מחילת בטעות

סוגיית מחילה בטעות במשפט העברי היא סוגיה סבוכה ומורכבת. במושכל ראשון היינו נוטים לומר שמחילה שנעשתה בטעות - בטלה כמו כל פעולה משפטית שנעשתה בטעות. אלא שבסוגיית הגמרא נאמר שבחלק מן המקרים יש תוקף למחילה בטעות. יש פרשנויות שונות בשאלה מתי אכן יש לה תוקף ומתי לאו.

בפרקים דלהלן נציג את סוגיות הגמרא הנוגעות למחילה בטעות, את שיטות הראשונים השונות בביאור הסוגיה, ואת המסקנות למעשה בפוסקים. מסגרת הדיון תהיה של פרקים המהווים שתי חטיבות: החטיבה הראשונה עוסקת בסוגיית התלמוד ובביאורי הראשונים לסוגיה, עד ההכרעה העקרונית בין השיטות. החטיבה השניה מתחילה בנקודת המוצא של אותה הכרעה, ומונה את החריגים לעיקרון הכללי שנקבע בדין מחילה בטעות.

2. הסוגיות התלמודיות

(א) סוגיית בבא מציעא

אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, הדר ארעא והדרי פירי. למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה? והאיתמר: המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא, עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו, משבאו לעולם אין יכול לחזור בו. ורב נחמן אמר, אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. התם זביני, הכא הלואה. אמר רבא[1] הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן, ובעי לאותביה אונאה, ואודיק חזיתן [2] איילונית[3]. והרי אונאה דמחילה בטעות היא[4], ולא הויא מחילה? ואודיק חזיתן [5] איילונית: הרי איילונית[6] דמחילה בטעות היא[7], והויא מחילה, דתנן[8]: הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות? ולא היא, לא אונאה הויא[9] תיובתיה ולא איילונית מסייע ליה[10]. לא אונאה[11] תיובתיה, דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל[12] גביה[13]. ולא איילונית מסייע ליה[14], דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות.

הסוגיה עוסקת בארבעה מקרים של מחילה. לגבי חלקם נאמר שהמחילה בטלה מפני שהיא נעשתה בטעות, ולגבי חלקם נאמר שהיא קיימת למרות שהיא נעשתה בטעות.

א) אסמכתא: לווה שאמר למלווה "אם לא אפרע תוך שלוש שנים, שדי מכורה לך בדמי החוב", זו אסמכתא והמכר בטל, וגם הפירות שאכל המלווה חוזרים ללווה. אע"פ שהלווה מחל על הפירות מתוך מחשבתו שהשדה שייכת לקונה-המלווה, בכל זאת המחילה בטלה מפני שהיתה בטעות.

ב) דבר שלא בא לעולם: המוכר פירות דקל לפני שבאו לעולם, שהמכר בטל מטעם דבר שלא בא לעולם, וכשבאו לעולם הקונה תפס, לא מוציאים ממנו, מפני שכל זמן שלא חזר בו המוכר, מחל על מה שאכל הקונה, ואף שלא ידע שיכול לחזור בו מצד שזה מכירת דבר שלא בא לעולם, וזו מחילה בטעות, המחילה מועילה.

ג) אונאה: המאנה מחזיר את האונאה למתאנה אף שנתן מדעת, מפני שהיה בטעות.

ד) אילונית: הנושא אשה ונמצאת איילונית, שהקידושין בטלים מטעם קידושי טעות, הבעל אינו צריך להחזיר את הפירות שאכל מנכסי מלוג, מפני שהיא מוחלת לו, אף שהיתה מחילה בטעות מפני שלא ידעה שהיא אילונית[15].

לגבי אונאה ואיילונית, התלמוד מסביר בבירור את טעם הדין, ולא נחלקו בכך הפרשנים: באונאה המחילה אינה מועילה, מפני שלא ידע שנתאנה, ולכן אין כאן מחילה אפילו בטעות[16]. באיילונית המחילה קיימת מפני שלאמיתו של דבר לא היתה טעות, שכן היא היתה מוכנה שהבעל יאכל את הפירות גם אילו ידעה שאין נישואיה תקפים, מפני שנוח לה שיצא עליה שם אישות.

לגבי המקרים האחרים, התלמוד מסביר: "הכא - הלואה, התם - זביני". הראשונים נחלקו בהסבר הדברים, כלהלן, פסקאות 3-4-5.

(ב) סוגיית בבא בתרא

רב ענן שקל בידקא בארעיה. אזל הדר[17] גודא בארעיה דחבריה[18]. אתא לקמיה דרב נחמן. א"ל: זיל הדר[19]. והא אחזיקי לי [20]? אמר ליה[21]: כמאן? כר' יהודה ור' ישמעאל[22], דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה? לית הלכתא כוותייהו[23]! א"ל[24]: והא אחיל[25], דאתא וסייע בגודא בהדאי[26]? אמר ליה מחילה בטעות היא. את גופך, אי הוה ידעת, לא[27] עבדת; כי היכי דאת לא הוה[28] ידעת, הוא[29] נמי לא הוה ידע.

כלומר, אף שהשכן עזר לרב ענן לבנות את הגדר בתוך קרקעו (של השכן), ומשמעות הדבר היא שהוא מוחל על חלק מקרקעו לטובת השכן, פשוט לגמרא שם שהמחילה בטלה כיון שהיתה בטעות.

(ג) סוגיות "לא ידע דמחל"

שתי סוגיות נוספות מזכירות "לא ידע דמחל", אלא שאינן מזכירות את הביטוי "טעות".

איתמר, האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר: יש לו עליו אונאה... לימא רב דאמר כרבי מאיר... דתניא, האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים. אמר לך רב: אנא דאמרי אפילו לר' יהודה, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה, אבל הכא מי ידע דמחיל[30].

כאן חוזר ההסבר שנאמר בסוגיה דלעיל, שבאונאה אין מועילה המחילה מפני שלא ידע שהתאנה. אלא שבסוגיה דלעיל מדובר במקרה רגיל של אונאה, וכאן מדובר שהתנו מראש שגם אם יהיה הפרש גדול במחיר, לא יצטרך להחזיר. יש לשים לב שהסוגיה מכנה זאת "מחילה", אף שמבחינה פורמלית אין כאן מחילה אלא תנאי; הסוגיה מכנה זאת מחילה מפני שתוכן העיסקה היא של מחילה על חיוב[31].

תניא... כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה... רבי יוסי אומר רשאי... וסבר ר' יוסי רשאי? ורמינהי, אין עושין כתובת אשה מטלטלין מפני תיקון העולם. אמר ר' יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו, והלא אין קצובים ופוחתין... הכי השתא, התם לא ידעה דתחיל, הכא ידעה וקא מחלה.

כלומר, אם ייחד רק מיטלטלין לכתובת אשתו, שוויים עלול להתמעט והאשה תפסיד, והיא אינה יודעת על כך מראש, שתוכל למחול. כאן "לא ידעה" פירושו שאינה יודעת מה יקרה בעתיד למיטלטלין, שלא כמו באונאה שהפירוש הוא שאינו יודע שכבר עכשו הוא מפסיד.

(ד) משמעות המחילה בסוגיות אלה

בחלק גדול מהמקרים בסוגיות אלה, אין מדובר במחילה רגילה, על חיוב, אלא במחילת בעלות או בהקנאה. על כך עמדתי בעבודתי על מחילה על זכויות קנייניות, שער ראשון, פרק שני, ושם הבאתי את ההסבר העיקרי של הפרשנים, שהסוגיות לא דייקו בלשונן, ואכן אין זו מחילה אלא נתינה, בחלק גדול מהמקרים; ושם הסברתי מדוע בכל זאת מכנה זאת התלמוד "מחילה". מכל מקום, אפשר לומר שסוגייתנו אינה מצומצמת לתחום של מחילה, אלא משליכה על שאלה רחבה יותר: עיסקה שיש בה פגם מסוים, אבל הדברים עברו מיד ליד - במצבים רבים אין משיבים את המצב לקדמותו. אפשר לומר שזה נקרא מחילה מפני שהשאלה היא האם להשיב את המצב לקדמותו, והתשובה היא שמניחים שהצד המפסיד "מוחל" - זאת לא מחילה על חיוב אלא על הזכות לבטל את העיסקה מעיקרה.

אפשר לדייק יותר ולומר, שההלכה שמחילה בטעות מועילה במקרים מסוימים, היא אמצעי להכשרת עיסקאות שנפל בהם פגם טכני, אבל יש לצדדים רצון בקיומן - נותנים להן תוקף למרות הפגם הטכני, לעניין זה שפעולות שעשו הצדדים בהסתמך על קיום העיסקה, אינן הדירות. הרי אין מדובר כאן בטעות יסודית, היורדת לשרשו של רצון הצדדים בהתקשרות, אלא בחוסר ידע על פגם צורני בהתקשרות, כגון אי-ידיעת הדין שאין מועילה הקנאת דבר שלא בא לעולם. זאת במיוחד לשיטת רבינו תם, שנימק את ההלכה שמחילה בטעות קיימת במקרים מסוימים, שהיא משום שהצד המפסיד מעונין בקיומה כדי "ליקום בהימנותיה", וכפי שנראה להלן, פסקה 4, זה מבוסס על רצונו היסודי בקיום העיסקה. כך גם לפי הסבר ר' שמעון שקופ בדעת מהרי"ח (שהוא שייך לסיעת רש"י), פסקה 3 (ב), שהדבר מבוסס על רצונו הראשוני בקיום העיסקה. אמנם ברגע שצד אחד חוזר בו מרצונו, העיסקה כבר אינה כובלת, אבל גם אז, אין מחזירים את הגלגל אחרונית לגמרי, ופעולות שנעשו עד אז, כגון אכילת פירות, אין חובה להשיב אותן.

ואכן, הראשונים הרחיבו את העיקרון שמחילה בטעות מועילה, למקרים אחדים, שאין בהם מחילת חיוב רגילה, שהמאחד אותם הוא המאפיין האמור: פסול טכני ביצירת בעסקה (שיש להניח שהצדדים טעו ולא ידעו עליו, ואילו ידעו היו עושים את העיסקה בדרך המועילה), בעוד שהיתה גמירת דעת לביצועה. כמה דוגמאות לדבר:

א) רבנו תם[32] למד מדין מוכר פירות דקל, שהמוכר שטר חוב בלי כתיבה ומסירה, אף שהמכר לא מועיל, בכל זאת אם הקונה גבה מהלווה, אין המוכר יכול לחזור בו[33].

ב) הרמב"ן[34] למד מסוגייתנו, שהמזכה לעובר, אע"פ שהעובר לא קנה, בכל זאת אם לא חזר בו עד שנולד העובר והחזיק בנכסים, כגון מטלטלין שנטל לעצמו, קנה, כמו הקונה דבר שלא בא לעולם ותפס[35].

ג) הריב"ש[36] כותב שמי שהתחייב לחברו סכום כסף באסמכתא, ואח"כ פרע לו או נתן לו משכון עליו או שזקפו במילווה (שהיא כפרעון), מועיל, ואינו יכול לדרוש את הכסף חזרה, מפני שמחילה בטעות כזאת היא מחילה, בדומה למוכר דבר שלא בא לעולם, ותפס הקונה.

ד) הרשב"א[37] עוסק בראובן שהשאיל את ביתו לשמעון, ואח"כ תבע ממנו דמי שכירות, וטוען שלא הקנה את הגוף אלא את הדירה ואין בה ממש. הוא פוסק שהשואל פטור, כיון שהניחו ראובן לגור שם, וגם אם נאמר שראובן הניחו מתוך טעות, שחשב שאפשר להקנות דירה בלי גוף, מ"מ זו מחילה בטעות שהיא מחילה[38].

ה) הרא"ש[39] עוסק בראובן ושמעון שהיו שותפים, וקנה שמעון סחורה מלוי והמחהו אצל ראובן, והסכים ראובן לתת ללוי משום שחשב שהיה ממון של שמעון בידו, והתחיל לשלם ללוי, ואח"כ עיין בחשבונו ומצא שלא היה בידו כלום משל שמעון. הוא פוסק שראובן היה פטור מלשלם ללוי, אבל אינו יכול להוציא מיד לוי את מה ששילם כבר ללוי, בטענה שטעה, מפני שכמו בפירות דקל, אומדים את דעתו שגם אילו ידע ראובן שהוא פטור, היה נותן, משום שניחא ליה דליקו בהימנותיה[40].

אולם, למרות שהסוגיות מדברות גם על "מחילה" שאינה מחילת חיוב ממש, "אין סוגיה יוצאת מידי פשוטה", וגם מחילת חיוב כלולה בכללים העולים מן סוגיות, כפי שהוסברו ע"י הפרשנים. ונושא דיוננו יהיה מחילת חיוב רגילה, שחלה בה טעות.

3. שיטת רש"י: בדרך כלל מחילה בטעות קיימת

(א) הצגת השיטה

רש"י[41] מפרש: "הכא הלוואה היא - ומיחזי כריבית, שמתחילה בהלואה באה לו", כלומר, שהכלל הוא שמחילה בטעות חלה, וזה הטעם שמועילה תפיסת הקונה בדבר שלא בא לעולם, ורק במקרה של אסמכתא, שהמלווה יעבור באיסור ריבית אם לא יחזיר את הפירות[42], המחילה בטלה והוא חייב להחזיר את הפירות. לפי פירושו, המלים "הכא הלוואה" רומזות על ההבדל בין המקרים: שבמקרה של אסמכתא, יש איסור ריבית, ששייך בהלוואה.

גם הרי"ף[43] כותב: "בהלואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה", כלומר, שבמקרה של אסמכתא, שיש איסור, שהרי זו הלוואה, המחילה אינה מועילה, משא"כ במכר. נימוקי יוסף[44] מפרש בדעת הרי"ף, שבמקרה של אסמכתא, המחילה בטלה מפני ש"אנן סהדי" שאינו רוצה לעשות איסור, ואילו ידע הלווה שהמכר חסר תוקף לא היה מתיר למלווה לאכול פירות משום איסור ריבית. לפי הסברו צריך להוסיף, שבמקרה של דבר שלא בא לעולם, ייתכן שגם אילו ידע שהמכר חסר תוקף, היה מוכן שהקונה יאכל את הפירות, כיוון שאין בכך איסור, ולכן ה"מחילה" תקפה. נמצא שהטעם שמחילה בטעות תקפה היא שאין זו טעות גמורה (כשאין איסור) אלא מניחים שגם אילו ידע את האמת היה מוחל[45].

הרמב"ן[46] פירש שבדרך כלל מחילה בטעות מועילה, מפני שהמוחל מעונין לעמוד בדיבורו[47], והיא כמחילה מדעת, בלי טעות, אלא שבמקרה של אסמכתא, המחילה אינה מועילה מפני ש"אנן סהדי" שהוא אנוס מפני שיש איסור של אבק רבית, ולא היה רוצה בזה אלא שליבו אנסו, מפני שהיה זקוק להלוואה. הוא מציג זאת כפירוש שונה משל רש"י, משום שמרש"י משמע שזו ריבית קצוצה ולדעתו זה רק אבק ריבית, אבל מכל מקום הוא מסכים לרש"י שבדרך כלל מחילה בטעות קיימת. נראה שאף שנקט שהמוחל אנוס, אינו מתכוון לומר שהמחילה בטלה מטעם אונס, אלא לומר שלכן יש להניח שאילו ידע שאין לזה תוקף, לא היה מניח למלווה לאכול פירות, כיון שכל העניין נעשה שלא לרצונו; אבל אין זה בגדר אונס שמחמתו מבטלים את העיסקה כסיבה עצמאית, כיון שהוא "אונס דגופיה".

גם הרשב"א[48] פירש, שבמקרה של אסמכתא, מחילה בטעות לא מועילה מפני שמן הסתם אדם אינו רוצה לעשות איסור, ואילו ידע שהמכר בטל, לא היה מניח למלוה לאכול פירות, ולכן אין מחילה בכלל; וגם שם, הוא יודע שזה אבק ריבית ואעפ"כ התיר למלווה לאכול פירות, זו מחילה מדעת. נראה שכוונתו היא, שאם ידע שאסור, גם אם טעה וחשב שהמכר קיים, הפירות אינם חוזרים, מפני שמחילתו תקפה, על פי הכלל שמחילה בטעות קיימת בדרך כלל, ורק במקום שיש איסור היא בטלה מפני שיש להניח שלא היה רוצה לעבור על איסור, אבל במקרה המיוחד הזה אין מקום להנחה זו, שהרי ידע שאסור, ואעפ"כ הסכים[49].

גם מהרי"ח[50] מפרש שמחילה בטעות בדרך כלל מועילה, כגון אדם שמוכר דבר לחברו (באופן שהמכר אינו חל), ומוחל לו, שאף שמחל בטעות, זכה הקונה, כמו הפקר, שהקונה קנאו ביאוש בעלים; ודוקא במקרה של אסמכתא, המחילה אינה מועילה, מפני שאילו ידע שיש בעייה של איסור ריבית, לא היה מוחל; או שתיקנו חכמים שלא תחול המחילה כדי שלא יבוא אדם זה לידי איסור [51]. יש לשים לב להסברו השני, שזו תקנת חכמים. כנראה, הוא הרגיש שלא בנוח בהסבר הראשון, שיש אומדן דעת שאילו ידע שיש איסור, לא היה מוחל, ולכן נזקק לתקנת חכמים אף שאין לה רמז בסוגיה. מכל מקום, שאר הראשונים, שלא הזכירו תקנת חכמים, סוברים שמעיקר הדין המחילה בטלה במקרה של רבים.

(ב) טעם שיטה זו

נשאלת השאלה, לשיטה זו, מדוע מחילה בטעות קיימת, ואילו פעולות משפטיות אחרות בטלות אם נעשו בטעות? כך הקשו תוספות[52] על רש"י מקנין בטעות[53], הקדש טעות ושומא בטעות. אפשר להוסיף גם מקח טעות[54].

הרא"ש[55] תירץ, שקנין בטעות וכו' דומים לאונאה, שלא ידע דמחל[56].

מהרי"ח[57] נימק שהנמחל זכה מטעם יאוש[58]. האחרונים הסבירו נימוק זה בדרכים שונות.

קצות החושן[59] ביאר את כוונתו, שכמו שבאבידה מועיל יאוש אע"פ שהיאוש בטעות (שהרי אילו ידע איפה החפץ, לא היה מתייאש)[60], כך כאן[61].

ר' שמעון שקאפ[62] הוכיח שמהרי"ח לא התכוון ליאוש רגיל, שהרי א"כ מדוע כתב שבמקרה של אסמכתא לא מועילה המחילה בגלל איסור ריבית, והרי אם יש יאוש, המלווה זוכה מהפקר ואין איסור ריבית? ועוד, שכמו שטעות של איסור ריבית מבטלת את המחילה, גם טעות אחרת מבטלת את המחילה? לכן הוא פירש את דברי מהרי"ח בדרך אחרת[63]: במכירת פירות דקל, יש שני מרכיבים: א) ע"י מעשה ההקנאה, מתכוון שעי"ז יהיה החפץ קנוי לקונה, ב) הוא רוצה שהחפץ יצא מרשותו וישתמש בו הקונה; ואף שהמעשה לא מועיל ע"פ דין, ונשאר שלו, ובטל הצד הראשון, מ"מ הצד השני נשאר, וכל זמן שלא חוזר בו, נשאר רצונו שיהיה לקונה, והקונה יכול לזכות ע"פ רצון זה וא"צ גילוי חדש של רצון; שהרי מה שא"א להקנות דבר שלא בא לעולם היינו שמעשה ההקנאה לא מועיל, אבל גילוי רצונו מועיל שהקונה יכול לזכות מחמתו, מפני שעל הרצון לחוד אין חסרון שלא בא לעולם; ולכן אם תפס הקונה את פירות הדקל, כך שזכה בהם ע"י מעשה שקונים בו מהפקר, תפיסתו מועילה. הוא מסביר[64] שזאת כוונת הגהות אשרי, שזוכה כמו מי שקונה מהפקר או ע"י יאוש, בלי דעת אחרת מקנה, שכיון שבשעת ההקנאה רצה שהקונה יזכה, ולא מקפיד על מה שהקונה נוטלם, זוכה עכשו כמו מי שזוכה ע"י יאוש והפקר, מפני שכל שאין עיכוב מבעל החפץ, יכול אדם לזכות בחפץ כמו אילו בעל החפץ התייאש; ודוקא במקרה של אסמכתא המלוה אינו יכול לזכות בפירות בגלל הרצון שבעבר, מפני שיש איסור ריבית, ויש אומדנא שעל אופן זה בלי קנין דמעיקרא, הלווה לא רוצה שיטול משלו כלום. על פי זה הוא כותב שבפירות דקל מועיל גם אם המוכר לא ראה אותו לוקח את הפירות, מפני שהוא קונה בגלל רצונו המקורי של המוכר, ואין לומר שהטעם שתפיסת הקונה מועילה הוא מפני שהמוכר ראהו לוקח את הפירות ושתק, שהרי זה טעות, שחשב שהם שלו מחמת ההקנאה הראשונה, ולכן שתק, ואילו ידע לא היה שותק. מצד שני הוא כותב לאור הסברו, שאם לא היה גילוי רצון של הנתבע שהתובע יקבל את הכסף, התובע לא זוכה מטעם יאוש, כגון אם ב"ד חייב את הנתבע לשלם, ושילם, והתברר שב"ד טעה[65].

מהרי"ח[66] מיישב את הקושיה מקנין בטעות, שדוקא קנין בטעות חוזר מפני שהממון עדיין בידו ובטעות הקנהו[67]. ר' צבי הלפרין[68] מבאר את כוונתו, שדוקא קנין בטעות חוזר מפני שהממון עדיין ביד מי שעשה את הקניין, אלא שהקנהו לחברו (בקניין סודר, לדוגמה), ובזה לא שייך יאוש מפני שהממון עדיין ברשות בעליו, והקנין בטל מפני שהיה בטעות.

ר' אלחנן וסרמן[69] מיישב את הקושי מקניין בטעות בדרך אחרת: שבכל קניין יש הוצאה מרשות לרשות ולכן אינו מועיל בטעות, ובמחילה אין הוצאה מרשות לרשות ולכן היא מועילה גם בטעות. הוא עומד על כך שנימוק זה מגביל את תוקפה של מחילה בטעות (לדעת רש"י) למחילת חוב ממש; וזאת אף שכפי שכבר הערנו, לעיל 2 (ד), הסוגיה כוללת תחת חופתה של "מחילה בטעות" גם מצבים שאינם מחילת חוב ממש אלא הקנאה.

מהרי"ח[70] הסביר שמחילה בטעות שונה מהקדש בטעות, מפני שבהקדש צריך שיגמור בלבו, והרי לא גמר בלבו אלא טעה. ר' צבי הלפרין[71] מבאר את כוונתו, שמאחר שצריך קנין בהקדש, צריך לזה גמירות דעת, ואם טעה אין גמירות דעת, לכן הקדש בטעות חוזר.

ר' ניסן אלפרט[72] מבאר שרש"י סובר שדוקא קנין בטעות והקדש בטעות בטלים, מפני שכדי ליצור קנין או הקדש צריך דעת גמורה, ובדבר שנעשה בטעות, נחשב כאילו התנה שעושה את הפעולה המשפטית בתנאי שמצב הדברים הוא כפי שהוא חשב שהם, ואם מתברר שלא כך היה, התנאי מבטל את חלות הפעולה, ולכן בקנין או בהקדש, שיש בהם מעשה חיובי שפועל, הטעות עוקרת את תוצאת הפעולה; אבל מחילה היא רק סילוק תביעה[73], שהחוב קיים רק כל זמן שיש תביעה עליו, אבל אם מוחק מלבו את התביעה, ממילא אין חוב[74], ומאחר שהיא רק מעשה של מחיקת תביעה ולא פעולה שיוצרת[75], התנאי לא יכול לעקור את המעשה כאילו לא נעשה[76]. תמיד יותר קל להרוס דבר קיים מליצור דבר חדש. צריך לסייג הסבר זה, שכן ברור שאדם יכול להטיל תנאי במחילה, כגון שמחילתו תחול רק אם יארע אירוע מסוים, אלא שהמוחל יכול לחזור בו עד התקיימות התנאי[77]. הרי שיש תוקף לתנאי מפורש לבטל את פעולת ה"הריסה", אף שקל להרוס, בדרך כלל. עם זאת, יש מקום לומר שתנאי מכללא כמו זה שנוצר כשהיתה טעות, אינו חזק דיו כדי לבטל מחילה. זאת משום שמידת גמירת הדעת הדרושה כדי לקיים מחילה, היא פחותה ממידת גמירת הדעת הדרושה כדי לקיים פעולה משפטית חיובית.

