מורשת המשפט בישראל
חוק לישראל תוכן
העניינים פרק ראשון: כללי 1. עמדת החוק 2. עמדת המשפט העברי פרק שני: דוגמאות לכלל שסתם נתינה אינה
מתנה 1. המספק לאחר את צרכי פרנסתו 2. אדם הסמוך על שולחן חברו 3. המזמין אדם אחר לאכול עמו 4. נוטע עץ בשדה חברו 5. הפודה אדם אחר מהשבי 6. המוציא הוצאות לרפואתו של אחר פרק שלישי: נסיבות שהן אינדיקציה
לכוונה לתת מתנה 1. נתן באופן שמנהג המקום לתת במתנה 2. מקבל שסירב לקחת, והנותן לחץ עליו
לקחת 3. המזמין אדם לאכול כדרך הכנסת
אורחים 4. הזן יתום 5. דברים הניתנים לחתן בחתונתו 6. בדבר שלא ברור שהמקבל צריך אותו 7. הנותן לעני 8. בן הנותן לאביו 9. אם נהנה הנותן עקב המתנה 10. נתן לאשה ואח"כ הביע רצון
לקדש אותה 11. אם היה הנותן חייב למקבל חיוב של
"משנת חסידים" 12. אם המקבל נתן לפני כן לנותן את כל
נכסיו במתנה 13. נתן בגדים לפועל שכיר שלו פרק רביעי: נסיבות שהן אינדיקציה
לכוונה לתת מתנה למרות אמירה הפוכה 1. המקדש אחותו 2. שילם יותר מדי בעת קניית נכס 3. קנה נכס שידע שהוא שלו 4. מלווה שנתן ללווה יותר מדי 5. קנה נכס גזול ביודעין מקרובו 6. פדה את בנו לפני הזמן פרק חמישי: נסיבות שאינן אינדיקציה
לכוונה לתת מתנה 1. אם הנותן נתן לאדם שלישי דבר דומה
במתנה 2. קנה נכס גזול ביודעין 3. נתן לקרובו 4. נותן שהוא עשיר 5. נתן לאשה כסף לפרעון כתובה שלא היה
חייב לפרוע 6. קנה איסורי הנאה ביודעין 7. אם המקבל ביקש את המתנה לפני כן פרק שישי: מקבל הטוען שהנותן אמר
בפירוש שהוא נותן כמתנה 1. כללי 2. בלווה שנתן כסף למלווה 3. אם לא היתה לו אפשרות לטעון טענה
אחרת ביבליוגרפיה ראשונים רמב"ם, הל' זכיה, ו, כ הגהות מרדכי, קידושין, סי' תקמה חידושי הרשב"א, קידושין ו ע"א ר"ן, נדרים לג ע"א ר"ן על הרי"ף, כתובות סג ע"א (בדפי הרי"ף) נימוקי יוסף, נדרים יא ע"ב (בדפי הרי"ף) ספר התרומות שער סה ח"ב, אות ה אדם וחוה, נתיב יט, ח"א; נתיב כב, ח"א שאלות ותשובות שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקנח, וסי' אלף קפ; ח"ג, סי' פ שו"ת הריטב"א, סי' סט שו"ת מהריב"ל, ח"א, סי' עה שו"ת מהרשד"ם, אהע"ז, סימן לד; חו"מ, סי' שיב שו"ת המבי"ט, ח"ב, סי' ל שו"ת מהרי"ט, ח"ב, אהע"ז, סי' כא, מג שו"ת הרדב"ז, סי' אלף מא שו"ת אהלי יעקב, סי' טו שו"ת תורת אמת, סי' עו שו"ת באר מים חיים, ויטאל, סי' לג שו"ת חוות יאיר, סימן קלד שו"ת כרם שלמה, אמריליו, חו"מ, סי' טו שו"ת מהר"ש הלוי, חו"מ, סי' מ שו"ת קול בן לוי, סי' ד שו"ת משאת משה, אהע"ז, סי' ג שו"ת ר"ע איגר, ח"א, סי' קמז שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קיט שו"ת כתב סופר, חו"מ, סי' כא שו"ת וישב משה (זורגר), ח"ב, סי' יט, אות ח אחרונים ב"י, אהע"ז, סי' נ; חו"מ, קכח, מחודש ב שו"ע, אהע"ז, נ, ב רמ"א, יו"ד, רנג, ה דרכי משה, חו"מ, רצ, ס"ק טו כנסת הגדולה, חו"מ, קכח, הגהות ב"י, אות כא שלטי הגיבורים, ב"מ לז ע"ב (בדפי הרי"ף) בית שמואל, ע, ס"ק כח ש"ך, יו"ד, קסו, ס"ק ה בית מאיר, יו"ד, קסו, א קצות החושן, רמו, ס"ק ב שער משפט, עט, ס"ק ב משה ידבר, הל' זכיה ומתנה, סי' א פתחי תשובה, חו"מ, סי' רמו, ס"ק ג המקנה, קונטרס אחרון, סי' כז, ג נווה צדק, על הרמב"ם, הל' זכיה, פ"ו, הלכה כ מחקר משפטי מ"א ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 271-278 פרק ראשון: כללי 1. עמדת החוק 2לשון סעיף 2 לחוק המתנה היא:
"מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר
ניתן במתנה". סעיפנו קובע שאחת הדרישות שבלעדיהן אין מתנה נגמרת, היא שהקניית
דבר המתנה תהיה מתוך הסכמת הנותן והמקבל שהדבר ניתן במתנה. בהיעדר הסכמה כזאת, אין
כאן מתנה אלא השאלה או מכר או פיקדון וכדומה. ההסכמה הנדרשת היא הסכמה על העברת
הנכס, ושההעברה היא בלי תמורה [1]. אם הצדדים אמרו בפירוש שהדבר ניתן
במתנה, ברור שהדרישה מתקיימת; אם נאמר בפירוש שהדבר ניתן למטרה אחרת, כגון מכר,
פיקדון או השאלה, ברור שהדרישה אינה מתקיימת. השאלה מתעוררת במצב שראובן מקנה לשמעון
נכס בסתם, בלי לומר מה מטרת הנתינה: האם מתקיימת דרישה זו? החוק אינו דורש שההסכמה
(שהנכס ניתן במתנה) תהיה מפורשת, ומכאן שגם אם לא אמרו הצדדים בפירוש שהדבר ניתן
במתנה, אבל מן הנסיבות עולה שהיתה הסכמה, זוהי מתנה. אבל החוק אינו מדריך אותנו
כיצד להסיק מן הנסיבות את כוונת הצדדים. החוק שותק בנקודה זו, מפני שהסקה זו תלויה
בגורמים רבים שמשתנים בכל מקרה ומקרה, וזהו עניין של שיקול דעת, שהושאר לשופט. לכאורה, אין מקום לשאלה, שהרי נוכל
לשאול את הנותן למה התכוון. אך לאמיתו של דבר, אין הפתרון כל כך פשוט. השאלה
מתעוררת במקרה שלאחר מעשה טוען הנותן שלא התכוון לתת מתנה, והמקבל טוען שהנותן
התכוון למתנה ושעכשו הוא מתחרט, ומשקר לגבי העבר (וכמובן, אינו יכול להתחרט). כמו
כן, השאלה מתעוררת במקרה שהנותן מת ויורשיו טוענים שלא התכוון למתנה, אבל הם אינם
יכולים לדעת זאת בוודאות; או שהנותן אינו בפנינו, ונושיו טוענים שלא התכוון למתנה,
ומבקשים לגבות את חובם מהנכס[2]. אף שהחוק נוקט "בהסכמת הנותן
והמקבל", מכל מקום, כשיש שאלה האם היתה כוונה למתנה, היסוד המכריע הוא כוונת
הנותן[3]. אין
צורך שהמניע של הנותן יהיה אלטרואיזם, מעשה חסד, מטרה לא-רכושית, רחוק מהמימד כלכלי;
חשוב רק שתהיה לו כוונה להעשיר את המקבל, ללא תמורה[4]. גם במצב שיש להניח שכוונת הצדדים היא
שהבעלות בנכס תעבור למקבל, ייתכן שתהיה לנותן זכות להשבה מכח עשיית עושר ולא
במשפט, אם יש להניח שהצדדים לא התכוונו שההתעשרות של השני תהיה סופית. לדוגמה,
כגון אם פרצה שריפה בבית של ראובן, ושמעון נותן לו שמיכת צמר כדי לכבותה, יתכן
ששמעון התכוון להשאילה לו, או לתיתה לו בתמורה, או במתנה על מנת להחזיר[5].
כלומר לא די שתהיה כוונה להעברת הבעלות, אלא צריך שתהיה כוונה ששוללת זכות להשבת
היתרון, כוונה שהתעשרות המקבל תהיה סופית[6]. אף על פי שהחוק אינו מפרט איך להעריך
האם הצדדים מתכוונים לתת מתנה, כפי שאמרנו, אפשר להסתייע בפסקי דין העוסקים במצבים
ספציפיים שעלתה בהם שאלה זו. כך, נפסק, שאם הורה של אחד מבני זוג מביא לדירתם חפץ,
יש להניח שהתכוון למתנה, כי כך הכוונה בדרך כלל, ואם טוען שהתכוון להשאלה, עליו
הראיה[7]. עוד
נפסק, שאם הנותן הוא אדם שמוטלת עליו הדאגה למחסורו או לצרכיו של המקבל, כגון
הוריו או סבו (כשההורה נפטר), יש חזקה שהתכוון לתת מתנה, גם אם לא אמר זאת במפורש,
אלא כגון שקנה את הנכס בכספו ורשם אותו על שם הילד[8]. חזקה
זו לא חלה על אח ואחות[9]. אבל
בין סתם אנשים, אם הקונה רשם את הנכס על שם אחר, אין חזקת מתנה אלא חזקת נאמנות -
שהכוונה היא שמי שהנכס רשום על שמו ישמש כנאמן בעד מי ששילם[10]. עוד
נפסק, שלשון צוואה מתפרשת כמתנה רק אם מהלשון ברור שהמצווה התכוון לתת מתנה, ולא
לשון בקשה גרידא[11]. כן יצוין
מה שנאמר בחוק המזונות, שהמשלם מזונות יותר מהמוטל עליו לפי חוק, או כשלא היה חייב
בכלל, אם לא התכוון לתת מתנה, הוא זכאי לדרשם חזרה[12]. אבל
כמובן, אם התכוון לתת מתנה, אינו זכאי להחזר[13]. אם הנותן גילה את דעתו שאינו נותן
בחינם, גם אם גילה את דעתו רק בפני אדם שלישי, אין זו מתנה[14]. הנותן לחברו נכס כדי לעזור לו להינצל
או או להציל את רכושו בשעת סכנה - מן הסתם אינו מתכוון לתת מתנה, אלא מתכוון לקבל
חזרה את מה שנתן[15]. עד כאן התמקדנו בסיפא של הסעיף. לא
עסקנו ברישא, "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל", משום
שמלים אלו אינן מחדשות דבר, למעשה. נאמר כאן רק שכדי ליצור מתנה גמורה, צריך
להקנות את דבר המתנה למקבל; אבל לא כאן המקום לדון באופן ההקנאה, שכן עניין זה
נידון בסעיף 6. המחוקק התכוון כאן בעיקר להעמידנו על ההבחנה בין מתנה גמורה (שהיא
חוזה ריאלי) לבין התחייבות לתת מתנה (שהיא חוזה אובליגטורי), שבה עוסק סעיף 5,
וללמד שהחוק חל על שני הסוגים[16]. 2. עמדת המשפט העברי במקורות המשפט העברי עלתה פעמים רבות,
במגוון רחב של מצבים, השאלה איך להעריך האם הצדדים התכוונו למתנה או לעיסקה אחרת.
התמונה המצטיירת ממכלול הפסיקה היא שככלל, נתינה סתמית אינה מתפרשת כמתנה[17], אבל
יש חריגים רבים שבהם אומדים את דעת הצדדים שהתכוונו למתנה, וזאת מכוח אינדיקציות
שונות שמלמדות שהתכוונו למתנה. ובכן, בדיוננו בסעיף זה, נציג תחילה את הכלל, עם
דוגמאות למקרים שנפסק לגביהם שהנתינה אינה מתנה; ולאחר מכן נמנה נסיבות שונות
שמחמתן נפסק שיש לאמוד את דעת הצדדים, שהתכוונו למתנה. נתינה סתמית אינה מתפרשת כמתנה בין אם
הנכס עדיין בעין (ואז המקבל חייב להחזיר את הנכס או את דמיו - תלוי אם מפרשים זאת
כמכירה או כהשאלה) ובין אם הוא כבר לא בעין (ואז המקבל חייב לשלם את דמי הנכס[18])[19]. בעניינים אלו, בכל מקרה ספציפי, אין
לדיין אלא מה שעיניו רואות, שאם לדעתו יש אומדנא שהנותן התכוון למתנה, זו מתנה[20]. אף שנקטנו בסגנון של "כוונת
הצדדים", כוונת הנותן היא הקובעת, והיא זו שאנחנו צריכים לבחון כדי לברר האם
זו מתנה או לא. הרי אם הנותן לא התכוון לתת מתנה, אין זו מתנה, גם אם המקבל התכוון
שזו תהיה מתנה[21]. רק
במקרה הנדיר שהנותן התכוון שזו תהיה מתנה, והמקבל התכוון שזה יהיה מכר או פיקדון
וכדומה, וגילה את דעתו זו בעת הנתינה, מתחשבים בדעת המקבל, ומתבטלת המתנה, כבכל
דחיית מתנה, לפי סעיף 3; ואם לא גילה את דעתו אז, ואח"כ טוען שלא התכוון לקבל
במתנה, מתעוררת שאלה של הודאת בעל דין, שנדון בו בדיוננו בסעיף 3, פרק ד, 2 (ג). יש להצביע על תופעה מעניינת: שיש מצבים
שהנותן אמר בפירוש שהוא מתכוון למטרה אחרת (כגון במקדש אחותו, או במשלם יותר מכדי
שהדעת טועה במכר), ובכל זאת הפוסקים אומדים את דעתו שהתכוון לתת מתנה, מפני שיש
הוכחות נסיבתיות חזקות לכך[22]. בכך
נדון בפרק ד. מצד שני, יש שהצדדים נוקטים לשון
נתינה, ובכל זאת הנסיבות מראות שלא התכוונו למתנה[23]. גם אם יש אינדיקציות שהתכוון למתנה,
הרי אם הנותן אמר לאדם שלישי שהוא נותן למטרה אחרת, לא ייחשב הדבר כמתנה גם אם לא
אמר זאת למקבל[24]. אלא
שאם הנותן אמר זאת לאדם שלישי שהוא מתכוון למכר ולא למתנה, נראה שיוכל המקבל לומר
אח"כ שהוא רוצה להחזיר את הנכס בעין ולא לשלם עבורו, אבל לא יוכל לטעון שהוא
רוצה את הנכס במתנה כי חשב שזו מתנה. גם במצב סתמי, שהיינו מניחים שלא
התכוון למתנה, הרי אם הנותן התכוון במחשבתו למתנה, גם אם לא אמר זאת בפירוש, זו
מתנה, ואסור לו לתבוע את המקבל[25]. עוד צריך להבחין, שגם אם יש אומדנא
שבשעת הנתינה התכוון הנותן לתת לו כמכירה, ולא במתנה, ייתכן שמחל לו אח"כ על
חיובו לשלם את התמורה, וזאת אם הנסיבות שהן לטובת המקבל, התעוררו אחרי הנתינה. אבל
זהו דיון נפרד, השייך לסעיף 1(ג), בשאלת מחילה מכללא. כמו כן, גם אם יש אומדנא שלא התכוון
הנותן לתת במתנה, אפשר שמסיבות שונות פטור המקבל מלשלם לו על כך, ונציין זאת בכל
מקרה שהשאלה עולה; גם שאלה זו אינה שייכת לסעיפנו, אלא ההכרעה בה היא לפי דיני
נזיקין או דיני כשרות משפטית או עשיית עושר ולא במשפט וכדומה. בסתם נתינה, שבה מניחים שלא התכוון
הנותן למתנה, אם מת הנותן בלי לתבוע את המקבל, ויורשיו תובעים את המקבל, יש אומרים
שהוא פטור כי אינם טוענים ברי, וגם ב"ד לא יטען עבור היתומים, שהרי הכלל הוא[26] שאין
ב"ד טוענים בשביל יתומים שבאים להוציא ממון, אלא תולים שבמתנה נתן[27]. רק
אם יש הוכחה שלא התכוון למתנה, כגון באב שפדה את בנו ממאסר[28],
המקבל חייב לשלם גם אם מת הנותן, אף ששאר האחים (התובעים לנכות מחלקו בירושה) לא
יודעים לשם מה נתן הנותן, ואם כן אינם טוענים טענת ברי. בכל זאת הוא חייב לשלם, כי
יש הוכחה שהנותן לא התכוון למתנה במקרה הזה, שהרי האב היה חייב לפדותו, ולכן הדעת
נותנת שנתן לשם הלוואה, ומה שלא אמר בפירוש שהוא מתכוון להלוואה, הוא כי היה חייב
לתת, שלא כמו בנתינה שלא היה חייב לתת, כגון הזן את חברו סתם, שכיון שלא אמר
בפירוש שזה בתורת הלוואה, יש ספק האם זה למתנה, ולכן פטור אא"כ הנותן טוען
ברי[29]. אבל יש אומרים שכיון שבסתם נתינה
מניחים שלא התכוון למתנה, הדין זהה גם אם הנותן טוען "שמא" ואינו טוען
בוודאות שלא התכוון למתנה, או שמת ויורשיו אינם יודעים האם התכוון למתנה. אף שבדרך
כלל אם התובע טוען "שמא", הנתבע פטור, כאן הוא חייב, מפני שהחיוב אינו
מחמת טענת התובע אלא משום שיש אומדן דעת לטובת הנותן[30].
לשיטה זו, זאת גם התשובה לשאלה לגבי כל מקרה של סתם נתינה, מדוע מחייבים את המקבל
להחזיר מתוך הנחה שלא היתה מתנה, הרי שניהם מודים שבשעת הנתינה לא אמר כלום, ואמנם
הנותן טוען ברי שהתכוון להלוואה, אבל המקבל מסופק, וא"כ זה בגדר "איני
יודע אם נתחייבתי", שפטור[31]?
התשובה היא, שהחיוב אינו מחמת טענת התובע, שטוען שהתכוון להלוואה, אלא בגלל אומדן
דעתו של הנותן, שמן הסתם אין אדם ותרן בממונו, ולכן אין כאן בכלל ספק לשם מה נתן,
בגדר "איני יודע אם נתחייבתי", אלא זה חיוב ודאי[32].
ואילו הדעה הראשונה נותנת תשובה אחרת לשאלה זו: שהטעם שהאומר "איני יודע אם
נתחייבתי" פטור ולא אומרים "ברי עדיף", הוא כי מעמידים את הממון
בידי המוחזק; ואילו כאן, אמנם המקבל הוא מוחזק עכשו, אבל הרי ידוע בוודאות שלפני
כן החפץ היה שייך לנותן, אלא שייתכן שנתן לו במתנה - ולכן בזה נאמר "ברי
עדיף"[33]. גם במצב שאין אינדיקציות המלמדות על
כוונה לתת מתנה, יכולה להתעורר שאלה ראייתית, אם המקבל אומר שהנותן אמר לו בפירוש
שהתכוון למתנה, והנותן מכחיש זאת. וייתכן גם מצב הפוך: שיש אומדנא שהנותן התכוון
למתנה, ובכל זאת הנותן טוען שלא התכוון למתנה (או שטוען שאמר בפירוש שזאת לא
מתנה), והשאלה היא האם הוא נאמן, שהיא שאלה ראייתית[34]. בפרק
ו נעסוק בשאלה הראייתית, ונראה שלפעמים ההכרעה בשאלה הראייתית מושפעת גם מאומדן
הדעת. פרק שני דוגמאות לכלל שסתם נתינה אינה מתנה 1. המספק לאחר את צרכי פרנסתו המפרנס אדם אחר, בלי לומר האם הוא
מתכוון לדרוש תמורה, מן הסתם אינו מתכוון למתנה אלא להלוואה, והלה חייב לשלם לו[35]. 2. אדם הסמוך על שולחן חברו אדם שאכל אצל חמיו כמה שנים יותר מן
הקיצבה שחמיו קיבל על עצמו להאכילו, חייב לשלם לו, ואין מניחים שחמיו התכוון
להאכיל אותו במשך זמן זה במתנה[36]. 3. המזמין אדם אחר לאכול עמו האומר לחברו "אכול עמי",
ואכל עמו, חייב לשלם לו, ואין אומרים שהתכוון לתת לו מתנה[37]. אבל בזמננו האוכל פטור, מפני שרגילים
להזמין אנשים לאכול בחינם[38]. 4. נוטע עץ בשדה חברו אם אדם נטע את שדה חברו, חייב בעל השדה
לשלם ואינו יכול לטעון "נתתי לי במתנה"[39]. 5. הפודה אדם אחר מהשבי ראובן שפדה את שמעון מהשבי, אין אומרים
שהתכוון לתת לו מתנה, אלא שמעון חייב לשפותו[40].
אפילו בן שפדאו אביו מהתפיסה, כשמת האב, מנכים לו סכום זה מחלק ירושתו, ואין
אומרים שהאב התכוון לתת לו מתנה, אלא מניחים שהאב התכוון להלוות לו, אא"כ יש
אומדן דעת שהאב התכוון לתת לו מתנה[41]. 6. המוציא הוצאות לרפואתו של אחר קרובים שהוציאו הוצאות לצורך חולה, הוא
חייב לשלם, ואם מת, חייבים יורשיו לשלם, אע"פ שלא ציווה החולה לקרובים להוציא
הוצאות בעבורו; ואפילו סתם אדם שהשתדל להביא רפואה לחולה אחד בלא צווי החולה, יקבל
החזר, כי בפיקוח נפש כל הזריז הרי זה משובח[42]. פרק שלישי: נסיבות שהן אינדיקציה
לכוונה לתת מתנה 1. נתן באופן שמנהג המקום לתת במתנה לגבי המקרה של מי שאכל אצל חמיו יותר
מהזמן שנקצב, נפסק שאם חמיו הוא אדם עשיר, והעשירים שבאותו מקום רגילים להאכיל את
חתניהם שנה או שנתיים יותר מהזמן שנקצב, שיש להניח שלא היה תובע ממנו לשלם לו, אלא
שקרה שפרצה מריבה ביניהם ולכן תבע אותו, פטור מלשלם לו, כי נחשב שמחל לו על מה
שאכל, ונתן לו את זה כמתנה[43]. 2. מקבל שסירב לקחת, והנותן לחץ עליו
לקחת השולח תשורה לחברו, או נתן לו כסף
כשמטה ידו, והלה ממאן לקחת, והנותן מפציר בו לקחת ונשבע שלא יסכים שחברו לא יקח,
זה בגדר מתנה אע"פ שלא אמר כך בפירוש, ורק אם אומר בפירוש שזה הלוואה (או
מכר), יכול לתבוע ממנו בחזרה[44]. 3. המזמין אדם לאכול כדרך הכנסת אורחים האומר לחברו "אכול עמי",
והכניסו כדרך שמכניסים אורחים, פטור האוכל מלשלם לו[45].
