חוק המתנה, סעיף 3
חזקת הסכמה
3. חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם
הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה.
התוכן
פרק ראשון - הצורך
בהסכמת המקבל
1. עמדת החוק
2. עמדת המשפט העברי
פרק שני - הצורך בידיעת המקבל
1. כללי
(א) הצגת השאלה
(ב) נימוקים לכאן ולכאן
(ג) עמדת החוק
2. זיכוי מתנה על ידי אדם שלישי
(א) תקפותה של המתנה בלי ידיעת המקבל
(ב) הוכחות מן התלמוד לתקפותה
צ(ג) זיכוי מתנה לאדם, שאח"כ תהיה לרעתו
(ד) ביטול המתנה ע"י הבעת התנגדות
(ה) נפקויות מכך שהבעלות עוברת למקבל בשעת הזיכוי
(ו) שיטת הר"ן
3. זיכוי מתנה על ידי סודר של אדם שלישי
4. הקנאה בקניין כסף על ידי אדם שלישי
5. מקבל שעושה מעשה קניין ואינו יודע שזוהי מתנה
(א) כללי
(ב) נימוקים
(ג) סייגים
(ד) דעות חולקות
(ה) הבחנה בין דרכי קנין
6. בקניין חצר
7. חזקת ההסכמה
8. בעיית "אין ברירה"
9. סיכום
פרק שלישי - חזקת הסכמה
1. עמדת החוק
2. עמדת המשפט העברי
פרק רביעי - דחיית המתנה
1. עמדת החוק
2. עמדת המשפט העברי
(א) כללי: רק דחייה מיידית מועילה
(ב) במתנה המזוכה למקבל ע"י אחר
(ג) דחייה מאוחרת בלשון הודאה
(ד) תוצאתה של דחייה מאוחרת - הנכס הפקר
(ה) דחייה מאוחרת שנוסף לה חיזוק
(ו) דחייה בטענה שטעה באשר לאופי הנכס
(ז) דחיית מתנה לפני נתינתה
(ח) דחייה חלקית
פרק חמישי - מקבל הממנה שליח
ביבליוגרפיה נבחרת
ספרות חז"ל
עירובין עט ע"ב
סוטה כא ע"ב
גיטין יא ע"ב, סד ע"ב
ב"ק קב ע"ב
בבא בתרא קמב ע"ב
פוסקים
רמב"ם, הלכות זכיה, ד, ב
הגהות מיימוניות, הל' מכירה, פרק ה, אות ז
סמ"ג, עשה פב
מישרים, נתיב י, ח"ג
שו"ע, יו"ד, קסב, ב
רמ"א, יו"ד, קסב, ה; חו"מ, קצה, ג; רי, א
דרכי משה, קצה, ס"ק ג
סמ"ע, קצה, ס"ק יא
ש"ך, חו"מ, קכה, ס"ק ח
נקודות הכסף, יו"ד, קסב, ה
קצות החושן, סי' קמב, ס"ק א, סי' קצ, ס"ק ב,סי' רלה, ס"ק ד, סי' רמג, ס"ק ה, וסי' רעה, ס"ק ד
אבני מילואים, לז ס"ק יב
חידושי הרי"ם, חו"מ, קצה, ס"ק טז
אבן ישראל, על הרמב"ם, הל' מלכים, ח, ח
משכנות הרועים, מע' מ, אות קה
דברי אמת, קונטרס ז, בענין קניינין, סי' ד
מזל שעה, על הרמב"ם, הל' זכיה, ד, ב
דברי אליעזר (אוירבך), דף י ע"ג
דברי חיים (אוירבך), דיני חמץ, סי' ד
מחנה אפרים, הל' קנין חצר, סי' יב
קהלת יעקב, תוספת דרבנן, מע' ז, אות קיט
שרשי הים, שורש זכיית קטן
נפש חיים (פלג'י), מע' ש אות לז
גט מקושר (אלגזי), סי' טו
חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' ע
אנציקלופדיה תלמודית, ערך זכין לאדם שלא בפניו
פרשנות התלמוד
רשב"ם, ב"ב קלח ע"א
ריב"ן, כתובות נה ע"ב
תוספות, קידושין כו ע"ב
חי' הריטב"א, יבמות קיח ע"ב וקידושין כג ע"א
חידושי הרשב"א, גיטין כ ע"ב; קידושין כו ע"ב
רא"ש, גיטין, פ"ד, סי' טו; ב"ב, פ"ח, סי' נא
ר"ן על הרי"ף, גיטין יט ע"ב (בדפי הרי"ף)
שיטה לא נודע למי, קידושין כו ע"ב
חידושי הריטב"א, יבמות נב ע"ב, וב"ב מא ע"א
נימוקי יוסף, ב"ב כב ע"א (בדפי הרי"ף)
פנים מאירות, קידושין כג ע"א
נהור שרגא, יבמות נב ע"ב
ישרש יעקב, יבמות נב ע"ב
הגהות הרש"ש, יבמות נב ע"ב
חידושים וביאורים (גריינימן) כריתות סי' ח ס"ק ו; ב"ב סי' יג ס"ק יז
חזון יחזקאל, בכורות, השמטות לפ"ג, וב"ב, פ"ח ה"ג
שאלות ותשובות
שו"ת הרא"ש, כלל קח, סי' ז
שו"ת מהר"י וייל סי' ד
שו"ת שמחת יו"ט סי' מ
שו"ת בית אפרים או"ח סי' מא
שו"ת אבני נזר, או"ח, סי' שמב, אות ב
שו"ת חתם סופר, אהע"ז, ח"א, סי' קז
שו"ת הרי"ם, אהע"ז, סי' כ
שו"ת ארץ צבי (ראם) סי' ד (ז ע"ד)
שו"ת בשמים ראש, סי' רסח
שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ה, סי' פא
שו"ת מים רבים, חו"מ, סי' ל
מחקר במשפט עברי
נ' רקובר, "עקרונות המשפט העברי בחוק המתנה", הפרקליט כד (תשכ"ח), עמ' 500
משפט ישראלי
מ' ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שנייה
ג' שלו, חוזים (מהדורה שניה), עמ' 140
משפט זר
Halsbury, Laws of England, 4th ed., reissued, Vol. 20, p. 25, 32
Willistone on Contracts, 3rd ed., Vol. 3, p. 245, 293
בסעיף הקודם, סעיף 2, אומר החוק, שכדי שמתנה תהיה
גמורה, צריך הסכמה שהנכס ניתן במתנה - משמע, דרושה גם הסכמת המקבל. נעסוק כאן
בצורך בהסכמת המקבל, מפני שסעיף 3 מיוחד לנושא זה.
נחוצה הסכמת המקבל מפני שלא יעלה על הדעת
שהנותן יוכל להכריח את המקבל לקבל בלי הסכמתו. אין צורך שההסכמה תינתן בכתב או
בצורה פורמלית; גם התנהגות שמלמדת על הסכמה, מועילה[1]. הסכמת המקבל אינה רק
הצטרפות לפעולה משפטית מושלמת, אלא היא הקיבול שנחוץ בכל חוזה[2]. מסעיף 2 מוכח שמתנה
היא חוזה, שהרי הסעיף מצריך הצהרות רצון של שני הצדדים, הצעה וקיבול[3]. אבל החוזה הזה הוא חד
צדדי[4], כי הוא יוצר חיוב רק
לגבי צד אחד[5]. רצונו של המקבל הוא
חלק מיצירת החוזה, אבל חשיבותו מישנית מבחינה חברתית ומשפטית[6].
השאלה התיאורטית האם מתנה היא חד צדדית או דו
צדדית, האם המקבל נוטל חלק פעיל בעס קה, ולכן דרושה הסכמה חיובית מצד המקבל, כדי
לתת תוקף לעיסקת המתנה, או שמא המקבל ממלא רק תפקיד סביל בעסקה, אין דרושה הסכמתו
החיובית, ובלבד שלא יתנגד - שאלה זו לא נדונה הרבה במקורות המשפט העברי, אבל יש
פרשנים שהתייחסו אליה אגב השלכות מעשיות שהם תלו בשאלה זו.
יש מי שאומר שהקנאת מתנה נגמרת ע"י מעשה
הקנין של המקבל שעושה בעצמו או ע"י אחר, וצריך הסכמה חיובית שלו לקנין, אלא
שגם שתיקת המקבל כשבאה המתנה לידו נחשבת הסכמה חיובית, מפני שהעובדה שאינו מתנגד,
מוכיחה שהוא מסכים[7].
דעה אחרת היא, שלפי המשפט העברי, מתנה היא
פעולה משפטית חד צדדית, ואינו חוזה, כלומר שהסכמת המקבל אינה נחוצה כחלק
קונסטיטוטיבי בתקפות העיסקה. ראייתה היא מהדין שזכין לאדם שלא בפניו, כלומר,
שהנותן יכול לזכות את המתנה למקבל שלא בנוכחותו ושלא בידיעתו, ומכאן שהסכמת המקבל
אינה חלק מהותי מן העיסקה[8]. אפשר להשיב על ראיה
זו, שבאמת הסכמת המקבל נחוצה ליצירת החוזה, אלא שההסכמה אינה צריכה להיות מודעת,
ודי בהסכמה קונסטרוקטיבית או בהסכמת שלוחו[9] (כפי שנסביר להלן, פרק
ב, 1, מדוע מועילה מתנה הניתנת בלי ידיעת המקבל).
לכאורה, אפשר להביא ראיה אחרת שהסכמת המקבל
אינה משחקת תפקיד פעיל בעיסקה, מן הדין שמועיל לתת מתנה לקטן, כפי שראינו בסעיף
1(א), אף שאין לו דעת לקנות, ואינו יכול לקנות דבר הפקר כגון מציאה. אבל אפשר
לדחות ראיה זו, שהנותן נחשב זוכה בשביל הקטן אף שבדרך כלל (במתנה לגדול) הנותן לא
יכול לשמש גם כנותן וגם כ"זוכה" עבור המקבל[10], והוא כשלוחו, שייחשב
כאילו יש לו רצון.
חוזה רגיל מטיל חיובים על שני הצדדים לחוזה,
ועל כן ברור שקיום החוזה מותנה בידיעת שני הצדדים על דבר החוזה. הרי לא ייתכן שאדם
אחד יטיל על אדם אחר חיוב שלא בידיעתו. אבל מתנה היא סוג מיוחד של חוזה, שהמייחד
אותו הוא שהוא מטיל חיוב רק על צד אחד - הנותן. למקבל יש רק זכויות, ואין עליו
חיוב. על כן יש מקום לשאלה: האם יש תוקף למתנה שניתנה בלי ידיעת המקבל?
שאלה דומה קיימת בכל "הצעה שאין בה אלא
כדי לזכות את הניצע", ככינויו בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973,
סעיף 7. אבל אנו נעסוק כאן רק במתנה, שהיא הקניית נכס שלא בתמורה, ולא
נתינת שירות חינם וכדומה[11].
הדיון כאן יוצא מתוך הנחה שאין תוקף למתנה
הניתנת תוך התנגדות המקבל. ברור שאי אפשר להקנות נכס לאדם המתנגד לקבל אותו.
עיסוקנו כאן הוא במצב שלא הביע המקבל התנגדות, מפני שאינו יודע כלל על נתינת
המתנה. השאלה היא לגבי פרק הזמן שבין רגע נתינת המתנה, לבין הרגע שנודע למקבל
עליה, בין אם הביע אז הסכמה (או שתק, שחזקה שאז הסכים), ובין אם הביע התנגדות: האם
הנכס נקנה לו למשך הזמן הזה? יכולות להיות השלכות משפטיות רבות מהיותו של הנכס
קנוי לו למשך הזמן הזה. השאלה עולה גם לגבי מצב שבו נפטר המקבל לפני שנודע לו על
דבר המתנה, כך שלא הספיק להביע הסכמה או התנגדות: האם הנכס קנוי לו ועובר ליורשיו,
או לאו? שאלה נוספת היא, האם הנותן יכול לחזור בו מהמתנה כל זמן שלא נודע למקבל?
זוהי שאלה נפרדת מהשאלה הראשונה, מפני שייתכן שהנכס עדיין אינו קנוי למקבל, ובכל
זאת הנותן אינו יכול לחזור בו מחיובו החוזי לתת את הנכס למקבל.
יש קושי מעשי בנתינת מתנה בלי ידיעת המקבל: דרך
ביצוע ההקנייה. כל מתנה נגמרת ע"י הקניית דבר המתנה למקבל באחת מדרכי הקניין.
כמעט בכל דרכי הקניין, המקבל ממלא תפקיד חיוני, כגון בלקיחת הנכס לידו. לכאורה, אם
המקבל אינו יודע על המתנה, אינו יכול למלא את תפקידו בהקנייה, ואין אפשרות שהמתנה
תיגמר.
כפי שנראה, המשפט העברי נותן תוקף למתנה שניתנה
בלי ידיעת המקבל. בפרק זה נתאר אופנים שונים שבהם יכולה מתנה להינתן בלי ידיעת
המקבל, תוך פתירת בעיית ההקנייה. אופנים אלו מתחלקים לשתי קבוצות: באחת, ההקנאה
נעשית באמצעות אדם שלישי, ובשנייה, היא נעשית ע"י המקבל עצמו, אלא שמסיבה כלשהי
אינו יודע על כך. עוד נדון בהשלכות מתקפות המתנה גם בזמן שלא ידע עליה המקבל.
אך תחילה נדון בנימוקים האנליטיים והמעשיים בעד
ונגד תקפות של מתנה שלא ידע עליה המקבל, ובעמדת החוק הישראלי בשאלה זו.
הטענה האנאליטית העיקרית נגד הכרה במתנה שניתנה
בלי ידיעת המקבל, היא שמתנה היא חוזה, וחוזה נוצר ע"י מפגש רצונות של הצדדים
לחוזה, ולא ייתכן מפגש רצונות בלי ידיעת אחד הצדדים[12]. כמובן, טענה זו יוצאת
מתוך הנחה שמתנה היא חוזה. אולם קיימת גישה שלפיה מתנה אינה חוזה אלא עיסקה חד
צדדית[13], ולפי גישה זו, לא
דרוש מפגש רצונות, וממילא אין להצריך את ידיעת המקבל.
גם אם נקבל את ההנחה שמתנה היא חוזה, אפשר
להשיב על טענה זו, שיש למקבל רצון קונסטרוקטיבי לקבל, מפני שאדם מן הסתם נותן את
הסכמתו מראש לכל עיסקה שתהיה לטובתו, וחזקה שאילו ידע, היה מסכים.
לגבי המקרה (שנראה להלן, פסקה 2) של נתינת מתנה
בלי ידיעת המקבל באמצעות אדם שלישי, אפשר לתת שתי תשובות נוספות לטענה זו: א) האדם
השלישי, שזוכה עבור המקבל, פועל כשלוחו בהרשאה מכללא, ורצון השלוח מיוחס למשלח,
כאילו היה רצון של המשלח. ב) יש כאן חוזה בין הנותן לבין מי שזוכה בעבור המקבל,
ויש ביניהם מפגש רצונות, שהרי שניהם יודעים על החוזה; ותוכן החוזה הוא שהזוכה
יעביר את הבעלות בנכס למקבל, וזהו חוזה לטובת צד שלישי, שהוא תקף לפי חוק החוזים
(חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיף 34. ואמנם חוזה לטובת צד שלישי יוצר רק
התחייבות חוזית ואינו מקנה זכות קניינית (והרי כאן אנו צריכים שהמתנה תיגמר,
כלומר, שתעבור הזכות הקניינית), אבל מכל מקום נדחית הטענה בדבר העדר מפגש רצונות,
שהוא הנחוץ לצד החוזי[14].
נימוק אנאליטי לטובת הגישה שאינה דורשת את
ידיעת המקבל, היא, שגישה זו מעניקה הגנה על האינטרס של הגשמת הרצון האוטונומי של
הנותן. לפי עיקרון חופש ההתקשרות, יש לאפשר לאדם להעניק את נכסיו במתנה, ולא
להקשות עליו בדרישות משפטיות בלתי הכרחיות. כמובן, הכול כפוף להסכמת המקבל
כשייוודע לו, וכפוף לוודאות שלנותן יש גמירת דעת ברורה.
אשר לשיקולים המעשיים, יכולה להישמע טענה, שאם
נכיר במתנה שניתנה בלי ידיעת המקבל, תיווצר אי-וודאות, שכן אדם לא יוכל לדעת בשום
רגע נתון בכמה מסתכם רכושו, שהרי ייתכן שמישהו נתן לו מתנה, ולכן הוא לא יוכל
לכלכל את צעדיו כראוי. כנגד טענה זו, יש להזכיר, שבכל מקרה יוכל המקבל לבטל את
המתנה למפרע ע"י הבעת התנגדות כשייוודע לו עליה, כפי שנראה להלן 2 (ד), ולכן
אין שום אדם צריך לחשוש שמא יש לו נכסים רבים מדי ושמא הדבר יזיק לו מסיבה כלשהי,
שכן אם יתברר שהדבר מזיק לו, יוכל לבטל את המתנה כשישמע עליה.
לכיוון ההפוך, יש יתרון מעשי בגישה שאינה דורשת
את ידיעת המקבל, והוא: ייעול וזירוז הליך הקניית המתנה. לעיתים, יש צורך
אובייקטיבי או סובייקטיבי (מצד הנותן) שהמתנה תועבר בהקדם, והדרישה שהמקבל ידע על
המתנה עלולה לעכב ולסרבל את ההעברה. במשפט העברי קיים צורך מיוחד בכך, בהקנייה
לצרכים הלכתיים (כגון בעירוב בשבת, ובחילול מעשר שני), אך גם במשפט החילוני ייתכנו
מצבים רבים של צורך דחוף בהעברת בעלות.