(ג) יישוב הסוגיה בבבא בתרא - מי שלא ידע שהוא מוחל על חיוב כלשהו

הראשונים[78] מיישבים את סוגיית ב"ב, שהמחילה בטעות שם אינה מועילה, אף לשיטת רש"י שמחילה בטעות בדרך כלל מועילה, מפני שהשכן לא ידע שרב ענן נוטל משהו מממונו, ומאחר שלא ידע שהוא מוחל, אינה מועילה, כמו שנאמר בתלמוד ב"מ דף נא ודף סו לענין אונאה, וכתובות נו ע"ב לענין כתובה ממטלטלין, ודוקא אם המוחל יודע מה שהנמחל נוטל מממונו אלא שחושב שזכה בו הנמחל מן הדין, כמו פירות דקל והמקרה באסמכתא, שם מחילה בטעות מועילה (אם אין בעייה של ריבית).

נראה שטעם הדבר שאם לא ידע שהוא מוחל, המחילה בטלה, הוא שכאן בכלל לא התכוון למחול, ומה שאמר שהוא מוחל היה "פיטומי מילי", מלים שאמר אותן מתוך מחשבה שהן חסרות משמעות, רק כדי לצאת ידי חובה[79], ומאחר שמראש לא התכוון שתהיה לדבריו משמעות משפטית, אכן אין להם משמעות משפטית, וזה שונה ממקום שהתכוון באמת למחול, אלא שהסיבה שמחל היתה מוטעית, ואז לרש"י המחילה קיימת.

ר' צבי הלפרין[80] מבאר על פי שיטת מהרי"ח שמחילה בטעות קיימת מטעם יאוש - אם לא ידע שהוא מוחל, אין לו הרגשת הפסד ואין מצב של יאוש.

המושג "לא ידע דמחל" טעון הבהרה. לדוגמה, מדוע באונאה נחשב לא ידע דמחל, ובפירות דקל נחשב שידע, הרי גם בפירות דקל המוכר חשב שהפירות שייכים לקונה, ולא מחל שום דבר שלו[81]?

ר' חיים סופר[82] מבאר, שבדוגמאות שמנינו שלא ידע ומחל, לא היה למוחל מקום לשאול חכם אם באמת חברו זכה משלו, שהרי גם בסופו של דבר התברר שלא היתה לו טעות הלכתית אלא עובדתית, לכן המחילה לא מועילה, מפני שלא ידע אם יש לו דבר שייתכן שמחילתו תפעל עליו; אבל בפירות דקל, היה צריך לשאול חכם, האם מועילה המכירה, וכיון שלא שאל, הראה שמחל, אף שמחילתו נבעה מטעות[83].

ר"א ארלנגר[84] הסביר ע"פ דברי ר' חיים מבריסק[85], שבאונאה כל התשלום ששולם נחשב דמי המקח, וחיוב החזרת העודף הוא חיוב חדש שהתורה הטילה; וכאן המתאנה לא ידע על החיוב החדש הזה, א"כ לא ידע שיש כאן שום ממון שלו ביד המאנה, שהרי הכסף שנתן באמת היה כולו בעד המקח, אלא שאילו ידע שהתאנה, היה גובה את החוב הנפרד מהמאנה, ולכן אומרים שהמחילה על החוב הנפרד אינה מחילה, שהרי גם מי שמוכן לקנות ביוקר אם זה המחיר האמיתי, מכל מקום אם התורה נותנת לו זכות לקבל חלק חזרה, ודאי ירצה לקבלו, אלא רק משום שלא ידע, הוא לא דרש. לעומת זאת, בפירות דקל, המוכר חשב שהמכר חל ואינו יכול לחזור בו, א"כ סילק דעתו ממה שידע שהיה שלו; וגם אם הקונה אכל את הפירות, מועילה מחילת המוכר על חיוב הקונה לשלם על מה שאכל, אף שהמוכר חשב שהקונה אכל משל עצמו ושאין בזה גזל, ולא ידע שמחל, והטעם הוא, שידע שהפירות היו שלו, וסילק דעתו מהם, וכלול בזה כל חיוב שיבוא מכח הפירות, שלפי המצב שהיה לפני המכירה היה ראוי האוכל להתחייב; משא"כ באונאה שהמכירה היתה תקפה, ועל החפץ אין סילוק דעתו, מפני שהוא באמת מכור, וכל הדיון הוא על החוב להחזיר את העודף, וחוב זה לא נודע לו מעולם.

ר' ניסן אלפרט[86] תירץ, שמחילה היא ויתור האדם על זכותו או על תביעתו, אבל אם אינו יודע בכלל שיש לו תביעה, לא שייכת מחילה; ובאונאה לא ידע שנתאנה, וחושב שמה ששילם הוא דמי המקח, ולכן אין מה שימחל; אבל במוכר פירות דקל, כשבאים לעולם הוא מתחיל להתחרט על המכר, מפני שהם כמין אחר ממה שמכר, והוא מרגיש כאילו לא מכר את הפירות הללו, וכשבא הקונה לקחת את הפירות, המוכר חושב בלבו שצריכים לשאת ולתת שוב על המכר, אלא שמתגבר על מחשבותיו מפני שהוא חושב שהקונה צודק בדין; א"כ יש כאן תביעה ומחילה, ולא היתה טעות בעצם הדבר המחול, מפני שבאמת מחל על פירותיו, והטעות היתה רק בסיבת המחילה. אולם הסבר זה נראה מאולץ.

שאלה דומה יש לשאול לגבי המקרה של מכירה באסמכתא - מדוע נחשב שידע ומחל (אלא שהמחילה בטלה בגלל איסור ריבית), הרי המוכר-הלווה חשב שהמכר היה תקף, והפירות שצמחו בקרקע שייכים לקונה מתחילת ברייתם, א"כ הוא בגדר לא ידע דמחל?[87] ר"א ארלנגר[88] תירץ שכיון שהפירות צמחו בקרקע שהיתה שלו, נחשבים גם הם שהיו שלו, וסילוק דעתו מקרקעו גרם שדעתו מסולקת מהפירות, לכן זה כמחילה על הכל יחד, קרקע ופירות.

נראה שמחמת קושיה זו, מהר"ם[89] פירש את הטעות בפירות דקל בדרך שונה מהמקובל - לא שחשב שמועילה מכירת דבר שלא בא לעולם[90], אלא הכל יודעים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ובכל זאת היה מוכן שהמכר יהיה קיים, וזוהי מחילה, אבל המחילה היא בטעות, שמראש לא חשב שיחזור בו בסוף, והוא מסביר שמפני תקנת השוק המחילה קיימת, כיון שדרך מקח וממכר בכך. לפי הסברו מובן מדוע זה בגדר "ידע דמחל" - הוא ידע שמן הדין הפירות שלו, ובכל זאת מחל; ובאונאה אף שדרך מקח וממכר הוא, שאי אפשר לשלם בדיוק את דמי החפץ, מכל מקום מחזיר אונאה מפני שלא ידע דמחל - מפני שהוא חשב שזה המחיר האמיתי, ובאמת אינו כך[91]. אבל יוצא מדברי מהר"ם, שאם בשעה שמחל אכן לא ידע דבר שהתגלה לו אח"כ, נחשב לא ידע דמחל, והמחילה בטלה - שלא כרש"י. אבל ייתכן שהוא מפרש גם בדעת רש"י שמחילה בפירות דקל מועילה רק מפני שלא נתגלה לו אח"כ דבר שלא ידע, ורק אז המחילה קיימת, ונמצא שגם לרש"י מחילה בטעות בדרך כלל בטלה[92].

4. שיטת רבנו תם: בדרך כלל מחילה בטעות בטלה

רבנו תם[93] מפרש, שבדרך כלל מחילה בטעות לא מועילה, וזה הטעם באסמכתא; ובמוכר פירות דקל, זאת לא מחילה בטעות, מפני שהוא לא רוצה לחזור בו, כדי לעמוד במהימנותו[94], ויש להניח שגם אילו ידע שהמכר בטל, לא היה חוזר בו. מתוך פירושו הוא נאלץ להידחק בפירוש הסוגיה, ולומר שמה שרבא הקשה מאונאה, באמת לא קשה, שהרי הדין ששם מחילה בטלה מתאים לכלל שמחילה בטעות בטלה, אלא רבא הקשה כך מתוך הבנה מוטעית שרב נחמן סובר שמחילה בטעות מועילה; וגם מה שרב נחמן השיב לו מאילונית אינו ראיה לדבריו (של רב נחמן), שהרי אדרבה, לרב נחמן הכלל הוא שמחילה בטעות בטלה, ואילו באיילונית המחילה תקפה; אלא, רב נחמן הביא את הראיה לפי טעותו של רבא[95].

וכך יסביר רבינו תם את ההבחנה שעושה הסוגיה בין אסמכתא לפירות דקל: במקרה שהמכר בטל מטעם אסמכתא, לא אומרים שהמחילה תהיה קיימת משום שהלווה רוצה ליקום בהימנותיה, מפני שהרי מראש התחייב למלווה בגוזמא או במה שאינו בידו לקיים, ולא רצה באמת למכור, משא"כ פירות דקל, שאכן רצה למכור[96], לכן אומרים שרוצה ליקום בהימנותיה[97].

החידוש של רבינו תם, שבמקרה של פירות דקל התפיסה מועילה מפני "ליקום בהימנותיה", מוליד נפקות הלכתית שם. לפי הפירוש המקובל, של רש"י, שהתפיסה מועילה מפני שהמוכר מוחל, התפיסה מועילה רק אם המוכר ראה את הקונה לוקח את הפירות, ושתק; משתיקה זו אנו מסיקים מחילה מכללא[98].

לעומת זאת, לפי רבנו תם, שעיקר הטעם הוא ליקום בהימנותיה, גם אם לא ידע המוכר שאכל הקונה את הפירות, הוא מקנה לו מטעם זה[99].

יש מן האחרונים מי שיצר שיטה שמחברת את שיטות רש"י ורבינו תם, להכשיר את המחילה במצבים רבים יותר. ר' רפאל ידידיה שלמה צרור[100] מדייק מלשון תשובת הרשב"א[101], שפירש את דין תפיסה בקניית דבר שלא בא לעולם, מטעם שכל מחילה בטעות מועילה, כדעת רש"י, וממילא גם השולחן ערוך[102], שמביא את תשובת הרשב"א, סובר כרש"י. מצד שני, הרשב"א[103] פסק בסתם את דינו של רבנו תם (שהבאנו לעיל, פסקה 2 (ד)), שהמוכר שטר חוב בלי כתיבה ומסירה כדין, והקונה גבה את החוב מהלווה, אינו חייב להחזיר למוכר את מה שגבה, משמע שסובר שגביית הקונה מהלווה מועילה גם אם לא ידע המוכר שהקונה גבה (אף שאז אין מקום לנימוק של מחילה), והיינו מטעם שרוצה "ליקום בהימנותיה"; וכן השולחן ערוך[104] פסק את הדין של רבנו תם במוכר שטר, ובשם "יש מי שאומר", כתב שזה רק אם ידע המוכר שגבה הקונה, משמע שהוא עצמו סובר את הטעם של מהימנות.

משום כך הוא כותב[105], שהרשב"א והשו"ע סוברים גם כרבנו תם, שמועיל הטעם של מהימנות, במקום שלא שייך הטעם שמחילה בטעות מועילה, מפני שמצאנו כבר בב"מ טו ע"ב שמתחשבים ברצון האדם "ליקום בהימנותיה"; אבל הם חולקים על רבנו תם במה שפירש את דין דבר שלא בא לעולם מטעם מהימנות, מפני שיותר נראה להם שהטעם הוא משום מחילה בטעות[106]; ולכן כשיש מקום לטעם שמחילה בטעות מועילה, היא מועילה גם כשאין טעם של מהימנות, ויש לכך נפקות, לדוגמה, בדיני נזקי שכנים, שבדרך כלל מועילה בהם חזקה אם הניזק ידע ושתק, ואינו יכול לטעון שמה ששתק הוא מפני שלא ידע, מפני שמחילה בטעות מועילה[107].

5. שיטת הגאונים

בשאלה היסודית איך לפרש את "הכא הלואה התם זביני", נראה שהגאונים מפרשים כרש"י, שהרי הם מסתמכים על השיקול שיש איסור ריבית. כך בגנזי קדם[108]: "ומפרקינן התם זביני הכא הלואה רבית היא, ואע"ג דאכל מלוה פירי לא הויא מחילה, דאסירא בה לוה ומלוה, אבל זביני רשאה לאחולי ואית ליה למהדר ולא הוה ידע דהוה ליה למהדר, כמה דלא הדר מחילתו מחילה אע"ג דבא טעות". וכן בתשובה של רב האי[109]: "וכי אמרינן לא הויא מחילה בדברים ידועים כגון... אי נמי כגון רבית דאסרה רחמנא, ואפילו מאן דיאדע לית ליה לאחוליה[110] וכל שכן מאן דלא יאדע".

כלומר, בדרך כלל מחילה בטעות קיימת, ורק כשיש ריבית, המחילה בטלה.

אבל בהסבר הנקודה מדוע בפירות דקל מחילתו מועילה, נראה שהגאונים מפרשים בדרך שונה מזו שהבננו עד עכשו: שייתכן שגם אילו ידע המוכר את האמת, היה מוחל בלב שלם; שלא כפי שהבננו עד עכשיו שברור שטעה, ובכל זאת המחילה מועילה. כך עולה מתשובה שקובעת עיקרון, שבמחילה בטעות, אם לא ברור שהמחילה נבעה מתוך טעות, המחילה קיימת (חידוש זה הובא בטור, כפי שנראה להלן, פסקה 6).

שני אחים שירשו קרקע מאביהם וחלקוהו, ונפל לאחת מהן הצד החיצון ובו אמת המים קבועה שממנה היה אביהם משקה את כל הגן, והעביר בעל הצד הפנימי על החיצון המים כדרך שהיו עוברין בראשונה בחיי אביהן. לימים מועטין עמד בעל החיצון וסתם פי האמה ולא הניחו להעביר המים עליו, או[112] באו לבית דין וטען בעל הפנימית ואמ' כי העביר המים בפני אחיו כדרך שהיו מעבירין בחיי אביהן והוא שותק ולא מיחה בו... יליף לן מרן דינא מאי, ואם יש הפרש בכמו זו החזקה בין מי שאומ' לא שתקתי אלא על מנת שאם ארצה אני מונע, ובין מי שאמ' לא שתקתי אלא משום שלא ידעתי כי יש לי למנוע, ועכשיו נתברר לי מה שאמרו רבותי', הריני מונע כי מחילה בטעות היתה, או לא.

התשובה מתחילה בקביעה מסברה שאם לא ידוע האם היתה טעות, המחילה קיימת:

ולענין מאי דאמריתון אי אמ' האי דשתיקי דלא הוה ידענא דלית ליה מן דינא, השתא דידיעת לא שביקנא ליה, מי האויא מחילה בטעות ובטלא. לא מהני הדין מימרא. חדא מי יאמר דכי דקאמ' [=דכדקאמר כן הוא] ומנא ידעינן דלא הוה ידע, וכל מאן דצריך למחויי ולא ממחי בטלא זכותיה, אי אמ' לא הוה ידענא מי מהני ליה מידי[113].

אח"כ הוא מבאר שמה שנאמר במקרה של רב ענן שהמחילה בטלה, הוא מפני שהיה ברור שהמחילה נבעה מטעות:

הא אשכחן מחילה בטעות דהויא מחילה. וכי אמרינן לא הויא מחילה בדברים ידועים כגון ההיא דאמרינן התם, רב ענן שקל בדקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דלאו דיליה, אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר... כגון האיי דמוכחא מילתא דאי הוה ידע דארעיה היא לא אקנייה וחושבאניה דארעא דמארה היא ואפילו[114] מחילה ליכא[115]. ודאמיא כמעשה דהנהו גינאיי[116] דחשב דאית עליה בחושבאנא וקבליה למארי ארעא בטסקא וקנו מיניה, ומוכחא מילתא דליכא הכא מחילה ואפילו בטעות.

ואח"כ הוא מסביר שמה שבפירות דקל המחילה קיימת הוא מפני שלא מוכח שהיה בטעות:

אבל מאי דלאו אסורא היא[117] ולא מוכח[118] אילא כהדין עניאנא דאיפשר ויפה שמוחל לאחיו העברת המים אעפ"י שאין לו לאחיו מן הדין, הויא מחילה אע"ג דלא הוה יאדע[119], דכי [=דהכי] אמרינן התם, אמ' רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכת' לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי, אקשינן למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמ' רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו... ואמר רב נחמן [וכו'] מודינא דאי שמט אכל לא מפקינן מיניה ופריקנן הכא זביני התם הלואה, והא האי[120] אע"ג דלא הוה ידע דאית לן מן דינא למיהדר, מאי דאשתמיט כבר אחליה, הכי הָדֵין אח בהעברת המים [121].

ועל פי זה הוא מסביר את דין אונאה, בשונה מפירוש הראשונים: "ואמרי' בתרה, אמ' רבא הוה יתיבנא קמיה דרב [נחמן] ובעי דאותביה אונאה, הרי אונאה דמחילה בטעות הוא [ו]לא הויא מחילה, דאונאה לא הויא תיובתיה אע"ג דקא שתיק בטעות כדאיכא שתות אונאה דמוכחא מילתא דאי הוה ידע לא הוה שאתיק והיכא דלא מוכחא מילתא הכין, הויא מחילה". כלומר, באונאה המחילה בטלה מפני ש"מוכח" שנבעה מטעות. כנראה, ההסבר הוא שבאונאה ברור שלא ידע קודם את המציאות (כלשון הגמרא "לא ידע דמחל"), ואילו בפירות דקל ובענין האחים עם המעיין אולי ידע את הדין שיכול לחזור בו[122].

פירוש זה בסוגיה אומר למעשה שכשהסוגיה מדברת על מחילה בטעות (חוץ מבאונאה), מדובר שאין ודאות שהיתה טעות, אלא שהמוחל טוען שהיתה בטעות. יש בפירוש זה מן הדוחק מבחינת לשון התלמוד "מחילה בטעות" (ויש להניח שלכן הראשונים לא פירשו כך), אבל מבחינה מציאותית, דווקא מתקבל על הדעת לומר שבפירות דקל ובמקרה של אסמכתא, לא היתה ודאות שהיתה טעות, שהרי ייתכן שבאמת ידע את הדין.

את הנימוק לכך שהמחילה קיימת כשהטעות אינה מוכחת, ניתן ללמוד מתשובה אחרת של הגאונים. הגאון נשאל[123] על ראובן ושמעון, שהיו ביניהם טענות וטענות שכנגד, ובעלי בתים פישרו ביניהם, וראובן מחל לשמעון על תביעותיו, אבל למחרת שמעון תבע את ראובן, ואמר "מחלת לי את חיובי כלפיך, ונשאר רק מה שאתה היית חייב לי". הפשרנים לא כתבו בשטר הפשרה שלא תהיה לאף אחד תביעה על חברו, מפני שהיו בטוחים שכשראובן ימחל לשמעון, שמעון לא יתבע אותו. בכל זאת ראובן אומר "מחלתי לו רק על דעת שלא יוכל לתבוע אותי", וגם הפשרנים אמרו, שלא התכוונו שימחל ראובן ושמעון ימשיך לתובעו, אלא חשבו ששמעון יחזיק לו טובה על מחילתו וימחל גם הוא, וטוענים שהמחילה היתה בטעות. אבל הגאון פוסק[124] שמחילת ראובן תקפה, ושמעון עדיין יכול לתבוע כיון ששמעון לא הטעה אותם ולא הבטיח להם; ומה שראובן מחל על דעת ששמעון ימחל, הוא דברים שבלב, ומחילתו קיימת, ומה שטעות מבטלת מחילה הוא רק בטעות בדין, אבל כאן טעה רק בעצה ההוגנת לו, שלפני שמחל, היה צריך לעשות קניין עם שמעון שימחל לו. פסיקה זו צורמת במבט ראשון, שהרי ההגיון אומר שדבר שנעשה בטעות אין לו תוקף, כפי שטען ראובן; ואמנם סוגיית ב"מ אומרת ההיפך, אבל הגאון לא ציין סוגיה זו כמקור לפסיקתו. כנראה, העקרון שמאחורי פסיקה זו[125] היא שהטעות אינה מוכחת, ולכן היא דברים שבלב, שאינם דברים[126]. אמנם קשה להבין מדוע זה לא נחשב מוכח, שהרי לכאורה ברור שכשעושים פשרה, כל צד צריך לעשות את חלקו, וכל צד עושה את חלקו על דעת שהצד השני עושה. כנראה, הנסיבות היו כאלה שהותירו מקום סביר לאפשרות שראובן היה מוחל גם בלי מחילת שמעון.

על פי עיקרון זה, ההבחנה בין כשמוכח שטעה לכשלא מוכח, אפשר להסביר כמה תשובות של הגאונים שבהן הם פוסלים מחילה בטעות.

...ושטוען שוב (שמתחלה) [שמחילה] שמחל לו ראובן ופשרה שעשה עמו קיימת היא כשאר כל מחילות ופשרות - מחילה זו אינה דומה לשאר מחילות, ופשרה זו כשאר פשרות, מפני שהעושה פשרה עם חבירו ומקבל[128] ממון מה שמקבל, ואח"כ נתגלה שאין לו עליו[129] כלום אפילו חיוב שבועה, אלא דברים מעולם שאין בהן הועלה [=תועלת], זו וודאי מחילה בטעות היא, ויש בה טעות משני צדדים: טעות המקבל, שאילו ידע שאין לו על חברו כלום כיון שהוא תלמיד חכם ויש (בן) [בו] יראת שמים לא היה פושט ידו ליטול ממון שאינו שלו, וטעה הנותן, שאילו ידע שאינו חייב לחברו כלום לא היה מפקיר ממונו בידים, דלא עביד אינש דשיודי זוזי בכדי, הלכך דומה מחילה זו לאותה של רב ענן, דא"ל רב נחמן מחילה בטעות הואי, אנת גופך אי הות ידעת מי הוה עבדת, כי היכי דאנת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע. ואפילו קנו מידו על כך - קנין בטעות[130].

ב) בגנזי קדם[131] נאמר: "[שאלה]. על מי שתבע חבירו בממון, ולא היה יודע שיש לו עדים כתביעתו (נעשה) [ועשה] לו פשרה במקצת הממון ולא הזכיר בפשרה, אפילו באו עדים לאח"כ אין לו לחזור בו? תשובה, כשיבואו עדים ואמר אלמלא הייתי יודע שהיו לי עדים לא הייתי עושה פשרה, הדין עמו משום דהויא בטעות".

ראובן ושמעון שעשו שותפות זה עם זה, לאחר זמן כפר ראובן לשמעון בממונו ובשותפות שלו, ונכנסו לפני ב"ד ולא היה לשמעון ראיה וחזוק לדבריו, כיון שראה כן עשה פשרה עם ראובן ומחל אצלו כל תביעות וכל טענות בעולם, וקנו מהן כל אחד ואחד לחברו על כך, ולזמן יצאו עדים ברורים וראיות ברורות לשמעון על ראובן שמחוייב לו ממון מחמת אותה שותפות, האיך הדין, יוכל שמעון לבטל אותה פשרה או לא. [תשובה] כך נראה לי ששמעון זה שמחל אותה מחילה לראובן מחילה בטעות היא ואין שוה כלום, שדבר זה אומדן דעת' דשמעון זה כיון שראה שאין לו עדים ולא ראיה אמר בעצמו מוטב אעשה פשרה עמו ואטול ממנו מקצת ממוני ואל יאבד ממוני כולו, ואילו היה יודע שיוצאים לו עדים וראיות ברורות כמו שיצאו לא היה עושה פשרה עם ראובן, ומשום דאזלינן בתר אומדן דעתן, דתנן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה, ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כתבו לאחר, ש"מ, אמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא, אלמא אומדן דעת הוא הלכה היא, ואע"פ שמפורש בשאילה שקנו משמעון וקיי"ל בעלמא אין לאחר קניין כלום וכך היא הלכה, כאן משונה הוא ודומה לקנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר, דאמרינן הנהו גנאי דעביד חושבנא בהדי הדדי כו', הדין שמעון נמי אילו היה יודע שמוצא עדים או ראיה לא היה עושה פשרה.

