מורשת המשפט בישראל
ספר "ערבות" בסדרת "חוק לישראל"
סעיף 2 - הערות
2. ב"ב קעג ע"ב. הציטוט הוא לפי הסבר הגמרא בבכורות, שם.
4. דוגמה לכך: נושה שמחל לכל בעלי חובותיו, ובכללם החייב והערב.
5. דוגמה לכך: נושה שמחל לחייב זה ולא מחל לערב.
7. הדבר מוכח גם מן המקרים שהערב חייב בהם אף על פי שאין חיוב עיקרי, כפי שנראה
להלן - וזאת משום שאין לגביהם סיבה לאמוד שדעת הערב היתה להתחייב רק אם יש חיוב
עיקרי.[למילואים]
8. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת רבינוביץ), סימן שסא, מנמק את תלות הערב החייב
בכך שהנושה לקח את הערב רק למקרה שיעני החייב - כלומר, הדבר תלוי בכוונת הצדדים.
גם שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן ריח, בשאלה, הזכיר את כוונת הערב כקובעת לגבי תלות
זו.[למילואים]
9. שו"ת משפטי עוזיאל, חו"מ, סימן כח, פרק ד, אות ה. הוא מוכיח שהערב פטור גם
כשהחייב לא היה פטור מראש, מן הדין שאם מת החייב, הערב פטור, שמא פרע החייב (סעיף
7, פרק ד, 3); וכך ניתן להוכיח מכל הדוגמאות שנביא בפרק ג.[למילואים]
10. ואם בכל זאת נתן ערבות, יחויב לפי סעיף אחר - ראה בדיוננו בסעיף 17.
11. בסעיף 8, פרק ב, 1. אך יש שפטרו שם את הערב מסיבה זו, כפי שנציין שם.[למילואים]
13. סברה זו - לגבי חוב שבטל - כתב שו"ת ושב הכהן, סימן מד. מקורות נוספים, לגבי הפטר
קבלן במקרים פרטיים של ביטול החוב, נביא בהערה 34, על מחילה לחייב, ובהערה 51, על
נדוניה שהובטחה ומתה האשה. וראה סעיף 7, פרק ג, בדינו של קבלן כשלא בטל החוב באופן
ברור, אלא שהחייב טוען להפטר.[למילואים]
15. על מקרה שאין מי שקיבל את הכסף, יש דיון מיוחד בפרק ד, 4.
16. לפרטי דין זה עיין שו"ע, חו"מ, רז.
17. שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן נג (טו ע"ד); שו"ת דברי ריבות, סימן קח.
18. במקורות שצייננו לעיל, ההתחייבות הייתה לשלם יותר ממה שנתן הנושה.
20. בלא ידיעת האנס, אך בפני עדים.
21. ספר הערבות והקבלנות, פרק ה; שו"ת תורת חסד, סימן קעג; שו"ת השמים החדשים,
חו"מ, סימן קח; שו"ת משפט צדק, חלק ג, סימן י, בסופו.[למילואים]
24. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן ריח; שו"ת מהרש"ך, חלק א, סימנים מד ו-קלז (הובאו
בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות בית יוסף, אות לז, ובשדה הארץ, חלק א, פרשת ויגש,
דרוש א, דף פג ע"א).[למילואים]
26. שי למורא, קכט, ח (קיט ע"ד).[למילואים]
28. לפי דעה אחת, שנביא בסעיף 14, פרק ב, 2.
30. אף על פי שאינה צריכה להינתן בשעת מתן המעות של החיוב העיקרי.
32. חידושי הריטב"א, כתובות פה ע"ב (ד"ה המוכר) וקידושין מז ע"ב; שו"ת הרא"ש, כלל עג,
סימן י; שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן ס; שו"ת ראש יוסף (אישקאפה), סימן א (הובא במטה
שמעון, קכט, הגהות הטור, אות מב); קצות החושן, סו, ס"ק כו וס"ק מא. הערב יופטר גם אם
אין ידוע בוודאות אם הייתה מחילה - ראה סעיף 7, פרק ד, 2.[למילואים]
33. במקרה זה עסק ראש יוסף, שם.
34. ראנ"ח וראש יוסף (שצוינו בהערה 32). ראה במילואים להערה 13, שהפטר הקבלן
במקרה זה הוא בעייתי.[למילואים]
36. בנימין כהן נ. גדעון אסייג, ע"א 786/70, פ"ד כה (2), עמ' 517. ב-אהרן דינוביץ נ. בנק
לאומי לישראל בע"מ, ע"א 561/71, פ"ד כו (1), עמ' 734-732, צוין שלפי הדין האנגלי,
פיטורי החייב גוררים את פיטורי הערב, שאם לא כן לא יהיה ממש בפיטורי החייב, שהרי אם
יגבה הנושה מן הערב יחזור הערב על החייב; ומשום כך, אם התנה הנושה עם החייב שהנושה
יוכל לתבוע את הערב, ההסכם תקף, והערב יוכל לחזור על החייב לאחר שיפרע לנושה. עוד
צוין שם, שלפי הדין האנגלי, אם לא פטר הנושה את החייב, ורק עשה עמו הסכם שלא לתובעו
בדין, החוב עדיין קיים ולכן הערב עדיין חייב. מקרה נוסף בו יהיה הערב חייב על אף פיטורי
החייב, לפי פסק הדין שם, הוא אם נסיבות העניין מראות שכוונת הנושה היתה לשמור על
זכותו על הערב, אף אם לא אמר זאת במפורש.
37. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, פסקה 204. הוא מסביר שהסיבה שנפסק ב-אהרן
דינוביץ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, ע"א 561/71, פ"ד כו (1), עמ' 729, שערב חייב במקרה
זה, היא כי הפסיקה שם היתה לפני תחולת חוק הערבות, ועל סמך הדין האנגלי.
39. שו"ת תורת חיים, חלק א, סימן עב.
40. שו"ת בית אפרים, חו"מ, סימן יג. למקורות נוספים לדין זה, ולנימוקים אחרים להפטר
הערב, ראה סעיף 6, פרק ב, 3.
41. שו"ת תשורת שי, סימן תמה. ראה גם סעיף 1(ב), פרק ג, בעניין הפטר הערב כשנוצר חוב
חדש לאחר פירעון החוב הנערב.