בדברי ההסבר להצעת חוק המתנה, תשכ"ה-1965[15], נאמר שאף שהשקפת
המשפט העברי והמשפט האנגלי[16] היא שאפשר לתת מתנה לאדם בלי ידיעתו מאחר שהיא
לטובתו, הוחלט שלא לכלול הוראה כזאת בחוק, והחוק אומר רק שמניחים ששתיקתו כשנודע
לו היא הסכמה.
מכאן מסיק ראבילו שלפי החוק הישראלי, המתנה
יכולה להיגמר רק משנודע למקבל על המתנה[17]. לכן אם ראובן שלח
מתנה ללוי, וראובן מת לפני שנודע ללוי על המתנה, יורשי ראובן יכולים לבטל את
המתנה; ואם לוי מת לפני שנודע לו, ראובן יכול לחזור בו; ורק אם נודע ללוי והייתה
הקניית הנכס כדין, ואח"כ מת ראובן או מת לוי, המתנה קיימת[18]. דרושה ידיעה
סובייקטיבית של המקבל, ולא די בכך שההודעה הגיעה לכתובתו של המקבל ("תורת
המסירה"), מפני שדרוש כאן רצון המקבל לשם יצירת החוזה[19].
בית המשפט העליון הלך בעקבות ראבילו, וקבע
שהמכניס כסף לחשבון בנק של אדם אחר במתנה, בלי ידיעתו, אין הכסף קנוי לבעל החשבון,
עד שידע על כך[20].
אולם ספק אם יש הכרח לפרש כך את לשון החוק.
אמנם החוק אינו אומר שאין צורך בידיעת המקבל, אבל הוא גם אינו אומר שיש בה
צורך. מכאן שהמחוקק ביקש להשאיר שאלה זו פתוחה. מאחר שהענין לא נתפרש, ראוי יותר
לפרש את החוק כך, שלא תידרש ידיעת המקבל, מפני היתרון שבגישה זו (שהוסבר לעיל
(ב)), וגם כדי שהחוק יתאים לעמדת המשפט העברי והמשפט האנגלי. הרי לשון סעיף 3
סובלת גם פירוש זה: "חזקה על המקבל שהסכים" - גם אם לא ידע על המתנה[21].
כפי שאמרנו במבוא, לפי המשפט העברי, אין צורך
בידיעת המקבל על המתנה. מן הרגע שהנותן מקנה לו את הנכס באחת מדרכי הקניין התקפות,
המקבל רוכש בעלות בנכס, גם אם לא ידע על ההקנאה.
המקרה המצוי שמתבטא בו עיקרון זה הוא כשהנותן
נותן את הנכס לאדם שלישי (באחת מדרכי ההקנייה המועילות), ומבקש ממנו לזכות בו עבור
המקבל. המקבל זוכה בנכס (הוא נכנס לבעלותו) באותה שעה גם אם לא ידע על כך. יש בכך
שני חידושים: ראשית, שהנכס נכנס לבעלותו אף שלא ידע על ההקנאה, ושנית, שהנכס נכנס
לבעלותו אף שלא עשה מעשה קנין בעצמו. הנימוק לתוקפה של ההקנאה הוא ש"זכין
לאדם שלא בפניו".
לא מצאתי מי מן הראשונים הכותב במפורש שהמקבל
קונה אף שלא ידע על המתנה, אבל כך עולה בפשטות מן הנימוק "זכין לאדם שלא
בפניו", ונראה שהסיבה שהם לא כתבו זאת היא מפני שהדבר היה פשוט בעיניהם.
לדוגמה, הרמב"ם[22], כותב: "כיון
שהחזיק בה אחר... זכה חברו", ומדובר שהמקבל לא ידע על המתנה, שהרי
הרמב"ם מנמק אח"כ "שזכין לאדם שלא בפניו" (אף שהיה
אפשר לפרש בדוחק, שידע על המתנה מראש אלא שבשעת ההקנאה הוא לא נכח) - ואף על פי כן
קנה מיד בשעת ההקנאה.
אחדים מן האחרונים כתבו בפירוש שהמקבל קנה את
הנכס מיד אף שלא ידע על ההקנאה[23]
כך מוכח מן הריטב"א[24], המפרש את הכלל שבדבר
שהוא חובה לאדם, "אין חבין לו שלא בפניו", שמשמעותו היא שגם אם הסכים
לפעולה כששמע עליה, הפעולה אינה חלה למפרע. מאחר שכלל זה מוצג במשנה[25] כניגוד לכלל
ש"זכין לאדם שלא בפניו", אפשר לדייק מדבריו, שבדבר שהוא זכות לאדם, כגון
מתנה, כשהוא שומע עליה ומסכים, הוא זוכה למפרע משעת הזיכוי, אף שאז לא ידע עליה.
יש מן הראשונים שהסבירו שזיכוי זה מועיל מפני
שרואים כאילו ה"זוכה" (האדם השלישי) הוא שליחו של המקבל לקנות את המתנה,
מפני שיש להניח שאילו ידע המקבל, היה ממנה את ה"זוכה" לשלוחו; ויש שאמרו
שאין זה מטעם שליחות, אלא דין עצמאי[26]. אך אין זה מענייננו
כאן. כן לא נדון כאן בשאלה מי כשר ומי פסול לעשות את הזיכוי. בעניינים אלו נדון
בסעיף 6.
אף שלא נאמר בפירוש בתלמוד ובראשונים שבזיכוי
מתנה ע"י אחר, קנה המקבל ברגע הזיכוי אף שלא ידע על כך, יש לכך כמה הוכחות מן
התלמוד.
א) קצות החושן[27] מביא ראיה מן הסוגיה[28] האומרת שמי שקנה משהו
כמתנה בשביל אשתו, והיא לא ידעה על כך, ואח"כ הקדיש את כל נכסיו, מה שקנה
לאשתו אינו קדוש, מפני שהנכס עבר לבעלותה ע"י שהאיש זכה עבורה[29].
ב) מדברי התלמוד[30] עולה שהמזכה מתנה
ע"י אחר, ומת המקבל בחיי הנותן, נותנים את דבר המתנה ליורשי המקבל, אף שלא
הביע המקבל הסכמה; ומשמע שהדין כך גם אם לא שמע המקבל בחייו על המתנה, ומכאן שקנה
אף שלא ידע על הזיכוי[31].
ג) בתלמוד[32] נאמר שאם ראובן אומר
"נתתי מתנה לשמעון", ושמעון אומר "לא נתן", הנכס שייך לשמעון,
משום שייתכן שהנותן זיכה לו ע"י אחר, ולכן שמעון חושב בטעות שראובן לא נתן;
והכוונה היא ששמעון קנה אף שלא ידע על הזיכוי. ודוחק לומר שקנה רק ברגע שאמר הנותן
"נתתי מתנה לשמעון", שזוהי הודעה למקבל, שהרי שמעון אומר מיד שאינו יודע
במה מדובר, וא"כ אי אפשר לראות בזה הודעה על הזיכוי.
ד) הלכה היא[33] שאפשר לתת חלק בשיתופי
מבואות לכל בני המבוי, ע"י שמזכה להם משלו ע"י אחר; ומן הסתם מדובר שלא
כולם יודעים על הזיכוי, ובכל זאת השיתוף מועיל להתיר טלטול בשבת, כאילו קנו חלק
במאכל המשותף. אך אפשר לדחות הוכחה זו, בכך ששם הקנין אינו צריך להיות לפי כל
הדינים הממוניים של קניין, כמו שנאמר בתלמוד[34], שלכן יכול אדם לזכות
את העירוב לבני המבוי ע"י אמה עבריה שלו, שהיא קטנה, אע"פ שבדרך כלל אין
מועילה הקנאה בזיכוי ע"י קטן.
ה) בתלמוד[35] נפסק שהמזכה מתנה לבנו
כשהוא עובר (והיינו שזיכה לו ע"י אחר, שהרי אי אפשר לזכות לו ישירות), קנה,
וזאת אף שעובר אינו יכול לדעת על ההקנאה. ואין לומר שהוא קונה רק כשהוא נולד ומגיע
לגיל שבו הוא יודע על ההקנאה, שהרי צריך להיות הבדל בינו לבין המזכה לסתם עובר,
שגם הוא קנה כשייוולד[36]. אך אפשר לדחות ראיה
זו, שזה דין מיוחד, שקנה אף שלא ידע על ההקנאה, מצד "דעתו של אדם קרובה אצל
בנו", כמו שמטעם זה אפשר להקנות לו אף שהוא לא בא לעולם[37].
הר"ן[38] כותב שמועיל לזכות
לאדם מתנה גם אם אח"כ היא תהיה לרעתו, וזה נחשב שלו משעת הזיכוי. הוא נותן
דוגמה לכך: זיכוי קרקע ללווה, כדי שהמלווה יוכל לכתוב עליה פרוזבול, כדי שחוב
הלווה לא יישמט בשנת השמיטה.
מקרה נוסף שייתכן לראותו כדוגמה לכך הוא הנותן
מתנה לעני שאין לו מאתיים זוז, ובגלל המתנה יש לו, ולכן מעתה אינו רשאי לקבל צדקה[39].
נראה שכוונת הר"ן היא למקרה ששתק (או
הסכים בפירוש) כששמע על המתנה, ואז הדין הוא שקנה למפרע משעת הזיכוי[40]. אבל אם התנגד כששמע,
מתברר שלא היה קנוי לו מעולם[41].
לעומת זאת, ר' יצחק בכר דוד[42] אומר שהרא"ש חולק
על הר"ן, שהרי הרא"ש[43] אומר שבהלוואת סאה בסאה, לא מועיל שמלוה יזכה
ללווה מעט מאותו המין ע"י אחר, כדי לאפשר לו להתחייב לו בלי שיהיה איסור
ריבית[44], מפני שא"א לזכות
לו דבר שיהיה לחובתו. יש להוסיף, שאין לדחות, שאולי הרא"ש מדבר בכגון שהלווה
התנגד מראש, שכן הרא"ש נימק שמן הסתם הלווה אינו מעוניין בזה, משמע שמדובר
שלא התנגד בפירוש. עוד יש להעיר, שהרא"ש[45] כותב שבמקרה הנ"ל
בפרוזבול, מועיל הזיכוי אע"פ שזה חוב ללווה-המקבל, מפני שבפרוזבול הקילו מפני
שהוא מדרבנן; ולפי דבריו אין ללמוד מפרוזבול למקרים אחרים, שמועיל זיכוי מתנה אם
תיגרם למקבל חובה כתוצאה מהמתנה.
כמו כן, הש"ך[46] כותב שרק בפרוזבול
אומרים "זכין" בזכות המביאה לחובה, משום שבפרוזבול הקילו, או רק במקרה
שהחובה אינה באה מיד.
ייתכן שגם לדעת הרא"ש, שנידוננו שונה
ממתנה רגילה, אם שתק המקבל כששמע, הנכס קנוי לו משעת שמיעה, שלא כמתנה רגילה
שקנויה לו משעת הזיכוי. אך ייתכן שלרא"ש גם אם שתק כששמע, אינו קנוי לו, מפני
שלא היה כאן קניין, שהרי לא היה ה"זוכה" שלוחו לזכות עבורו בשעת הזיכוי.
אם המקבל מביע התנגדות בשעה שהוא שומע על
המתנה, המתנה בטלה[47].
ההקנאה בטלה למפרע, ואין אומרים שהנכס היה קנוי
למקבל עד שמחה[48].
בין הזמן שהגיע ליד הזוכה עבור המקבל, עד שהביע
המקבל התנגדות, מעולם לא נכנס הנכס לרשות המקבל, מפני שהוכיח סופו על תחלתו שמה
שהזוכה זכה בשבילו לא היה זכות בעיניו, ורואים כאילו המתנה היתה על תנאי שירצה
לקבל, וכיון שלא רצה, לא היתה מתנה מעולם, ואם מת הנותן בינתיים, זכו בנכס היורשים
של הנותן[49].
כך מוכח גם מהרמב"ן[50], הכותב שאומרים
"זכין" רק אם המזוכה הסכים כששמע, ומכאן שאם לא הסכים, אין
"זכין", ואם אין "זכין", אין שום דרך שיקנה את הנכס, גם לזמן
קצר.
כך מוכח גם מהר"ן, שהבאנו לעיל פסקה (ג),
שכותב (על מתנה שסופה חובה, שלדעתו דינה כמתנה רגילה), שאם הביע התנגדות, מתברר
למפרע שמאז היה הנכס רק "בחזקתו" ולא היה ממש קנוי לו.
אף שבשאר המקורות שהבאנו, לא נאמר בפירוש
שההקנאה בטלה למפרע, מכל מקום ברור שכך היא כוונתם, שהרי הטעם לזכותו
להתנגד הוא שא"א להקנות דבר לאדם נגד רצונו, ואם נאמר שבינתיים הנכס קנוי לו,
הרי עשינו דבר נגד רצונו[51].
בכך שונה הקניית מתנה בלי ידיעת המקבל להקנייתה
בידיעתו: אם לא ידע המקבל, הוא יכול לדחות את המתנה אחר כך ע"י הבעת התנגדות,
ואילו אם ידע ושתק, אינו יכול לדחותה אחר כך[52].
מדוע מועילה ההתנגדות אחרי ההקנאה?
סיבה אחת היא, שאין זו זכות גמורה. הרשב"א[53] הסביר שאף שבזכות
גמורה שראובן עושה לטובת שמעון בלי ידיעתו, המזוכה אינו יכול להתנגד כשהוא שומע על
הזיכוי, מכל מקום כאן המקבל יכול להתנגד אח"כ, מפני שאין זו זכות גמורה, שכן
הפסוק אומר "שונא מתנות יחיה"[54], ועל פי זה נאמר
בתלמוד ובפוסקים שמידה טובה היא לא לקבל מתנות[55].
חסרון נוסף במתנה הוא אם דבר המתנה הוא (או
כולל) עבד או בעל חיים - אולי המקבל אינו רוצה להיות מחויב לפרנס אותו[56].
בכך שהתנגד, התגלה שזה חוב לו, מפני שיש במתנה
צד חוב, ולכן אין אומרים שבזמן הקנין רצה ורק אח"כ כששמע חזר בו[57].
מאחר שיש במתנה קצת חוב, לכן אם אנו יודעים
שהוא מקפיד על קצת החוב, ממילא זה לחובתו, ואין חבין לאדם שלא מדעת; ורק אם איננו
יודעים את דעתו, אנו חושבים זאת לזכות לו, כיון שהזכות גדולה מהחוב[58]
למרות החסרונות שמצאנו במתנה, אין בהם כדי
להכניס כל מתנה לקטיגוריה של פסקה (ג), מתנה שסופה לרעת המקבל. שם מדובר במתנה
שהתועלת ממנה קטנה מהחסרון, ואילו במתנה רגילה, התועלת רבה יותר מהחסרונות.
סיבה שנייה היא, שגם כשאין טעם להתנגדות, וזו
זכות גמורה, אי אפשר להקנות דבר לאדם בעל כרחו, מפני שהוא צריך כוונה לקנות[59].
הפרשנים שכתבו את הסיבה הראשונה, ולא רצו לנמק
על פי הסיבה השנייה, סברו כנראה שאילו היתה זו זכות גמורה, היה אפשר להקנות לו אף
בלי רצונו[60]. אע"פ שצריך
כוונה לקנות, כאן כוונת הנותן להקנות באה במקום כוונת המקבל[61].
עוד הסביר רז"נ גולדברג[62], שהקנין נעשה בשעת
הזיכוי ע"י מי שזכה בעבורו, ולכן אין צורך ברצון המקבל לצורך ביצוע ההקנאה,
ולכן אילו היתה זו זכות גמורה, לא היה יכול להתנגד אח"כ כשישמע.
כמובן, אם הוא מביע התנגדות בשעת ההקנאה, אין
לה תוקף, מפני שהוא מודיע שאינו רוצה שה"זוכה" יהיה שלוחו לקנות את
המתנה; אבל אם בשעת ההקנאה לא התנגד, וההקנאה התבצעה כדין, לא היתה סיבה שהתנגדות
אח"כ תבטל אותה, אילו היתה זכות גמורה.
ויש מי שאומר ששתי הסיבות נחוצות: לא די בטעם
שאין מזכים לאדם בע"כ, מפני שאולי רק עכשו, הוא מוחה, ומגלה שאינו רוצה, אבל
אילו שאלנו אותו בזמן הזכיה האם הוא רוצה, מסתמא היה משיב שהוא רוצה, מפני שבעצם
זה זכות, וא"כ זאת לא הקנאה נגד רצונו; לכן נחוץ לטעם שזה חוב לו, ולכן אילו
נשאל בזמן הזכיה לא היה רוצה. וגם לא די בטעם שיש בזה צד חובה של "שונא מתנות
יחיה", משום שיש בזה גם זכות וגם חובה, ובדרך כלל אדם רוצה מתנה, א"כ
עדיין אפשר לזכות לו מפני שיש בזה צד זכות, ולכן הוצרך לטעם שאין מזכים לאדם נגד
רצונו[63].
נימוקים שונים: ר' משה סופר[64] כותב, שהמקבל יכול
למחות נגד הזיכוי, מפני שאין חבין לאדם שלא בפניו, ואילו לא היה יכול למחות, זה
היה חוב.
