את האחריות לשמור את הקבלה מנזק.

94. משנת דרבי אליעזר, שם.[למילואים]

95. דוגמה זו נתן רז"נ גולדברג על פי שו"ע, חו"מ, נד, ג, הפוסק שכאן רשאי החייב לעכב את הפירעון עד שיקבל את השטר.

96. מחנה יהודה, קל, ו.

97. שו"ת מגן גיבורים, סימן כז.[למילואים]

98. שו"ת כרם חמר, חלק א, חו"מ, סימן קכא. מדובר שהחייב מודה שלא פרע, וגם מודה שפרע הערב לנושה, כך שאין צורך בשטר או בקבלה כהוכחה שהערב פרע ושהחייב לא פרע. אשר לחשש שיחזור עליו הערב שוב, ייתכן שכיוון שידוע לנו שנאנס בדבר, אין חוששים לכך. כרם חמר מוסיף, שיש לחייב את החייב לפי העיקרון (ראה פרק ו) שהחייב צריך לפצות את הערב על נזק שנגרם לו כתוצאה מן הערבות.

99. סמ"ע, קל, ס"ק טז; שו"ת מגן גיבורים, סימן כז.

100. סמ"ע, שם.

101. שו"ע, חו"מ, נח, א.

102. משנת דרבי אליעזר, על סמ"ע, קל, ס"ק טז. הוא הולך לשיטתו, שהבאנו במילואים להערה 91, שעיקר הטעם להפסד הערב הוא משום חשש רמאות מצד הערב. אבל רוב הפרשנים סבורים שאין זה הנימוק, כפי שהבאנו במילואים שם, ולכן אינם יכולים לתת תשובה זאת, והם צריכים לתת את התשובה השנייה.

103. גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ד; שי למורא, קל, ו; ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק יב (הובא בשו"ת מהר"ש ענגל, חלק ד, סימן נא, ובשו"ת פני יצחק, חריף, חו"מ, סימן י); שו"ת משפט וצדקה ביעקב, חלק ב, סימן קכו (סח ע"ב).

104. אולם המשפט, על ש"ך, קל, ס"ק א. הוא קובע שבאופן כללי, מוטל על הערב לדקדק בפירעונו - ראה גם פרק ה, הערה 120, וסעיף 10, הערה 25.

105. נתיבות המשפט, קל, ס"ק ז, כותב שכך משמע משו"ע, חו"מ, סימן נח (ההוכחה מבוארת במשנת דרבי אליעזר - עיין שם). ייתכן שהפוסקים שהובאו בהערות 104‎-103 הסוברים את ההבחנה הראשונה דווקא, יסברו שבאמת אם פורע השליח בשלו, דינו כערב.

106. נתיבות המשפט, שם. ייתכן שזאת גם כוונת ביאור הגר"א, חו"מ, קל, ס"ק יד, וערך השולחן, חו"מ, קל, ס"ק ו, שכתבו בקיצור, שאין הערב יכול לומר כאן, שהבין שהחייב מאמין לנושה.

107. משנת דרבי אליעזר, על סמ"ע, קל, ס"ק טז, כותב הבחנה זו, לפני שהגיע להסבר שאין כאן עניין לרשלנות - ראה ליד ציון הערה 102.[למילואים]

108. שו"ת כרם חמר, חלק א, חו"מ, סימן קכא. פעמוני זהב, על סמ"ע, קל, ס"ק טז, שהבין שלדעת כרם חמר דין כל ערב כדין שליח, ופוסק כש"ך שכביכול חולק על הסמ"ע, אינו צודק בעניין זה.

109. תשובת ר' שמואל פלורנטין, בשו"ת משפט צדק, חלק א, סימן כ (פג ע"ב), הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קל, הגהות בית יוסף, אות טז.[למילואים]

110. נתיבות המשפט, קל, ס"ק ז; משובב נתיבות, על נתיבות המשפט, שם.[למילואים]

111. קצות החושן, קל, ס"ק ד, וכפי שהסביר טבעת החושן, על נתיבות המשפט, שם, שכוונתו למקרה זה. והוספנו בהמשך להסביר מדוע לא נפטור את החייב מטעם רשלנות הערב.[למילואים]

112. למרות שמן הסתם החייב היה בחזקת עני, שאם לא כן לא היה הערב צריך לפרוע בעבורו, אפשר שאחר כך ישיג כסף שיספיק לו לשלם את החוב.

113. בפרק ד.

114. ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, פסקה 249.

115. סמ"ע, קל, ס"ק ו וס"ק י. כך פסקו גם תומים, קל, ס"ק ב, וקצות החושן, קל, ס"ק א.[למילואים]

116. משלי, כח, ז. לפסוק זה יש השלכה הלכתית - עיין סנהדרין לא ע"ב.[למילואים]

117. במפורש או מכללא - ראה פרקים ב-ג.

118. תומים, שם, ובקיצור, באר היטב, חו"מ, קל, ס"ק ו. לפי טעם זה, הדין יהיה כך גם אם פרע הערב לפני שחויב בבית הדין לפרוע (ובתנאי שהרשהו החייב לשלם - שאז היה החייב צריך להעלות על הדעת שיפרע הערב, כפי שביקש ממנו), למרות שהסמ"ע מתייחס לסוף סעיף א (בשולחן ערוך) שמדובר שם בשפרע הערב אחרי שכבר חויב בדין (כמו שכתב סמ"ע, ס"ק ה).[למילואים]

119. ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ד; חידושי ר"י אלמידה, סימן כז.[למילואים]

120. חידושי ר"י אלמידה, שם.[למילואים]

121. דברי רז"נ גולדברג. אך לא ברור אם אפשר לחייב ולפטור כאן על פי כוונת הצדדים, שכן הנימוקים לזכות החזרה אינם תלויים ברצון הצדדים - ראה פרק א, 3.[למילואים]

122. ש"ך, שם.[למילואים]

123. הריטב"א, שהבאנו במילואים להערה 119, נוקט שהחייב חייב רק אם יש עדים המעידים שלא פרע החייב אחר כך. נראה שגם אם החייב מביא קבלה על פירעונו (אף בחוב בשטר), אם יש עדים המעידים שלא פרע, נחשוש לקנוניה בינו לבין הנושה. וראה בסוף פרק ז, 3.