בזמננו, סתם אדם שהזמין את חברו לסעודה, פטור מלשלם, מפני שיש אומדנא שרגילים
להזמין בחינם, ומי שתובע כסף הוא משונה ביותר[46]. 4. הזן יתום מי שפירנס יתום, אינו יכול לתבוע ממנו
לשלם כשיגדל[47]. היתום פטור גם אם היה לו לשלם בשעה
שהלה פירנס אותו[48]. יש מי שאומר, שאם היתום היה קטן, בכל
מקרה חייב לשלם למפרנס, כי בזה לא שייך לומר שהיה צריך להודיע לו "אני נותן
לך בתורת הלוואה" שהרי היה קטן[49]. אבל יש מחייבים בתשלום יתום שאכל על
שולחנו של אדם אחר[50]. 5. דברים הניתנים לחתן בחתונתו בזמן התלמוד, הדברים שניתנו לחתן
בחתונתו לא היו מתנות במלוא מובן המלה, מפני שהיה אז מנהג ("שושבינות")
שנתינה זו חייבה הדדיות, כשהנותן יתחתן[51]. אבל בזמננו לא נהוג לתבוע הדדיות זו[52], ומה
שניתן לחתן הוא מתנה. כמו כן, מה שאב נותן לבנו להוצאות חתונתו, סתמו מתנה, כי דרך
בני אדם להשיא את בניהם ולשלם את הוצאות החתונה בלי לבקש מהבן להחזיר[53]. 6. בדבר שלא ברור שהמקבל צריך אותו הנותן דבר למישהו, שהנותן אינו יודע
האם הוא צריך אותו, בסתם התכוון למתנה, כי אין להניח שיתן לו בהשאלה דבר שאינו
יודע האם הוא צריך, ודוקא אם זה דבר שהמקבל צריך, כגון נוטע בשדה חברו, לא אומרים
שהתכוון לתת לו מתנה[54]. 7. הנותן לעני הנותן סתם לעני את צרכיו, מן הסתם
התכוון למתנה, כצדקה, ולא להלוואה או למכר, שהרי הוא יודע שאין למקבל במה לשלם[55]. 8. בן הנותן לאביו בן ששולח כסף לאביו לפרנסתו, אינו זכאי
להחזר, מפני שיש להניח שהבן התכוון למצוות כיבוד אב, אע"פ שאינו חייב מן הדין
אלא כשאין לאב ממון[56], וזאת
בקל וחומר מהדין שהמפרנס יתום, היתום פטור, וכ"ש במפרנס את אביו, שיותר
גמילות חסד היא לפרנס את אביו, מלפרנס סתם יתום זר[57]. 9. אם נהנה הנותן עקב המתנה אם הנתינה גרמה לנותן הנאה משמעותית
בדרך כלשהי, מניחים שהנותן התכוון לתת את החפץ למקבל במתנה, ולא לדרוש ממנו תמורה,
מפני שיש להניח שדי לו בהנאה שנהנה כבר בתור תמורה. לדוגמה, האומר לאדם חשוב
"אכול עמי", יש להניח שהתכוון לתת לו במתנה, שהרי הנותן לאדם חשוב נהנה
מן הנתינה, שכן כבוד הוא לאדם כשאדם חשוב מוכן לקבל ממנו מתנה[58],
וכיון שהמאכיל נהנה, יש להניח שהתכוון למתנה ולא לדרוש מן האוכל לשלם עוד. זאת
בתנאי שהנותן מראה באיזושהי דרך שחשובה בעיניו הנאת הנתינה לאדם חשוב[59]. 10. נתן לאשה ואח"כ הביע רצון
לקדש אותה הנותן חפץ לאשה סתם, ואח"כ הביע
רצון לקדש אותה, כגון שאמר "הרי את מקודשת לי", יש להניח שהנתינה היתה
לשם מתנה, והוא רצה ליצור אצלה חיבה כלפיו, כדי שתסכים להתקדש לו[60]. 11. אם היה הנותן חייב למקבל חיוב של
"משנת חסידים" אם הנותן היה חייב למקבל חוב כלשהו, גם
אם לא היה חיוב מן הדין, אלא בגדר "משנת חסידים", יש להניח שהתכוון לתת
את הדבר במתנה, כדי לעמוד בחיובו, וכדי להישאר במהימנותו, ש"שארית ישראל לא
יעשו עוולה ולא ידברו כזב". לדוגמה, מעשה בנערה שהשכירה עצמה כמשרתת, ומישכנה
לבעל הבית נזמים של זהב[61], ובאה
בזמנה לעבוד, וחזרה בה מהסכמתה לעבוד, ותבעה ממנו את הנזמים והוא סירב להחזיר,
וקבעו זמן לדין תורה, והלכה לה ולא באה לדין. נפסק שהנזמים הם שלו, כי היא נתנה לו
אותם כמתנה; ואף שבפקדון או במשכון רגיל אין אומרים שזה שלא תבעו אלא שתק מראה
שהוא נותן לשומר אותם במתנה, מ"מ כאן שבאה ותבעה אותו, וסירב, וקבעו זמן
לדין, והלכה לה ולא קבלה עליו בב"ד, זה מראה שהתכוונה לתת לו במתנה. ואף על
פי שבאמת היתה יכולה לחזור בה, שהרי פועל יכול לחזור בו אף באמצע היום, מ"מ
"משנת חסידים" היא לא לחזור, ו"שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו
כזב", ומאחר שהיא מעונינת להישאר בנאמנותה, יש להניח שרצתה לפייס את בעל
הבית, ונתנה לו את הנזמים במתנה, ולא תולים שטעתה וחשבה שבעל הבית צודק בדין,
שהמשכון שלו מפני שחזרה בה[62]. 12. אם המקבל נתן לפני כן לנותן את כל
נכסיו במתנה ראובן שנתן את כל נכסיו במתנה לשמעון,
חוץ מסכום מסוים, ושמעון מפרנס את ראובן, יש להניח ששמעון מתכוון לפרנס אותו במתנה[63]. 13. נתן בגדים לפועל שכיר שלו מעסיק שנתן בגדים לפועל שכיר שלו, יש
להניח שהתכוון לתת לו את הבגדים במתנה, ואינו צריך להחזיר לו את הבגדים אם הוא
עוזב את עבודתו בתום הזמן שהוסכם עליו, שהרי המעסיק ידע שפועל עשוי לעזוב אותו
בתום הזמן, ואילו לא התכוון למתנה, היה צריך להתנות עם הפועל שיחזיר לו את הבגדים
בתום הזמן. רק אם הפועל עזב לפני תום הזמן שקבעו, הוא חייב להחזיר למעסיק, מפני
שיש להניח שלא נתן לו על דעת שיעזוב באמצע. כמו כן, "לקיט", היינו אדם
שדר בבית המעסיק ועוזר לו במלאכות שונות אבל אינו מקבל שכר, אלא בעל הבית מאכיל אותו
ונותן לו בגדים מדי פעם, אין הבגדים מתנה, ולכן אם הוא עוזב אותו, עליו להחזיר את
הבגד[64]. פרק רביעי: נסיבות שהן אינדיקציה
לכוונה לתת מתנה למרות אמירה הפוכה 1. המקדש אחותו כפי שהזכרנו בפרק א, 2, יש מקרים
מיוחדים, שבהם ההוכחות הנסיבתיות שהנותן התכוון למתנה, הן כל כך חזקות, עד
שמפרשים שהתכוון למתנה גם אם הנותן אמר שהוא נותן למטרה אחרת, כגון מכר או פקדון.
לדוגמה, כשידוע שלעיסקה כפי שהוא הצהיר עליה, אין תוקף, ברור שהנותן לא התכוון למה
שאמר. נתן כסף לאחותו, ואמר לה: "הרי את
מקודשת לי בכסף זה", ברור שלא התכוון למה שאמר, שהרי הכל יודעים שאין קידושין
תופסים בין אח לאחות, ולכן ברור שהתכוון לתת לה במתנה[65],
והסיבה שלא אמר לה בפירוש שהוא נותן לה מתנה, היא כדי שלא תתבייש[66]. 2. שילם יותר מדי בעת קניית נכס הקונה נכס, ושילם בעדו כסף רב, הרבה
יותר ממחירו, באופן שברור שזה לא היה מתוך טעות ("בכדי שאין הדעת
טועה"), מניחים שהתכוון לתת למוכר במתנה את העודף[67]. זאת גם אם סכום הכסף שנתן שווה לסכום
המחיר של הנכס שקיבל (כגון חמור), עם המחיר של נכס אחר הקשור עמו (כגון מרדעת).
אין אומרים שהתכוון לקנות גם את הנכס האחר, אם באותו מקום נהוג שכשמוכרים נכס זה,
לא מתכוונים לכלול גם את הנכס האחר[68]. אבל בדין זה דרושה זהירות. אין אומרים
בדברים אלו "זו דומה לזו", לדמות מקרים אחרים למקרה זה, כי יש אנשים לא
בקיאים, ויש דברים שלא כל האנשים בקיאים בהם, ויש זמנים שאנשים לא בקיאים כגון
שהיו יקרים ועכשו הוזלו, והכל לפי מראית עיני הדיינים, והדבר ניתן לשיעורין, ונמסר
לחכמים.[69]. כמובן, אם אמר בפני עדים לפני כן שאין
בדעתו לתת מתנה, חייב המוכר להחזיר את ההפרש[70]. 3. קנה נכס שידע שהוא שלו שמעון שמכר לראובן נכס, והנכס היה באמת
של ראובן עוד קודם לכן, וראובן תובע משמעון חזרה את מה שנתן לו שהרי הנכס היה תמיד
שלו - אם ידע ראובן שהנכס היה שלו ואעפ"כ קנה אותו משמעון, אינו זכאי לקבל את
הכסף חזרה, כי ראובן התכוון לתת את הכסף במתנה, שהרי אין אדם קונה מה שהוא שלו[71]. 4. מלווה שנתן ללווה יותר מדי המלוה כסף לחברו ומצא הלווה יותר כסף
משהסכימו ביניהם שילווה לו, או שהחזיר הלווה את חובו למלווה ומצא המלווה יותר
מסכום החוב, אם זה בכדי שאין הדעת טועה, כגון שההפרש אינו סכום עגול שאפשר לייחסו
לטעות במניין, אינו חייב להחזיר, כי אנו מניחים שהוא התכוון לתת לו מתנה[72]. אין
לומר שהתכוון לפקדון, כי אינו יודע אם המקבל יחזור וימנה את הכסף, ואולי לא ידע
שקיבל פקדון, וא"כ לא יוכל לתבעו[73].
ועוד, מסתמא כיון שלא הודיע לו שיש יותר כסף, אין בדעתו לתבעו[74]. אבל אם אח"כ בא הנותן ואמר
"טעיתי במנין ונתתי לך יותר מדי", הוא נאמן לומר שלא התכוון למתנה, ולכן
המקבל חייב להחזיר לו[75]. 5. קנה נכס גזול ביודעין מקרובו הקונה שדה גזולה מאחיו או מאחותו, וידע
שהשדה גזולה, ושבסופו של דבר הנגזל יוציא את השדה מידו, ומכאן שלא התכוון באמת
לקנות - מסתמא התכוון לתת את דמי הקנייה במתנה למוכר-הגזלן[76]. 6. פדה את בנו לפני הזמן הפודה את בנו תוך שלשים יום, ואומר
"מעכשו יהא פדוי", שהפדיון אינו חל, המעות הן מתנה[77]. פרק חמישי: נסיבות שאינן אינדיקציה
לכוונה לתת מתנה 1. אם הנותן נתן לאדם שלישי דבר דומה
במתנה לגבי המקרה של מי שאכל אצל חמיו יותר
מהזמן שנקצב, נפסק שגם אם חתנים אחרים של חמיו אכלו אצלו בחינם יותר זמן משנקצב,
אין זה מוכיח שחמיו התכוון לתת לו בחינם, כי חמיו יכול לטעון "לאחר רציתי לתת
ולא לך", גם אם השני עדיף על הראשון, כגון שהראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם[78]. 2. קנה נכס גזול ביודעין הקונה קרקע גזולה, ויודע שהיא גזולה
ושהנגזל עתיד להוציאה מידו, וברור שלא התכוון לקנותה באמת - אין אומרים שהתכוון
לתת את הכסף לגזלן במתנה, אלא התכוון שהכסף יהיה פקדון בידי המוכר-הגזלן עד שהקרקע
תילקח ממנו[79].
דווקא במקדש אחותו המעות מתנה, כי אין למקדש הנאה בזה שהוא אומר לה "הרי את
מקודשת לי", אבל כאן יש לו הנאה מהשדה בינתיים עד שיבוא הנגזל[80]. יש אומרים, שהקונה מיטלטלין וידע שהדבר
שקנה היה גנוב, והנגנב הוציאו מידו, הגנב אינו חייב להחזיר לקונה את הכסף, כי
בודאי נתן לשם מתנה ולא לשם קנייה, שהרי ידע שהמכר לא יתקיים[81]. 3. נתן לקרובו העובדה שהמקבל הוא קרובו של הנותן אינה
אינדיקציה שהתכוון לתת לו מתנה. כך עולה מהדין דלעיל, באדם שהאכיל את חתנו[82]. 4. נותן שהוא עשיר העובדה שהנותן הוא עשיר אינה אינדיקציה
שהתכוון לתת לו מתנה, כי גם עשיר אינו נותן מתנות כל הזמן. לדוגמה, אדם שאכל על
שלחן חמיו כמה שנים יותר מהזמן שנקצב לו, חייב לשלם גם אם חמיו עשיר, ואין דרכו
להאכיל בני אדם בשכר. אין אומרים שיש אומדנא שבחנם האכיל את חתנו מפני שאין דרכו
של אדם עשיר להאכיל בשכר, כי אילו לקח כסף זה היה זילותא - אין זה אומדנא דמוכח,
כי אין לאדם שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם[83]. 5. נתן לאשה כסף לפרעון כתובה שלא היה
חייב לפרוע מי שנתן לאשה כסף לפרעון כתובתה, וכתבה
לו שובר שזהו לפרעון כתובתה, ובאמת לא היה חייב לה כי כבר קיבלה את פרעון כתובתה,
אם זה סכום גדול שאין הדעת טועה בו, יש להניח שהתכוון לפקדון ולא למתנה[84]. 6. קנה איסורי הנאה ביודעין הקונה איסורי הנאה וידע שהם איסורי
הנאה, הכסף אינו מתנה[85]. אבל
יש אומרים שהכסף הוא מתנה[86]. 7. אם המקבל ביקש את המתנה לפני כן גם אם המקבל ביקש מן הנותן שיתן לו
מתנה, ונתן לו בסתם, אין מניחים שהתכוון לתת לו במתנה, ואין אומרים שמן הסתם
התכוון למתנה כי מסתמא נתן לו על הדרך שביקש[87]. אבל יש אומרים, שאם נתן אחרי בקשת
המקבל "תן לי", סתמו מתנה, כי "תן לי" הוא לשון מתנה, ומסתמא
הנותן נתן לפי בקשת המקבל, שאל"כ היה צריך להתנות בפירוש שנותן בהלוואה או
לפקדון[88]. גם לדעה הראשונה, ראובן האומר לשמעון
"תן לי מציאה זו", והגביהה שמעון ונתן לו, זו מתנה, גם אם שמעון הגביהה
על דעת לזכות בה לעצמו, ואף אם שתק שמעון כשנתן לו, מניחים שנתן לו במתנה, כיון
ששמעון הגביה ע"פ בקשתו של ראובן ונתן לו בעקבות כך, וזה שונה מדבר שלו שאומר
לו חברו "תן לי" ונתן לו בסתם[89]. פרק שישי: מקבל הטוען שהנותן אמר
בפירוש שהוא נותן כמתנה 1. כללי המוסר דבר לאחר בפני עדים בסתם, יכול
המקבל לטעון שבא בידו במתנה[90]. 2. בלווה שנתן כסף למלווה ר"י מיגאש[91] כתב,
שאם פרע לווה למלוה בפני עדים, אבל לא אמר שזה לפרעון חוב, נאמן המלוה לומר שזה
מתנה, כמו שראינו לעיל שנאמן לומר שנתן למתנה גם אם יש עדים על הנתינה; ואף ששם
הנאמנות היא להשאיר את הממון בידי המוחזק, ואילו כאן המלוה רוצה להשתמש בנאמנותו
כדי להוציא את החוב מהלווה - זה לא משנה, כי העדים (שראו את המסירה) לא מעידים על
גוף שטר החוב לומר שהוא פרוע, וא"כ עדותם לא שייכת לשטר אלא עדות עצמאית, אלא
שבמקום שאי אפשר לדחות את עדותם, נמצא שעדותם היא על השטר, משא"כ כאן שאין
ראיה מעדותם. וכאן הוא לא מוציא ממון ע"י טענה זו אלא ע"י השטר, וטענתו
מועילה רק לדחות את העדות, לעשות שהעדות לא תגרום להרעת השטר, ונמצא שהשטר נשאר
כשהיה. אבל בעל התרומות[92] אומר
שגם אם העדים לא יודעים אם נתן הלווה את הכסף כפרעון החוב, המלוה לא נאמן לומר
שהלווה נתן לו כמתנה, כי אדם אינו עשוי לתת מתנה לנושהו לפני שהוא פורע לו את מה
שהוא חייב לו. 3. אם לא היתה לו אפשרות לטעון טענה
אחרת יש מי שאומר שהמקבל נאמן לומר
"נתת לי במתנה" רק אם יש לו "מיגו", שהיה יכול לטעון
"להד"ם", שבכלל לא נתן לו, או "נתת לי בהלוואה אבל
פרעתי"[93]. אבל אחרים אומרים שהוא נאמן גם אם אין
לו "מיגו", כי הוא מוחזק, כמו שאדם נאמן לומר על מיטלטלין שבידו שבמתנה
באו לידו[94]. [1]
מ"א
ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 271. [2]
אפשרות אחרת
לפי המשפט העברי היא שהנותן אינו בפנינו, ומ"מ מבחינה איסורית המקבל צריך
לדעת האם מותר לו להשתמש בנכס (עד כילויו), שמא הוא גזל בידו. ראה להלן א, 2, האם
חייב לשלם לצאת ידי שמים, כשהנותן אינו תובע ממנו. [3]
ראבילו שם
עמ' 273, בשם פרידמן-כהן, חוזים, א עמ' 494. [4]
ראבילו שם
עמ' 276-274. [5]
ראבילו שם
עמ' 278-277 בשם טדסקי, משפטים יט (תש"ן) 248. [6]
ראבילו שם
עמ' 278. [7]
ראבילו שם
עמ' 272 בשם פ"ד כה(1) עמ' 484. [8]
ראבילו שם
עמ' 154-153 בשם פ"ד מד(1) עמ' 286, ופרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, 344
שאומר שלגבי בני זוג אין חזקה כזאת אלא אם אופי הנכס מצביע על כך, כגון תכשיט
(הובא גם אצל ראבילו ב עמ' 272). וכן כתב פרידמן-כהן, חוזים עמ' 496 הערה 104,
כמובא בראבילו ב עמ' 161. [9]
פ"ד
מד שם. [10]
ראבילו שם
עמ' 153 בשם פ"ד לט(3) עמ' 820. [11]
פ"ד
ל(3) עמ' 300. [12]
חוק לתיקון
דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, ס' 16. [13]
ראבילו שם
עמ' 192. [14]
ע"א
328/72 לנגל נ' לנגל, פ"ד כז(2) עמ' 470, 476-475. [15]
ראבילו שם
עמ' 71. [16]
ראבילו,
בפרשנותו לרישא, עסק בהבחנה בין מתנה לאלתר לבין התחייבות לתת מתנה; נעסוק בזה
בדיוננו בסעיף 5. עוד עסק בפגמים ברצון הנותן, כגון עושק, חוסר תום לב וטעות;
עסקנו בזה בדיוננו בסעיף 1(א). [17] פוסקים שניסחו זאת בתור כלל: ר"ן, נדרים לג
ע"א, ור"ן על הרי"ף, כתובות סג ע"א (בדפי הרי"ף), הובא
בנימוקי יוסף, נדרים יא ע"ב (בדפי הרי"ף), כותב שהמהנה את חברו סתם לא
מתכוון למתנה. הוא לומד מזה לחייב במקרה של מפרנס אדם סתם. הוא מוכיח את הכלל הזה
מהדין שהנוטע בשדה חברו, חייב בעל השדה לשלם לנוטע (ב"מ קא ע"א; אבל
אפשר לדחות ראיה זו, שאולי שם מדובר שהנוטע אמר בפירוש לפני כן שהוא מתכוון לדרוש
החזר, והחידוש בגמרא שם הוא שלא אומרים שבעל השדה פטור מפני שלא ביקש את הנטיעה).