ד) בתשובה רביעית[133] נאמר: "שאלה, שני שותפים שנשתתפו, ופרשו זה מזה ומחלו כל אחד לחבירו כל שבועה וגזירה וכל דין וקנו מידם על זה, ואח"כ עמד אחד מהם ותובע על חבירו, מה הדין? תשובה: אם אומר שטעיתי בחשבוני וקנין בטעות הוה, יכול לחזור".

ה) מהרי"ק[134] מביא תשובה של גאון אחד, על יתום שמחל למישהו על ממון אביו כאשר לא היה ידוע מה אותו אדם היה חייב לאביו, ופסק: "כיון שלא הכיר בשעת מחילה באותו מקום שנעתק לשם מה שהיה אצל שמעון ממון אביו שנשא ונתן בו כו', וסמך על המורשה שהרשה לגבות ממון אביו ממנו וכו', וחקר אחריו ונכה לו ממנו כל זכות המגיע לו עליו דאגב העלמות אלו עשה אותו מחילה, אין לך מחילה בטעות גדולה מזו ויכול לחזור ולבטל המחילה".

לכאורה לא מובן, מדוע בחמש התשובות הללו, הגאונים פסלו את המחילה, הרי ראינו שהם סוברים כרש"י שבדרך כלל מחילה בטעות תקפה, חוץ מבמקום שיש ריבית? התשובה היא, שבמקרים אלו היה מוכח שהמוחל טעה, וההבחנה בין שיש ריבית למקרים האחרים היא בתוך קבוצת המקרים שלא מוכח שטעה.

בתשובה נוספת נפסק שהמחילה בטלה, והמשיב מדגיש שהטעם הוא מפני שמוכח שטעה. התשובה[135] עוסקת באחים שחלקו ירושה, ונתנו לאחד מהם פי שניים מפני שחשבו שהוא הבכור, ואח"כ התברר שאינו בכור. בתשובה נאמר:

אבל אם לא פרשו כך[136] או כיוצא בו דברים ברורים, הרי הדבר מוכיח שלא מחלו - אלא אם יש יתרון בשום מה שעולה זה יתר ממה שחשבו או כיוצא בטעות זו או אפילו הכחיד דבר שלא נגלה להם והיה להם להשביעהו ומחלוהו[137]. אבל מה שנתנו לו בפרהסיא כמדומין שהוא לו באמת ונמצא שאין לו, לא מחלו, ושתיקתם (ומחילה סתם) [ומחילתם] מחילה בטעות היא, כההיא דאמרי התם רב ענן שקל בידקא בארעיא אזל אהדר גודא בארעא דלא דיליה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר ואמרינן בה והא אחיל ליה דאתא סייע בתבנא בהדאי אמר ליה ההיא מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת הכי [כי היכי] דאנת לא ידעת הוא נמי לא ידע, וכל שכן דבר זה שהוא מוכיח כי בפירוש בתורת בכורה נתנו לו[138], והקנין שקנו מידיהן לא מהני כי קנין בטעות הוא כמעשה דהנהו גונאי[139].

פרטים נוספים מדברי הגאונים בדיני מחילה בטעות: באחדות מהתשובות הנ"ל כתבו שמחילה בטעות בטלה גם אם עשו על כך קניין[140].

אם התנו בפירוש שהמחילה תועיל גם אם יתברר שטעו: אחד הגאונים נשאל[141]: "[שאלה]: ראובן ושמעון ולוי חלקו ירושה מאביהם, ונטל ראובן שני חלקים בחזקת שהוא בכור, לאחר זמן נתברר שאינו בכור, מהו שיחזרו האחים ויתבעו ממנו החלק שלקח בבכורה ואע"פ שקנו מהן כי מחל כל אחד לחברו[142], יחזרו ויוציאו ממנו את חלקם ויהיה קנין טעות, או לא". והתשובה: "דבר ברור הוא שאם כך אמרו במחילה שמחלו לו, שאפילו מתברר שאינך בכור הרי מחלנו לך מה שנטלת מוסף עלינו, הרי מחלו ומחילתם נכונה ואין להם לחזור". כלומר, מאחר שהמוחל אמר מראש שהוא רוצה שתהיה למחילתו תוקף גם אם יתברר שטעה, המחילה קיימת גם אם טעה (בענין זה נחלקו ראשונים ואחרונים, כלהלן פסקה 9).

כמו כן, בתוך נוסח שטר מחילה כללית של רב האי[143] נאמר: "מחלתי לו כל טעות וכל פשרה בכל מה שהיה בינינו מעולם ועד עכשו[144], בין מה שאני יודע ובין שאינני יודע, בין שהתגלה בין שלא התגלה". מהלשון משמע שאם כתב כך, המחילה מועילה גם אם התגלה אח"כ משהו שלא ידע קודם, שאם לא כן, מדוע הורה רב האי לכתוב מלים אלה? עוד כותב רב האי[145], שבמחילת דבר לא ידוע כגון ירושה או שותף או אריס (שהסכום לא ידוע), אם מחל לו גם על השבועה וגם על הממון, נפטר לגמרי, אם כתב לו "מחלתי לפלוני כל מה שתבעתי ממנו מחמת אבי או מחמת השותפות שהיתה בינינו"; וצריך לכתוב "מחלתי לו מחילה גמורה שרירה וקיימת" וכו'. מחילה כזאת שאינה קצובה, יש במשמעותה גם זכויות שלא ידוע למוחל עליהן כרגע, כך שהמחילה היא בטעות, ומכל מקום היא מועילה כיון שמשמעות מחילתו היא גם על זכויות מסוג זה[146].

תשובה בעייתית: בהלכות גדולות, הלכות נידוי[147] יש פסק שמצוטט הרבה בראשונים, ונימוקו אינו ברור. וזה לשונו:

אדם שתפס בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו, ואמר להם, ממון [היה] בבית אבי ולא מצאתי אותו, ופסקו עליהם[148] שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט, והחל [=ומחל] להם את השבועה וקנו מידו, אי קנו מידו בלשון הזה, שנטלתה ממון זה והחלת כל שיש לך, אע"פ שנתגלתה עליהם ממון אביו - מה שעשה עשוי שהרי החל להם. אבל אם כלשון הזה קנו מידו, שנטלת ממון זה והחלת שבועתך, ולאחר מיכן נתגלתה עליהם ממון בית אביו - שבועה החל, ממון לא החל, ומחזיר מה שנתן[149] ומחזירים מה שנתגלתה עליהם וחזרה שבועה למקומה[150].

לכאורה, הפסק (בחלקו הראשון) אינו מובן: מדוע המחילה קיימת "אע"פ שנתגלתה עליהם ממון אביו", הרי אילו ידע שהממון של אביו בידם, לא היה מוחל להם? מהרי"ק[151] הסביר שטעמו הוא מפני שהיה יכול לברר את האמת, ע"י שיעמוד על זכותו לקבל מהם שבועה, וכיון שלא בירר, הוא גרם את ההפסד לעצמו, ולכן המחילה לא בטלה[152].

תשב"ץ[153] ביאר על פי שיטתו (שנביא להלן, פסקה 12 (ה)) שמחילה בטעות בדרך כלל קיימת, אא"כ היתה ריבית או שמישהו אחר הטעה אותו, וכאן הוא טעה מעצמו.

ר' יעקב מליסא[154] הסביר, שהלכות גדולות מדבר במקרה שאח"כ נתגלה ממון שהתובע עצמו לא ידע עליו לפני כן, וא"כ לא היתה טעות בפשרה שנעשתה על סמך נתונים שלא השתנו[155].

הסבר אפשרי אחר הוא שהמחילה קיימת מפני שהמוחל קיבל "דבר מועט" תמורת המחילה; בפסקה 12 (ב) נראה שנחלקו הפוסקים האם מחילה בטעות קיימת אם המוחל קיבל תמורה בעדה. הסבר אחר: המחילה קיימת מפני שלא מוכח שהיתה טעות, מפני שהוא ידע שיש סיכוי שימצא ראיה לטענתו, ומכל מקום הוא מחל, ואולי היה מוחל גם אילו ידע שימצא ראיה[156].

הסבר אחר נותן ר' חיים אריה כהנא[157]: המחילה קיימת מפני שהמוחל התנה בפירוש שהמחילה תחול גם אם יתברר שטעה, כפי שראינו שלדעת הגאונים במקרה כזה המחילה קיימת. הוא מבין שהמלים "אע"פ שנתגלתה עליהם ממון אביו" הן חלק מלשון המוחל כשמחל, ולא תיאור המעשה[158].

6. הכרעת ההלכה במחלוקת רש"י ורבנו תם

לא מצאנו הכרעה ישירה בשולחן ערוך במחלוקת העקרונית בין רש"י לרבנו תם.

הרמ"א[159] פוסק שמחילה בטעות בטלה - הרי שפסק כרבנו תם[160].

כמו כן, יש תשובות סתמיות רבות שאומרות שמחילה בטעות בטלה, אף שהן עוסקות במי שידע שהוא מוחל ואין איסור בדבר (כך שאינן נכנסות בכלל החריגים של רש"י). תשובות אלה מובנות רק אם נניח שאין הלכה כרש"י שסובר שבמקרה כזה המחילה קיימת[161]. אם כן הנטייה הכללית בספרות השו"ת היא כרבנו תם, שככלל מחילה בטעות בטלה, פרט לחריגים. להלן דוגמאות.

רבנו גרשום מאור הגולה[162] נשאל על יתומה שהשיאוה אחיה, ונתנו לה מאה דינר, ובתמורה מחלה להם כל מה שראוי לינתן לה מנכסי אביה מדין עישור נכסים. האחים ביקשו שתחזיר להם את הבית שלהם שהיא דרה בו, שהשאילו לה, שהרי מחלה להם, והיא אומרת שכשמחלה מה שראוי לה בעישור נכסים, לא התכוונה שתצטרך להחזיר דבר שכבר יש לה. הוא פוסק שזו מחילה בטעות, מפני שלא התכוונה למחול על הבית, ומחילה בטעות אינה מועילה[163].

הראב"ן[164] נשאל על תובע שחשב שאין לו עדים, ולכן מחל, ואח"כ מצא עדים; והוא פסק, שהמחילה בטלה מפני שהיתה בטעות[165].

מהרי"ק[166] עוסק באחים שירשו את אביהם, ואחד מן האחים התפשר עם שאר האחים שימחל להם על חלקו בירושת אביו תמורת סכום מסוים, וזאת משום שאחיו אמרו לו שלא היו הנכסים מרובים בעזבון, והוא סמך על דברי אחיו, והתברר שטעה ועזבון אביו היה גדול יותר; והוא פוסק שזו מחילה בטעות ואינה מחילה.

לחבר מושב שיתופי נודע שרשויות המס עומדות לקנוס את המושב בסכום גדול, ולכן הודיע לוועד המושב שהוא מתפטר מחברותו במושב, כדי שלא יצטרך להשתתף בתשלום הקנס, והם קיבלו את התפטרותו. נפסק שמה שהסכים הוועד שיתפטר ובכך יופטר מחלקו בתשלום הקנס, זו מחילה בטעות, מפני שאילו ידע הוועד על הקנס, לא היה נותן לחבר להתפטר, ומחילה בטעות בטלה[167].

בפרקים הבאים אדון בפרטי הדינים של מחילה בטעות, מתוך נקודת מוצא זו, שהלכה היא שבדרך כלל מחילה בטעות בטלה, ונראה מהם הסייגים לכלל הזה.

יש מידה של קושי בהעמדת הדברים בדרך זו, שכן כפי שהסברנו לעיל, פסקה 2 (ד), הסוגיה התלמודית אינה עוסקת במחילה במובנה הרגיל, מחילת חוב, אלא בעצם דנה במתנה בטעות. עם זאת, הסוגיה כוללת גם (לפחות) טעות במחילה רגילה, והפוסקים ייחדו את הביטוי "מחילה בטעות" רק למחילה רגילה, ולכן דבריי יבואו בהתאם.

7. אם לא ברור האם באמת טעה

כפי שראינו בדברי הגאונים, מחילה בטעות בטלה רק אם מוכח הדבר שהיתה טעות [168], וטעם הדבר הוא, שאם לא מוכח שטעה, אלא רק המוחל טוען שטעה, אלו דברים שבלב.

מקור אחר בראשונים לעיקרון זה הוא בתשובת מהר"ם מרוטנברג[169]. הוא עוסק באשה שמחלה לבעלה על שיעבוד כתובתה, ואח"כ ביקשה לבטל את מחילתה בטענה שהיתה בטעות, שהיא מחלה מתוך מחשבה שתוכל לגבות חובות שאנשים היו חייבים לה, והתברר שהחובות הללו מקולקלים ואינה יכולה לגבותם. הוא פוסק שבכל זאת המחילה מועילה, ולא משנה מה חשבה בלבה שהרי דברים שבלב אינם דברים אם אין גילוי דעת[170], ומאחר שלא אמרה בפירוש שהיא מוחלת על דעת זה, המחילה אינה מחילה בטעות.

אם כן, הסיבה שהמחילה קיימת אם לא מוכח שטעה, היא מפני שגם אם טעה, טעותו היא דברים שבלב שאין מתחשבים בהם[171]. רק אם מוכח שמחל מתוך טעות, המחילה בטלה גם אם לא אמר בפירוש שהוא מוחל על דעת שהמצב הוא כך וכך, משום שאם ברור לכל שזאת היתה כוונתו, אין זה בגדר "דברים שבלב" אלא "דברים שבלבו ובלב כל אדם", שמתחשבים בהם.

מדברי הגאון ומדברי מהר"ם עולה שאין כאן שאלה סובייקטיבית של נאמנות, האם המוחל נאמן לומר שטעה, אלא גם אם נאמין לו שטעה, זה לא משנה, מפני שאלו דברים שבלב. רק אם מבחינה אובייקטיבית ברור שטעה, המחילה בטלה, משום שאלו "דברים שבלבו ובלב כל אדם"; ולכן בכל מקרה עלינו לבחון בחינה אובייקטיבית, האם הנסיבות מלמדות שטעה, או לאו.

ר' יוסף בן לב[172] מגיע לעיקרון זה בעצמו, שלא על סמך דברי הטור. הוא כותב שמחילה בטעות בטלה רק במקום שיש רגלים לדבר שלא ידע את הדין בשעה שמחל[173]. הוא מסביר, שבמוכר פירות דקל המחילה היתה צריכה להיות בטלה מפני שיש רגלים לדבר שטעה בדין שהרי מכר דבר שלא בא לעולם, אלא שכפי שהסביר רבנו תם, המחילה קיימת מפני שניחא ליה דליקום בהימונותיה. הוא מסביר שאם אין רגלים לדבר, והדבר שקול, אם ידע את הדין או לא, מעמידים את המחילה על חזקתה ולא מריעים אותה לומר שהמחילה היתה בטעות[174]; ואף שב"הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך" חייב, וגם במקרה הזה הרי ידוע שהיה חיוב, וספק אם התובע מחל - באמת זה לא דומה ל"איני יודע אם פרעתיך", שהרי שם הודה הנתבע בהלוואה ואיננו יודעים כלל על פרעון, ולכן אף שהוא מוחזק, חייב לשלם, אבל כאן אנחנו יודעים על מחילה, אבל לא יודעים אם מחל מחמת שטעה בדין, והיא מחילה בטעות. עוד הסביר, שאין מחזיקים אנשים שאינם יודעים הלכה, ואינו יכול לומר "טעיתי בדין", ולכן זה לא כמו "איני יודע אם פרעתיך", שהרי יש ודאי מחילה (אבל יש להעיר שנימוק זה לא שייך בטעות עובדתית).

כדי שיהיה מוכח שהיתה טעות, צריכים להתקיים שלושה תנאים: א) שיהיה ברור[175] שלא ידע המוחל בשעת המחילה עובדה מסוימת, והוא טוען שאילו ידע אותה לא היה מוחל. ב) שיהיה ברור[176] שאילו ידע עובדה זו, לא היה מוחל. ג) שיהיה ברור[177] שמה שחשב בשעת המחילה (וברור שחשב כך, כאמור) אינו נכון מבחינה עובדתית או הלכתית. רק בהתקיים שלושה תנאים אלו, המחילה בטלה בגלל הטעות. אבל אם חסר אחד משלושת התנאים, המחילה קיימת. נחלק את הדיון שלנו על פי החלוקה בין שלושת התנאים הללו.

בתשובת הגאון, נפסק שהמחילה קיימת משום ששני התנאים הראשונים לא התקיימו: ייתכן שידע מראש את ההלכה שאין לאחיו זכות מעבר, ואפילו לא ידע, ייתכן שגם אילו ידע, היה מוחל. בתשובת מהר"ם, התנאי השני לא התקיים.

רוב דיוני הפוסקים בעניין זה הם ביחס לתנאי הראשון, ונפתח בהם.

עיקרון אחד בעניין זה הוא, שאם הנמחל לא ידע את העובדה הרלוונטית, זו אינדיקציה שגם המוחל לא ידע, והמחילה היתה מתוך טעות, והיא בטלה. עיקרון זה מופיע כבר בסוגיית רב ענן (לעיל, פסקה 2 (ב)).

מהרי"ק[178] מסביר שאע"פ שהיה שם דבר שאין עשויים אנשים לטעות בו, מפני שמסתמא היה השכן צריך לדעת מה מקום הכותל הראשון, וזו סיבה להניח שהשכן ידע ולא היתה טעות, מכל מקום נחשב מוכח שלא ידע את האמת, וזו מחילה בטעות, מהטעם שאומר רב נחמן "כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע".

עיקרון זה משמש גם בתשובה של הרשב"ם[179]. הוא נשאל על אדם שהתחיל לבנות על גבי החומה המפסיקה בינו לבין שכנו, ושכנו טען "קא מרעית לאשיתאי", והבונה טען "בשלי בניתי", מפני שסבר שחצי החומה שלו, וסבר שאם חציה שלו הוא רשאי לבנות על גביה, אבל באמת לא היה לו חלק בחומה. הוא כותב שאינו יכול לטעון ששכנו מחל בכך שראה אותו בונה ושתק, מפני שיש לומר שגם השכן טעה וחשב שחלק מהחומה שייך לבונה ויש לו רשות לבנות, ולכן לא מחה עד לאחר זמן, כשאמרו לו חכמים שהדין עמו, והיא מחילה בטעות כמו במעשה רב ענן. מהרי"ק[180] מנמק פסק זה, שאם התובע טועה בדין, יש לנו לומר שגם הנתבע טועה[181].

העיקרון שאי-ידיעת הנמחל מלמדת על אי-ידיעת המוחל, משמש גם את מהרשד"ם[182]. הוא עוסק במקרה שאחרי המחילה, הנמחל התחיל לפרוע קצת, וביקש שימחל לו שוב. הוא כותב שזה מראה שהנמחל עצמו לא ידע על כל היקף החיוב, ואח"כ נודע לו שבאמת היה חייב לו יותר, ולכן ביקש מחילה נוספת; ולכן יש להניח שגם המוחל טעה ולא ידע, ונמצא שהמחילה היתה בטעות.

רבנו אביגדור כהן[183] עוסק במי שהחזיק שלש שנים בנכסי חברו בדרך מסוימת, ובעל הנכס לא מחה, וטוען שלא מחה מפני שלא ידע שמן הדין היה יכול למנוע משכנגדו לעשות, ורק אח"כ נודע לו שהיה יכול למונעו. הוא פוסק שאם זה דבר שהדעת יכולה לטעות בו, בעל הנכס נאמן, אבל אם זה דבר שאין רגילים בני אדם לטעות בו, אינו יכול לומר "לא ידעתי שהייתי יכול למחות לבטל חזקתו של זה", והחזקה מועילה. נמצאנו למדים עיקרון נוסף: דבר שאין רגילים לטעות בו, יש להניח שהמוחל ידע.

בהסתמך על עיקרון זה של רבנו אביגדור, פסק ר' משה בנבנשתי[184] שאחים שחלקו חלק מנכסי אביהם בשווה, ואח"כ הבכור טען שלא ידע שבכור נוטל פי שנים, ושמחילתו על חלק בכורה היתה בטעות - אינו מהימן, מפני שלא ייתכן שלא ידע מקרא, דבר שכל תינוק יודע, וכמו שכתב ר' אביגדור, שדבר שאין בני אדם רגילים לטעות בו, המוחל אינו נאמן לומר שטעה[185]. אבל הוא אומר שאם באותו מקום לא נוהגים שבכור נוטל חלק בכורה, והבכור חשב שמנהג זה מבטל הלכה[186], וכשנודע לו שבאמת אין תוקף למנהג כזה, הוא רוצה לחזור בו ממחילתו - מאמינים לו שטעה, וזו מחילה בטעות ובטלה, מפני שזו טעות סבירה שאנשים עשויים לטעות בה.

מי שהוטל עליו להישבע כדי להיפטר מלשלם, והסכים לשלם במקום להישבע, ואח"כ מצא עדים שהעידו כדבריו ובזכותם הוא פטור מהשבועה, ולפני כן לא ידע שיש עדים כאלו - המחילה בטלה מפני שמוכח הדבר שהיתה בטעות[187]. יש להסביר, שיש אומדנא דמוכח שלא ידע שיש עדים, מפני שברור שאילו ידע זאת, היה מביא אותם כדי להיפטר משבועה ומתשלום.

כשיש ויכוח האם טעה: כפי שאמרנו לעיל, לא חשוב אם באופן סובייקטיבי ידע המוחל את האמת, אלא הדין תלוי אם באופן אובייקטיבי ניכר שידע. אבל יש מי שכותב שאם הנמחל טוען שלא היתה טעות והמוחל טוען שהיתה טעות, במטלטלין ישבע הנמחל היסת מפני שהוא מוחזק[188]. ודוחק לומר שהכוונה היא שהמוחל טוען שאמר בפירוש שהוא מוחל על דעת כך וכך, ואינם דברים שבלב, והנמחל טוען שהמוחל לא אמר דבר[189].

הרמ"א[190] עוסק בר' יונה שעשה פשרה עם יתומים, ואח"כ טען שהפשרה נעשתה בטעות, מאחר שהראו לו אז שטר, שהיה כתוב בו שהוא חייב ליתומים ב' מאות, ובאמת השטר מזוייף, והיה חייב ליתומים רק מאה, וא"כ הפשרה נעשית בטעות והיא בטלה; וטוען ר' יונה שאף שידע עוד קודם הפשרה שהשטר מזויף, אז לא היה יכול להוכיח זאת, ועל כן עשה פשרה, ואילו עכשיו הוא אומר שיוכל להוכיח שהשטר מזויף, שנגרד במקום "מאה זהובים" - "שתי מאות זהובים". הרמ"א דוחה טענה זו ואומר שאף אם יביא עדים שהשטר מזוייף, הפשרה מועילה, שהרי כאן היו ליתומים הרבה תביעות וטענות על ר' יונה והפשרה נעשתה על כל הטענות ביחד, ומי יאמר שהתפשר רק משום שחשב שלא יוכל להוכיח שהשטר מזוייף ובלי זה לא היה עושה פשרה, הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים, כיוון שלא התנה בזה בשעת הפשרה (כמו הנימוק של מהר"ם). פשרה בטעות בטלה רק אם יש אומדנא שעל דעת זה התפשר[191], אבל כאן שהיו להם הרבה ערעורים ביחד, אין סיבה להניח שלא היה מתפשר עם היתומים בסך כזה לולא הפרט הזה בשטר.

אשר לתנאי השלישי: הרי"ף[192] כותב שהמוחל על חלק מתביעתו במסגרת פשרה מפני שהדיין חייב אותו שבועה, והתברר שבאמת לא היה חייב שבועה, מחילתו בטלה מפני שהיתה בטעות. ר' יוסף קארו[193] כותב שהדין כך רק אם הדיין טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת, אבל אם באמת יש מחלוקת האם חייב שבועה, ומספק אינו חייב שבועה, ואילו ידע זאת, לא היה מוחל, מכל מקום מחילתו קיימת, מפני שייתכן שהדיין צדק שהוא חייב שבועה, ואין מבטלים את המחילה מספק[194].