124. כך הובן הש"ך על ידי נתיבות המשפט, ס"ק ג, ובאר היטב, ס"ק ו (עיין שם, שיש אי דיוק בדבריו), שהרי הש"ך מדבר על סוף סעיף א (בשולחן ערוך), העוסק בערב שכבר חויב בדין (ראה הערה 118).

125. נתיבות המשפט, שם. אף על פי שהוא כותב, שמדובר בשנתחייב הערב בדין, מכל מקום הדין יהיה שווה בכל מקרה שיש לערב זכות חזרה (בלי להתחשב בפירעון החייב), כיוון שטעמו שהבאנו שייך בכל מקרה מעין זה.[למילואים]

126. דברי רז"נ גולדברג, בהמשך להסברו בהערה 121. הוא מסתמך על סברה דומה, המצויה בתוספות, כתובות מז ע"ב (ד"ה שלא) - עיין שם.

127. את המקורות הראשיים לזכות השיפוי נביא בהערה 131.[למילואים]

128. שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קעט, כותב במפורש שהוא חייב מטעם "גרמי", שהוא הכינוי לסוג הנזק הנגרם במישרין ושחייבים עליו, בניגוד ל"גרמא", שהוא סוג הנזק הנגרם בעקיפין שפטורים עליו משום שאין הנזק בטוח או מחמת סיבות אחרות.[למילואים]

129. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך גרמא, גרמי.

130. שו"ת הרא"ש, כלל יח, סימן ז.[למילואים]

131. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימנים תצה ו-תתקעז (ובמהדורת בלוך, שער ג, סימן קכט, עמ' 280), מובא גם במרדכי, ב"ק, סימן קס, באגודה, ב"ק, סימן קלח, בשו"ת הרא"ש, כלל יח, סימן ו, וברמ"א, חו"מ, קלא, ז; שו"ת הרא"ש, שם, סימן ז, מובא בטור, חו"מ, קלא, ז, ובשו"ע, חו"מ, קלא, ז; תשובת ר"מ בר חסדאי, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת רבינוביץ), סימן קיד, ובשו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קעט; תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן ק; טור, יו"ד, קע; פסקי רקנטי, סימן תיז; רמ"א, יו"ד, קע, א.

132. שער משפט, קלא, ס"ק א; משנת דרבי אליעזר, קלא, ז.[למילואים]

133. שו"ת תפארת אדם, חו"מ, סימן נו (קיט ע"ד, גם בדעת שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רכ - ראה הערה 151 - בנימוק שהערב מוכן לקבל על עצמו להפסיד אם ייגרם נזק נדיר); שו"ת שמן ראש, חו"מ, סימן לט (משום שאין הנזק בטוח); שו"ת לחם רב, סימן יא; כנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות הטור, אות יד; אבני החושן, קל, ס"ק ב (שלא הייתה התנאה מכללא שהחייב יהיה חייב בזה, כי הדבר אינו מצוי).[למילואים]

134. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת בלוך), שער א, סימן סד (נדפס גם בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קח, בשם רבנו תם), מובא בשו"ת מהרי"ק, שורש ז, ענף ד, על שם "ר' יעקב" (הובא בבית יוסף, חו"מ, קלא, מחודש א, בדרכי משה, חו"מ, קלא, ס"ק ג, בשו"ת עין משפט, מלכי, חו"מ, סימן יג, ובשו"ת אהלי יעקב, סימן יז); רמ"א, חו"מ, קלא, ז; תומים, קלא, ס"ק ז; נחל יצחק, קי, ס"ק ג.[למילואים]

135. שו"ת מהר"ש ענגל, חלק ד, סימן נא.[למילואים]

136. מהרי"ק, שם, הוכיח (בעקבות תשובות ופסקים, שם) מגיטין עג ע"א, שמי שמתנה על דבר מסוים, אין דעתו על מה שאינו שכיח, ולכן גם אם התנו במפורש שיפצה החייב את הערב, לא התכוון לנזק שאינו שכיח; וכל שכן כאן שההתנאה היא רק מכללא.[למילואים]

137. ערוך השולחן, חו"מ, קלא, ח.[למילואים]

138. שו"ת הרא"ש, כלל קא, סימן י.[למילואים]

139. שו"ת מהר"ם (שצוין בהערה 134). כך נפסק גם בתשובות בעלי התוספות, סימן יג, נדפס גם בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קט. ראה גם פסקה 3, ליד ציון הערה 169, בנוגע לנושה נכרי שלקח מן הערב ריבית מעל לשיעור הנהוג. תשובות ופסקים, שם, כותב שאין החייב צריך לפצותו על הפסד ביטול עסקיו. נראה שטעמו הוא שהמבטל כיסו של חברו, פטור.

140. שו"ת אהלי יעקב, סימן יז (וראה בהערה 151).

141. ים של שלמה, ב"ק, פרק י, סימן כה; מהרי"ט אלגזי, בשו"ת שמחת יום טוב, סימן כ (עג ע"ג) בדעת שו"ע, חו"מ, קלא, ז (שהרי השולחן ערוך מחייב באופן סתמי). זו גם דעת מהר"ם והרא"ש, לפי הבנת ים של שלמה ושו"ע שם, לבוש, חו"מ, קלא, ז, ותומים, קלא, ס"ק ו (לא הייתה בפניהם תשובתו המפורשת של מהר"ם, שהובאה בהערה 134).

142. תומים, שם.[למילואים]

143. כנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות בית יוסף, אות ט (בתירוצו השלישי); שו"ת דברי יוסף, סימן ו.[למילואים]

144. מטה שמעון, קלא, הגהות הטור, אות ל; ר"ש לניידו, בשו"ת שמחת יום טוב, סימן יט (עא ע"ב).[למילואים]

145. מהר"ם, תשובות ופסקים, הרא"ש ומהר"ח אור זרוע (שצוינו בהערה 131). מהר"ח אור זרוע ציין שיש שמועה מפי "יושבי קפוניא", שיש גם חרם בדבר, על חייב שאיננו מפצה את הערב.

146. שו"ת פני משה, חלק ב, סימן לז.

147. שו"ת מהר"ם (שצוין בהערה 131).

148. שו"ת הרא"ש (שצוין בהערה 131).[למילואים]

149. זוהי ערבות לגוף, שדננו בה בסעיף 1(א), פרק ג.