הרי"ם[65] מסביר, שזכין לאדם שלא
בפניו לענין מה שזכות לו ולא לענין החוב שבו, ו"אנן סהדי", שאילו ידע
המקבל, היה עושה את ה"זוכה" שליח לקנות לו על תנאי שיוכל לסרב
כשישמע (שהרי תנאי כזה מועיל כמו "אם ירצה אבא"); שהרי ייתכן שהמקבל
אינו רוצה, משום "שונא מתנות יחיה", ואם היה הדין שלא יוכל למחות
אח"כ, א"כ זה לא היה זכות כלל מיד, אלא חובה, וממילא לא היה זוכה אף
לענין שהנותן לא יכול לחזור בו, כי אין חבין לאדם שלא בפניו; ולכן ברור שכשאמר
הנותן "זכה", התכוון שלמקבל תהיה ברירה לסרב, ולכן זה זכות; בלשון אחרת,
המקבל יכול לסרב מפני שאל"כ זה ייחשב חוב למקבל ולא יועיל הזיכוי, וזה נחשב
זכות רק משום שהברירה בידו. והוא מסביר[66], שמניחים שהנותן מזכה
לו מיד לגמרי, אלא שתהיה למקבל ברירה אם לחזור, מפני שהנותן לא מפסיד מזה שהברירה
ביד המקבל לסרב.
בספק התנגדות: יש מי שאומר, שאם יש
ספק בהבנת מה שהמקבל אמר, האם התכוון לבטל את המתנה או לאו, מפרשים שלא
התכוון לבטל, מפני שטובתו היא לקבל מתנה[67].
מצב שמראש הביע המקבל התנגדות בצורה מסופקת: יש מקרה מסוים, שבו
נחלקו פוסקים האם הזיכוי מועיל, משום שלא התנגד המקבל בפירוש, אבל כך משתמע
מהתנהגותו שלפני הזיכוי. לפי התוספות[68], מי שנותן כסף לחנווני
כדי שימכור לו חלק בככר הלחם של עירוב חצרות, לא חל עליו העירוב (מפני שמעות לא
קונות מטלטלין), גם אם החנווני זיכה לו חלק בככר במתנה אח"כ (ע"י אחר),
מפני שגילה דעתו שאינו רוצה לקבל מתנות מפני ש"שונא מתנות יחיה"[69]. לעומתם, הרא"ש[70] כותב שאם החנווני זיכה
לו, קנה, מפני שאם אינו מתנגד בפירוש, מניחים שהוא מוכן לקבל מתנה, ומה ששילם לפני
כן לחנווני אינו מוכיח שאינו רוצה לקבל מתנה, אלא הוא מפני שחשב שהחנווני לא יסכים
לתת לו בחינם[71].
יש נפקויות אחדות ממה שראינו, שדבר מתנה נקנה
למקבל כבר ברגע הזיכוי.
נפקות אחת היא, שאם הצמיח הנכס פירות (או
רווחים) מעת הזיכוי עד הרגע ששמע עליו, גם הפירות שייכים למקבל, משום שהנכס נעשה
שלו כבר משעת הזיכוי[72]. כך נפסק במעשה שהיה:
ראובן נתן לשמעון במתנה, ע"י שליח, שטרות "לאזין" (הגרלה), שיש להם
שער, ולפעמים מרויחים הרבה אם יוצאים בגורל מספריהם של השטרות; ולפני שהגיע השליח
למקבל, יצא מספרו של השטר בגורל. הנותן טען שהמקבל זכה רק בגוף השטר, בשוויה, ולא
בערכו שאחרי שיצא מספרו בגורל, מפני שזה שבח דממילא. טענה זו לא נתקבלה, אלא נפסק,
שזכה המקבל גם בשבח, והדין כך במיוחד ב"לאזין", שגם בשעת המתנה ידע
הנותן שייתכן שיצא מספרו בגורל, ויש להניח שבעין יפה נותן, גם אם יצא המספר בגורל[73].
מדובר בפירות שצמחו מאליהם; אבל השבח שהשביח
הנכס בגלל טירחת הנותן או הוצאות שלו, שייך לנותן, לפחות באופן חלקי, כדין משביח
שדה חברו.
נפקות שנייה היא למקרה שמת המקבל אחרי הזיכוי,
ולא הספיק לשמוע עליו: מאחר שהוא קנה ברגע הזיכוי, יורשיו יורשים אותו[74].
יש גם דעת מיעוט, והיא שיטת הר"ן, ולפיה
המקבל רוכש את הבעלות בנכס רק כשנודע לו על הזיכוי, והסכים[75].
הר"ן מוכיח את דבריו מן הדין, לעיל (ד),
שאם התנגד המקבל כששמע על הזיכוי, המתנה בטלה. ההוכחה היא[76] מזה שאם התנגד, הנכס
חוזר לנותן ואינו הפקר[77], מכאן שלא קנה בשעת
הזיכוי. אך אפשר לדחות הוכחה זו, שבאמת קנה בשעת הזיכוי, ויצא מרשות הנותן, על
תנאי שלא יתנגד, אלא שאם התנגד כששמע, התברר למפרע שמעולם לא יצא מרשות הנותן.
לפי הר"ן, משמעות "זכין לאדם שלא
בפניו" היא שהנותן אינו יכול לחזור בו מרגע הזיכוי אע"פ שהנכס עדיין
שלו, עד שישמע המקבל[78]. אפשר להסביר בצורה
נוספת את משמעות "זכין" לפי הר"ן: שההקנאה מועילה (וחלה כשהוא יודע
עליה) אף שהנכס לא הגיע לידי המקבל, ולא נכח במעמד הנתינה.
גם לר"ן, אסור ל"זוכה" להחזיר
את המתנה לנותן עד שיתברר האם המקבל רוצה, שהרי כאמור, גם לר"ן, הנותן אינו
יכול לחזור בו, אף שעדיין הנכס שלו[79].
הר"ן מוצא נפקות מגישתו: מאחר שלא זכה
המקבל בנכס עד ששמע על המתנה, הרי אם הצמיחו הנכסים פירות (רווחים) בין הזיכוי
לשמיעתו, הפירות שייכים לנותן[80], מפני שהמקבל זכה בנכס רק בשעה שגילה דעתו
שהוא רוצה.
אבני נזר[81] מנמק את דעת
הר"ן, שלא ייתכן לומר שהנכס בבעלותו בזמן שבין הזיכוי לשמיעתו, שמא יסרב לקבל
כשישמע, ויתברר שהנכס היה בבעלותו במשך זמן מסוים נגד רצונו, ואין זה בדין, שהרי
א"א לזכות דבר לאדם נגד רצונו; ולכן אין אומרים שהנכס בבעלותו בזמן המעבר, גם
אם כששמע הסכים[82].
ר' דוד זילברשטיין מנמק את דעת הר"ן, שאין
אומרים שאם הסכים כששמע, אגלאי מילתא למפרע שקנה משעת הזיכוי - אין אומרים כך,
מפני שבשעת הזיכוי עדיין היה חסר בירור בעיקר הקנין, שמא יתנגד, וזה לא תנאי
חיצוני, שאפשר לומר שעם מילויו, התברר למפרע שקנה מראש[83]. והוא מעלה אפשרות
שטעם הר"ן הוא מפני שהלכה נפסקה ש"אין ברירה", ולכן אי אפשר לומר
שקנה משעת הזיכוי, על סמך מה שיתברר אח"כ שיסכים כשישמע[84]. וראה להלן, פסקה 8,
הסברים שונים מדוע רוב הפוסקים סוברים שקנה משעת הזיכוי ואינם מתחשבים בעיקרון של
"אין ברירה".
לפי הר"ן, שההקנאה אינה חלה בשעת ביצוע
מעשה הקניין, אם הקנה הנותן את הנכס ל"זוכה" בקנין סודר, לא קנה
המקבל את המתנה בכלל, שהרי כלל הוא שאין מועיל להקנות נכס לאחר זמן בקנין סודר,
מפני שבשעה שהקניין אמור לחול כבר חזר סודר לבעליו[85], ולכן כאן קנין סודר
שנעשה בשעת הזיכוי אינו יכול להקנות למקבל לאחר מכן, בשעה ששמע[86].
הבנה אחרת בר"ן: יש מן האחרונים שהבינו
שהר"ן מסכים עם שאר הפוסקים, שהמקבל קונה גם בלי ידיעה, בשעת הזיכוי, והסבירו
את דבריו בדרכים שונות.
ר' יעקב אלגזי[87] מקשה על מה שאמר
הר"ן, שהשבח שבינתיים שייך לנותן, הרי המקבל זוכה למפרע משעת הזיכוי,
אם הוא מסכים בסוף, וא"כ השבח צריך להיות שלו, שהרי התברר למפרע שהנכס היה
שלו מאז? והוא מתרץ, שהר"ן סובר שסתם מזכה מתנה ע"י אחר, מאחר שהקנין
תלוי ועומד ברצון המקבל, אין בדעתו לזכות לו אלא את גוף הנכס, ומטרתו בכך
היא כדי שלא יוכל (הנותן) לחזור בו, כפי שהיה יכול לחזור בו אילו היה ממתין עד
שיבוא אליו המקבל ויתן בידו (כלומר, הנותן מעוניין "לחשק" את עצמו כדי
שלא יוכל להתחרט - כך נראית כוונתו), אבל אינו מזכה לו את השבח עד שיסכים,
ורואים כאילו אמר: "זכה בממון זה לפלוני, גוף מעכשו ושבח לאחר שיסכים".
אח"כ[88] הוא מגדיר זאת קצת
אחרת: שאין הכוונה שהנותן שייר את השבח לעצמו, אלא שרואים כאילו הוא אומר
ל"זוכה": "זכה לפלוני נכס זה, על מנת (=בתנאי) שיתן לי המקבל את
השבח שישביח הנכס משעת זכייה עד שיסכים לקבלת המתנה, ואע"פ שמן הדין השבח הוא
שלו, אני רוצה שיתן לי את השבח", שזה לא נחשב שיור, אלא שחייב לתת את השבח
לנותן מפני שאם לא כן, תתבטל המתנה למפרע. ואילו בדעת הרי"ף הוא כותב (כמו
שכתב לפני כן בדעת הר"ן) שבאמת הנותן משייר לעצמו את השבח, כאילו אומר
לזוכה "זכה בנכס זה לפלוני, הגוף מהיום והשבח לאחר שיסכים"[89].
כמו כן, ר' יצחק מאייו[90] כותב שהר"ן סובר,
שמאחר שבמתנה יש צד איסור של "שונא מתנות יחיה", לכן כל זמן שלא הסכים
המקבל בפירוש, לא גמר הנותן בדעתו לתת, שמא יסרב המקבל, ולכן השבח שבינתיים שייך
לנותן, כאילו אמר שהוא נותן גוף מהיום (משעת הזיכוי) ושבח כשיסכים[91].
מקרה דומה לזיכוי מתנה ע"י אחר, הוא
כשהנותן מקנה את הנכס למקבל (שאינו נוכח) בקנין סודר, ומשתמש לשם כך בסודר ששייך
לאדם שלישי. מקרה זה שונה מזיכוי ע"י אחר, שבו מקנה הנותן את הנכס
ל"זוכה", וה"זוכה" זוכה בו בעבור המקבל; ואילו כאן הנותן מקנה
את המתנה ישירות למקבל. דרך זו אפשרית רק בקנין סודר, שאילו בשאר דרכי קנין, אין
אפשרות להקנות במישרין לאדם שאינו נוכח.
הקנאה זו מועילה אף שהמקבל אינו יודע עליה,
מפני שבודאי הוא מעוניין לקבל את המתנה[92].
הפוסקים שצייננו לא כתבו בפירוש שהמקבל קנה
מרגע ההקנאה, אבל ברור שזאת כוונתם, שאם לא כן, לא יוכל לקנות כשישמע, שהרי אי
אפשר לעשות קנין סודר בכוונה שההקנאה תחול רק לאחר זמן, מפני שאז כבר חזר הסודר
לבעליו[93], אלא צריך לומר שהמקבל
קנה ברגע ההקנאה[94].
הפוסקים נוקטים "שלא בפני המקבל",
ומן הסתם זה כולל גם את המצב שאנו עוסקים בו, שלא ידע על כך המקבל.
יש להניח שיחולו גם כאן הכללים שראינו לגבי
זיכוי ע"י אחר: שאם הביע התנגדות כששמע, המתנה בטלה; ושהמתנה מועילה
(לר"ן) גם אם לאחר מכן היא תהיה לרעת המקבל.
כמו בזיכוי ע"י אחר, גם כאן יש דעת
יחיד החולקת: סמ"ע[95] סובר שקנין כזה אינו מועיל שלא בפני המקבל,
מפני שאפשר שהמקבל אינו רוצה את המתנה[96], משום "שונא
מתנות יחיה", ולכן אם עשה הנותן קנין שלא בפניו, קונה המקבל רק אם ידוע לנו
שהיה מעוניין במתנה בשעת הקנין, ולא מועיל שהיה ידוע לנו שהיה מעוניין בה לפני
הקנין ואחריו, מפני שאולי בינתיים לא רצה[97]; ורק אם המקבל שולח
עדים למקנה לקנות על ידם, קנה, ואין חוששים שמא חזר בו בינתיים, מפני שהעדים באים
בשליחותו.
לכאורה, לפי נימוק זה, לא תועיל הקנאת מתנה בלי
ידיעת המקבל, בשום דרך, אף בזיכוי ע"י אחר; וזה קשה, שהרי מפורש בתלמוד[98] שזיכוי מתנה ע"י
אחר מועיל. יש מן האחרונים שיישבו את דברי הסמ"ע, ע"י שצמצמו את דבריו
למקרה מסויים, שבו מחמת סיבה מסוימת לא מועילה הקנאה שלא בידיעת המקבל.
ר' אוריאל יצחק הראל[99] מיישב, שהסמ"ע
מדבר במצב שהנותן לא אמר ל"זוכה" "זכה לפלוני", ולכן אין
ל"זוכה" כוח מצד עצמו לזכות ולהקנות למקבל, וכדי שתועיל ההקנאה, הוא
צריך שהמעשה שלו ייחשב כמעשה של המשלח-המקבל, אבל לשם כך צריך שיהיה ידוע שבזמן
הזכייה היה המקבל מעוניין בזכייה זו, שרק אז מעשהו נחשב מעשה של המקבל; ודוקא
בזיכוי, כלומר שהנותן אמר לו "זכה לפלוני", שאז מקבל ה"זוכה"
מבעל הממון כוח עצמי לזכות את הממון למקבל, ואין צורך שמעשהו יהיה בתורת מעשה של
המשלחהמקבל[100] - דוקא אז די שיתברר
אח"כ, שהמקבל מעוניין במתנה.
ר' אליהו לרמן[101] מיישב, שהסמ"ע
מדבר במצב שבהתחלה אמר המקבל שאינו רוצה את המתנה, ואח"כ חזר בו ואמר שהוא
רוצה, ולכן יש להניח שגם בשעת הזיכוי לא רצה, מטעם "שונא מתנות יחיה";
אבל אם לא שמענו ממנו בכלל שאינו רוצה, מסכים הסמ"ע שהקנין תקף למרות
"שונא מתנות יחיה".
לפי הסברים אלו, הסמ"ע אינו מתכוון לעשות
הבחנה בין קנין סודר לשאר דרכי הקנייה.
אבל רוב האחרונים הסבירו שהסמ"ע אמר את
דבריו רק בקניין סודר, והבין שהזיכוי שעליו אומר התלמוד הוא תקף, הוא בדרכי הקנייה
אחרות; והציעו הסברים שונים לייחודו של קנין סודר לעניין זה[102].
א) ר' יעקב מליסא[103] מסביר, שהסמ"ע
סובר שמאחר שכאן אומר האדם השלישי לבעל הנכס: "קח סודר זה ותיקנה השדה
לראובן", הוא כמו המקרה בפסקה 4, בראובן שאמר לשמעון "קח כסף ותהיה שדך
מכורה ללוי", שהרמ"א אומר שזה מועיל רק אם לוי עשה את ראובן שליח, או
שאמר לשמעון המוכר: "שדך קנויה לי תמורת הכסף שנתן לך ראובן", ואין
אומרים שיועיל בלי אמירה זו מצד שזה מתנה ללוי ואפשר לזכות לו שלא מדעתו[104]. אבל מסקנת ר' יעקב
מליסא היא שאין הלכה כסמ"ע, אלא במתנה מועיל קנין סודר שלא בפניו, מפני שזה
לא דומה למקרה בפסקה 4, מפני שכאן ה"זוכה" לקח את הסודר ע"מ
להחזירו, וכבר החזירו, וממילא לא שייך לומר "אין קנין לחצאין", שזה טעם
הרמ"א שם - ראה פסקה 4.
ב) עוד מסביר ר' יעקב מליסא[105] בדרך אחרת,
שהסמ"ע סובר שכמו שאם הנותן נוטל כלי של המקבל שלא בפניו לעשות בו קנין סודר,
לא קנה המקבל את המתנה, מפני שאין מי שיקנה לו (לנותן) את הכלי של המקבל, וצריך את
דעת המקנה להקנות לו את הכלי, כך גם בסודר של אדם שלישי, כיון שהוא (האדם השלישי)
מזכה את הסודר למקבל (לעשות בו את הקניין), אינו יכול להקנותו לנותן. ואמנם אם יש
אומדנא דמוכח, שאילו היה בעל הנכס יודע שעכשו חברו לוקח את הנכס, היה מקנה לו,
קונה אותו למפרע[106], וכאן שמקנה לו מתנה
גדולה חלף החפץ (הסודר), יש אומדנא דמוכח שהמקבל מקנה לנותן את הסודר, ולכן קנה -
בכל זאת אומר הסמ"ע, שבגלל "שונא מתנות יחיה", אין אומדנא כזאת,
וא"כ לא מועיל קנין זה. רז"נ גולדברג[107] הוסיף שגם אין לומר
"זכין", להקנות את הסודר לנותן, מפני שזו הוצאת דבר מרשות המקבל, ואין
אומרים "זכין מאדם שלא בפניו". אבל מסקנת ר' יעקב מליסא היא
שסודר של אדם שלישי מועיל במתנה, מפני שקנין סודר הוא "קנה ע"מ
להקנות", ואיננו מוציאים את הסודר מרשות המקבל לגמרי לרשות הנותן, ולכן מועיל
גם שלא בפני הקונה.