הוא מוכיח עוד מהדין שיתומים שסמכו אצל בעל הבית, חייבים לשלם לו את מה שהוציא (לא
ברור מנין לו שכך הדין; מה עוד שכפי שנראה בפרק ג, פוסקים רבים פוטרים את
היתומים). הוא מביא עוד ראיה מירושלמי, ב"מ, פ"ה, האומר שלווה שאמר
למלווה "דור בחצרי", חייב המלווה לשלם לו שכר דירה. גם הרשב"א
שהוא מביא שם, סובר שזה חיוב כללי, שהרי הוא מוכיח מנוטע למפרנס. אבל שו"ת
כתב סופר, חו"מ, סי' כא, כותב שטעם הר"ן הוא שיותר מצוי לזון את חברו
בהלואה מבמתנה, ובמיוחד אם הוא זן אותו זמן רב מזונות לא קצובים, ולכן תולים שהתכוון
להלוואה; ואין אומרים שכיון שלא התנה עמו בפירוש לשם הלוואה, המקבל פטור, אלא
אומרים שסתמו כפירושו. לפי דבריו, זה דין מיוחד כאן, ואין ללמוד מכאן ככלל שסתם
נתינה אינה מתנה. אבל הוא התעלם מלשון הר"ן "המהנה את חברו סתם". שו"ת
מהרי"ט, ח"ב, אהע"ז, סי' כא, שו"ת הרדב"ז, סי' אלף מא,
בית שמואל, ע, ס"ק כח, ושער משפט, עט, ס"ק ב, כותבים על פי הר"ן
והרשב"א שם, שהזן או מהנה את חברו סתם, אין אומרים שהתכוון למתנה. שו"ת קול
בן לוי, סי' ד, דף מט ע"ב (נדפס גם בשו"ת משאת משה, אהע"ז, סי' ג,
דף קט ע"א), מביא ראיה שמה שניתן בסתם לא נחשב מתנה עד שיפרש, מקידושין יב
ע"ב, שמסופר שם על אדם שקידש אשה במחצלת (ציפתא דאסא), שלא היתה שווה פרוטה,
ואח"כ גילה לאשה שיש בתוכה כסף, ורצה שתתקדש בכסף, והתלמוד דן האם מקודשת
בכסף שנתן מכבר, והרי הוא התכוון לקדשה רק בציפתא ולא בכסף שבתוכו (כך פירש תוס'
רי"ד, קידושין שם, ובית שמואל, כח, ס"ק יד, כמובא בחתם סופר שבסמוך),
והרי הכסף ניתן בנתינה סתמית, ואם נאמר שסתם נתינה הוא במתנה, לא ייתכן שהיא
מקודשת בכסף; ואין לומר ששם לא קנתה את הכסף כי לא ידעה על כך בשעת שקיבלה, שהרי
די בדעת מקנה, אבל המקבל קנה ברגע שהגיע לחצרו וכ"ש לידו גם אם לא ידע (ראה
סעיף 3). שו"ת חתם
סופר, אהע"ז, חלק א, סימן קא (ד"ה ועדיין איכא), דוחה ראיה זו, ששם מראש
חשב שתתקדש לו בציפתא, ונתן את הכסף במתנה לארוסתו כעין סבלונות, ואנן סהדי שאם לא
תהיה ארוסתו, לא יתן לה מתנה, והסבלונות יחזרו, וא"כ כשנאמר לו שאין בציפתא
שוה פרוטה, חוזר הכסף אליו, ויכול לקדש בו. משה ידבר, הל'
זכיה ומתנה, סי' א (נו ע"ב), מביא ראיה הפוכה מהמקרה של ציפתא: רמב"ם
הל' אישות, ה, כה, פסק שם שמקודשת, והרי הוא נתן לה את הכסף סתם, ואם נאמר שסתם
נתינה היא הלוואה, מדוע היא מקודשת, הרי המקדש במילווה - אינה מקודשת? אבל הוא
דוחה את הראיה, שמה שאומרים שסתם נתינה היא לשם הלואה אינו בדווקא, אלא שהנותן
נאמן לומר "נתתי לשם כך וכך ולא לשם מתנה", ולכן במקרה הנ"ל
מקודשת, כי המקדש אומר שנתן לשם קידושין, ונאמן בכך. תומים, קמו,
ס"ק כ, כותב בדעת שו"ת הרשב"א, ח"ג, סי' פ, שבכל מקום שאפשר
לומר שלא התכוון לתת מתנה, אומרים כך, כי אין סיבה שאדם יתן מתנה, ואדם קרוב
לעצמו. יד המלך (לנדא),
על הרמב"ם, הלכות אישות, ג, ח, כותב שסתם נתינה אינה מתנה, שהרי קנין מתנה
הוא ממש כקנין מכר, כדברי רמב"ם, הל' זכיה פ"ג, וקנין מכר לא מועיל
בסתמא בשתיקה אם לא בעסוקים באותו ענין, וכמו שלא יכול להיות מכר בשתיקה כך לא
יכולה להיות מתנה בשתיקה (אפשר לדחות, ששם צריך דיבור כי דרושה הסכמת הקונה לשלם). משה ידבר, הל'
זכיה ומתנה, סי' א (נד ע"ג), מוכיח מחידושי הרשב"א, ב"מ י ע"א
(הובא גם בשו"ת חיים שאל, ח"א, סי' עד, אות לג), שהנותן לחברו חפץ שלו
סתם, מעצמו, מתכוון לפקדון. מזל שעה, על
הרמב"ם, הלכות זכייה, ד, א (עט ע"ד), בסיום דיונו בשאלה האם סתם נתינה
הוא למתנה, מסכם ש"אין לנו אלא דברי הרשב"א בב"מ י ע"א",
שסתם נתינה אינה מתנה. ערך ש"י, חו"מ,
עה, ט, כותב שאם יש ספק אם זה מתנה או הלואה, תולים בהלואה, כדמוכח מדין הכיר בה
שאינה שלו, אבל אם יש ספק האם בהלואה באה לידו, שלהוצאה ניתנה, מועילה תפיסת המקבל
גם אם הוא טוען שמא. אור עזרא קובץ ב
סי' ד מוכיח מביכורי יעקב סי' תרמט ס"ק טו שכשלא אמר במפורש שנותן לשם מתנה,
מן הסתם התכוון רק להשאיל. שו"ת בית שלמה (סקאלא) חו"מ סי' נז, כותב שרק
במקרים נדירים מניחים שהתכוון לתת מתנה, כי חזקה אין אדם נותן משלו בחנם. חיים שאל
ח"א, סי' עד, אות לב, כותב שאדם ששמו בתוך חיקו בלילה (כשהיה ער) דבר שאין בו
סימן, ולא הכיר מי המשים, ולמחר בא איש ואמר לו "תן לי את הדבר ששמתי בחיקך
בלילה" - ספק האם צריך להחזיר לו, כי אולי הוא משרר. משמע שאם הכיר אותו,
חייב להחזיר, ולא יכול לטעון "התכוונת לתת לי מתנה". ב"י, רמו,
מחודש ג, מביא תשובת הרשב"א, שכשיש ספק בלשון המתנה, האם התכוון למתנה גמורה
או לא, על מקבל המתנה להביא ראיה. וכן פסק שו"ע, חו"מ, רמו, ה. וכן
ב"י אהע"ז צג (כמובא בשו"ת משפט כתוב, חו"מ, סי' מז, אות א
[=שואל ונשאל ח"ד חו"מ סי' א-ב]), הביא תשובת הרשב"א, שכשיש ספק
מוציאים ממקבל המתנה אף אם הוא מוחזק, והובא בערך השלחן, חו"מ, רנ, ס"ק
יח. כנה"ג, חו"מ, רמו, הגהב"י אות מד (כמובא בשו"ת משפט כתוב,
חו"מ, סי' מז, אות א [=שואל ונשאל ח"ד חו"מ סי' א-ב]), הביא פוסקים
שסוברים כך, אבל הביא שריטב"א והגהמ"י כתבו שהכותב נכסיו לאשתו במתנה,
כשיש ספק האם התכוון למתנה, המקבל נחשב מוחזק כיון שיש בידו שטר. גם שו"ת
ראנ"ח ח"א סי' עז (כמובא בשו"ת משפט כתוב, חו"מ, סי' מז, אות
א [=שואל ונשאל ח"ד חו"מ סי' א-ב), כתב שאם יש ספק בלשון המתנה או ספק
האם התכוון למתנה, היורשים נחשבים מוחזקים. משכנות הרועים מע' מ אות רפט ואות שז
(רלג ע"ב) (כמובא בשו"ת משפט כתוב, חו"מ, סי' מז, אות א [=שואל
ונשאל ח"ד חו"מ סי' א-ב]), דן בדברי הריטב"א, וכתב שהריטב"א
דיבר רק בכותב נכסיו לאשתו שעשאה רק אפוטרופא, כי זה הלכתא בלא טעמא. שו"ת
בית דוד חו"מ סי' קלב (כמובא בשו"ת משפט כתוב, חו"מ, סי' מז, אות א
[=שואל ונשאל ח"ד חו"מ סי' אב]), מביא ששו"ת תורת אמת סי' קמו כתב
שהפוסקים כתבו שכשיש ספק בלשון המתנה האם התכוון למתנה גמורה, היורש נחשב מוחזק. מהר"ם
כ"ץ, בסוף ס' גבורת אנשים, הוכיח שסתם נתינה אינה למתנה, מב"מ י. על
ראיה זו עיין שו"ת שב יעקב, אהע"ז, סי' כ, בשאלה ובתשובה. שו"ת צפנת
פענח (דוינסק), סי' קכו, מביא ראיה שסתם נתינה אינה מתנה משבת קכ ע"א, ששם
נאמר שאם נפלה דליקה בשבת, בעל הבית רשאי לומר לאחרים "בואו והצילו
לכם", והם רשאים לקחת לעצמם מה שהצילו, כי זכו מההפקר, כי היה עתיד להישרף,
משמע שלולא הטעם שזה הפקר, היו צריכים להחזירה לו, ואין אומרים שהתכוון לתת להם
במתנה. כסא אליהו,
חו"מ, רמא, א, מוכיח שהנותן דבר סתם, והמקבל אומר "לשם מתנה
קיבלתי" והנותן אומר "נתתי לפקדון או לדבר אחר", אינה מתנה -
מר"ן על הרי"ף, שבת סג ע"א (בדפי הרי"ף), שכתב שהשואל חפץ
בשבת, צריך לומר "תן לי", ולא "הלווה לי" (אם הוא מדבר בשפה
שבה אין הבחנה בין "הלואה" ל"השאלה"). נראה שהוכחתו היא, שמזה
שאמירת "תן לי" יכולה לשמש גם להשאלה, מוכח שסתם נתינה יכולה להיות
השאלה. משפט שלום, סי'
קפד, ב, כתב שאשה החותמת על שטר "צעסיא" של הערכאות, שבו היא אומרת
שאינה לוקחת את חלקה בירושה, זה בגדר שטר מכירה ולא מתנה (עיי"ש לנ"מ
מכך). ר' פנחס רוזנבוים, בית אהרן וישראל גל' סו עמ' עה, מסביר זאת ע"פ הדין
שסתם האומר "אכול עמי" (וכן כל נתינה בסתם) מתכוון למכר ולא למתנה, ולכן
גם כאן, כיון שהיא מסתלקת מהירושה עבור אחיה, אומרים שעשתה כן תמורת כסף. שו"ת חתם
סופר, אהע"ז, ח"א, סי' קז, בסופו, כותב "אין אדם נותן מתנה לאדם
זר", כשיקול להכריע האם הנותן התכוון למתנה או לדבר אחר (נידונו: שבשעת
הנתינה אמר שהוא נותן מתנה, ואח"כ תוך כדי דיבור אמר דבר אחר, ויש ספק האם
התכוון בכך לחזור בו מהמתנה - ראה בשמו בסעיף 1(א) בענין תוך כדי דיבור, וראה להלן
בשם בשמים ראש, שתוך כדי דיבור יכול הנותן לפרש את דבריו ולומר שלא התכוון למתנה);
כלומר שמטעם זה, בסתם מניחים שהנותן לא התכוון למתנה. נימוק:
שו"ת כתב סופר, חו"מ, סי' כא, כותב נימוק לכך שמניחים בסתם שלא התכוון
למתנה (הוא עוסק במפרנס אדם, ואפשר להשתמש בטעמו לגבי כל נתינה): מסתמא לא התכוון
למתנה, כי "שונא מתנות יחיה", ומי יודע אם ירצה לקבל מתנה (כלומר, הנותן
לא מתכוון למתנה כי חושב שהמקבל לא יסכים לקבל מתנה). דעות חולקות:
הריטב"א, המובא בנימוקי יוסף, נדרים יא ע"ב (בדפי הרי"ף) (ואינו
בריטב"א נדרים לפנינו) כותב שמי שמפרנס את חברו, מתכוון מן הסתם למתנה, שכן
אילו התכוון על דעת לקבל פרעון, היה צריך להתנות. ונראה מדבריו שהוא מתכוון (כמו
הר"ן) לאמירה כללית, שסתם נתינה היא מתנה, ולא רק במפרנס חברו, שהרי הוא דוחה
את הראיות של הרשב"א ממקרים אחרים, כלומר הוא מבין שאותו העיקרון צריך לחול
בכל המקרים. הוא דוחה את הראיה מיורד לשדה חברו, ששם אין הוכחה מן העובדה שלא התנה
עם בעל השדה שבדעתו לתבוע תמורה, כי אולי שתק משום שחשב, "אם בעל השדה יתרצה
במה שעשיתי, אתבע ממנו את שכר טירחתי" (כלומר, הוא ציפה שבעל השדה לא יסרב
לשלם לו). והוא דוחה את הראיה מיתומים, ששם זו תקנת חכמים ליתומים (אולי כוונתו
היא שחכמים תיקנו שחייבים, כי אם יופטרו, שום אדם לא יסכים לפרנסם; ודבריו
אח"כ הם טעם נפרד), כי מי שמפרנס אותם אין לו עם מי להתנות (לומר "אני
נותן להם על דעת שישלמו לי"), ולב ב"ד מתנה בשבילם (=בשבילו). והוא דוחה
את הראיה מהירושלמי, ששם בעל החצר חייב לדייר (שהוא מלווה שלו), ולכן ודאי נתן לו
רשות לדור שם על דעת להשתלם ממנו (שינכה מחובו), כי אין דרכו של אדם שיש לו כסף
להימנע מלפרוע את חובו, ובמקום זה לתת מתנה למלווה, אפילו במקום היתר, וכ"ש
שם שזה קרוב לאבק רבית אם יתן לו לגור בחינם. גם מחנה אפרים, הל' נזקי ממון, סי'
ג, דוחה את ראיית הרשב"א מהירושלמי, שהטעם הוא משום רבית. כמו כן, חי'
הריטב"א, כתובות קז ע"ב, מביא (אחרי שהביא את דעת הרשב"א שהמפרנס
אשת איש סתם מתכוון בתורת הלואה), ש"מורי הלוי" (הרא"ה) אומר שסתם
מפרנס אינו מתכוון לתת בתורת הלואה. ערך שי,
חו"מ, עט, ד, כותב שהריטב"א יסביר שב"הכיר בה שאינה שלו" הכסף
הוא פקדון, כי כיון ששילם בעד השדה, היה בטוח שאינו צריך להתנות עוד שאינו מתכוון
למתנה, כי לא נתן סתם אלא בעד השדה, ובכך כאילו אמר במפורש שאינה מתנה, וכשתצא
השדה מידו, יחזיר לו (זו סברה לחלק בין נתינה סתמית לנתינה במסגרת עיסקה אחרת).
והוא כותב שגם לריטב"א, מי שזוכר שקיבל מחברו כסף, ואינו זוכר אם זה במתנה או
בהלואה, אין לתלות במתנה, כי אין הוכחה מזה שלא אמר הנותן שזה להלואה, שהרי אולי
אמר, והמקבל שכח. במסקנתו הוא כותב שכיון שהריטב"א פוטר גם במפרנס,
המע"ה, ותלוי בראות עיני הדיין. אבל ר' יהוסף בן
ציון רוטנברג, דברי משפט ה (תשנ"ח), עמ' קכח, מעלה אפשרות שהריטב"א דיבר
רק במי שנתן לאחר הנאה מסויימת שא"א להחזיר, והשאלה היא האם נתן לו במתנה או
על דעת שישלם לו (במכר), ואז יש להניח שהתכוון למתנה, כי אילו רצה שישלם לו, היה
צריך לומר זאת, אבל אם נתן חפץ, כשהספק הוא האם התכוון למתנה או לשאילה, אולי לא
יאמר הריטב"א שבודאי התכוון למתנה, כי מנין להניח כך; אבל בכל זאת הוא כותב
שמן הדין א"א להוציא מהמוחזק, גם במקרה מהסוג השני, כי יוכל לטעון
שהריטב"א אומר שגם בכגון זה, התכוון למתנה; אך ראוי לפשר. כמו כן,
תשב"ץ, ח"ג, סי' קסז, כותב שהמפרנס אדם סתם מתכוון לגמ"ח, ועולה
מדבריו שזה גם בנתינה חד פעמית, שהרי הוא מביא ראיה מהרמב"ם, הל' זכיה, ז,
יד, העוסק בשולח תשורה (ראה פרק ג). יש שהסיקו גם
מדברי תשב"ץ, ח"א, סי' קעד (הובא בב"י, חו"מ, שסג,
וברמ"א, חו"מ, שסג, י), שהוא סובר שסתם נתינה היא מתנה, שהרי הוא פסק
שהאומר לחברו "דור בחצרי", ודר בה, הדייר אינו חייב לשלם לו, כי התכוון
לתת לו לדור שם בחינם (לא עסקתי בזה בטקסט מפני שאין זה מתנה במובן של חוק המתנה,
אלא מתן שירות). לדוגמה, קצות החושן, שסג, ס"ק ט, כותב שדברי התשב"ץ
נוגדים את דברי הרשב"א והר"ן בכתובות. כמו כן, ר' יהוסף בן ציון
רוטנברג, דברי משפט ה (תשנ"ח), עמ' קכח כתב שמהתשב"ץ מבואר שהתכוון לדעת
הרא"ה והריטב"א, שסתם נתינה היא מתנה. יש חיזוק להבנה זו, מדברי
תשב"ץ ח"ג הנ"ל. ב"ח, חו"מ, שסג, בסופו (הובא בשו"ת
חתם סופר, חו"מ, סי' קיט), ושו"ת הב"ח (הישנות), סי' לט, כותב
שתרומת הדשן המחייב ב"אכול עמי" חולק על התשב"ץ (אבל לא כתב בפירוש
שהתשב"ץ יפטור כאן). אבל בני חיי,
חו"מ, שסג, הגהב"י, אות א, ביאור הגר"א, חו"מ, שסג, ס"ק
לא, בית מאיר, יו"ד, סי' קסו, א, ושו"ת וישב משה (זורגר), ח"ב,
סי' כ, אות א, כותבים שהתשב"ץ פוטר דוקא בחצר שאינו עומד להשכרה, ואז פטור
מלשלם שכר גם אם לא אמר לו "דור בחצרי", ומה שהרמ"א הוצרך לכתוב
דין זה, אף שבלא קיימא לאגרא פטור גם אם דר שלא ברשות, הוא כדי שלא נחשוב שזה שאמר
לו "דור בחצרי" ולא אמר "דור בחצרי חינם" משמע שהתכוון שישלם
(כך הסביר בני חיי, חו"מ, שסג, הגהב"י, אות א). לפי דבריהם, התשב"ץ
יכול לחייב ב"אכול עמי". כמו כן, ר'
יהוסף בן ציון רוטנברג, "שלח חפץ לאחיו האם הוא בהשאלה או במתנה", דברי
משפט ה (תשנ"ח) עמ' קכד, מציין שנקודות הכסף, יו"ד, סי' קסו, כתב
שהתשב"ץ פוטר דוקא אם לא קיימא לאגרא, ואינו חולק על תה"ד. שו"ת
הרד"ם, חו"מ סי' ד, מסביר שהרמ"א מחלק בין אכילה לדירה, שבאכילה
מחסר ממון מכיסו של המאכיל, לכן אין אומרים שנתן את שלו בחינם, אבל בדירת בית אין
בעל הבית חסר מכיסו אלא שיש מניעת רווח שהיה יכול להשכירו, בזה יותר יש להניח
שהתכוון למתנת חינם. אבל הוא כותב שתשב"ץ פוטר גם ב"אכול עמי", אך
הוא כותב שאי אפשר לומר קי"ל כתשב"ץ. והוא כותב שהתשב"ץ מודה שאם
חייב אמר לנושה "אכול עמי", חייב , כי הוא מתכוון שיהיה בגביית החוב,
שהרי הירושלמי ב"מ פ"ה אומר שלווה האומר למלוה "דור בחצרי"
חייב. הוא כותב עוד שהתשב"ץ מודה שאם נתן שלא בנוכחות המקבל, אינה מתנה, ובכך
התשב"ץ יתרץ את ההוכחה מיורד לשדה חברו, ששם זכאי להחזר כי ירד שלא בפני בעל
השדה ולא היה עם מי להתנות שישלם לו, משא"כ ב"אכול עמי" שהיה יכול
להתנות עם האוכל ומזה שלא התנה גילה שזה בחינם. שו"ת מקום
שמואל, סי' לא, מיישב את סתירת הרמ"א, שדוקא ב"אכול עמי" חייב כי
הנזק בא מיד כשאוכל, ולכן חייב, ואילו ב"דור בחצרי" הנזק בא רק לאחר
זמן, שלא יקבל דמי שכירות מאחרים. והוא כותב שגם אם נניח שיש סתירה ברמ"א,
העיקר כדבריו בסי' שסג, שהרי דבריו בסי' רמו מבוססים על תרומת הדשן, והרי ראיית
תה"ד מ"שבור כדי" תמוהה שהרי שם חייב רק אם בא לידו בתורת שמירה
(בפרק ב הבאנו תירוצים לקושיה זו). לפי הסברו השני, הוא יפסוק שב"אכול
עמי", פטור; אבל ייתכן שלא התכוון לפסוק כך, שהרי עיקר עיסוקו הוא ב"דור
בחצרי", והוא רוצה לחזק את פסיקתו ששם פטור, ולכן כתב לרווחא דמילתא שהדין כך
גם אם יש סתירה ברמ"א. שו"ת וישב
משה (זורגר) ח"ב סי' יט, אות ה, מסביר שרמ"א הפוטר עוסק במי שאינו רגיל
להשכיר את דירתו, ולכן יש להניח שכוונתו היתה לתת לו בחינם, לכן פטור. כמו כן,
שו"ת כתב סופר, חו"מ, סי' כא, כותב שתשב"ץ והרמ"א מחייבים
ב"אכול עמי" ובזן סתם, ופטרו דוקא ב"דור בחצרי", גם באדם
שרגיל לשכור (כמפורש בתשב"ץ), כפי שנימק התשב"ץ (וכן נימק שו"ת
הב"ח, הישנות, סי' לט), כי בעל החצר גרם בעצמו לכך שאחרים לא ישכרו; שהרי בדר
בחצר חברו שלא ברשות, אין לבעל החצר הפסד ממשי, שהרי לא הוציא משלו כלום, אלא
שהדייר גרם שלא ישכרו אחרים את החצר, וכאן שבעל החצר עצמו אמר "דור
בחצרי", זה מראה שלא באו (ולא היו באים) אחרים לשכור ולכן אמר לו לדור שם.