150. שו"ת מהר"ח אור זרוע (שצוין בהערה 131).[למילואים]

151. שו"ת אהלי יעקב, סימן יז. הוא מוכיח שם, שיש לחייב על הפסדים שקרו לערב כשעסק בפירעון החוב, ואין זה "עושה בתוך שלו"; וגם מסביר מדוע אין בתשלומים אלו של החייב משום ריבית - עיין שם. בדומה, הרשב"א (שנביא בהערה 164) מזכה ערב בשיפוי על מה שלווה בריבית כדי להשיג כסף למלא את ערבותו.[למילואים]

152. שו"ת בריכות מים, על חו"מ, סימן לט (קס ע"ד). ראה הערה 163. הוא מסתמך בדבריו גם על הדין הכללי (בשו"ע, חו"מ, יד, ה) שתובע שהוצרך להוציא הוצאות כדי לכפות על הנתבע לבוא לדין, זכאי להחזר ממנו על הוצאותיו.

153. שו"ת כרם חמר, חלק א, חו"מ, סימן קכא. וראה פרק ד, הערה 98.

154. כנסת הגדולה, יו"ד, קע, הגהות הטור, אות ח.

155. מהר"ם (שצוין בהערה 131), הובא ברמ"א, חו"מ, קלא, ז, בשו"ת תשורת שי, סימן תמה, בשו"ת עין משפט (מלכי), חו"מ, סימן יג, ובשו"ת פני משה, חלק ב, סימן טז.[למילואים]

156. מהר"ם, שם, מובא בסמ"ע, קלא, ס"ק טז. הנימוק שכתבנו בפנים, מקורו בערוך השולחן, חו"מ, קלא, ח.

157. שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קכג. וכן כתב כנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות הטור, אות ט (בלשון "אפשר לומר"), ובתשובותיו בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן רכה (כפי שהובא בשו"ת ידי דוד, סימן כה, דף כז ע"א, ואנו לא מצאנוהו שם), על מקרה שכבר פרע החייב (ראה בסמוך, בשם התומים).[למילואים]

158. תומים, קלא, ס"ק ה, הובא בשו"ת בית אפרים, חו"מ, סימן ו (יא ע"ג), ובערוך השולחן, חו"מ, קלא, ח. כפי שהבאנו במילואים להערה 148, התומים מסביר שהסיבה שהרא"ש מחייב אם הערב נאלץ לפרוע לאחר שפרע החייב (כפי שראינו ליד ציון הערה 148), היא לא מחמת זכות השיפוי על נזקים, אלא מחמת רשלנות החייב.

159. שו"ת הרמ"א, סימן מו.

160. שו"ת גבעות עולם, סימן כג (מט ע"ב, בלשון "אפשר"). ראה גם ליד ציון הערה 179, שהערב צריך גם להישבע שלא הייתה לו דרך אחרת למנוע את הפסדו.

161. שו"ת המבי"ט, חלק א, סימנים קכג-קכד; כנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות הטור, אות ט.[למילואים]

162. שו"ת זקן אהרן (הלוי), סימן עא.

163. שו"ת ידיו של משה, חו"מ, סימן יז (הובא בשו"ת דברי שמואל, ארדיטי, חו"מ, סימן יא, דף ריג ע"ג).[למילואים]

164. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן עה, מובא בבית יוסף, חו"מ, פז, מחודש א. נראה שזה המקרה שעוסק בו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת בלוך), שער א, סימן סד (הובא בשו"ת מהרי"ק, שורש ז, ענף ד), נדפס גם בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קט (בשם רבנו תם), שהוא מחייב בו את החייב לשלם לערב.[למילואים]

165. תשובה בכתב יד, המובאת בכנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות הטור, אות טז.[למילואים]

166. שו"ת עדות ביהוסף, חלק א, סימן טו; בני חיי, חו"מ, קלא, הגהות בית יוסף, אות ב. הם כותבים שהטור (שיובא בסמוך) מסכים, שאין לאסור כאן משום ריבית, כי העובדה שהריבית נלקחה בכוח מוכיחה שלא התכוון הערב לערוב על הריבית, אלא זאת כמו עלילה.

167. שו"ת מכתם לדוד, חו"מ, סימן ז, בסופו.

168. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת בלוך), שער א, סימן סד (ובמקבילות שצוינו בהערה 164), הובא בשו"ת מהרי"ק, שורש ז, ענף ד (משם הובא בש"ך, חו"מ, קלא, ס"ק יא, במכתם לדוד, שם, בשו"ת אהלי יעקב, סימן יז, בסופו, ובשו"ת משפט צדק, חלק א, סימן כב, דף פט ע"ג).

169. בפסקה 1.

170. ר"י קורקוזא, מובא בטור, יו"ד, קע, ובנימוקי תלמיד הרשב"א, ב"מ עא ע"א.[למילואים]

171. הטור, שם. כמוהו פסק הרמ"א, יו"ד, קע, א.[למילואים]

172. ב"ח, על הטור, שם (הובא בשו"ת חזון נחום, יו"ד, סימן סד, אות ד).[למילואים]

173. מהר"ם (שצוין בהערה 131), הובא גם בשו"ת מכתם לדוד, חו"מ, סימן ז, בסופו.[למילואים]

174. מהר"ם והרא"ש (שצוינו בהערה 131), הובאו בשו"ע וברמ"א, חו"מ, קלא, ז.

175. שו"ת הרא"ש, שם.[למילואים]

176. מהר"ם, שם.

177. ביאור הגר"א, חו"מ, קלא, ס"ק טו.

178. הרמ"א, שם; סמ"ע, קלא, ס"ק יז; שו"ת מכתם לדוד, חו"מ, סימן ז, בסופו (שכך משמע במרדכי); מנחת פיתים, חו"מ, קלא, ז; ערוך השולחן, חו"מ, קלא, ח.[למילואים]

179. הגהות מהר"ם טיקטין, על מרדכי, ב"ק, סימן קס; שו"ת אהלי יעקב, סימן יז. אהלי יעקב מוסיף, שאם אינו רוצה להישבע, יוכל להביא עד אחד (ראה בסמוך, להסבר הדבר).[למילואים]

180. שו"ת מהר"ם מינץ, סימן מד (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות הטור, אות יח, ובשו"ת שמחת יום טוב, סימן יח, דף ע ע"ד).[למילואים]

181. שו"ע, חו"מ, פז, ו.