42. שו"ע, חו"מ, פג, ב.[למילואים]
43. כך כתב שו"ת הרמ"א, סימן פט.[למילואים]
44. שו"ת הרמ"א, שם (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות בית יוסף, אות כד); שו"ת
דברי ריבות, סימן רלה.
45. הרמ"א עסק בתשובתו בקבלן על נדוניה, ופטר אותו, והוכיח זאת מן ההפטר בעניין
שמיטה (ראה פסקה 4); מכאן שגם קבלן פטור בשמיטה.[למילואים]
46. אע"פ שהרדב"ז (שהבאנו במילואים להערה 43) מחייב ערב כאשר נעשה פרוזבול על
הערבות, הרי זה משום שבנידונו גם החוב המקורי היה חוב שאינו נשמט בשביעית - הקפת
חנות.[למילואים]
48. תוספות, כתובות מז ע"א (ד"ה כתב).
49. ראה סעיף 1(ב), פרק ו, 2 (ו), באשר לתוקפה של ערבות על הבטחת נדוניה.
50. שו"ת הרמ"א, סימן פט; נחלת שבעה, סימן ח, אות ב, ס"ק ח. נחלת שבעה כתב כך באופן
כולל, על כל מקרה שיופטר האב מהתחייבותו לתת נדוניה, מסיבה כלשהי.[למילואים]
51. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קכב, מוכיח זאת מן העובדה שהרמ"א עסק בתשובתו
בקבלן, ופטר אותו.
54. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שנז, הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות הטור, אות
ב, ובדיני ממונות, חלק א, שער א, פרק א, אות ו. על ערב לצדקה, ראה סעיף 1(א), פרק ה, 1;
על ערב בעד מתחייב לתת מתנה, ראה סעיף 1(ב), פרק ו, 3.
55. שו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן קסט, הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות בית יוסף,
אות כח.[למילואים]
56. שו"ת כרם שלמה (אמריליו), חו"מ, סימן כז, על פי המבי"ט, שם.
58. שו"ת עדות ביעקב, סימן מט (קטו ע"א).[למילואים]
59. ראה סעיף 7, פרק ד, 6, וסעיף 4, פרק ד, למקורות נוספים להפטר ערב עקב קיזוז
חובות.
61. דברי רז"נ גולדברג.[למילואים]
62. גם קבלן יהיה פטור מסיבה זו, כפי שנראה בסעיף 8, פרק ג, 1.
65. אך ראה סעיף 1(א), פרק א, שרק שיטה אחת אומרת שחיוב ערב הוא בתמורה להנאת
האמון.[למילואים]
67. העובדה שאם לא יתן ה"נותן" לא יתחייב המבקש, אינה נחשבת תנאי, כי התחייבותו
חלה רק ברגע שיתן הלה (שהרי עד אז הוא רשאי לחזור בו), ואז ההתחייבות כבר תהיה
מוחלטת.
68. סעיף 1(א), פרק א.
69. או כל הסבר אחר מאלו שהבאנו שם, כגון שליחות או נזק.
70. זו יכולה להיות תשובה טובה גם לפי התפיסה הקודמת.
72. בכל הדוגמאות דלהלן לא הוזכר שצריך לעשות כן. וראה גם בסעיף 1(א), פרק א, הערה
6, שהנאת האמון בערב רגיל פוטרת מן הצורך בפעולות כאלה.[למילואים]
74. נתיבות המשפט, רז, ס"ק ה (הובא באמרי בינה, קונטרס הקניינים, סימן ב).[למילואים]
75. ראה סעיף 1(ב), פרק ו, 5-4, וסעיף 3, פרק ד, 2 (ו).
76. חידושי הריטב"א החדשים, ב"מ עג ע"ב (ד"ה האי מאן), בשם מורו (הובא בשו"ת אמרי
יושר, חלק א, סימן פו; בשו"ת אבני נזר, אהע"ז, סימן תז; בשו"ת אבן שתיה, סימן עט, ד"ה
והנה לכאורה; בשו"ת הר הכרמל, חו"מ, סימן י; בשו"ת מנחת שי, גרינברג, חו"מ, סימן א;
בנתיבות המשפט, שו, ס"ק ו; בשו"ת אגודות אזוב מדברי, חו"מ, סימן יז; בשו"ת ר"נ
טרייביטש, סימן ס; בפסקי דין של בתי הדין הרבניים, כרך ג, עמ' 30; ובאנציקלופדיה
תלמודית, כרך ו, בסופו, השמטה לערך גרמי).[למילואים]
77. שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קעח; חזון איש, ב"ק, סימן כב, ס"ק ב. בכך מיישב חתם
סופר את קושיית מראה הפנים, ירושלמי, ב"מ, ה, ג, על הריטב"א, מן הירושלמי שם, הפוטר
מבטל כיסו של חברו.
79. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, יג, כשפוסל ערבות על חוב שאינו קצוב, כולל גם את
האומר "כל מה שתתן תן לו ואני ערב", שהיא התחייבות מדין ערב, שהרי הוא מבקש ממנו
לתת לאדם שלישי מתנה (על הלוואה מדבר שם הרמב"ם רק לאחר מכן). וכך כותב ר"י
בנבנשתי, בשו"ת שער יהושע, סימן לו.[למילואים]
80. שו"ע, חו"מ, קלא, יג, כשמכשיר ערבות על חיוב שאינו קצוב, כולל את המקרה שבהערה
79.[למילואים]
83. ההוכחות שהביאו לדעתם לגבי ערבות רגילה, הן ממקורות העוסקים בהתחייבות מדין
ערב. הר"ן (שהבאנו בסעיף 1(א), הערה 134) עוסק בקידושין מדין ערב (ראה פסקה 2),
והוא אומר שכשהנושה אינו ידוע הערבות פסולה. מהרשד"ם (שהבאנו שם, הערה 137)
התבסס על הסוגיה בענייני נדרים שאפשר להבין ממנה שאין חיוב לשלם במקרה זה, ושם אין
זו ערבות רגילה, אלא התחייבות מדין ערב.[למילואים]
84. פרישה, יו"ד, רכא, מב (הובא בש"ך, שם, ס"ק נ), ח ייב כאן במפורש. גם ש"ך, יו"ד, רלה,
ס"ק ח, ח ייב, אך הוא דן במקרה שביקש המבקש מן ה"נותן" שיפרע חוב שהוא היה חייב
למקבל (ראה בסמוך על הייחוד שבמקרה זה).