עוד נימק, שלגבי "דור בחצרי", כיון שבעל החצר צריך לחפש שוכרים, ואין
ודאות שימצא, קל לו לתת במתנה את רשות הדירה, כי זה לא הפסד ממשי בשבילו אלא מניעת
רווח, ולכן בסתם מניחים שהתכוון למתנה, משא"כ המוציא הוצאות משלו ומאכיל את
חברו, שיותר קשה לומר שהתכוון למתנה. הוא מביא ראיה שהתשב"ץ מודה שבמקרים
אחרים סתם נתינה אינה מתנה, שהרי אדם וחוה כתב בשם ר"ש ברשב"ץ שהזן
בסתם, חייב לשלם (נביא אותו בפרק ב), ובודאי לא יחלוק על אביו שפטר ב"דור בחצרי",
ומכאן ששניהם מבחינים בין שני המקרים. שו"ת חתם סופר, חו"מ, סי' קיט,
מישב בדרך אחרת את שניפסקי הרמ"א, אבל דוחה את יישובו - עיי"ש. עוד
תירוצים לסתירת הרמ"א - עיין שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ב, ח"ד,
סי' קפו; אולם המשפט, רמו, יז. ט"ז,
חו"מ, רמו, יז (ובקיצור ביו"ד, קסו, ס"ק ג), חולק על התשב"ץ
ואומר שמפרשים שלא התכוון לתת לו מתנה, שידור בחינם, אלא התכוון שיתן שכר דירה,
ולכן עליו לשלם. הוא מביא ראיה מב"י יו"ד קסו המחייב באומר "דור
בחצרי". אך ש"ך, יו"ד, קסו, ס"ק ה, ובית מאיר, יו"ד,
קסו, א, כותבים שמה שכתבו תלמידי הרשב"א (המובאים בב"י), שאם אמר לו
בשעת ההלוואה "דור בחצרי" חייב לשלם לו שכר, כוונתם היא שגם אם
"דור בחצרי" משמעו בחינם, מ"מ צריך לשלם לו שכר כדי שלא יהיה איסור
ריבית. לפי הסברו, אין ראיה מכאן שסתם אדם חייב לשלם שכר דירה. גם שו"ת
חתם סופר, חו"מ, סימן קיט (ד"ה הרב"י), כותב שביו"ד כיון שבעל
החצר חייב לדייר, לא אומרים שבחינם השכינו בחצרו כדי לתת לו אבק ריבית, אלא על דעת
לנכות לו את דמי השכירות מחובו, אבל בסתם אדם, נותן לו בחינם. גם שו"ת
כתב סופר, חו"מ, סי' כא, כותב שתשב"ץ מודה שאם לווה אמר למלוה "דור
בחצרי", או יש ביד בעל החצר ממון משל הדייר, מנכה לו מחובו את שכר הדירה,
כמפורש בירושלמי, ב"מ, ה, א, המובא בב"י, שכיון שבעל החצר חייב כסף
לדייר, מסתמא לא התכוון לתת לו במתנה את זכות הדירה, ועוד, בודאי לא רצה לעבור
באיסור רבית (הוא מחזק סברה זו ע"פ דברי רמ"א וסמ"ע, חו"מ
קכח, שפורע חוב חברו, אם יש בידי הפורע ממון של הלווה, יכול הפורע להחזיק בממון זה
כהחזר על מה שפרע עבורו; אבל נראה שאין ראיה משם, כי שם השאלה אינה האם התכוון
הפורע למתנה או להלואה [ואולי מדובר שאמר בפירוש שהוא נותן ע"מ להיפרע] אלא
האם הביא תועלת לחייב, משא"כ כאן שברור שהביא לו תועלת והשאלה היא האם התכוון
למתנה או להלואה). בסיכום ההלכות בסוף התשובה, אותיות א-ב, מסקנתו היא שב"דור
עמי" הדין הוא בספק כי יש מחלוקת, אבל אם בעל החצר היה חייב לדייר, או היה
בידו ממון של הדייר, יכול לעכב מחובו או מהממון כנגד דמי השכירות. קצות החושן,
רמו, ס"ק ב, כתב שאם הדייר אינו רגיל לשכור דירות, כך שלא נהנה בזה שדר בחצרו
של האחר, פטור גם אם זו חצר העשויה להשכיר כך שבעל החצר הפסיד (נראה שטעמו הוא, כי
הוא בגדר מזיק ברשות, שקצות החושן בס"ק א כתב שפטור); אבל אם הוא רגיל לשכור
דירות, כך שהוא נהנה, חייב לשלם על הנאתו, והסכים עמו נתיבות המשפט, רמו, ס"ק
ה. גם בית שמואל, ע, ס"ק כח, פוסק שחייב לשלם שכר דירה. כמו כן, ס'
התרומות שער סה ח"ב, אות ה, כותב שתגמולי חסדים שאדם שולח לחברו, הם
גמ"ח וזו מתנה ואינו יכול לחזור ולתובעו; ואע"פ שלא אמר במפורש לשון
מתנה, אלא סתם שלח לו, אין אומרים ששלח לו על דעת שיפרע לו. יש שדייקו כדעה
זו גם מחידושי הרשב"א, קידושין ו ע"א (שנביא בפרק ג), האומר שהנותן לאשה
כסף סתם, אינו יכול לומר שהתכוון לקדש אותה בזה, כי היא יכולה לומר "אתה נתת
סתם, ואני התכוונתי למתנה", ולכן קנתה את הכסף לגמרי, ואם הוא רוצה לקדש אותה
בכסף הזה, הוא צריך ליטלו ממנה ולחזור ולתת לה. יש שהבינו שטעמו הוא שסתם נתינה
היא מתנה (אבל כפי שנביא בפרק ג, פרשנים אחרים הסבירו את דבריו בדרכים אחרות,
ולפיהם אין להסיק מדבריו שסתם נתינה היא מתנה, וזאת כדי שלא יסתור את דבריו
בכתובות שהבאנו). שו"ת
מהרי"ט, ח"ב, אהע"ז סי' מג, הסביר את דברי הרשב"א, שכיון שנתן
סתם, מסתמא התכוון למתנה, ואם תטען האשה שהתכוון למתנה, תהיה נאמנת. מהרי"ט
הביא ראיה משבועות לד ע"ב ומר"י מיגאש שנביא בפרק ו, שבנותן סתם, נאמן
המקבל לומר שנתן לשם מתנה. אבל משנה למלך, הלכות אישות, ג, ח (הובא בשער משפט, עט,
ס"ק ב), שו"ת קול בן לוי, סי' ד, דף מט ע"א (נדפס גם בשו"ת
משאת משה, אהע"ז, סי' ג, דף קח ע"ד), ומשה ידבר, הל' זכיה, סי' א (נה
ע"א), דוחים את הראיה, ששם טוען המקבל בפירוש בטענת "ברי" שאמר לו
הנותן שהוא נותן לשם מתנה, אבל כאן אנו עוסקים במצב שהמקבל מודה שהנותן נתן
בשתיקה, והשאלה היא האם בסתם הנותן נתן לשם מתנה. בדומה דוחה קצות החושן, שסג,
ס"ק ט, את מה שר"ן על הרי"ף, קידושין ג ע"א (בדפי
הרי"ף), מביא ראיה זו משבועות - ששם מדובר שהמקבל טוען "בפירוש נתן לי
במתנה" והנותן מכחיש, אבל אם המקבל מודה שלא אמר לו כלום, אולי מניחים שזה
בהלוואה. מהרי"ט
הביא עוד ראיה לכך, משו"ת הרשב"א ח"א סי' תקנח, וסי' אלף קפ (הובא
בס' אדם וחוה, נתיב כב, ח"א, דף קפג ע"ג, והועתק בשו"ת
הריטב"א, סי' סט), הכותב שמי שנתן בחיק אשה כסף או כלי או תכשיט סתם ולא אמר
לשם מה, ולא דיבר עמה על עסקי קידושיה, אין זה קידושין אלא מתנה. אבל אפשר לדחות
את הראיה, על פי דברי ערך שי, שנביא בפרק ג, שדוקא בנותן לאשה שהוא רוצה לקדש, יש
להניח שהוא מתכוון למתנה כדי לחבב את עצמו בעיניה, ולא במקרה אחר. וראה פרק ג, איך
קול בן לוי דוחה ראיה זו. משה ידבר, הל' זכיה ומתנה, סי' א (נה ע"ב), דוחה את
הראיה מהרשב"א שם, שאין כוונתו לומר שאינה חייבת להחזיר, אלא רק רצה לומר
שאינם קידושין כי היא קיבלה אותם לשם מתנה ולא לשם קידושין (כלומר, אולי זה נחשב
פקדון וחייבת להחזיר); או, ששם זה משום שהאיש אינו נאמן לומר שנתן לשם קידושין,
שהרי הכל יודעים שבקידושין צריך גם אמירה, ולכן יש להניח שנתן לשם מתנה ועכשו הוא
רוצה לחזור בו מהמתנה; אבל אם היה טוען שנתן לשם הלוואה, היה נאמן. מהרי"ט
מביא עוד ראיה מהדין (שנביא בפרק ד) שהמקדש אחותו, המעות מתנה; וגם לרב האומר שהתכוון
לפקדון (ב"מ טו ע"ב), זה משום שאמר לשם קידושין, וכל שהקידושין מתבטלים,
מסתמא הכסף הוא פקדון, שהרי נתן רק על דעת שיהיו קידושין, ואף מי שמגרש את אשתו
היה ראוי שיחזרו לו דמי הקידושין, אילולא החשש שיאמרו שפקעו הקדושין מעיקרם
(ב"ב קמה ע"א); וגם באחותו, שאדם יודע שאין קדושין תופסים בה, נתן לשם
פקדון, ולא אמר זאת בפירוש כי חשש שלא תסכים לקבל, וסמך על כך שלשון קדושין אינה
מתנה אלא דומה למכר; אבל הנותן כסף לאשה בשתיקה, סתמו מתנה. מהרי"ט
כותב שגם אם תוך כדי דבור אמר לה שהוא רוצה לקדשה במה שנתן לה, אינה מקודשת, אם
שתקה, כיון שהיא יכולה לומר "במתנה נתנם לי", ולכן גם אם רצתה אח"כ
שהכסף ישמש לשם קדושין, אין זה מועיל, כי הוא כאילו מקדש אותה בממון שלה. גם
המקנה, קונטרס אחרון, סי' כז, ג (ד"ה בהגה), כותב שאם תוכ"ד אמר לה
"הרי את מקודשת לי", לא אומרים תכ"ד כדיבור, כי אם נתן לשם מתנה,
אינו יכול לחזור בו, כי א"א לחזור בו ממעשה תכ"ד. אבל אבני מילואים, כז,
ס"ק ט, חולק עליו, שהרי גם אילו אמר לה בפירוש שזה מתנה, היה יכול לחזור בו
תכ"ד מהמתנה, וכל שכן כאן שלא אמר במפורש שזו מתנה, ולכן אם אמר לה תכ"ד
"הרי את מקודשת לי", מקודשת. זו מחלוקת כללית בין האחרונים, האם אדם
יכול לחזור בו מהקנאה תכ"ד אם עשה מעשה כמו משיכה. משנה למלך,
הלכות אישות, ג, ח, מעיר שמהרי"ט שם סי' כא (כצ"ל, ולא כג) סותר לדבריו
כאן, שהרי בסי' כא פסק כר"ן בכתובות, שסתם נתינה אינה למתנה. גם שו"ת
דברי ריבות סימן רז, מסביר שטעם הרשב"א הוא, שנתינה סתם נחשבת מתנה, ולא עשה
שום מעשה שמוכיח שאינו נותנו במתנה; וגם אם היא אמרה בשעת הנתינה שהיא נוטלת את
החפץ לשם קדושין, והוא שתק, מ"מ אין זה מראה שהסכים לדבריה, כי אולי שתק כי
לא איכפת לו אם תתקדש לו, כי עדיין יוכל לשאת אחרת, ולכן הממון שלה במתנה. אבל הוא
מעלה אפשרות שאם נתן סתם, ואמר לאחר מכן שנתן בתורת קידושין, סופו הוכיח על
תחלתו, שנתן בתורת קידושין, ולכן יש להחמיר להצריכה גט, שמא זו היתה כוונתו מראש,
שנתן לשם קידושין; ואין אומרים שמה שנתן לה סתם בתחילה היה מתנה גמורה, כי דוקא
במקדש אחותו המעות מתנה, משום שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו, אבל באשה סתם,
שקידושין תופסין בה, יש לחשוש שנתן לשם קידושין, להצריכה גט, ובפרט אם גילה לבסוף
שנתנו לשם קידושין, שהרי בענין מתנה הולכים אחר אומדן דעת הנותן, וכאן יש לאמוד את
דעת הנותן, מכח מה שאמר לאחר מתן מעות, שלא התכוון בנתינתו הסתמית לשם מתנה, אלא
התכוון לקדשה. מזל שעה, על
הרמב"ם, הלכות זכייה, ד, א (עח ע"ד), מביא ששו"ת מהרש"ך
ח"א סי' ט, הסביר שהרשב"א סובר שסתם נותן מתכוון למתנה, ולכן האשה זכתה
בדבר ואינו יכול לקדשה בו אח"כ. כך הסביר גם ר'
אליעזר בר' משה הכהן, בשו"ת כהונת עולם סי' עו, והסביר בזה גם את שו"ת
הרשב"א, ח"ד, סי' רפו, המובא בב"י, אהע"ז, סו"ס מח,
הכותב שאם נתן לאשה סתם ואח"כ אמר "התקדשי בו" אינה כלום - כי זה
מתנה. קרית מלך רב,
הלכות אישות, ג, ח (לח ע"א), מסכים להסברו של מהרי"ט לרשב"א, מפני
שכך עולה מחי' הרשב"א בקידושין. גם ביאור
הגר"א, אהע"ז, כז, ס"ק כא, כותב שטעם הרמ"א (שפסק
כרשב"א) הוא כי האשה יכולה לומר "בסתם נתת, והתכוונתי למתנה",
ובדרך כלל נתינה סתם היא מתנה. שו"ת בגדי
כהונה (כהן) אהע"ז סי' יז (עד ע"ב), וסי' יט (עט ע"ד), כותב שטעם
הרשב"א הוא, שסתם הנותן לאשה, אומרים שנתן למתנה. גם המקנה,
קונטרס אחרון, סי' כז, ג (ד"ה בהגה) (הובא ע"י ריב"צ רוטנברג, דברי
משפט ח"ה עמ' קכז), כותב שהטעם הוא שמניחים שנתן במתנה, כמו שבמקדש אחותו,
המעות מתנה שו"ת
מהרח"ש, אהע"ז, סי' לו (קסז ע"א), כותב שטעם הרשב"א הוא כי
הוא נתן לה בתורת מתנה, וזכתה בכסף, והכסף שלה, ולכן כשאומר לה אח"כ שתטלנה
לקידושין, הוא כאילו אינו נותן לה כלום. אבל הוא מביא ששו"ת מהרשד"ם
אהע"ז סי' לד, כתב שגם לרשב"א היא ספק מקודשת, כי יש ספק האם מראש נתן לשם
מתנה או לפקדון. חמדת שלמה אהע"ז
סי' מז אות כ, כתב שגם לפי הסבר מהרי"ט, זה רק חשש שמא נתינה סתם היא לשם
מתנה, ומספק א"א להוציא מידה. באות א הוא מוצא נ"מ אחרת מדעת
הרשב"א לפי הסבר מהרי"ט: אם אשה נטלה טבעת שלה ונתנה אותו למקדש לפני
שקידש אותה בה, יש לחוש לדעת הרשב"א, שהוא קנה את הטבעת במתנה, וכשקידש אותה
בה, בשלו קידש, והיא מקודשת. אבל באות ג הוא מעלה אפשרות שמהרי"ט רק צירף את
שיטת הרשב"א לפוסקים המעטים שחוששים לשתיקה לאחר מתן מעות, ואילו בנידונו יש
לצרף את האומרים שבסתם אינה מתנה, עם הדעה שבשתיקה לאחר מתן מעות אינה מקודשת. ובאות
לא, הוסיף שכיון שיש רק ספק שמא הנותן התכוון לתת במתנה, אפשר שהרשב"א חשש
לזה רק בדבר שהוא בודאי של הנותן, משא"כ בנידונו שהאשה היתה סמוכה על שלחן
אביה והדבר (שנתנה למקדש לפני שקידש אותה בו) היה בחזקת אביה, וספק מתנה אינה
מוציאה מידי ודאי חזקת אביה. כמו כן,
ר"ן על הרי"ף, קידושין ג ע"א, בדפי הרי"ף, ד"ה תן (הובא
בשו"ת דברי ריבות, סי' רז, באבני מילואים, כז, ס"ק ט, בקצות החושן, שסג,
ס"ק ט, בקרית מלך רב, הלכות אישות, ג, ח, בשו"ת ר"ע איגר,
ח"א, סי' קמז, ובהגהות ר"ע איגר על משנה למלך, הלכות אישות, ג, ח), כותב
שאם נתן לאשה חפץ בסתם, החפץ שלה במתנה, וראיה מן הסוגיה בשבועות (שנביא בפרק ו),
ולא מועיל שאח"כ יאמר "הרי את מקודשת לי". שו"ת ברכת
יוסף (לנדא), אהע"ז, סי' לו, כותב ע"פ הרשב"א והר"ן בקידושין,
שהנותן דבר לחברו סתם, זו מתנה (ואינו מביא את דבריהם בכתובות). אבל שער משפט,
עט, ס"ק ב, מסביר שהר"ן סובר שנתינה סתמית אינה מתנה, ומ"מ כאן
אינה מקודשת כי הוא כמקדש בלי עדים, כי היתה נאמנת לומר שנתן לה במתנה, כי חזקה
שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו, ולכן גם אם אח"כ תאמר האשה שלא נתן לה לשם מתנה,
אינה מקודשת, כי הוא כמקדש בלי עדים כי בשעת הקידושין הכסף היה בחזקת ממון של
האשה. שו"ת כתב
סופר, חו"מ, סי' כא, כותב שאין ללמוד מכאן שכל נתינה סתם היא מתנה, שהרי
הר"ן בכתובות כתב להיפך, אלא כאן מדובר שנתן לה בסתם דבר שדרך לתת במתנה (לפי
מנהג הזמן והמקום!), ולכן יש להניח שהתכוון למתנה, כיון שלא תבע ממנה להחזיר מיד. שו"ת
הרד"ם, חו"מ סי' ד, מסביר שהר"ן בקידושין אומר שסתמו מתנה, כי שם
מדובר שנותן כסף או חפץ, ואילו התכוון לפקדון או לשם קידושין היה צריך לפרש, כי
אין דרכם של אנשים כל כך לתת פקדון או הלואה או קידושין, משא"כ בזן את חברו,
שבסתם זה בשכר, כיון שמנהג העולם לזון בשכר. ר' יהוסף בן
ציון רוטנברג, דברי משפט ה (תשנ"ח), עמ' קכח, מיישב שכוונת הר"ן היא
שהאשה יכולה לטעון שברור לה שהאיש התכוון לתת לה מתנה (כלומר שיכולה לטעון שהוא
אמר לה בפירוש שהוא נותן לשם מתנה), והיא נאמנת (כאמור בפרק ו), ולכן גם אם אומרת
שזה קידושין, זה כמקדש בלי עדים; ואין ללמוד מדבריו שבסתם נתינה התכוון למתנה.
לדחייה אפשרית אחרת לראיה מהר"ן, ראה בפרק ג, ליד דברי ערך ש"י. כמו כן,
חלק מההסברים (שם) לדעת הרשב"א בקידושין, שלפיהם לא התכוון הרשב"א לומר
שסתם נתינה היא מתנה, טובים גם לר"ן, להסביר שלא התכוון לומר שסתם נתינה היא
מתנה. שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ב, ח"ד, סי' קפו, כותב יישוב לסתירת
הר"ן, ואין יישובו מובן. דעת הרא"ש:
רא"ש ב"ב פ"ג, סי' מו, כותב שהמוסר לאדם סתם בפני עדים, יכול לטעון
"במכר או במתנה בא לידי". משה ידבר, הל' זכיה ומתנה, סי' א (נו
ע"ב), מדייק מזה שהרא"ש סובר שהמקבל סתם יכול לומר "לשם מתנה
קיבלתי". והוא כותב (בדף נו ע"ג) שאפשר לומר קי"ל כרא"ש. אבל
ראה פרק ו, שההבנה המקובלת היא שהרא"ש עוסק במקרה שהמקבל טוען שהנותן אמר לו
בפירוש שהוא נותן לו למתנה (ושם נביא איך משה ידבר דוחה הבנה זו). הוא מביא ראיה
שהנותן דבר לחברו סתם, נותן לשם מתנה: בתמורה כט ע"ב נאמר שאם אמר לזונה
"הבעלי לי בטלה" סתם, ובא עליה ואח"כ נתן לה טלה, אין זה פסול
לקרבן מטעם אתנן זונה, מפני שמפרשים שהטלה הוא במתנה ולא כאתנן (כך פירשו
רש"י ד"ה טלה, ורבנו גרשום שם). אפשר לדחות ראיה זו, ששם אין שאלה האם
התכוון במתנה או במכר, שהרי ברור שלא התכוון שתשלם לו על הטלה אלא התכוון לתיתו
בתשלום על הבעילה, ומה שאומר רש"י שזו מתנה, כוונתו שלעניין פסול אתנן זה לא
נחשב אתנן, כי לא היה מבורר בשעת ביאה. ר' אהרן
שטיינברג, בית אהרן וישראל גל' סז עמ' מח, כותב שדין סתם נתינה הוא בספק, כי
הריטב"א חולק על הרשב"א בכתובות. והוא מביא בשם נובי"ת חו"מ,
סי' לד, שהדין הוא בספק בכל סתם נתינה (ולא רק במפרנס יתום, שבו עסק נודע ביהודה).
ר"א בר' משה הכהן, בשו"ת כהונת עולם, סי' עו, כותב שאפשר לומר קי"ל
שסתם נתינה היא מתנה. נוכח השולחן,
חי' שו"ע, חו"מ רמג, א, מביא שהב"ח כתב שאפשר לומר קי"ל
כתשב"ץ, שסתמו מתנה (לעיל הערנו שהב"ח לא כתב בפירוש שהתשב"ץ פוטר
כאן). נוכח השולחן עצמו אומר שאי אפשר לטעון קי"ל כתשב"ץ, כי הוא יחיד
(לא ראה את הריטב"א). נימוק אפשרי לדעה זו יש בדברי שו"ת בית יצחק,
אהע"ז, ח"א, סי' ק, אות א, שאף שרוב האנשים אינם נותנים מתנות, אין
הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממון (ב"ק כז ע"ב), וכאן המקבל מוחזק (הוא
משתמש בנימוק זה לגבי מקרים אחדים שבהם נפסק שסתמו מתנה, כפי שנביא בהמשך, אבל אינו
אומר זאת כנימוק כללי). כנגד סברה זו ערך ש"י, אהע"ז, כז, ג (ד"ה
ועוד), כותב שאף שאין הולכים בממון אחר הרוב, כאן זה רוב חשוב שמועיל להוציא ממון
(תוס', סנהדרין ג ע"ב, ד"ה ד"מ). עוד אפשר לומר, שיש חזקה, שאדם
אינו נותן את שלו במתנה, וחזקה מועילה להוציא ממון. [18]
ראה לענין
"אכול עמי", האם חייב לשלם מטעם מזיק או מטעם הנאה. [19] משנה למלך, הלכות אישות, ג, ח. אבל ר' אליעזר
בר' משה הכהן, בשו"ת כהונת עולם סי' עו, מחלק בין מצב שהדבר הניתן הוא בעין,
שאז סתמו מתנה, למצב שאינו בעין, וזאת כדי ליישב את סתירת הר"ן והרשב"א
(ראה בסמוך). בדומה, שו"ת וישב משה (זורגר) ח"ב סי' כ, אות
ב, מיישב את סתירת הר"ן מקידושין לכתובות, שאם פירנס מישהו או נתן לו לאכול,
העובדה שלא דרש ממנו תשלום מיד אינה אומרת שזאת מתנה, שהרי הדרך לשלם אחרי האכילה,
ושכירות משתלמת לבסוף, אבל הנותן כסף או חפץ לחברו סתם, מסתמא לא נתן לו על מנת
שיחזיר לו, שהרי אילו כן, היה צריך להתנות כך, ולכן מניחים שזו מתנה (כך נראית
כוונתו), וגם בחפץ, אם נתן לו בגדר שחוק, פשוט שצריך להחזיר, ואם נתן לו חפץ העומד
למכירה, מניחים שנתן לשם נסיון). [20] ר' יהוסף בן ציון רוטנברג, דברי משפט ה
(תשנ"ח), עמ' קכז. התחשבות באופיו
של הנותן: שו"ת הרדב"ז, חלק ח, סימן קעא, כותב שכשאומדים האם התכוון
למתנה, הולכים לפי הנותן והמקבל והמתנה. שו"ת
הרד"ם, חו"מ, סי' ד, כותב שאם באותו מקום רגילים לתת דבר זה בשכר, אבל
אדם זה דרכו לתת בחינם, לפי תה"ד חייב, שהרי תרומת הדשן מחייב את החתן אף
שאין דרכו של החותן להאכיל בשכר כי הוא עשיר (אלא אם כן מנהג המקום הוא שחותנים
עשירים מאכילים את חתניהם בחינם). אבל הוא מעלה אפשרות, שבמקרה זה אפשר לומר
קי"ל כתשב"ץ הפוטר, ואף שבדרך כלל אי אפשר לומר קי"ל כמותו כי
הרשב"א והר"ן חלקו עליו (ראה בשמו לעיל), אולי הרשב"א והר"ן
מדברים בסתם אדם, שדרכם ליטול שכר, אבל יפטרו באדם שדרכו לתת בחינם; ואם יש אומדנא
שעשה בחינם, לפי הדבר שניתן ולפי עושר הנותן ולפי דרך העשירים שכמותו, ומה שהוא
תובע עתה תשלום הוא מחמת שינוי הנסיבות (כגון שנתן לבתו ומתה בתו והוא רוצה לגבות
מבעלה) - המקבל פטור, כמש"כ תה"ד; ואם יש ספק, פטור. פת"ח, קניינים, פט"ו הערה א, מציין שבב"מ
סד ע"א נאמר שאדם תקיף אינו רגיל לתת מתנות, ומתקשה מדוע לא מתחשבים הפוסקים
בסוג האדם. יש להעיר שבב"מ שם נאמר שגם בנותן תקיף, מותר למקבל להחזיק בנכס,
מפני שמניחים שנתן לו כהחזר גזילה שגזל ממנו פעם, ומתבייש לספר לו עליה; ולפי זה
אין נפקות למעשה בין אדם רגיל לאדם תקיף, כי גם באדם תקיף נאמר שהתכוון להחזיר
גזילה. אבל באמת דבר זה ניתן להאמר רק במקרה בב"מ שם, שניתן כסף במסגרת עיסקה
אחרת, ונתן למקבל יותר כסף מהמגיע לו, כך שבשעת המתנה לא היתה הנתינה (של העודף)
גלויה, אבל אין לומר כך בנתינת חפץ ממש - הרי אם הוא מתבייש להחזיר לו גזילה, איך
יסביר לו את נתינת החפץ אז? [21] שו"ת קול בן לוי, סי' ד, דף מט ע"ב
(נדפס גם בשו"ת משאת משה, אהע"ז, סי' ג, דף קח ע"ד); יד המלך, על
הרמב"ם, הל' אישות, ג, ח; ר' אהרן שטיינברג, בית אהרן וישראל גל' סז עמ' ס.