דעה החולקת על הגאונים: יש פוסק בולט שחולק, כנראה, על העיקרון של הגאונים. מהרי"ק עוסק במחילה בטעות בכמה מתשובותיו, ואינו מזכיר בשום מקום את הגאון או את הטור שהביא אותו, ואף לא את מהר"ם הנ"ל. להיפך: הוא קובע בכמה תשובות עיקרון, ש"אין אדם מוחל בכדי", כיסוד לאומדן דעת של המוחל, שמחל משום שחשב שאינו מפסיד הרבה ע"י מחילתו, ומכאן שלא ידע איזו עובדה רלוונטית, שהרי אילו ידע, והיה מבין מתוך כך שיפסיד הרבה ע"י המחילה, מן הסתם לא היה מוחל. וזוהי הסיבה שאינו מתחשב בנימוק הנ"ל שדברים שבלב אינם דברים - מאחר ש"אין אדם מוחל בכדי", יש אמדן דעת אובייקטיבי (דברים שבלבו ובלב כל אדם) שמחל מתוך טעות.

בתשובה אחת, מהרי"ק[195] מסביר בזה מדוע במעשה רב ענן נקבע שזו מחילה בטעות - שאע"פ שקשה לומר שבעל הקרקע לא ידע עד היכן מגיע גבולו, אעפ"כ אמרו שלא ידע את האמת, והטעם הוא, שאין לומר שימחול אדם על ממונו בכדי.

בתשובה אחרת, מהרי"ק[196] מסביר שאונאה נחשבת מחילה בטעות, כאמור בסוגיית ב"מ, ולא אומרים שהמוכר ידע שהחפץ שוה יותר (או להיפך) ובכל זאת מחל (היינו, שלא טעה), אלא מניחים "דלא ידע דמחיל", מפני שאין אדם מוותר על ממונו חנם. אפשר להסיק מדבריו כלל, שאנו נוטים לבטל מחילה, שלא כגאונים, מפני שדבר חשוד הוא כשאדם מוחל, ולכן במקרה של ספק, מניחים שלא ידע את העובדה הרלוונטית, ושמחל מתוך טעות.

בשתי תשובות, מהרי"ק משתמש בעיקרון זה כדי לקבוע שהמחילה בנידונו היתה בטעות ולכן היא בטלה; אלא שבכל אחת מהתשובות יש לו נימוק נוסף להניח שהיתה טעות. בתשובה אחת, מהרי"ק[197] עוסק באחים שירשו נכסים מאביהם, ואחד מן האחים התפשר עם שאר אחיו למחול להם על חלקו בירושת אביו תמורת סכום מסוים. אח"כ האח רצה לבטל את מחילתו, בטענה שהיא נבעה מטעות, שהוא היה סבור שלא היו הנכסים מרובים, וכך אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובים, ועל זה סמך ומחל על חלקו לאחיו בשביל דבר מועט, ואח"כ נודע לו שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפליים מסכום הכסף שקיבל. הוא פוסק שזו מחילה בטעות, ובטלה, מפני שברור שלא ידע את האמת כיוון שהטעוהו אחיו באמרם שהנכסים שוים רק מעט, ועוד שגם אחיו מודים שלא ידעו שהיו הנכסים מרובים כל כך, ויש להניח שכמו שאחיו לא ידעו, גם הוא לא ידע, כמו שראינו במעשה ברב ענן; ועוד, שרגלים לדבר ואומדנא דמוכח הוא שלא ידע את האמת, שהרי אם היה יודע שהיו הנכסים מרובים כל כך, לא היה מוחל, "דלא עביד איניש דשקל מגמלא אונא", ואין דרך למחול מאתים תמורת מנה. הוא משתמש בנימוקים אלו גם כדי להראות שגם התנאי השני הנ"ל קיים, שאילו ידע, לא היה מוחל.

8. אם היה יכול לברר ולא בירר

פוסקים רבים אומרים שגם אם הנמחל טעה, היינו לא ידע עובדה רלוונטית, ואילו ידע לא היה מוחל - הרי אם בשעת המחילה היה יכול לגלות עובדה זו ע"י בירור, ולא התאמץ לעשות כן, זאת לא נחשבת טעות, והמחילה קיימת. המקור העיקרי לכך הוא מהרי"ק[198], שמבאר בכך את דברי הלכות גדולות שהובאו לעיל, פסקה 5, על אדם שתבע את בעל אחותו בטענה שממון אביו (של התובע) בידו, ופסקו עליו שבועה, ועשו פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל על התביעה, ואח"כ נתגלה ממון אביו ביד הנתבע - שם נפסק שהמחילה תקפה. נשאלת השאלה, מדוע אין זה נחשב מחילה בטעות, שאילו ידע שממון אביו ביד הנתבע לא היה מוחל לו? מהרי"ק מסביר, ששם היה יכול המוחל להשביע את בעל אחותו, ולא חשש להשביעו אלא נטל סכום מועט ופטר אותו, ובזה גילה דעתו שגמר ומחל. כאן אין לומר שזו מחילה בטעות, שלא היה מוחל אילו ידע שבעל אחותו חייב לו ממון רב, שהרי אילו כך היה, הוא היה דואג לברר את הענין ולהשביע את בעל אחותו כדי לדעת איפה הממון, ומשלא עשה כך, בוודאי גמר ומחל גם אם אכן הלה חייב לו הרבה.

מקור נוסף הוא בדברי מהר"ם מרוטנבורג[199] שאם ראובן אמר לשמעון "חייב אני לך מנה", ושמעון השיב: "ודאי לי שאינך חייב לי כלום", ראובן פטור אף שהוא יודע בודאי שהוא חייב, מפני שהוא כאילו שמעון מחל לו, ואינו מחילה בטעות, מפני ששמעון היה צריך לבדוק, כיון שאמר לו ראובן "אני חייב לך", ומשלא בדק, הראה שהוא מוחל בלב שלם. משום כך, גם אם אח"כ אמר שמעון "טעיתי בחשבוני ועכשו מצאתי שאתה חייב לי", אין מאמינים לו, מפני שהוא כאילו מחל בפירוש, שאינו יכול לחזור בו[200].

אבל יש להעיר שהחידוש בדברי מהר"ם פחות גדול מזה של מהרי"ק, שהרי במקרה של מהר"ם, הנמחל אמר לו שהוא חייב, וזה היה צריך לעורר את המוחל לחשוב שייתכן שהוא טועה, ולכן היה צריך לברר; ואילו מהרי"ק אומר שבכל מקרה היה צריך לברר מעצמו, ומשלא בירר, מחל[201].

הבחנה: ר' אליעזר פרלמוטר[202] עושה הבחנה: רק אם התובע לא טען טענת ברי, אלא חשד בנתבע, והיה אפשר לברר ע"י שבועה, בזה אומרים שכיון שלא בירר, הראה שהוא מוחל; אבל אם התובע יודע שהנתבע משקר, אין לומר שהיה צריך להשביעו, מפני שהתובע יכול לומר שחשש שיישבע לשקר[203].

9. אם אמר מראש "אני מוחל גם אם יתברר שאני טועה"

כפי שראינו לעיל, פסקה 5, הגאונים סברו כנראה שאם המוחל אמר מראש: "אני מוחל גם אם יתברר שאני טועה", המחילה מועילה. אפשר שהגאונים לשיטתם, שקבעו את העיקרון שמחילה בטעות בטלה רק אם מוכח שטעה, והרי אם אמר שהוא מוכן למחול גם אם יתברר שטעה, אין הוכחה שהמחילה יסודה בטעות[204].

אבל בראשונים יש דעה אחרת. הרשב"א[205] כותב שאם חשב המוחל שלא היה הנמחל חייב לו, ונמצא שחייב לו, מחילתו בטלה, מפני שמי שאינו יודע שהלה חייב לו אינו יכול למחול; וגם אם כתב: "הריני מוחל לך בדלא שגג" כפי שהיה מקובל, כלומר שהוא מודיע שאינו טועה, לא מועילה המחילה אלא אם כן אמר: "אני יודע שיש בידך יותר ומכל מקום אני מוחל". הוא מביא ראיה מאונאה, שבה נאמר בתלמוד שלא מועיל להתנות "על מנת שאין לך עלי אונאה", ותנאי מועיל רק אם אמר "חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה", כך שגם המתאנה יודע בדיוק בכמה הוא "טועה"[206].

מהרשד"ם[207] לומד מהרשב"א שם, שגם אם כתב בשטר המחילה שהוא מוחל "כל טעות שתתגלה אח"כ", אם אח"כ התברר שהטעוהו ושהנמחל היה חייב לו יותר משחשב, המחילה בטלה, מפני שכמו שגוף המחילה היא בטעות, גם תנאי זה הוא בטעות, מפני שהוא חשב שלא תתגלה שום טעות, ואמר זאת רק לפיטומי מילי; והמחילה מועילה רק אם כתב "יודע אני שיש בו יותר ועם כל זה אני מוחל". נראה שטעמו הוא, שמאחר שאמר בלשון ודאית, "יודע אני", המשמעות היא שהוא מוחל בלב שלם גם על הסכום הנוסף, ואין זה פיטומי מילי, אע"פ שבאמת הוא לא חושב שיש סכום נוסף[208].

נימוק: ר' חיים סופר[209] מנמק, לגבי מי שתבע חמישים, ומחל חלק, ואח"כ נודע לתובע שהלה חייב לו עוד, שגם אם אמר בפירוש "אני מוחל לך גם אם יתגלה שיש לי עוד תביעה עליך", לא מועילה המחילה לתביעה שהתגלתה, מפני שאין לאדם כוח מחילה אם לא יודע שהלה חייב לו, שהרי איך ימחל דבר שאינו שלו; ואמנם נגזל יכול למחול לגזלן מפני שהוא שלו אלא שאינו ברשותו, אבל מה שאינו יודע לא יכול למחול. רק אם אמר "ידעתי שאתה חייב לי עוד ואני מוחל", מועיל בתור הודאת בעל דין פיקטיוית.

מהרי"ט[210] אומר דבר דומה. הוא עוסק באחיות שחלקו ירושה ומחלו זו לזו ועשו על כך קנין, ואח"כ התברר שהאחות הגדולה העלימה נכסים מהעזבון ולקחה הרבה יותר מחלקה. הוא פוסק, שמאחר שבאותה שעה לא היה ברור לקטנה שהגדולה לקחה יותר מדי, לא מחלה בלב שלם, וגם אם תאמר עכשיו שבאותה שעה היה בדעתה למחול גם אם יימצא אחר כך שהגדולה לקחה יותר מדי, המחילה בטלה מפני שהיא מחלה מפני שלא היה ברור לה, ולכן אמרה לעצמה "הואיל ואין בידי לברר את האמת, מה תועלת יש שאעכב את המחילה, ואולי מפני שלא אמחל, יבקשו עילה לגרום לי הפסד", ולכן התרצתה למחול, אבל זה לא היה בלב שלם. הוא מביא ראיה ממה שהגמרא, ב"מ סז ע"א, משווה מחילה בטעות לתנאי "ע"מ שאין עלי אונאה"[211], והרי שם המתאנה מסופק שמא יש בו אונאת שתות או יותר על שתות, ואעפ"כ הוא מתנה שאף אם יהיה בו אונאה, לא יחזיר, והלכה היא שהתנאי לא מועיל, כי לא ידע דמחל. הוא מביא עוד ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל, שכתב "דכל דלא ידע לא מצי מחיל", ולא כתב "כיון דלא ידע לא מחל", משמע שגם אם מחל ואמר בלבו "אפילו יהיה כן הריני מוחל", אינה מחילה עד שיתברר לו האמת ואח"כ ימחל, כגון שאמר "יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה". הוא מביא עוד ראיה מהמקרה של אסמכתא, שהפירות חוזרים מטעם מחילה בטעות - וזאת אף שהלווה היה מסופק שמא לא יוכל לפרוע בתוך הזמן ותהיה השדה חלוטה למלווה, וגם אז הוא מוכן להקנות, ומכל מקום כיון שלא היה ברור לו האמת, הפירות חוזרים מטעם מחילה בטעות[212].

נחלקו הפוסקים במי שאמר שהוא מוחל "כל טעות שתתגלה עד סכום מסוים". רמ"ע מפאנו[213] עוסק באחים שחלקו ומחלו זה לזה, ופסק שהמחילה בטלה בגלל טעות, ואף שכתוב בשטר "מחילה בכוונה שלא בטעות", הרי זה עצמו נכתב בגלל הטעות; ואף שכתוב בשטר שמחלו ונתנו זה לזה כל מין טעות ואונאה שנגרמה בחלוקתם, "אפילו בסך מסוים", בכל זאת כיון שלא פירשו את הסכום של המחילה, אינה מועילה, ומה שכתוב בשטר "אפילו מסך מסוים" לא מועיל, שהרי הגמרא אומרת בעניין אונאה שמועיל תנאי דוקא אם אומר את סכום האונאה[214].

10. אם מראש לא ידע על כמה הוא מוחל - דבר שאינו קצוב

מקרה דומה למי שאמר "אני מוחל גם אם יתברר שטעיתי", הוא מחילה שאינה קצובה, כלומר, שהנושה אינו יודע כמה החייב חייב לו, והוא מוחל על החוב, כמה שיהיה. בשני המקרים המשמעות היא שהוא מוכן שהמחילה תחול בכל סכום שיתברר, אלא שכאן יש מקום יותר לומר שהמחילה תקפה, שהרי לא היתה לו טעות, אלא מראש היה מודע לכך שאינו יודע את הסכום; מצד שני ייתכן שבכל זאת היא נחשבת טעות.

ראשית יש לציין שהגאונים סוברים שמחילה כזאת תקפה, כפי שעולה מנוסח שטר אביזאריה של רב האי[216], שמדבר על מחילת כל התביעות, אף שמן הסתם לא ידוע סכום כל התביעות. זה עולה בקנה אחד עם מה שהסברנו לעיל, פסקה 5, שלפי הגאונים רק אם מוכח שטעה, המחילה בטלה, ולכן כאן שאין טעות ברורה, המחילה קיימת, אף שייתכן שחשב שהחוב נמוך מכפי שהוא באמת.

ובכן, לדעת הרמב"ם, שאין אדם יכול להתחייב לתת דבר שאינו קצוב[217], כך אין אדם יכול למחול על דבר שאין קיצבתו ידועה[218].

בפשטות, בהתאם לזה, לפי הפוסקים (והם הרוב הגדול) שאפשר להקנות דבר שאינו קצוב, אפשר גם למחול דבר שאינו קצוב[219].

עוד יש להעיר, שהרבה מקורות עוסקים ב"מחילה כללית", הרי שסוברים שמחילה שאינה קצובה מועילה[220].

אבל יש אומרים שיש חסרון נוסף במחילה שאינה קצובה, שמחמתה היא בטלה גם לדעה שהתחייבות שאינה קצובה קיימת: היא דומה למחילה בטעות, כיון שיתכן שחשב שהחוב הוא נמוך, והתברר שהוא גבוה[221].

כל זה אם לא תחם כלל את סכום המחילה. אבל אם קבע תקרה למחילתו, "אני מוחל לך את כל חובותיך עד סכום פלוני", "אני יודע שאתה חייב לי עד כך וכך ואני מוחל", המחילה מועילה גם לדעה שמחילה שאינה קצובה אינה מועילה, מפני שזה נחשב קצוב[222].

מקרה זה שונה מהמקרה שדננו בו בפסקה 9, שלא קבע את התקרה באופן ודאי, אלא אמר: "אני מוחל אם תהיה טעות עד סכום פלוני", ששם אין זה מועיל (לדעה אחת), מפני שזה פיטומי מילי, ובאמת הוא חושב שאינו חייב לו הרבה[223]. במקרה הנ"ל, שקבע תקרה באופן ודאי, לא חשב בהתחלה שהסכום נמוך יותר, אלא היה מודע לאי-ידיעתו, ובכל זאת קבע מחילה לסכום מקיף, ולכן אין לומר שהתכוון ל"פיטומי מילי".

11. אם בשעת המחילה היה מסופק האם יש חיוב - האם נחשב "לא ידע דמחל"

מקרה אחר, שדומה למי שמוחל "גם אם יתברר שטעיתי" - הוא במי שבשעת המחילה אינו בטוח האם יש חיוב בכלל, והשאלה היא האם הוא בגדר "לא ידע דמחל". יש כמה הבדלים בין שני המקרים הללו. במקרה הראשון, המוחל יודע בוודאות שהוא מוחל על חוב, אלא שהוא מעלה על דעתו שיש לו טעות באשר לסכום החוב או באשר לסיבת המחילה, ואילו במקרה השני הוא מסופק האם בכלל יש חיוב. ועוד, שבמקרה הראשון יש לו דעה, הוא סבור שהמצב הוא כך וכך (אלא שהוא כולל בדבריו תנאי למקרה שיתברר שטעה, כפי שקרה בסופו של דבר), ואילו במקרה השני אין לו דעה, אלא הוא מסופק לגמרי.

אנו דנים כאן במצבים שהחיוב הנמחל עוד לא נוצר, והיווצרותו תלויה באירוע שאולי יקרה בעתיד; או שהחיוב כבר נוצר, אלא שחלותו למעשה תלויה באירוע שאולי יקרה בעתיד[224].

התוספות[225] כותבים שבעל המתנה שלא יירש את אשתו, נחשב "לא ידע דמחל", מפני שאינו בטוח שיהיה מצב שבו תהיה למחילתו משמעות, מפני שאולי תמות בחייו[226]. מהרי"ט[227] מסביר, שאע"פ שהתנאי היה שאם תמות היא בחייו לא יירשנה, ונתרצו בדבר באותה שעה בלב שלם, אעפ"כ דבריו בטלים מפני שלא היה ברור לו שתמות היא בחייו, וכל שלא היה ברור לו אינה מחילה אע"פ שבאותה שעה נתרצו בלב שלם[228].

עוד אומרים התוספות[229] שמאותה סיבה, אשה שמוחלת כתובתה, נחשבת שלא ידעה דמחלה מפני שאולי תמות לפני בעלה ולא תהיה משמעות למחילה[230].

על פי תוספות, כתב ר' אפרים נבון[231], שאחרי קבלת השמירה לא מועיל תנאי של המפקיד לפטור את השומר אם יאבד הנכס, מפני שהמפקיד לא יודע אם יאבד, ולא ידע דמחל.

לעומת זאת, פוסקים רבים סוברים שאם בשעת המחילה היה מסופק האם יש חיוב, המחילה חלה. רמב"ן[232] חולק על תוספות, וסובר שירושה נחשבת ידע דמחל מפני שיודע שייתכן שתמות בחייו ויירש אותה, ועל דעת כן התנה, ודוקא אונאה נחשבת לא ידע דמחל מפני שאינו יודע כלל על האונאה, ואינו חושש כלל שתהיה אונאה, מפני שהוא חושב שהוא בקי במסחר, ובטוח שאינו טועה.

גם הריטב"א[233] חולק על תוספות וכותב שזה נקרא שידע, ודוקא באונאה נחשב לא ידע דמחל מפני שחשב שאין בו אונאה, אבל בבעל, הרי מיתה שכיחה, ואעפ"כ מחל, ולכן המחילה מועילה. גם ריב"ש[234] כותב שדוקא באונאה נחשב שלא ידע מפני שחשב "בדקתי וזה שווה לסכום שאני משלם", אבל בירושה, הבעל יודע על הזכות שיש לו בנכסים, היינו למקרה שתמות לפניו, ומוחל עליה. גם הרא"ה[235] כותב שנחשב ידע ומחל כיוון שידע שתהיה לו זכות אם תמות לפניו, ועל זה מחל, ודוקא באונאה נחשב שלא ידע, מפני שהיה בטוח שהחפץ שווה למחיר ששילם.

אשר לאשה המוחלת על כתובתה, הרא"ה והריב"ש כותבים כדבר פשוט שנחשבת שידעה דמחלה, ואף מוכיחים מכך שגם בעל המוחל על ירושת אשתו נחשב שידע. כנראה, בכתובה פשוט להם שנחשבת שידעה, ממה שנזכר בתלמוד כמה פעמים שמועילה מחילת כתובה.

12. מקרים שונים

(א) אם עשה קנין

לדעת רוב הפוסקים, מחילה בטעות בטלה אפילו עשו קניין[236]. הטעם לכך הוא הכלל[237] שקנין בטעות חוזר[238].

(ב) אם קיבל המוחל תמורה

מהרי"ק[239] כותב שגם אם המוחל קיבל קצת כסף מהנמחל, ולכן הסכים למחול על השאר (וזוהי בעצם פשרה), הרי אם זו היתה מחילה בטעות[240] - המחילה בטלה, ואין אומרים שאגב זוזי גומר ומקנה. הוא מביא ראיה מהמקרים של מחילה בטעות שבתלמוד, במוכר פירות דקל וב"הלוהו על שדהו ואומר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים" וכו', שבשניהם מקבל המוחל כסף, ואין התלמוד אומר שמטעם זה המחילה תקפה.

כך מוכח גם מהרשב"א[241] שעוסק בתובע שקיבל חלק מתביעתו, ובתמורה מחל על השאר, ומחילתו היתה בטעות, ופסק שהמחילה בטלה.

טעם הדבר הוא, מפני שיש אומדנא דמוכח שאילו ידע שמגיע לו יותר ושיוכל לזכות במה שמגיע לו, לא היה מוחל עליו תמורת סכום מועט[242].

(ג) טעות בשינוי המצב לאחר המחילה

יש אומרים, שמחילה בטעות בטלה רק אם התגלה למוחל דבר שבעת המחילה היה נעלם ממנו, אבל אם קרה משהו אחרי המחילה, שאילו ידע שיקרה לא היה מוחל, המחילה תקפה; הרי ברור שהמוחל לחברו משום שהוא עני, ואח"כ נפלה לו ירושה והתעשר, אין זה מבטל את המחילה למפרע בטענה שמחל רק משום שהיה עני[243].

אפשר לבסס את ההבחנה בין טעות במצב בהווה לטעות במצב בעתיד, על מה שהסביר ר' יעקב אופנהיים[244] מדוע מחילה בטעות בטלה, ואילו חליצה מוטעית כשרה[245] - שמחילה בטעות היא כמעשה של שוטה בלי דעת (כי פעל בלי לדעת עובדה חשובה), לכן לא מועילה, משא"כ בחליצה ע"מ שתתן לו כסף, שלא היתה חסרה לו ידיעה בשעה שחלץ, שהרי אז הבטיחה לתת וא"כ היה ברצון גמור, ולכן מה שאח"כ לא נתנה לא משנה. לפי זה, גם במחילה, אם הטעות היא לגבי דבר שבעתיד, כמו בחליצה, היא קיימת.

אפשר לראות זאת כמקרה פרטי של מחילה כשלא מוכח שטעה, כיוון שייתכן שגם אילו חשב המוחל על האפשרות שהדבר יקרה, היה מוחל, מפני שלא היה חושש שזה יקרה; ולא משנה שאילו ידע שזה יקרה לא היה מוחל, מפני שאדם שלא יודע את העתיד לא נחשב טועה, ואנשים רגילים לפעול על סמך המידע שהם יכולים להשיג בשעת מעשה[246].

אבל מצאנו כמה פוסקים שעסקו במקרים של מחילה בטעות, כאשר הטעות נגעה לדבר שהתרחש אחרי המחילה, ובכל זאת כתבו שהמחילה בטלה, ולא הזכירו כלל שייתכן שהדין ישתנה מפני שהטעות נוגעת לעתיד.

לדוגמה, הרא"ש[247] כותב שמעביד שהמחה את הפועל שלו אצל שולחני שישלם לו את שכרו, והשולחני חזר בו מהסכמתו לשלם לו, גם הפועל יכול לחזור בו ממחילתו למעבידו, אפילו מחל לו בפירוש, מפני שזו מחילה בטעות. כאן הטעות נובעת מדבר שקרה אחרי המחילה - חזרת השולחני מהסכמתו, ובכל זאת כתב שהמחילה בטלה.