85. או שהתחייבותו פגומה באסמכתא מסיבה אחרת.
86. ראה על כך, סעיף 1(ב), פרק ד, 2.
87. ראה בסעיף 17, במילואים להערה 7, שם נסתמך על הנחה זו, שהרמב"ם, הפוטר
בערבות מותנית, יפטור גם בהתחייבות מדין ערב כשהיא מותנית.
89. גידולי שמואל, ב"מ עו ע"ב (ד"ה והנה); פסקי דין של בתי הדין הרבניים, כרך ג, עמ'
30.[למילואים]
91. שו"ת מהר"ש צרור, סימן כז, בתחילתו; בית מאיר, אהע"ז, ע, ח.[למילואים]
92. שו"ת מהר"ש צרור, שם. ראה גם סעיף 9, פרק א, 3, בשם גידולי תרומה, שזכות הערב
לחזור על החייב יסודה בשליחות.
93. כך כותב שו"ת שער יהושע, סימן לה, לגבי המקרה של פדיון שבוי, בפסקה 2, שאפשר
לחייבו משום ששלחו להוציא הוצאות. וראה בסעיף 1(א), פרק א, 4, שיש שהסבירו כך גם
את חיובו של ערב רגיל.
95. בית יעקב (מליסא), אהע"ז, ע, ח (ד"ה אין). אך הוא אינו אומר במפורש שהחיוב בענייננו
הוא מדין ערב.[למילואים]
96. ירושלמי, כתובות, יג, ב, ונדרים, ד, ג; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ו.
97. מקורות לכך, נביא בסעיף 9, פרק א, 1.[למילואים]
99. שני ההסברים האחרונים הם של רז"נ גולדברג (הראשון רמוז בבית יעקב, שם). לפי שני
ההסברים הראשונים החיוב אינו של התחייבות מדין ערב, ורק לפי ההסבר השלישי זהו יסוד
החיוב.
100. שו"ת דברי ריבות, סימן עג, הובא בשו"ת דבר משה, חלק ב, סימן יח (כד ע"ב), בשו"ת
שער יהושע, סימן לה, ובשו"ת משאת משה, חלק ב, חו"מ, סימן לד (צה ע"ד).
101. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף טז, וחלק ו, סימן קח, הובא בבית יוסף, חו"מ, קכט,
מחודש כא, בדרכי משה, חו"מ, קכט, ס"ק א, בערך לחם, חו"מ, קכט, כא, ובשו"ת מהר"י
הלוי, סימן טז.[למילואים]
102. חידושי הר"ן, ב"מ צח ע"א (הובא בספר השליחות וההרשאה במשפט העברי, עמ' 365);
נימוקי יוסף, ב"מ נו ע"ב (בדפי הרי"ף); ספר המקנה, קידושין ט ע"א (ד"ה אמר רבא). אך
ראשונים אחרים, בב"מ, שם, נימקו את חיוב האחריות בדרכים אחרות.[למילואים]
103. ע"ז סג ע"ב; קידושין ז ע"א, לפירוש רש"י, שם (ד"ה וכן), ומאירי, שם (ד"ה דרכים). כך
פסקו: רמב"ם, הלכות מכירה, א, ו; סמ"ג, עשה פב; טור, חו"מ, קצ, ד; שו"ע, חו"מ, קצ, ג;
פסקי ריא"ז, קידושין, פרק א, הלכה א, אות יב.[למילואים]
104. דרישה, חו"מ, קצ, ד, וסמ"ע, קצ, ס"ק ג.[למילואים]
105. הטור, שם. בית יוסף, על הטור, שם, הסביר, שהטור למד זאת מן ההלכה שבמקרה
המקביל של קידושי אשה (ראה בסמוך, הערות 114-113), צריך המקדש לומר דבר דומה.
106. דרישה, שם. הוא מוסיף, שגם לדעת הטור, אם נתן את המנה בשעה שעדיין היו
מדברים על העסקה, ייקנו הנכסים גם בלא אמירה זו.
107. בדק הבית, על הטור, שם, כותב כך, ומנמק שאין להשוות לקידושין (ראה הערה 105),
כי שם לומדים מפסוק שתמיד דרושה אמירה של המקדש, מה שאינו כן במכירת נכסים. גם
בשולחן ערוך אין הוא מזכיר אמירה זו.[למילואים]
108. ב"ח, על הטור, שם; סמ"ע, קצ, ס"ק ו.[למילואים]
109. דרישה, שם, מסביר, לדעת הטור, שאף על פי שערב רגיל חייב גם אם אין הנושה אומר:
"הרי אתה משועבד לי במה שנתתי לפלוני על פי ציוויך", הרי זה משום שערב רגיל מתחייב
רק להחזיר לנושה את הסכום שהוציא, ואילו כאן הוא רוצה לקנות את הנכס על ידי הוצאה
זו. נמצא שיש כאן שני חלקים: חיוב המבקש לשלם לנותן, והעברת הנכס לנותן, ורק לגבי
החלק השני דרושה אמירה זו.
