מורשת המשפט בישראל
ספר "ערבות" בסדרת "חוק לישראל"
סעיף 8 - הערות
3. דברי הכנסת, שם. וראה ביקורתו של מ' אלון, "הערב, החייב העיקרי ועקרון חופש
ההתנאה בדיני ערבות במשפט העברי", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות א (תשכ"ז), עמ'
208-197, ובספרו המשפט העברי, עמ' 107-106.
4. ראה בסעיף 5, פרק א, בדבר חיוב ערב כשהחייב פושט את הרגל.
5. ב"ב קעג ע"ב; ספר הערבות והקבלנות, פרק ד; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ג; טור,
חו"מ, קכט, ח; שו"ע, חו"מ, קכט, ח.[למילואים]
6. לבירור הנימוק להקדמת החייב, ראה במילואים.[למילואים]
7. תוספות, ב"ב קעד ע"א (ד"ה מקמי).
9. רשב"ם, ב"ב מז ע"א (ד"ה ואמרי); ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות יד; טור ושו"ע
(שצוינו בהערה 5); אמרי אפרים, ב"ק, סימן ב. דין זה מוכח מתוך סוגיית הגמרא בב"ב שם,
כפי שמציין ספר התרומות, וכפי שעולה מדברי הרשב"ם שהזכרנו.[למילואים]
10. שו"ת מהר"ש ענגל, חלק ז, סימן קב.
11. רבנו תם בספר הישר, סימן תרנו; שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתצב; נימוקי יוסף, ב"ב
פ ע"ב (בדפי הרי"ף, ד"ה אמר); המאירי, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 720); ספר מישרים, נתיב ה; טור,
חו"מ, קכט, יז; שו"ת הרדב"ז, סימן תשסא; סמ"ע, קכט, ס"ק יז; שו"ת שמחת יום טוב, סימן
טז (סב ע"א); פני מבין, חלק א, דף קכח ע"ד; שו"ת נופת צופים, חו"מ, סימן תיג; שו"ת לב
מבין, אהע"ז, סימן קלד.[למילואים]
13. ראה גם סעיף 13, פרק יא.[למילואים]
14. כך הסביר חידושי הרשב"א, גיטין נ ע"א.
16. בעניין זה עיין שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתצב.[למילואים]
17. שו"ת תעלומות לב, חלק ג, ליקוטים, חו"מ, סימן טז, מחייב את הערב במקרה כזה רק
כאשר החייב השני הוא אלים, לפי העיקרון שבפרק ב, 4; אך בדרך כלל הערב לא יהיה חייב,
כל זמן שיש מי שחייב מכוח שעבודא דרבי נתן.
19. פסקי רקנטי, סימן שז.[למילואים]
20. שו"ע, חו"מ, צז, כג. מעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, שם, מעיר, שהלכה היא שמסדרים
לבעל חוב רק מספק, כיוון שהדבר מוטל במחלוקת שלא הוכרעה, ולפי הכלל ש"המוציא
מחברו עליו הראיה", החייב יכול להחזיק בידיו את צרכיו המינימליים; ובהתאם, השאלה
כאן נעשית יותר סבוכה, באשר לחיוב הערב (וראה במילואים להערה הבאה).
21. כנסת הגדולה, חו"מ, מהדורא בתרא, צז, הגהות הטור, אות א.[למילואים]
23. סעיף 2, פרק א, ליד ציון הערה 11.
24. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ד; ספר העיטור, ערב, ליד אות ד; חידושי הרמב"ן, ב"ב
קעג ע"ב, בשם ר' יצחק אלברגלוני; תשובות חכמי פרובינציא, חו"מ, סימן ל; פסקי רקנטי,
סימן רצג; ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות טו; חידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב; ספר
ההשלמה, ב"ב, פרק י, סימן יג; המאירי, ב"ב דף קעג ע"ב (עמ' 708) ודף קעד ע"ב (עמ' 719);
נימוקי יוסף, ב"ב פ ע"ב (בדפי הרי"ף); טור, חו"מ, קכט, ט; שו"ע, חו"מ, קכט, ט.[למילואים]
25. שו"ע, חו"מ, צט, א (והגהות מיימוניות, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, ב, אות ב, כותב
שזוהי תקנה של הסבוראים). רמב"ם, שם, וערוך השולחן, חו"מ, קכט, יח, כתבו שהתקנה
כאן היא אותה התקנה שניתקנה שם.
27. בכך מובן מדוע לא מצאנו שכשנושה בא לגבות מלקוחות (בחוב בשטר) צריך שיישבע
החייב שאין לו נכסים, למרות שאם יש לחייב נכסים אין לו זכות לתבוע את הלקוחות (שו"ע,
חו"מ, קיא, ח): כיוון שאין לנושה קשר עם הלקוחות (כמו הקשר שיש לו עם הערב), אין לו
התחייבות מוסרית כלפיהם לעשות כל שביכולתו להשיג את כספו מן החייב. וראה גם בסעיף
6, פרק ב, 4, ליד ציון הערה 58.[למילואים]
29. מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ד; קצות החושן, קכט, ס"ק ד.
30. בפסקה ב, 4. כך פסק נתיבות המשפט, קכט, ס"ק ט. הוא מדבר במפורש על חייב שמסרב
מתוך אלימותו להישבע.[למילואים]
31. קצות החושן, שם. לאור האמור במילואים להערה הקודמת, הנימוק לחיוב כאן הוא
משום שאין זה רק סירוב זמני, שאם נמתין מעט יסכים החייב לישבע, שהרי ברח, ואינו כאן
שנמתין להסכמתו.
32. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן כא, הובא בערך השולחן, חו"מ, קכט, ס"ק כז, ובדיני
ממונות, חלק א, שער ד, פרק ב, אות א; ישמח לב, חלק א, השמטות לסימן עז (על פי דברי
שו"ת פרח מטה אהרן, חלק ב, סימן יב), וחלק ב, חו"מ, סימן כד (על פי דברי שו"ת בעי חיי,
חו"מ, חלק א, סימן מח); איילת השחר, ב"ב קעד ע"א (ד"ה רשב"ם).[למילואים]
33. שו"ת הרי"ף, סימן קנו, הובא בערך השולחן, חו"מ, קכט, ס"ק כו; משפטי שמואל, סימן
לג (שהוא חייב נידוי), הובא בשו"ת שער יהושע, סימן טז.[למילואים]
34. שו"ת מהר"ש ענגל, חלק ז, סימן קב.
35. ספר מישרים, נתיב א, חלק יא, הובא בבית יוסף, חו"מ, כה, מחודש ט; בדרכי משה,
חו"מ, קכט, ס"ק ו; ובסמ"ע, קכט, ס"ק כב. ספר מישרים כתב רק שמסלקים את הדיין, אך
ציון במשפט, קכט, ח (אות ק), ואשל אברהם (ניימרק), ב"ב קעד ע"א, הוסיפו שהכסף חוזר,
על פי העיקרון שדיין הטועה ב"דבר משנה", היינו דין שאין עליו חולק, בטל פסק הדין שנתן
(שו"ע, חו"מ, כה, א).[למילואים]
36. ערך השולחן, שם, הובא בדיני ממונות, שם.[למילואים]
38. שו"ת ר"י טאיטאצאק, סימן סו. אלא שהוא כותב שאם אין להם נכסים, הערב
חייב.[למילואים]
39. שו"ע, חו"מ, קח, ג. שו"ע, שם, מוסיף, שיש מקרים חריגים אחדים, שהנושה רשאי לגבות
מן היורשים הקטנים.