ג) ר' יצחק מאיר מגור[108] מסביר שהסמ"ע
סובר, שקנין סודר לא מועיל שלא בפניו, מפני שקנין סודר לא מועיל לאחר זמן, מפני
שכבר חזר לבעליו[109], וזיכוי ע"י אחר
מועיל רק משום שהברירה ביד המקבל לסרב אח"כ כשישמע, שאם לא כן, זה לא היה
נחשב זכות לו לקבל[110], ואין לומר כך בקנין
סודר, שהרי הכלל הוא ש"אין ברירה" בדאורייתא, ולכן אין לומר שהוא חל
בשעת ההקנאה על הצד שיתברר אח"כ שהמקבל לא מסרב[111]. ואף שגם קניין משיכה
אינו מועיל לאחר זמן אם הנכס אינו בחצרו[112], הרי כאן הנכס מונח
בחצרו של ה"זוכה" בשעת שמיעת המקבל (כך נראית כוונתו). למעשה, משמעות
דברי הרי"ם היא שהסמ"ע סובר כר"ן (לעיל 2 (ו)), שבכל זיכוי
ע"י אחר ההקנאה אינה חלה בשעת הזיכוי, וטעמו הוא מפני שייתכן שהמקבל יסרב
כשישמע, ו"אין ברירה", ולכן ההקנאה יכולה לחול רק בשעת שמיעת המקבל,
ולכן קנין סודר אינו מועיל, כפי שראינו לעיל 2 (ו), שלפי הר"ן, לא מועיל קנין
בסודר בזיכוי ע"י אחר, מטעם זה. גם ר' דוד זילברשטיין[113] מבאר, שדעה זו סוברת
כר"ן, שבזיכוי ע"י אחר, קנה המקבל את המתנה רק כששמע, ולכן לא מועיל בו
קנין סודר, מפני שבשעה ששמע, כבר חזר הסודר לבעליו.
מצד שני מסביר הרי"ם את דעת הרמ"א
שפסק שמועיל זיכוי בקנין סודר, מפני שבמתנה גם אילו היה הדין שאינו יכול למחות
כשישמע, זה היה נחשב זכות, מפני שרוב אנשים רוצים מתנות; אלא שהאמת היא שיכול
למחות כשישמע, מפני שמשמעות "זכה לפלוני" הוא כאילו פירש שהברירה ביד
הזוכה; ובאמת גם אילו הנותן היה אומר בפירוש שהוא רוצה לזכות לו לחלוטין, שלא יוכל
לסרב, היה נחשב זכות והיה המקבל זוכה; ולכן מועיל זיכוי בקנין סודר, מפני שאמנם
הכלל הוא "אין ברירה", אבל הרי גם בלי העובדה שהברירה בידו, זה היה נחשב
לו זכות, והיה אפשר להקנות מיד בלי תנאי, ולכן אין בעיה של "אין ברירה".
כלומר, הקנין חל בשעת הזיכוי (שלא כר"ן), מפני שההקנאה אינה תלויה באופן
מהותי בכך שיתברר שהמקבל אינו מסרב, אלא זהו תנאי חיצוני שהטיל הנותן (שאם
המקבל יסרב, תתבטל המתנה), ולכן אין בעיה של ברירה; ומאחר שהקנין חל בשעת הזיכוי,
גם קנין סודר יכול לחול.
ד) עוד מסביר הרי"ם[114], שהסמ"ע סובר
שמאחר שהנותן לא אמר "זכה", מסתמא אינו רוצה שיצא הנכס מרשותו ושתהיה
ברירה למקבל לסרב, שהרי אם לא ירצה המקבל, הנכס יהיה הפקר (לפי רשב"ם[115]), ובסתם הוא נותן רק
על דעת שהמקבל יקבל, ולכן הוא רוצה או שהמקבל יקנה מיד לגמרי או שהמקבל יקנה רק
כשישמע, והרי אינו יכול לקנות מיד לגמרי (מפני שכפי שאמרנו, זה חובה לו אם לא יוכל
לסרב, ואין חבין לאדם שלא בפניו), ואינו יכול להקנות לאחר זמן בקנין סודר; ולכן
הנותן יכול לחזור בו (יוצא מדבריו שהסמ"ע מודה שקנה גם בקנין סודר אם אמר
"זכה"). מצד שני, הוא מסביר שהרמ"א לא פסק כך, מפני שאין הלכה
כרשב"ם, אלא אם המקבל התנגד מייד, חוזר הנכס לנותן[116], וא"כ אין לנותן
שום הפסד מן העובדה שיש למקבל ברירה לסרב, ולכן מניחים שהנותן מוכן שהמקבל יקנה
מיד כדין "זכין", ותהיה ברירה בידו לסרב, ואם יסרב, הנכס יחזור לנותן.
לאור זה הוא כותב, שאם נאמר שמי שתופס יוכל לומר "קים לי" כרשב"ם,
יוצא שהברירה גורמת נזק לנותן, והדין יהיה כמו הסמ"ע.
ה) עוד מסביר הרי"ם[117], שהסמ"ע סובר
שאינו זוכה מיד במתנה ברגע הזיכוי, מפני שאז אינה זכות לו, שהרי "שונא מתנות
יחיה", ואין לו שום תועלת בכך שהנכס ייכנס לבעלותו כיון שאינו יודע על זה;
אבל מ"מ זכות היא לו שיקנה לפני שישמע, כדי שהנותן לא יוכל לחזור בו, ולכן
צריך לומר שהוא קונה רגע לפני חזרת הנותן, שאז מתברר שהוא זכות לו[118]; ואין לומר שאם חוזר
בו הנותן הוכיח סופו על תחלתו שמראש היה עומד לחזור בו, ונאמר שקנה מרגע הזיכוי
מפני שאז היתה זו זכות לו שיקנה - אין אומרים כך, כיון שברגע הזיכוי לא היתה ודאי
זכות. לפי זה, קנין סודר לא יועיל בזיכוי מתנה, כיון שההקנאה חלה לאחר זמן. מצד
שני, הוא מסביר, שהרמ"א סובר שמועיל קנין סודר בזיכוי, מפני שהמקבל קונה את
הנכס מיד בשעת הזיכוי, שהרי זכות היא לו לקנות אז, כיון שאם לא יזכה מיד, לא יועיל
שיזכה אח"כ, מפני שחזר הסודר לבעליו; ואף שיכול ה"זוכה" לתת לו את
הנכס אח"כ, כל זמן שלא שמענו שהנותן חזר בו, ולכן אין וודאות שאם לא יקנה מיד
בשעת הזיכוי לא יקבל את המתנה, ולכן אין זו זכות לו לקנות מיד בשעת הזיכוי, שהרי
מצד שני "שונא מתנות יחיה", כאמור[119] - אין אומרים כך, מפני
שמה שה"זוכה" יתן לו, הוא כבר מעשה אחר.
ו) עוד מסביר הרי"ם[120]: הרי בקנין סודר,
במתנה שלא בפני המקבל, ה"זוכה" נותן סודר לנותן כדי להקנות את המתנה;
ואם יתפוס ה"זוכה" את הסודר חזרה מהנותן, אין מוציאים ממנו, שהרי ייתכן
שהמקבל יתנגד לקבל את המתנה, והסודר לא יקנה כלל למפרע[121]; והסמ"ע סובר
שמאחר שיכול ה"זוכה" לנתק את הסודר וליטלו מהנותן, בשעת מעשה הקנין, לא
מתחיל הקנין כלל, מפני שרואים כאילו הסודר אינו מופסק מה"זוכה", כיון
שאם ינתק (ה"זוכה") אותו, יהיה שלו כיון שהוא מוחזק, ולא זכה הנותן בסודר
בכלל. אך הוא מעיר שטעם זה לא שייך במקרה שה"זוכה" נותן את כל הסודר
לנותן, וחדל להחזיק בקצהו בידו, מפני שאז לא יכול לנתקו בחזרה. מצד שני, הוא
מסביר, שהרמ"א פסק שקנין סודר מועיל כאן, מפני שרוב הסיכויים הם שהמקבל לא
יתנגד למתנה, ולכן אם זכה הנותן בסודר, גם אם יחזור ה"זוכה" ויתפוס את
הסודר, זו תפיסה שלא ברשות, שאינה מועילה נגד רוב, ולכן אינו נחשב שיכול לנתקו,
ולכן קנין הסודר מועיל.
ז) עוד מסביר הרי"ם[122]: הרי בזיכוי ע"י
אחר בקנין סודר, בתחילה זוכה הנותן בסודר (שה"זוכה" הקנה למקבל),
ואח"כ מקנה לו את המתנה; והרי מה שהנותן לוקח את סודרו, הוא חוב למקבל (כך
נראית כוונתו), ורק כשיקבל את המתנה זה ייחשב זכות לו, ולכן הסמ"ע סובר
שהקנין לא יכול להתחיל. מצד שני, הוא מסביר[123], שהרמ"א פוסק שזה
מועיל, מפני שלדעתו גם ההקנאה של הסודר לנותן אינה חוב למקבל, מפני שהוא מקנה את
הסודר לנותן רק על מנת להחזיר, ואע"פ שדבר שאינו זכות ולא חובה לאדם אינו
מועיל שלא בפניו, מ"מ כאן הקנאת הסודר מועילה מפני שהמתנה עצמה היא זכות,
ובבת אחת באות ההקנאה של הסודר וקנייתו את המתנה, ולכן המקבל קונה.
ח) ר' שלמה יהודה טאבאק[124] מבאר, שמאחר שעשה רק
קנין סודר, ודבר המתנה עדיין ביד הנותן, אין להוציאו מידי הנותן, שמא המקבל אינו
רוצה בו, מטעם "שונא מתנות יחיה", ואע"פ שרוב האנשים אינם מתחשבים
ב"שונא מתנות יחיה", אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממוחזק. דוקא אם
זיכה לו ע"י אחר באחת מדרכי הקניין האחרות, באופן שדבר המתנה מצוי כבר בידי
ה"זוכה", כך שהנותן כבר אינו מוחזק, או בקרקע, גם אם עשו קנין סודר,
שאין בה תפיסה אלא רק חזקת מרא קמא - הולכים אחר הרוב, והמקבל קנה. ואע"פ שגם
אז יש לנותן חזקת מרא קמא, ולא מועיל רוב נגד חזקת מרא קמא[125], מכל מקום הרי כאן
מדובר שבסוף הסכים המקבל, ולכן אילו היינו אומרים ש"יש ברירה", היינו
אומרים שקנה מפני שהוברר למפרע שרצה, ואמנם הלכה היא שספק האם "יש
ברירה"[126], אבל כשיש ספק, חזקת
מרא קמא מתבטלת[127], וממילא הרוב מועיל.
לפי הסברים ג, ה, ו, ו-ח, הסמ"ע יסבור שגם
זיכוי ע"י אחר בקנין סודר (כלומר, שהנותן מקנה ל"זוכה" בקנין סודר
ואומר לו "זכה לפלוני", שלא כמו בנידוננו, שהנותן מקנה ישירות למקבל),
לא יועיל.
דעה דומה לדעת הסמ"ע היא של ר' יעקב
אלפנדרי[128]: שקנין סודר מועיל שלא
בפני המקבל, דוקא אם ידע המקבל והסכים לפני שחזר בו הנותן, אבל הנותן יכול לחזור
בו כל עוד שהמקבל אינו יודע, מפני שכיון שהמקבל יכול למחות, גם הנותן יכול לחזור
בו. דעתו שונה מדעת הסמ"ע, שלפי הסמ"ע, נראה שהמקבל לא קנה גם אם נודע
לו לפני שחזר בו הנותן, כיוון שמעשה הקנין לא פעל, לפי ההסברים הנ"ל.
דעה יותר קיצונית היא של ר' שמעיה[129]: שבכלל לא מועיל קנין
סודר שלא בפני המקבל, ומשמע מדבריו שאינו מועיל גם אם ידוע שהמקבל היה מעוניין
במתנה בשעת ההקנאה.
אפשרות אחרת להקנות את הנכס במישרין למקבל, שלא
בידיעתו, כשמעשה הקניין מבוצע ע"י אדם שלישי, הוא בקניין כסף. המקרה הנקוט
בפוסקים הוא כשהיוזמה באה מצד ה"זוכה", והוא משלם כסף לבעל הנכס כדי
שיסכים לזכות את הנכס למקבל. כך, ראובן שאמר לשמעון: "קח כסף, ותהיה שדך
קנויה ללוי", באופן שראובן מתכוון לתת בזה את הנכס של שמעון במתנה ללוי -
הנכס עובר לבעלותו של לוי באותו רגע, גם אם אינו יודע על כך, מפני שזכין לאדם שלא
בפניו[130]. קניין זה חל
"מדין עבד כנעני"[131] - כמו שעבד כנעני יכול להשתחרר על ידי שאדם
אחר יתן עבורו כסף לאדונו, כך כאן, לוי קונה את הקרקע מפני שראובן שילם בעבורו.
לכאורה אין מקום לקניין כסף בהקנאת מתנה, שהרי
מתנה היא הקניית נכס בלי תמורה. בכל זאת, כאן נתינת הכסף אינה מוציאה את העיסקה
מגדר מתנה ביחס למקבל, שהרי הוא אינו נותן את הכסף.
מבחינה מהותית, ה"זוכה" הוא נותן
המתנה, ולא בעל הנכס, שהרי בעל הנכס מקבל תמורה בעד מה שהוא נותן; ורק מבחינה
טכנית, בעל הנכס הוא הנותן, ולכן הוא עושה את פעולת ההקנאה, וה"זוכה"
משמש רק אמצעי לפעולת ההקנאה.
בהבנת אופי ההקנאה, מצאנו הסברים שונים. לפי
הסבר אחד, כששמעון מקנה את שדהו ללוי תמורת כסף שקיבל מראובן, לוי קנה מדין
"זכין", ולא באופן ישיר, כיוון שהקניין נעשה שלא מדעת לוי-המקבל;
ואע"פ ששמעון, בעל השדה, מקנה לו, ואין ראובן זוכה לו, מ"מ מאחר ששמעון
לא יכול להקנות ללוי בעל כרחו, א"א שיזכה לוי-המקבל אלא מדין
"זכין"[132]. הסבר אחר הוא, שאין
זה מדין "זכין", אלא שמעון, בקבלת הכסף, מקנה את הנכס מאליו ללוי, ולוי
נחשב שזוכה מעצמו, בלי שיד ראובן זוכה באמצע, מפני שראובן עושה רק מעשה קוף,
בהעברת הכסף[133].
הרמ"א[134] כותב שמדובר שלוי עשה
את ראובן שלוחו, או שאמר לוי לשמעון אח"כ: "שדך קנויה לי בכסף שנתן לך
ראובן". אך קצות החושן[135] כותב שהרמ"א מתכוון למקרה שראובן התכוון
שלוי יצטרך לשלם לראובן את הכסף ששילם לשמעון[136]; אבל אם ראובן התכוון
שהנכס יהיה במתנה ללוי, ולוי לא יצטרך לשלם, בין השולחן ערוך ובין
הרמ"א סוברים שלוי קנה גם אם לא אמר כלום לראובן או לשמעון; ועולה מדברי קצות
החושן, שלוי קנה בשעת ההקנאה גם אם לא ידע אז על המתנה.
גם ר' יעקב מליסא[137] כותב שהרמ"א דיבר
באופן שהתכוונו שלוי יצטרך לשלם (אלא שהוא מפרש שיצטרך לשלם לשמעון, שלא
כקצות החושן), אבל אם זו מתנה, קנה לוי-המקבל בלי לומר כלום.
ר' שילם ורהפטיג[138] כותב שהרמ"א לא
מתכוון לומר שהמקבל צריך לומר אמירה מפורשת, ואמירה זו היא קונסטיטוטיבית, אלא הוא
מתכוון רק לומר שהמקבל זכאי לסרב לקבל.
דעה חולקת: יש שאינם מכירים
בתקפות הקנאה זו. ר' יעקב מליסא[139] כותב בדעת הסמ"ע[140], שבמקרה זה לוי לא קנה
אם שתק, מפני שלוי יוכל להתנגד כיון שהקניין נעשה שלא בפניו[141]; ואם לוי יתנגד, יצטרך
שמעון המוכר להחזיר את הכסף לראובן; והרי אין קנין לחצאין, ולכן גם המוכר יכול
לחזור בו עד שיסכים לוי, מפני שמסתמא המוכר התכוון שרק בזמן שיהיה הקנין גמור ביחס
ללוי, שלא יוכל לחזור בו, גם המוכר לא יוכל לחזור בו, אבל לא לפני כן, כיון שאמר
"קנה" ולא "זכה". אבל הוא כותב שההנחה שהניח, שהמוכר צריך
להחזיר את הכסף לראובן אם לוי מתנגד - נכונה רק לרא"ש[142] שסובר שאם מקבל מתנה
התנגד מיד כששמע, חוזר הנכס לנותן, שלפי זה, בנידוננו אם המקבל אינו רוצה לקבל,
הנכס חוזר לשמעון, וממילא הכסף חוזר לראובן. לעומת זאת, לרשב"ם[143] הסובר שבזיכוי מתנה
ע"י אחר, אם המקבל מביע התנגדות מיד כששמע, הנכס הוא הפקר, ואינו חוזר לנותן,
הרי גם אם לוי-המקבל מביע התנגדות כשנודע לו, שמעון המוכר אינו צריך להחזיר את
הכסף לראובן, שהרי הנכס לא יחזור אליו, והכסף כבר יצא מרשות ראובן, וא"כ נגמר
המקח מיד והמוכר לא יכול לחזור בו.