111. קידושין ז ע"א. כך פסקו: רמב"ם, הלכות אישות, ה, כא; טור, אהע"ז, כט; שו"ע, אהע"ז,
כט, ב. ראה בעניין זה גם בסעיף 1(א), במילואים להערה 134.[למילואים]
112. פני יהושע, קידושין, שם; זר זהב, על חידושי הריטב"א, קידושין, שם; שיעורי מרן ר'
פסח מקוברין, קידושין, סימן ד (בדעת הרמב"ם).[למילואים]
113. חידושי הרשב"א, קידושין ו ע"ב; חידושי הריטב"א, קידושין דף ו ע"ב (ד"ה אמר אביי),
דף ז ע"א ודף מד ע"ב; נימוקי יוסף, קידושין ז ע"א; שו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן לט; ביכורי
אברהם (עלייאשוב), בחידושיו לב"ב, בסופו.[למילואים]
114. תשובות חכמי פרובינציא, חו"מ, סימן כה; חידושי תלמיד הרשב"א, קידושין ו ע"ב
פסקי ריא"ז, קידושין, פרק א, הלכה א, אות יא; חזון איש, חו"מ, ליקוטים, סימן יז, ס"ק
א.[למילואים]
115. תוספות, ב"מ דף נז ע"ב (ד"ה לספק), ודף עא ע"ב (ד"ה מצאו), ומנחות צ ע"ב (ד"ה
מארבע); שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תתקצט; מרדכי, ב"מ, סימנים שכז,
שכח ו-תלט; שו"ת הר"ן, סימן כט; שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קסח; חידושי הריטב"א
החדשים, ב"מ דף סט ע"ב ודף עא ע"ב; טור, יו"ד, קס ו-קסח; שו"ע, יו"ד, סימן קס, יד, וסימן
קסח, א (על פי ש"ך, שם, קסח, ס"ק ב, וט"ז, שם, קסח, ס"ק א); שו"ת חוות יאיר, סימן
קצ.[למילואים]
116. ההסבר השלישי מפורש בחידושי הריטב"א החדשים, ב"מ סט ע"ב.[למילואים]
117. שו"ת תפארת צבי, יו"ד, סימן מח, אות ב, הובא בפתחי תשובה, יו"ד, קס, ס"ק יא.
נראה שלדעתו אין מתחשבים בהסכם שביניהם (ראה בסמוך) משום שההסכם נעשה
באיסור.[למילואים]
118. יד אפרים, יו"ד, קס, יד.[למילואים]
119. הגהות לאבני מילואים, ע, ס"ק י, הגהה ד, בסופה. הוא אף כותב שעובר על "לא יחל
דברו" - אי קיום נדר. אי אפשר היה להשתמש בעיקרון "שלוחו של אדם כמותו" לאסור
במקרה זה, כי "אין שליח לדבר עב[הה]רה"; מכל מקום, הדבר אסור מדין ערב.[למילואים]
120. נתיבות המשפט, סימן קכ, ס"ק א, וסימן שמד, ס"ק א. הוא כותב (בסימן קכ) שאין כאן
צורך שיאמר הנושה "ואתחייב לך", אף אם נניח שמתחייב אחר מדין ערב צריך לומר כך
(ראה פסקה 3), כי כוונת הנושה ברורה גם בלי זה.
121. קהילות יעקב, ב"מ, סימן לח, בסופו, בדעת נימוקי יוסף, ב"מ מו ע"ב (בדפי הרי"ף),
ובדעת חידושי הריטב"א, ב"מ עג ע"ב; גידולי שמואל, ב"מ עו ע"ב (ד"ה ובזה), בדעת חידושי
הרמב"ן, ב"מ עו ע"ב. הם ציינו שראשונים אחרים מחייבים כאן משום גרימת נזק.[למילואים]
122. חידושי הרשב"א, ב"מ קיח ע"א (מובא בשיטה מקובצת, שם, והביאוהו פסקי דין של
בתי הדין הרבניים, כרך ג, עמ' 30, וא' ורהפטיג, "התוקף המשפטי של הסתמכות על דיבור
במשפט העברי", מחקרי משפט ב, תשמ"ב, עמ' 68); דברי תלמוד, חלק ב, עמ' רסח. ראשונים
אחרים הסבירו את חיוב המעסיק שם בדרכים אחרות - עיין בשיטה מקובצת, שם.[למילואים]
123. נפרט את דיני הלשון המחייבת בערבות רגילה, בסעיף 3, פרק א.
124. ראה סעיף 3, הערה 16. לעיתים יש לחייבו משום גרימת נזק, משום שהנותן חשב
שהוא יפצה אותו תמורת העובדה שהוא נותן מתנה לאדם השלישי. על כך הערנו בסעיף 3,
פרק א, 2.[למילואים]
125. שו"ת חקקי לב, חו"מ, סימן לה. הוא מוסיף שגם לדעה זו, אם יש הוכחה שהתכוון
להתחייב, חייב.
126. ראה סעיף 3, הערה 15. הרשב"א (שנביא שם, במילואים) ח ייב שותף שביקש מחברו
לפרוע בעדו (ראה לעיל, ליד ציון הערה 101), למרות שהבטיח לו רק להשיג עבורו את השטר,
ולא הבטיח לו שישפנו אם יפסיד מחמתו. הר"ן (שנביא בסעיף 3, שם) ח ייב (באחד
מתירוציו) למרות שלא אמר לו "ואתחייב לך". ר"ן, נדרים מג ע"א, וט"ז, יו"ד, רכא, ס"ק לז,
חייבו את האומר "כל השומע קולי יזון לפלוני", גם אם לא הוסיף "ולא יפסיד". שאר
הפוסקים שנביא שם (בסעיף 3) כתבו במפורש שאין צורך לומר "ואני אתחייב".[למילואים]
128. נדון בשאלה זו בסעיף 3, שם.
131. רמ"א, יו"ד, קס, יד, אומר לגבי המקרה (ליד ציון הערה 115) של ריבית, שגם אם
הלווה אומר למלווה: "הלווה לי ואתן מנה לפלוני", זוהי ריבית, כמו שזו ריבית אם המלווה
אומר ללווה: "תן מנה לפלוני ואלווה לך".[למילואים]
133. ר"ן, נדרים מג ע"ב; רא"ש, נדרים, שם; טור, יו"ד, רכא; שו"ע, יו"ד, רכא, ח. אך הם לא
הזכירו במפורש שמדובר בחיוב "מדין ערב".
136. רק אם נניח שדרוש שי[הה]הנה המקבל מן הכסף (ולא רק שיזכה בו אדם), ייתכן מצב
שערבות רגילה נפסלת מחמת דרישה זו - ערבות על חיוב של שומר להחזיר פיקדון; ראה על
כך ליד ציון הערה 165.
138. חידושי הרמב"ן, קידושין ח ע"ב.[למילואים]
139. חידושי הריטב"א, קידושין ח ע"ב; חזון איש, חו"מ, ליקוטים, סימן יז, ס"ק א.