182. כך נימקו שער משפט, קלא, ס"ק ו, ומשנת דרבי אליעזר, מהדורא קמא ובתרא, קלא, ז, את דברי מהר"ם והרמ"א, שיש שדי שיביא הערב עד אחד.

183. פירוט הפוסקים הסוברים כך, ושאינם סוברים כך, יש בש"ך, חו"מ, עב, ס"ק נא.

184. שבועות מ ע"א.

185. ביאור הגר"א, חו"מ, קלא, ס"ק טז, מנמק כך את דברי מהר"ם והרמ"א (הערה 182), לפי הכלל "מתוך שאינו יכול להישבע - משלם"; וכך גם משתמע מדברי מהר"ם עצמו, המסתייע מדין "נסכא דרבי אבא" (ב"ב לה ע"א), שם תועלת העד היא לפי אותו הכלל.[למילואים]

186. בפרק ז, 1.

187. ב"ח, חו"מ, קלא, ז, מובא בש"ך, חו"מ, קלא, ס"ק י, בשו"ת חוט המשולש (דיוואן), סימן כ, ובשו"ת שמחת יום טוב, סימן יט (עא ע"ד).[למילואים]

188. סמ"ע, קלא, ס"ק טז, ופרישה, חו"מ, קלא, ט.

189. שו"ת שמחת יום טוב, סימן כ (דף עד ע"ג).[למילואים]

190. תומים, קלא, ס"ק ה.[למילואים]

191. שו"ת מהרי"ל דיסקין, דף מח ע"ד, אות פא.

192. שו"ת דברי יוסף, סימן ו; שו"ת גבעות עולם, סימן כג (מט ע"ג); נחל יצחק, קי, ס"ק ג (ד"ה ועוד).[למילואים]

193. שו"ת פני משה, חלק ב, סימן טז; שו"ת גינת ורדים, חו"מ, כלל ג, סימן י; מטה שמעון, קלא, הגהות הטור, אות כח; שו"ת תפארת אדם, חו"מ, סימן נו; שו"ת אהלי יצחק, חו"מ, סימן צז; שו"ת שמחת יום טוב, סימן יח (ע ע"ב) וסימן כ (עג ע"ג).[למילואים]

194. פני משה, שם.[למילואים]

195. שו"ת אהלי יעקב, סימן יז; שו"ת שמחת יום טוב, סימן כ (דף עד ע"א); מטה שמעון, קלא, הגהות הטור, אות לא; שו"ת תפארת אדם, חו"מ, סימן נו (קכא ע"ב); שו"ת דברי שמואל (ארדיטי), חו"מ, סימן יא, בסופו; שו"ת דברי חיים, חלק א, חו"מ, סימן מג.[למילואים]

196. בפרק ב.

197. אהלי יעקב ומטה שמעון, שם.

198. בפסקה 1.

199. נקודה אחרונה זו, לגבי ההתנאה, מקורה בדברי חיים, שם.

200. שו"ת גבעות עולם, סימן כג (מט ע"ג).

201. בסעיף 10, פרק ד.

202. שו"ת עדות ביהוסף, חלק א, סימן טו (ד"ה הרי לנו); שו"ת שמן ראש, חו"מ, סימן לט, בסופו.[למילואים]

203. שער משפט, סימן קל, ס"ק א, וסימן קלא, ס"ק ה.[למילואים]

204. אורים גדולים, לימוד רטו, בסופו; נחל יצחק, קי, ס"ק ג (ד"ה אכן); אבני החושן, קלא, ס"ק ג.[למילואים]

205. שו"ע, חו"מ, עז, א.

206. שו"ת הרא"ש, כלל יח, סימן ו, מובא בטור, חו"מ, קלא, י, וברמ"א, חו"מ, קלא, ז; שו"ת תורת חיים, חלק א, סימן צד; שו"ת מהרש"ג, חלק ב, סימן רכה, בסופו; שו"ת משפט צדק, חלק א, סימן כב (פט ע"ג); שו"ת בני יצחק, חו"מ, סימן ג (עג ע"ג) וסימן ו (פד ע"א).

207. שו"ת הרא"ש, שם.

208. שו"ת חסד לאברהם (אלקלעי), חו"מ, סימן לד.[למילואים]

209. המאירי, ב"ב לב ע"ב (ד"ה זה); אגודה, ב"ב, סימנים סז ו-רכז.[למילואים]

210. ב"מ ג ע"ב, ועוד.

211. המאירי, ב"ב לב ע"ב (ד"ה זה).[למילואים]

212. משנת דרבי אליעזר, קל, ג.[למילואים]

213. שיטה מקובצת, ב"ב לב ע"ב, בשם "שיטה לא נודע למי" (שגם כלפי קבלן, יכול החייב לומר שאינו מאמין שפרע); ערך השולחן, חו"מ, קל, ס"ק ג, בשם שו"ת לחם רב, סימן צה (הכותב זאת לגבי נושה נכרי, ונושה נכרי רגיל לפנות לערב תחילה, כך שהערב הוא כקבלן).

214. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ז (ובהלכה ח כותב באופן סתמי, שצריך להביא ראיה) סמ"ג, עשה צד; יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלד (הוא דיבר לגבי גבייה מיורשים - ראה פרק ט); תשובות חכמי פרובינציא, חו"מ, סימן מז; המאירי, ב"ב לב ע"ב (ד"ה זה); הגהות אשרי, ב"ב, פרק י, סימן מג; ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות מה; עליות דרבנו יונה, ב"ב לב ע"ב, מובא ברא"ש, ב"ב, פרק ג, סימן יד; טור, חו"מ, קל, ג; שו"ע, חו"מ, קל, ג; שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן כה; שלטי הגיבורים, ב"ב טז ע"ב (בדפי הרי"ף); שו"ת מהריט"ץ החדשות, חלק א, סימן פו; שו"ת שער יהושע, סימן לא; שו"ת מהרש"ל, סימן צג (לעניין שני חייבים שפרע אחד מהם והוא חוזר על האחר).[למילואים]

215. רמב"ם, סמ"ג, תשובות חכמי פרובינציא, המאירי והטור, שם.[למילואים]

216. עליות דרבנו יונה (המובא ברא"ש) והטור, שם.