הב"ח[248] מסביר את הדעה[249] שבאותם סוגי נזקי שכנים שלא מועילה חזקה עליהם (כגון עשן וריח בית הכסא), גם אם המזיק מביא ראיה ששכנו מחל לו, לא מועיל - שטעמה הוא שהניזק יכול לומר שמה שמחל זו מחילה בטעות, מפני שחשב שיוכל לסבול ואינו יכול, ומחילה בטעות בטלה. והרי שם זוהי טעות הנוגעת לעתיד[250].

בחלק מהמקרים שעסקו בהם פוסקים אלו הטעות היא שהמוחל חשב שיקבל תשלום ממישהו שהבטיח לו שישלם לו, והלה חזר בו. אפשר שבזה גם הדעה הראשונה מסכימה שזו טעות שיכולה לבטל את המחילה, מפני שברור שהמחילה היתה על דעת שיקיים את הבטחתו. ברור שמי שמוחל על תנאי עתידי, ולא התקיים התנאי, המחילה בטלה; ויש מצבים שנחשבים כאילו התנה, מפני שברור שהתכוון לכך, אף שלא התנה בפירוש, ואז הדעת נותנת שהמחילה תתבטל אם לא התקיים הדבר שציפה לו. רק אם לא די ברור שהתכוון להתנות את המחילה בדבר זה, יש מקום לומר שזו רק מחילה בטעות, וכדי לבטלה צריך שתהיה טעות במצב הדברים שקיים כבר.

(ד) בכתב

הרשב"א[251] עוסק במחילה בשטר, ובכל זאת פוסק שהמחילה בטלה מפני שהיתה בה טעות. מכאן לומד מהרשד"ם[252] שבמחילה בטעות, גם אם המוחל כתב שטר מחילה, המחילה בטלה מפני שגוף המחילה אינה כלום כיון שהיא בטעות, וממילא גם כל מה שכתב היה בחשבו שהמציאות היא כך וכך, והוא טעה במחשבתו זו. וכך כתבו רוב הפוסקים[253].

לעומת זאת, ר' חזקיהו די סילווא[254] כותב שהתוספות חולקים על הרשב"א, וסוברים שגם אם לא ידע דמחל, המחילה מועילה אם מחל בכתב, מפני שזה מראה שגמר בדעתו למחול.

(ה) אם טעה מעצמו ולא הטעוהו

תשב"ץ[255] כותב שאם המוחל טועה מעצמו, מחילתו מועילה, ורק אם הטעהו אחר, המחילה בטלה. הוא מיישב בזה את מה שעולה מסוגיית בבא מציעא (לשיטת רש"י!) שמחילה בטעות מועילה, עם תשובת הרי"ף[256], שמי שחייבוהו ב"ד שבועה, ועשה פשרה מפני שלא רצה להישבע, ואח"כ ראו ב"ד שטעו ושהיה עליו רק חרם סתם, יכול הוא לחזור בו מן הפשרה, מפני שאילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה וזהו מחילה בטעות. ההסבר הוא, ששם המחילה בטלה מפני שהמוחל הוטעה ע"י אחר[257].

אבל אחרים[258] הוכיחו ממעשה רב ענן בבבא בתרא, שגם בטעה בעצמו אינה מחילה, שהרי שכו של רב ענן טעה מעצמו, והסוגיה אומרת שמחילתו בטלה מפני שהיתה בטעות[259].

ונראה שזו דעת רוב הפוסקים, שעסקו במקרים שהמוחל טעה מעצמו[260], ובכל זאת פסקו שהמחילה בטלה.

אגב, ממעשה רב ענן מוכח שגם אם שני הצדדים טעו, המוחל והנמחל, המחילה בטלה[261].

(ו) אם נשבע

פוסקים רבים אומרים שמחילה בטעות בטלה גם אם נשבע עליה[262]. טעמם הוא, שזו שבועה בטעות, שבטלה.

אבל יש מי שאומר שהשבועה חלה, שהרי רש"י אומר שמחילה בטעות מועילה (חוץ ממצב שיש חשש איסור ריבית), וא"כ לדעתו השבועה חלה, ומאחר שספק האם הלכה כרש"י או כרבינו תם, זה ספק שבועה, שיש להחמיר בו, ודוקא כשאין שבועה, המחילה בטלה מספק, כרבינו תם, אם המוחל מוחזק[263].

(ז) מנהג שהמחילה תקפה

אם יש מנהג שמחילה בטעות חלה, היא חלה, בהתאם לעיקרון הנקוט בכל דיני ממונות, שיש בכוח מנהג לשנות את הדין הקבוע. כך עולה מדברי הרא"ש בתשובה[264] בעניין מיסי הקהל. במעשה שנשאל עליו, הקהל בררו שלושה אנשים לעשות רשימה של כל מי שיראה להם שיש לו מאה ועשרים זהובים, שהם יצטרכו לשלם מס של שמונה זהובים, והיו כמה אנשים שהנבררים חשבו שאין להם מאה ועשרים זהובים, ולכן לא נכתבו ברשימה, והתברר אח"כ שיש להם סכום זה. הוא פוסק שהם פטורים מהמס הזה. כמו כן, הוא כותב שקהל שביררו אנשים לעשות הערכה כמה מס כל אחד צריך לשלם לפי אומד דעתם, והנבררים הטילו על ראובן שיתן מס בסכום מסוים מתוך הנחה שיש לו רק אלף זהובים, ואח"כ נודע שיש לו יותר מעשרת אלפים - בכל זאת ראובן אינו צריך לשלם עוד מס. לכאורה זו מחילה בטעות, שאילו ידעו הנבררים, לא היו פוטרים את הנישומים מלשלם מס בסכום הגבוה; ואעפ"כ פסק שהמחילה חלה. הוא אינו מנמק, אבל בסוף התשובה כתב הרא"ש "נמלכתי בפורעי המס ונראה להם כך", ומהרשד"ם[265] מבין שטעמו הוא שזה מנהג פורעי המס, שהמחילה קיימת למרות הטעות. ומכאן הוא מסיק שבזמן שאין דרך הקהלות כך, אלא דרכם היא שכשמתברר שהיתה טעות חוזרים ומתקנים את הדבר - המחילה תתבטל בהתאם למנהג[266].

(ח) אם שידלו אותו למחול

אם הנתבע שידל את התובע ופייס אותו עד שמחל, אינו יכול לטעון אחר כך שהמחילה היתה בטעות. הוא היה צריך להבין שיש לנמחל אינטרס חזק במחילה, כגון שחוץ מהחיובים שהוא יודע עליהם, יש עוד חיובים, ולכן ביקש ממנו למחול. אם אעפ"כ מחל, זה מראה שהוא מוכן למחול גם אם יתבררו עובדות שלא היו ידועות לו[267].

(ט) מחל על סכום מסוים והתברר שהיה חייב יותר - האם הכל בטל

ראובן שמחל לשמעון סך מסוים, מתוך מחשבה שזה כל מה שהוא חייב לו, ואח"כ נמצא ששמעון חייב לו יותר, בטלה המחילה לגמרי מטעם טעות, שיש להניח שאילו ידע שהוא חייב לו הרבה לא היה מוחל בכלל[268].

(י) בהרשאה להזיק

סוג מיוחד של מחילה הוא כשמראש, לפני יצירת החיוב, מוחל הנושה שלעתיד על התשלום[269]. לדוגמה, האומר לחברו "קרע כסותי על מנת לפטור", וקרע, פטור, מפני שהכוונה היא על מנת שימחל לו[270]. כאן, גם לפי הדעה שמחילה בטעות בדרך כלל אינה מועילה, המחילה מועילה גם אם נבעה מתוך טעות, מפני שסוף סוף המזיק לא הזיק מדעתו אלא מחמת ציווי בעל החפץ, שאין לומר שמאחר שבעל החפץ טעה, יתחייב המזיק לשלם[271]. יש להסביר, שמחילה בטעות בטלה בדרך כלל, מפני שמדובר בחיוב קיים, ואי אפשר לבטל אותו בלי מחילה עם גמירת דעת מלאה; לעומת זאת, כאן מדובר בשאלה האם נוצר חיוב בכלל, וחיוב נזק נוצר רק אם נעשה בלי רשות הניזק, וכאן לא נתמלא תנאי זה בשלמות.

[1] בכ"י פלורנץ: רבינא.

[2] בכ"י רומי ב: חזתן.

[3] בכ"י מינכן ופלורנץ נוסף כאן: "ובעיא דאותיביה אונאה". בכ"י רומי ב נוסף: "בעאי לאותביה אונאה".

[4] המלה "היא" חסרה בכ"י פלורנץ.

[5] בכ"י רומי ב: חזתן.

[6] בכ"י פלורנץ ורומי א-ב חסרות המלים "הרי אילונית".

[7] המלה "היא" חסרה בכ"י פלורנץ.

[8] בכ"י רומי ב: דתניא. ודקדוקי סופרים העיר שזו ט"ס.

[9] המלה "הויא" חסרה בכ"י מינכן, המבורג ופלורנץ.

[10] בכ"י מינכן: מסעייתיה.

[11] בכ"י רומי א-ב נוסף כאן: "הויא".

[12] בכ"י רומי א: "לאונאה דליחיל".

[13] בכ"י מינכן: "דלא ידע דמחיל" (במקום "דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה"), ובכ"י פלורנץ והמבורג: "דלא ידע דנחיל", ודקדוקי סופרים כותב שנראה שכך גרס גם רש"י. בכ"י רומי ב חסרה המלה "גביה".

[14] בכ"י מינכן: מסעייתיה.

[15] ועיין חזון איש, אהע"ז, סי' עט ס"ק יט, הסברים שונים מה בדיוק היא לא ידעה. ועיין חידושי הרמב"ן, ב"ב מא ע"א, שיש שהבינו שבאיילונית לא ידעה דמחלה, והוא עצמו אומר שנחשבת שידעה דמחלה מפני שהבעל לקח פירות שהיא יודעת שהיו שלה.

[16] יש להעיר, שכפי שנביא להלן, פסקה 4, רבינו תם אומר שזה לא הטעם האמיתי, אלא נאמר לפי טעותו של רבא בהבנה, והטעם האמיתי הוא שמחילה בטעות בטלה.

[17] בכ"י מינכן ופלורנץ, ובד"ל של"ו: אהדר.

[18] בכ"י המבורג: וגדר גודא בארעא דלא דידיה.

[19] בכ"י מינכן, רומי, פלורנץ, והמבורג ובד"ל של"ו: אהדר. בכ"י אוקספורד: אהדר ליה. בכ"י המבורג ופלורנץ נוסף כאן: אמר ליה.

[20] בכ"י מינכן חסר: לי.

[21] בכ"י המבורג ורומי חסר: "אמר ליה".

[22] בכ"י מינכן, אוקספורד, והמבורג, נוסף כאן: בר' יוסי. בכ"י פלורנץ ורומי: ור' שמעון בר' יוסי.

[23] שלוש מלים אלו חסרות בדפוס פיזארו.

[24] בכ"י המבורג, פלורנץ ואוקספורד, חסרות המלים "אמר ליה".

[25] בכ"י אוקפורד נוסף כאן: "לי". בכ"י המבורג נוסף כאן: "ארעיה".

[26] בכ"י המבורג, במקום שתי מלים אלה, נאמר "בהדן בטינא".

[27] בכ"י מינכן, פלורנץ, המבורג, אוקספורד, ורומי, וד"ל של"ו, במקום "לא" כתוב "מי הוה".

[28] בכ"י פלורנץ ואוקספורד חסר "הוה".

[29] בכ"י המבורג, פלורנץ ורומי: איהו.

[30] בכ"י מינכן והמבורג: דניחול.

[31] ראה שער ג, בהשוואה בין סילוק להתנאה.

[32] הובא ברא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לב, בתוספות הרא"ש, ב"מ סו ע"ב, בספר התרומות, שער נא, חלק ד, אות ג, בנימוקי יוסף, ב"מ לז ע"ב (בדפי הרי"ף), בחידושי הרמב"ן, ב"מ סו ע"ב, ובשו"ת הרמב"ן, סי' ז, בחידושי הרשב"א, ב"מ סו ע"ב, ובשו"ת הרשב"א, ח"ג, סי' פו, ח"ז, סי' שלד, ובחידושי הריטב"א החדשים, ב"מ סו ע"ב. וכן כתב חידושי תלמיד הרשב"א, ב"מ סו ע"ב.

[33] רא"ש, רמב"ן, שו"ת הרשב"א ח"ז שם, חידושי הריטב"א החדשים נוקט שמועיל מטעם מחילה בטעות.

[34] שו"ת הרמב"ן, סי' ז.

[35] חידושי תלמיד הרשב"א, ב"מ סו ע"ב (ד"ה ומכאן), נוקט באופן כללי, שבכל מצב שיודע מה הוא מכר או נותן, אלא שחשב שהמכר או המתנה קיימים מן הדין, ובאמת אינו כן, יש לזה תוקף אם מסר את הדבר.

[36] שו"ת הריב"ש, סי' שלה (עמ' תמה) (הובא ברמ"א, חו"מ, רז, י). הוא חזר על דבריו בסי' שמא. הריב"ש מסביר בכך את שו"ת הרא"ש, כלל עב, סי' א, האומר שמה שניתן כתשלום לאסמכתא לא חוזר, אבל אינו מנמק. מצד שני, רמ"א שם, ודרכי משה, חו"מ, רז, ס"ק ז, מביא מרדכי, ב"מ סי' שכד, הכותב שגם אם המתחייב באסמכתא שילם, מחזירים לו. כמו כן, קצות החושן, רז, ס"ק ה, מסביר שטעם הרא"ש שם אינו משום מחילה בטעות. מחנה אפרים, הלכות זכיה ומתנה, סי' לה, כותב שטעם הרא"ש אינו כהסבר הריב"ש אלא מפני שמשחק אינו אסמכתא, כפי שהסביר שו"ע, חו"מ, רז, יז, מפני שלא יכול לדעת מה יצא, ואין לומר שסמך שיזכה, ולכן גמר ומקנה, אלא שאם הכסף אינו מונח על המדף יש בעיה אחרת, שאין במה יקנה, ולכן אם פרע, קנה; אבל במקום שיש אסמכתא, אפילו פרע, לא זכה, מפני שמה שפרע הוא בטעות, שחשב שמן הדין הוא חייב לשלם, ולא אומרים שמועילה מצד מחילה בטעות. הוא מוכיח מסנהדרין כד ע"ב שמי שמקבל כסף באסמכתא, זה גזל בידו.

[37] שו"ת הרשב"א, ח"ו, סי' קיא (הובא בב"י חו"מ, רנג, מחודש ו-ז, סי' שטז מחודש א, וסי' שעה, ד). שו"ת גינת ורדים, חו"מ, כלל ה, סי' טו (ד"ה ומ"ש מעכ"ת לתרץ), מסביר שטעם הרשב"א הוא כסברת רבינו תם, שכיון שהוא השאיל את ביתו לחבירו והניחו לדור בו, ניחא ליה דליקום בהימנותיה.

[38] עוד נימק הרשב"א, שכיון ששמעון דר בו וראובן לא ערער, גילה בדעתו שהקנה לו את הגוף, כמו שנאמר בכתובות פג ע"א על מקרה דומה.

[39] שו"ת הרא"ש כלל סט סי' ו.

[40] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' רעג, עוסק בצוואה, ופוסק שהיא בטלה מפני שאחד העדים הוא קרוב, אבל כתב שמה שכבר נתנו היורשים למקבלי המתנה, נתנו, ואין יכולים להוציאו מידם. מהר"ם חביב, בתשובתו בשו"ת גינת ורדים, חו"מ, כלל ה, סי' יג, הסביר שאע"פ שהיורשים טעו וחשבו שהיו חייבים לתת, אינם יכולים להוציא מיד מקבלי המתנה, מפני שמחילה בטעות מועילה, כמו שמצאנו בתשובת הרשב"א ובתשובת הרא"ש הנ"ל. אבל ר"א הלוי שם, סי' טו (ד"ה ומ"ש מעכ"ת לתרץ), תמה על הסבר זה, האם נאמר שראובן שחשב שהוא חייב לשמעון מאה דינרים, והתחיל ופרע לו חמשים, ואחר כך נזכר שכבר פרעו, נאמר לראובן "חמשים שנתת נתת ואינך יכול להוציא משמעון"? אין לך חוכא ואטלולא גדול מזה. והוא מסביר שרק במקרים של הרשב"א והרא"ש שייך הטעם "ליקום בהימנותיה" ולא במקרה של מהרשד"ם.

[41] רש"י, ב"מ סו ע"ב.

[42] על הקשר בין ריבית להקנאת דבר שלא בא לעולם, ראה ב' ליפשיץ, "אסמכתא", עמ' 418-406.

[43] רי"ף, ב"מ לז ע"ב (בדפי הרי"ף).

לכאורה, נימוק זה קשור למחלוקת (המובאת ברמב"ם, הלכות מלוה ולווה, ד, יג; ראה שער א, פרק ו, 5) האם לווה יכול למחול למלווה על חיובו להחזיר לו את הריבית שפרע לו. עיין שו"ת בני משה (שלטון) סי' טז (הוכיח מכאן שהרי"ף סובר שאין מועילה מחילה על ריבית); חידושי אנשי שם, על הרי"ף שם (כנ"ל); ס' התרומות שער מו ח"ד אות ד (שדוקא כאן שטעה, מניחים שלא התכוון לעשות איסור, אבל מחילה ביודעין תועיל); חידושי הריטב"א [החדשים] ב"מ סז ע"א (כנ"ל); שו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ג (יט ע"א-ע"ב) (כנ"ל); שו"ת שתי הלחם סי' לט (כנ"ל).

[44] נימוקי יוסף על הרי"ף שם.

[45] שו"ת פני משה, ח"א, סי' נז (קכט ע"ג), וסי' פא, וח"ב, סי' כו (מט ע"ג), כותב שמהרי"ף נראה שמפרש כרש"י, אבל לפי הסבר נימוקי יוסף ייתכן שהרי"ף סובר כרבנו תם. ואין דבריו מובנים, שהרי לפי רבינו תם, שהכלל הוא שמחילה בטעות בטלה, לא היה הרי"ף צריך להזכיר איסור, שהרי בלאו הכי המחילה בטלה (ואין לומר שלרבנו תם האיסור הוא סיבה שאין אומרים כאן שהוא רוצה "ליקום בהימנותיה", שהרי א"כ אין שום מחלוקת למעשה בינו לרש"י). ועי' שו"ת סם חיי, סי' כז (נט ע"א), המסביר איך אפשר להבין את הרי"ף כרבינו תם.

[46] חידושי הרמב"ן, ב"מ סו ע"ב.

[47] יש להעיר שנימוק זה שנוח לו לעמוד בדיבורו נאמר דוקא ע"י רבינו תם (שלא נקט "בדיבורו", כרמב"ן, אלא "בהימנותיה"), כפי שנראה להלן, פסקה 4, אלא שלרבינו תם הוא משמש רק במקרים בודדים.

[48] חידושי הרשב"א, ב"מ סו ע"ב.

[49] כמו כן, שו"ת הרשב"א המיוחסות, סי' ב (הובא בב"י, חו"מ, רלה, מחודש ד), כותב שקטן שיודע בטיב מו"מ, שקיבל קרקע במתנה, ונתנה לראובן במתנה, אף שאין מעשה קטן כלום בקרקע, מכל מקום אם במשך זמן מסוים רצה הקטן בקיום המתנה, ואכל המקבל פירות בתקופה זו, אין מוציאים אותם מידו, אפילו חזר בו הקטן אחרי שאכלם, מפני שמחילה בטעות כזאת היא מחילה. שו"ת מים חיים (סילווא), סי' יג (עמ' רסו), מדייק מתשובה זו שהרשב"א סובר כרש"י.

[50] בהגהות אשרי, ב"מ, פ"ה, סי' לב.

[51] אמרי צבי (הלפרין), ב"מ, סי' מו, אות ז, מקשה על דברי הגהות אשרי, שבמקרה של אסמכתא המחילה בטלה בגלל האיסור - מה בכך שיש בזה נדנוד איסור, הרי יאוש חל אפילו בטעות מפני שאין צורך בחלות (ראה בשמו להלן (ב))? הוא מתרץ, שיאוש מועיל רק אם הטעות היתה במצב שמביא ליאוש (שזה היאוש הרגיל כגון באבידה), אבל אם הטעות היתה ביאוש עצמו, כגון שיש איסור, שלא ידע שאסור לו להתייאש, לא מועיל היאוש. עוד תירץ, שבכל יאוש בטעות יש צד קלוש אולי גם כשהאמת נודעה לו, הוא מסכים בכל זאת להשאיר את הדבר ביד הקונה מפני שסוף סוף הדבר כבר נעשה, ולא היתה כוונה גרועה מצד הקונה, אבל אם יש איסור בנתינה זו, יש אומדנא דמוכח שאינו מסכים, אפילו על צד קלוש.

[52] תוספות, ב"מ סו ע"ב (ד"ה התם).

[53]> כגון קנין שנעשה על התחייבות לשלם כסף, כמו המקרה בגיטין יד ע"א ב"הנהו גינאי", שלשם ציינו התוספות.

[54] הרמב"ן הנ"ל נימק, שנוח לו לעמוד בדיבורו; ומהר"ם הנ"ל נימק, מטעם תקנת השוק. אבל זה לא מתרץ את הקושיה, שהרי גם בקנין בטעות וכו' שייכים טעמים אלו. אבל אם נאמר שסוגיית מחילה בטעות אינה עניין של מחילה אלא שאלה כללית של הכשרת פגמים טכניים בפעולות משפטיות לאחר תחילת ביצוען, כמו שאמרנו לעיל, 2 (ד) - מובן מדוע טעמים אלו תקפים דווקא כאן.

[55] רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לב.

[56] שו"ת מים חיים (סילווא), סי' יג (עמ' רסה), מבאר שקנין בטעות לא מועיל, במקרה בגיטין יג, מפני ששם לא התכוון המקנה לתת משלו כלום; וכן במקרה בב"מ לה, השומא בטעות בטלה, מפני ששם השומר לא גמר בדעתו למחול על מה שלקחו ממנו תשלום על אובדן הפקדון, מפני שחושב שאולי ימצאו את הפקדון, משא"כ בפירות דקל, שידע וגמר בדעתו למחול, אלא שהיה בטעות, ולא העלה בדעתו שיכולה להיות טעות.

[57] בהגהות אשרי שם.

[58] גם שו"ת שמחה לאיש (אבא שאול), חו"מ, סי' ה, אות מה, כותב שטעם רש"י הוא שמחילה היא כעין יאוש ואין צריך בה הלכות קניינים וגמירת דעת.

[59] קצות החושן, קמב, ס"ק א.

[60] ראה אנצי"ת ע' יאוש, ליד ציוני הערות 159-182, מחלוקת האם מועיל יאוש בטעות.

[61] גם שער משפט, כ, ס"ק א, מבין את כוונת הגהות אשרי כפשוטו, שהמוחל מתייאש, ואף שזה יאוש מתוך טעות, הדבר נהיה הפקר, ועי"ז זכה בו הנמחל.

קובץ שיעורים, ב"ב, סי' קעא, מקשה על הגהות אשרי, הרי יאוש שייך רק בדבר שאבוד מבעליו וכאן אינו אבוד מבעליו שהרי מי שמחזיק בחפץ יציית לפסק דין.

[62] שערי ישר, שער ה, פרק יב (ד"ה והנה בספר).

[63] שם, ד"ה ולכן נראה.

[64] שם, ד"ה ועפי"ז יש.

[65] ואילו לפי ההבנה הפשוטה שזה יאוש ממש, גם כאן זכה התובע בכסף, כפי שאכן כתב שער משפט, כ, ס"ק א, על אותו מקרה.

ובספרו, חידושי ר' שמעון יהודה הכהן (שקאפ), ב"מ סי' כ (עב ע"ג), כתב שדברי הג"א צריכים עיון, איך יועיל יאוש בטעות, הרי יאוש הוא משום רצון, כפי שהסביר שם (עא ע"ג) שענין יאוש הוא שכיון שרחוק הדבר שימצא את החפץ, הוא מסכים שיזכה בו אדם אחר, כיון שחושב שבכל מקרה לא ימצא אותו, אין לו תועלת ממנו, ואין לו הפסד בזה שאחר ייהנה בו, לכן אינו נחשב בעיניו להקפיד על מציאותו, וביאוש טעות שחשב שלא תהיה לו תועלת, ובאמת תהיה לו, אסור לזכות בו.