140. הרמב"ן, שם (הובא בר"ן על הרי"ף, קידושין ד ע"ב, בדפי הרי"ף, ובשדה הארץ, ח"ג,
ב"מ פא ע"ב, דף קכא ע"ב בדפי הספר; ושלא כמאורות נתן, סימן פא, אות טו, הכותב כאילו
הרמב"ן מחייב כאן); נימוקי יוסף, ב"מ נז ע"א (בדפי הרי"ף, הובא בנתיבות המשפט, שמ,
ס"ק יב, ובאמרי בינה, דיני גביית חוב, סימן כז).[למילואים]
142. היינו: שידע שייתכן שנפל ממנו במקום כזה.
143. כל זה לקוח מחידושי הריטב"א, קידושין ח ע"ב (הובא בנימוקי יוסף, קידושין, שם,
באבני מילואים, ל, ס"ק יב, ובאמרי בינה, דיני גביית חוב, סימן כז).[למילואים]
144. חידושי הרשב"א, קידושין ח ע"ב (הובא בנימוקי יוסף, קידושין, שם, ובמגיד משנה, על
הרמב"ם, הלכות אישות, ד, ד).[למילואים]
145. כך העיר מאורות נתן, סימן פא, אות טז, שגם שיטה זו מכירה בוודאי ביסוד של הנאת
האמון, שהרי הגמרא אמרה בב"ב קעג ע"ב, שזוהי סיבת חיוב הערב.
146. הרשב"א, שם: "באותה הנאה הבאה לבן זכייה בדבורו"; חידושי הרשב"א, ב"מ צד ע"ב
(מובא בשיטה מקובצת, שם): "ההנה לאחר על פיו"; רא"ש, קידושין, פרק א, סימן יג: כיוון
שמגיעה הנאה לאדם אחר, גומר ומשעבד את עצמו; רא"ש, שם, סימן כה: "ערב משעבד עצמו
בשביל הנאת הלווה"; ט"ז, אהע"ז, ל, ס"ק ב.[למילואים]
147. חידושי הרשב"א, קידושין ח ע"ב (הובא בחידושי מחנה אפרים, על הרמב"ם, הלכות
מלווה ולווה, כה, ו). בבירור נימוק זה, ראה ליד ציון הערה 159, בעניין נתינה
לחרש.[למילואים]
148. שער משפט, עז, ס"ק א, בסופו; פני מבין, שפ, א, הובא בשו"ת די השב (בירדוגו), אם
למסורת, ערך ערב, אות ה. די השב אמר זאת לגבי המקרה של שוחט פרה (ראה ליד ציון
הערה 157).[למילואים]
151. כך, לדוגמה, חידושי הרמב"ן (שהבאנו בהערה 138).
152. רז"נ גולדברג העיר לגבי מקרה זה, שייתכן שאין לחייבו, כי למעשה נעשה הכסף הפקר,
ואם הצליח אדם לקחת אותו מן הים, הוא כזוכה מן ההפקר, ולא כמקבל מן הנותן. אך הוא
הוסיף, שלפי קצות החושן, רעג, ס"ק א, האומר שכשאדם מפקיר חפץ אין הוא יוצא מרשותו,
אלא זהו נדר לתת אותו לכל מי שבא ליטלו, הרי כאן ייחשב הדבר כאילו נתן הנותן לאותו
אדם, והערב יחויב (אלא אם כן נאמר שהפקר זה הוא מסוג שונה, שהתורה הפקירתו משום
שהוא נמצא במקום אבד - עיין ב"מ כג ע"א).
153. הרמב"ן (שצוין בהערה 138); חידושי הרשב"א, קידושין ח ע"ב.[למילואים]
154. נימוקי יוסף, ב"מ נז ע"א (בדפי הרי"ף), משווה מקרה זה לאומר "זרוק מנה לים" (אלא
שהוא מחייב בזה, לשיטתו). וראה ליד ציון הערה 138, שיש שאפשר לפטרו מסיבה
אחרת.[למילואים]
155. חידושי הריטב"א, קידושין ח ע"ב.[למילואים]
156. ים של שלמה, ב"ק, פרק י, סימן טז. לדוגמאות אחרות מעין זו, ראה ליד ציוני הערות
122-121.[למילואים]
157. שו"ת הרא"ש, כלל סו, סימן ט, הובא בטור, חו"מ, רז, כד.
158. כך נימקו: קצות החושן, רז, ס"ק ד; הגהת מוהר"ר עוזר, ליד באר היטב, חו"מ, רז, ס"ק
מח; מחנה אפרים, הלכות ערב, סימן א; שו"ת די השב (בירדוגו), אם למסורת, ערך ערב, אות
ה (בשם פני מבין, שפ, א); ישמח ישראל (רבינוביץ), דף כ.[למילואים]
159. חידושי הרשב"א, קידושין ח ע"ב, המסתמך על ירושלמי, קידושין, ב, א.[למילואים]
160. אף הרמב"ן (שצוין בהערה 138) פוטר כשיכול ליטלם בחזרה מן החרש, משום שאז לא
ויתר במאומה.
161. כך הסביר חזון איש, חו"מ, ליקוטים, סימן יז, ס"ק ב, שהחסרון הוא שאין הם יכולים
לזכות עבור אדם אחר (שו"ע, חו"מ, רמג, יז). בכך מתורצת קושיית מחנה אפרים, הלכות
שלוחין, סימן כד, מן ההלכה שהם יכולים לזכות לעצמם כאשר אדם אחר מקנה
להם.[למילואים]
162. נתיבות המשפט, סימן קכ, ס"ק א, וסימן שמ, ס"ק יא; שו"ת מהר"ן יפה, חו"מ, סימן
טו.[למילואים]
163. ספר המקנה, קידושין ח ע"ב, ובקונטרס אחרון, ל, יא; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, סימן
כה, אות לז.[למילואים]
164. אבני מילואים, כט, ס"ק י; מחנה אפרים, הלכות שומרים, סימן כז; שער משפט, עז,
ס"ק א (הובא בשו"ת פרי החיים, חו"מ, סימן כז, באושר ירוחם, סימן ס, ובברכת שמעון,
ב"ק, סימן ו, אות ג). אך ברור שאין די בהנאה, שאם כן היה הערב מתחייב בקבלת חרש, או
באכילת כלב, משום שהם נהנים (כך העיר ערך שי, חו"מ, עז, א).[למילואים]
165. שו"ת באר חיים, סימן ח (ד"ה בעמדי); שו"ת חסד לאברהם (תאומים), מהדורא תניינא,
או"ח, סימן מה; ערך שי, שם; אמרי בינה, דיני טוען ונטען, סימן יד; קונטרסי שיעורים,
קידושין, סימן ח, אות ג, בסופו.[למילואים]
166. שו"ת מאורות נתן, סימן פא, אות טז.[למילואים]
167. רמ"א, חו"מ, שפ, א; דרכי משה, חו"מ, שפ, ס"ק א; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, י.