עוד יש להעיר, שלפי רש"י[144], קנין "מדין עבד
כנעני" חל רק אם המקבל עשה את ה"זוכה" שליח לקנות עבורו, ואם כן
לוי לא יכול לקנות כאן בלי ידיעתו[145].
כמו כן, הרי"ם[146] כותב שכאן לוי קנה רק
אם אמר לשמעון: "שדך קנויה לי", מפני שלא שייך כאן "זכין",
כיוון שהמוכר רוצה שההקנאה תהיה מיד ולחלוטין (בלי שתהיה ללוי ברירה לסרב), ולכן
זה לא זכות ללוי[147]. נראה שכוונתו היא,
שמאחר שהמוכר פועל מתוך מניע עסקי, אינו מוכן שהעסק יהיה תלוי בסימן שאלה, האם
יתנגד המקבל; ורק נותן מתנה, הפועל מתוך רצון להיטיב עם המקבל, מוכן שתהיה למקבל
אפשרות לסרב, אם כך הוא הטוב בעיניו[148].
יש נפקות לעיקרון שאין צורך בידיעת המקבל, גם
כשההקנאה אינה באמצעות אדם שלישי, אלא ע"י המקבל עצמו (אף שבדרך כלל אם המקבל
עושה את ההקנאה בעצמו, הוא יודע על המתנה): מקבל מתנה שעשה קנין בנכס, ולא ידע
שהוא מתנה מאדם אחר אלא חשב שזהו נכס שלו, קנה אותו, משום שאין צורך שהמקבל יתכוון
לזכות במתנה, ואף שהזוכה מן ההפקר אינו קונה אם אינו מתכוון לקנות[149], במתנה קנה, מפני שיש
"דעת אחרת מקנה" - הנותן מתכוון להקנות לו[150].
חלק מהפוסקים שצייננו אמרו באופן כללי, שכשדעת
אחרת מקנה (למעט מציאה והפקר), הקונה קנה גם אם לא התכוון לקנות, ולא אמרו זאת
במיוחד במתנה; אבל ברור שעיקר הנפקות היא למתנה, שאילו במכר, הרי צריך את דעת
הקונה לשלם. ויש פוסקים שכתבו שקנה דווקא במתנה, ולא במכר, מפני שדווקא
במתנה יש אומדנא דמוכח, שאילו ידע המקבל, היה רוצה לקנות, ורואים כאילו הסכים
במפורש[151].
להלן דוגמאות לקנין שעושה המקבל בלי כוונה
לזכות, ומ"מ הוא זוכה: א) אדם העמיד גדר בקרקע, שחשב שהיא שלו, ובאמת היא של
אחר שרוצה לתת לו אותה במתנה, וקנה מפני שהעמדת גדר היא קנין חזקה[152]. ב) רועה שמוציא את
הבהמה (נשוא הקנין) למרעה עם בהמות אחרות, ובעל הבהמה רוצה להקנות לו אותה במתנה,
הרועה קנה מפני שהוא עושה קנין משיכה, וזאת אע"פ שהרועה לא מושך בשביל עצמו,
ולא חושב שזו בהמה שלו, אלא מוציא אותה לרעות בעבור בעליה[153].
ר' עקיבא איגר[154] מוכיח עיקרון זה:
במסכת בכורות[155] נאמר, שמי שיש לו עדר,
ורועה כהן מטפל בו, מן הסתם בעל העדר מקנה לכהן מקום בחצרו כדי שיוכל לקנות בזה את
הבכורות שנולדים לו; ומסבירים תוספות[156], שאע"פ שלא עשה
הרועה קנין לקנות את החצר, קנה בקנין חזקה ע"י שהוא פותח ונועל את הדלת תוך
כדי עבודתו; ומכאן מוכח שמתנה מועילה גם בלי כוונת הקונה. לכאורה הוכחתו אינה
מובנת, שהרי שם זו אומדנא כללית, שכל מי שיש לו רועה כהן מתכוון כך, וא"כ
אפשר לומר אומדנא זו גם בדעתו של הכהן הקונה, ולכן הוא כאילו התכוון לקנות, וזאת
לא דוגמה של העדר כוונת הקונה. התשובה היא, שבכל מתנה יש אומדנא כללית שהמקבל רוצה
לקנות מה שנותנים לו במתנה, כפי שהסברנו לעיל 1 (ב), ולכן אפשר להוכיח מהמקרה הזה
לכל המתנות.
גם מי שסובר שזיכוי מתנה ע"י אחר אינו
מועיל בלי ידיעת המקבל (כגון הר"ן, שהבאנו לעיל, פסקה 2 (ו)), יכול להסכים
שבנידוננו המתנה תקפה בלי ידיעת המקבל, מפני שכאן הוא עשה את מעשה הקנין בעצמו[157].
השלכות מן העיקרון שהמתנה תקפה גם אם מקבל לא
התכוון לקנות: א) הנותן מתנה לאדם ישן, כלומר שהניח אותה בחיקו או
בידו, קנה, כיון שאין צורך בכוונת המקבל[158].
ב) קטן או חרש יכולים לזכות במתנה[159], אע"פ שאין להם
כוונה לזכייה, מפני שאין צורך בכוונה לקנות[160].
ג) אף שהרמב"ם[161] סובר שאין תוקף למתנה
שאינה מסויימת, הרי מי שאמר לאחר "אני נותן לך כל מה שיש בבית זה",
המתנה תקפה, אם הנותן יודע כמה יש בית, אף שהמקבל אינו יודע כמה יש בו, מפני
שבמתנה אין צריך את דעת הקונה, ודי בדעת המקנה להקנות לו[162]. כמו כן, אם הנותן
התכוון בשעת הקנין לנכס מסוים, גם אם הוא לא סיפר זאת למקבל, ומצד המקבל המתנה לא
היתה מסוימת, קנה המקבל, מפני שהטעם שלרמב"ם לא מועילה הקנאת דבר שאינו
מסוים, הוא מפני שמסתמא לא גמר הנותן בדעתו להקנות כיון שלא ידע אז מה יתן לו,
ואילו כאן יש גמירת דעת מצד הנותן, ואף שלא ידע המקבל מה הוא מקבל, ועבורו זה דבר
שאינו מסוים, מ"מ כיון שיש דעת אחרת שמקנה לו בבירור, די בכך[163]. בשני מקרים אלו, ידע
המקבל על עצם המתנה, אך לא ידע את זהותה המדוייקת, והפוסקים למדו מנידוננו
שאי-הידיעה אינה פוגמת.
ד) המשאיל טבעת למי שיקדש בו אשה, מתכוון שיהיה
במתנה על מנת להחזיר, מפני שאם לא כן, קידושיו לא יועילו[164]; ואף שהשואל לא התכוון
לקנות אותה במתנה, קנה, מפני שדעת אחרת מקנה[165].
נראה שאם אחרי שביצע את מעשה הקניין (בלי
ידיעה), נודע למקבל שזו מתנה, והביע אז התנגדות לקבל אותה, המתנה בטלה, כמו שראינו
בזיכוי ע"י אחר, בפסקה 2 (ד). הרי שני המקרים מבוססים על אותו עיקרון: המקבל
קנה אף שלא ידע, מפני שמניחים שהוא רוצה; ואם כן, אם כשנודע לו הביע התנגדות, אנו
רואים שהנחתנו היתה מוטעית, וממילא בטלה המתנה למפרע.
האחרונים מציעים כמה הסברים לכך שמועילה כאן
ההקנאה בלי ידיעת המקבל (חלקם יכולים להסביר גם מדוע זיכוי ע"י אחר מועיל בלי
ידיעת המקבל).
א) מדין "זכין", כוונת המקנה מצטרפת
עם מעשה הקנין, להקנות את הנכס, ונחשב שהמקנה הקנה לו, ולא נחשב שהקונה קנה בעצמו[166].
ב) כמו שדעת הקונה מועילה שמעשה[167] ייחשב למעשה קנין, גם
דעת המקנה מועיל שזה ייקרא מעשה קנין, וזה מועיל מצד עצמו[168].
ג) המקנה נעשה שלוחו של הקונה לכוון תורת קנין
עבור הקונה[169].
ד) הנותן אינו גרוע מאדם זר, שיכול להיות שלוחו
של המקבל לזכות לו שלא בפניו[170]. ואף שבדרך כלל אדם לא יכול לזכות את שלו
לחברו בלי אדם שלישי, מ"מ כאן הקונה עושה את הקנין אלא שחסרה כוונה, ולכן
מועילה הדעת אחרת לזכות עבורו את החפץ[171].
ה) מאחר שחסרה רק כוונה, א"כ כשדעת אחרת
מקנה, ההקנאה מועילה, כמו שבדברים שחלים רק אם יש כוונה "לשמה" (כגון
כתיבת גט), הם חלים אם אדם אחד עושה את המעשה ואדם אחר מכוון[172].
ו) עיקר מה שמועילה הקנאת מתנה ומכר, הוא מצד
המקנה, מפני שהוא בעלים של הנכס, ולכן הוא בעלים להקנותו לאחר; וההקנאה לא מועילה
מכח הקונה, מפני שאינו יכול לפעול כבעלים על דבר של אדם אחר, גם לעשות בו קניין;
אלא שהקונה או המקבל צריך לעשות את מעשה הקנין, מפני שאם המקנה יעשה אותו, זה חסר
משמעות, מפני שאדם אינו יכול לזכות את שלו לחברו, מפני שצריך לעשות מעשה שיוציא את
הנכס מרשות המקנה לרשות הקונה; ומ"מ, המקנה נחשב עושה את ענין הקנין,
והקונה עושה רק את מעשה הקנין. לכן גם אם לא התכוון הקונה לקנות, קנה, מפני
שהמקנה התכוון שהקונה יקנה ע"י מעשה הקניין, ואין להחשיב את המעשה למעשה שונה
מזה שהמקנה חושב אותו. הכוונה לקניין אינה חלק מהמעשה, שנאמר שאם אינו מתכוון
לקנין, הוא עושה מעשה שונה מזה שהמקנה חושב, אלא הכוונה היא דבר נפרד, שגורמת
שיקנה ע"י המעשה[173].
ז) "זכין" מועיל גם על כוונה בלבד,
כמו שאומרים "זכין" בהטבלת גר קטן[174], שמה שחסר הוא כוונתו
לשם גרות (שהרי את מעשה הטבילה הוא עושה כנדרש); וגם כאן המקנה יכול לזכות לאחר את
הכוונה. נכון הוא שאדם אינו יכול לזכות חפץ שלו לאחר (שלא באמצעות אדם שלישי), אבל
זה משום שאי אפשר לראות את המשיכה (לדוגמה) שעושה המקנה בשביל הקונה כמעשה
קנין; אבל כאן הקונה עושה את המעשה, אלא שחסרה כוונה, ולזה מועילה כוונת המקנה
שהוא מכוון עבור הקונה, שהמעשה שהוא עושה יהיה לשם קנין. ואע"פ שהקונה הוא
גדול ועושה על דעת עצמו, מ"מ אין לומר שהוא רוצה לעשות דוקא בניגוד
לדעת המקנה, שהרי זה זכות לו, ובוודאי היה רוצה שהמקנה יכוון בשבילו, מפני שבודאי
הוא רוצה שיהיה מעשהו תקף לכל דבר שהוא לטובתו, ולכן מועילה כוונת המקנה על מעשהו[175].
ח) הרי קנין חצר מועיל גם במציאה ובהפקר בלי
כוונה לקנות, מפני שיש לאדם כוונה כללית לקנות כל מה שנמצא ברשותו, ואילו חזקה
וקניינים אחרים אינם מועילים במציאה ובהפקר בלי כוונה, מפני שאמנם יש לאדם כוונה
כללית לקנות כל מה שהוא יכול במעשהו, אבל זה לא כמו חצר, שדבר שנמצא בחצרו נשמר רק
בעבורו, ומצד המציאות הוא כאילו כבר קנוי לו, משא"כ בחזקה, שאין הנכס עומד
בעבורו. לפי זה, כשיש דעת אחרת מקנה, והמקנה התכוון שהקונה יקנה, אפשר לראות את הנכס
כעומד ונשמר עבור הקונה, ולכן די בכוונה הכללית שיש לקונה (כמו שיש לכל אדם) לקנות
בחזקה כל מה שהוא יכול[176].
לדעת ר' משה פיינשטיין[177], קנין בלי כוונה לקנות
מועיל רק במי שעשה מעשה במטרה לתקן את הנכס, ומעשה זה מילא את התנאים הדרושים
למעשה קניין; אבל אם עשה מעשה קנין דרך התעסקות בעלמא, וכדומה, אינו מועיל, מפני
שזה בודאי מעשה שונה מזה שהמקנה חושב עליו. זאת על פי הסברו, שהובא לעיל (ב),
נימוק ו, שמועיל מעשה קניין של המקבל בלי כוונה לקנות, משום שהמקנה התכוון שהקונה
יקנה במעשה זה, והסבר זה אינו שייך כשהמעשה הוא שונה ממה שהמקנה חשב עליו. הוא
ממחיש הבחנה זו במקרה של גוי שהוליך בהמה של יהודי להשקותה, כשהיהודי התכוון לתיתה
לו במתנה, והגוי לא ידע על כך: אם הוא היה משרתו של היהודי, והוא צריך להשקותה
מפני שזה חלק מתפקידו, לא קנה, מפני שזה מעשה שונה מהמעשה שהמקנה חושב עליו,
דהיינו משיכה של בעלות. לעומת זאת, אם הוא לא היה משרת, ואין מלאכתו להשקותה, זה
מעשה משיכה של בעלות. ומועיל גם אם לא התכוון לקנות[178].
לדעת חתם סופר[179], דוקא אם דעת אחרת
מקנה אותו בפירוש, קנה המקבל אע"פ שלא התכוון לקנות, אבל אם אין לא דעת מקנה
בפירוש ולא דעת קונה, גם אם מסיבה כלשהי "אנן סהדי" שהמקנה רוצה להקנות
את הנכס שלו - הקונה לא קנה אם אינו מתכוון לקנות. אבל לגבי מצב דומה, ר' עקיבא
איגר סבור שהמקבל קונה את המתנה אף בלי כוונה לקנות, גם אם המקנה לא התכוון להקנות
לו בהקנאה זו, כגון שחשב שכבר קנה המקבל בהקנאה אחרת, כאשר באמת ההקנאה
ההיא לא תקפה[180].
ר' אפרים זלמן מרגליות[181] אומר, שהמקבל קנה רק
אם עשה את מעשה הקנין (בלי ידיעה) בשעה שהנותן הביע רצון לתת לו, ולא מועיל שיעשה
מעשה קנין אח"כ, בשעה שכבר אין הנותן מתכוון להקנות.
במקבל גוי: קצות החושן[182] כותב שאם המקבל הוא
גוי, לא קנה אם לא התכוון לקנות, מפני שמה שמועילה דעת אחרת להקנות גם אם המקבל לא
התכוון לקנות, הוא מדין "זכין", ואין זכייה לגוי[183].
גם חתם סופר[184] כותב שאם המקבל גוי,
לא קנה אם לא התכוון לקנות, מטעם דומה: מה שהמקבל קונה בלי כוונה לקנות הוא משום
שהמקנה אינו גרוע מאיש אחר שנעשה שלוחו (של הקונה) לזכותו שלא בפניו (כנימוק ד
דלעיל), וטעם זה טוב רק בישראל ששייכת בו שליחות, אבל במקבל נכרי שא"א לזכות
לו מתנה, אינו קונה בלי כוונה לקנות.
לעומתם, פוסקים אחרים עסקו במתנה הניתנת לגוי,
וכתבו שהוא קנה אף שלא התכוון לקנות, ולא העלו בכלל את האפשרות שדין זה אינו קיים
במקבל גוי[185]. ואכן ר' משה
פיינשטיין[186] מעיר שלפי נימוק ו,
דלעיל (ב), אין סיבה להבחין בין גוי לישראל.
בהקנאה לא מבוררת: מהרי"ט[187] כותב שבמקרה רגיל,
כיון שדעת אחרת מקנה, קנה המקבל גם אם לא התכוון לקנות, כגון שחשב שהנכס שלו. אלא
שבנידונו הוא סבור שאין לומר כך: מדובר במי שהיה אוכל בסעודה אצל אדם אחר, שיש לו
רשות לקחת לעצמו אבל לא לתת לאחרים[188], והוא נטל תפוח מעל
השלחן, וקידש בו אשה. רק אם נאמר שקנאו לעצמו ואח"כ קידש בו, מועיל; אבל
המקדש חשב שמאחר שיש לו רשות לאכול, התפוח נחשב שלו גם לקדש בו, וכשלקח את התפוח
מהשלחן, לא נטלו על דעת לקנות אותו, מפני שהוא חשב שהוא שלו. כאן פסק מהרי"ט,
שלא קנה את התפוח, והאשה אינה מקודשת. אין אומרים שקנה מטעם "דעת אחרת
מקנה", מפני שכאן לא ברורה דעת מקנה, ואין דעת אחרת מקנה אותו בייחוד, מפני
שאין בעל הסעודה מזכה לו את התפוח בשעה שהוא לוקח אותו מעל השלחן, שהרי אינו יודע
אז שהוא לוקח תפוח, ואף על פי שכל בני הסעודה ידועים, מכל מקום אין לאחד מהם חלק
מבורר, ובאותה שעה אין הקנאה, מפני ש"אין ברירה". בכל זאת הוא כותב[189], שאע"פ שכאן אין
דעת אחרת מקנה, קנה, משום שגם בהפקר, שאין בו דעת אחרת מקנה, קנין "יד"
קונה גם כשאינו מתכוון לקנות, וכאן לקח את התפוח בידו. אבל חידוש זה הוא לענין
קניית הפקר, ואינו מענייננו[190].