40. הגאונים, שהובאו בחידושי הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 611), ובנימוקי יוסף, ב"ב פא
ע"א (בדפי הרי"ף); הלכות ראו, הלכות ממונות, עמ' 41; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ג;
הראב"ד בספר "כתוב שם", ב"ב קעג ע"ב (הובא בנימוקי יוסף, שם); רש"י, גיטין מט ע"ב
(ד"ה כגון); ספר העיטור, ערב, ליד אות ח (לפי הבנת שו"ת הרשב"א, המיוחסות, סימן ט,
ותיקון סופרים, על ספר העיטור, ערב, דף קו ע"ג, ובמקרא סופרים, דף צח ע"א); ספר
התרומות, שער יד, חלק ד, אות ד, ושער לה, חלק א, אות יח; תוספות, ב"ב קעד ע"א (ד"ה
מקמי); רשב"ם, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה לא יתבע); אור זרוע, ב"ב, סימן רמד; חידושי הרשב"א,
ב"ב קעג ע"ב ושבועות מח ע"ב (הובא בנימוקי יוסף, שם, ובמגיד משנה, על הרמב"ם, שם);
חוקות הדיינים, סימן קמז (גם בשם רבנו יונה); חידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א,
גיטין מט ע"ב; שו"ת הרשב"ש, סימן לט (לעניין ערבות הדדית של שני חייבים); בדק הבית,
חו"מ, קי, ז, ושו"ע, חו"מ, קי, ג.[למילואים]
41. ראב"ד, שם; הרשב"א, ב"ב, שם; טור, חו"מ, קי, ז. הרמב"ם, שם, נימק "משום שאין
הלווה מצוי".[למילואים]
42. תוספות, שם; שו"ת עטרת ישראל, סימן טו, אות א.[למילואים]
44. המאור הגדול, ב"ב פא ע"ב (בדפי הרי"ף); רבנו יונתן, ב"ב קעד ע"ב (מובא בשיטה
מקובצת, שם); חידושי הרמב"ן, ב"ב קעג ע"ב (מובא ברשב"א, ב"ב ושבועות, שם, ובטור
ובמגיד משנה, שם); רא"ה, מובא בריטב"א ובנימוקי יוסף (שצוינו בהערה 40); שו"ת מהר"ם
מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן שצט (לפי הבנת שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קנ); עליות
דרבנו יונה, ב"ב קעד ע"ב (מובא בשיטה מקובצת, שם); נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"א וע"ב (בדפי
הרי"ף, ד"ה ולא תבעינהו, הובא בכוס הישועות, ב"ב קעד ע"א); שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן
תתקעג, והמיוחסות, סימן ט; רא"ש, ב"ב, פרק י, סימן מ (הובא בטור, שם); תשב"ץ, חלק ג,
סימן קסב (להבנת שו"ת מירא דכיא, סימן ח, דף יד ע"ג); שו"ת הרדב"ז, סימן תשסז; מורה
צדק, סימן קי (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קי, הגהות הטור, אות לב).[למילואים]
45. כך נימקו המאור הגדול (הובא בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקעג) ורבנו יונתן,
שם.[למילואים]
46. אך רבים מן האחרונים כתבו, שאם הערב מוחזק, הוא יכול להיפטר בטענת "קים לי"
כפוטרים. נביאם במילואים.[למילואים]
47. ספר התרומות (שצוין בהערה 40); ערוך השולחן, חו"מ, קי, ה.[למילואים]
48. שבועות מח ע"א, כמוסבר ברש"י שם וברמב"ם, הלכות מלווה ולווה, יז, ג.
49. באופנים שחזרה זו מתאפשרת - ראה סעיף 9, פרק ט. שו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן
סח (דף סז ע"א), העיר שחזרה זו אפשרית לאור הדין, שאף יורשי הנושה עצמם, אם תפסו
כסף מיורשי החייב בלי רשות בית דין, הם רשאים להחזיק בכסף כפירעון לחוב (שו"ע, חו"מ,
קח, יא).[למילואים]
50. שבועות מח ע"ב. כך פסקו להלכה: הלכות ראו, הלכות ממונות, עמ' 96; רמב"ם, הלכות
מלווה ולווה, יז, ד; ספר העיטור, ערב, ליד אות עו; סמ"ג, עשה צד (קעז ע"ג); צרור הכסף
הקצר, דרך א, שער ו; ספר התרומות, שער יד, חלק ד, אות א, ושער לה, חלק ב, אות ו; חוקות
הדיינים, סימן קמז; טור, חו"מ, קח, לא; שו"ע, חו"מ, קח, יא. יצוין שעיקרון זה, שיש לפטור
ערב כשהחייב מופטר אם יש חשש שהערב יחזור על החייב, משום שאנו מעוניינים שלא יפרע
החייב, שימש בפסיקת בית המשפט: ראה י' קוט נ' ד' קוט, ע"א 255/81, פ"ד לו (1), עמ'
236.[למילואים]
52. ספר התרומות, שער יד, חלק ד, אות א; חידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב ושבועות מח ע"ב,
ושו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקעג (הובא בחוקות הדיינים, סימן קמז); טור, שם; לבוש,
חו"מ, קח, יא; שו"ת מהריט"ץ החדשות, חלק ב, סימן רכח; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, חלק
ב, סימן קכה; נחל יצחק, קי, ס"ק ב (ד"ה שוב); שו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן סו (דף סג
ע"א), וכנסת הגדולה, חו"מ, מהדורא בתרא, קי, הגהות הטור, אות א; ערוך השולחן, חו"מ,
קי, ה.[למילואים]
53. ספר התרומות, טור, ושו"ע (שצוינו בהערה 50); חידושי הריטב"א, שבועות מח ע"ב;
שו"ת הרדב"ז, סימן אלף רעא; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, חלק ב, סימן קכה; שו"ת חיי
עמרם, סימן צב, בסופו; שו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן סה; ערוך השולחן, חו"מ, קח,
כ.[למילואים]
54. סמ"ע, קח, ס"ק מ; ערוך השולחן,חו"מ, קח, כ. כפי שהם מסבירים, למרות שאין שעבוד
נכסים חל על מיטלטלין, והיורשים לא יהיו חייבים לפרוע לערב ממיטלטלין אלו את מה
שיפרע לנושה בעבורם, הרי תהיה עליהם "מצווה" לפרוע לו מן המיטלטלין (שו"ע, חו"מ, קז,
א), והרי איננו רוצים שיפסידו היורשים על ידי שנחייב את הערב.
55. ר' מאיר, מובא במגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, יז, ד; טור ושו"ע (שצוינו
בהערה 50); שו"ת ושב הכהן, סימן פח (ד"ה ונראה); שו"ת צמח צדק, או"ח, סימן מה, אות
ה; שו"ת מכתב שלמה, סימן קה (דף קט ע"א).[למילואים]
57. ר' מאיר, הובא במגיד משנה ובטור, שם, ובמשנת דרבי אליעזר, על שו"ע, שם.[למילואים]
58. שו"ת מהרי"ק, שורש צא, הובא בדרכי משה, חו"מ, קח, ס"ק ח, ברמ"א, חו"מ, קח, יא,
בכנסת הגדולה, חו"מ, קח, הגהות בית יוסף, אות נח (הובא בשו"ת בני יהודה, חלק ב, סימן
מב, דף קה ע"א), בתשובת ר' אהרן קופינו, בשו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן סט, ובערוך
השולחן, חו"מ, קח, כ.[למילואים]
60. שו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן סה (נט ע"ד), וסימן סו (סג ע"א). אבל שו"ת אבני שיש,
חלק א, סימן לו, מסופק לגבי מקרה זה, ומעלה את האפשרות שכאן הערב פטור לגמרי, מכיוון
שהוא פטור לגבי חלקו של אחיו, ו"הואיל שהותר מקצתו הותר כולו".
61. שו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן סו (דף סד ע"א). דבריו מבוססים כנראה על הדין,
שהנושה עצמו היה צריך להישבע לפני שהיה יכול לגבות מיורשי החייב למרות שהתנה עם
החייב שיהיה נאמן בלי שבועה (עיין שו"ע, חו"מ, קח, ג), ולפיכך גם כאן יורשי הנושה אינם
יכולים לגבות מיורשי החייב.
63. כנסת הגדולה, חו"מ, קי, הגהות הטור, אות לא, מוסיף שכשיש הוכחה, שהחייב טרם פרע
(ראה סעיף 7, שם), אף על פי שאין לפטור את הערב מחמת תלותו בחייב, מכל מקום הרי
היורשים עצמם חייבים (שו"ע, חו"מ, קח, א). הוא מגביל עוד, שגם בחוב בשטר, יש שהערב
פטור: אם טרם הגיע זמן פירעון החוב, ולפי השיטה שבמקרה זה היורשים עצמם חייבים
(משום "חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו").
64. שו"ת גינת ורדים, חו"מ, כלל ב, סימן א, הובא במטה שמעון, קכט, הגהות בית יוסף, אות
לג, ובתשובותיו, שו"ת מירא דכיא, סימן ח, בסופו, בשו"ת מכתב שלמה, סימן קה (דף קט
ע"ב), ובאבני שוהם, קל, ו; שו"ת נבחר מכסף, סימן פו.
66. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ג; רשב"ם, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה מאי טעמא), הובא בשו"ת
מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשיא; שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימנים כא ו-רפט, בשם
"רוב הגאונים" והרי"ף; שו"ת הרשב"ש, סימן לט (לעניין ערבות הדדית של שותפים); נימוקי
יוסף, ב"ב פ ע"ב (בדפי הרי"ף); שו"ת מהר"י ברונא, סימן רמ.[למילואים]
67. כך יש לשלב את דברי הרשב"א (המובא במגיד משנה, על הרמב"ם, שם) המנמק, שאין
להטיל על הנושה להוציא הוצאות מרובות לצורך גביית חובו, עם דברי הרמב"ם שם המנמק
"מפני שאין לווה מצוי" (שאין דבריו מנומקים דיים).
68. שו"ת עטרת ישראל, סימן טו, אות א.
69. רב צמח גאון, הובא בספר העיטור, ערב, ליד אות יא, ובשו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן
קסב. אין זה נימוק לזכותו של הנושה לגבות מן הערב במקרה זה, אלא הסבר לכך שאיננו
חוששים לאפשרות שפרע החייב - ראה סעיף 7, פרק ד, 3 (ד), וראה להלן בעניין חוב שבעל
פה.[למילואים]
72. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן כא; ביאור הגר"א, חו"מ, קכט, ס"ק לד.[למילואים]
74. תשובות הגאונים, חמדה גנוזה, סימן לב (נדפס גם בתשובות הגאונים הקצרות, סימן
שכג; ובשניהם הלשון אינה ברורה); ספר הישר לרבנו תם, סימן תרנו, הובא בתוספות, ב"ב
קעג ע"ב (ד"ה חסורי), במרדכי, ב"ב, סימן תרמט, בסמ"ג, עשה צד (קעט ע"ג), בשו"ת מהר"ם
מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשיא (ובמהדורת בלוך, שער א, סימן צא), באור זרוע, ב"ב,
סימן רמו, בעץ חיים (חזן), כרך ג, הלכות שטרות וערבות, פרק ה, ובשו"ת מהר"ח אור זרוע,
סימן רנ.[למילואים]
75. אך שי למורא, קכט, יא (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות בית יוסף, אות לד),
ותיקון סופרים, על ספר העיטור, דף קד ע"ג, כותבים, שהערב יוכל להיפטר בטענת "קים לי"
כפוטרים.
79. שו"ת מהר"י ברונא, סימן רמ; שמרו משפט, על חוקות הדיינים, סימן קסא (ד"ה
אם).[למילואים]
80. חידושי ר"י אלמידה, סימן יז, כותב כך בדעת הרמב"ם, שלשונו היא "שהלווה אינו
מצוי".[למילואים]
81. אהל יצחק, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ג, הבין, שזאת כוונת הרמב"ם בכתבו
"אינו מצוי". הוא מוסיף, שגם אם מקומו ידוע, אם ההוצאות מרובות כדי כפליים מסכום
החוב, דינו כאילו אין מקומו ידוע (ראה במילואים להערה 80).
82. שו"ת מהר"י ברונא, סימן רמ. הוא מוכיח מגיטין ד ע"ב, שהביטוי "מדינת הים" (הנקוט
בדברי הראשונים בסוגייתנו) כולל גם "מקום חירום", דהיינו, מקום שמסוכן ללכת אליו.
83. שו"ת עטרת ישראל, סימן טו, אות ג.
85. בדק הבית, חו"מ, קכט, יא, ושו"ע, חו"מ, קכט, יב. הוא העלה רק את האפשרות של חוב
בשטר; אך גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות יז, מציין גם את האפשרות
של הוכחה.
86. ערך השולחן, חו"מ, קכט, ס"ק לד. הוא למד זאת מדין הגובה מנכסי חייב שלא בפניו
(שיש הקבלה בינו לבין ענייננו, כאמור), שם אין הנושה רשאי לגבות אם יש לחייב אפשרות
להיפטר בטענת הגנה, גם אם היה צריך להישבע על טענתו כדי להיפטר.
88. שו"ת עטרת ישראל, סימן טו, אות ב. הוא מנמק את הפטור כשלא נאנס הנושה, בעיקרון
של תלות הערב בחייב (ראה סעיף 2): כיוון שהחייב עצמו מופטר, כי התנאי לא התקיים, גם
הערב פטור (בדומה לשו"ת הריטב"א שהבאנו בסעיף 2, הערה 14). בכל זאת, אנו כתבנו כאן
נימוק המתאים לנושא שלנו.
89. עטרת ישראל, שם, אות א. הוא אינו כותב כך באופן ודאי; וייתכן שהשאלה תהיה תלויה
במחלוקת הקיימת במקרה המקביל בחייב אלים - כשהיה ידוע מראש שהוא אלים (פסקה 4,
ליד ציוני הערות 135-130).
91. שו"ת עין משפט (הלוי), חו"מ, סימן ט.
92. שו"ת נחלת שמעון, סימן לו. ראה על כך סעיף 3, פרק ג, 2, במילואים.
93. שו"ת עטרת ישראל, סימן טו, אות א.[למילואים]
94. ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות יח; ספר מישרים, נתיב ה (הובאו בבית יוסף, חו"מ,
קכט, יא, בכסף משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ג, ובשו"ת עטרת ישראל, סימן
טו, אות א). מה שכתב שו"ת מהר"י ברונא, סימן רמ, שהערב חייב אף על פי שיש לחייב
קרקע, כוונתו היא שיש לחייב קרקע במקום הימצאו, ולא במקומו של הנושה.
95. תיקון סופרים, על ספר העיטור, דף צה ע"ג. הוא מוסיף שהדין יהיה כך גם אם יבקש
הערב, שלא יגבה הנושה מנכסי החייב עד שהוא - הערב - ילך להביא את החייב, כי אין
לנושה עסק עם הערב, מכיוון שיש לחייב נכסים.
96. מלבד המקורות שנציין בהערות 101-99 (בקשר לשיעור הזמן שממתינים), הזכירו דין
זה (בלי לציין שיעור זמן) גם: חידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב, הובא במגיד משנה, על
הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ג; חוקות הדיינים, סימן קסא (שניהם כתבו, שישתדל
הערב להביא את החייב); המאירי, ב"ב קעד ע"א (עמ' 710, בשם הגאונים, שצריך להודיע
לחייב), ושבועות לז ע"א (עמ' קכד, שאם החייב במקום שאפשר להזמינו, צריך הנושה לעשות
זאת).[למילואים]
99. רב צמח גאון, הובא בספר העיטור, ערב, ליד אות ט; בספר התרומות, שער לה, חלק א,
אות כג; בשו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן כא; במאירי, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 720); בספר מישרים,
נתיב ה; בטור, חו"מ, קכט, יב (בשם רב נחשון גאון); וברמ"א, חו"מ, קכט, י.[למילואים]
100. חידושי הרמב"ן, ב"ב קעג ע"ב, הובא ברא"ש, ב"ב, פרק י, סימן מ, בספר מישרים, שם,
ובשו"ת זכרון יהודה, סימן ס. הוא לא אמר במפורש שהשיעור הוא שלושה ימים, אבל הוא
כתב שהשיעור הוא כשיעור המפורש בב"ק קיג ע"א לעניין הנפרע מנכסי חייב שלא בפניו, ושם
השיעור הוא שלושה ימים (וראה במילואים להערה 102).
101. טור, חו"מ, קכט, יא, הובא בשו"ע, חו"מ, קכט, י.
102. סמ"ע, קכט, ס"ק כט (הובא בברית אבות, חו"מ, קכט). הסביר נתיבות המשפט, קכט,
ס"ק י, שכאן הרי זה כאילו החייב בפנינו, ולכן אי אפשר לתבוע את הערב כלל בלי הודעה
לחייב (גם בלי בקשה מיוחדת מצד הערב להודיע לו).[למילואים]
103. תיקון סופרים, על ספר העיטור, מקרא סופרים, דף צה ע"א, ודף קג ע"א.
104. סמ"ע, קכט, ס"ק כט; ש"ך, חו"מ, קכט, ס"ק כד. אך הש"ך אינו כותב שמדובר שהערב
דורש זאת, משום שלדעתו הוא תמיד ידרוש זאת - ראה במילואים להערה 102.
106. סמ"ע ופרישה שם, הובאו בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות הטור, אות נו, ובשו"ת
ויאמר יצחק, חלק ב, סימן יח.[למילואים]
108. סמ"ע, קכט, ס"ק כט; ש"ך, חו"מ, קכט, ס"ק כד.