גם ברכת אברהם (ארלנגר), ב"מ סו ע"ב, עמ' שכז, מבאר שהגהות אשרי לא מתכוון לומר שזה ממש יאוש, אלא כעין יאוש, סילוק דעתו, ולכן מועילה בטעות, כפי שנביא את הסברו להלן.

[66] בהגהות אשרי, ב"מ, פ"ה, סי' לב.

[67] בבירור הלכה, ב"מ סו ע"ב, ציון ה, פרק א, הסביר את דבריו בדרך אחת, שבכל טעות יש ספק האם היה מסכים גם אילו ידע את האמת, והמוציא מחברו עליו הראיה, ולכן במחילה, שהנמחל מוחזק, היא מועילה, ואילו בקנין, שהמקנה מוחזק, אינה מועילה. בהסבר שני הסביר, שמה שנאמר שקנין בטעות בטל הוא בסוג קניין שתוקפו נובע מכוונת המקנה לייחס לו חשיבות, לכן אם זה בטעות, אין לו תוקף; ואילו מחילה היא מסוג הקניינים שתוקפם נובע מעצם זה שמעשה הקנין מוכיח מצד עצמו, שהקונה מוחזק בדבר, ולכן לא משנה שהיתה טעות.

[68] אמרי צבי (הלפרין), ב"מ, סי' מו, אות ז.

[69] קובץ שיעורים, ב"ב, סי' קעא.

עונג יו"ט, סי' קנט, מסביר שטעמו של רש"י הוא שרק דבר שצריך מעשה או אמירה, בטל מחמת טעות, אבל מחילה, שמועילה גם בלב (אם הצופה מבחוץ מבין שזאת כוונתו - ראה בפרק ה, על מחילה במחשבה), אינה מתבטלת ע"י טעות; במחילה אין מעשה, אלא היתה תביעה וע"י המחילה פקעה, ולכן מועילה גם בטעות, מפני שדי ברצון. הסברו קשה, שהרי אדרבה, הדעת נותנת שדבר שתלוי במעשה, הרצון אינו צריך להיות שלם, מפני שיש מעשה, אבל אם יש רק מחשבה ורצון בלי מעשה, כדי שהמחשבה תפעל צריך שתהיה ברצון מלא.

[70] מהרי"ח שם.

[71] אמרי צבי (הלפרין), ב"מ, סי' מו, אות ז.

[72] לימודי ניסן, בתוך קובץ הראב"ד (מהד' אלפרט), על ב"מ סו ע"ב, הערה 113.

[73] ראה בשער א, שנחלקו ראשונים אם היא הקנאה או סילוק (הפקעה).

[74] אבל כבר הערנו בפסקה 2 (ד) שבחלק מהמקרים בסוגיה אין מחילה רגילה אלא כעין מתנה.

[75] הוא נוקט שלמחילה "אין חלות", וכך גם ברכת אברהם דלהלן.

[76] אבל הוא כותב שהסבר זה לא טוב להסבר הראשון בהגהות אשרי, שבמקרה של אסמכתא המחילה בטלה מפני שיש להניח שאילו ידע שיש נדנוד עבירה לא היה מוחל, כלומר, זו טעות חמורה יותר, שהרי לפי הסבר זה אי אפשר לפסול שום מחילה מטעם טעות, גם אם היא טעות חמורה; אבל הסבר זה טוב לפי התירוץ השני של מהרי"ח, שבמקרה של אסמכתא המחילה בטלה מפני תקנת חכמים, שלפיו באמת היא לא בטלה מטעם טעות.

[77] שו"ת משפטי שמואל (קלעי), סי' סו.

[78] חידושי הר"י מיגאש, ב"ב מא ע"א; חידושי הריטב"א החדשים, ב"מ סו ע"ב, וחידושי הריטב"א, ב"ב מא ע"א; נימוקי יוסף, ב"ב כב ע"א (בדפי הרי"ף); מהרי"ח בהגהות אשר"י, ב"מ, פ"ה, סי' לב; חידושי הרמב"ן, ב"ב מא ע"א; רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לב, ותוספות הרא"ש, ב"מ סו ע"ב.

[79] בכך מיושבת קושית שו"ת משפטים ישרים (חסון), סימן ס (סג ע"ב), לגבי "לא ידע ומחל", שלכאורה מה שאמר בפירוש "אני מוחל", מראה שידע שיש על מה למחול, שאם לא כן מדוע הוצרך למחול? התשובה היא שאמר זאת בתורת פיטומי מילי.

בחידושי העילוי ממייצ'יט, סי' עב (עמ' קעח), מקשה, מדוע לא תועיל מחילה ב"לא ידע ומחל", כגון שהתנה שאם יש אונאה הוא מוחל, מה בכך שלא ידע אם יש לו חוב, הרי מחילתו לא נבעה מטעות? יש להעיר, שקושייתו היא רק על אותם מקרים שהוא אכן אומר שהוא מוחל, כגון באונאה "ע"מ שאין לך עלי אונאה", ולא למקרים שלא היתה מחילה מפורשת אלא מכללא, שבהם אמרנו שאין להסיק מהתנהגותו שהוא מוחל, מפני שלא ידע דמחל, כגון ברב ענן. הוא מתרץ (בעמ' קעט - כך נראה, שהוא בא ליישב קושיה זו), שמה שהגמרא אומרת שלא מועיל תנאי באונאה מפני שלא ידע דמחל, הוא מפני שלולא דין תורה, לא היה חיוב להחזיר אונאה (כשלא עשו תנאי) מפני שמחלו מפני שהמקח נעשה על דעת זה, והחידוש של אונאה הוא שאף שמחל (בלי תנאי מפורש), חייב להחזיר מפני שאילו ידע שהמחיר לא שווה לחפץ לא היה מסכים למקח, שהתורה חידשה שמחילה דרך אונאה לא מועילה; ולכן גם אם עשה תנאי, נשאר דין אונאה כבתחילה, מפני שאילו ידע שהחפץ לא שוה למחיר לא היה עושה את הקנין על תנאי זה, וזה ככל מחילה בדרך אונאה. אבל יש להעיר שהסבר זה טוב רק לאונאה, ולא למקרים הנ"ל שהפוסקים פסלו בהם מחילה מטעם "לא ידע דמחל", אף שגם בהם היתה מחילה מפורשת: "גם אם יהיו תביעות נוספות".

וראה בפסקה 9, שמחנה חיים מסביר שאין לאדם כוח למחול על דבר שאינו ידוע לו.

[80] אמרי צבי (הלפרין), ב"מ, סי' מו, אות ד, ואות ז.

[81] כך הקשו שו"ת פרי צדיק, סי' ט, עמ' קמח, אמרי צבי (הלפרין), ב"מ, סי' מו, אות ג, ועוד.

הגהות אשרי, ב"ב, פ"ג, סי' לו, מביא שר"י הסביר שבפירות דקל נחשב ידע דמחל, מפני שהמוחל יודע שהם שווים יותר ממה ששילם לו הקונה, ולא חש לבדוק אם יכול לחזור בו, ולכן המחילה תקפה. לא ברור מדוע הכניס את הגורם של המחיר.

[82] שו"ת מחנה חיים, ח"ב, אהע"ז (כרך ד) סי' מ (עמ' קכב).

[83] קשה על הסברו, מדוע רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לד, כתב לגבי "את ונוולא", שרבינא הוציא פירות מפני שזו מחילה בטעות שלא מועילה, כמי שמניח לחברו ליטול חפץ מרשותו (או נותן לו) וחושב שהוא של חברו ונמצא שאינו שלו, כלומר לא ידע דמחל; ולמה לא נאמר שהמוכר שם היה צריך לשאול חכם?

[84] ברכת אברהם (ארלנגר), ב"מ סו ע"ב, עמ' שכח.

[85] חידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם, הל' מכירה, טו, א.

[86] לימודי ניסן, בתוך קובץ הראב"ד (מהד' אלפרט), על ב"מ סו ע"ב, הערה 113.

[87] יצוין שבאמת נימוקי יוסף (שנביא בפסקה 4) כותב שבמקרה של אסמכתא, המחילה בטלה מפני שלא ידע דמחל.

[88] ברכת אברהם (ארלנגר), ב"מ סו ע"ב, עמ' שכח.

[89] שו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס ברלין, סי' תעז (=לבוב סי' תכו).

[90] לדוגמה, צבי גאון יעקב, סי' יז, מוכיח מתוספות שמדובר גם אם חשב שהמכר מועיל.

[91] כמו כן, שו"ת מהרי"ט, חלק א, סי' קב, כתב, כדי ליישב את הרא"ש שכתב שבפירות דקל ידע ומחיל, שהמוכר ידע שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואף על פי כן מאחר שהוצרך למעות, מכרם, ולא נשתנה דעתו אחר כך כשראה שהקונה שומט ואוכל, אלא ידע את הדין ומחל, ורק אח"כ התחרט. אבל מה שכתב אח"כ בדעת הרא"ש, שבאסמכתא המחילה בטלה מפני שאנן סהדי שלא על דעת כן עשה מתחילה ולא סמכה דעתו לתת - קשה, שהרי הרא"ש רומז שהטעם באסמכתא הוא משום איסור ריבית.

[92] ראה פסקה 7, בשם יד רמה, על מקרה שספק לנו האם המוחל ידע שהממון שהוא מוחל עליו הוא שלו. וראה פסקה 11, על מקרה שבשעת המחילה היה ספק למוחל האם הוא מוחל על דבר שלו.

[93] הובא בתוספות, ב"מ סו ע"ב (ד"ה התם), וב"ב מא ע"א (ד"ה אמר), בתוספות רבינו פרץ, ב"מ סו ע"ב, בתוספות הרא"ש, ב"מ סו ע"ב, בשו"ת הרא"ש, כלל סט, סי' ו, ובהגהות אשרי, ב"מ, פ"ה, סי' לב, וב"ב פ"ג סי' לו.

[94] העיקרון שמניחים שאדם ירצה לעשות דבר שאינו מחויב בו מן הדין, כדי להישאר מהימן (בעיני האדם שעשה עמו עיסקה או בעיני בני אדם בכלל), מקורו בב"מ טו ע"ב.

[95] אמרי צבי (הלפרין), ב"מ, סי' מו, אות ה, מצמצם מעט את הדוחק שבפירוש זה, באומרו שרב נחמן לא השאיר את רבא לגמרי בהבנתו השגויה, אלא רמז לו את כוונתו האמיתית, ע"י הסברו לאילונית - שיבין שההבדל בין פירות דקל לאונאה הוא שבאונאה לא ידע דמחל, כלומר מעולם לא היתה הסכמה על עצם הדבר, שהרי לא ידע שהוא משלם יותר ממחיר החפץ, שלא כפירות דקל, שהסכים על עצם המכירה, וזה גורם לו לרצות להישאר במהימנותו, ובזה יבין את טעמו האמיתי של ר"נ מדוע בפירות דקל מועיל.

קצות החושן, עה, ס"ק ד, כותב שרבא בסוגייתנו שהקשה מאונאה, באמת אינו סובר את סברת "ליקום בהימנותיה", וסובר שבין בטעות בממון ובין בטעות בדין, אינה מחילה; עיי"ש שמיישב דברי רבא במקום אחר על פי זה.

[96] יש להעיר שזה נכון לפי השיטה שהחסרון במכירת דבר שלא בא לעולם הוא שאין על מה שיחול הקנין, אבל אין זה נכון לפי השיטה שהחסרון שם הוא בגמירות דעת (על שתי הגישות ראה בספר התחייבות, עמ' 136-137).

[97] תוספות רבנו פרץ, ב"מ סו ע"ב (בקיצור); פלפולא חריפתא, על רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לד, אות מ (הוא אינו אומר שזה לרבינו תם, אבל זה בעצם בדעת רבנו תם); שו"ת מהרי"ט, ח"א, סי' קב; פני יהושע, ב"מ סז ע"א (ד"ה בא"ד מ"מ).

מדוע הסוגיה ניסחה הבחנה זו בלשון "הכא הלואה התם זביני"? מפני שהנקודה העיקרית היא שבמקרה של אסמכתא, הלווה בכלל לא רצה למכור את השדה, אלא רצה הלוואה ואגב זה עשה הסכם מכר, ולכן אין לו עניין "ליקום בהימנותיה", בניגוד למקרה בפירות דקל, שהמוכר רצה למכור; וזה לא קשור לריבית. שו"ת מהרי"ט, חלק א, סי' קב, מפרש לפי רבינו תם את דברי הגמרא "הכא הלואה" - כלומר העיסקה חזרה להיות הלואה כתחילתה (מה שהיה מכר לפי ההסכם), שאילו הסכימו שיישאר משכנתא, היה מועיל, מפני שהיא אבק רבית שאינו יוצא בדיינים, ועכשיו שהקנה אותה בתורת מכר והמכר אינו תקף, חזרה להיות הלואה בלא משכנתא, ולכן הפירות חוזרים.

[98] כך כתבו לדוגמה: שו"ת הרשב"א, ח"ג, סי' קיד, ש"ך, חו"מ, סי' סו, ס"ק סו, וסי' רט, ס"ק ה, חזון איש, חו"מ, סי' א, ס"ק ה, וערוך השולחן, חו"מ, רט, ח.

[99] פרי צדיק שם, עמ' קמג; שו"ת מים חיים סי' יג (עמ' רסה). אבל מים חיים כותב שלפי נוסח רבנו תם המובא בריב"ש סי' שלה, שלא הזכיר שליקום בהימנותיה, קונה רק אם ידע המוכר שאכל.

[100] שו"ת פרי צדיק (צרור), סי' ט (עמ' קמד).

[101] המובאת בב"י, חו"מ, רמא, מחודש ב, על "מה שתטול מנכסי".

[102] שו"ע, חו"מ, רמא, ב.

[103] הובא במגיד משנה, הלכות מכירה, כב, ב.

[104] שו"ע, חו"מ, סו, יז.

[105] שם, עמ' קמה-קמו.

[106] עיי"ש, שמוצא קשיים בביאור רבינו תם לסוגיה.

[107] הוא מוסיף (בעמ' קמד) שגם הרמב"ם סובר שמחילה בטעות מועילה, וגם סובר את סברת רבינו תם של מהימנות, כפי שמוכח ממה שכתב לענין דבר שלא בא לעולם "ואם שמט הלוקח ואכל", משמע שגם אם לא ידע המוכר שנטל, אין מוציאים מידו, כרבנו תם.

[108] גנזי קדם ח"ה עמ' 120. לפי ר"ש אסף, שם עמ' 108, המחבר הוא רב שרירא בהשתתפות רב האי.

[109] תשובות הגאונים (הרכבי) סי' שמב = תשובות הגאונים החדשות (עמנואל, אופק) סימן קכג.

[110] המהדיר בתשובות הגאונים החדשות, הערה 30, מקשר זאת לדעת הגאונים, המובאת ברמב"ם, הלכות מלוה, ד, יג, שאין מועילה מחילת לווה למלווה על חיובו להשיב לו ריבית שנתן לו. וראה לעיל 3 (א), בהערה, להבחנה בין הנושאים.

[111] תשובות הגאונים (הרכבי) סי' שמב, תשובת רב האי = תשובות הגאונים החדשות (עמנואל, אופק) סימן קכג. השאלה מקוצרת במהד' הרכבי.

[112] צ"ל: אז.

[113] לעיקרון זה התכוון כנראה גם הגאון בגנזי קדם, ח"ה, עמ' 118: "ראובן שאמר 'הרי מחלתי לשמעון', אעפ"י שאמר אח"כ 'לא היה בלבי אלא ע"מ שאין עלי [=לי] תביעה', כבר קמא מחילתו הואיל ודברים שבלב אינם דברים".

[114] בתשובות הגאונים החדשות: אפילו, בלי ו'.

[115] ממלים אלה "ואפילו מחילה ליכא" משתמע כמו התירוץ של הראשונים דלעיל, פסקה 3 (ג), שבמקרה של רב ענן, לא ידע דמחל.

[116] גיטין יד ע"א.

[117] שאין ריבית, למעט המקרה של אסמכתא.

[118] =לא מוכח שטעה.

[119] שלא ידע שהוא יכול למנוע.

[120] פירות דקל.

[121] שו"ת פרי צדיק (צרור), סי' ט (עמ' קמט), מבאר על פי העקרון של הגאון (אף שלא ראה את החלק הזה של התשובה, שאינו מובא בטור) מדוע המחילה קיימת במוכר פירות דקל ובמוכר שטר (דינו של רבינו תם, שהובא לעיל, פסקה 2) - שאולי גם אילו ידע את הדין שלא מועילה מכירה זו, היה מקנה באופן המועיל, שהרי ראינו שהוא רוצה להקנות לו; שאם לא כן, הוא היה צריך לדקדק קודם האם אכן ההקנאה היתה כדין; ואילו במקרה של אסמכתא, וב"את ונוולא אחי" (ב"מ סז ע"א, ששם נאמר שהפירות חוזרים, ונימקו תוספות מפני שזו היתה מחילה בטעות), אין הוכחה שהוא מוכן למחול גם אילו ידע את הדין, מפני שאולי מה שלא מנע את האחר מאכילת הפירות, הוא מפני שלא היה לו כסף לפדות ממנו את הקרקע.

דרך אחרת ליישב את סוגיית בבא בתרא עם סוגית בבא מציעא, יש בגנזי קדם ח"ה עמ' 119-120 (לפי ר"ש אסף, שם עמ' 108, המחבר הוא רב שרירא בהשתתפות רב האי), שם הגאון מדבר על טעות בדין, שמבטלת את הפעולה המשפטית, ואח"כ אומר: "אי נמי איכא אחריתי [כלומר, גם טעות במציאות מבטלת], מחילה בטעות, כגון מאן דאית ליה ארעא ולא ידע ליה ואיתה ביד אחר, ואתא האי דדיליה היא ועשה בה מלאכה, לא אמרי הא אחיל ליה, וכי הא לא הויא מחילה, דאי הוה ידע דדיליה היא לא הוה מקביל בה הרמאנא דאחרינא, דאמרינן רב ענן שקל בידקא בארעיה אהדר גודא בארעא דלא דיליה, אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר ליה, וקאמר ליה רב ענן והא אחיל דסייע בתיבנא בהדאי, אמר ליה מחילה בטעות הואי, דאת גופך אי הוה ידעת מי הוה [עבדת], היכין ואת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוי ידע, [המהדיר מוסיף כאן את המלים "שמע מינה", אבל נראה שאין התיקון נכון, מפני שההמשך לא נלמד מרב ענן אלא מסוגיית ב"מ] דאית ליה מן דינא לאניש למהדר ביה מן מילתא דעבדה ולא הדר ביה, כל דמחל קמי דלהדר ביה, אע"ג דבטעות הוא דאי הוה ידע דאית ליה למהדר ביה הוה האדר ביה - מחילתו מחילה, ולית למיהדר אלא מיכן ולהבא, דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי, ומקשינן למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה, והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו בעולם אין יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו בעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ומפרקינן התם זביני הכא הלואה רבית היא, ואע"ג דאכל מלוה פירי לא הויא מחילה דאסירא בה לוה ומלוה, אבל זביני רשאה לאחולי ואית ליה למהדר ולא הוה ידע דהוה ליה למהדר, כמה דלא הדר מחילתו מחילה אע"ג דבא טעות. ולא איתותב רב נחמן מן אונאה ולא איסתייע מן אילונית". לא ברור איזו הבחנה הוא עושה; ייתכן שכוונתו לומר שאם דנים על נכס מסוים כגון קרקע, מה שלא חזר בו בהתחלה לא משנה, ודווקא אם זו פעולה משפטית שמתמשכת כגון אכילת פירות, אפשר למתוח קו בין לפני חזרתו לבין אחרי חזרתו.

[122] פירוש זה עדיף על פירוש הראשונים, שלפיו עולה הקושיה (שהצגנו לעיל, פסקה 3 (ג)) מדוע לא נאמר בפירות דקל "לא ידע דמחל" מפני שחשב שזה שייך לקונה.

נראה שטעם הדבר שבאונאה מניחים שלא ידע הוא, מפני שהיה רשאי להניח שכשמוכר מציע לו מחיר, זה שווי החפץ, וזה כמו הטעייה (ראה פסקה 12 (ה), על הטעייה).

[123] גנזי קדם, ספר ה, סי' יא, עמ' 117-118.

[124] שם, עמ' 118-120.

[125] שגם היא של רב האי - ראה הערה 639 לעיל.

[126] ראה פסקה 7, שמהר"ם נימק כך את הצורך שהטעות תהיה מוכחת.

[127] תשובות גאוני מזרח ומערב סי' קצה.

[128] התובע.

[129] על הנתבע.

[130] יושם לב שהוא מביא רק את סוגיית ב"ב, ומתעלם מסוגיית ב"מ, מה שמתאים להסבר שאנני מציע, שטעמו הוא שמוכח שטעה, כמו שהמצב היה במקרה בב"ב.

[131] גנזי קדם ח"ד עמ' 41 = שו"ת הרי"ף סי' קד (בשינויים רבים).

[132] תשובות גאוני מזרח ומערב סי' קסג.

[133] תשובות הגאונים הקצרות סי' קח.

[134] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא.

[135] תשובות הגאונים, אסף (תרפז), סי' יז.

[136] שהם מוכנים שיקח גם אם יתברר שאינו הבכור - ראה להלן בסמוך.

[137] ייתכן שהכוונה כאן לעיקרון של מהרי"ק, להלן פסקה 8, שאם המוחל היה יכול לברר ולגלות את האמת, ולא בירר ולכן נשאר בטעותו, המחילה קיימת.

[138] מקרה זה מודגש יותר מהמקרה ברב ענן, מפני שהסבירו בפירוש מדוע נותנים לו; אבל בשני המקרים חשבו שנותנים לו משלו.

[139] יש לציין שהוא מביא רק את סוגיית ב"ב, ומתעלם מסוגיית ב"מ.

[140] תשובות גאוני מזרח ומערב, סי' קסג וסי' קצה; תשובות הגאונים הקצרות שם; תשובות הגאונים, אסף (תרפז), סי' יז.

[141] תשובות הגאונים אסף (תרפז), סי' יז.

[142] זאת לא מחילה רגילה, שהרי היא על דבר בעין. ראה בעבודתי על מחילת זכויות קנייניות, שער ראשון פרק עשירי, 4, על שותף בנכס המוחל על חלקו.

[143] ס' השטרות, לרב האי, שטר ד.

[144] כמו כן, בתשובות גאונים קדמונים סי' מט = תשובות הגאונים, קורונל, סי' י = שערי צדק חלק ד, שער ח, סי' ט, כתוב: "ומחל לו על שגיונות ועל טעויות", משמע שמחילה זו תועיל.

[145] ס' השטרות לרב האי, שטר קב (עמ' 70). יש נוסח דומה בס' השטרות לר"י ברצלוני עמ' 9-8 ועמ' 59.

[146] יש להוסיף, שמעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, סי' תקנ, מדייק מהרקנטי (שמעתיק את תשובת הלכות גדולות דלהלן), שאומר שמועילה מחילת "כל מה שיש לך משלי", מכאן שחולק על הרשב"א שאומר שמועיל רק אם אמר "יודע אני".

[147] הלכות גדולות, מהד' טרויב דף קה ע"ד, מהד' ברלין תר"נ, עמ' 432, מהד' הילדסהיימר כרך ב עמ' 498, ומהד' מכון ירושלים עמ' תקכז; הלכות פסוקות (ששון) עמ' נג [לא מהד' תשמ"ט]; תשובות הגאונים שערי צדק, ח"ד, שער ג, סי' נד, בשם מר רב יהודאי; והובא בראב"ן, תשובות, סי' ק, דף סט ע"ד, בפסקי רקנטי סי' תקנ, בתשב"ץ, ח"ב, סי' סב, ובש"ך, חו"מ, כה, ס"ק מח.

שו"ת דברי משה (מזרחי), חו"מ, סי' עח, מביא תשובה זו ("לא להלכה וכ"ש למעשה") לענין נידונו: שותפים שעמדו לחלוק, והיה חשד שאחד מהשותפים מחביא מכספי השותפות, אבל שותפו מחל לו על חיובו להישבע, והתפשרו, ואח"כ נמצא שאכן אותו שותף החביא.

[148] במהד' הילדסהיימר: ביניהם.

[149] במהד' הילדסהיימר: שנטל.