168. רמ"א, אהע"ז, ל, יא, לעניין קידושי אשה (ראה פסקה 2); אמרי בינה, דיני גביית חוב,
סימן כז (בדעת נתיבות המשפט, קכ, ס"ק א), בעניין פריעת חוב.[למילואים]
169. אך כשניתנה הערבות לפי בקשת החייב, נראה שתהיה לערב זכות חזרה על החייב, גם
כשהחיוב הוא רק בשל הנאת האמון, במקביל לזכות זו בערב רגיל (ראה סעיף 9, פרקים א-ג).
וראה במילואים לפרק ד, 1, הערה 65, אות טז, בשאלת זכות החזרה לגבי כל התחייבות מדין
ערב.
170. יבמות קט ע"ב. כך היו דיני הנכרים בזמן הגמרא, כפי שמשתמע מב"מ עא ע"ב, ב"ב דף
קעג ע"ב ודף קעד ע"ב. אך יש אומרים שלא היה כך - עיין שו"ת חסד לאברהם (אלקלעי),
יו"ד, סימן יד.[למילואים]
171. ערוך, ערך שלוף; רש"י, יבמות קט ע"ב (ד"ה שלציון). בפירוש המלים, המודפס בשו"ע,
יו"ד, קע, ב, הוסבר ששלוף דוץ הוא חומר מנקה (עיין שבת צ ע"א), ובדומה, ערב זה מנקה
את החייב מן הנושה.[למילואים]
172. חוות דעת, יו"ד, קע, ס"ק ה. הוא כותב כך על מי שערב כשלוף דוץ אחר מתן מעות,
ואומר שהוא כערב שפטרו הנושה על פיו (ראה פסקה 3); אך למעשה שלוף דוץ אחר מתן
מעות הוא הוא המקרה של פטרו נושה על פיו, ואנחנו חילקנו את המקרים לפסקאות שונות,
וקראנו "שלוף דוץ" רק למי שערב בשעת מתן מעות.
173. ב' ליפשיץ, אסמכתא, עמ' 226.
174. חידושי הרשב"א, ב"מ עא ע"ב, ובשו"ת הרשב"א (המיוחסות), סימן רכג. כך כתב גם
שו"ת משאת בנימין, סימן סז.[למילואים]
175. ב"ב קעד ע"ב. אך מדובר שם בנושה נכרי. ראה בסעיף 9, פרק ט, 5.
176. הרשב"א, שם, וחידושי הרשב"א, ב"ב קעג ע"ב; שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קסח.
הרשב"א מוצא מכך נפקות לעניין דין ריבית - עיין שם.
177. שו"ת חסד לאברהם (אלקלעי), יו"ד, סימן יד (דף צז ע"ג ודף צט ע"ג). כך יוצא גם
משו"ת נאות דשא, סימן סז, כמובא בפתחי תשובה, חו"מ, לג, ס"ק ט. חסד לאברהם כותב
שזכות זו היא עצמית, ולא רק מכוח שעבודא דרבי נתן (כבמקרים הבאים - עיין
שם).[למילואים]
179. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת בלוך), שער א, סימן לח (הובא במרדכי, ב"מ, סימן
שלד), ושער ב, סימן קסה; חידושי הרמב"ן, ב"מ קיב ע"א; שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שעז
(הובא בבית יוסף, חו"מ, קכו, מחודש ח); מאירי, ב"ב קעו ע"א, בשם חכמי נרבונה; חידושי
הריטב"א, ב"ב דף קעה ע"ב (עמ' 620), ודף קעו ע"ב (עמ' 624, הובא בספר ויחי עוד, חלק ב,
חו"מ, הלכות ערב), וקידושין דף ח ע"ב, ודף מח ע"א (הובא בש"ך, חו"מ, קכו, ס"ק לח,
ובתומים, קכט, ס"ק ד); תוספות, ב"מ קיב ע"א (ד"ה חוזר, הובא בשו"ת תורת חסד, סימן
קסט); תוספות רבנו פרץ, ב"מ, שם; חידושי הר"ן, ב"מ, שם; רא"ש, ב"מ, פרק ט, סימן מג
(הובא בחידושי ר"י אלמידה, סימן ח); תוספות הרא"ש, ב"מ, שם; נימוקי יוסף, קידושין ח
ע"ב, וב"מ סח ע"א (בדפי הרי"ף); חידושי תלמיד הרשב"א, קידושין ז ע"א, בשם חכמי
נרבונה; דרכי משה, חו"מ, סימן קכו, ס"ק ב, וסימן קכט, ס"ק ב; רמ"א, חו"מ, סימן קכו, ב,
וסימן קכט, ג; שו"ת מהר"י וייל, סימן ל, וסימן פ.[למילואים]
180. כך הקשה שו"ת עדות ביהוסף, חלק א, סימן טו (ד"ה ותו).
182. רמב"ם, הלכות מכירה, ו, ט, והלכות מלווה ולווה, טז, ד; טור, חו"מ, קכו, ג; שו"ע,
חו"מ, קכו, ב.
183. מהר"ם (שצוין בהערה 179) כתב, שאין זו ערבות, אלא החייב מסתלק, ונכנס הערב
תחתיו; וכמוהו כותב גם חוות דעת, יו"ד, קע, ס"ק ט, שהערב הופך להיות החייב. גם המאירי
(שצוין בהערה 179) כותב שאין זו ערבות אלא חוב גמור.
185. ספר כמו השחר, ערך ערב.[למילואים]
186. שו"ת נחפה בכסף, חו"מ, סימן טו (צט ע"ד). הוא הוכיח את דבריו מן העובדה שלא
פטרו הפוסקים את הערב במקרה זה. הוא אומר דבר דומה לעניין החזרת משכון - ראה סעיף
3, הערה 146. אך נראה שאם ידע הנושה שהחייב עתיד לקבל על עצמו את החוב שוב, הערב
פטור, משום שלא עשה הנושה ויתור כשמחל לחייב, מחילה שידע שתהיה זמנית בלבד.