בכוונה שלילית מצד המקבל:
לדעת קצות החושן[191], אם משך המקבל את הנכס
במקום שאין משיכה קונה, לדוגמה, לא קנה, אע"פ שכל משיכה כוללת מסירה, שהיא
קונה גם במקום שאין משיכה קונה. זאת, מפני שבזה שהמקבל משך, גילה את דעתו שאינו
רוצה לקנות במסירה, וזו כוונה שלילית. כמו כן, ר' עקיבא איגר כותב שלפי
הראב"ד, אם המקבל ידע שזו מתנה, ועשה מעשה קנין בנכס, אבל לא התכוון לקנות
באותו מעשה קנין אלא תיכנן לעשות מעשה קנין נוסף אח"כ ולקנות בו, לא קנה
במעשה הראשון, מפני שרואים כאילו אמר במפורש שאינו רוצה לקנות עכשו[192]. סייג זה מתאים למה
שאמרנו בפסקה (א), שאם הביע התנגדות כששמע שזו מתנה, המתנה בטלה; אלא ששם זו
התנגדות מפורשת לאחר זמן, ואילו כאן זו התנגדות מכללא בשעת מעשה, ושם זו התנגדות
גמורה לקבלת המתנה, ואילו כאן הוא מסכים לקבל אלא שאינו רוצה לקנות במעשה הקניין
שהוא עושה עכשו.
אבל נראה שהדברים אמורים רק אם התכוון לקנות
במעשה השני ולא בראשון, ואז לא קנה במעשה הראשון, מפני שהיתה כוונה שלילית במעשה
הראשון; אבל אם התכוון לקנות במעשה הראשון, אלא שמסיבה מסוימת הוא לא היה תקף
כמעשה קנין, ואח"כ עשה עוד מעשה קנין, שהיה תקף[193], קנה במעשה השני אף
שלא התכוון לקנות בו, מפני שלא היתה לו כוונה שלילית לגבי המעשה השני, אלא הוא רק
חשב שכבר קנה, ולא התכוון שלא לקנות במעשה השני[194].
יש פוסקים שהמקבל לא קונה את המתנה, אם לא
התכוון לקנותו, גם אם עשה מעשה קניין, וגם אם הנותן התכוון להקנות לו. כך, ר' מאיר
הלוי[195], כותב שהעושה קניין
חזקה בנכסי חברו, ולא ידע שיש לו זכות להחזיק בנכס (מפני שחברו רוצה לתת לו אותו
במתנה), לא קנה.
הרשב"ש[196] כותב שאם המקבל חשב
שקנה את המתנה בדרך קנין מסויימת, שבאמת אינה מועילה, ואח"כ גדר או פרץ, אינו
קונה בכך מטעם קנין חזקה, מפני שהוא לא עשה מעשה זה בכוונה לקנות על ידו, מפני
שחשב שהנכס כבר שלו, וחזקה שנעשית בלי כוונת קנין - אינה קונה[197], כמו עודר בנכסי גר
שמת (בלי יורשים) וסבור שהוא שלו, שלא קנה[198].
גם מי שסובר (והם רוב הפוסקים) שזיכוי ע"י
אחר מועיל בלי ידיעת המקבל, יכול לסבור שכאן אין מועילה ההקנאה, מפני שכאן מעשה
הקניין לא נעשה עם כוונה לקנות, שלא כמו בזיכוי ע"י אחר, שה"זוכה"
עושה את מעשה הקנין בכוונה לקנות בעבור המקבל.
יש בין האחרונים כמה דעות ביניים, דהיינו שאינם
סוברים שמועיל כל מעשה קניין שהמקבל עושה בלי כוונה לקנות, ולא ששום מעשה קניין
אינו מועיל, אלא שיש סוגי מעשי קניין שמועילים, ויש שאינם מועילים.
ר' דוד באב"ד אומר, שרוב דרכי הקניין אינן
מועילות אם המקבל עושה אותן בלי כוונה לקנות, ורק אם לקח המקבל את דבר המתנה לתוך
ידו, ידו קונה מטעם קניין חצר, שבו אין צריך כוונה לקנות, כפי שנראה בפסקה 6 להלן[199]. הוא מסביר בכך את מה
שהרא"ש[200], אומר שהמשאיל טבעת
למישהו לקדש בה אשה, מתכוון לתת אותה לו במתנה על מנת להחזיר, מפני שאם לא כן,
הקידושין לא יועילו, וזאת אף שהנותן והמקבל אינם מתכוונים לתת ולקבל מתנה (ואמנם
יש אומדנא שהוא רוצה לקנות במתנה מפני שאל"כ הקידושין לא יועילו, אבל אומדנא
מועילה רק שייחשב שיש דעת מקנה, ולא שייחשב שיש כוונת הקונה[201]). אך ר' דוד
באב"ד מסייג גם את תקפות קניין "יד": אם הנכס היה מונח בידי המקבל
בתורת שמירה, ורק אח"כ החליט בעל הנכס לתת לו אותו במתנה (הוא נוקט מקרה שהאומדנא
הנ"ל נוצרה אחרי השאלת הטבעת), לא קנה מטעם "יד", שהרי חצרו של
שומר קנויה לבעל הנכס[202], ואינה קונה לשומר. אך
ר' יחזקאל הוכברג חולק על סייג זה, ואומר שגם אם הנכס הגיע לידו בתורת שמירה, ורק
אח"כ החליט בעל הנכס לתת לו אותו במתנה, קנה המקבל את המתנה אף שלא ידע עליה,
מפני שידו היא כמו חצר[203]. הוא משיב על טענת ר'
דוד באב"ד, בכך שדוקא חצר של השומר קנויה לבעל הנכס, מפני שקנאה בחזקה
ע"י השימוש[204]; אבל הרי את ידו של
השומר אין בעל הנכס יכול לקנות, מפני שבן חורין אינו נקנה בחזקה, ולכן השומר יכול
לקנות לעצמו בידו בתורת חצר גם בלי כוונה[205]. הוא מוסיף, שהשומר
יכול לקנות את הפקדון בהגבהה כשבעל הנכס רוצה, ולפי זה אם הנכס נמצא בידו
של השומר כשבעל הנכס מחליט לתת לו, הוא קונה אותו בהגבהה גם בלי לדעת על המתנה,
מפני שידו היא בגובה שלושה טפחים[206]. הוא מסיק מזה שהשאלת
הטבעת, שעליה דיבר הרא"ש, מועילה גם אם בשעת השאילה לא אמר שהוא שואל לשם
קידושין, ואמר זאת רק לאחר זמן - שגם במצב כזה, שהוא שומר שבעל הנכס החליט לתת לו
במתנה (על מנת להחזיר) אחרי ההפקדה, קנה אף שלא ידע על המתנה.
בדומה, ר' חיים פינחס שיינברג[207] אומר בדעת
הרשב"א, שאם המקבל עשה קנין חזקה, וחשב שהנכס שייך לו, לא קנה, מפני
שמי שעושה פעולה של מעשה קנין, בלי להתכוון לכך, אין זה מעשה קנין כלל, ולכן אינו
מועיל אע"פ שהנותן מתכוון להקנות לו. לעומת זאת, קנין יד וחצר מועילים בלי
כוונת המקבל, מפני שהיה מעשה קנין טוב. זאת לעומת הראב"ד, הסובר שגם בקניין
חזקה, שהיא תיקון עצם הקרקע, קנה, מפני שהוא נחשב מעשה קנין גם בלי כוונה.
הבחנתו של ר' מנחם מנדל שפרן[208] מרחיבה יותר את היקף
סוגי מעשי הקנין המועילים בלי כוונה לקנות: מעשי קניין שתוכנם הוא התנהגות בדבר
כבעלים, כגון חצר וחזקה ומשיכה והגבהה, למעט קנין סודר. בסוג הראשון, לכאורה היה
די במעשה בלי כוונה, מפני שדי בעצם זה שהוא מתנהג כבעלים, ומ"מ התורה חידשה
שצריך כוונה לקנות; אבל אין צורך שיתכוון שע"י מעשה זה ייכנס הנכס
לרשותו, אלא די שיתכוון לרצות שהדבר ייכנס לרשותו, כלומר שיחשוב שמעכשו הנכס יהיה
בבעלותו, שייחד את הדבר אליו, מפני שמשמעותה של בעלות היא שהנכס מיוחד אליו, וזה
חלק מהתהוות הבעלות (יחד עם המעשה). ואין צורך שהקונה יעשה ייחוד זה, אלא גם המקנה
יכול, מפני שהוא עכשו בעל הנכס, ואחד מדיני בעלותו הוא שיכול לייחד את הנכס שלו
למי שירצה, כמו שהוא יכול להפקיר, היינו להסיר את בעלותו. הוא מסביר בכך מדוע
הראשונים השתמשו לעניין זה בביטוי "דעת אחרת מקנה" ולא "דעת אחרת
מכוון" - מפני שזה לא מועיל מצד "זכין"[209], אלא מצד שאחד מדיני
הבעלות הוא שיכול לייחד את החפץ למי שירצה; ולכן הביטוי הוא "דעת", מפני
שהעיקר הוא מה שהוא מייחד בדעתו להעביר את הבעלות לאחר, וזה מה שמקנה את החפץ. לעומת
זאת, בקנין סודר, הכוונה נחוצה להחשיב את המעשה למעשה קנין, ובלעדיה יש חסרון
במעשה הקנין, מפני שאז הוא רק מעביר לו סודר סתם, ומאחר שכשאין כוונה, חסר בעצם
המעשה - לכן המקנה אינו יכול להשלים את הכוונה החסרה.
אופן אחר של הקנאת מתנה בלי ידיעת המקבל, שלא
באמצעות אדם שלישי, ובלי שהמקבל עושה מעשה קנין בנכס, הוא כשהמקנה עושה את מעשה
הקנין בעבורו. דבר זה אפשרי כשהמקנה מכניס את הנכס לחצרו המשתמרת של המקבל. קנין
חצר מועיל גם אם בעל הנכס אינו עושה שום מעשה. לכן כאן המקבל קונה את הנכס בקנין
חצר אף שלא ידע כלל על ביצוע מעשה הקנין[210].
גם אם החצר אינה משתמרת, קנה, אף שלא ידע המקבל
על המתנה[211], מפני שהוא שמור מצד
עצמו[212].
הטעם שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא כי
אדם מתכוון באופן כללי, שחצרו תקנה לו כל מה שיוכל לקנות, ולכן זה נחשב כאילו יש
לו כוונה לקנות נכס ספציפי זה[213]; או, שבחצר אין צריך דעת בכלל, מפני שהחצר
עצמה קונה, ולא כוונת בעל החצר[214].
חצרו של המקבל קונה לו גם כשהוא ישן, מפני שחצר
קונה משום שליחות, והרי שליחות מועילה גם כשהמשלח ישן[215].
המקבל קונה גם אם הנכס היה בחצרו עוד לפני
נתינת המתנה (כגון שהיה שומר עליו), ורק אח"כ החליט בעל הנכס לתת לו במתנה -
קנאו בקנין חצר אף שלא ידע על המתנה. אף שמקום הנכס (בחצרו של השומר) קנוי לבעל
הנכס, והשומר אינו יכול לקנות שם בקנין חצר[216], זה משום שבעל הנכס
מעונין שחצר השומר תקנה לו ולא לשומר, אבל אם בעל הנכס מעוניין שהנכס יהיה קנוי
לשומר, הוא מסלק את רשותו (את "בעלותו" על חצרו של השומר) כדי שיוכל
לקנות את הנכס במתנה[217].
אפשרות נוספת דומה, שהנותן יעשה בעצמו את מעשה
הקניין, הוא ע"י קניין ארבע אמות - שיכניס את דבר המתנה לתוך ארבע
אמותיו של המקבל, ואז קונה המקבל את הנכס בלי ידיעתו[218]. אלא שלפי רוב
הראשונים, ארבע אמות אינן קונות לאדם שלא בידיעתו[219].
כפי שאמרנו, הקנאת מתנה בלי ידיעת המקבל, תקפה
משום העיקרון: "זכין לאדם שלא בפניו". בגלל עיקרון זה, אדם יכול לשנות
את מצבו חמרי של אדם אחר, בלי ידיעתו, אם השינוי הוא לטובתו, מפני שמניחים שהיה
מסכים לכך, אילו ידע על כך.
יש קושי מסוים בקביעת חזקה שהמקבל מסכים לקבל
את המתנה. הרי מתנה אינה טובה מוחלטת ("זכות גמורה"), ותיתכנה סיבות שלא
לרצות לקבל מתנה, כפי שראינו לעיל 2 (ד)? התשובה היא, שמכל מקום, סתם אדם מעוניין
בקבלת מתנות, ולכן יש להניח שהמקבל הזה היה רוצה לקבל את המתנה[220].
בסתם אדם, אין מניחים שמן הסתם אינו רוצה לקבל,
מפני ש"שונא מתנות יחיה" הוא רק "משנת חסידים", ומן הדין אין
איסור לקבל מתנה[221].
העובדה שהמקבל שתק כששמע, היא הוכחה שהוא בחזקת
סתם אדם, שנוח לו לקבל מתנות, ומסתמא הוא מרוב העולם שרוצים מתנות[222].
זאת ועוד: מאחר שהזכות רבה על החוב, זה נקרא
"זכות"[223].
זה נחשב זכייה, מפני שחכמים שיערו שצד החוב שבו
הוא רחוק, מפני שגם אם זה חוב בעיניו, יכול להביע התנגדות מיד כשהוא שומע[224].
ואכן יש מי שאומר שקנה רק מדרבנן, מפני שמתנה
אינה זכות בעצם, שהרי "שונא מתנות יחיה", אלא "זכין" מטעם
ש"אנן סהדי" שנוח לו, מפני שנפשו של אדם מחמדתן, וזה לא מועיל מהתורה,
כמו שביאוש שלא מדעת, אין אומרים שהדבר מתברר למפרע, ורק מדרבנן מועיל[225].
גם באדם שהכל יודעים שהוא חסיד, בסתם אומרים
שנוח לו לקבל, שהרי לא שמענו פוסק שיאמר שא"א לזכות מתנה לחסיד שלא בפניו,
מפני שחסיד מן הסתם יקפיד על "שונא מתנות יחיה"[226].
אבל יש מי שאומר, שאם ניכר לכל שהוא אדם חשוב,
ואין דרכו לקבל מתנות, מפני שלאדם חשוב בזיון הוא לקבל מתנה[227], לא קנה גם אם הסכים
אח"כ[228].
לכאורה קשה, בכל מתנה שניתנה בלי ידיעת המקבל,
הרי קניית המקבל מותנית בכך שהמקבל יסכים (או ישתוק) כשישמע, והרי הכלל הוא
ש"אין ברירה", כלומר שאין מעשה מסופק יכול לחול על סמך מה שיתברר בעתיד,
ואם כן, איך המתנה חלה בשעת ההקנאה, לפני שמתברר האם המקבל מסכים[229]? האחרונים הציעו
הסברים אחדים, מדוע אין כאן בעיה של "ברירה".
א) ר' דוד זילברשטיין[230] הסביר שאף ש"אין
ברירה", כאן המקבל קונה מראש מפני שמן הסתם לא יתנגד לקבלה. כלומר, רק כשיש
ספק שקול האם יארע המאורע שהוא תנאי לחלות הפעולה המשפטית הנידונה, אומרים
"אין ברירה"; אבל כאן אין זה ספק שקול, אלא סביר להניח שהמקבל יסכים. גם
ר' משה יואל גוריון[231], הסביר שאין כאן בעיה
של "ברירה", מפני שאומדים את דעת מקבל שיסכים, ודוקא כשאין יסוד לאומדן
דעת שהתנאי יתקיים, "אין ברירה", מפני שהעושה אינו יודע האם הדבר
יתקיים, ולכן לא גמר בדעתו את המעשה בהחלטיות.
ב) ר' ישראל פישר[232] הסביר שכאן אין צורך
ב"ברירה", מפני שחלות המתנה אינה תלויה בכך שהמקבל יעשה מעשה בעתיד, אלא
די שלא יעשה מעשה - לא ימחה[233]. גם ר' משה יואל
גוריון[234] מעלה אפשרות שהמתנה
מותנית בתנאי מפסיק, שלא ימחה המקבל (ולא בתנאי מתלה, שיסכים)[235], ובתנאי שלילי, אין
בעיה של ברירה[236].
ג) ר' משה יואל גוריון[237] הסביר שבעיית
"ברירה" קיימת רק במקום שהעושה היה יכול לגמור את המעשה לגמרי, ובכל זאת
תלה אותו בדעת אחרים, אבל במקום שהוא גומר את המעשה לגמרי לפי יכולתו, אלא שממילא
הדבר תלוי בדעתו של אחר, אין בעיה של ברירה.
ד) אפשר להסביר על פי דברי הרשב"א[238], הקובע שאם לא איכפת
לנו בין אם ההקנאה תהיה מראש או רק כשיתברר ספק כלשהו, ההקנאה חלה מראש, ואין בעיה
של "ברירה"; הוא מסביר בכך מדוע אין בעייה של ברירה בהקנאת דבר שאינו
מסויים[239].
המשפט העברי מכיר בתוקפה של מתנה שניתנה בלי
ידיעת המקבל, משום שחזקה עליו שהוא רוצה בה. המתנה תקפה משעת הקנאתה, ונכנסת
לבעלותו כבר אז, גם אם מת אח"כ ומעולם לא ידע עליה. אלא שהוא יכול לבטל את
המתנה למפרע, אם הוא מביע התנגדות בשעה שהוא שומע עליה.