111. ביאור הגר"א, חו"מ, קכט, ס"ק לו, הובא באנציקלופדיה תלמודית, ערך זמן בית
דין.[למילואים]
112. משנת דרבי אליעזר, על ש"ך, קכט, ס"ק כד, כותב, שזו המסקנה מהסברו של הש"ך
לדברי הטור והשולחן ערוך, לגבי מה שאמרו "ואם הוא במדינת הים ואי אפשר להודיעו... אז
יתבע את הערב"; וכותב שהסמ"ע מסכים לש"ך בזה (ובכל דבריו) למרות שהסמ"ע לא כתב
דין זה.
113. שו"ת עטרת ישראל, סימן טו, אות ב. הוא נוקט שאין מקרה זה גרוע מן המקרה
שהחייב מת; אבל אנו הבאנו את המקרה הזה בפסקה זו, כי הוא דומה יותר למקרה שהחייב
בחוץ לארץ, בכך שבשני המקרים ייתכן שישתנה המצב, שלא כבחייב שמת.
114. חידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב, מובא במגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה,
כה, ג; צרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה; חוקות הדיינים, סימן קסא (ד"ה וכן); חידושי
הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 611); נימוקי יוסף, ב"ב פ ע"ב (בדפי הרי"ף); ספר מישרים,
נתיב ה; שו"ע, חו"מ, קכט, יא; ש"ך, חו"מ, קכג, ס"ק כד; ביאור הגר"א, חו"מ, עג, ס"ק
לג.[למילואים]
116. השוואה זו מקורה בביאור הגר"א, חו"מ, קכט, ס"ק לח.[למילואים]
118. משנת דרבי אליעזר, קכט, יא; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, יד (הובא בפתחי החושן,
הלכות הלוואה, פרק יד, הערה יח); שו"ת מנחת הקומץ, סימן קיד. נציין שבספר מישרים
ובשולחן ערוך (שהבאנו בהערה 114) מדובר בנכסי החייב המצויים "במדינה
אחרת".[למילואים]
120. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ג; ספר הישר לרבנו תם, סימן תרנו (מובא בתוספות,
ב"ב קעג ע"ב, ד"ה חסורי, בסמ"ג, עשה צד, דף קעט ע"ג, בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז
וצרפת, סימן קח, בשו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רנ, ובאגודה, ב"ב, סימן רכז); רשב"ם, ב"ב
קעג ע"ב (ד"ה לא יתבע, הובא בספר העיטור, ערב, ליד אות ח); חידושי הרמב"ן, ב"ב קעג ע"ב;
חידושי הרשב"א, ב"ב שם; צרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה; חידושי הריטב"א, ב"ב שם
(עמ' 611); ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות כא; רא"ש, ב"ב, פרק י, סימן מ; מרדכי,
ב"ב, סימן תרנ; חוקות הדיינים, סימן קסא; אור זרוע, ב"ב, סימן רמד; שו"ת זכרון יהודה,
סימן ס; נימוקי יוסף, ב"ב פ ע"ב (בדפי הרי"ף); ספר מישרים, נתיב ה; שו"ת מהר"י ברונא,
סימן רמ; טור, חו"מ, קכט, יא; שו"ע ורמ"א, חו"מ, קכט, י; בדק הבית, חו"מ, קכט, יא, ובית
יוסף, יו"ד, קע (ד"ה ושרי לקבלן).[למילואים]
121. הרשב"א, שם; מגיד משנה, על הרמב"ם, שם; ביאור הגר"א, חו"מ, קכט, ס"ק
לה.[למילואים]
122. ערוך השולחן, חו"מ, קכט, טז.
123. שו"ת תורת חיים, חלק א, סימן פד. גם שו"ת מנחת הקומץ, סימן קיד, כתב שאין די
בכך שיביע סירוב להתדיין, אלא צריך ש"לא יציית" להזמנת בית דין.[למילואים]
124. סמ"ע, קכט, ס"ק לב, כפי שהסביר אותו מנחת הקומץ, שם. כך אפשר להוכיח גם
מדברי הב"ח (שנביא בהערה 126) הכותב, שגם הפוטרים ערב כשהחייב אלים, מחייבים
אותו אם אין כפיית בית הדין יכולה להועיל: מכאן שהמחייבים מחייבים גם אם כפיית בית
הדין יכולה להועיל, ונימוקם הוא שאין מוטל על הנושה לתבוע את החייב בעזרת כפיית בית
דין, וכוונת הערב הייתה לפרוע במקרה כזה.
125. ראבי"ה, הובא במרדכי, בתשובות ופסקים, ובאגודה (שצוינו בהערה 120); ספר
העיטור, ערב, ליד אות ה, בשם "הרב החסיד"; שאילתות, שאילתא לא (לפי פירוש ר"י פרדו
שם, דף נ ע"א); שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת בלוך), שער א, סימן צא; שו"ת ראב"י
אב"ד, סימן קכב, מובא בספר התרומות, שער לה, חלק א, אות כא; שו"ת הרשב"א, חלק ב,
סימן קסא, מובא בבית יוסף, חו"מ, קכט, יא; המאירי, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה אמר).[למילואים]
126. ראבי"ה וראב"ד נימקו את דעתם כך. מנימוק זה למד ב"ח, חו"מ, קכט, יא (הובא
בשו"ת נחפה בכסף, חו"מ, סימן יג, דף צה ע"ד; בשו"ת מנחת הקומץ, סימן קיד; ובשו"ת דברי
שמואל, ארדיטי, חו"מ, סימן יב, דף רטז ע"ג), שהראשונים הללו מסכימים, שהערב חייב אם
כפיית בית הדין אינה יכולה להועיל, או שכל ניסיון לכפות עליו עלול להביא נזק (כגון שהוא
מקורב לבעלי שררה), משום שבמקרים אלו, החייב כאילו חסר נכסים, כי אין לנושה שום
דרך לגבות ממנו. אך ראיות ספר העיטור וביאור הגר"א, שם, טובות גם למקרה זה, להוכיח
שהערב יהיה פטור.
127. אך שו"ת תורת חסד, סימן קע (הובא בדברי שמואל, שם), ושי למורא, קכט, יא (הובא
בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות בית יוסף, אות לה; בשו"ת פרח מטה אהרן, חלק ב, סימן
יב, דף כד ע"א; ובמטה שמעון, קכט, הגהות בית יוסף, אות כט), כותבים שהערב יכול
להיפטר בטענת "קים לי" כפוטרים. לעומתם, מנחת הקומץ, שם, כתב שלא תתקבל כאן טענת
"קים לי", מאחר שהשולחן ערוך והרמ"א פסקו להיפך.
128. פתחי החושן, הלכות הלוואה, פרק יד, הערה ג. כך תהיה גם דעת אורח לצדיק וערך שי
(שנביא בהערה 129), שחייבו את הערב אף במקרה יותר קיצוני.[למילואים]
129. שו"ת אורח לצדיק, חו"מ, סימן י, בסופו, הובא בערך שי, חו"מ, קכט, י.
130. ספר מישרים, נתיב ה (הובא בשו"ת תורת חיים, חלק א, סימן פד, ובשו"ת מנחת
הקומץ, סימן קיד); סמ"ע, קכט, ס"ק לא.[למילואים]
131. סמ"ע, שם; שי למורא, קכט, יא; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, טז; משחא דרבותא, חלק ב,
חו"מ, קכט, יא (הובא בפעמוני זהב, על הסמ"ע, שם).
133. בית יוסף, חו"מ, קכט, יא; תומים, קכט, ס"ק יא; ליקוטי ופסקי מהרש"ם, ב"ב קעג ע"ב,
על פי חידושי אגדות, למהרש"א, פסחים קיח ע"ב. מהרש"א, שם, כותב באופן כללי, שכל
נושה שברור שלא יעז לתבוע את החייב (בנידונו: עבד את אדונו), הרי הערב לו -
ערב-קבלן.[למילואים]
136. שמרו משפט, על חוקות הדיינים, סימן שלא (ד"ה עוד כתב תשב"ץ), כותב שייתכן
שהערב חייב כאן. הוא מבהיר, שבדרך כלל לא יתפוס נדר כזה, כי הוא מבטל את החוב, ורק
כאן הנדר תופס, כי הנושה אינו מפסיד, שהרי יוכל לפנות לערב.
139. עוד להגדרת חבות הקבלן - ראה סעיף 7, פרק ג.[למילואים]
140. ראה סעיף 3, פרק ד, 3 (ה).