217. עליות דרבנו יונה והטור, שם.

218. יד רמה והטור, שם; הגהות מיימוניות, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, אות ו.

219. יד רמה, שם.

220. סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ד); הגהות מיימוניות, שם; המאירי, ב"ב קעד ע"ב, ד"ה כבר (עמ' 711); אגודה, ב"ב, סימן רכז; תשובות הרמב"ן (מהדורת שאוועל), סימן לה (שהוסיף, שיכול גם לפרוע בפני בית דין); טור, חו"מ, קל, ג; שו"ע, חו"מ, קל, ג; שלטי הגיבורים, ב"ב טז ע"ב (בדפי הרי"ף); סמ"ע שם, ס"ק יד (מובא בשו"ת ר"י אלגאזי, סימן לח, ובערך שי, ב"ב קעד ע"א); ש"ך, שם, ס"ק ט; שו"ת פני אהרן, חו"מ, סימן כב; שו"ת מתנות באדם, סימן רכו (עמ' 377).[למילואים]

221. שו"ת הרמב"ן, שם; תשובות חכמי פרובינציא, ספר התרומות, טור ושו"ע (שצוינו בהערה 214); שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן פג.[למילואים]

222. כנסת הגדולה, חו"מ, קל, הגהות הטור, אות י, בשם תשובה בכתב יד של ר' אברהם די בוטון, סימן צה.[למילואים]

223. לכאורה, אין מובן איך ייתכן שפרע הערב כשהנושה יכול לתבוע את החייב, הלא הערב חייב רק אם אין הנושה יכול לתבוע את החייב? יש לומר שמדובר בערב-קבלן, או שפרע הערב מעצמו, ולא על ידי תביעה משפטית; או, אפשר שבתחילה לא היו לחייב נכסים, ולכן פנה הנושה לערב, ובינתיים השיג החייב נכסים, ולכן הערב תובע אותו.

224. שו"ת הב"ח, סימן לו (ד"ה ולא). הוא משתמש בלשון "מיגו", כלומר, נאמין לו שהערב פרע, כיוון שאילו רצה לשקר היה תובע את החייב בעצמו.

225. הב"ח, שם.[למילואים]

226. ב"מ ג ע"ב, ועוד.

227. ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ח (באמצע דבריו, בדרך העברה).[למילואים]

228. ט"ז, חו"מ, קל, ג.[למילואים]

229. שופרא דשטרא, שער ז, פרק יא, מסביר שכתיבת הקבלה מקנה את השטר לערב בתורת מכירת שטרות כמו כתיבת "קני לך איהו וכל שעבודיה" ומסירה. וכך אנו צריכים להוסיף על הסבר הסמ"ע, להסביר מדוע תתאפשר כתיבת הקבלה בלי הגבלת זמן, לדעת הסמ"ע והתומים (בהערה הבאה).

230. סמ"ע, קל, ס"ק טו; שו"ת ר"י אלגאזי, סימן לח; תומים, שם, ס"ק ה.[למילואים]

231. סמ"ע, שם. ראה גם בדיוננו בסעיף 12, פרק ב, לעניין כפיית הנושה לעשות פעולות, שבעזרתן יוכל הערב לגבות מנכסים שמכר החייב לאחרים.[למילואים]

232. שו"ת הב"ח, סימן לו.[למילואים]

233. המאירי, ב"ב, דף לב ע"ב ודף קעד ע"ב (וראה מילואים להערה 240).

234. בפרק א, 2.

235. חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 615), ושו"ת הריטב"א, סימן מה, והובא בנימוקי יוסף, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף).[למילואים]

236. הריטב"א, שם; רא"ש, ב"ב, פרק ג, סימן יד, מובא בטור, חו"מ, קל, ד, ובשו"ע, חו"מ, קל, ג; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ח, מובא בטור, חו"מ, קלא, ב, ובשו"ע, חו"מ, קלא, ב.[למילואים]

237. הרא"ש, שם; ספר מישרים, נתיב ה; טור, חו"מ, קל, ד; שו"ע, חו"מ, קל, ג.[למילואים]

238. נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף), בשם הריטב"א.

239. הרא"ש, ספר מישרים, הטור והשו"ע - שם. הרא"ש וספר מישרים מוסיפים את האפשרות שיהיה שטר נפרד על הערבות. המקורות הללו נוקטים רק שתהיה הערבות כתובה בשטר, אבל התוספת שהוספנו בפנים נחוצה - ראה הערה 236.

240. ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ח.[למילואים]

241. טענה זו מוזכרת ברמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ח, הכותב בצורה סתמית, שהערב צריך להביא ראיה. מחנה יהודה, קל, ג, כותב שאם החייב אינו טוען שפרע, אנו לא נטען לו כך, ויהיה חייב לשלם.[למילואים]

242. מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ח (לפי הבנת ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ח); ספר מישרים, נתיב ה; שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רכ, בסופו; ערוך השולחן, חו"מ, קל, ב.[למילואים]

243. הערת רז"נ גולדברג, שאם אין עדים על השטר הזה, יוכל החייב לטעון שפרע לערב, לפי הדעה האומרת כך באופן כללי לגבי שטר שאין עליו עדים (שו"ע, חו"מ, סט, ב).

244. מגיד משנה, ספר מישרים, המבי"ט - שם.

245. תשובת מהר"ל מפראג, בשו"ת הב"ח, סימנים לו ו-קיז. הוא מצריך שם עשיית קניין סודר על התחייבות זו.

246. בסעיף 12, פרק א.