יש דרכים אחדות שבהן יכולה להתבצע הקנאת מתנה
בלי ידיעת המקבל. בחלק מהן ההקנאה מבוצעת באמצעות אדם שלישי: בזיכוי ע"י האדם
השלישי, העושה מעשה קנין, ו"זוכה" בנכס עבור המקבל; או בהקנאת הנכס
למקבל במישרין ע"י קנין סודר שעושה הנותן עם סודר של האדם השלישי, או
ע"י קנין כסף, שמשלם האדם השלישי לנותן. בחלק אחר מהן, הקנאה מבוצעת על ידי
המקבל עצמו, העושה מעשה קניין בנכס בלי לדעת שהנכס ניתן לו במתנה; או שהנותן מכניס
את הנכס לחצרו בלי ידיעתו.
פוסקים בודדים פסלו מתנה שניתנה בלי ידיעת
המקבל, או הכירו בה רק מעת שהגיעה לידיעתו; והפרשנים התלבטו איך ליישב דעות אלה עם
המקורות התלמודיים.
תוספת:
אפשר שהלכה זו, שיש תוקף למתנה בלי ידיעת
המקבל, היא ביטוי למגמה רעיונית של המשפט העברי בתחום דיני המתנה. המגמה מבוססת על
הכלל ש"שונא מתנות יחיה"[240], דהיינו, שאין רואים
בעין יפה קבלת מתנות; ומצד שני, את הנתינה יש לעודד, כדי לחנך את האדם לאלטרואיזם
ולעקור את האנוכיות[241]. כלומר, המשקל העיקרי
במעשה המתנה מונח בצד של הנותן. אחד הביטויים לכך הוא מתן תוקף למתנה גם אם המקבל
כלל אינו יודע עליה, דבר שמראה את החלק הזניח שהוא משחק במערכת עיסקת המתנה, מהטעם
האמור.
הוראת הסעיף, שחזקה על המקבל שהסכים לקבל את
המתנה, היא הוראה פרטית, הכלולה בהוראה הכללית של חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 7,
הקובע חזקת קיבול בכל חוזה שההצעה בו היא לטובת הניצע[242].
יש חזקת הסכמה גם במקרה שיש במתנה גם חיוב
המוטל על המקבל - סעיף 4 לחוק[243], וגם במתנה על תנאי[244].
יש חזקת הסכמה גם לגבי התחייבות לתת מתנה,
כשנודע עליה למקבל, והכתב דרוש רק לגבי התחייבות הנותן[245].
אם שתיקת המקבל היתה מלווה מעשים שמלמדים שאינו
רוצה את המתנה, נדחית חזקת ההסכמה[246]. כנראה, כוונת ראבילו
היא למצב שמעשים אלו אינם מגיעים לכדי דחייה בדרך התנהגות, שהרי אילו כן, היה צריך
לומר שגם אם שתק בתחילה (וחלה לחזקת ההסכמה) ואח"כ ביצע פעולות מסוג
זה, המתנה בטלה, כי דחייה מבטלת (תוך זמן סביר).
לפי המשפט העברי, שתיקת המקבל בזמן שנודע לו על
המתנה, או בזמן שהוא מקבל אותה, מתפרשת כהסכמה[247], כפי שנראה בפרק ד.
ויש לכך אף יותר תוקף מבחוק, שכן לפי המשפט העברי המקבל אינו יכול לחזור בו
מהסכמתו שמכללא הזאת, אפילו תוך זמן סביר, כפי שנראה בפרק ד; ומעריכים אף את דעתו
הסתמית כהסכמה, גם עוד לפני שנודע לו על הקניית המתנה, כפי שראינו בפרק ב.
הטעם שמפרשים את שתיקתו כהסכמה, הוא שסתם אדם
מעוניין בקבלת מתנה. הבאנו טעם זה בפרק ב, בעניין הקניית מתנה כשהמקבל אינו יודע
על ההקנייה, וקל וחומר שטעם זה טוב בענייננו, שהמקבל יודע על המתנה.
שתיקת המקבל מתפרשת כהסכמה גם אם המתנה אינה
טובה מוחלטת ("זכות גמורה"), כגון שאחזקת דבר המתנה תעלה כסף למקבל[248].
"הודעה על דחיית המתנה" - יכולה
להיות בעל פה, או בכתב, או בהתנהגות - החזרת המתנה לנותן. המקבל יכול לחזור בו
מדחיית המתנה כל זמן שהנותן נשאר בדעתו לתת אותה. הודעת הדחייה תקפה כשהיא מגיעה
לנותן. ניצול לרעה של זכות הדחייה היא התנהגות שלא בתום לב[249].
"תוך זמן סביר" - מה שסביר מנקודת
ראותו של המקבל, גם בהתחשב בסוג המתנה[250], ובנסיבות, כגון אבל
שפקד את המקבל[251].
יש דעה שהמקבל יכול לדחות את המתנה גם אחרי זמן
סביר, כל זמן שלא שינה הנותן את מצבו בהסתמכות על הסכמת המקבל, ובהתחייבות לתת
מתנה יכול המקבל לדחות אותה כל זמן שהמתנה לא נשלמה[252]. אבל ראבילו חולק
ואומר שאינו יכול לחזור אחרי זמן סביר, גם בהתחייבות לתת מתנה, אלא יצטרכו שני
הצדדים לעשות הסכם חדש, שבו הם קובעים את התוצאות של ביטול החוזה מרצון[253].
אם המתנה כבר ניתנה, והמקבל כבר הסכים לקבלה,
ורוצה אחר כך לוותר עליה, יצטרך להעביר את הנכס בפועל או בהתחייבות בכתב חזרה
לנותן הראשון, כמתנה חדשה בכיוון השני; ואם המתנה הראשונה עוד לא ניתנה, והיתה רק
התחייבות לתת, והמקבל הסכים לקבל, ואח"כ רוצה לוותר על זה, די בהודעה בעל פה,
כי בכך הופך המקבל להיות נותן, ולפי סעיף 6, אם הנכס נמצא ברשות המקבל, הבעלות
עוברת למקבל על פי הודעה מהנותן למקבל[254].
דחיית המתנה משמעותה שאין קיבול להצעת הנותן
לתת, ולכן החוזה כלל לא נוצר; וזאת לא כנתינת מתנה חזרה לנותן, ואינו נחשב ויתור
על זכות לענין חיוב מס שבח מקרקעין[255].
המתנה נגמרת ברגע שנודע למקבל, עוד לפני שחלף
הזמן הסביר; אלא שהחוזה מותנה בתנאי מפסיק - אם לא ידחה המקבל תוך זמן סביר; ואם
ידחה, המתנה מתבטלת למפרע[256].
אם המקבל נהג בחוסר תום לב בדחיית המתנה, כגון
שהראה בהתנהגותו שהוא מוכן לקבל את המתנה, ואח"כ דחה בלי סיבה מוצדקת, חייב
בפיצויי הסתמכות[257].
אם נושי המקבל מתנגדים לדחיית המקבל את המתנה
(כולל חייב שרוצה לדחות מחילה של אחד מנושיו, ושאר הנושים מתנגדים לדחייה): אמנם
אדם אינו רשאי לתת מתנה לפני שפרע את חובותיו (הברחה מנושים), כי כדי להגן
על הנושים, מונעים מהחייב לבצע פעולה משפטית, אבל יכול לדחות קבלת מתנה
לפני שפרע את חובותיו, כי כדי להגן על נושים אין הצדקה לאלץ את החייב לבצע
פעולה משפטית - קבלת מתנה. ועוד, שבמקרה הראשון, היתה הסתמכות ברורה של הנושים על
הנכסים שהיו בידי החייב, ואילו במקרה השני קשה לומר שהסתמכו על כך שיקבל מתנה[258].
נראה שלפי החוק, אם הביע הסכמה מפורשת, לא יוכל
לדחות את המתנה אפילו תוך זמן סביר, והאפשרות לדחות תוך זמן סביר ניתנת רק אם שתק.
הטעם לכך הוא, שדרושה ודאות כלפי צד שלישי, שידע למי שייך הנכס; אלא שאם שתק
המקבל, נותנים לו זמן להביע התנגדות, מפני שיתכן ששתק לא מפני שהסבים אלא מסיבה
אחרת.
הכלל הוא, שדחיית המקבל את המתנה מועילה רק אם
הביע את ההתנגדות בשעה שקיבל את הנכס (או תוך כדי דיבור לקבלתו[259]), שאם אמר אז שאינו
רוצה במתנה, המתנה בטלה[260], והנכס שייך לנותן[261]. יש אמנם אחדים מן
הראשונים הסבורים שהנכס יהיה הפקר, ואינו חוזר לנותן, מפני שהנותן סילק את בעלותו
מהנכס[262]. אבל רוב הפוסקים
סבורים שהנכס חוזר לנותן, כאמור, ואין אומרים שיהיה הפקר, מפני שהנותן סילק את
בעלותו רק על דעת שהמקבל יקבל, ועכשו שהמקבל מסרב לקבל, הוא רוצה את הנכס חזרה[263].
גם אם אח"כ חזר בו המקבל והביע רצון לקבל
את המתנה, אינו זוכה בה[264]. המקבל אינו זוכה גם אם הנותן אינו מביע
התנגדות לכך, משום שכאשר המקבל התנגד, הנכס נעשה כפקדון בידו, כי הנותן נתן על דעת
שהמקבל יזכה בה מיד, ואילו ידע שלא זכה, היה חוזר בו, והנותן השאיר אותה ביד המקבל
בטעות, ולכן גם אם לא חזר בו הנותן בפירוש, נתבטלה המתנה מיד, ואין המקבל יכול
לזכות בה[265].
אולם אם שתק המקבל (וקל וחומר אם הסכים בפירוש)
לאחר שקנאו, כגון שכבר קיבל את שטר המתנה, וקראו, והבין שזו מתנה[266], או במיטלטלין, שכבר
באו לידו[267] או לביתו בנוכחותו[268], ורק אח"כ אמר
שאינו רוצה בה, אינו יכול לבטל את המתנה בדחייתו[269].
לדוגמה, אם אחרי שהגיעה המתנה לידי המקבל, אמר
"מתנה זו מבוטלת", "מתנה זו תיבטל", או "אי איפשי במתנה
זו", אין המתנה נדחית בכך[270]. טעם הדבר הוא, שלשונות אלה משמען לשון עתיד
(ולא לשון הודאה - ראה להלן (ג)), והרי המקבל אינו יכול לחזור בו מכאן ולהבא, מאחר
שכבר קיבל את המתנה[271].
הסדר זה, שהמקבל אינו יכול לדחות את המתנה אחרי
הסכמה שבשתיקה, שונה מן ההסדר בחוק המאפשר דחייה תוך זמן סביר. ההסדר שבמשפט העברי
עדיף מכמה סיבות: ראשית, הקריטריון של "זמן סביר" יוצר חוסר ודאות משפטית,
מפני שאדם מן היישוב אינו יכול לדעת איך בית המשפט יעריך מהו זמן סביר, ולכן לפני
פסיקת הבית המשפט אי אפשר לדעת האם הדחייה תקפה ולמי שייך הנכס. שנית, מאחר שאנו
מפרשים את שתיקתו כהסכמה, היה כאן קיבול להצעת הנותן, והחוזה נגמר, ואין הצדקה
לראות חוזה זה כשונה מחוזה רגיל, שאי אפשר לבטלו באופן חד-צדדי לאחר הקיבול. אם כך
הוא בחוזה רגיל, שמטיל חיובים גם על הניצע, קל וחומר הוא במתנה, שהיא רק לטובת
הניצע, שלא יוכל לחזור בו אחרי הקיבול. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, לפי הגישה
שמתנה אינה חוזה, אלא עיסקה חד-צדדית, כאשר רצון המקבל אינו מהותי ליצירתה -
בוודאי לא יוכל לבטל אותה אחרי יצירתה. גם אין לומר שיש לתת למקבל זמן לדחות, כדי
למנוע פגיעה בו - שהרי אין קבלת המתנה פוגעת בו במידה ניכרת, שכן אם לא ירצה את
הנכס, יוכל להפקירו. לכן ראוי לפרש בצמצום את ה"זמן הסביר" שבו החוק מאפשר
למקבל לבטל את המתנה.
אם אין ידוע האם הסכים המקבל או התנגד כששמע על
המתנה, וידוע שלאחר זמן הוא הביע התנגדות לקבל אותה, המתנה בטלה, מפני שיש להניח
שגם בתחלה הביע התנגדות, שכן "הוכיח סופו על תחלתו" שזה יחסו למתנה[272].
אותו כלל אמור גם לגבי מקרה שהנכס מזוכה למקבל
ע"י זכיית אדם אחר: רק אם התנגד מראש, המתנה בטלה, דהיינו, הנכס חוזר לנותן[273].
אבל אם בתחילה הסכים, אינו יכול לחזור בו על
ידי הבעת התנגדות מאוחר יותר, אלא המתנה קיימת[274].
לעניין זה, המועד הקובע להבעת הסכמה או התנגדות
תלוי בנסיבות: אם הזיכוי נעשה בנוכחות המקבל, ושתק המקבל באותו זמן, מפרשים זאת
כהסכמה, והמתנה תקפה[275]; ואם הזיכוי נעשה שלא
בנוכחות המקבל, הזמן הקובע להבעת התנגדות הוא הזמן שהוא שומע על הזיכוי, ואם הביע
התנגדות באותו זמן, המתנה בטלה, אע"פ שהזוכה כבר זכה בשבילו[276], ואם שתק אז, המתנה
תקפה.
אלא שיש פוסקים המסופקים לגבי התנגדות מאוחרת
למתנה שזוכתה ע"י אחר: האם המתנה תקפה, או שמא היא בטלה עקב התנגדותו
המאוחרת, מפני שהוא יכול לתרץ את שתיקתו, שלא התכוון להסכים, אלא שחשב שאין צורך
שיביע את התנגדותו מיד כששמע על הזיכוי, כיוון שהנכס טרם הגיע לידו, ותיכנן להביע
התנגדות בשעה שהנכס יגיע לידו[277].
גם לפי הדעה השנייה, אם שתק כשהנכס הגיע לידו
מן ה"זוכה", ורק אח"כ התנגד, בוודאי קנה, והנכס הוא הפקר[278]. טעם הדבר הוא,
ששתיקתו כשהגיע הנכס לידו מוכיחה שהסכים, והוכחה זו אי אפשר לדחות בטענה שלא ראה
צורך להתנגד כל זמן שלא הגיע הנכס לידו.
זאת ועוד: גם לפי הדעה השנייה, אם כששמע, אמר
בפירוש שהוא רוצה לקבל את המתנה, ואח"כ, כשהגיע הנכס לידו, (או
אח"כ), אמר שאינו רוצה - קנה[279].
לכלל שדחייה מאוחרת אינה מועילה, יש חריג: אם
נקט המקבל לשון שמשמעותה היא הודאה שמעולם לא התכוון לזכות במתנה, הדחייה
מועילה לבטל את המתנה למפרע. לדוגמה, אם הגיעה המתנה לידי המקבל, ואח"כ אמר
"מתנה זו בטלה", או "מתנה זו אינה מתנה", המתנה מתבטלת והנכס
חוזר לנותן. טעם הדבר הוא, שבכך הוא מודה שהיתה בטלה מעיקרה, ומעולם לא התכוון
לזכות בה; והודאת בעל דין מועילה כמאה עדים[280]. זאת גם אם בתחילה שתק
המקבל ורק אח"כ אמר לשונות אלו, מפני שגם אז תקף הנימוק שהודאת בעל דין היא
כמאה עדים[281].
יש אומרים, שאם כתוצאה מביטול המתנה יפסיד אדם
אחר, כגון שהיה למקבל נושה וכעת לא יוכל לגבות מן הנכס, אין המקבל נאמן לבטל את
המתנה[282]. זאת על פי העיקרון
שהודאת בעל דין אינה מתקבלת אם היא פוגעת באדם אחר ("חב לאחרים").
לעומתם, אחרים אומרים שהמתנה בטלה גם אם אחר
יפסיד בשל כך[283]. ואע"פ שהכלל הוא
שהודאת בעל דין אינה מועילה אם היא פוגעת באחר, כאן ההודאה מועילה אף שהנושה
יפסיד, משום שלא היה הנכס בחזקת המקבל עד עתה, והנושה מבקש לגבות מהנכס בטענה
שהמקבל קיבל אותו במתנה, ואם כן הוא זה שצריך להוכיח את טענתו[284].
אופן אחר של דחיית מתנה על ידי הודאה היא
כשהמקבל אומר שבכלל לא קיבל אותה.
כך נפסק, שאם ראובן אומר "כתבתי [שטר
מתנה] ונתתי נכס פלוני שלי לשמעון", ושמעון מגיב "לא כתב ולא נתן
לי", המתנה בטלה, מפני ששמעון הודה שלא קיבל אותה, ומאמינים להודאתו, מפני
שהודאת בעל דין מועילה כמאה עדים[285]. לכן ראובן יכול לחזור
ולזכות בו[286].
איננו מאמינים לדברי ראובן, מפני שייתכן שהוא
טעה וחשב ששמעון קיבל ממנו, ובאמת לא קיבל[287]. לדוגמה, אפשר שציוה
לאחר לתת לו, והלה לא נתן[288]. אולי מתוך שחשב לתת, הוא חושב שנתן אף שעדיין
לא נתן[289]. לעומת זאת, מאמינים
לדברי שמעון, כי אין סיבה שיטעה, והוא יודע בדבר יותר מראובן[290]. הסבר אחר הוא, שאמנם
שתי ההודאות שקולות בערכן, אבל הנכס הולך לראובן, כי אחד מכללי ההכרעה בספק הוא
שיש להעמיד את הנכס שבוויכוח ביד בעלים ראשונים[291].