141. להבדל זה השפעה בדיני ריבית: לדעת חידושי הרשב"א, ב"מ עא ע"א, ושו"ת הרשב"א,
המיוחסות, סימן רכג, מותר לישראל להיות קבלן בעד נכרי הלווה בריבית מישראל, משום
שהחוב אינו "מתרבה" עליו, אלא על הנכרי הלווה. אחרים חלקו עליו בטענה, שהחוב
"מתרבה" גם על הקבלן (עיין לדוגמה חידושי הר"ן, ב"מ עא ע"א). אך אין זה משום שיש להם
תפיסה אחרת באשר לעילת חיוב הקבלן, אלא משום שהם קובעים איסור ריבית על פי המצב
המעשי (והרי יש לנושה זכות לגבות מיידית מן הקבלן) ולא לפי עילת החיוב. וראה ח'
סולובייצ'יק, "ערב בריבית", ציון לז (תשל"ב), עמ' 21-1.
142. ב"ב קעג ע"ב; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ד; טור, חו"מ, קכט, יח; שו"ע, חו"מ,
קכט, טו.[למילואים]
143. ראה סעיף 9, פרק ג.[למילואים]
144. תוספות, ב"ב מז ע"א (ד"ה קבלן); חידושי הריטב"א, ב"ב מז ע"א; טור, חו"מ, לז, ו.
למרות שאין חובה על הנושה לנהוג כך, יש להרגל זה השלכות לדיני עדות, כמובא שם.
145. חידושי הרשב"א, גיטין מט ע"ב, בשם הרמב"ן (הובא בבית יוסף, חו"מ, קכט, מחודש
יד); חידושי הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 612); שו"ע, חו"מ, קכט, טו.[למילואים]
146. סמ"ע, קכט, ס"ק לו. למקורות נוספים, ראה סעיף 4, פרק ג.
147. ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כב. הוא השווה זאת לגבייה מנכסים מכורים, שם כאשר
עדיין יש נכסים בידי החייב, אין גובים מן המכורים. אך יש להעיר שזאת הייתה תקנת
חכמים - עיין ב"ק ח ע"ב, והיא נוהגת גם כשהחייב מסרב לפרוע בלי שיחייבהו בית דין, מה
שאינו כן כאן.
148. ראה סעיף 6, פרק ב, 4, שם הוכחנו דין זה מדברי ערוך השולחן. אך בסעיפנו, פרק ב,
4, הבאנו שגם אם החייב אלים, והערב (הרגיל) מבקש מן הנושה להמתין עד שיתבע את
החייב בעבורו בערכאות הנכרים, הנושה רשאי לתבוע מן הערב מייד.[למילואים]
149. שו"ת ענף עץ אבות, חו"מ, סימן א, כותב שרק אם אין ידוע אם הוא קבלן או ערב רגיל,
יצטרך הנושה לפנות לחייב במקרה זה, ולהחזיר לקבלן את מה שלקח ממנו (מה עוד שדעת
רשב"ג, ב"ב קעג ע"ב, היא שגם קבלן מחויב רק אם אי אפשר לגבות מן החייב), ומכאן שאם
ברור שהוא קבלן, לא יצטרך הנושה להחזיר.
150. שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן קנא (ד"ה ובעיקר). הוא כותב כך לעניין הערבות ההדדית
שעל כל יהודי, על קיום מצוות - ערבות אשר הוא מגדיר שם כקבלנות.
152. ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות מו; חידושי הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 610);
נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"א (בדפי הרי"ף); טור, חו"מ, קכט, כד; שי למורא, קכט, סעיף יז (קכב
ע"ב) וסעיף כד; לבוש, חו"מ, קכט, כא; שו"ת שמחת יום טוב, סימן טז (סב ע"א); תומים,
קכט, ס"ק יט; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כד; פני מבין, חלק א, דף קכח ע"ד, ודף קכט
ע"ג.[למילואים]
153. הגהות על שי למורא, קכט, כד, בשם מורו (הובא בפני מבין, חלק א, דף קכט ע"א);
שו"ת משאת משה, חלק ב, חו"מ, סימן לג (צב ע"א). אך שער משפט, קכט, ס"ק ו, כותב שאין
הנושה רשאי לגבות מלקוחותיו של הקבלן, אם נשארו לחייב נכסים; וכנסת הגדולה, חו"מ,
קכט, הגהות הטור, אות פה, מסופק בשאלה זו.
157. שאילתות, שאילתא לא; חידושי הר"ן, גיטין מט ע"ב.[למילואים]
158. גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לה; קצות החושן, קכט, ס"ק
א.[למילואים]
160. ההבחנה האחרונה מקורה (בקיצור) ברשב"ם, ב"ב קעד ע"א (ד"ה בר מתן), הובא בבית
יוסף, חו"מ, קכט, יט, ובכסף משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ה. אך לבוש,
חו"מ, קכט, יח; סמ"ע, קכט, ס"ק לח; וערוך השולחן, חו"מ, קכט, יב, הסבירו את כוונתו
בצורה אחרת, והוסיפו על דבריו "כאילו קיבלו מיד המלווה" את המלים "ונתן ליד הלווה";
אך לא הוסבר בכך מדוע יהיה קבלן בגלל זה.[למילואים]
161. דעת רבא בב"ב קעד ע"א. כמוהו פסקו: ר"ש בר חפני, בספר הערבות והקבלנות, פרק ג,
ובפירושו לתורה, בראשית, מג, ט (הובא בספר העיטור, ערב, ליד אות ל); רמב"ם, הלכות
מלווה ולווה, כה, ה; טור, חו"מ, קכט, יט; שו"ע, חו"מ, קכט, יז.[למילואים]
162. ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לד; טור, שו"ע וערוך השולחן, שם.[למילואים]
163. הדוגמאות עד כאן מקורן בדברי רבא, הרמב"ם, ספר התרומות, טור ושו"ע,
שם.[למילואים]
164. שו"ת מהרי"ל דיסקין, סימן נג, אות ב.
165. ספר העיטור, ערב, ליד אות לט (הובא בשונה הלכות, חלק ב, דף ג ע"ד); ספר התרומות,
טור, ושו"ע, שם.[למילואים]
166. מחנהיהודה, קכט, יט, מוכיח כך מדברי גידולי תרומה ושי למורא - עיין שם. לעומת
זאת, נתיבות משפט, על ספר מישרים, נתיב כג, חלק ג (קיד ע"ד), הבין שלפי הטור, זוהי לשון
של קבלנות.
167. ספר העיטור, ערב, ליד אות כה; יד רמה, ב"ב, פרק ג, סימן קעח, ופרק י, סימן קל;
רשב"ם, ב"ב קעד ע"א (ד"ה בר מתן); סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ג); עליות דרבנו יונה, ב"ב קעד
ע"א (המובא בשיטה מקובצת שם; אך לא ברור אם זוהי מסקנתו); אור זרוע, ב"ב, סימן רמו;
שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימנים נא ו-רמח; המאירי, ב"ב קעד ע"א (ד"ה ואיזהו); חידושי
הריטב"א, ב"ב קעד ע"א (עמ' 613); חידושי רבנו קרשקש, גיטין מט ע"ב; רא"ש, ב"ב, פרק י,
סימן מא; טור, חו"מ, קכט, יט; נימוקי יוסף, ב"ב טז ע"ב (בדפי הרי"ף, ד"ה ערבא); שו"ת
הרדב"ז, סימנים קל ו-אלף קפז; שו"ת מהר"ם מינץ, סימן לג.[למילואים]
168. רי"ף, ב"ב פא ע"א (בדפי הרי"ף, הובא בספר התרומות, שער לה, חלק א, אות מ);
ראב"ן, ב"ב קעד ע"א; הריב"ן, המובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשיא;
חידושי הרשב"א, ב"ב קעד ע"א, ושו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שסא, בסופו (הובא בלחם
משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ו); חוקות הדיינים, סימן קסא; תוספות, ב"ב
קעג ע"ב, ד"ה חסורי (לפי שו"ת נחלה ליהושע, סימן ו).[למילואים]
169. שו"ע, חו"מ, קכט, יז. כך פסקו גם שו"ת מהריט"ץ, סימן צד, ואלפסי זוטא, ב"ב קעד
ע"א.[למילואים]
170. רמ"א, חו"מ, קכט, יז. כך פסקו גם לבוש, חו"מ, קכט, יז, וקרית ספר, על הרמב"ם,
הלכות אישות, פרק ה.
171. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשיא, הובא במרדכי, ב"ב, סימן תרנ,
ובדרכי משה, חו"מ, קכט, ס"ק ט; ספר הישר לרבנו תם, סימן תרנו, הובא בתוספות, ב"ב קעג
ע"ב, ד"ה חסורי (לפי גרסת מהרש"א), ובאור זרוע, ב"ב, סימן רנא; סמ"ע, קכט, ס"ק לט;
ש"ך, חו"מ, קכט, ס"ק לו; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, יב.[למילואים]
172. משנת דרבי אליעזר, מהדורא קמא ובתרא, קכט, יח. הוא כותב, שנראה שכאן יסכימו
גם החולקים במקרה הבא.
173. ספר העיטור, ערב, ליד אות לח; ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות מ, בדעת הרי"ף
(הובא בטור, חו"מ, קכט, כ). כך כתבו גם שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן לט (ושכך גם דעת
הרמב"ם), הובא בש"ך, חו"מ, קכט, ס"ק לז; שו"ת שער יהושע, סימן יח; קצות החושן, קכט,
ס"ק א.[למילואים]
174. תוספות, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה חסורי); תשובות מיימוניות, לספר משפטים, סימן טז; סמ"ג,
עשה צד (קעט ע"ג); חידושי הרשב"א, ב"ב קעד ע"א (הובא במגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות
מלווה ולווה, כה, ה); המאירי, ב"ב קעד ע"א (ד"ה כתב); חוקות הדיינים, סימן קסא; ספר
מישרים, נתיב ה; רא"ש, ב"ב, פרק י, סימן מב (הובא בטור, שם, ובשו"ת הראנ"ח, חלק א,
סימן ס); רמ"א, חו"מ, קכט, יח.[למילואים]
175. שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן קב; גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק א,
אות מ; ביאור הגר"א, חו"מ, קכט, ס"ק נא. ביאור הגר"א ציין, שיש מקום נוסף שמחייבים על
פי נימוק זה. עיין שם.[למילואים]
176. הריטב"א (שנביא בהערה 177) נוקט מקרה של האומר לשון זו. ראה בהערה 162,
לעניין האומר "אני אתן"; ובסעיף 3, פרק א, בדבר התחייבות בערבות רגילה במלים "אני
ערב".
177. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתצב; חידושי הריטב"א, ב"ב קעד ע"א; חידושי רבנו
קרשקש, גיטין מט ע"ב.[למילואים]
178. הרשב"א, שם.[למילואים]
180. שו"ת נחלה ליהושע, סימן ו (דף ו ע"א).[למילואים]
181. שו"ת עני בן פחמא, חו"מ, סימן ב.[למילואים]
182. שו"ת חסד לאברהם (אלקלעי), יו"ד, סימן יד (צט ע"ב).[למילואים]
183. כנסת הגדולה, חו"מ, קלא, הגהות הטור, אות י, הובא בחסד לאברהם, שם; שו"ת כרם
שלמה, יו"ד, סימן י. כנסת הגדולה עוסק במנהג המתייחס רק לחייב - שהמנהג הוא של דיני
הנכרים, ורק החייב הוא נכרי.[למילואים]
185. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ד; מרבותיו של הרשב"א, שהביא בתשובותיו, חלק ב,
סימן ריב; ספר הישר לרבנו תם, סימן תרנו; המאירי, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה אמר, בסופו); רא"ש,
ב"ב, פרק י, סימן מא (הובא בטור); טור, חו"מ, קכט, יז; מגיד משנה, על הרמב"ם, שם
(להבנת צדק ומשפט, קכט, יד); שו"ע, חו"מ, קכט, יד; שו"ת הרדב"ז, סימן אלף קפז (הובא
בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות הטור, אות סט, ובשו"ת פרח מטה אהרן, חלק ב, סימן
קכב); שו"ת שער יהושע, סימן יח, בסופו; מראה הפנים, ירושלמי, ב"ב, י, ח; ערוך השולחן,
חו"מ, קכט, כג.[למילואים]
186. גם לעניין הדינים הנובעים מכך שאין בקבלנות אסמכתא (ראה פסקה 1), דינו יהיה
כקבלן, שהרי גם בערב כזה אין אסמכתא, כפי שכותב השאילתות, שאילתא לא.
187. הרמב"ם, שם (להבנת מגיד משנה, שם); יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קכח; חידושי
הרמב"ן, ב"ב קעג ע"ב (הובא במגיד משנה, שם); תשובות חכמי פרובינציא, חו"מ, סימן לא;
פסקי רקנטי, סימן רצב; שו"ת ראב"י אב"ד, סימן קכב, הובא בספר התרומות, שער לה, חלק
א, אות כח; ראבי"ה, בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קח; ספר העיטור,
ערב, ליד אות ב; רשב"ם, ב"ב קעג ע"ב, ד"ה לא שנו (לפי הגהות הב"ח, שם); ספר ההשלמה,
ב"ב, פרק י, סימן יג; ספר האגודה, ב"ב, סימן רכז; סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ג); מגיד משנה, על
הרמב"ם, שם (להבנת צדק ומשפט, שם); נתיבות המשפט, קכט, ס"ק יב.[למילואים]
188. ספר התרומות, שם; ביאור הגר"א, חו"מ, קכט, ס"ק מה (בקיצור). יד רמה, שם,
הסביר, שזוהי פשרה שאנו עושים בין משמעות לשון הערבות שנקט (שלפיה בכל מקרה על
הנושה לפנות תחילה לחייב), לבין משמעות התנאי (שלפיה בכל מקרה רשאי הנושה לפנות
לערב תחילה).
189. מגדל עוז, על הרמב"ם, שם. בלשונו: "לישנא יתירא לטפויי קאתי", כלומר, הלשון
היתירה באה להוסיף.
190. שאילתות, שאילתא לא; הלכות גדולות, הלכות הלוואה; הלכות ראו, הלכות ממונות, עמ'
41; הרי"ף, ב"ב, סוף פרק י (לפי העמק שאלה, על השאילתות, שם, ס"ק י); חידושי ר' יוסף
הלוי אבן מיגאש, ב"ב קעג ע"ב (הובא בטור, חו"מ, קכט, יז); רשב"ם, ב"ב לב ע"ב, ד"ה
דפרעתי (להבנת צדק ומשפט, קל, ב); ספר התרומות, שם, אות כ ואות כח.[למילואים]
191. שו"ע, חו"מ, קכט, יד.[למילואים]
192. ספר הישר לרבנו תם, סימן תרנו, הובא בתוספות, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה חסורי), באור
זרוע, ב"ב, סימן רמו, ובתשובות מיימוניות, לספר משפטים, סימן טז; השגות הראב"ד, על
הרמב"ם, שם, הובא בצרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה, ובטור, חו"מ, קכט, יז; שו"ת
מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשיא; הרי"ף (להבנת שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן
ריב, ושו"ת נחלה ליהושע, סימן ו); מרדכי, ב"ב, סימן תרמט; חידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב,
ושו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתצב, חלק ב, סימן ריב, וחלק ג, סימן שסא (הובא במגיד
משנה, שם); חידושי הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 609); פסקי תוספות, ב"ב, סימן שעו (הובא
במטה אהרן, חלק ב, ערך קבלן, דף רנט ע"ב); נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"א (בדפי הרי"ף); שו"ת
מהרשד"ם, חו"מ, סימן לט.[למילואים]
194. חידושי הרשב"א, שם. בתשובתו, חלק ג, סימן שסא, ביאר יותר: הערב קיבל על עצמו
חיוב מכיוון שהנושה נכנס לסיכון שיפסיד על סמך נאמנותו, ואם כך, הוא יהיה מוכן לשלם
רק אם אמנם יפסיד הנושה, אבל אם יש לחייב נכסים, כך שהנושה לא יפסיד, אינו מוכן
להתחייב.[למילואים]
195. אך יש אומרים שהערב יכול לטעון "קים לי" כדעה זו. ראה במילואים.[למילואים]
196. ספר הישר לרבנו תם, הובא בתוספות, במרדכי, ובתשובות מיימוניות (שצוינו בהערה
192); ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות כ ואות כח; נתיבות המשפט, קכט, ס"ק יב; מחנה
יהודה, קכט, יז; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כג.[למילואים]
197. ספר התרומות, שם; סמ"ג, שם (ברמז).
199. חידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב; צרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה; חוקות הדיינים,
סימן קסא (ד"ה ואם יש); חידושי הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 610); נימוקי יוסף, ב"ב פ ע"ב
(בדפי הרי"ף); ספר מישרים, נתיב ה (בשם הרשב"א), הובא בבית יוסף, חו"מ, קכט, מחודש
יח, ובגידולי תרומה, על ספר התרומות, שם, אות מו.[למילואים]
200. הרשב"א, שם. הריטב"א, שם, מוסיף, שכיוון שחיוב הערב הוא אסמכתא ותופס רק
מכוח הנאת האמון (ראה סעיף 1(א), פרק א), יש לצמצם את חיובו ככל שאפשר, כיוון
שהייתה כוונתו רק שהנושה לא יפסיד (בדומה לסברת הרשב"א בהערה 194).