247. כך עולה מן המקורות שנביא בהמשך, הדנים רק בשאלה אם קבלה בצירוף השטר הופכים את החוב לחוב בשטר.[למילואים]

248. חידושי הרמב"ן, ב"ב קעד ע"ב (הובא בחידושי ר' מאיר שמחה, ב"ב שם); חידושי הרשב"א, שם, ושו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתפח (לפי שו"ת הב"ח, סימן קיז); שיטה מקובצת, ב"ב לב ע"ב, בשם "שיטה לא נודעה למי"; חידושי הר"ן, ב"ב לב ע"ב (לפי הבנת ב"ח, חו"מ, קל, ד); תוספות, ב"ב קעד ע"א, ד"ה מקמי (לפי הבנת הב"ח, שם, ושו"ת שער יהושע, סימן לא; אבל הש"ך חולק על הבנתם); חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 614, ובשו"ת הריטב"א, סימן מה, כתב שבכתיבת הקבלה נמחל שעבוד השטר, אלא שיש לו תביעה על החייב משום שפרע); ספר מישרים, נתיב ה; עליות דרבנו יונה, ב"ב קעד ע"ב (מובא בשיטה מקובצת, שם; וזאת רק בפירושו הראשון); לבוש, חו"מ, קל, ד; ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ח (המדייק כך מלשון פוסקים רבים); שו"ת המבי"ט, שם; שו"ת תורת אמת, סימן ע; שושנת יעקב, קל, ס"ק ג; שי למורא (כמובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קל, הגהות בית יוסף, אות יב).[למילואים]

249. טור, חו"מ, קל, ג (גם לפי הבנת הש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ד ו-ח); שו"ת הריב"ש, סימן תעח, בסופו; ב"ח, חו"מ, סימן עז, יא, וסימן קל, ד (בדעת הטור ורבנו יונה), ושו"ת הב"ח, סימנים לו ו-קיז; שו"ת הרדב"ז, סימן תנו (ראה גם בסעיף 13, פרק ו, 7); סמ"ע, קל, ס"ק יג; ט"ז, חו"מ, קל, ג; כנסת הגדולה, חו"מ, קל, הגהות הטור, אות יא (גם בדעת גידולי תרומה ורבנו יונה); עטרת צבי, קל, ס"ק ח; שו"ת ר"י אלגזי, סימן לח; שו"ת סמא דחיי, חו"מ, סימן א (ד"ה ואע"ג); שו"ת לחם רב, סימן צה; שו"ת חוק ומשפט, סימן פז; שו"ת נופת צופים, חו"מ, סימן תכג; שו"ת לב מבין, חו"מ, סימן כח; בית הלוי (הורוביץ), קל, ס"ק ב; תומים, קל, ס"ק ד-ה (הדוחה באריכות את ראיות הש"ך מן הפוסקים); משכנות הרועים, מערכת ע, אות קיא; נתיבות המשפט, קל, ס"ק ה; שו"ת תורת חיים, חלק א, סימן ו, בסופו; שו"ת מהרש"ך, חלק ד, סימן פח; שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, חו"מ, סימן יג; צדק ומשפט, קל, ד (בדעת השולחן ערוך).[למילואים]

250. עליות דרבנו יונה, ב"ב קעד ע"ב, המובא בשיטה מקובצת, שם.[למילואים]

251. סמ"ע, קל, ס"ק יג.[למילואים]

252. נתיבות המשפט, קל, ס"ק ה.[למילואים]

253. שו"ע, חו"מ, סו, א.

254. ב"ח, חו"מ, קל, ד. כמוהו כותב גם ערך השולחן, חו"מ, קל, ס"ק ג.[למילואים]

255. בפסקה 1.

256. תומים, קל, ס"ק ה. דבריו אינם ברורים, וכך נראה להסביר אותם.

257. תומים, שם; שו"ת ר"י אלגזי, סימן לח. הדבר מתאים לכל ההסברים שניתנו כאן לתוקפה של הקבלה כהוכחה שלא פרע לערב, כיוון שאין אף באחד מן ההסברים מרכיב הדורש כתיבה לפני הפירעון. ראה בפִסקה 1, ליד ציון הערה 228, שיש אומרים שכדי לדחות את הטענה שלא פרע הערב, הקבלה צריכה להיכתב לפני הפירעון.[למילואים]

258. סמ"ע, קל, ס"ק יד (הובא בשו"ת ר' עקיבא איגר, חלק ב, סימן קיג); שלטי הגיבורים, ב"ב טז ע"ב (בדפי הרי"ף); שו"ת תורת חסד, סימן קכט, בסופו; ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק ח (בדעת טור); שו"ת הב"ח, סימן לו, ד"ה וכן (בדעת הטור); משכנות הרועים, מערכת ע, אות קיא; נתיבות המשפט, קל, ס"ק ה.[למילואים]

259. ט"ז, חו"מ, קל, ד; תומים, קל, ס"ק ה ו-ט; שו"ת שער יהושע, סימן לא. הם מוכיחים זאת מלשון ספר התרומות - עיין שם.

260. חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 614, ואולי גם עמ' 615 - ראה פרק ה, במילואים להערה 119).[למילואים]

261. ערוך השולחן, חו"מ, קל, ב, מעלה את הבעייתיות המיוחדת בחוב בעל פה.[למילואים]

262. שו"ת מהריט"ץ החדשות, חלק א, סימן פו.

263. בסעיף 10.

264. פרק ה.

265. פרישה, חו"מ, קלב, ה. כך פסק גם שו"ת בני שמואל, סימן סג, בסופו. לדעתם זאת כוונת הרמב"ם בדבריו בהלכות מלווה ולווה, כה, יא, שנפסקו גם בספר התרומות, שער מד, חלק א, אות ב, בטור, חו"מ, קלב, ה, בספר מישרים, נתיב ה, ובשו"ע, חו"מ, סימן עז, ג, וסימן קלב, ה.[למילואים]

266. המחלוקת מצויה בשו"ע, חו"מ, עז, א.

267. שו"ת מהר"ש הלוי, חו"מ, סימן יז.[למילואים]

268. סעיף 13, פרק ו, 6.

269. זאת, במיוחד לאור העובדה, שהפרישה עצמו דוגל בגישה השנייה, כפי שכותב הוא עצמו בסמ"ע - ראה סעיף 13, הערה 119.

270. שו"ת בני שמואל, סימן סג.

271. בפרק א, 2.

272. ט"ז, חו"מ, קלב, ה. כך פסקו גם ש"ך, חו"מ, קלב, ס"ק ו, שו"ת מהר"ש הלוי, חו"מ, סימן יז (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, נח, הגהות הטור, אות ב), וערוך השולחן, חו"מ, סימן עז, ה, וסימן קלב, ה. לדעתם, זאת כוונת הרמב"ם בדבריו שצוינו בהערה 265.[למילואים]

273. מהר"ש הלוי, שם.