אבל ראה פרק ג/ה, שמתחשבים בכוונת המקבל במקרה שהיא משפיעה על כוונת הנותן: במקרה
שהמקבל ביקש מתנה ובעקבות כך נתן לו הנותן אבל שתק - כיון שהמקבל התכוון בפירוש
למתנה, יש להניח שגם הנותן התכוון למתנה (כך הדין לפי דעה אחת). כמו כן, כתב סופר,
חו"מ, סי' כא, התחשב בעקיפין בכוונת המקבל: המקבל מסתמא אינו רוצה לקבל מתנה,
שהרי "שונא מתנות יחיה" (ראה סעיף 3), ולכן יש להניח שהנותן לא התכוון
לתת מתנה. כמו כן, אבני
החושן, קכח, ס"ק ד, כותב שבשלב מסוים תוס' הבינו שהטעם שפורע חוב חברו פטור
הוא כי יש אומדן דעת שנתן שלא על דעת לגבות מהחייב. והוא מסביר שכיון שהצילו רק
מספק הפסד (כי אולי המלווה היה מוחל לו - כך נראית כווינתו), הפורע ידע שייתכן
שחברו לא ירצה לפרוע לו כי יאמר "לא פחדתי מהספק", ויצטרך לתבוע אותו בדין,
ומכאן שהפורע לא התכוון לגבות ממנו; ודוקא ב"אכול עמי" חייב מפני
שמניחים שהמאכיל התכוון שחברו ישלם, כיון שידע שגם האוכל התכוון לשלם, כי הביא לו
תועלת ודאית. מדבריו עולה שכוונת המקבל חשובה בזה שהיא משפיעה על כוונת הנותן -
הנותן מתכוון למתנה אם הוא יודע שיהיה קשה לו להוציא מהמקבל כי המקבל מתכוון לקבל
במתנה. דין מעניין אחר
אומר כתב סופר שם בקשר לכוונת הנותן: בסיכום ההלכות, בסוף התשובה, אות ז, הוא כותב
שאם זן את חברו סתם (וכדומה), שסתמו להלואה, ואמר אח"כ שהתכוון למתנה אבל היה
בלבו תנאי שאם ימות המקבל, יוציא מיורשיו, כי התכוון לתת רק לו, או תנאי דומה -
נאמן, מיגו שהיה יכול לומר "התכוונתי להלוואה" וזה לא דברים שבלב
(שאינם מועילים), גם אם אין אומדנא שהתכוון לתנאי הזה, שהרי מסתמא התכוון להלוואה,
וכל המתנה היתה רק בלבו. אבל באות ח כתב שאם המפרנס אומר שנתן לשם מתנה, אבל רוצה
לחזור בו מסיבה כלשהי (כגון שמת המקבל וירושתו הולכת לאחרים) - אינו יכול לחזור
בו, כי כבר זכה המקבל במתנה. דין אחר (שאיני יודע איפה לשים אותו): ש"ך,
חו"מ, קכח, ס"ק ח, כותב שפורע חובו של חברו פטור כי אמדו חכמים את דעתו
שעשה לשם מצוה (כלומר, נתן במתנה) כיון שזה רק מבריח ארי, אבל אם יש משל החייב
בידו, מסתמא לא התכוון הפורע לפוטרו (כלומר, לא התכוון למתנה). [22]
קהלות יעקב
(קנייבסקי), ב"מ, סי' יח, כותב סברה שעל פיה יוצא שכל נתינה במסגרת עיסקה
אחרת אינה מתנה: הוא כותב, שסתם נתינה היא למתנה (ע"פ הר"ן בקידושין
הנ"ל), אבל בקונה שדה גזולה ביודעין ונותן כסף בתורת מכר, הוא כאומר בפירוש
שבלי חלות המקח אינו מקנה את הכסף למוכר, ולכן זה פקדון; והרי אפשר לומר סברה זו
גם במקדש אחותו, לדוגמה. אבל אח"כ הוא כותב הסבר אחר לקונה שדה גזולה, ולפיה
גם שם זו מתנה אלא שהכסף חוזר מסיבה אחרת (ראה בשמו בפרק ה). [23] הכותב כל נכסיו לבנו או לאשתו - התכוון רק לעשותם
אפוטרופוס על הנכסים ולא לתת להם מתנה (שו"ע, חו"מ, רמו, א). אבל שם
מדובר שלא מסר את הנכסים, אלא רק עשה קניין על ידי שטר, ולא ברור האם הדין כך גם
אם מסר למקבל את הנכס בפועל. בב"מ קיח
ע"א, נאמר שאם נפל כותלו של ראובן לגינת שמעון, ואמר ראובן לשמעון
"הגיעוך", כלומר שהוא מוכן ששמעון יקח את האבנים, אין שומעין לו, כלומר
אם שמעון אינו רוצה, אינו חייב לקבל, וראובן חייב לפנות. ושם הגמרא אומרת שראובן
לא מתכוון למתנה ממש, אלא הוא משתמט מחובתו לפנות, ולכן גם אם שמעון יאמר שהוא
מוכן לקבל, יכול ראובן לחזור בו, ואין אומרים שחצרו של שמעון קונה לו. זו דוגמה
נוספת למי שנוקט לשון מתנה, היתה הקנאה, והנכס נכנס לרשות המקבל, ומ"מ מניחים
שלא התכוון למתנה. שו"ת בשמים
ראש, סי' קעז, כותב שראובן שאמר לשמעון ברבים "קח מנה למתנה", ולקח
שמעון את הכסף, ותוך כדי דיבור, כשהלכו למקום שלא היו שם אנשים, אמר לו ראובן
"נתתי לך את הכסף כפרעון חובי" - זה נחשב פרעון חוב ולא מתנה, מפני שתוך
כדי דיבור, אמר לו "זה לפרעון חובך", ומה שאמר לו שזה במתנה הוא כי לא
רצה שאנשים ידעו על ההלוואה. כלומר, גם מי שנותן בלשון מתנה, יכול לפרש את דבריו
תוך כדי דיבור, שלא התכוון למתנה, גם אם אמר את דבריו הראשונים בפני עדים ואת
הפירוש אמר בינו לבין עצמו. שו"ת דובב
מישרים, ח"א, סי' מב, כותב (בלשון "אולי"), ש"טלו" הוא
לשון מתנה, ומביא ראיה ממשנה, מעשרות פ"ב מ"א (וכך פסק רמב"ם,
הלכות מעשר, ה, ו), "העובר בשוק ואמר להם טלו לכם תאנים, אוכלים ופטורים
ממעשר", ונימק רע"ב ע"פ הירושלמי, שאף שמכר קובע למעשר, כאן זה
מתנה ומתנה אינה קובעת; ומכאן שאינו יכול לדרוש מהם תמורה בעד התאנים, שכן אילו
היה יכול, זה היה מכר; ואין לומר ששם זה לא מכר כי זה דבר מועט, או שמדובר באדם
שאין דרכו למכור ולכן סתמו למתנה - שהרי הירושלמי מעמיד רק בסוף הסוגיה בדבר מועט
ובמקום שהרוב אינם מוכרים, מסיבה אחרת. גם משה ידבר,
הל' זכיה ומתנה, סי' א (נו ע"ג), מסביר ששם סתמו מתנה משום ש"טלו"
משמעו שנותן לשם מתנה. בהסבר שני הסביר, שמדובר שלא היו עדים על הנטילה, ולכן
המקבל נאמן לומר שקיבל לשם מתנה, מיגו שיאמר להד"ם. דבריו קשים: הרי זה לא
שאלה של נאמנות אלא של אומדן דעת? אולי כוונתו היא, שמדובר שהמקבל טוען שאמר לו
בפירוש "קח במתנה", וזו שאלה של נאמנות. אבל אם כן, הוא נאמן גם אם היו
עדים על הנטילה, כאמור בפרק ו. שו"ת חתם
סופר, אהע"ז, חלק א, סימן פב, כותב על נידונו, שאדם נתן דבר לאשה והזמין עד
ואמר לו "אני נותן לה כך וכך" - שמן הסתם התכוון למתנה שהרי זה לא לשון
פקדון אלא לשון מתנה, וכן ברור שלא התכוון לקידושין שהרי אילו היה רוצה לקדשה היה
מזמין שני עדים. גם במקרה שלאחר מעשה אומר הנותן שהתכוון למתנה, האומדנא
שסתם נתינה אינה מתנה יכולה לגרום לכך שנאמר שהמתנה חלה רק משעת אמירתו ואילך, ולא
משעת הנתינה. שו"ת צפנת פענח (דוינסק), סי' קכו, עוסק באשה שנתנה טבעת לאיש
סתם וקידש אותה בטבעת זו, ואח"כ הודתה שנתנה לשם מתנה; והוא מעלה אפשרות שזה
מועיל רק מכאן ולהבא, אבל בשעת הקידושין הטבעת לא היתה שלו; אבל הוא מדייק מכתובות
מד ע"א, שהודאה מועילה למפרע. [24] שו"ת המבי"ט חלק ב סימן ל, כותב שהמפרנס
אחר, וגילה דעתו לפני ב"ד או לפני עדים שדרך הלואה הוא מפרנסו, המקבל חייב
לשלם לו; וכן אם הוא מפרנס יתום קטן, ואמר כן ליתום בקטנותו, מבן שש ומעלה, הרי
נודע שלא זן בסתם, והיתום חייב לשלם. שו"ת חוות
יאיר, סימן קלד (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רמו, ס"ק ג), כותב שמי שפירנס
יתום ויש ליתום ממון, ואמר בפני עדים: "אוציא עליו משלי בתורת הלואה",
היתום חייב לשלם גם אם היתום אינו יודע על אמירה זו, אף שאילו פירנס אותו סתם בלי
גילוי דעת שזה בהלוואה, היתום היה פטור. הוא נימק, שמה שחשוב הוא דעת הנותן ולא
דעת המקבל. על פי זה הוא מחייב בנידונו, בבן שפירנס את אמו, שאם גילה הבן את דעתו
בפני עדים, אף שלא בפני אמו, בחייה, ואמר שמשעה ראשונה שבאה אליו, לא התכוון לזונה
חנם, מאחר שיש לה כסף, הוא זכאי לתשלום; ואף אם אמר לעדים האלו: "אל תפרסמו
את זה", היא חייבת, מפני שאמר כך כדי שלא להקניט את אמו, ותבוא עליו ברכה, ולא
צריכים את דבריו אלא כגילוי דעתו, ולא צריך שאמו תדע; וגם אם אמר כך רק אחרי שכבר
זן אותה כמה שנים, לא אומרים שבעבר עשה לפנים משורת הדין ורק עכשו שינה את דעתו
(ולא יטול כסף על מה שהאכיל אותה לפני כן), כי אין סיבה לומר כך; והוא יכול לומר
שמה ששתק ולא אמר כך מראש הוא כי חשב שמעצמה תפרע לו, או תעשה לו בטחון מספיק
שיטול דמי מזונותיה לאחר מותה, או שעד עכשו היה בטוח שיקבל דמי מזונותיה אחרי
מותה, ועכשו נפל החשש במחשבתו, או שאדם אחר אמר לו שיש לחוש שלא יקבל, או שהרגיש
שאמו רוצה לחלק את נכסיה בשווה. אבל הוא נוקט שבכגון זה מאמינים לו אם הוא מוחזק
או יש לו מיגו והוכיח סופו על תחילתו, בסברה המסייעת, שאין דרך בני אדם לעשות מה
שאינו מחויב דרך ויתור בממונו, אף לאמו, וכ"ש שלא יוותר לאחים. נמצא
שבנידונו לא היתה להודעה נפקות, כי בלאו הכי הוא מחייב את האם מטעם אחר - ראה
בשמו בפרק ג. ר' יהוסף בן
ציון רוטנברג, "שלח חפץ לאחיו האם הוא בהשאלה או במתנה", דברי משפט ה
(תשנ"ח) עמ' קכג, עוסק במשפחה שחילקה ירושה, ואחד מהאחים חשק בחפץ מסוים,
ופעם בא שליח עם החפץ ואמר לו שאחיו שלח לו את החפץ, והמקבל אמר יישר כח לבעל החפץ
על ששלח לו, והשתמש בו עשרים שנה, ואח"כ הנותן תבע את החפץ חזרה וטוען שלא
נתנו בתורת מתנה אלא בהשאלה, ושהשליח טעה בזה שלא אמר למקבל שזה בהשאלה. הוא כותב
שאם הנותן והשליח אומרים שהנותן אמר לשליח בפירוש שזאת לא מתנה אלא השאלה, נחלשה
טענת המקבל. נראה שכוונתו היא, שאילו ידענו שבאמת אמר כך הנותן לשליח, אינה מתנה
(כאמור, שדי בהודעת הנותן לאדם שלישי), גם אם בנסיבות יש אינדיקציה שהתכוון למתנה
(שהרי רק כשהוא דן במקרה שהנותן לא אמר דבר למקבל, הוא דן באינדיקציות). אלא שכאן
יש חשש שהם משקרים, ולכן רק "נחלשה" טענת המקבל. אבל ספק האם אמירה כזאת תועיל באותם מקרים מיוחדים,
שנראה בפרק ד, שבהם נפסק שגם אם אמר שהתכוון לדבר אחר, מניחים שהתכוון למתנה בגלל
הוכחות נסיבתיות חזקות. [25]
נתיה"מ
סי' יב ס"ק ה (הובא בבית יחיאל חו"מ ח"א סי' כז, עמ' סא, וסי' כט).
הוא נוקט שהתכוון "למחול לו", ואומר שמחשבתו מועילה כי זה מתנה בשעת
מעשה; ודייק יותר בחידושים ס"ק יד: "שהיה בדעתו למתנה". [26]
ש"ך,
חו"מ, עב, ס"ק קמב. [27] שער משפט, עט, ס"ק ב. הוא כותב כך לגבי הזן
את חברו בסתם. ר' אהרן שטיינברג, בית אהרן וישראל גל' סז עמ' נא, הסביר ששער משפט
מבין שטעם הרשב"א שסתם נתינה אינה מתנה, אינו שיש אומדנא ברורה שהתכוון
להלואה, אלא באמת ספק למה התכוון, ומ"מ כיון שהנותן טוען ברי שהתכוון
להלוואה, ברי עדיף (ראה בשמו בסמוך), ולכן כשאין טענת ברי, המקבל פטור. כמו כן, מחנה
אפרים, הל' נזקי ממון, סי' ג, כותב בדעת רבנו ירוחם, המובא בב"י, יו"ד,
רנג, שאם מת המפרנס, היתומים לא יכולים להוציא מידו, שמא התכוון למתנה. ר"א
שטיינברג, שם, עמ' נא, מסביר את דבריו ע"פ שיטת שער משפט. יש להוסיף שאין
לומר שכוונתו היא שהמקבל יכול לטעון שהנותן אמר לו בפירוש שהוא נותן לו במתנה,
שהרי אם יטען כך פטור גם בחיי הנותן, כפי שנראה בפרק ו. ערוך השולחן,
חו"מ, רמו, כ, כותב מטעם אחר, שהמאכיל סתם אדם, ומת המאכיל ולא תבעו, אין
יורשיו יכולים לתבוע: כי העובדה שלא תבע את האוכל מוכיחה שהתכוון למתנה. סברה זו
קשה, שהרי היא לא שייכת אם מת פתאום, שייתכן שהתכוון לתבוע ולא הספיק. מחנה אפרים שם כותב עוד, שאם המפרנס לא תבע אותו, הוא
פטור מלשלם; וגידולי תרומה, על ס' התרומות שער סה ח"ב, אות ב, כותב שבמפרנס
סתם, חייב המתפרנס לשלם אם המפרנס תובע אותו; משמע שגם במקרים שאנו מניחים שלא
התכוון למתנה, המקבל אינו חייב להשיב מעצמו אלא אם הנותן תובע (ואולי טעמו הוא שאם
אינו תובע, יש אומדנא שהוא מוחל [לפחות בינתיים] על התשלום או על החזרת הנכס). יש
להסביר זאת באותה דרך, שהם סוברים (כשער משפט) שבמצבים סתמיים כאלו אין אומדנא
שהנותן לא התכוון למתנה, אלא זה ספק, ולכן אין חיוב לצאת ידי שמים; אבל לפי
ר"א שטיינברג, שיש אומדנא שלא התכוון למתנה, יהיה חייב לשלם לצאת ידי שמים גם
אם הלה אינו תובעו. [28]
ראה פרק ב. [29]
שער משפט,
עט, ס"ק ב. הוא כותב כך מפני שמרמ"א, חו"מ, רפו, ג, מוכח שבמקרה זה
חייב גם אם רק היורשים תובעים אותו, והרי אינם טוענים "ברי". ההסבר ששם
יש הוכחה חזקה כי האב היה חייב לפדות, מקורו בשו"ת שארית יוסף, סי' נה (הובא
גם בערוך השלחן, חו"מ, רפו, ו). [30]
ר' אהרן
שטיינברג, בית אהרן וישראל גל' סז עמ' מט. וכך כתב בקיצור ערך שי, חו"מ, עה,
ט (על יורשים של מי שזן אדם אחר). ר"א שטיינברג, שם עמ' נ, מדייק מביאור
הגר"א, חו"מ, רפו ס"ק ג, העוסק במקרה של אב שפדה את בנו (שהוזכר
בדברי שער משפט), ומ"מ מציין לדין "אכול עמי" - מכאן שהבין שגם
ב"אכול עמי" חייב גם אם הנותן טוען שמא, מטעם אומדן דעת, שלא כשער משפט
שהבחין בין המקרה של פדיון למקרה של זן. [31]
שו"ע,
חו"מ, עה, ט. [32] ר' אהרן שטיינברג, בית אהרן וישראל גל' סז עמ' מט.