187. תוספות, ב"מ קיב ע"א (ד"ה חוזר); חידושי ר"י אלמידה, סימן יג (הובא במטה שמעון,
קכט, הגהות בית יוסף, אות ו).[למילואים]
188. כפי שצייננו בפסקה 2, שיש שבערבות שלוף דוץ רשאי הנושה לגבות מן החייב. וראה
במילואים להערה 194. ייתכן שגם אם כאן נשארת לנושה זכות לגבות מן החייב מכוח
שעבודא דרבי נתן (ראה במילואים שם), אין זה נחשב פגם במחילה, מאחר שאין נשארת לו
זכות ישירה עליו.
189. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת בלוך), שער ב, סימן קסה. הוא כותב שאם אין
הנושה מוכיח את הדבר, יופטר הערב לאחר שיישבע כטענתו שלא פטר הנושה את החייב על
פיו.
190. שו"ת חוות יאיר, סימן קלז, הובא בערך השולחן, חו"מ, קכט, ס"ק כא.
192. זו הסיבה שכאן אם רק ידע הערב על המחילה לחייב, הוא פטור, ואילו במקרים אחרים
שערב חייב מחמת ויתור הנושה, הוא חייב גם אם רק ידע על הוויתור (ראה סעיף 3, פרק ג,
2, הערה 123). על הבדל זה העיר פתחי החושן, הלכות הלוואה, פרק יא, הערה מה.
194. אלא אם כן ביקש ממנו החייב לערוב - ראה הערה 169. נוסף לכך, יש להניח שלא
יסכים הערב לתת ערבות חמורה זו בלי שתחילה יתן לו החייב משכון, כמו בערב שלוף דוץ
(ראה ליד ציון הערה 175).[למילואים]
195. ב"ב קעד ע"א. כך פסקו: הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ג; טור, חו"מ, קכט, כא;
שו"ע, חו"מ, קכט, יט.[למילואים]
196. חידושי ר' יוסף הלוי אבן מיגאש, ב"ב קעג ע"ב (הובא בשיטה מקובצת, שם); חידושי
הריטב"א, שבועות מח ע"ב; שו"ת הרדב"ז, סימן אלף רעא. מקורות נוספים האומרים כך,
נביא בהערה 217.[למילואים]
197. לא דייקו השופטים א' אסא (בפסק דינו בבית המשפט המחוזי בנצרת, המ' 574/73,
תי"א 216/73) ו-ח' כהן (שמן תעשיות בע"מ נ. אי.אס.אל., ע"א 573/73, פ"ד כח (2) עמ'
745 ,737), שכינו את הפאקטורינג "ערבות קבלנות", שהרי בערבות-קבלנות רשאי הנושה
לתבוע את החייב, שלא כבפאקטורינג, שהמממן רשאי לתבוע רק את מי שקיבל ממנו את
הכסף, כפי שמתברר במיוחד מתיאור העסקה בפסק דינו של אסא. ראה גם גינוסר, עמ' 71.
198. נתיבות המשפט, קכט, ס"ק יג (הובא בערוך השולחן, חו"מ, קכט, יב), כותב שכשהייתה
העברה סתמית, דהיינו שלא פירש אם הוא מתכוון להתחייב או להיות כשליח, הוא חייב
בחבות חמורה זו.[למילואים]
199. תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן מח (ליד הערה כב).
200. נתיבות המשפט, שם, הובא בשו"ת אריה דבי עילאי, חו"מ, סימן א, בסופו, בשושנת
יעקב, קכט, ב, ובתורת אביגדור, או"ח, קנג, כב.[למילואים]
201. שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן ט, בסופו, הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קכט, הגהות הטור,
אות עג.[למילואים]
202. ערוך השולחן, חו"מ, קכט, יא.
203. נתיבות המשפט, קכט, ס"ק יג.
204. שו"ת דבר משה, חלק ב, סימן יד (דף יד ע"ד).
205. ערוך השולחן, חו"מ, קכט, יא.
206. יד רמה, ב"ב, פרק י, סימנים קל-קלא, הובא בטור, חו"מ, קכט, כב, ובשו"ע, חו"מ,
קכט, יט; רבנו ברוך מארץ יון, הובא בשו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רנ; מאירי, ב"ב קעד ע"א
(ד"ה הרי).[למילואים]
207. יד רמה, שם, הובא בפירוש שמרו משפט, על חוקות הדיינים, סימן מו, בספר פנים
במשפט, לז, אות יט (הראשון), ובהערת העורך ב"המאסף", תרע"ג, חלק ב, סימן ל.[למילואים]
209. הרא"ש, מובא בטור ובשו"ע (שצוינו בהערה 206); שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן
רנ.[למילואים]
211. חידושי ר"י אלמידה, דף ז ע"ג (כמובא במטה שמעון, קכט, הגהות בית יוסף, אות ד);
דעה אחת בספר התרומות, שער לה, חלק א, אות מא, לפי משנת דרבי אליעזר, על סמ"ע, קלב,
ס"ק ב.[למילואים]
212. שו"ע, חו"מ, רלה, טו. אך שם מובאת גם דעה המחייבת גם קטן הלווה שלא לצורך
עצמו, ולפי הדעה ההיא, גם קטן הנושא ונותן ביד יהיה חייב.
213. מטה שמעון, שם; דעה שנייה בספר התרומות, שם, מובא במשנת דרבי אליעזר,
שם.[למילואים]
215. משנת דרבי אליעזר, קלב, א. אך הוא כותב שיוכל הנושה לגבות מן החייב, מכוח
שעבודא דרבי נתן, שכן האשה חייבת לנושה, אלא שאין לה במה לפרוע.