201. שו"ת ראב"י אב"ד, סימן קכב, מובא בספר התרומות, שער לה, חלק א, אות כח. לפי
חידושי ר"י אלמידה, סימן יח, זאת גם כוונת רבני צרפת, שהובאו בבית יוסף, חו"מ, קכט,
מחודש יג (ושנביא בהערה 203, ולדעתו יש טעות סופר בציטוט דבריהם בבית יוסף, שם). שי
למורא, קכט, יז (קכב ע"ב), אומר דין זה מעצמו.
203. פסקי רקנטי, סימן רצב; תשובת רבני צרפת, הובאה בבית יוסף, חו"מ, קכט, מחודש יג.
נראה שכוונת בית יוסף לתשובות חכמי פרובינציא, חו"מ, סימן ל, אך שם נזכר רק שאין
צריך להשביע את החייב.
204. כנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות בית יוסף, אות נג; מחנה יהודה, קכט, יז. אך מחנה
יהודה כותב - בלי לנמק - שאם הערב והנושה יחד דורשים את השבועה, על החייב
להישבע.[למילואים]
206. תשובות הגאונים, חמדה גנוזה, סימן לב (נדפס גם בתשובות הגאונים הקצרות, סימן
שכג), הובא במאירי, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 719); רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ב; ספר
התרומות, שער לה, חלק א, אות טז; טור, חו"מ, קכט, י; שו"ע, חו"מ, קכט, ט.[למילואים]
208. פרישה, על הטור, שם.[למילואים]
210. גידולי תרומה, על ספר התרומות, שם. גם תיקון סופרים, על ספר העיטור, מקרא
סופרים, דף צו ע"א, כותב שאם הזמין אותו בית הדין (מעצמו, ולא לבקשת הערב) ולא בא
תוך שלושים יום, רשאי הערב לדרוש עוד זמן להביאו; אולם זמן זה אינו במסגרת ארכה
זאת, ובנוסף, הוא תלוי בכך שהזמן הראשון ניתן ללא בקשת הערב.
211. רמ"א, חו"מ, טז, ב; סמ"ע, ק, ס"ק ה.
212. רמב"ם, טור ושו"ע (שצוינו בהערה 206); פירוש לחוקי משפט, אות ע, ערב, ס"ק פב;
ערוך השולחן, חו"מ, קכט, יח. ב"ח, על הטור, שם, כתב שהרבותא בדבר היא, שיש בכוח
הנאת האמון כדי לחייב את הערב עד כדי כך שיצטרך לפרוע מיד, ואין אומרים שההתנאה
היא אסמכתא.
213. ערך שי, חו"מ, טז, ב.[למילואים]
214. שו"ע, חו"מ, ק, א - שהנושה יכול אף להטיל חרם "סתם" על מי שיש לו כסף או
מיטלטלין, ומסתירם כדי שיוכל לקבל ארכה.
215. מגיד משנה, על הרמב"ם, שם; ב"ח ופרישה, על טור, שם.
216. ש"ך, חו"מ, קכט, ס"ק כג, הובא בקצות החושן, קכט, ס"ק ה, ובערוך השולחן, חו"מ,
קכט, יח. גם המאירי, ב"ב קעד ע"ב (עמ' 719), הבין, שטעם הארכה הוא, ש"סתם הלוואה
שלושים יום".[למילואים]
219. שאילתות, שאילתא לא; מדרש שכל טוב, בראשית, מג, ט; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה,
ג, ז; סמ"ג, עשה צג (קעה ע"ג); טור, חו"מ, צז, כד; ספר התרומות, שער א, חלק ג, אות ג, ושער
לה, חלק א, אות כח; שו"ע, חו"מ, צז, יד; שו"ת הרמ"א, סימן פט; ים של שלמה, ב"ק, פרק ג,
סימן ה; קצות החושן, ד, ס"ק א; שולחן ערוך בעל התניא, חו"מ, הלכות הלוואה, סימן יד;
שו"ת אדרת אליהו (ריקי), סימנים יח ו-כב; פירוש מלבי"ם, על משלי, כב, כז; ביאור הגר"א,
על משלי, שם; יד אבשלום, על משלי, שם; שו"ת יורו משפטיך ליעקב, סימן קטו; ערוך
השולחן, חו"מ, צז, כב; ילקוט הגרשוני, מו"ק כה ע"ב.
220. ב"מ קטו ע"א.[למילואים]
221. פירוש רבנו בחיי, דברים, כד, י.[למילואים]
222. שו"ע, חו"מ, צז, יד; מגילת ספר, לאוין קפו. אך מגילת ספר מעיר, שהטור לא הזכיר
נקודה זו.
223. ב"מ קטו ע"א; רמב"ם, טור ושו"ע (שצוינו בהערה 219).
224. ספר התרומות, שער א, חלק ג, אות ג; טור ושו"ע, שם; שו"ת נחלה לישראל, סימן מד
(ד"ה ולכאורה). נחלה לישראל כותב, שגם בערבות המיוחדת של מי שביקש את החוב במקום
החייב (סעיף 2, פרק ה, 5), יש איסור נטילת משכון, משום ששם מוטלת כל החבות על הערב,
והוא כמו חייב רגיל.
225. ספר התרומות, שם, וביאור הגר"א, חו"מ, צז, ס"ק לח, השוו קבלנות לערבות שנזקפה.
228. טור, חו"מ, צז, כה, בשם הרמ"ה; רמ"א, חו"מ, צז, יד; תיקון סופרים על ספר העיטור,
מקרא סופרים, דף צו ע"ב (ושכך גם דעת הרמב"ם); ערוך השולחן, חו"מ, צז, כג; מנחת
פיתים, חו"מ, צז, יד.[למילואים]
229. לבוש, חו"מ, צז, יד, הסביר (לגבי חבלת אוכל נפש) שכיוון שפסוק זה הוא בנפרד
מפרשת "כי תשה ברעך", העוסקת באיסור הכניסה לבית החייב, הרי לגביו לא הוצא ערב מן
הכלל.[למילואים]
231. משנת דרבי אליעזר, צז, יד; ערוך השולחן, חו"מ, צז, כג.
233. ספר התרומות, שער א, חלק ב, אות ג; נימוקי יוסף, ב"מ ע ע"א (בדפי הרי"ף); טור,
חו"מ, צז, נ; אורח צדיקים, משלי, ו, א. פוסקים אלו צירפו נימוק לדבריהם: דין סידור בחייב
רגיל נלמד ב"גזירה שווה" מערכין (סוג של נדר להקדש, שלגביו אמרה התורה שמסדרים
לנודר) כיוון שהן בהלוואה והן בערכין מצויה לשון "מך"; וכיוון שבערבות אין מצויה לשון
"מך", אין בו דין סידור.
234. הרמ"ה, הובא בטור, שם.[למילואים]
235. ביאור הגר"א, חו"מ, צז, ס"ק קא, המסתמך על כך שגם מי שחייב כתובה לאשה,
מסדרים לו, למרות שלעניין שמיטת חובות בשביעית, אין כתובה קרויה הלוואה. לבוש, חו"מ,
צז, כט, הסביר שדעת הרמ"ה היא, שלמרות שערבות אינה דומה להלוואה או לערכין (ראה
הערה 233), הרי ניתן ללמוד משניהם יחד (ב"מה הצד"), שגם לערב מסדרים.[למילואים]
236. שו"ע, חו"מ, צז, כט. גם לבוש, שם, וערוך השולחן, חו"מ, צז, לה, הביאו את שתי
הדעות בלי להכריע.[למילואים]
237. ספר התרומות, נימוקי יוסף, טור, שו"ע, לבוש, ערוך השולחן, שם. לגבי המתנה "על מנת
שאגבה ממי שארצה תחילה" (ראה פרק ג, 4, וליד ציון הערה 186), כתב כנסת הגדולה,
חו"מ, קכט, הגהות הטור, אות מח (הובא בשדה הארץ, חלק א, פרשת ויגש, דרוש א, פד ע"ג),
שנראה שדינו כדין ערב רגיל, ולא נימק את דבריו.