הוא מוכיח (בעמ' נג) שזה ההסבר, משו"ת חתם סופר חו"מ סי' קיט, שעולה
מדבריו שכאן אין ברי עדיף; וגם מבית מאיר, יו"ד, סי' רנג, על תשובת
הרי"ף שפטר במגדל יתום, שנימק כי אנו מסופקים מה התכוון הנותן, אף שהנותן
טוען ברי - הרי שלדעתם אי אפשר לומר (כשער משפט, בסמוך) שחייב מטעם ברי עדיף, אלא
צריך לומר שחייב מטעם אומדן דעת. גם אמרי בינה,
דיני טוען ונטען, סי' ז, מסביר שאין פוטרים מטעם "איני יודע אם
נתחייבתי", מפני שיש כאן כעין חזקה, שאין אדם נותן מתנה סתם, כיון שלא אמר
זאת בפירוש. הוא כותב כך כדי להסביר מדוע רמ"א, חו"מ, רסד, כותב שכל
טובה שאדם עושה לחברו, חייב לשלם עליו. לגבי "אכול עמי" הוא מוצא סיבה
אחרת לחייב: אילו באנו לדון ביניהם לפני שאכל, היה חייב להחזיר את האוכל כי המאכיל
הוא מרא קמא (ראה בשמו בפרק ד בעניין טופיינא, שאם החפץ בעין אומרים "ברי
עדיף"), ולכן גם אחרי שאכל, חייב. ראה גם להלן,
שישועות יעקב מסביר (בהסברו הראשון) לגבי קונה שדה גזולה ביודעין, שאין פוטרים את
המקבל מטעם "איני יודע אם נתחייבתי", כי "סתמא דמילתא" אדם
אינו נותן מתנה - כלומר, זה כמו חזקה. וראה בשמו להלן, שהסביר מטעם אחר: שזה כמו
חוב בשטר שבו ברי עדיף; וניתן ללמוד מדבריו כלל, שאם יש שטר על הנתינה, המקבל חייב
לשלם גם אם יש ספק האם זו מתנה, ואין שום אינדיקציה. וראה פרק ג, שבית מאיר אומר שמפרנס יתום פטור מטעם
"איני יודע אם נתחייבתי" - כלומר, כי אין ידוע למה התכוון הנותן, ולכן
אין חזקה או אומדנא לחייב. [33] שער משפט, עה, ס"ק ו (וחזר על זה בקיצור בסי'
עט, ס"ק ב). הוא מביא ראיות לעיקרון זה, שבכגון זה אף הטוען "איני יודע
אם נתחייבתי" חייב כי אין ספק מוציא מידי ודאי. הוא כותב תשובה
נוספת, לפי ש"ך, חו"מ, עה, ס"ק כב, שכתב שהטוען "נתת לי
במתנה" נאמן רק אם יש לו מיגו, כי אין דרך לתת מתנות (ראה פרק ו) - לפי זה,
כאן חייב, שהרי בטענת שמא לא יתכן מיגו. אך הוא מציין שהוא חלק על הש"ך
בעניין זה - ראה פרק ו. דעה חולקת,
לכאורה: שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' ס (הובא בשער משפט, עה, ס"ק
ו) כותב שהטוען שמא "קיבלתי ממך מנה אבל אולי זה היה במתנה", פטור. אמרי
בינה, דיני טוען ונטען, סי' ז, מסכים למהרשד"ם, שהאומר כך פטור (שלא כשער
משפט), כי המקבל מוחזק, והממון בא לידו בדין, וזכה בכסף, אלא שאנו דנים האם חייב
לשלם - בזה מעמידים על חזקה דמעיקרא שלא נתחייב לשלם, ולכן הוא פטור גם אם הכסף
בעין. אבל הוא כותב שהוא פטור רק אם הוא אומר "אולי נתן לי בפירוש
במתנה", ואז פטור מטעם "איא"נ", אבל אם נתן בסתם, והמקבל אומר
רק "אולי התכוון לתת לי במתנה", חייב, כי חזקה שסתם נתינה אינה מתנה
(ראה בשמו לעיל). בדברי אמרי בינה יש תירוץ לקושיה: איך מהרשד"ם פוטר מספק
מטעם "איני יודע אם נתחייבתי", ואילו כל הפוסקים מחייבים בסתם נתינה
אע"פ שהמקבל טוען שייתכן שהנותן התכוון למתנה? התירוץ הוא שמהרשד"ם עוסק
במקרה שהמקבל מעלה את האפשרות שהנותן אמר לו בפירוש שזה מתנה, ונגד זה א"א
להפעיל את החזקה שסתם נתינה אינה מתנה, ואילו במקרים של סתם נתינה שאמרנו שחייב,
מדובר שהמקבל אומר לכל היותר "אולי הנותן התכוון למתנה", ובזה אין לפטור
מטעם איא"נ כי נגדו יש חזקה. ערך ש"י, חו"מ, עה, ט, כותב שמהרשד"ם פטר
רק אם המקבל אומר "איני יודע אם בכלל נתת לי, ואם נתת לי, איני יודע האם זה
היה פרעון על חוב או מתנה" אבל אם הוא מודה שנתן וטוען רק טענת מתנה בשמא,
אינו נאמן. [34]
לדוגמה,
שו"ת מהר"י וייל, סימן קי, עוסק במקרה שיש הוכחה שהנותן התכוון למתנה,
ומ"מ כותב שהמקבל פטור משבועה כיון שהנותן מת והיורשים טוענים ספק (ואין חיוב
להישבע מול טענת ספק); משמע שאם הנותן טוען ברי שלא התכוון למתנה, והיינו שטוען
שאמר זאת בפירוש, חייב המקבל להישבע נגדו - כלומר להישבע שלא אמר זאת הנותן (אין
לפרש שהנותן טוען שבלבו לא התכוון למתנה, שהרי א"כ איך המקבל יישבע שזה לא
נכון?; אך לכאורה קשה, שהרי הנותן יכול לטעון שגילה את דעתו לאדם שלישי, שאינו
נותן לשם מתנה, שגילוי דעת זה מועיל כאמור לעיל, והמקבל אינו יכול להישבע שזה לא
נכון). [35] רשב"א, המובא בר"ן, נדרים לג ע"א,
ובר"ן על הרי"ף, כתובות סג ע"א (בדפי הרי"ף), בנימוקי יוסף,
נדרים יא ע"ב (בדפי הרי"ף), במגיד משנה, הלכות אישות, יב, יט, בבית
שמואל, ע, ס"ק כח, בשו"ת באר מים חיים, ויטאל, סי' לג, בשו"ת
הרד"ם, חו"מ, סי' ד, בשו"ת כתב סופר, חו"מ, סי' כא, ובערוך
השולחן, חו"מ, רמו, כ; שיטה להר"ן, כתובות קז ע"ב; רמ"א,
יו"ד, רנג, ה; ר' עובדיה מספורנו, בשו"ת רמ"ע מפאנו, סי' פט;
שו"ת הרדב"ז, סי' אלף מא; שו"ת המבי"ט, ח"ב, סי' ל;
שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שעג; שו"ת כרם שלמה (אמריליו),
חו"מ, סי' טו; שער משפט, עה, ס"ק ו (שזו דעת רוב הפוסקים); שו"ת
ר"ע איגר, ח"א, סי' קמז. כמו כן, אדם
וחוה, נתיב יט ח"א (קסו ע"ג), מביא ר"ש ברשב"ץ (הרשב"ש),
שאומר שמי שפירנס את חברו דרך חסד, והיו לו נכסים באותה שעה, גם אם הנכסים היו ביד
אחר, חייב לשלם. גידולי תרומה, על ס' התרומות שער סה ח"ב, אות ב, מוכיח משם
שגם הרי"ף, המובא בס' התרומות שם, שפוטר יתומים שמישהו פירנס (ראה פרק ג), מחייב
סתם אדם שמישהו פירנס אותו סתם, שהרי רשב"ש שם מביא את דברי הרי"ף כסייג
לדבריו, לומר שדין יתום שונה, ומכאן שהבין שהרי"ף פוטר רק יתום. הרשב"א
הוכיח שסתם מפרנס לא מתכוון למתנה, מנוטע בשדה חברו (ראה להלן, שחייב), ומירושלמי
ב"מ, ה, א, שמחייב אדם לשלם שכר דירה אף שבעל הבית אמר לו "דור
בחצרי", הרי שמניחים שבעל החצר התכוון לשכירות ולא למתנה. קצות החושן, שסג,
ס"ק ט (הובא בשו"ת דובב מישרים, ח"א, סי' מב), דוחה את ראיית
הרשב"א מהירושלמי, ששם כיון שבעל החצר חייב כסף לדייר, לא מניחים שהתכוון
למתנה אלא יש להניח שהתכוון לפרוע את החוב, כמו שאומר הרמב"ן שנביא בפרק ו,
אבל אולי אם אין חוב, בסתם מתכוונים למתנה. שו"ת
מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמה, מוכיח שגם תוס' רי"ד, ב"ב קלט
ע"א, ופסקי רי"ד שם, המובא בטור חו"מ, רפו, ב, סובר שהמפרנס סתם
אינו מתנה, שהרי כתב שאחים שנזונו ביחד מן הירושה, וחלקם ניזונו יותר מאחרים, לא
אומרים שמסתמא האחרים מחלו, אלא האחרים יכולים לתבוע מהם את מותר חלקם. והוא כותב
שגם הרי"ף, שפטר במפרנס יתום (ראה פרק ג) מחייב במפרנס סתם אדם, ופטר דוקא
יתום ויתומה, אבל בסתם אדם, אם יש לו במה להתפרנס, אין לומר שדרך חסד נתן לו,
ועוד, שתרומת הדשן מביא שרבנו אפרים מחייב ב"אכול עמי", והוא היה תלמידו
של הרי"ף, ודוחק לומר שלא ידע את תשובת רבו, אלא ודאי סבר רבנו אפרים שלא פטר
הרי"ף אלא ביתום ויתומה, ולא באדם אחר (בפשטות מי שהובא בתרומת הדשן אינו ר'
אפרים מקלעא, תלמיד הרי"ף, אלא ר' אפרים מרגנשבורג). אבל בהערת ע"ר,
לשו"ת הרי"ף סימן קטז, כתב שמראיית הרי"ף משמע שלדעתו אין חילוק
בין זן עשיר לזן עני, שלא כמהרשד"ם. שו"ת
מהר"ם אלשיך, סימן ע, כותב שגם רבנו חננאל ורבנו תם, שפטרו במפרנס אשת חברו
כי אפשר שלא היה הבעל מתחייב, כי אולי היתה מצטמצמת באכילתה, יסכימו שהמפרנס סתם
אדם חייב, שהרי אין לומר שלא היה מוציא כסף למזונות עצמו; וכן רש"י
והרי"ף והרמב"ם וריב"א ומהר"ם, הסוברים שפורע חובו של חברו
פטור, כי הוא כמבריח ארי, שלא קיבל חברו ממנו כלום אלא שסילק מעליו אריה שרבץ
עליו, ונהנה רק בעקיפין, כמ"ש התוספות בכתובות, יחייבו במפרנס את חברו, שהרי
ההנהו ממש. והוא מוכיח מהחיוב ב"אכול עמי", שחייב לשלם גם אם לא הלך
מעצמו לביתו של המפרנס אלא המפרנס לקחו אליו, כלומר, שהמפרנס יזם בלי בקשת המתפרנס
(נקודה זו הובאה בשמו בשו"ת כרם שלמה, אמריליו, חו"מ, סי' טו). שו"ת חוות
יאיר, סימן קלד, כותב שאם למישהו היה כסף, אבל לא רצה להתפרנס משלו, ומישהו אחר זן
אותו סתם, חוזר ונפרע ממנו כדין האומר "אכול עמי". שיעור התשלום:
שו"ת רדב"ז חלק ג סימן אלף מא (תרטו), כותב שכל המפרנס אחר או מהנה אותו
מנכסיו סתם (ומה שנתן לו אינו בעין שיוכל להחזירו), ב"ד מחשב כמה היה ראוי
לאדם זה לשלם כדי להשיג הנאה זו, כגון לאכול ולשתות ולכסות כפי שנתן לו המפרנס,
הכל לפי מה שהוא אדם, ואינו משלם לפי מה שהוציא הנותן, שהרי יכול המקבל לומר
"אילו הייתי יודע שאני אוכל על חשבוני הייתי מצמצם עצמי". וראה בשאלה זו
לגבי "אכול עמי". יש מקרה
שהאומדנא שהמפרנס לא התכוון למתנה מועילה גם אם באמת התכוון למתנה: בסעיף 4 נראה
ששו"ת המבי"ט, ח"ב, סי' רכ, כותב שאם זן את בת אשתו והתכוון למתנה,
ומתה, והיו לה נכסים, גובה מהם, כי יש אומדנא שהתכוון למתנה רק כדי שיהיה לה כסף
להינשא בו, והרי מתה. המפרנס אשת איש:
על פי זה כתב הרשב"א שם, שאם פירנס אשה סתם, האשה חייבת לו, והיא תשלם לו
ותחזור על הבעל. הר"ן שם ושם (הובא גם בנימוקי יוסף שם) מסכים עם
הרשב"א שהמפרנס אדם סתם, חייב לשלם לו, אבל כותב שהמפרנס אשה סתם, מסתמא
התכוון לרדת על דעת הבעל ולא על דעת האשה (שהאשה תשלם לו), שהרי הוא יודע שאין
לאשה נכסים, ולא מעלה על דעתו שהיא תתחייב כדי שתוכל לגבות מבעלה ולפרוע לו, כי לא
כל האנשים יודעים הלכה (שיוכל לגבות מהבעל מטעם שעבודא דרבי נתן), אלא מסתמא נכנס
ע"ד הבעל (שהבעל ישלם לו ישירות), כלומר, התכוון שהבעל יהיה חייב לו כי פרע
בעבורו את מה שהיה חייב (לפרנס את אשתו), והרי פורע חובו של חברו, חברו פטור. ים של שלמה,
בב"ק, פ"ח, סי' סט, כותב שכל הפוסקים חלקו על הרשב"א שמחייב את
הבעל. בית אברהם (ישראל), חו"מ, קכח (רעז ע"ב), כותב ששו"ת
הרי"ף, סי' קטז, חולק על הרשב"א ופוטר את הבעל גם אם פירנס את האשה סתם,
כי לא אמר המפרנס "אני מתכוון להלוואה". שו"ת עדות ביהוסף
(אלמושנינו) ח"א סי' לח, כותב שא"א לומר קי"ל כרשב"א שמחייב
את הבעל. מעשה רוקח, הל' אישות, יב, יט, כותב שמסתימת רמב"ם ותוס' משמע
שחולקים על הרשב"א המחייב את הבעל במקרה מסוים. מחלוקת הרשב"א
והר"ן הובאה בשו"ת רמ"ע מפאנו, סי' פט, בשו"ת מהרי"ט,
ח"ב, אהע"ז, סי' כא, בשו"ת הרדב"ז, סי' אלף מא, בשו"ת
המבי"ט, ח"ב, סי' ל, בשו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שעג, בשו"ת
ר"י מליריאה, סי' כב, בסופו, בשו"ת ר"ע איגר, ח"א, סי' קמז,
ובפד"ר כרך טז, עמ' 184. מגיד משנה,
הלכות אישות, יב, יט (הובא בב"י, אהע"ז, סי' ע, ובשו"ת מהר"ם
אלשיך, סימן ע, ובשו"ת הרד"ם, חו"מ, סי' ד), כותב שאולי
הרשב"א צודק במפרנס בסתם אדם בעלמא, שחוזר ונפרע ממנו, אבל לא באשת איש, כי
הוא לא הביא תועלת לאשה, כי גם אילו לא זן אותה, היה בעלה זן אותה או היתה ניזונית
מנכסיו או היתה לווה ובעלה היה פורע, ולכן זה פורע חוב חברו. אין זה כטעמו של
הר"ן, שפטור כי המפרנס התכוון לפרוע את חוב הבעל, אלא אע"פ שהתכוון
לפרנס את האשה, פטור, כי נחשב מבריח ארי, כי היתה לה דרך אחרת לאכול (כסברת ים של
שלמה), ולכן גם לגבי האשה לא נחשב מביא תועלת. מאירי כתובות קד
ע"ב (עמ' 483), חולק על הרשב"א, מפני שאם כדבריו, לא היה בעל התלמוד
שותק מלומר שיש שהבעל חייב. לא ברור האם הוא חולק על עצם דברי הרשב"א שסתם
מפרנס אינה מתנה, או רק על מה שהסיק הרשב"א מכך לענין אשת איש. אבל משנה למלך,
הלכות אישות, יב, יט, כותב שדברי הרשב"א יובנו ע"פ דבריו בשו"ת
הרשב"א המיוחסות סי' יד, ששם כתב שאם זן סתם, הבעל חייב לשלם, כמו ביורד לשדה
חברו. נראה שמשנה למלך הבין שהרשב"א מחייב את הבעל לא מצד שדר"נ, מכוח
חיוב האשה, אלא האשה לא חייבת לו כלום, והבעל חייב מצד חיוב עצמו, כי המפרנס אינו
נחשב מבריח ארי כמו פורע חוב חברו, אלא נחשב משביח נכסיו כמו יורד לשדה חברו (אבל
הוא מקשה, מדוע לא נאמר כך גם במפרש, כלומר שאמר בפירוש שהוא מפרנס אותו כמילוי
חיוב הבעל, ומדוע מודה שם הרשב"א שהבעל פטור). לפי זה, אי אפשר להוכיח מדברי
הרשב"א שהמפרנס אדם סתם חייב, שהרי כאן הוא לא דן בחיוב האשה על שפירנס אותה,
אלא מסתמך על חיוב הבעל לפרנס. שו"ת
הריב"ש סי' תפא (הובא באבני מילואים, ע, ס"ק ח), כותב שלרשב"א
המפרנס אשה יכול לגבות מן הבעל אבל לא מהאשה. שמרו משפט, על חוקות הדיינים, סי'
רמג (עמ' ו), ביאר את דבריו ע"פ חידושי הרשב"א, נדרים מז. אע"פ
ששו"ת הרשב"א המיוחסות סי' יד, כותב שהמפרנס אשה סתם, בלי לומר לה
"הריני מעלה לך מזונות מחמת שחייב לך בעלך", האשה אינה חייבת לו,
מ"מ הוא כותב שמי שהוציא הוצאות על טיפול בקרקע של אשה ועבור המס שלה, חייבת
לשלם, כי הוא משתדל בנכסים מחמתה, כמו אפוטרופוס שמוציא הוצאות על נכסי היתומים,
וכמו יתומים שסמכו אצל בעל הבית. וצ"ע מה טעם ההבדל. שו"ת הרשב"א
ח"ד סי' סח, כותב בקיצור שהמפרנס אשת איש סתם זכאי להחזר. ובח"ג סי' פב,
כותב שזכאי להחזר, כמו נוטע בשדה חברו ויתומים שסמכו אצל בעל הבית; אבל הוא כותב
שאינו עושה מעשה מפני שלא מצא אחד מרבותיו שפסק כך. שו"ת
מהרשד"ם, אהע"ז, סימן קנג, כותב שאפשר לסמוך על הרשב"א, אם המפרנס
מוחזק, וחייב הבעל לפרוע כל מה שיישבע המפרנס שהוצרך להוציא, והמפרנס צריך להישבע
שמה שהוציא היה בתורת הלואה. חי' הרשב"א
נדרים מז ע"א, נימק שהבעל חייב כי המפרנס נתן לאשה בתורת הלואה, אלא שאינו
יכול לגבות מהאשה כי לא הילווה לה בפירוש, ויכול רק לגבות מהבעל, כי הוא נחשב
כמלוה לאשה בתנאי שלא יוכל לגבות ממנה, ויוכל רק לגבות מהבעל. אבני מילואים, ע,
ס"ק ח, הסביר שכוונת הרשב"א היא שגובה מהבעל משעבודא דר"נ, וגם אם
יש לה נכסים, גובה רק מהבעל בגלל התנאי, כמו אם יש לחייב נכסים והם במקום רחוק,
שאז יש שדר"נ. גם שו"ת ר"ע איגר, ח"א, סי' קמז, כותב
שלרשב"א הבעל חייב מטעם שדר"נ. המהדיר לשו"ת הרשב"א ח"ג
סי' פב, הערה 10, מקשה על הסבר זה, הרי חי' הרשב"א נדרים לג ע"ב כותב גם
במפרנס עבד עברי, שהמלוה לו מזונות סתם הוא כאילו מלוה לאדון, מכאן שהוא נחשב
כמלוה לבעל ממש; ועוד, שרשב"א לא הזכיר שדר"נ. לכן הוא מסביר, שאין
שדר"נ כי הבעל אינו חייב לאשה מיד כשלוותה, אלא הוא מתחייב רק כשהיא צריכה
לפרוע את חובה, שאז הוא מתחייב בזה כמו במזונות של אותה שעה; אלא טעם הרשב"א
הוא, שדוקא פורע חוב חברו הפסיד כי פרע משל עצמו וגם לא הביא הנאה ללווה כי זה רק
מבריח ארי; אבל אם אמר שהוא מלוה את הכסף ללווה וכאילו פורע מעות הלווה, חייב
הלווה לשלם לו, כי אינו תובע מה שההנהו אלא את מה שנתן לו, וכן כל המפרנס סתם, כך
הוא מתכוון; ואף שלא מסר את הכסף ללווה בפועל, הלווה קנה את הכסף ע"י שהפורע
או המלווה זוכים לו (דברים קשים - איך אפשר להקנות לו בעל כרחו?) כמו שכתב
רשב"א קידושין ח ע"א בשם הירושלמי, באומרת "תנהו לעני",
שהנותן או העני זכו לה. גם אבן האזל הל' אישות פי"ב (כמובא ע"י המהדיר
לשו"ת הרשב"א שם) הסביר שהטעם הוא כי הוא כאילו מלוה לבעל, אלא שפירש
שזה מטעם שליחות. קטן: ר' עובדיה
ספורנו, בשו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן פט, כותב שהמפרנס קטן (בנידונו לא היה
יתום), כשהגדיל אינו חייב כלום, שהרי אפילו מי שחבל באחרים בעודו קטן, אינו משלם
אפילו לאחר זמן (נמצא שהוא אינו פוטר משום שהמפרנס התכוון למתנה, אלא מטעם אחר). גם הזן את בהמת
חברו (משום שחברו אינו לידה) בסתם - אינו מתכוון למתנה. כך עולה משו"ת בית
יעקב (צויזמיר), סי' קסה, ומשו"ת הר הכרמל, חו"מ, סי' יד, שעסקו במצב
כזה ודנו האם יש לפוטרו מטעם "מבריח ארי", ולא העלו אפשרות לפטור משום
שהזן התכוון למתנה. גם שו"ת הרי בשמים, ח"ב, סי' רנ, מחייב. סייג: שו"ת
מהר"י בן לב חלק א סימן עז (עה) (הובא בשו"ת מהר"ש הלוי,
חו"מ, סי' מ), כותב שאם המתפרנס היה עובד עבור המפרנס, פטור מלשלם לו על
מזונותיו, כי המזונות ניתנו כשכר עבודתו, אבל אם רק לפעמים היה עושה לו שירות, לא
חוששים למיעוטא דמיעוטא. אבל זה לא נוגע לשאלה האם התכוון למתנה או להלוואה, אלא
מתי חייב לפרוע את הלוואה ומתי פטור. אבל שו"ת
חוות יאיר, סימן קלד, כותב שאין לפטור אשה, שבנה פירנס אותה, בטענה שתמורת
מזונותיה עזרה לו בבית; ואפילו התברר שמיום שבאה אליו אמו לא היתה לו שפחה, ואילו
לפני כן היתה לו שפחה, מ"מ הוא יכול לומר שהפסיק להעסיק אז את השפחה משום
שבתו גדלה אז וסייעה במלאכות הבית, או שמאז נזדרזה אשתו לעשות מלאכת וצרכי הבית,
והוא לא העביד את אמו במלאכות הבית, כי יש לו חזקת כשרות שלא העביד את אמו כשפחה;
ואפילו סייעה אמו בגידול הבנים ובטוויה ובכביסה ובתפירת בגדי הבנים וכדומה, אין
לומר שזה תמורת המזונות שנתן לה, אלא כי כך דרך נשים זקנות, לעשות בבית שהן שם, אף
שאוכלות משל עצמן, כי הבטלה מביאה לידי שיעמום, וכל הצריך לנכדיה עונג הוא לה. אבל
חוות יאיר עצמו, סי' קיט, מתחשב במה שהאשה המתפרנסת עסקה בצרכי הבית, לפטור אותה
מתשלום (ובסוף סי' קיח יישב את הסתירה, שבמקרה בסי' קיט עבדה הרבה, שמעולם לא מצא
אותה אדם יושבת בטל), ונראה מלשונו שכוונתו היא שלכן יש להניח שהמפרנס התכוון
למתנה. שו"ת באר
מים חיים (ויטאל), סי' לג, עוסק במקרה שמתה המתפרנסת, והיה ספק האם בשעה שזן אותה
היתה עניה, והיה עוד ספק האם התכוון לזון אותה לשם מצוה או ע"ד להשתלם, ועוד
ספק האם שילמה לו לפני מותה; והוא פוסק שתביעתו היא ספק, ואינו יכול להוציא
מהירושה. דעה חולקת:
תשב"ץ, חלק ג סימן קסז, כותב שראובן שהוציא על שמעון בגידולו ובלמודו תורה,
אינו זכאי לקבל את שכר הלימוד והגידול, כיון שלא כתב מראש שטר עדות עליו שבדעתו
לתבוע ממנו הוצאתו, ולכן אומרים שמסתמא דרך גמילות חסדים זנו ופרנסו. והוא מביא
ראיה מתשובת הרי"ף (ראה להלן) (מה שכתב שכך כתב "הרב הספרדי"
צ"ל "הסרדי", בעל ס' התרומות, שמביא את תשובת הרי"ף).