[150] הנקודה שמחילת השבועה אינה כוללת מחילת החוב, הובאה בתוספות, ב"ק קח ע"ב (ד"ה ולא). הלכה זו תיתכן רק במחילה בטעות - שחשב שאין לו ראיה ושלא יוכל למצוא ראיה, והתברר שיש לו; שאילו במחילה רגילה על חיוב להישבע (חיוב שמתעורר רק כשאין עדים), אין נ"מ במה שלא נמחל הממון, שהרי בלאו הכי לא יוכל לתבוע את הממון, מפני שאין לו עדים; ונ"מ רק אם ימצא אח"כ עדים, ואז מתברר שמחילתו היתה בטעות.

[151] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא. שו"ת חמדת משה, חו"מ, סי' קסג (כמובא בשו"ת דמשק אליעזר, סי' נא), מסכים להסבר מהרי"ק.

[152] על עיקרון זה ראה להלן, פסקה 8.

[153] תשב"ץ, ח"ב, סי' סב.

[154] נתיבות המשפט, כה, ס"ק כ.

[155] עי' שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא, שמביא קושיות שהקשה שו"ת חמדת משה חו"מ סי' קסג, על פירוש זה, ודמשק אליעזר מתרץ.

[156] הסבר זה רמוז בשו"ת נופת צופים, חו"מ, סי' כח, האומר שדברי הבה"ג קרובים לדברי העיטור, שנביא בפסקה 7.

[157] דברי גאונים, כלל פא, אות יט (ברמז).

[158] אבל ברקנטי שם הנוסח הוא: "ומחל להם השבועה ונתגלה אח"כ מממון יותר ממה שנתנו לו בפשרה שעשו, חזינן אי בשעת המחילה אמר בענין זה, נטלתי ממון זה ומחלתי כל אשר לך משלי, אין לו עליו כלום" - ולפי גירסה זו אי אפשר לפרש כך.

[159] רמ"א, חו"מ, רמא, ב.

[160] ברכת אברהם (ארלנגר), ב"מ סו ע"ב, עמ' שכח.

[161] ודוחק לומר שהם סברו שרש"י לא דיבר על מחילה רגילה, אלא על הקנאה, שבה עוסקת הסוגיה, והיא מועילה מפני שהמקנה רצה להקנות אלא שהיה פגם טכני (כגון דבר שלא בא לעולם), אבל מודה שמחילה רגילה בטעות בטלה.

יש להוסיף את רשב"ם, ב"ב קלב ע"א (ד"ה ותעמוד), הכותב כדבר פשוט שמחילה בטעות בטלה; את שו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג) סי' תתצ, הכותב שמחילה בטעות אינה מחילה; את תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' קסו = שו"ת מהרי"ל סי' קעד, הכותב שמחילה בטעות חוזרת; ואת תוספות, סנהדרין ו ע"א (ד"ה צריכה), ועוד ראשונים שם, שנקטו שפשרה צריכה קנין מפני שהיא כמחילה בטעות, משמע שמחילה בטעות בטלה בדרך כלל. וראה לעיל בפסקה 4, עוד שפירשו כרבנו תם את הסוגיה.

[162] שו"ת רבנו גרשום מאור הגולה, סי' נט.

[163] כך נראית כוונתו, אף שאפשר לפרש שהוא מתכוון לומר שמחילת האחים אינה מועילה.

[164] ראב"ן, תשובות, סי' ק, הובא בשו"ת מהר"ם, שערי תשובות, ח"ב, סי' רכח, ובמרדכי סנהדרין סי' תרפ (הובא בדרכי משה, חו"מ, רמא ס"ק ד).

[165] גם שו"ת הרשב"א חלק ב סי' קט, עוסק בשמעון שהיה חייב לראובן כסף, ומת ראובן, וכשתבעו בניו את שמעון, כפר, ולכן התפשרו עמו ומחלו לו על חלק מהחוב; ואח"כ מצאו את שטר החוב, זה פשרה בטעות, וחוזר.

[166] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא.

[167] שו"ת משפטי הלוי, ח"ב, סי' ח, אות טו. למעשה, כאן לא ידע דמחל.

[168] בשם תשובות הגאונים (הרכבי), סי' שמב (הובא בטור, חו"מ, קנד, לח); שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (סא ע"ב).

ערוך השלחן, חו"מ, רמא, ו, כותב על פי הטור שם, שאם לא מוכח בבירור שהוא טעות, אלא שייתכן שאילו ידע לא היה מוחל, לא נחשב טעות.

מקור נוסף: שו"ת הרי"ף, סי' קכד, הובא בעיטור, פשרה (עה ע"ג) (הובא בב"י, חו"מ, כה, מחודש ז, ובכסף משנה, הלכות סנהדרין, ו, ה, וברמ"א, חו"מ, כה, ה), כותב שמי שנתחייב שבועה, ועשה פשרה כדי להיפטר מהשבועה, ואח"כ התברר שלא היה חייב שבועה, הפשרה בטלה, מפני שהיתה בטעות; אבל אם בזמן עשיית הפשרה לא הזכיר את השבועה, הפשרה קיימת, גם אם מצא ראיה אח"כ, מפני שאדם עשוי למחול על שלו כדי לחסוך את ההתדיינות. שו"ת משפטים ישרים (חסון), סימן ס (סג ע"ב), מנמק, שמאחר שהתפשרו סתם, מן הסתם אומרים שהתפשרו על הכל, ויד התובע על התחתונה, מפני שהמע"ה (ובפסקה 4 הבאנו שהגר"א נימק את הרי"ף על פי שיטת רבנו תם). אבל שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סי' כב, כותב שמה שצריך גילוי דעת הוא רק בפשרה, שיש ספק זכות לזה כמו לזה, ויש צד ספק שמא ירויח משהו ע"י הפשרה, אבל במקום שאינו זוכה כלום בפשרה אלא מפסיד בבירור מכפי זכותו בדין תורה, אין זה פשר אלא מחילה ממש, כמ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צח ובנתיה"מ סי' רה ס"ק ט (לעניין אחר), והיא בטלה גם אם כשמחל לא הזכיר מדוע הוא מוחל. הוא מציין שגם לענין פשרה, בשו"ת ב"א [לא ברית אברהם] חו"מ סי' ס בהגהותיו לתשובת הרי"ף, הוכיח שדי אם הזכיר את ענין השבועה בשעת הפשרה, אף שלא אמר בפירוש שבגלל השבועה הוא מתפשר.

[169] שו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג) סי' רמט. הוא אינו מזכיר את הגאונים.

[170] הוא מוסיף שבנדונו, קלקול החובות התחיל זמן ארוך לפני כן, ולכן היתה צריכה לומר בפירוש באותה שעה שהיא מוחלת על דעת כן.

[171] יש להוסיף, שגם אם המחילה עצמה אינה מפורשת אלא מכללא, אינה יכולה להתבטל ע"י טעות של דברים שבלב (היינו, שאינה מוכחת), שהרי המחילה עצמה היא דברים שבלב כל אדם (שאם לא כן, פשוט שלא היה לה תוקף).

[172] שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' עג.

[173] גם בני אהרן שם פסק בנידונו שהמחילה קיימת ושאינו יכול לומר שטעה בדין, משום שלא היו רגלים לדבר שלא ידע. גם שו"ת פני משה, ח"א, סי' צו (רמז ע"א), כותב על פי מהריב"ל, שראובן שהתנה עם שמעון שאם יעלילו עליו, ינכה מהחוב ששמעון חייב לו, ראובן אינו יכול לטעון שזו מחילה בטעות, מפני שחשב שמן הדין הוא חייב לשלם על העלילה שהעלילו על שמעון, כיון שאין רגלים לדבר שטעה בדין, ומסתמא לא תולים שטעה.

שו"ת בני יהודה, סי' מב (קז ע"ב), כותב שבספק טעות, המחילה תקפה מטעם המוציא מחברו עליו הראיה.

[174] נקודה זו הובאה בשו"ת בני יהודה, סי' מב, דף קח ע"א.

[175] לכל אדם הצופה מן הצד - על פי מהר"ם הנ"ל.

[176] לכל, כנ"ל.

[177] לכל, כנ"ל.

[178] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא. גם שו"ת מהריב"ל, ח"ב, סי' עג, מסביר שאף שהיה ספק אם ידע השכן, מכל מקום רגליים לדבר שלא ידע, כפי שרב ענן לא ידע, ולכן זו מחילה בטעות.

[179] מובא בחיבור הר"ר צדקיה, שמובא בשו"ת מהרי"ק, שורש כ.

[180] שם.

[181] ראה להלן, בענין דעת מהרי"ק החולקת, שני מקומות נוספים שמהרי"ק משתמש בעיקרון זה.

[182] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן מד.

[183] מובא בחיבור הר"ר צדקיה, שמובא בשו"ת מהרי"ק, שורש כ.

[184] שו"ת פני משה, ח"א, סי' פא.

גם שו"ת בעי חיי, אהע"ז, סי' כ (לג ע"א), כותב, שבכור שנטל חלק כפשוט, זו מחילה על חלק בכורה, משום שהכל יודעים שיש לבכור חלק בכורה, ולכן זה שנטל חלק כפשוט מוכיח שמחל.

[185] הוא כותב שגם אם הוא טוען שחשב שבכור שנטל חלק כפשוט, לא ויתר על חלקו בשאר הנכסים, ואח"כ נודע לו שטעה - אינו נאמן, מפני שאנן סהדי שמחל על הכל, מפני שמה שונים נכסים אלו משאר הנכסים, ומזה שמחל באלו, מוכח שהוא מתכוון למחול גם בשאר הנכסים. נראה לבאר, שאין כוונתו שאיננו מאמינים לו שטעה, אלא שטענתו לא משנה, מפני שרב פפי שפוסק שויתר בכל הנכסים, סובר שיש אומדן דעת של כל בכור, וגם אם הוא אומר שלא התכוון לזה, זה לא משנה, מפני שאלו דברים שבלב.

[186] שו"ת מהרי"ק שורש ח, מציין שיש שטעו לחשוב כך, וכותב שבאמת אין תוקף למנהג כזה.

[187] שו"ת שער אפרים, סי' קלא, בהגהה מבן המחבר. הוא עוסק בפשרה בטעות, ולכאורה כפי שנראה להלן (בעניין העיטור), היינו צריכים לומר שרק אם גילה דעתו שהוא משלם כדי שלא להישבע, הפשרה בטלה בגלל טעות; ואולי מאחר שזה דבר כל כך גלוי, זה נחשב גילוי דעת.

[188] ערוך השלחן, חו"מ, רמא, ו. הוא כותב שבקרקע בפשרה או במתנה יישבע המוחל היסת מפני שבקרקע לא שייך מוחזק. וצריך עיון, שהרי בקרקע לא שייכת מחילה - ראה בעבודתי על מחילה על זכויות קנייניות, שער א.

[189] לפי ב"ח, חו"מ, קנד, לח, דברי הטור שם עוסקים במצב שיש ויכוח, שהמוחל טוען שלא ידע את העובדות - עיין שם.

[190] שו"ת הרמ"א סי' עד (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רמא, ס"ק ד).

שו"ת בני יהודה (בית יהודה חלק ב), סי' מב, תשובת ר' מלאכי הכהן [בסוף התשובה, ר' יהודה עייאש כותב שהוא מסכים לכל] (קו ע"ג), מביא משו"ת הרמ"א סי' עד, את העיקרון (הפשוט) שאם הוא יודע את הדבר שהוא מוחל, ויודע את כל העובדות, אע"פ שטעה, המחילה תקפה (בנידונו, אדם מחל על חשבונות שבפנקס, אחרי ראיית החשבונות, אבל טעה בחשבונות ההם, ופסק שהמחילה תקפה מפני שהטעות אינה דבר שהתחדש לו אחרי המחילה). הוא מסתמך (בדף קו ע"ד) גם על שו"ת מהרשד"ם סי' תיט, שכתב שאם הכל היה גלוי לפניו בשעת המחילה, אין זו מחילה בטעות (וזה פשוט).

[191] ראה בהערה 686 לעיל, שיותר קשה לבטל פשרה בשל טעות מאשר מחילה.

[192]שו"ת הרי"ף, סי' קכד = גנזי קדם ח"ד סי' ג עמ' לט = תשובות הגאונים אסף (תרפ"ז) סי' קב.

שו"ת משכנות יעקב, חו"מ, סי' י, כותב שרק אם הדיין טעה וחייב אותו שבועה, או שאמר לו שהוא חייב ממון, שלא היה צריך להעלות על דעתו שהדיין טועה, הפשרה בטלה, משום שבודאי מוכח שבגלל זה הסכים להתפשר; אבל אם הדיין לא הטעה אותו ורק אמר לו שלא ברור שיזכה, הרי אילו רצה היה יכול ללכת לדין ואולי יזכה, אלא שהוא מוכן למחול מספק מפני שאינו רוצה להתאמץ מספק, ולכן המחילה קיימת; והרי אם נאמר שגם אז המחילה בטלה, יתבטלו כל הפשרות, שהרי תמיד מתפשרים מפני שלא יודעים מה הדין, ואילו ידע צד אחד שהדין לטובתו לא היה מסכים להתפשר, אלא שכיון שאין הדין ברור להם וכל אחד חושש שיצא חייב, גומרים ומוחלים זה לזה מספק, ואין לבטלו אח"כ בגלל זה.

על פרט נוסף בתשובת הרי"ף, ראה לעיל בהערה 686.

[193] בית יוסף, חו"מ, כה, ז, וכסף משנה, הלכות סנהדרין, ו, ה, כמוסבר בשו"ת משכנות יעקב, חו"מ, סי' י. שו"ת משפטים ישרים (בירדוגו) חלק א סי' קמה, לומד מכאן, שאם נחלקו שני דיינים בדין מסוים, ולכן התובע והנתבע עשו פשרה, ואח"כ שלחו לחכם לשאול מה הדין, והכריעו כצד אחד - זה לא פשרה בטעות, שהרי מראש ידע המוחל שהוא מחלוקת, ובכל מחלוקת אם יטרח לשאול, תהיה הכרעה, והדיין הראשון עדיין מחזיק בדעתו.

[194] שו"ת מהריט"ץ (הישנות) סי' ריג (ד"ה איברא), עוסק בשותפים שחלקו, ואח"כ מחלו זה לזה על כל תביעה הדדית; ואח"כ יעקב טען שהיו ברשות יוסף הרבה מנכסי השותפות שלא לקח בחשבון בשעת החלוקה. הוא פוסק שיוסף יכול לטעון שמעולם לא הטעהו, אלא באמת באותם הימים היה לו רק כסף מועט, ורק אחר שחלקו הרויח הרבה.

[195] שו"ת מהרי"ק, שורש כ, ענף ג.

[196] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא.

מחנה אפרים, הלכות שותפות, סי' ד, ושו"ת פני משה, ח"א, סי' נז (קל ע"ב), מביאים ממהרי"ק שם את העיקרון שבמצב מסופק יש להניח שטעה מפני שאנשים אינם רגילים לתת מתנות.

ר' מלאכי הכהן, בתשובתו בשו"ת לחמי תודה, סי' יא (עה ע"א), מביא ממהרי"ק שם, שאם יש רגלים לדבר, ואנן סהדי שטעה, המחילה בטלה.

[197] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא.

[198] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא.

[199] שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סי' קלה, ודפוס קרימונה, סי' ו, ודפוס לבוב, סי' שיג (הובא בשו"ת הרשב"א, המיוחסות, סי' קיז, במרדכי, ב"ב, סי' תקצ, ברא"ש, ב"ב, פ"ח, סי' מו, ובטור, חו"מ, עה, י).

שו"ע, חו"מ, עה, יא, כתב דין זה בלי ההסברים מדוע אינו מחילה בטעות.

[200] סמ"ע, עה, ס"ק כח; ש"ך, עה, ס"ק לג (שכך מוכח מתשובת מהר"ם); ט"ז, חו"מ, עה, יא (כיון שהמרדכי מדמה זאת לטחול"ב); שו"ת בני יהודה, סי' מב (קז ע"ג).

[201] אבל בני יהודה שם השווה את מהר"ם למהרי"ק, ולא הבחין ביניהם.

[202] שו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר), סי' נא.

[203] הוא מיישב בכך מדוע שו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רעח, ותשב"ץ, ח"ב, סי' סב, מבטלים את המחילה בנידונם מטעם מחילה בטעות, אף שהמוחל היה יכול להשביע את הנתבע ולא עשה כן - התשובה היא ששם התובע טען טענת ברי.

גם שו"ת נופת צופים, חו"מ, סי' כח, כותב שמה שמהרי"ק כתב שאם היה יכול לברר ע"י השבעת הנתבע ולא דרש שבועה, המחילה תקפה - הוא אם התובע טוען שמא, אבל אם ראובן תובע משמעון טענת ודאי, ושמעון כפר, ושמעון חויב שבועה, והתפשרו - בזה ייתכן שראובן היה אנוס, מפני שפחד להפסיד את כל תביעתו ע"י השבעת שמעון, מפני שחשש ששמעון יישבע לשקר, ולכן כשאח"כ נמצאה ראיה לטובת ראובן, המחילה בטלה (וקשה, שלדבריו המחילה בטלה בגלל אונס ולא בגלל טעות). יש להעיר, שהוא מתייחס לתשובה זו שהביא מהרי"ק בשם "ס"ה" כאילו היא של הסמ"ג (ראשי תיבות של "ספר המצוות"), ומציג אותו כחולק על בה"ג; ובאמת זו תשובת בה"ג עצמה.

[204] חקרי לב, חו"מ, ח"ב (כרך ג במהד' ביטון), סי' כו (עמ' קכו), מביא שבנוסח שטר מחילה, מספר אורחות חיים כ"י, כתוב "מעכשו מחלתי כל טעות שיש במחילה זו שייוודע מהיום ואילך", ולומד מכאן שלדעתו מועיל נוסח זה גם בלי לומר "יודע אני וכו'".

כמו כן, שו"ת הרי"ף סי' קד, כותב שמי שתבע את חבירו, ולא היו לו עדים, וכפר הנתבע, ועשו פשרה במקצת הממון, ולא הזכיר בפשרה שאפילו יבואו עדים אח"כ לא יוכל לחזור בו - כשיבואו עדים הפשרה בטלה. משמע מדבריו שאם אמר בשעת הפשרה "גם אם יבואו עדים אח"כ, אני מוחל", המחילה תקפה גם אם יבואו עדים.

[205] שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רעח (הובא בב"י, חו"מ, יב, מחודש יג).

[206] ב"מ נא ע"ב.

יש להעיר שריב"ן בתוספות ב"מ נא ע"ב (ד"ה במה), מפרש את הגמרא שם כך שהמחילה מועילה גם אם לא פירש את שיעור האונאה ולא אמר "יודע אני" וכו', וא"כ לדעתו אין ראיה משם.

[207] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שמח.

[208] הרשב"א עוסק במקרה שלא ידע דמחל. מהרשד"ם עוסק במקרה שחשב שהחוב נמוך מכפי שהוא. אולי הדין יהיה שונה אם ידע מה גובה החוב, והטעות היתה בסיבה למחילה.

[209] שו"ת מחנה חיים, ח"ב, אהע"ז (כרך ד) סי' מ (עמ' קכ).

[210] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סי' קב (ד"ה ומה שטען).

[211] אבל לעיל, פסקה 2 (ג), כתבנו שהגמרא מתכוונת שם לאונאה רגילה, בלי תנאי.

[212] ראיה זו אינה מובנת, שהרי הטעות שם היא שחשב שאסמכתא קונה, ולכן מחל על הפירות, ואולי היה בטוח שאסמכתא קונה ולכן המחילה היא טעות מוחלטת, אבל אילו היה מסופק וחשב בלבו "אני מוחל על הפירות גם אם יתברר שאסמכתא לא קונה", אולי המחילה היתה מועילה.

הוא מביא ראיה נוספת מתוספות, כתובות פד ע"א (ד"ה וסבר), שכתבו שבעל שמתנה שלא יירש את אשתו, נחשב "לא ידע ומחל", מפני שאינו יודע אם תמות לפניו, כך שאינו יודע אם יש לו על מה למחול, ולכן לא מועיל. ראיה זו קשה, שהרי אולי שם מדובר שהבעל חשב שימות קודם, אבל באמת אם חשב בלבו "גם אם היא תמות קודם אני לא אירש", התנאי יועיל.

[213] שו"ת רמ"ע מפאנו, סי' מב.

[214] בנידונו היתה טעות גדולה, וכתב שלא ייתכן שהמפסיד התכוון למחול דבר מופלג, מפני ש"מסוים" לא כולל סכום מופלג.

[215] שו"ת נבחר מכסף חו"מ סי' צב, עוסק במקרה שכתוב בשטר המחילה שכל טעות שתתגלה עד סך פלוני מחלו זה לזה, והוא כותב שהמחילה מועילה גם אם תתגלה להם איזה טעות בחשבונותיהם, חוץ ממקרה שתתגלה טעות בענין שנחלקו עליו בעלי הדין מראש ושמחמתו בררו ברורים - אם יתברר שהברורים טעו בזה, אינה מחילה, מפני שאילו היו הברורים מגלים את האמת, לא היו מוחלים זל"ז (הוא מדייק מלשון השטר שלא היתה גזירת הברורים חלוטה בין אם יתברר או לא יתברר הענין הנידון - עיי"ש), ולקחו את הבוררים רק לענין זה שאם לא ימצאו ראיה שטעו, המחילה תהיה תקפה.

[216] ס' השטרות, רב האי, שטר ד ושטר קב. יש נוסח דומה בס' השטרות לר"י ברצלוני עמ' 9-8 ועמ' 59, ואצל גולאק, אוצר השטרות, סי' רפב, בשם תיקון סופרים (יפה), סי' נ.

גם נימוקי יוסף, ב"מ ב ע"ב (בדפי הרי"ף), כותב שאדם יכול למחול על כל החובות הישנים שחברו חייב לו.

[217] רמב"ם, הלכות מכירה, יא, טו.

[218] טור, חו"מ, רלב, ז; שו"ת תורת חסד (פרחיא), סי' קצח; שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' כד; שו"ת פני משה, ח"ב, סי' כו (מט ע"ג) וסי' קי (רי ע"ד); שו"ת משנה הלכות, ח"ה, סי' רפד; שו"ת בני משה (שלטון), סי' יג (כו ע"א); שו"ת מים חיים, סי' יג (עמ' רסח) - כולם כתבו כך בדעת הרמב"ם.

יש להעיר שלפי זה, הרמב"ם יפסול גם מחילה בטעות כשאמר "אני מוחל גם אם יתברר שטעיתי בדבר סכום החיוב" (המקרה שנידון בפסקה 9), שהרי גם שם אין קצבה. אולם אין לדעת מה יאמר הרמב"ם במקום שלא היתה טעות בסכום אלא הטעות נוגעת לסיבת המחילה, ואמר "אני מוחל גם אם יתברר שטעיתי בדבר הסיבה".

[219] טור שם בדעת הרא"ש; שו"ת הרדב"ז, סי' אלף רו (קלו) (וכך הוא פוסק בנידונו - מקח טעות); שו"ת פני משה, ח"ב, סי' כו, דף מט ע"ד; שו"ת מקור ברוך (קלעי), סי' מג (סג ע"ג); שו"ת בעי חיי, חו"מ, ח"א, סי' קנט (קפט ע"א).

[220] כך לדוגמה, הוכיח ר' מלאכי הכהן, בתשובתו בשו"ת בני יהודה (בית יהודה חלק ב), סי' מב (קה ע"ג), מב"י סי' מג מחודש יז וסי' ס מחודש ד, שמביא תשובות הרשב"א על המוחל מחילה כללית על כל תביעות שבעולם, ולא פסלו את המחילה מצד שלא הוזכר הסכום. ועוד הוכיח (בדף קו ע"א) משו"ת מהרי"ק שורש י, שעוסק במחילה כללית על כל התביעות, ולא נזכר הסכום, ומכל מקום פסק שהיא מועילה.