ראובן יאכל את פירות השדה כיון שמאמינים לשמעון
שהמתנה לא ניתנה לו[292].
אם מת שמעון, ובנו אומר "לא נתן ראובן נכס
זה לאבי", מוסרים את הפירות לשליש נאמן, עד שיתברר הדבר, אפילו עד שיבוא
אליהו, או עד שיסכימו ביניהם מה לעשות בנכס, שמא יבואו עדים שראובן מסר את הנכס
לאביו[293]. אין אומרים שיישאר
לראובן מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים, כי הבן לא קיבל את השטר בידו, אלא אומר על
קבלת אביו שלא קיבל, ויתכן שטעה וחושב שלא קיבל ובאמת קיבל, ולכן דברי ראובן והבן
שקולים[294]. רק דברי שמעון עצמו
מתקבלים כהודאה כי הוא בקי בדבר יותר מראובן, אבל הודאת הבן אינה הודאה גמורה כי
אינו בקי בעסקי אביו, ולכן דברי ראובן והבן שקולים[295]. יש אומרים, שמדובר
שהבן אומר "הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי, וראיתי שלא נתת", אבל אם
הוא אומר שלא היה במעמד, הנכס שייך לגמרי לבן, כי מניחים שראובן נתן לאב את המתנה[296].
אם יש יורשים אחדים לשמעון, ורק אחד מהם אומר
שראובן לא נתן את המתנה לשמעון, בשום מקרה אינו נאמן להפסיד מן האחרים את חלקם[297].
לפי דעה אחת, אם יש מי שנפגע ע"י הודאתו
של שמעון שלא קיבל את המתנה, כגון שיש לו נושים ואין לו די נכסים משלו שיוכלו
לגבות מהם את חובותיהם, אין מתחשבים בהודאת שמעון, אלא המתנה קיימת, ונושיו יכולים
לגבות ממנה[298]. אך דעה אחרת היא
שמקבלים את הודאת שמעון גם אם היא פוגעת בנושים, מפני שהנכס לא היה בחזקתו מעולם[299].
כמו כן, אם יש בידי שמעון נכס שהיה של ראובן,
ושמעון אומר: "זו אינה מתנה אלא אני שומר עליה", או אומר: "בטלה
היתה מתחלתה מפני שקיבלתיה בעל כרחי באונס או בטעות", דברי שמעון מתקבלים,
והנכס חוזר לראובן[300], מטעם הודאת בעל דין[301]. ושוב, לדעה אחת,
שמעון נאמן גם אם הוא חב לאחרים בהודאתו[302], ולדעה אחרת אינו נאמן
אם חב לאחרים[303].
לפי דעה אחת, אם יש עדים על נתינת המתנה, אין
שמעון נאמן באמירתו שלא קיבל את הנכס במתנה (בין שאומר "לא נתת לי" ובין
שאומר "שומר אני" וכדומה), מפני שאינו יכול לסתור את דברי העדים, והמתנה
קיימת[304]. אבל דעה אחרת היא
ששמעון נאמן בהודאתו גם אם יש עדים, והמתנה בטלה, כיון שיד שמעון על העליונה, שאם
לא ירצה במתנה אינו חייב לקבלה, ולכן אמירתו שמעולם לא קיבל אותה, היא הודאת בעל
דין, ולא משנה שיש עדים שחתמו בשטר המתנה, כיון שהוא אומר שמעולם לא קיבל אותה,
ואין בזה הכחשת עדים כי הם העידו על הנתינה ולא על הקבלה[305].
כל זאת - אם ראובן אומר (במפורש או במשתמע)
שנתן את הנכס לידיו של שמעון. לעומת זאת, אם ראובן אומר "נתתי נכס פלוני שלי
לשמעון", ושמעון מגיב "לא נתן לי", המתנה קיימת, מפני שייתכן שזיכה
לו את המתנה ע"י אחר, בלי ידיעתו[306].
הנותן אינו יכול לחזור בו מהמתנה גם אם יאמר
אח"כ "לך לעצמך נתתי [ולא בזיכוי ע"י אחר], וכיון שאתה כופר בזה, הודאת
בע"ד כמאה עדים" - כי הנותן אינו יכול לחזור בו מהודאתו, ויותר נראה
לפרש את דבריו הראשונים כך שזיכה ע"י אחר, כי לפי זה שניהם אומרים אמת, מלפרש
כמו שהוא אומר עכשו, שלפי זה יש סתירה בין דבריהם[307].
אם המקבל דחה את המתנה (בלשון שאינה לשון
הודאה) אחרי ששתק בעת קבלת המתנה, הנכס נעשה הפקר[308]. מפרשים את כוונת
המקבל, שאינו רוצה שזו תהיה מתנה, ואם זו מתנה, הוא רוצה להפקירה[309].
אולם יש אומרים שהדין כך רק במתנה של מיטלטלין,
כיון שהם בידו, שכבר נכנסו לרשותו, ולכן משמעות דבריו היא שהוא מפקיר אותם; אבל
בקרקע, שאינה בידו, אין הבעת התנגדות מתפרשת כלשון הפקר, אלא רק כרצון מצד המקבל
לבטל את המתנה, והרי אינו יכול לעשות זאת, ולכן הנכס נשאר בבעלות המקבל[310]. במיטלטלין ברור שהוא
מתכוון להפקירם, שהרי אילו היה מתכוון שהמתנה תתבטל, היה צריך להחזיר את המטלטלין
לנותן, כיון שהמטלטלין בידו; אבל בקרקע שהיא עדיין ביד הנותן, אפשר שאין כוונתו
להפקיר אלא לומר שהוא רוצה שהמתנה תתבטל ותחזור לנותן; ומאחר שזה בלתי אפשרי, היא
נשארת למקבל[311].
מאחר שהמתנה אינה בטלה, נושהו של המקבל יכול
לגבות ממנה[312], גם אחרי שמישהו אחר
זכה בנכס[313]. אע"פ שהמקבל
מפקיר את הנכס באמירתו "אי איפשי", יכול הנושה לגבות, משום שאין המקבל
יכול להפקיע בכך את השעבוד שיש לנושה על הנכס, שחל עליו בשעת קבלת המתנה, כמו
שאינו יכול להפקיע את השעבוד ע"י מכירת הנכס[314].
אם נושהו של המקבל זכה בנכס בעצמו מההפקר,
המקבל אינו מופטר מחובו כלפיו, מפני שהנושה יכול לטעון שלא התכוון ליטול את הנכס
כפרעון החוב אלא כזכייה מההפקר[315]. אבל אם הנושה נטל את הנכס ממי שזכה מן
ההפקר (שהוא יכול לגבות ממנו, כאמור), המקבל מופטר מהחוב, שהרי כאן ברור שהנושה
נטל את הנכס בתורת פרעון החוב, שאם לא כן, לא היתה לו זכות ליטלו ממי שזכה בו מן
ההפקר[316].
אותה תוצאה קיימת בדחיית מתנה שזוכתה למקבל
ע"י אחר, אם הדחייה היתה מאוחרת: זיכה הנותן את המתנה למקבל ע"י
אחר, ושתק, ואח"כ אמר שאינו רוצה, זכה המקבל בנכס כששתק, ומה שהתנגד
אח"כ מתפרש כהפקר[317].
בדחייה מאוחרת, שאין בה כדי לבטל את
המתנה, כאמור, אלא רק להפוך את דבר המתנה להפקר - אם המקבל חזר בו מדחייתו,
וזכה בדבר המתנה (לפני שצד שלישי זכה בו), הנותן אינו זכאי להוציא אותו מידיו.
הנותן אינו יכול לטעון שכשהתנגד המקבל, חזר דבר המתנה לרשות הנותן, כיוון שהנותן
היה מוכן בתחילה שהנכס יצא מרשותו לרשות המקבל, והוא לא חזר בו מרצונו זה מיד
כשהתנגד המקבל, ולכן הנכס לא חזר לרשות הנותן[318].
דחייה אחרי הסכמה אינה מועילה גם אם חיזק
אותה בדרכים שונות. לדוגמה, גם אם החזיר המקבל את שטר המתנה לנותן, אחרי שקנה
את הנכס כדין על ידי השטר, גם אם לא קנה המקבל בדרך הקנייה אחרת, אלא רק ע"י
השטר[319], אין הנכס נקנה בכך
חזרה לנותן[320]. רק אם המקבל החזיר את
השטר, וכתב לנותן: "קנה אותו ואת כל שעבודו", הנכס חוזר לנותן, מפני שזו
הדרך להקניית שטר, והמקבל כאילו הקנה לו את המתנה חזרה (ודרך זו מועילה גם להקניית
הנכס לאחר, אם המקבל מסר את השטר לאחר וכתב לו כך)[321]. אבל דרך זו מועילה רק
בשטר קניין, דהיינו שטר היוצר את העברת הבעלות ע"י שהוא משמש מעשה קניין
בעצמו. לעומת זאת, אם העברת הבעלות נעשתה ע"י אחת מדרכי הקניין האחרות, והשטר
נועד רק לראיה על העברת הבעלות, החזרת השטר אינה מבטלת את המתנה גם אם כתב המקבל
לנותן "קנה לך" וכו'[322].
גם אם קרע המקבל את שטר המתנה בפני ב"ד,
אחרי שקנאו כדין, אין בכך כדי לבטל את המתנה[323].
כמו כן, גם אם מחל המקבל לנותן על המתנה, אחרי
שקנה את הנכס כדין, אין הנכס נקנה בכך בחזרה לנותן[324], משום שמחילה אינה
מועילה אלא בהלוואה, שהמחילה היא כפרעון, ואינה מועילה לגבי נכס של המוחל גם אם
היא בידי האחר[325].
דחייה אחרי הסכמה שבשתיקה, אינה מועילה גם אם
נימק המקבל את דחייתו בטענה שמצא מום בנכס, ואין המתנה בטלה בכך[326].
לפי דעה אחת, הדברים אמורים בשהמום שהוא מצביע
עליו הוא מום גלוי לעין כל, שבוודאי ראה מראש, וברור שהוא משקר כשאומר שרק עכשו
ראה את המום, אבל אם ייתכן שלא ראה את המום בתחילה, המתנה בטלה מחמת טעותו, כי
אפשר שבתחילה שתק (מתוך הסכמה) משום שלא ידע על המום, ורק עכשו הכיר במום, ואילו
ידע עליו מראש, היה מתנגד[327].
אבל פוסקים אחרים אומרים שגם מום נסתר אינו
מבטל את המתנה. טעמם הוא, שהגדרת "מום" לענין מקח טעות, במכר, הוא מה
שדרך בני המקום להקפיד עליו ולראות בו "מום", והיינו מום שכל קונה אינו
קונה נכס שיש בו מום זה; והרי במתנה אין דרך בני אדם להקפיד על מומים, כיון שזה
בחינם, ולכן אנן סהדי שאינה טעות מעיקרא, אלא יש להניח שבתחלה הסכים ורק עכשו הוא
חוזר בו, ואת זאת אינו יכול לעשות[328].
לא מועילה דחיית מתנה לפני נתינתה. לדוגמה,
האומר: "אם יתן לי פלוני נכס פלוני במתנה, איני רוצה אותו", אין לדבריו
תוקף, ואם אותו פלוני נותן לו אחר כך את הנכס, והמקבל שותק אז, המקבל קונה אותו[329].
עד כאן עסקנו במצב שהמקבל דחה את המתנה באופן
מוחלט. ייתכנו גם מצבים, שהמקבל דוחה את המתנה רק באופן חלקי.
אופן אחד הוא, אם המקבל אמר שהוא רוצה לקבל
מקצת המתנה ולא הכל. אין אומרים שכיון שאינו רוצה את הכל, נתבטלה אמירת הנותן שנתן
לו את המתנה, וממילא לא זכה אפילו במקצת. אין אומרים כך, כיון שהיה יכול לזכות
בכולה אילו רצה, ולכן אף שנתבטלה המתנה בכולה, לא נתבטלה במקצת שהוא רוצה. זאת
ועוד: סירובו הוא כאילו אמר "הריני כאילו קיבלתי", ואילו אמר כך היה
מועיל, והיה נחשב כאילו קיבל, וא"כ בסירובו לא נתבטלו דברי הנותן כלל, ולכן
אין לומר שכיון שבטלו מקצת דבריו, בטלו כל דבריו[330]. אבל אם המקבל אומר
שהוא רוצה לקבל את הגוף ולא את הפירות, כל המתנה בטלה, כי כדי להפריד את הגוף
מהפירות צריך שיור של הנותן עצמו, ואין בכוח המקבל לעשות הפרדה זו, גם אם הנותן
אינו מקפיד על כך. רק אם הנותן עצמו חילק את המתנה לשני אנשים, ואמר שהגוף יהיה
לראובן והפירות יהיו לשמעון, אם שמעון מסרב לקבל את הפירות, עדיין ראובן יקבל את
הגוף[331].
אופן שני הוא, בראובן ששלח מתנה לשמעון,
ע"י שליח, ושמעון אמר לשליח שאינו רוצה לקבל, וביקש מהשליח שיתן את המתנה
ללוי, וביקש מן השליח שלא יספר לראובן שלא רצה לקבל. בזה ששמעון הקפיד שלא יסופר
לראובן שאינו רוצה לקבל, הראה שאינו רוצה לבטל את הנתינה מעיקרא, אלא שאינו רוצה
ליהנות בקבלת המתנה לעצמו, אבל הוא רוצה ליהנות מהנותן, בכך שלוי יקבל; ולכן המתנה
אינה בטלה. אף שהנכס לא הגיע לידי שמעון מעולם, מ"מ ברור ששמעון רוצה שהשליח
יזכה בנכס עבורו (עבור שמעון) כדי שיוכל לתיתו ללוי, ולכן רואים כאילו בא הנכס
לידו והחזירו לשליח לתת ללוי. זאת ועוד: ברגע שראובן מסר לשליח בתורת זיכוי, השליח
זכה עבור שמעון, כיון ששמעון רוצה את המתנה כדי להעבירה ללוי, וממילא כבר פקעה
בעלות ראובן, וכיון ששמעון לא רצה לקבל אותה, הנכס הוא הפקר, כמו בדחייה מאוחרת,
ולכן לוי יכול לזכות מההפקר[332].
תיתכן גם דחייה על תנאי, ואף בתנאי מכללא.
לדוגמה, אם המקבל דחה את המתנה ונימק את דחייתו בכך שקבלת המתנה תגרום לו קושי
מסוים, ולאחר מכן הוסבר לו איך להתגבר על הקושי, המתנה תקפה[333], מפני שדחייתו היתה על
דעת שיש קושי בקבלת המתנה, והוא כאילו התנה את הדחייה בתנאי שהקושי הזה אינו קיים
(או בגישה אחרת: הדחייה בטלה מפני שנעשתה בטעות). אולם אם ניכר מן הנסיבות, שהמקבל
התכוון לדחות את המתנה דחייה מלאה, והנימוק שהוא נתן היה רק אמתלא, הדחייה תקפה
למרות שהנימוק התברר כמוטעה, והמתנה בטלה[334].
בשולי הדיון בצורך בהסכמת המקבל, ראוי להצביע
על נקודה מעניינת הנוגעת לחלקו של המקבל בביצוע עיסקת המתנה: לפי המשפט העברי,
המקבל אינו יכול למנות שליח לקבל את המתנה במקומו[335].
משמעות הדבר היא, שאם הנותן נתן את המתנה לאדם
זה, שהמקבל רצה שיהיה שלוחו, אין רואים כאילו נתן למקבל עצמו (כדין "שלוחו של
אדם כמותו"), אלא המקבל לא קנה את הנכס עד שיגיע הנכס לידו (מדובר שהנותן לא
נקט לשון של זיכוי, שאילו אם נקט לשון של זיכוי, קנה המקבל מיד, גם אם לא מינה אדם
זה להיות שלוחו, כפי שנראה בסעיף 6), ולכן הנותן יכול לחזור בו בינתיים[336].
טעם הדבר הוא, שאין אדם יכול לעשות שליח לקבל
מה שאינו שלו, ורק בעל ממון יכול לעשות שליח לפעול בממונו[337].
עוד אפשר לנמק דין זה, על פי התפיסה, שהוזכרה
בפרק א, שהסכמת המקבל אינה חלק פעיל ביצירת העיסקה, אלא סביל. לפי תפיסה זו, קבלת
מתנה אינה "פעולה משפטית", ורק פעולה משפטית יכולה להיות נשוא לשליחות,
כפי שנאמר בחוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיף 1(א)[338].
אם המקבל מינה אדם כשלוחו לקבל את המתנה, אחרי
שהשליח כבר קיבל אותה מהנותן (בלשון שאינה לשון של זיכוי), השליחות תקפה, והמקבל
קנה את הנכס ברגע מינוי השליחות, מפני ששלוחו זוכה בו בעבורו[339].
יכולה להיות משמעות נוספת למינוי שליח על ידי
המקבל: אם הנותן נותן את המתנה לאדם זה שמינהו המקבל שלוחו, בלשון של זיכוי
מתנה, השליח זוכה לו בגלל שליחות הנותן (לא בגלל שליחות המקבל), והמקבל קנה
מיד, כבכל זיכוי; ובשונה מזיכוי רגיל, שבו יכול המקבל לחזור בו עד שישמע על
הזיכוי, כאן המקבל לא יוכל לסרב לקבל את המתנה, שהרי גילה את דעתו שהוא רוצה בה[340].