אע"פ שהרי"ף דיבר על יתום, תשב"ץ לא הזכיר ששמעון היה יתום (אף
שעולה מהתשובה שהיה יתום, שסבו גידל אותו ומת בחיי סבו), ומכאן שהוא מדבר בכל אדם
(ראה על דבריו, בפרק ב, בהערה). אבל שו"ת כתב סופר, חו"מ, סי' כא, כותב
שהרי"ף פטר דווקא ביתום, אבל באדם רגיל הוא מחייב, כמו הרשב"א. שו"ת המבי"ט ח"ב סי' ל, כותב שיש אומרים
שהמפרנס חברו סתם אינו זכאי להחזר. כנסת הגדולה, חו"מ, קכח, הגהות ב"י,
אות כ, מביא כאילו המבי"ט אומר ששאלה זו תלויה במחלוקת במפרנס אשת חברו סתם;
אך לאמיתו של דבר המבי"ט מציין את המגיד משנה המחלק בין סתם אדם לאשת איש,
הרי שהדברים אינם תלויים זה בזה. [36]
תרומת
הדשן, שו"ת, סי' שיז (הובא בים של שלמה, ב"ק, פ"ח, סי' סט,
בשו"ת המבי"ט, ח"ב, סי' ל, בשו"ת באר מים חיים, ויטאל, סי'
לג, בשו"ת לב שמח, חו"מ, סי' כא, בשו"ת מהר"ם אלשיך, סי' ע,
ובדרכי משה, חו"מ, רמו, ס"ק ד); רמ"א, חו"מ, רמו, יז (הובא
בשו"ת חוות יאיר, סי' קיט). רמ"א, אהע"ז, ע, ח, ושו"ת
מהרי"ט, ח"ב, אהע"ז, סי' כא, כותבים בשם תרומת הדשן בסתם, שחתן
המתפרנס מחמיו, חייב לשלם לו. אבל ראה פרק ה, שערוך השולחן כותב שהדין כך בחתן רק
אם החותן גילה דעתו שהוא מאכיל אותו בתשלום. וראה פרק ג, שבית יחיאל כותב שחייב גם
בזמננו, אם נכסים של החתן מצויים בידי החותן. [37] תרומת הדשן, שו"ת, סי' שיז, בשם מהרי"ח
בשם רבנו אפרים (הובא בדרכי משה, חו"מ, רמו, ס"ק ד, ובבית שמואל, ע,
ס"ק כח); רמ"א, חו"מ, רמו, יז (הובא בע"א 328/72 לנגל נ'
לנגל, פ"ד כז(2), עמ' 470, עמ' 476-475); שו"ת כתב סופר, חו"מ, סי'
כא; שו"ת אורח משפט (קוק), חו"מ, סי' טו (עמ' רטז). שו"ת שואל
ומשיב, מהדו"ב, ח"ד, סי' קפו, כותב שב"אכול עמי" הוא ספיקא
דדינא, גם לדעת הרמ"א, והוא חייב לשלם מפני שהספק הוא האם האוכל ניתן במתנה
או במכר, והמאכל הוא בחזקת בעליו הראשונים, ולכן חייב לשלם, ולא הולכים אחרי חזקת
ממונו של האוכל (שהוא מוחזק בממונו), כי איננו דנים אם הוא צריך להוציא ממון, אלא
הוא נותן את ממונו בעד שווי המאכל, ומה לי דמים ומה לי מאכל, הכל בכלל ממונו שאנו
דנים אם לא נתן לו את המאכל, ועל זה יש חזקת ממון לבעליו הראשונים, ועוד, שהוא זכה
במאכל רק כשאכל (ורק אם אמר המאכיל לשון מתנה בפירוש, מסתפק שו"ת מהרי"ט
חו"מ סי' קכג [צ"ל ח"א סי' קנ], האם זכה במאכל בשעה שהסב או בשעת
אכילה), א"כ עד אז היה המאכל בחזקת בעליו, ולכן חייב לשלם מספק. הוא מיישב
בזה מדוע רמ"א, סי' שסג, פוטר ב"דור בחצרי" - כי שם אין שאלה למי
שייך החצר, ולכן לא משנה שהחצר הוא בחזקת בעליו, אלא אנו דנים האם חייב לשלם
שכירות, ובמיוחד ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואנו מסופקים האם התחיל החיוב,
ובזה מספק המע"ה. ר' יהוסף בן
ציון רוטנברג, "שלח חפץ לאחיו האם הוא בהשאלה או במתנה", דברי משפט ה
(תשנ"ח) עמ' קכד, מציין שיגל יעקב, חו"מ, רמו, כתב בשם ישמח משה, על
תהלים פג, שהש"ך מחייב ב"אכול עמי". והוא מדייק ממה שש"ך,
שסג, ס"ק יג, מפנה לדבריו ביו"ד, ושם הביא את תלמידי הרשב"א
שמחייבים, משמע שהוא מחייב גם ב"אכול עמי", שהוא משווה ל"דור בחצרי".
אבל הוא כותב (בעמ' קכה) שמאחר שחתם סופר בתשובה ובהגהותיו לחו"מ רמו כתב שזה
מחלוקת, אפשר לטעון קים לי. מהרי"ח,
המובא בתרומת הדשן, מוכיח שב"אכול עמי" חייב אף שאכל ברשות, מב"ק
צג ע"א, ששם נאמר שראובן האומר לשמעון "קרע כסותי" או "שבור
כדי", וקרע או שבר, שמעון חייב. משם הוכיח ר' עובדיה מספורנו, בשו"ת
רמ"ע מפאנו, סי' פט, שראובן שפירנס את שמעון, שמעון חייב לשלם. משנה למלך,
הלכות מלוה, טז, א, מקשה על הראיה, אולי ב"אכול עמי" התכוון לתת מתנה,
כי אולי עשה לו טובה בעבר ולכן הוא רוצה לתת לו מתנה, ואילו ב"קרע
כסותי" אין להניח שרוצה לפטור אותו מתוך הכרת טובה על דבר שבעבר, כי מה זה
יועיל לקורע שיקרע ויופטר (כך נראית כוונתו)? הוא מתרץ, שמהרי"ח סובר שפשוט
שכיון שהלה נהנה, הוא חייב, והוצרך לראיה רק כדי להשיב על טענה אפשרית שהאוכל פטור
כי אכל ברשות המאכיל; לזה הוכיח מ"קרע כסותי", שאע"פ שעשה ברשות,
חייב כי יש אומדנא שהתכוון שישלם, וכך כאן, שיש תועלת למקבל, מניחים שהתכוון
שישלם. עוד הקשה משנה למלך על הוכחת מהרי"ח, הרי ב"קרע כסותי"
מדובר שבא לידו בתורת שמירה, כאמור בב"ק צג ע"א, ואילו ב"אכול
עמי" לא היה שומר על האוכל (כך הקשו גם שו"ת משאת משה, אהע"ז, סי'
ג, דף קי ע"א, ושו"ת מקום שמואל, סי' לא)? נתיבות משפט נתיב כג
ח"ב (כמובא במשנה למלך שם) תירץ, שמהרי"ח סובר כרז"ה (המובא
במלחמות ה', ב"ק לג ע"א, בדפי הרי"ף), האומר שגם אם לא בא לידו
בתורת שמירה, חייב אם קרע אם לא אמר לו "והיפטר". משנה למלך (והסכים עמו
בית אברהם, ישראל, חו"מ, סי' קכח, דף רעו ע"ג, שציין שכך תירץ בני חיי,
סי' שסג) תירץ (בדומה לתירוצו לקושייה הראשונה), שמהרי"ח סובר שב"אכול
עמי" חייב כי נהנה, וראיתו מ"קרע כסותי" היא כדי להראות שחייב אף
שעשה ברשות, והחיוב ב"קרע כסותי" מראה שיש שהעושה ברשות חייב, אף ששם לא
מדובר בכל המקרים. בדומה תירצו שו"ת חתם סופר, חו"מ, סי' קיט (ד"ה
ומ"מ), ושו"ת הרד"ם, חו"מ, סי' ד. בדומה הסביר
שו"ת קול בן לוי, סי' ד (סג ע"א) שדוקא ב"קרע כסותי" שהמזיק
לא נהנה, ואין שום הוכחה שהניזק מקפיד על הכלי, פטור אם לא בא לידו בתורת שמירה,
כי אין הוכחה שהתכוון "קרע ותהיה חייב", אבל כאן שהוא נהנה מהאכילה,
ומשתרש לו עבודת הכנת האוכל וההליכה, חייב (דבריו הובאו בחוק לישראל, שומרים, עמ'
1377, בצד עוד האומרים כך). עוד תירץ, ששם, אם יזיק ויפרע, הוא מוציא את דמיו
לחינם, ולכן חייב רק אם בא לידו בתורת שמירה, וזה מראה שבעל הכלי מקפיד על הכלי,
ולכן המזיק היה צריך להבין שהלה משטה בו ומתכוון "קרע בחיובך" אבל כאן
שהוא נהנה, חייב גם אם לא בא לידו בתורת שמירה; אלא שכדי שלא נאמר שכיון שאמר
"אכול עמי" התכוון "על מנת לפטור", הביא מהרי"ח ראיה
מ"קרע כסותי" שחייב כיון שלא אמר "על מנת לפטור". שו"ת שואל
ומשיב, מהדו"ב, ח"ד, סי' קפו, מסביר שהטעם שפטור אם לא בא לידו בתורת
שמירה הוא כי הניזק מוחל לו, אבל ב"אכול עמי" מתחייב על אכילה, ועל דבר
בעין לא שייך מחילה, ודוקא כשהחיוב הוא על הנזק, לא נתן לו את גוף הדבר אלא מחל על
הנזק והמחילה מועילה כי הנזק אינו בעין, אבל כאן הרי צריך שיקנה את המאכל (כדי
להיפטר מלשלם עליו), והרי כל זמן שהוא אוכל והמאכל בעין לא מועילה מחילה אלא לשון
מתנה, והרי לא אמר לו לשון מתנה. קצות החושן,
רמו, ס"ק א, תירץ שכאן חייב אף שלא בא לידו בתורת שמירה, כי חייב לשלם על מה
שנהנה (ראה בסמוך), ומי שנהנה חייב גם אם עשה מדעת בעלים, לא מדין מזיק, ורק מזיק
פטור אם הזיק מדעת בעלים כגון "קרע כסותי" כשלא בא לידו בתורת שמירה.
והסכים עמו אולם המשפט, רמו, יז. תירוצו של קצות החושן, מובא בשו"ת וישב משה
(זורגר), ח"ב, סי' כ, אות ב. בית אברהם
(ישראל), חו"מ, קכח (רעו ע"ב), מסביר שרוב אנשים דרכם להאכיל רק בשכר,
כי אין להם די אוכל לעצמם, חוץ מעשירים שמאכילים בחינם, ולכן כשאמר "אכול
עמי" מניחים שהתכוון "ושלם לי", כי זה דרך בני אדם, ודוקא
ב"קרע כסותי" פטור אם לא בא לידו בתורת שמירה, כי אין סיבה לתלות
שהתכוון שישלם. בני חיי,
חו"מ, שסג, הגהב"י, אות א, מסביר שהוכחת מהרי"ח היא שרואים משם שזה
שאמר "אכול עמי" אין משמעותו "והיפטר", שאילו כן, גם
ב"קרע כסותי" היה צריך להיות פטור אף שבא לידו בתורת שמירה, כמו
שב"קרע כסותי על מנת להיפטר" פטור גם אם בא לידו בתורת שמירה; אלא, כשבא
לידו בתורת שמירה, מפרשים שהתכוון לומר "קרע ותתחייב" כיון שיש טעם לפרש
כן, וכך כאן, יש טעם לפרש כך כי נהנה מחסרונו. כסף הקדשים,
רמו, יז, מעלה ספק, בשניים ששכרו מלמד לבניהם, ופסקו לו מזונות כחלק משכרו, ואחד
מהשניים נתן את המזונות כל משך הזמן - האם אומרים שהוא מחל (וזו מתנה לשותף השני;
בעצם זה כמו מפרנס אשת איש, כי הוא פורע חוב ששותפו היה חייב לפרוע חציו), או
שרואים את המזונות ואת שכר הממון כיחידה אחת, וזה שנתן את המזונות הוא כאילו נתן
חלק מהממון, וינוכה לו מחלקו בממון שיצטרכו לתת בסוף. טעם חיוב ההשבה
במקום שאנו קובעים שלא התכוון למתנה (אם הנכס כבר אינו בעין) [לכאורה הטעם פשוט -
מניחים שהוא התכוון למכור לו את הנכס ולכן צריך לשלם את תמורת המכר]: שו"ת
מהרי"ט, ח"ב, אהע"ז, סי' כא, כתב שב"אכול עמי" ובמי שזן
את חברו למשך זמן, חייב משום מזיק, ואינו חייב משום שנהנה, שהרי באמת לא הרוויח
מזה, שהרי היה יכול לצום (סברה שכתבו תוס', חולין קלא ע"א, ד"ה שאני,
לעניין אחר). שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קיט (ד"ה הרב"י),
מסכים למהרי"ט, שב"אכול עמי" אינו חייב לשלם מטעם הנאה, כי יכול לטעון
"הייתי מתענה", אלא חייב כי הזיק לו ונהנה מהזיקו. והוא כותב (בד"ה
ולכאורה) שגם המפרנס חתנו כמה שנים (שבו עוסק תרומת הדשן הנ"ל, וגם עליו
מהרי"ט אומר שאינו חייב מטעם הנאה), שלא ייתכן שהיה מתענה כל אותן שנים,
אינו חייב מטעם הנאה, כי בכל פעם שזן אותו, אותה שעה היה יכול להתענות, ולא משתרש
לו, וזו מתנה, וכשאכל שוב, גם הסעודה השניה היא מתנה ומחילה, כי היה יכול להתענות
אז, וכך בכל פעם, וכיון שנתן במתנה, לא יחזור בו. דבריו קשים, שהרי העובדה שהיה
יכול להתענות רק עושה שייחשב שהאוכל לא נהנה, ולא עושה שהמאכיל נותן לו במתנה או
מוחל לו, וא"כ הרי בסעודה השנייה באמת נהנה. שו"ת וישב משה (זורגר)
ח"ב סי' יט, אות ו, בהערה, דוחה את דברי חתם סופר, שהרי לענין חיוב על הנאה,
הכלל הוא שאם נהנה קצת, חייב על כולו כמו בשחרוריתא דאשייתא (יש להשיב על כך, ששם
כיון שחיסר ממנו קצת חייב על הכל, כשהיתה ממש הנאה, ולא כאן שלא היה ממש הנאה בכל
סעודה); אלא הוא מסביר שמהרי"ט מדבר בעיקר על "אכול עמי" שהוא חד
פעמי, ואילו בחתן פשוט מדוע חייב על הנאתו. והוא מסביר (באות ז) שאין פוטרים מצד
שהיה יכול להתענות, מפני שהיה צריך להתנות שהוא רוצה לאכול רק בחינם ואם לא יתן לו
בחינם, יתענה; ומאחר שלא התנה, חייב לשלם הכל ולא יכול לומר שהיה מתענה. אבל קצות
החושן, רמו, ס"ק א, וס"ק ב, כותב שב"אכול עמי" חייב משום
הנאתו, ולא משום מזיק, שאילו מזיק ברשות פטור (והסכים עמו נתיבות המשפט, רמו,
ס"ק ה); בס"ק ב הסביר שאין לחייב משום שנשתרש לו שאינו צריך לאכול משהו
אחר, כי יכול לטעון שהיה צם, והסכים עמו נתיבות המשפט, רמו, ס"ק ה
(ואע"פ שלא נחשב שהשתרש, מ"מ נחשב שנהנה כי סו"ס נהנה מהאכילה יותר
מלצום). ערוך השולחן, חו"מ, רמו, יט, כותב על פי קצות החושן שהוא חייב על
הנאתו, ולכן כשהוא משלם, משלם בזול. ר' צבי מרקוביץ, בית אהרן וישראל, גל' לד, עמ'
מב, מביא את מחלוקת קצוה"ח ומהרי"ט, האם חייב משום מזיק, ומיישב קושיות
על מהרי"ט. המהדיר [אביטן]
לתרומת הדשן שם, הערה 8, כותב שאינו חייב מטעם מזיק כי הוא עושה ברשות, אלא חייב
משום שנהנה, ואף שהיה יכולמ להתענות, הרי סוף סוף אכל וחיסרו, ודוקא במתנות כהונה
פטור, כי שם כדי לחייב צריך הנאה ולא די בחיסור. אבל שו"ת
הרי בשמים ח"ב סי' רנ, כותב שב"אכול עמי" אין לחייב מטעם הנאה כיון
שהשבח אינו בעין, על פי תוס' כתובות קז (ד"ה חנן) שכתבו שרק ליורד לשדה חברו
יש החזר כי השבח הוא בעין, משא"כ בפחש"ח שרק הצילו מגביית בעל חוב. הוא
מביא ראיה מכתובות ל שב"אכול עמי" אינו חייב מטעם הנאה אלא מטעם מזיק -
עיין שם להוכחתו. הוא מסביר שאין לפטור מצד שלא נהנה כי היה יכול להתענות (באמת
לדעתו שחייב מטעם מזיק, ברור שאין לפטור מצד שהיה יכול להתענות), שהרי שו"ת
מהרי"ט ח"א סי' קנ אומר שאורח בסעודה זוכה באוכל משעת הגבהה, וא"כ
אילו רצה להתענות, היה לו יכול למכור את האוכל לאחרים אחרי שהגביהו (שהרי כבר היה
שלו). ר' אהרן
שטיינברג, בית אהרן וישראל גל' סז עמ' מח, מבין שמשנה למלך, הלכות מלוה, טז, א,
הנ"ל, סובר שחייב מטעם נהנה מממון חברו. והוא מקשה (בעמ' מט, הערה 1) על הסבר
מהרי"ט, שחייב מטעם מזיק, הרי "קרע כסותי" פטור אם לא בא לידו
בתורת שמירה, מטעם מחילה או מטעם מזיק ברשות, א"כ גם ב"אכול עמי"
צ"ל פטור. הוא כותב (בעמ' מט) שלפי הטעם שחייב משום שנהנה, א"צ לשלם כל
מה שחברו הוציא בשבילו, אלא כפי מה שנהנה. וראה לעיל, שהרדב"ז כתב לגבי כל
מהנה אדם אחר, שמשלם רק כשיעור הנאתו. בית יחיאל,
חו"מ, ח"א, סי' כח (עמ' סד), כותב שגם לפי תרומת הדשן המחייב, המזמין את
חברו לאכול במסעדה, אינו חייב לשלם כמחיר מסעדה אלא כמחיר מי שאוכל בביתו, כי שווי
ההנאה בשבילו הוא כמחיר בביתו, לגבי מי שאינו רגיל לאכול במסעדות. והוא כותב גם
לגבי חתן האוכל אצל חותנו יותר מהזמן הקצוב, שחייב לשלם רק כערך ההנאה - כמה היה
עולה לחתן לאכול בבית של עצמו. יש להעיר שתרומת
הדשן נקט שחייב לשלם "די מזונו", משמע כערך הכסף ולא כערך הנאתו, וזה
מתאים לטעם של מזיק. אבל מחנה אפרים,
הל' נזקי ממון, סי' ג, כותב שאם האוכל חשב שזה מתנה, לפי תוס', חולין קלא
ע"א (ד"ה שאני), האומרים שאכילה לא נחשבת השתרשות כי היה יכול להתענות,
האוכל יכול לטעון "לא הייתי מוציא כ"כ בסעודתי", וישלם רק כמה
שדרכו לאכול. הוא נוקט "חשב שזה מתנה" כנראה, אם האוכל ידע שיצטרך
לשלם, חייב לשלם את כל ערך האוכל. בית אברהם
(ישראל), חו"מ, קכח (רעו ע"ד), דוחה את הסבר מהרי"ט שהאוכל חייב
מטעם מזיק, שהרי בעל האוכל הזמינו לאכול עמו, ואין לקרוא לו מזיק; אלא הוא חייב
לשלם כי יש צד לתלות שהתכוון "אכול ושלם" כי זה המנהג - לכן אף שיכול
לטעון "הייתי מתענה", אבל הרי יש צד אחר לומר שהתכוון "אכול
ושלם", לכן תולים שהתכוון לזה. נראה שכוונתו היא שחייב מטעם מכר, וכאילו
האוכל הסכים מראש לשלם בעבור זה, כי המנהג הוא שמי שאוכל אצל חברו, משלם.