[221] שו"ת הראנ"ח, חלק ב (מים עמוקים), סי' סג (ד"ה ולכאורה) (כי לא ידע מאי דמחל); שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סי' כד (במי שפטר אפוטרופוס מנזק שייגרם ע"י פשיעתו, שזה לא סכום קצוב; ונימק, שזה אסמכתא, שלא התכוון למחול כל כך הרבה, ושונה מהתחייבות שאינה קצובה מפני שמחילה חלה בדברים בעלמא, וזה מחילה בטעות, שאילו ידע שיהיה הפסד גבוה כל כך לא היה מוחל; אבל שו"ת בני יהודה, סי' מב (קה ע"ד), דוחה את ראיותיו של דרכי נועם); שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (סא ע"ב) (נידונו - מי שמחל על מינוי להיות שד"ר; ונימק שזו מחילה בטעות). ראנ"ח וכפי אהרן לא כתבו בפירוש שזה גם לדעה שמועילה התחייבות שאינה קצובה, אבל מן הסתם זו כוונתם, שהרי כך הלכה.

[222] שו"ת ר' יחיאל בסאן, סי' מה; חקרי לב, חו"מ, ח"ב (כרך ג במהד' ביטון), סי' כו, עמ' קכד.

[223] חקרי לב שם, עמ' קכד ועמ' קכו.

[224] לא ברור האם מחלוקת הראשונים כאן תהיה גם במצבים אחרים של ספק, כגון "איני יודע אם הלויתיך".

[225] תוספות, כתובות פד ע"א (ד"ה וסבר), וב"מ נא ע"ב (ד"ה הכא). ראה בפרק א, על מחילת זכות עתידית, פסקה 7 (ה), שכך כתבו גם הראב"ד והעיטור; ושם עוד בשאלה אם סילוק מירושת אשתו בטל מטעם זה.

[226] התוספות מבארים בכך את מה שהגמרא שם מקשה, איך פסק רב כרשב"ג שמועיל תנאי "דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך", ומצד שני אמר רב שלא מועיל תנאי "ע"מ שאין עלי אונאה", ולכאורה היתה הגמרא יכולה לתרץ שבענין אונאה התנאי אינו מועיל מפני ש"לא ידע ומחל"? הביאור הוא, שגם בתנאי בירושה, לא ידע שתמות אשתו קודם שימות הוא.

שו"ת מחנה חיים, ח"ב, אהע"ז (כרך ד) סי' מ (עמ' קכב), כותב שהמוחל על ירושת אשתו, מאחר שאינו יודע אם תמות אשתו בחייו ואינו יכול לברר זאת - לא מועילה המחילה מפני שאנן סהדי שלא מחל בלב שלם.

[227] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סי' קב (ד"ה ומה שטען).

[228] מהרי"ט מוכיח מזה שמחילה בטעות בטלה אם בשעת המחילה לא ידע את האמת, גם אם חשב בלבו שהוא מוחל גם אם יתברר שהוא טועה - ראה לעיל, פסקה 9.

[229] תוספות ב"מ נא ע"ב (ד"ה הכא).

[230] מתוך כך הם מקשים על סוגיית כתובות נו, ששואלת מדוע לא תועיל מחילת כתובה בעל פה לר' יהודה הסובר שבממון תנאו קיים - נאמר שלא מועיל מפני שלא ידעה דמחלה? אבל בתירוצם השלישי כתבו שנחשבת ידעה ומחלה, מפני שהיא קלה בעיניו להוציאה, כך שהיא יודעת שיש סיכוי טוב שחיוב הכתובה יחול.

[231] מחנה אפרים, הלכות שומרים, סי' כא.

ראה גם פסקה 12 (א), שר' יונה אומר שאם יש ספק בחוב לא מועילה מחילה בלי קנין מפני שזו מחילה בטעות - שמחל מפני שהיה בטוח שלא היה חייב לו.

[232] חידושי הרמב"ן, כתובות פג ע"ב.

[233] חידושי הריטב"א, כתובות פד ע"א.

על פי דברים אלו אפשר להסביר את דברי הריטב"א במקום אחר. בכתובות נו ע"ב (שהובא לעיל, פסקה 2) נאמר שאין עושים כתובת אשה מטלטלין מפני שאולי יוזלו המטלטלין והאשה אינה יודעת שזה יקרה ולכן לא מועילה מחילתה. חידושי הריטב"א שם (ד"ה התם), מקשה ברמז (לפי הגהת המהדיר, הערה 60), הרי יש אומרים שמחילה בטעות מועילה? ומתרץ שבכל זאת אין להתיר זאת בכתובה (כנראה, כוונתו היא מצד האיסור לשהות עם אשתו בלי כתובה). לכאורה קשה, הרי לא ידעה דמחלה (כלשון הסוגיה) ואז לכל הדעות אין המחילה תקפה? התשובה היא, ששם היא יודעת שיש סיכוי שיהיה לה על מה למחול, והריטב"א לשיטתו שבמקרה של ספק, נחשב ידעה דמחלה.

[234] ריב"ש, בשטמ"ק, כתובות פד ע"א.

[235] חידושי הרא"ה, כתובות פד ע"א.

גם המדות לחקר ההלכה, מדה כב, אות לח ואות מה, כותב ש"לא ידע דמחל" שייך רק באונאה, ובכתובה זה מחילה ודאית באופן שהוא ימות קודם.

אמרי אש (פיליצר), חידושי מסכתות, עמ' לה, מקשה, איך מועיל תנאי במוכר שמתנה שלא יהיה חייב באחריות, נאמר שלא יועיל מפני שלא ידע דמחל, שהרי לא ידע אם יטרפו ממנו? ותירץ, שרק בתנאי נגד מה שכתוב בתורה, כגון באונאה, צריך שידע מה הוא מוחל, משא"כ באחריות במכר, שאינו נגד מה שכתוב בתורה. יש להעיר שבאחריות במכר זה בגדר "לא ידע דמחל" בספק, ולפי הראשונים החולקים על התוספות, מאחר שזה ספק, נחשב ידע דמחל, ואין קושיה. ועוד, שזה בכלל לא מחילה על זכות האחריות, שמה שבדרך כלל חייבים באחריות הוא מפני שכך מקובל, ולא מעיקר הדין כבאונאה.

[236] ראב"ן, תשובות, סי' ק, הובא בשו"ת מהר"ם, שערי תשובות, ח"ב, סי' רכח, ובמרדכי סנהדרין סי' תרפ (הובא בדרכי משה, חו"מ, רמא ס"ק ד); שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סי' שצב; שו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' קט (על פשרה בטעות בקנין); שו"ת מהר"י וייל, סי' לג; תשב"ץ, ח"ב, סי' ב וסי' רכח; עיטור, פשרה (על פשרה בטעות בקנין), הובא בנימוקי יוסף, סנהדרין א ע"ב (בדפי הרי"ף), שהובא בב"י, חו"מ, סי' יב מחודש טז; רמ"א, חו"מ, רמא, ב.

יש להוסיף את תשובות הגאונים שכתבו כך, כפי שהבאנו בפסקה 5.

[237]> גיטין יד ע"א.

[238] שו"ת מהרי"ט, ח"א, סי' קב; חידושי רבנו עזריאל, קידושין טז ע"א.

[239] שו"ת מהרי"ק, שורש קיא.

[240] בנידונו - מי שקיבל קצת כסף מאחיו בשביל חלק ירושתו, ואח"כ התברר שחלקו היה יותר גדול משחשב.

[241] שו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רעח.

[242] דרכי נועם שם.

[243] שו"ת זכרון יוסף, חו"מ, סי' ד (פט ע"ד, צא ע"ג) (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רמא, ס"ק ג); ערוך השלחן, חו"מ, רמא, ו; שו"ת חזון נחום, סי' נו, בסופו (על מלוה שמחל על חלק מהחוב בערכאות ע"פ חוק, כרוב דעות הנושים בהסכמה [פשיטת רגל], ואח"כ התעשר הלוה - ונימק שאין פותחין בנולד); פ"ד ירושלים, דיני ממונות ח"א עמ' קנא (כמובא במאורות הדף היומי ב"מ סו ע"ב, ח"ה עמ' רכ) (על מי שקנה דירה מקבלן וחתמו על מסמך שאין לקבלן שום תביעה ממונית עליו אחרי שפרע את כל המחיר, ושאם יש חוב כל שהוא, הקבלן מוחל; ומיד אחרי המחילה, העיריה חקקה חוק עזר שמחייב קבלן להתקין עמודי תאורה ליד בנין שבנה, והקבלן תבע מהקונה תשלום על התקנת עמודי תאורה, מפני שמחילתו היתה בטעות - אינה מחילה בטעות מפני שזו טעות שבעתיד).

זכרון יוסף מביא ראיה מרמ"א, חו"מ, רמו, יז. אבל שם לא מדובר על מחילה אלא על מתנה, שאדם זן את חתנו בחינם, היינו במתנה, ואח"כ התקוטטו ודרש מהחתן לשלם - זו טעות שהתגלתה לאחר מעשה, שאילו ידע שיתקוטטו לא היה זן אותו בחינם, ולכן הרמ"א פסק שהחתן פטור.

[244] צבי גאון יעקב, סי' יז.

[245] כתובות עד ע"א.

[246] זה מתקשר לשאלה האם יש בעיית אסמכתא במחילה (מחלוקת בין הרמב"ם, הלכות מכירה, יא, ד, לראב"ד שם) - אף שמתנה הקנאה בדבר שבעתיד, מניחים שהיה בטוח שלא יקרה, ולכן לא גמר בדעתו להקנות גם אם זה יקרה. מכל מקום, במחילה, אם התקיים התנאי, המחילה קיימת (לדעת הרמב"ם), מפני שיותר קל למחול ולהקנות; וכאן מרחיקים לכת ואומרים שמאחר שאין כאן תנאי מפורש, הוא מוכן למחול גם אם יתברר שלא יתקיים התנאי מכללא.

[247] רא"ש, ב"מ, פ"ט, סי' מג (הובא בש"ך, חו"מ, קכו, ס"ק טו), ותוספות הרא"ש, ב"מ קיב ע"א.

[248] ב"ח, חו"מ, קנה, סא.

[249] המובאת בטור, שם.

[250] הב"ח כותב שזה גם הטעם לכך שהאומר "קרע כסותי" או "שבור כדי" יכול לחזור בו (ב"ק צב ע"א). ואין זה מובן, שהרי שם אין לומר שחשב שיוכל לסבול את נזק קריעת הכסות, שהרי זה דבר חד פעמי ולא דבר מתמשך שיש בו ענין של סיבולת; ובפשטות שם הטעם הוא שמניחים שהתכוון לומר "קרע ושלם", כפי שנימק סמ"ע, שפ, ס"ק ג.

[251] שו"ת הרשב"א, ח"ב, סי' רעח.

[252] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמח.

[253] ר' מלאכי הכהן, בתשובתו בשו"ת בני יהודה (בית יהודה חלק ב), סי' מב (קח ע"א), כותב שיש פוסקים שמוכח מהם שגם בכתב לא מועילה, ועוד, שאילו הראשונים סברו שמועילה, היו צריכים לכתוב זאת בפירוש.

[254] שו"ת מים חיים (סילווא), סי' יג (עמ' רסט-רע).

[255] תשב"ץ, חלק ב, סי' ב.

[256] שו"ת הרי"ף, סי' קמה = תשובות הגאונים, אסף (תרפ"ז), סי' קג, הובא בעיטור, פשרה, בתשב"ץ ח"ב, סי' רכח, בפסקי רקנטי סי' רנג, ובשלטי הגיבורים, שבועות ל ע"א (בדפי הרי"ף).

הדין שפשרה בטלה אם הדיינים הטעו את המוחל - נמצא בדברי הפוסקים: שו"ת הר"י מיגאש, סי' קנב, כותב שאם אמרו הדיינים שהנתבע אינו חייב לתובע, ולכן התובע התפשר בסך מסוים בקנין, ופטר את הנתבע מכל תביעה שיש לו, והתברר שבאמת הנתבע היה חייב לו סכום מסוים - הפשרה בטלה, שאילו ידע את האמת, לא היה מתפשר.

גם שו"ת הרשב"א חלק ב סי' צו, כותב שאם אמרו בית דין לצד אחד: "טובה לך הפשרה, שאם יבוא עד שני לטובת בעל דינך, הוא יזכה", ועשה פשרה, והתברר שמה שאמר לו בית הדין לא היה נכון - זו פשרה בטעות, והיא בטלה.

יש דרך אחרת ליישב את תשובת הרי"ף עם השיטה שמחילה בטעות קיימת בדרך כלל: מעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, סי' רנג, מיישב, שהמקרה של הרי"ף נחשב לא ידע שמחל (שבו המחילה בטלה גם לשיטת רש"י), לפי טעותו שחשב שחייב שבועה, ומחלו לו על השבועה בעד מה שמחל להם מחובם, א"כ פטור השבועה הוא כאילו יש לו תמורתו, מפני שפטור השבועה שווה ממון, א"כ לפי מחשבתו (המוטעית), לא מחל דבר משלו, מפני שחשב שמן הדין היו פטורים, מפני שחיובם התקזז עם חיוב שבועתו.

[257] בנידונו, התובע רצה להשביע את הנתבע רק על טענה אחת, אבל דיין אחד פסק שהוא צריך לתבוע את כל מה שהוא חייב לו, ושהשבועה תהיה על כל תביעותיו, ולכן אמר התובע: "אם יישבע לי עכשו, מחלתי לו על כל טענותיי, וביטלתי את כל העדויות שיש לי נגדו". הוא פוסק, שמאחר שהתובע הסכים לקבל שבועה זו רק מפני שהדיין דן כך, ובאמת אינו חייב לכלול את תביעותיו בפעם אחת, ואילו ידע זאת לא היה מבטל את ראיותיו - אין ביטולו חל, מפני שהוא ביטול בטעות ומחילה בטעות.

[258] שו"ת זכרון יוסף, חו"מ, סי' ד (פט ע"ד) (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רמא, ס"ק ג); שו"ת פני יצחק, ח"ב, סי' ט (נ ע"ד), בשם שו"ת מהרמ"א סי"ד; שו"ת מהרש"ם, ח"ה, סי' כב.

[259] זכרון יוסף מביא ראיה גם מאונאה, ששם המאנה לא הטעה את המתאנה מפני ששניהם לא ידעו בשעת המקח שיש אונאה, ובכל זאת אין אומרים שהמתאנה מחל (ואין זה מובן, הרי ייתכן שמדובר רק בשהמאנה ידע?). אפשר לדחות את הראיה מרב ענן ומאונאה, ששם "לא ידע דמחל", לא ידע שיש איזה חיוב שעליו הוא מוחל, לכן המחילה בטלה למרות שטעותו נבעה מעצמו, משא"כ אם ידע שיש חוב אלא שמחילתו נבעה מטעות אחרת.

[260] לדוגמה, המקרה של הראב"ן (לעיל, פסקה 6), שחשב שאין לו עדים.

[261] וכך כתבו זכרון יוסף שם, וערוך השלחן, חו"מ, רמא, ו, שגם במצב כזה המחילה בטלה, אף שבוודאי אז לא הטעה הנמחל את המוחל.

[262] שו"ת מהרי"ק שורש קיא; בני חיי רמא הגהב"י אות ט בשם תומת ישרים סי' קי [אינו באהלי תם סי' קי]; שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' מד; שו"ת בעי חיי חו"מ ח"ב סי' מב (מג ע"ד), וכנה"ג, חו"מ, כה, הגה"ט אות פא; שו"ת אבקת רוכל סי' קמב; שו"ת רמ"ע מפאנו, סי' מב; שו"ת מים חיים (סילווא), סי' יג (עמ' רסח) (על מוחל שכתב "אני נודר ומתרצה"); שו"ת דבר משה (אמריליו), ח"ב, חו"מ, סי' ו; שו"ת נדיב לב, חו"מ, סי' לב (ע ע"ב); שו"ת פני יצחק (אבולפיה), ח"ב, סי' ט (נג ע"ב).

[263] שו"ת פני משה, ח"ב, סי' כו (מט ע"ג). בנידונו המוחל נשבע למחול גם אם יתגלה שטעה (ראה בסמוך בשם מחנה אפרים).

מחנה אפרים הלכות אונאה סי' יד, כתב שגם לרמב"ם, הלכות מכירה, יג, ג, שלא מועיל "על מנת שאין לך עלי אונאה" בלי לפרש את שיעור האונאה, מפני שלא היה בדעתו למחול, מועיל אם נשבע שלא יתבע את האונאה, מפני שאז הוא גומר בדעתו ומוחל. כלומר, אם לא נשבע, המחילה אינה מועילה, מפני שאף שמשמעות דבריו היא שגם אם זה לא המחיר הנכון הוא מוחל, בכל זאת יש להניח שאלו פיטומי מילי, והוא אומר זאת רק מפני שהוא בטוח שזה המחיר האמיתי; ואילו אם נשבע, מועיל, לא מצד השבועה עצמה, אלא השבועה מגלה על גמירות דעתו, ולכן המחילה מועילה גם בהיבט של דיני ממונות. אבל נראה ששבועה על מחילה בטעות שונה, מפני שכאן השבועה מן הסתם היתה מבוססת על אותה הטעות שהביאה אותו למחול (ובכלל לא הזכיר בדבריו את האפשרות שהוא טועה, הרי שכל דבריו מבוססים על טעות, שחשב שמצב הדברים הוא כך וכך, וזה לא נכון). אפשר ליישם את סברת מחנה אפרים רק במקרה שהתנו מראש שהמחילה תחול גם אם יתברר שטעה, שאז בדרך כלל לא מועיל (לרשב"א) מפני שלא גמר בדעתו (ראה לעיל, פסקה 9), ומ"מ אם נשבע, זה מראה שגמר בדעתו, וכן אכן כתב תורת חיים, ששם שבועה מועילה, כפי שראינו לעיל, פסקה 9.

[264] שו"ת הרא"ש, כלל ו סי' ד.

[265] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' תה.

[266] אבל בתשובה אחרת, סי' שע, מסתמך מהרשד"ם על תשובת הרא"ש ואומר שהמחילה קיימת, ואינו מזכיר את הנימוק של המנהג. בנידונו שם, טובי הקהל מחלו לאדם מסוים על חיובו במס תמורת סכום מסוים, ואח"כ התרבו תביעות השלטון הנכרי מהקהילה היהודית, והקהל טוענים שאילו ידעו שהשלטון יטיל עליהם כל כך הרבה מיסים, לא היו מוחלים, וזו מחילה בטעות. והוא פוסק על פי הרא"ש שהמחילה קיימת, שהרי בנידונו של הרא"ש, בשעה שחישבו את המס, היתה זו טעות גמורה, ובכל זאת פסק הרא"ש שפטורים, וכ"ש כאן שייתכן שלא היתה טעות כלל מצד הקהל, מפני שאפשר שדוקא אותו פלוני הפסיד מהמחילה, מפני שאפשר שהרווח שהיה יכול לעשות מהסכום שנתן לקהל, היה עולה יותר מסכום המיסים שנמחלו לו; ועוד, שבנדון הרא"ש רק שלושה טעו, ובכל זאת מחילתם קיימת, וכל שכן כאן שהדבר נודע לכל הקהל והסכימו מפני שבאותה שעה היה נראה להם ריוח לקהל מהמחילה. אולי טעמו הוא שגם בזמנו היה נהוג שמחילה בטעות על מס קיימת, ומה שכתב בסי' תה, הוא בסוג אחר של טעות, שהיתה טעות בהערכת רכושו, שהיא טעות חמורה יותר, ובה המנהג היה שמחילה בטעות בטלה.

שו"ת פני משה, ח"א, סי' נז (קל ע"ב), כותב שאם מחל סכום שאינו קצוב, שהמחילה בטלה מפני שלא ידע דמחל (ראה לעיל, פסקה 10), המחילה בטלה גם אם המנהג הוא שלא מקפידים על קצבה בהתחייבות. ייתכן שכוונתו היא שהמנהג הוא רק על התחייבות לשלם ולא על מחילה, ולכן המחילה בטלה כמו בכל מקום אחר.

[267] שו"ת מים חיים סי' יג, עמ' רעב (כך נראית כוונתו).

[268] שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' מד (לפי הבנת חקרי לב שבסמוך); שו"ת אהל יצחק חו"מ סי' פד (כמובא בישרי לב, מע' מ, אות כה - ולא ברור איך דייק כך מדבריו).

אבל חקרי לב חו"מ ח"ב (כרך ג במהד' ביטון), סי' ל, כתב שמסברה, מה שמחל - המחילה תקפה; אלא שהוא נשאר בספק להלכה.

[269] ראה בפרק א, בענין מחילה על זכות עתידית, פרק 5 (ג), שמחילה כזאת מועילה למרות שהחיוב עוד לא נוצר.

[270] תוספות, כתובות נו ע"א (ד"ה הרי) (בדעת ר' מאיר); שו"ת בית יצחק, יו"ד, ח"א, סי' קמט, אות ב (גם לגבי מקרה שלא אמר "ע"מ לפטור", שפטור אם לא בא לידו בתורת שמירה).

[271] שו"ת בית יצחק, יו"ד, ח"א, סי' קמט, אות ב. הוא מביא ראיה שמחילה כזאת מועילה בטעות: הרי מפתה יתומה פטור מלשלם מפני שמחלה, ור"ן על הרי"ף, כתובות יד ע"א (בדפי הרי"ף), פירש מפני שהיא כאומרת "קרע כסותי ע"מ לפטור"; וקשה, א"כ מה מקשה הגמרא בכתובות מב ע"א "לאביה [=זה שהקנס ניתן לאב] פשיטא, מדקיהיב מפתה, דאי לעצמה - הא מחלה" - אולי הקנס ניתן לעצמה, ומ"מ חייב מפני שמחילתה אינה מועילה מפני שהוא פיתה אותה לשם אישות, ועל דעת זה מחלה לו, ובסוף אביה לא רצה שישאנה ואילו ידעה לא היתה מוחלת, וזה מחילה בטעות? אלא, גם מחילה בטעות כזאת מועילה.

גם שו"ת מהרי"ק, שורש קכט, מוכיח מאותה סוגיה שכיון שהמפתה עשה מדעתה, אף שהטעה אותה, לא מתחייב (בדבריו ההוכחה יותר מבוארת, שהמפתה נותן רק כשלא יכנוס, כמפורש בכתובות לט, ובקידושין מו, מוכח שעיקר הפסוק במפתה הוא בפיתה לשם אישות, א"כ טעתה). והוא מסביר שאף שמחילה בטעות אינה מועילה, כאן שנבעלה שלא ע"י קדושין גילתה דעתה שלא איכפת לה בבשת ופגם, והתכוונה רק להנאת בעילה. נראה שהוא מתכוון לעיקרון של בית יצחק, שהרי בכל מזיק ברשות, אפשר לומר שבזה שהתיר לו להזיק גילה דעתו שלא איכפת לו מהנזק (ואמנם בנזק רגיל הניזק לא נהנה, בשונה ממפותה, אבל בכל זאת כנראה היתה לו סיבה להתיר לו להזיק, ובגללה הרשות קיימת גם בטעות). שו"ת הגם שאול (דנאן), סי' עג, מציין ש"הפוסקים" הסבירו שאין זה נחשב מחילה בטעות כיון שהסכימה מראש, וזה יותר ממחילה.

שו"ת שואל ומשיב מהדו"א ח"ב סי' קג (מח ע"א-ע"ב), מביא שהאחרונים הסבירו שפטור מפתה יתומה מבושת ופגם אינו פטור מצד מחילה אלא מפני שכל נזק שעושה מרצון הניזק אין לחייב עליו, ולכן פטור גם אם אמרה כך בטעות; והיינו דברי בית יצחק (אבל משמע קצת מדבריו שהבין שמהרי"ק עצמו לא התכוון לכך). הוא עצמו הסביר ע"פ רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לב, האומר שבכל מחילה בטעות מועילה תפיסה, ולכן ביתומה מפותה תפיסת המפתה מועילה - כלומר, הוא תפוס בממונו ואי אפשר לחייבו לשלם. הסברו קשה, שהרי רק תפיסה אחרי מעשה מועילה ולא אם היה תפוס לפני כן, ותפיסת המפתה בממונו היה עוד לפני הביאה. ואולי הוא מתכוון לומר שעצם הביאה נחשבת תפיסה, היינו שתפס את ההנאה, ותפיסה זו נעשתה אחרי המחילה; ואם כן, אפשר להסיק מדבריהם שכל מזיק ברשות פטור גם אם הרשות ניתנה בטעות, שהרי מעשה הנזק הוא כמו תפיסה אחרי המחילה. וזה כדעת בית יצחק, מטעם אחר.