216. צדק ומשפט, קכט, יט, כותב שזאת היא כוונת נימוקי יוסף (שנביא בהערה 241)
באמרו שאם מחל הערב לחייב לא יוכל הנושה לגבות מן החייב מכוח שעבודא דרבי נתן
(וכותב שיש לכך תוקף גם אם מחילת החוב שלאחר מכן לא תועיל - ראה להלן).[למילואים]
217. קצות החושן, קכט, ס"ק ז (הובא בשו"ת אבני נזר, יו"ד, סימן קמ, ס"ק טו), ומשובב
נתיבות, שם (הובא בגינת ביתן, סימן כה); בית יהודה (לנדא), קכט, יט; צדק ומשפט, שם;
דיברות משה, ב"ב, סימן לט, ענף ג.[למילואים]
218. טבעת החושן, על קצות החושן, שם.
220. בית יהודה, שם.[למילואים]
221. תומים, קכט, ס"ק יז; נתיבות המשפט, קכט, ס"ק יד.
223. נתיבות המשפט, שם, כתב שהדינים בשו"ע, חו"מ, קל (היינו, זכות החזרה ופרטיה),
חלים על ערב זה.
225. ספר העיטור, ערב, בסופו; כבוד יום טוב, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כה, ג (פד
ע"ב); ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כב.[למילואים]
226. מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ה (הובא בשו"ת פרח מטה אהרן,
חלק ב, סימן מט, בתחילתו, ובמטה שמעון, קכט, הגהות הטור, אות נט); מחנה יהודה, קכט, ז
(ד"ה ולעניין); שו"ת הראנ"ח, חלק א, סימן כא.[למילואים]
228. ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כב. אך הוא כותב, שאם מודה החייב שלא פרע, יחויב הערב
לפרוע את החוב.
229. חידושי הריטב"א, שבועות מח ע"ב.
231. שו"ת בעי חיי, חו"מ, חלק א, סימן סז.
232. שו"ת הרדב"ז, סימן אלף רעא, הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, קח, הגהות הטור, אות צט.
236. מחנה יהודה, לז, ו; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כב; גינת ביתן, סימן כה.[למילואים]
237. ספר הישר לרבנו תם, סימן תרנו, הובא בתוספות, ב"ב קעג ע"ב (ד"ה חסורי), בחידושי
הרמב"ן, ב"ב קעג ע"ב, בסמ"ג, עשה צד (קעט ע"ג), בספר התרומות, שער לה, חלק א, אות לג,
באור זרוע, ב"ק, סימן קצ, בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קח, בתוספות
הרא"ש, קידושין טו ע"א, בתוספות טוך, קידושין שם, בהגהות מיימוניות, על הרמב"ם,
הלכות מלווה ולווה, ב, אות ז, בתשובת ר"י הזקן במרדכי, כתובות, סימן רע, בספר האגודה,
ב"ב, סימן רכז, בצרור הכסף הקצר, דרך א, שער ה, ובעץ חיים (חזן), כרך ג, הלכות שטרות
וערבות, פרק ה; מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, כו, ה; חידושי הרשב"א, ב"ב
קעד ע"א; נימוקי יוסף, ב"ב פא ע"א (בדפי הרי"ף); חוקות הדיינים, סימן קסא (ד"ה ואם
התנה); רא"ש, ב"ב, פרק י, סימן מא; חידושי הריטב"א, ב"ב קעג ע"ב (עמ' 612); ריא"ז,
המובא בשלטי הגיבורים, ב"ב פ ע"ב (בדפי הרי"ף); מרדכי, ב"ב, סימן תרנ; פסקי רקנטי,
סימן רצב; טור, חו"מ, קכט, כא; שו"ע, חו"מ, קכט, יט.[למילואים]
238. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן מ, הובא בשו"ת פרח מטה אהרן, חלק ב, סימן מט; שו"ת
דברי ריבות, סימן ריז.
239. תומים, קכט, ס"ק יז. רז"נ גולדברג העיר שלכאורה, להסדר זה דרושה הסכמת הערב,
ואילו מלשונם הסתמית של הפוסקים משתמע שאין הסכמתו נחוצה כדי שיוכל הנושה לגבות
מן החייב.
241. רשב"א, צרור הכסף, ריטב"א, נימוקי יוסף ושו"ע (שצוינו בהערה 237); סמ"ע, קכט,
ס"ק מב; שי למורא, קכט, כא; שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן מ; שו"ת נר מערבי, סימן
קלז.[למילואים]
242. ש"ך, חו"מ, קכט, ס"ק יח; קצות החושן, קכט, ס"ק ז; נתיבות המשפט, קכט, ס"ק יד;
ערוך השולחן, חו"מ, קכט, יב.
243. תומים, קכט, ס"ק יז. לכאורה, מנוגדת מחילה זו לכלל שאין אדם יכול למחול על דבר
שלא בא לרשותו - עיין שו"ע, אהע"ז, צב, א. וראה במילואים לסעיף 11, הערה 3, אות יב.
244. טור, חו"מ, קכט, כה; שו"ע, חו"מ, קכט, כא; ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כד. אין הם
מבארים מהם התנאים לכך.
245. שו"ע, חו"מ, קיא, כא. ייתכן שהסיבה שלא נקטו האחרונים אפשרות זו, שהיא הפשוטה
ביותר, היא משום שאין זה רגיל שדווקא החייב יכתוב בשטר את חיובו לערב.
246. דברי משפט, קכט, כא.[למילואים]
247. אולם המשפט, קכט, כא; שער משפט, קכט, ס"ק ו. אך בשער משפט מחדש שבמקרה
זה, יוכל הנושה, כשירצה, לגבות מן החייב, ורק מן הלקוחות של החייב לא יוכל לגבות, עד
שלא יהיו לערב נכסים.
248. הרא"ש, ב"ב, פרק י, סימן מא.[למילואים]
249. שו"ת ויאמר יצחק, חלק ב, סימן יח.
250. שו"ת נחלה לישראל, סימן מד (ד"ה ולכאורה).[למילואים]
251. שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן רנז.
252. תורת אביגדור, או"ח, קנג, כב.
253. סמ"ע, קכט, ס"ק מד.[למילואים]
254. פתחי החושן, הלכות הלוואה, פרק יד, הערה יט.
255. ערוך השולחן, חו"מ, קכט, כב.
257. שו"ת מירא דכיא, סימן ח (טו ע"א). הוא כותב (בדף טז ע"ד), שאם הוזכר בשטר שעל
החייב לפרוע, לפני שהוזכר בו חיוב הערב, הרי זו ערבות רגילה.
The Jewish Legal Heritage Society