274. רז"נ גולדברג העלה אפשרות זו לגבי המקרה בפסקה 3, של ערב שפרע אחד משני חובות, שגם שם טענת החייב היא שהערב לא פרע בעבורו - הוא מעלה את האפשרות שהדברים אמורים גם כשהחובות אינם שווים. יצוין שר' שמואל חיון, שנביא בפסקה 3, האומר שם כסברת הט"ז כאן, עסק בתשובתו בשחוב אחד גדול וחוב אחד קטן.

275. כך מוכח מן הסמ"ע וכנסת הגדולה, שבסמוך.

276. סמ"ע, קלב, ס"ק ז. לדעתו, זאת כוונת הרמב"ם בדבריו שצוינו בהערה 265. הסמ"ע (וכן כנסת הגדולה, שנביא בהערה 278) כתב כך לגבי ערב בעד שני חובות נפרדים, שפרע אחד מהם (המקרה בפסקה 3), אבל נראה שיסבור כך גם בנידוננו, שפרע מחצית החוב.

277. שו"ע, חו"מ, פג, ג.

278. כנסת הגדולה, חו"מ, נח, הגהות הטור, אות ב. כך פסק גם שו"ת פרי עץ חיים, חלק ג, דף רלא ע"א.[למילואים]

279. שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סימן קו (הובא בשו"ת בני יצחק, חו"מ, סימן ג, דף עד ע"ב).[למילואים]

280. שו"ת בני שמואל, סימן סג, בסופו. כמו כן, ערוך השולחן, חו"מ, קלב, ה, ופתחי החושן, הלכות הלוואה, פרק יד, הערה סד, כתבו את דינו של הט"ז בשני חובות.[למילואים]

281. סמ"ע (שהבאנו בהערה 276) וכנסת הגדולה (שהבאנו בהערה 278) עסקו במקרה של שני חובות נפרדים, כפי שהערנו בהערה 276.

282. ב"ב קעד ע"א, דעת רב הונא בריה דרב יהושע.[למילואים]

283. בסעיף 10.

284. שו"ע, חו"מ, קח, א.

285. בפסקאות 3‎-2.

286. שו"ת הרדב"ז, סימן תשסז, הובא בשו"ת נוכח השולחן, חו"מ, סימן לז.

287. שו"ע שם, וסעיף ג.

288. פרישה, חו"מ, קח, א.

289. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלג (רכ ע"ג); ספר העיטור, ערב, ליד אות סד; תוספות, ב"ב קעד ע"ב (ד"ה ואם); ראב"ן, חלק התשובות, סימן סח (שחוששים שפרע החייב, אלא שהוצרך להשאיר את השטר אצל הנושה עד שיפרע לו את הוצאות כתיבת השטר - עיין ב"מ יז ע"ב); טור, חו"מ, קל, ז.[למילואים]

290. בפסקה 4.

291. חידושי הרמב"ן, ב"ב קעד ע"א; המאירי, ב"ב קעד ע"ב (ד"ה כבר, עמ' 712); מרדכי, ב"ב, סימן תרנב.[למילואים]

292. תוספות, ב"ב קעד ע"ב (ד"ה ואם); המאור הגדול, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף).

293. תוספות, שם. שי למורא, קל, ה (קכה ע"ד), מוסיף להסביר זאת, לפי העיקרון שאין טוענים עבור יתומים דבר שאין שכיח שיקרה; ובכך הוא מיישב זאת עם הדין, שאם החייב עצמו טוען שפרע לערב, הוא נאמן (כשאין ראיה להיפך - ראה פרק ז, 3): כי רק מי שטוען במפורש דבר שאינו שכיח, נאמן.[למילואים]

294. ראה בפסקה 2, ליד ציון הערה 314, שנפסק שאם מת החייב תוך זמנו, הערב זכאי לחזור על היורשים, וזה כדעה השנייה כאן, אבל לדעה הראשונה, לא יהיה זכאי לכך.

295. בפסקה 5.

296. בפרק א. כך כתב ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ב, מובא בשער משפט, קל, ס"ק ב, ובשו"ת שמחת יהודה, סימן צד (המוסיף שיצטרך הערב להביא עדים על ההרשאה).

297. הפוסקים מובאים בש"ך, חו"מ, קכב, ס"ק ה.

298. את הקושי מעלה שער משפט, קל, ס"ק ב.[למילואים]

299. ערך שי, חו"מ, קל, ז.

300. בפרק א, 4.

301. בפרק ו.

302. את הבעיה מעורר שער משפט, קל, ס"ק א.[למילואים]

303. בפרק ו, 7.

304. שער משפט, שם, תירץ כך את קושייתו.

305. בפרק ו, 1.

306. בפרק ו, 1.

307. שני תירוצים אלו, תירצו שו"ת שמן ראש, חו"מ, סימן לט, ונחל יצחק, קי, ס"ק ג.[למילואים]

308. המקרה הנקוט בגמרא הוא של פירעון לאחר מות החייב.[למילואים]

309. שו"ע, חו"מ, סימנים קח-קי.

310. ב"ב קעד ע"ב. כך פסקו: רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו; סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ד); ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות א; טור, חו"מ, קל, ז; שו"ע, חו"מ, קל, ו.[למילואים]

311. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלג (רכא ע"ג).

312. ב"ב שם. כך פסקו: רמב"ם, סמ"ג, ספר התרומות, טור ושו"ע - שם, וצרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה.[למילואים]

313. ב"ב ה ע"ב.

314. רמב"ם, סמ"ג, ספר התרומות, צרור הכסף, טור ושו"ע - שם; שו"ת הריטב"א, סימן מה.[למילואים]

315. יד רמה, שם.

316. ראב"ן, חלק התשובות, סימן סח. כך כתב גם תוספות הרא"ש, ב"ב קעד ע"ב (מובא בשיטה מקובצת, שם).[למילואים]

317. תוספות, ב"ב קעד ע"א (ד"ה ואם).[למילואים]

318. הראב"ד בספר "כתוב שם", ב"ב קעד ע"א; חידושי הרמב"ן, ב"ב קעד ע"א; חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"א, ושו"ת הריטב"א, סימן מה (הובא בבית יוסף, חו"מ, קל, ז); המאירי, ב"ב קעד ע"א (ד"ה כבר, עמ' 711 ועמ' 713); לחם משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו; ביאור הגר"א, חו"מ, קל, ס"ק טז; שמרו משפט, על חוקות הדיינים, סימן רמג (עמ' ט); אולם המשפט, קל, ו; שו"ת נופת צופים, חו"מ, סימן תטז.[למילואים]

319. הריטב"א וביאור הגר"א, שם.