238. טור, חו"מ, קכט, ו; שו"ע, חו"מ, קכט, ו; שו"ת הרדב"ז, סימן קכד, בסופו; מחנה יהודה,
לט, א (כו ע"ג). גם שו"ת משאת משה, חלק ב, חו"מ, סימן לד, מזכיר גבייה מלקוחות, בשטר
ערבות. אך גידולי תרומה, על ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ה, כותב שלפי הטור אין
די בשטר, אלא צריך גם שיעשה קניין (גם בשעת מתן מעות, שאז אין צורך בקניין ליצירת
הערבות); ושי למורא, קכט, ה (קטז ע"ד), כתב כך בדעת הרמב"ם.[למילואים]
239. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קנד; ספר העיטור, ערב, ליד אות קג; טור, שם; בית יוסף,
חו"מ, קכט, ו, בדעת רב האי גאון; שו"ע, שם; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, ד. אך מקיצור פסקי
הרא"ש, ב"ב, פרק י, סימן נא, משתמע כאילו שלדעתו, גם ערב לבית דין אין נכסיו
משתעבדים, בלי כתיבת שטר, כפי שמעיר שי למורא, קכט, ה, בהגהה (קיז ע"ב).[למילואים]
241. לבוש, חו"מ, קכט, י; ערוך השולחן, שם. ספר העיטור (וכן ביאור הגר"א, חו"מ, קכט,
ס"ק כא), מביא ראיה מן הגמרא בב"מ טו ע"א האומרת, לגבי חייב רגיל, שהעמדה בדין
מביאה לשעבוד נכסים כמו שטר; ורש"י, שם, נימק זאת בכך שהחוב מתפרסם על ידי
העמידה בבית הדין.
243. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קנא.[למילואים]
245. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קנד, הובא בטור ובשו"ע (שצוינו בהערה 239); הראב"ד,
תשובות ופסקים, סימן קעב, הובא בספר התרומות, שער לה, חלק א, אות ד, ובטור, שם.
ההשוואה לחייב רגיל, מקורה ביד רמה.[למילואים]
246. ספר המקח והממכר, שער כו, הובא בספר התרומות, שם; ספר השטרות לר' יהודה
ברצלוני, שטר מו; נימוקי יוסף, ב"ב פג ע"א (בדפי הרי"ף, ד"ה שלא בשעת); טור, שו"ע וערוך
השולחן, שם; שי למורא, קכט, ה, בהגהה (קיז ע"ב), הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט,
הגהות הטור, אות מד, ובבאר היטב, חו"מ, קכט, ס"ק יז.[למילואים]
247. בית יוסף וב"ח, על טור, שם; ערוך השולחן, שם; לחם שלמה (בולה), קונטרס קניין
סודר, סימן מו.[למילואים]
248. משנה, ב"ב קעה ע"ב; ספר המקח, שם; ספר העיטור, ערב, ליד אות צ; רמב"ם, הלכות
מלווה ולווה, כו, א; סמ"ג, עשה צד (קעט ע"ג); תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת,
סימן קח; ספר התרומות, שער לה, חלק ב, אות ה; טור, חו"מ, קכט, ז; שו"ע, חו"מ, קכט,
ז.[למילואים]
249. רמב"ם וטור, שם; נימוקי יוסף, ב"ב פג ע"א (בדפי הרי"ף).[למילואים]
250. רשב"ם, ב"ב קעה ע"ב (ד"ה גובה); נימוקי יוסף, שם (ד"ה ערב).
251. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, יא, ג.
252. ב"ב קעו ע"א (מימרות של רב ור' יוחנן); ספר המקח, רמב"ם, ספר העיטור, סמ"ג, ספר
התרומות, טור ושו"ע (שצוינו בהערה 248); פירוש המשניות לרמב"ם, ב"ב, י, ט; שו"ת
מהרי"ט, חלק א, סימן קכ; שו"ת מתנות באדם, סימן רכו (עמ' 377).[למילואים]
254. המקורות בהערה 252; תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קח.
255. פרישה ודרישה, חו"מ, קכט, ז; סמ"ע, קכט, ס"ק כא.[למילואים]
257. נימוקי יוסף, ב"ב פג ע"א (בדפי הרי"ף); פרישה, שם.[למילואים]
258. פירוש רבנו גרשום, ב"ב קעו ע"א; רשב"ם, ב"ב קעו ע"א (ד"ה פלוני); מעיל שמואל
(פלורנטין), סימן קלו (קט ע"ב).
259. על ההשלכות השונות מעיקרון זה ועל מקורותיו, ראה במילואים.[למילואים]
260. מעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, סימנים רצד ו-שא.[למילואים]
261. טופס 21 שבתוספת הראשונה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג1963-, לעניין
הערבות הנדרשת מכונס נכסים. גינוסר, עמ' 13, מציין שבערבות על שחרור עציר הדין שונה.
262. שו"ע, חו"מ, קח, א ו-ג. מדובר ביורשים גדולים; קטנים פטורים גם בחוב בשטר.
263. שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן סד. הוא דן שם גם במקרה שלא כתבו הצדדים שטר, אלא
שעשו קניין, והעדים שראו את הקניין כתבו שטר; לגבי מקרה כזה בחוב רגיל נחלקו
הראשונים בשאלה אם מתקבלת טענת פירעון.[למילואים]
264. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ח; טור, חו"מ, קלא, ב; שו"ע, חו"מ, קלא,
ב.[למילואים]
265. רמב"ם, טור ושו"ע, שם.[למילואים]
266. אבל אין צורך בעדים כדי שהערבות עצמה תתפוס - כך הביא יפה ענף, מערכת ערבות,
אות לח, מתשובה כתב יד של ר' אליהו הלוי (סימן נד). סמ"ע, קכט, ס"ק ה, הוסיף, שגם
כשיש צורך בקניין, די ששני הצדדים יודו שנעשה קניין, ואין צורך בעדות על כך.
267. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימן קנא, בסופו; שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן
לה.[למילואים]
268. שו"ת הרדב"ז, סימן אלף לה. וראה במילואים להערה 267.[למילואים]
269. שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן לה, כמובא בשו"ת עולת שמואל, חו"מ, סימן ט.
270. למרות שהרמב"ם (שהבאנו בהערה 264) לא מנה את אלו בין הדברים שהנושה צריך
להוכיחם, הרי זה כלול בטענה שהוא שם בפי הערב "לא ערבתי", שהרי ערבות פסולה היא
כאילו לא ניתנה.[למילואים]
273. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן ט, הובא בבית יוסף, חו"מ, מג, מחודש טז. ראה סעיף 3,
הערה 68, בהסבר לתוקפה של מחילה לערב.[למילואים]
274. שו"ת תשורת שי, סימן תקיז (ד"ה ונראה).
275. שו"ת הרדב"ז, סימן קכד, בסופו.[למילואים]
276. שו"ת תורת חיים, חלק א, סימן צג.
278. גידולי תרומה על ספר התרומות, שער לה, חלק א, אות מד.[למילואים]
279. תוספות, ב"מ יז ע"א (ד"ה הטוען); חידושי הרמב"ן, ב"מ יז ע"ב (המובא בשיטה
מקובצת, שם); הר"ן על הרי"ף, כתובות מט ע"א (בדפי הרי"ף); שו"ת הרדב"ז, סימנים קכד
ו-אלף לה.[למילואים]
280. מחנה יהודה, קכט, ז, וכבוד יום טוב, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, הלכות ג
ו-ה, שמו בפי הערב טענה, שסמך על כך שיודה לו הנושה שפרע, ועל סמך זה יחזור על החייב.
כתבנו במקום זאת "שהנושה יכתוב לו קבלה", משום שלא מצאנו שדי בהודאת הנושה
(כשאינה כתובה) כדי לחייב את החייב להחזיר לערב (ראה סעיף 9, פרק ז).
281. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן לח.
282. תוספות, הרמב"ן והר"ן (שהבאנו בהערה 279) עסקו במקרה הזה.[למילואים]
283. שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן לה.
284. שו"ת עדות ביעקב, סימן כד. המקרה שהוא עוסק בו הוא של אשה שערבה בעד בעלה,
ומת בעלה, ולא רצתה לגבות את כתובתה מן היורשים כדי שלא יוכל הנושה לגבות ממנה.
הוא פסק שגם בלי שתגבה מהם, יוכל הנושה לגבות מן היורשים (למרות שאין גובים חוב
מיורשי חייב אלא בנסיבות מיוחדות - עיין שו"ע, חו"מ, קח), מכיוון שהם חייבים כסף
לערב.[למילואים]
285. מעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, סימן שנג.[למילואים]
The Jewish Legal Heritage Society