עיי"ש מה שהקשה עוד על מהרי"ט. בדרך אחרת הסביר שחייב כי אכל ממון חברו
שכבר היה בידו, ולא מועיל לומר "הייתי מתענה" אלא באוכל מתנות כהונה
שעוד לא באו לידי כהן (אין דבריו מובנים - אם החיוב הוא על הנאה, איזה הבדל יש
בין זה לזה). שו"ת וישב
משה (זורגר) ח"ב סי' יט, אות ז, מדייק מתה"ד שחייב לשלם את כל דמי
האוכל, והוא מסביר, שאף שהאוכל חשב שלא יצטרך לשלם, והדגין הוא שיתומים שטבחו פרה
שאולה, משלמים רק דמי בשר בזול (כתובות לד ע"ב; ראה חוק לישראל, שומרים, עמ'
21), כי חשבו שהוא שלהם, מ"מ האוכל היה צריך לחשוב שיצטרך לשלם, ואם לא רצה,
היה צריך להתנות, ולכן חייב לשלם הכל. הוא מעלה אפשרות שגם מה שכתב שו"ת
רדב"ז סי' תרטו, שאינו חייב לשלם כל מה שהוציא המהנה, כוונתו שישלם כפי ברכת
הבית, כלשון תרומת הדשן (כלומר, קצת פחות ממחיר האוכל, כי הכלל הוא ש"ברכת
הבית ברובה" - כשיש הרבה אוכלים, המחיר היחסי יורד). ובאות ח, בסיכום, כתב
שאם יש אומדנא קצת שהתכוון בחינם, משלם שליש פחות. בסי' כ, אות ח, כתב על אשה
שפירנסה ילד משותק, שהאב חייב לשלם את רוב הוצאותיה לפי ברכת הבית (אם אין מתחשבים
בפטור של פורע חובו של חברו), אבל לא כמחיר השוק, כי אולי אילו ידע, היה מחזיקו
בעצמו, שהיה עולה יותר בזול; אבל אם דרך האשה להחזיק ילדים כאלה בשכר, ואילו לא
היתה מחזיקה ילד זה, היתה מחזיקה אחר במקומו, ויש הוכחות ברורות שהפסידה בגללו,
חייב לשלם מחיר הראוי כי הוא כעביד למיגר, ויש לפשר, אבל ישלם כמעט הכל. ים של שלמה,
ב"ק, פ"ח, סי' סט, כותב שהוא חייב רק משום הנאתו. הוא דוחה את הראיה
מ"שבור כדי", שדוקא ב"שבור כדי" חייב, כי אין אדם מפסיד
ממונו בכדי, ומסתמא בעל הכד התכוון שהשובר ישלם, אבל ב"אכול עמי" אין זה
הפסד, שהרי כך מנהג העולם (להזמין אדם אחר לאכול בחינם) וזה כבודו ומסתמא לא התכוון
המזמין שישלם (אח"כ הוא נוקט שהאוכל דר בעירו של המזמין, ואולי דווקא אז אין
חיוב מן הדין, לדעתו). לכן הוא מבסס את החיוב על הנאתו של האוכל, כמו שבהמה האוכלת
ברה"ר משלמת מה שנהנית (ב"ק יט ע"ב), אלא שלגבי בהמה אומרים
ש"מה שנהנית" הוא רק דמי עמיר (ב"ק כ ע"א), משום שבעל הבהמה
אינו נהנה באכילתה אלא כפי מה שהיה צריך לזון אותה בכדי חיותה, ועוד, שאין לבהמה
דעת, והיא אוכלת מה שעיניה רואות, ולכן מקילים אצלה ומשלם דמי עמיר; אבל אדם נהנה
באכילתו, ועוד שהוא בר דעת, שהיה יכול לומר מראש "אני אוכל ע"מ להיות
פטור מלשלם" (כלומר שכיון שלא אמר, הראה שהוא מוכן לשלם), ועוד, שאינו גרוע
מהיורד לשדה חברו ונטעה, שמקבל את הוצאותיו, וא"כ ק"ו שכאן ישלם דמי
אכילתו, דהיינו כל הוצאות המאכיל. על פי זה הוא
כותב (והובא בש"ך, חו"מ, רמו, ס"ק יא, ובשו"ת הרד"ם,
חו"מ, סי' ד), שאם האוכל היה רגיל לסעוד אצל בעל בית אחר בחינם, פטור לשלם
לזה שאכל אצלו עכשו, כי לא נהנה, כי בלאו הכי היה אוכל בבית בעל ביתו (אבל זה לא
משום שזו אינדיקציה שהתכוון למתנה, אלא כי הוא כמבריח ארי, כי לא הביא לו תועלת;
וראה לעיל, שמגיד משנה כתב דבר דומה). אולם המשפט,
רמו, יז, מסביר דין זה על פי סברת קצות החושן, שחיוב האוכל הוא על הנאתו: במקרה זה
אין לחייבו על ההנאה כי היה יכול להשיג ממקום אחר. יש"ש
מוסיף, שגם אם אין מנהג בעיר להזמין אדם לאכול עמו בחינם (כלומר, שאז זה חוזר
להיות כמו "שבור כדי", ואינו חייב רק משום שנהנה אלא כמזיק, מעיקר
הדין), מ"מ פטור אם יישבע שבועת היסת שחשב שהזמינו ע"ד שלא ישלם (זהו
חידוש, שהדבר תלוי גם בדעת המקבל). הש"ך שם (הובא בשו"ת הרי בשמים,
ח"ב, סי' רנ) מבין שגם פטור זה, ע"י שיישבע, הוא באדם שהיה יכול לאכול
במקום אחר בלאו הכי. אבל בפשטות כשיש"ש מדבר על מקום שאין מנהג להזמין, החיוב
הוא משום מזיק ולא משום שנהנה, ואין סיבה שיהיה הבדל בין אדם רגיל לאדם שהיה יכול
לאכול במקום אחר, ואם שבועה פוטרת, היא צריכה לפטור בכל אדם. שו"ת בית
שלמה (מסקאלא), חו"מ, סי' ס, הגהה א, מקשה על יש"ש כפי שהובא בש"ך,
אם היה יכול לסעוד אצל אדם אחר בחינם, מדוע צריך שיישבע שבועת היסת שהתכוון לאכול
בחינם, הרי אין נשבעים על טענת ספק? ואמנם קצות החושן, סי' קפא, ס"ק א, כתב
שאם יש רגלים לדבר נגד הנתבע, חייב להישבע גם על טענת שמא, אבל כאן אין רגלים לדבר
נגדו, כיון שהיה יכול למצוא אחר בחינם. אבל כאמור נראה שיש"ש מחייב שבועה
דוקא בשלא היה יכול למצוא מקום אחר לאכול, וזה מקום שלא רגילים להזמין לאכול
בחינם, ואז אכן יש רגלים לדבר נגדו. אבל בכלל, בפשטות אין מקום לקושייה זו, שהרי
זה טענת ברי שהנותן טוען שהתכוון לזון תמורת כסף, וכוונת הנותן קובעת יותר מכוונת
המקבל כפי שכתבתי (בתחלת דבריו, בית שלמה מעורר קושיה זו גם ביחס לדברי חוות יאיר
שמחייב את הזן להישבע, והבאנו אותו בפרק ג, ושם זה אכן טענת שמא מצד המקבל, שאינו
יודע מה התכוון הנותן, שזה מה שקובע). בית אברהם
(ישראל), חו"מ, קכח (רעו ע"ב), מוכיח משו"ת מהרשד"ם סי' שמה
וסי' שעג, שגם בסתם אדם שהזמין את חברו, חייב, שהרי נידונו הוא בסתם אדם, והביא את
תרומת הדשן; והוא מסביר (בדף רעו ע"ג) שמה שהעמיד משאת משה ח"א
אהע"ז סי' ג (קי ע"ג), את תרומת הדשן, באדם שרגיל להאכיל אחרים בשכר,
אינו למעט סתם אדם, אלא למעט עשיר שדרכו להאכיל בחינם. דעה חולקת:
שו"ת כתב סופר, חו"מ, סי' כא, כותב שלפי הר"ן (קידושין שם), מי
שנותן לאחד לאכול סעודה אחת, או סעודות למשך יום אחד, שרגילים לתת בחינם, סתמו לשם
מתנה, כיון שלא התנה שיהיה כהלוואה. אבל בסיכום ההלכות, בסוף התשובה, אות ד, נשאר
בצ"ע לדינא, האם מי שזן אדם זמן קצר, שרגילים להאכיל במתנה, סתמו למתנה. ראה
בשמו בפרק ב, שכתב שלפי הר"ן הנותן דבר שרגילים לתת במתנה, סתמו למתנה. שו"ת שואל
ומשיב, מהדו"ב, ח"ד, סי' קפו, כותב שלפי ר"ן, נדרים כד ע"א
(ד"ה משום) ב"אכול עמי" פטור כי מניחים שנתן לו במתנה, שהרי הוא
כתב שאדם עשוי להאכיל את חברו גם אם לא עשה לו כלום, בניגוד למתנה מרובה, שאומרים
שמן הסתם לא נתן לו אם לא שעשה לו נחת רוח. בית יחיאל, חו"מ, ח"א, סי' כח, עמ' סג, כותב
שבעל מסעדה שהזמין את ידידו לאכול אצלו במסעדה שלו, לא יכול לתבוע ממנו לשלם, כי יש
מחלוקת בפוסקים בזה (הוא מתכוון לנמוקי יוסף בנדרים) והמע"ה. [38]
ראה פרק ג,
בשם בית יחיאל. [39]
רשב"א,
המובא בר"ן, נדרים לג ע"א, ובר"ן על הרי"ף, כתובות סג
ע"א (בדפי הרי"ף), ובנימוקי יוסף, נדרים יא ע"ב (בדפי הרי"ף).
הדין מפורש בב"מ קא ע"א, ושם יש חילוקי דינים כמה צריך לשלם לו (גובה
התשלום נקבע על פי עקרונות של דיני עשיית עושר ולא במשפט), אבל בכל מקרה אינו פטור
לגמרי (אא"כ לא קיבל שום תועלת מהנטיעה). הרשב"א מוכיח מדין זה את הכלל
שנתינה סתמית אינה מתנה. וראה לעיל, איך הריטב"א, האומר שנתינה סתמית היא
מתנה, מסביר מדוע כאן חייב. [40]
רמ"א,
יו"ד, רנב, יב. הוא כותב שגם אינו נחשב מבריח ארי. [41] רמ"א, חו"מ, רפו, ג. הוא כותב כך בשם
שו"ת מהר"י וייל סי' קי. אך מהר"י וייל דיבר במונחים של נאמנות
הבן, והוא דן מצד שהאב לא נתן את הכסף בפדיון ממש, אלא לאחר שהבן כבר השתחרר.
בנידונו, הבן נתפס בידי ה"עירונים" בעלילה, והאב שלח אל שר אחד שידבר אל
העירונים שלא יפגעו בגופו או בממונו, והשר שלח שריו ונכבדיו ודיברו, ובעקבות זה
יצא הבן פטור בלי לשלם; אך כיון שהאב היה עשיר, פחד שמא העירונים ינטרו לו שנאה,
ולכן נתן להם חמישים זהובים, ופטרו אותו ואת בנו לגמרי. האב מת, ויתר היורשים
טוענים שאביהם הוציא את הכסף בתורת הלואה לבן לשלם לעירונים, ורוצים לנכות מחלקו
בירושה את חמישים הזהובים. הבן משיב, "אבי לא נתן את הכסף לעירונים לפדיוני,
כי כבר יצאתי לחפשי, אלא נתנו כדי להיות רצוי לעירונים כבראשונה" וראייה לדבריו,
שהאב לא ציווה לפני מותו בענין הכסף הזה, וגם לא נמצא בפנקסו סכום זה, כמו שנמצא
בפנקסו דברים אחרים שהוציא עבור בנו. הוא פוסק שהבן נאמן לומר שהאב לא נתן את הכסף
לפדיונו, מיגו שהיה יכול לומר "פרעתי לאבי בחייו", והפנקס מוכיח כדבריו,
כיון שלא הוזכר בפנקס סכום זה, כמו יתר דברים שהוציא עבורו. נראה שכוונתו לומר
שהבן נאמן אם טוען שהאב אמר לו בפירוש שלא נתן את הכסף לפדיונו; שהרי אם לא אמר
כך, זו רק שאלה של אומדן דעת, ובזה לא שייך מיגו. הוא מוסיף, שאין לומר שהבן חייב
כיון שבגלל תפיסתו הוצרך אביו ליתן כסף להעירונים (אולי כוונתו היא, שלכאורה הבן
יהיה חייב מטעם גורם נזק, גם אם נאמר לא יהיה חייב כהחזר חוב, משום שהפנקס מוכיח
שהאב התכוון לתת לו מתנה) - שהרי מאחר שכבר יצא לחפשי מהתפיסה, אין לחייבו עוד;
שאם לא כן, אין לדבר סוף, שכל חייו הוא כאילו אסור בבית האסורים; ומאותה סיבה פטור
הבן מן הרבית שהוצרכו לנכות לשר (מהחוב שהיה חייב לאביהם והם ירשו), אף שאחיו אומר
שלא מרצונו נעשתה הפשרה, ורק הבן שנשבה הסכים לפשרה. נראה שמה שכתב
הרמ"א שאם יש אומדן דעת שהאב התכוון לתת לו מתנה, אין מנכים מירושתו - כוונתו
למה שכתב מהר"י וייל שהעובדה שהאב לא כתב סכום זה בפנקסו כחיוב שחייב לו בנו,
מוכיחה שהתכוון למתנה. שו"ת שארית
יוסף, סי' נה, כותב שמהר"י וייל סי' קי, אומר שהבן נאמן לומר שהאב לא נתן את
הכסף לפדיונו, רק משום שהבן כבר יצא מהמאסר בשעת הנתינה, ונתן את הכסף רק כדי
להיות רצוי לשלטון כבראשונה, ויש לבן מיגו שהיה יכול לומר "פרעתי לאבי
בחיי" אבל אם האב נתן את הכסף כשהבן עדיין היה בתפיסה, ברור שנתן לפדיונו,
ולכן יש לנכות זאת מחלקו של הבן בירושה; והוא מסביר שמהר"י וייל סובר שאינו
יכול לטעון "שמא במתנה נתן לו", כי למה לנו לומר שמחל (כלומר, מהר"י
וייל בא מצד נאמנות, ולא מצד אומדן דעת של כוונה למתנה, כי ברור שלא התכוון למתנה)
(הוא עובר מלשון מתנה ללשון מחילה, שאינה מדויקת). ר' אהרן פרחיא,
בשו"ת פרח מטה אהרן, ח"א, סי' סב, מדייק ממהר"י וייל, שרק בגלל
המיגו נאמן הבן לומר שהאב לא נתן בעבורו לעירונים, אבל אם אין לו מיגו, מנכים
מחלקו בירושה, ואין מניחים שהאב נתן בעבורו במתנה. וכך מדייק ר' חסדאי הכהן,
בתשובתו שם, מלבוש סי' רפו, שכתב שמי שפדאו אביו מהתפיסה, לא אומרים בסתם שאביו
התכוון לתת במתנה אא"כ יש אומדן דעת שהתכוון לכך. אבל ערוך
השולחן, חו"מ, רפו, ו, כותב שהבן חייב לשלם רק אם נתפס מפני רוע מעשיו, אבל
אם נתפס בעלילה, בוודאי לא התכוון האב לנכות מחלק ירושתו. וראה פרק א, 2, ששער משפט כותב שבפדיון האב יש סיבה
מיוחדת לומר שלא התכוון למתנה. [42]
שו"ת
הרא"ש כלל פה סי' ב, כמובא ברמ"א, חו"מ, קח, א (בקיצור),
בשו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן פט, ובשו"ת הרד"ם, חו"מ, סי' ד
(המקשר זאת לדברי רא"ש, סנהדרין, פ"ח, סי' ב, שהמוציא הוצאות להציל חייו
של אחר זכאי להחזר). [43] תרומת הדשן, שו"ת, סי' שיז (הובא בים של
שלמה, ב"ק, פ"ח, סי' סט, בדרכי משה, חו"מ, רמו, ס"ק ד,
בשו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שעג, בשו"ת משפט צדק, ח"ב, סי'
ז (יז ע"ג), בשו"ת חתם סופר, חו"מ, סי' קיט, בשאלה, בשו"ת
ר"ע איגר, ח"א, סי' קמז, בשו"ת וישב משה, זורגר, ח"ב, סי' יט,
אות ה); רמ"א, חו"מ, רמו, יז; לבוש, חו"מ, רמו, יז. מה שנקט לשון
מחילה אינו בדוקא, אלא הכוונה היא שנתן לו את האוכל במתנה, ולא שמכר לו אותו
ואח"כ מחל לו על התמורה, שהרי האינדיקציה התחילה עוד לפני נתינת האוכל, שהיה
עשיר אז. ואכן לבוש שם נוקט שזו מתנה. בדומה, ר'
עובדיה ספורנו, בשו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן פט, פוטר בנידונו, שאדם זן את
בנו של חמיו, מפני שיש אומדנא דמוכח, שאם לא היה המפרנס בא לכלל כעס עם חמיו, לא
היה תובע ממנו את מזונות בנו, כי דרך הקרובים שהם אמידים שלא לדקדק בכל כיוצא בזה,
ומסתמא גמר בדעתו שלא לתבוע כלל. גם הוא נוקט לשון מחילה, ומתכוון שמראש נתן
במתנה. הוא כותב סיבה נוספת לפטור בנידונו: שמתחילה לקח המפרנס את הבן עמו נגד
רצון אביו, וודאי לא פירנסו על דעת שישלם לו את המזונות. שו"ת
מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמה, מביא את דברי תרומת הדשן שאם רגילות הוא
בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שתים יתר על הקצבה שמקבלים
עליהם, מניחים שנתן במתנה; והוא לומד מזה לנידונו, שהמפרנס היה עשיר, שיש להניח
שמחל לאוכל (יותר נכון: שנתן במתנה), ורק עתה מחמת ירידתו מנכסיו חוזר ותובע,
והרי כיון שמחל פעם אחת אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל הוא אינו פוטר את המתפרנס
לגמרי, אלא רק אומר שהמפרנס צריך לקבל חרם סתם שמעולם לא מחל על מה שהוציא עליהם
(נראה שנקט לשון מחילה כי ייתכן שגם אם מראש נתן ע"מ לשלם, אולי אח"כ
מחל, לכן צריך לקבל חרם שאפילו לא מחל). אולי טעמו הוא, שלא היתה אומדנא כללית, כי
לא היה במקומו נוהג מוגדר שעשירים מאכילים קרוביהם בחינם. כנסת הגדולה,
חו"מ, קכח, הגהות ב"י, אות טז, ושו"ת בית שלמה (מסקאלא),
חו"מ, סי' ס, הגהה א, מביאים שמהרשד"ם הצריך שהמפרנס יקבל ע"ע חרם
שמעולם לא מחל, ולא כתבו שזה דוקא אם המפרנס עשיר ויש סימן לכך שהתכוון למתנה. כמו
כן, שו"ת מהר"ש הלוי, חו"מ, סי' מ, כותב בסתם שלפי מהרשד"ם,
הזן אדם סתם צריך לקבל חרם שלא מחל לו, ואף מסיק מזה שבנידונו, שמת המפרנס, וברור
שהמפרנס לא היה מקבל עליו חרם כזה (לא מובן מדוע לא), א"כ גם היורש של המפרנס
לא יכול לגבות מן המתפרנס. אבל שו"ת כרם שלמה (אמריליו), חו"מ, סי' טו,
מדגיש שמהרשד"ם אמר כך רק על נידונו, שראובן היה עשיר כשפירנסו, ויש לחוש שמא
מחל, ולכן הוצרך לקבל חרם שלא מחל, משא"כ אם המפרנס אינו עשיר והמתפרנס עשיר. שו"ת
מהר"י בן לב חלק א סימן עז (עה), כותב שתה"ד מצריך שני תנאים: א) שיהיה
מנהג באותה המדינה שהעשירים נותנים מזונות לחתנם שנה או שנתים יותר על הקצבה שקצבו
להם, ב) שנולד כעס ומריבה ביניהם; אבל כשמתקיים רק תנאי אחד, יכול לתבוע. על פי זה
הוא כותב בנידונו, שלא היה מנהג בעיר שיפרנס אדם את בן אשתו כל כך הרבה שנים כפי
שפירנס אותו, והיה לנער על מה שיסמוך (ממון הקרובים), שלא אומרים שהתכוון לתת
במתנה ורק עכשו, כיון שמת הנער ונשארו הנכסים לקרובים, החליט לתבוע את ההוצאות
שהוציא. שו"ת
מהר"ש הלוי, חו"מ, סי' מ, פוטר בנידונו, סב עשיר שפירנס את נכדו היתום,
ומת היתום, מפני שהתקיימו שני התנאים של מהריב"ל: רגילות היא שעשיר שחתנו מת,
ובתו ונכדו באים לביתו, הוא מפרנס אותם בחינם כדי לנחם את הבת; וגם ברור שאילו לא
מת היתום לא היה הסב תובע ממנו, ורק כשמת היתום, ויורשי היתום רוצים ליטול את נכסי
היתום, הסב (או יורשיו) תובע את הוצאות הפרנסה; והוא כותב שגם הר"ן
והרשב"א יפטרו אם התקיימו שני התנאים. והוא כותב שגם אם המפרנס מוחזק, אם שני
התנאים מתקיימים, המתפרנס פטור. שו"ת כתב
סופר, חו"מ, סי' כא, אומר שהר"ן סובר שאם נתן דבר שרגילים לתת במתנה,
מסתמא התכוון למתנה (ראה פרק א, 2). אבל בסיכום ההלכות, בסוף התשובה, אות ד, נשאר
בספק האם כוונתו למתנה. שו"ת
הרד"ם, חו"מ, סי' ד, כותב שהולכים לפי מנהג המקום, שבמקום שדרכם לתת דבר
זה בשכר, ומישהו נתן לחברו בסתם, חייב לשלם לו, ואם אין דרכם ליטול שכר, פטור. שו"ת וישב
משה (זורגר) ח"ב סי' יט, אות ה, ואות ח, כותב שבזמננו המבקש מחברו לאכול
אצלו, פטור, שהרי יש הרבה בני אדם שיבקשו ממנו לאכול אצלם לקיים מצוות הכנסת
אורחים; אבל אם בעל מלון מבקש ממישהו לאכול אצלו כי אצלו הכל יפה וכו', חייב כי
ברור שכוונתו שישלם לו. הוא מסביר שתרומת הדשן מחייב במאכיל חתנו משום שמדובר
שהאכילו במשך זמן ניכר, ובזמן תה"ד לא היה שכיח שיאכל אצל חברו במשך זמן
בחינם. והוא כותב שאם האוכל הוא עשיר ואין שם מארחים לפי כבודו לאכול אצלם, ודרכו
של אדם זה לשלם, הוא חייב; וזה תלוי גם לפי השירות שנתן לו - אם נהוג לתת בשכר או
בחינם, וכן תלוי אם הוא קרובו וידידו וכדומה. בסי' כ, אות ז, הוא מסכם, שאם אין
הוכחה ברורה שהתכוון למתנה, חייב לשלם הכל או קרוב לזה, כיון שיש פוטרים. כמו כן, שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן ע, כותב שאם
מנהג חשובי העיר היה לפרנס את יתומי קרוביהם חינם, מי שמפרנס יתום קרובו, היתום
פטור, כי המפרנס שאינו יכול לומר "בתורת הלואה התכוונתי". [44] רמב"ם, הל' זכיה, ז, יד (הובא בשו"ת
צפנת פענח, דווינסק, סי' קכה וסי' קכו); מישרים, נתיב כג, ח"ב (בלי השבועה)
(הובא בדרכי משה, אהע"ז, ס, ס"ק א). ב"ח,
אהע"ז, ס, כותב שדברי הרמב"ם על השולח תשורה ומיאן והפציר, הם גם
בשושבינות בשעת החופה, שהעובדה שהמקבל ממאן לקחת והלה מפציר בו, מלמדת שנתן לו
במתנה גמורה. הוא מביא את מישרים שם, בנוסח "מי ששולח לחברו שושבינות"
(כפי שהועתק גם בדרכי משה), וכנראה זו הסיבה שהוא כותב שהדין כך גם בשושבינות.
וראה להלן בענין הנותן לעני, שר"א שטיינברג הסביר את שינוי הנוסח הזה. שו"ת
מהרי"ט, חלק ב, אהע"ז, סימן כא (הובא במשנה למלך שם, בשו"ת משה
ידבר, הלכות זכיה, סי' א, דף נו ע"ב, וע"י ר"א שטיינברג, בית אהרן
וישראל גל' סז, עמ' סא), מדייק מהרמב"ם שדוקא אם המקבל היה ממאן, והפציר בו
הנותן לקבל, פטור מלשלם; אבל הנותן כסף או זן ומפרנס אין סתמן מתנה. נוכח השולחן,
חי' שו"ע, חו"מ רמג, א, כותב שלפי מהרי"ט, צ"ל שמה
שהרמב"ם הזכיר "מטה ידו" אין כוונתו שהיה עני, אלא שהיה עשיר שירד
קצת מנכסיו, היה קצת פחות עשיר מקודם, ולכן אם לא היתה הפצרה, חייב להחזיר, ואין
אומרים שזה צדקה, אבל אם המקבל עני, בכל מקרה סתמו מתנה, כי לא שייך להלוות לו,
כפי שנראה להלן. וראה להלן, שר"א שטיינברג באמת הבין ממהרי"ט
שלרמב"ם במפרנס עני - חייב. אור הישר, על
הרמב"ם, הלכות זכייה, ז, יד, מעלה ספק האם "נשבע" זה בדוקא. תשב"ץ,
ח"ג, סי' קסז, הבין כנראה שזו מתנה גם אם לא סירב המקבל בתחילה, שהרי הוכיח
מכאן למפרנס את חברו בסתם, ושם לא מדובר שחברו סירב. כמו כן, מעשה רקח, על
הרמב"ם, הלכות זכיה, ז, יד, כותב בהסברו הראשון שלפי הרמב"ם זה נחשב
מתנה גם אם לא הפציר, ומה שהזכיר הפצרה אינו בדוקא. ר' יהוסף בן ציון רוטנברג, דברי משפט ה (תשנ"ח),
עמ' קכז, מעלה אפשרות שמה שהרמב"ם נקט שהמקבל ממאן לקחת, מתייחס רק לנתינת
כסף ולא לתשורה. כלומר, שסתם תשורה היא מתנה גם בלי האינדיקציה של סירוב.
© מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society
עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל
בעריכת
נחום רקובר
מתנה
הסכמת
הצדדים שהדבר ניתן במתנה
ברוך כהנא
©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים 2006
יוצא לאור בסיוע משרד המדע
מינהל התרבות
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041