320. לחם משנה, שם. הוא כותב רק שאין לחשוש לפירעון, ואנו הוספנו הסבר.[למילואים]

321. חידושי הרמב"ן, ב"ב קעד ע"א; המאירי, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 714); גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ב, בסופו; שער משפט, קל, ס"ק ד; כוס הישועות, ב"ב קעד ע"א; משנת דרבי אליעזר, קל, ז (בדעת הרמ"א); שושנת יעקב, קל, ז.

322. הרמב"ן והמאירי, שם.[למילואים]

323. שושנת יעקב, קל, ז. וראה הערה 335.

324. ביאור הגר"א, חו"מ, קל, ס"ק טז.[למילואים]

325. ביאור הגר"א, שם.

326. שו"ת הריטב"א, סימן מה, מובא גם בבית יוסף, חו"מ, קל, ז, בנופת צופים שם, ובשו"ת תורת חיים, חלק א, סימן ו.[למילואים]

327. שו"ת הריטב"א, שם. וכן פסק ערך לחם, חו"מ, קל, ז.

328. ערך לחם, שם.

329. בפסקה 1.

330. שו"ע, חו"מ, קח, ג. הנושה צריך להישבע שלא נפרע.[למילואים]

331. פרישה, חו"מ, קח, א.

332. רשב"ם, ב"ב קעד ע"א (הכותב שהסוגיה עוסקת ביורשים קטנים); הלכות גדולות, הלכות הלוואה (לפי שונה הלכות, חלק ב, דף ג ע"ד); יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלג (רכא ע"ב); חידושי הרמב"ן, ב"ב קעד ע"ב (אם כתב לו הנושה קבלה); נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף), מובא גם בבית יוסף, חו"מ, קל, ז; טור, חו"מ, קל, ז; רמ"א, חו"מ, קל, ו.[למילואים]

333. הרשב"ם, שם; ראב"ן, חלק התשובות, סימן סח; שו"ת הרשב"א (המיוחסות), סימן ט; שו"ת הרדב"ז, סימן תשסז; סמ"ע, קל, ס"ק יח; ש"ך, חו"מ, קל, ס"ק טו.[למילואים]

334. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו, לפי מגיד משנה, שם (שהרי הרמב"ם נקט לשון "יורשים" במקום "יתומים"); ר' יוסף הלוי אבן מיגאש, לפי מגיד משנה, שם; הראב"ד, מובא במאור הגדול, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף), ובספר ההשלמה, ב"ב, פרק י, סימן יג; שו"ת הרא"ש, כלל פה, סימן ג (שהסוגיה עוסקת בגדולים); ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות א; חידושי הרשב"א, ב"ב קעד ע"ב (לפי תיקון סופרים, על ספר העיטור, מקרא סופרים, דף צח ע"ד); המאירי, ב"ב קעד ע"ב, ד"ה כבר (עמ' 712); חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"א (עמ' 613); השולחן ערוך, לפי פסקי הגר"א, חו"מ, קל, ו.[למילואים]

335. הריטב"א, שם; סמ"ע, קל, ס"ק יז; דברי משפט, קל, ג.[למילואים]

336. בפסקה 3.

337. ב"ב קעד ע"ב.

338. שו"ת משפט וצדקה ביעקב, חלק ב, סימן קכד (סו ע"ב), לגבי ערב "שלוף דוץ" (ראה סעיף 2, פרק ה, 2). כך מוכח גם מן הרשב"א (שנביא בהערה 354) הכותב כך אף לגבי קבלן ישראל.

339. מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו, הובא בשו"ת המבי"ט, חלק א, סימן שנא, ובכבוד יום טוב, על הרמב"ם, שם.

340. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלה, הסביר כך את דברי הגמרא "שהתפיסו צרורות", שכן אין זה הגיוני להניח שהחייב נתן לערב כסף בזמן כניסתו לערבות (כביטחון לערב), כי אם כך לשם מה לקח את ההלוואה, אם היה ברשותו כסף. החייב היה יכול אמנם לתת את המשכונות לנושה, ולוותר בזה על הצורך בערבות, אלא שהנושה לא הסכים להסתפק במשכונות ודרש לקבל ערבות.[למילואים]

341. ב"ב קעד ע"ב. כך פסקו: רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו; ספר העיטור, ערב, ליד אות סה; ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ב; סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ד); טור, חו"מ, קל, ח; שו"ע, חו"מ, קל, ז.[למילואים]

342. בפסקה 2.

343. בפסקה 2.

344. המאירי, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 713); ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ב; הגהות חוות יאיר, על הרי"ף, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף); תפארת שמואל, על הטור, חו"מ, קל, ח; משנת דרבי אליעזר, קל, ז.

345. המאירי, שם.[למילואים]

346. בפסקה 3.

347. רמב"ם, סמ"ג, ספר התרומות, טור ושו"ע - שם; שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן קיא; שונה הלכות, על הלכות גדולות, חלק ב, דף ד ע"ב; שו"ת עדות ביהוסף, חלק א, סימן כג; שו"ת נאות דשא, סימן סא; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, חלק ב, סימן קכג (סה ע"א).[למילואים]

348. סמ"ע, קל, ס"ק יט; שו"ת בני אברהם, חו"מ, סימן קיד (פב ע"ג); ערוך השולחן, חו"מ, קל, ו.[למילואים]

349. בפסקה 3.

350. רמ"א, חו"מ, קל, ז, שהביא לענייננו את דברי הריטב"א (שהובאו בהערה 326), שנאמרו בנושה ישראל. כך כתב גם בני אברהם, שם.

351. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קלה; אור זרוע, ב"ב, סימן רנב; תפארת שמואל, על הטור, חו"מ, קל, ח; אולם המשפט, קל, ו, בדעת התוספות.[למילואים]

352. רבנו ברוך, המובא באור זרוע, שם, סימן רנג; מחנה יהודה, קל, ח; משנת דרבי אליעזר, קל, ז.

353. בפסקה 4.

354. שו"ת הרשב"א (המיוחסות), סימן ט.[למילואים]


לדף הראשי | HOME