מתנה סעיף 3

[1] ראבילו ב, עמ' 272. פ"ד כו(2) עמ' 790 אומר שההסכמה לא צריכה להיות בכתב. תהיה לכך נפקות רק אם המקבל יודיע אח"כ על דחיית המתנה תוך זמן סביר (ודחייה זו לא מועילה אם כבר הביע הסכמה, אפילו בהתנהגות), שאם לא דחה, הרי גם שתיקה מתפרשת כהסכמה, מטעם חזקת ההסכמה.

[2] ראבילו ב, עמ' 272.

[3] ראבילו ב, עמ' 30-32.

[4] פ"ד לו(2) עמ' 62.

[5] ראבילו ב, עמ' 32-30 (ובהערה 10 מציין שצלטנר אומר שהוא חוזה דו-צדדי). בדברי ההסבר להצעת חוק המתנה, תשכ"ה-1965 (ה"ח תשכ"ה 368) נאמר שהיא עיסקה דו-צדדית ולכן נחוצה הסכמת המקבל.

[6] ראבילו ב, עמ' 35.

[7] חזון יחזקאל, בכורות, השמטות לפ"ג, וב"ב, פ"ח ה"ג, בחידושים. הוא מציג בעניין זה מתנה רגילה (של בריא) מול מתנת שכיב מרע, שבה מעשה הקנין לא נעשה ע"י המקבל, אלא כל ההקנאה היא מכח השכ"מ לבדו, ולכן לא צריך גילוי דעת או הסכמה חיובית של המקבל, אלא שאם התנגד אינו קונה כי אי אפשר להקנות דבר לאדם בעל כרחו, ואם שתק ולא מחה (גם אם עוד לא הגיע לידו) זכה במתנה מתקנת חכמים. הוא מוצא מכך נ"מ למקרה שזיכה לו מתנה ע"י אחר, ושתק כששמע, לפני שהגיע לידו, ואח"כ הביע התנגדות: בשכיב מרע, כיון שזכה כששתק, קנה, ולא מועיל שיביע התנגדות אח"כ, אבל בבריא, לרמב"ם (להלן הערה 58) שתיקה זו לא מגלה הסכמה חיובית לקנין, ואם אח"כ התנגד, יש ספק אולי הוכיח סופו על תחלתו, ששתק בתחלה רק כי לא היה איכפת לו. יש להעיר, שיש פוסקים החולקים על הרמב"ם, וסוברים שקנה אף שהביע התנגדות אח"כ; אבל אפשר שגם לדעתם מעשה הקנין נגמר ע"י המקבל, אלא שלדעתם שתיקתו בשעה ששמע מוכיחה על הסכמה חיובית. רח"א מילר העיר שחזון יחזקאל אמר את דבריו רק להסביר את ההבדל בתוספתא בין שכיב מרע לבריא, אך הוא העלה אפשרות להסביר בדרך אחרת את ההבדל: בשניהם צריך הסכמה חיובית, אלא שבשכיב מרע קנה אף ששתק כי דבריו ככתובים ומסורים ונחשב כאילו נמסר הנכס לידו, כסברת הדרישה בהערה 55 (אבל קשה לומר שכיון ש"כאילו" הגיע לידו זה משפיע על אומדן הדעת שלנו האם המקבל הסכים).

חידושים וביאורים (גריינימן) כריתות סי' ח ס"ק ו = ב"ב סי' יג ס"ק יז, כותב שקנין מתנת שכ"מ נעשה בלי פעולה מצד המקבל; ומשמע מדבריו שמתנת בריא צריכה פעולה מצד המקבל. ולכאורה קשה, הרי באמת אין צורך בפעולה, אלא, לדוגמה, די שהנותן יניח אותו בידי המקבל או בחצרו? אלא, כוונתו היא שצריך את הסכמתו החיובית של המקבל כדי שיהיה לו חלק פעיל בהקנאה.

ראה גם הערה 41, שר"י פייגנבוים אומר שלפי תוס' אין צורך בכוונת המקבל לקנות, אלא שאם הוא מתנגד א"א להקנות לו בעל כרחו, ואילו לפי הרמב"ם צריך את כוונת המקבל לקנות. וראה הערה 100, שייתכן שהמחלוקת אם מתנה בטלה בגלל טעות המקבל, תלויה בשאלה האם רצון המקבל נחוץ ליצירת החוזה. וראה הערה 55, בשם תפארת יעקב, שלפי רח"א מילר יש מחלוקת ראשונים בשאלה אם צריך הסכמה חיובית או די באי-התנגדות. וראה בהערה 104, ראיה שדי באי-התנגדות. וראה פרק ה, שחוסר יכולתו של המקבל למנות שליח לקבל, מתיישבת יותר עם התפיסה שהמקבל ממלא תפקיד סביל בלבד.

לכאורה אפשר להביא ראיה שנחוצה הסכמה חיובית, משו"ת מהרי"ק (שנביא בהערה 30) שנוקט ששתיקת המקבל היא כהסכמה, והרי אם אין צורך בהסכמה חיובית אלא די שלא יתנגד, היה צריך לומר בפשטות שקנה כיון שלא התנגד בפירוש (כפי שכתבתי בהערה 29ב)? רח"א מילר דחה הוכחה זו, שבנידונו היתה סיבה להניח שלא רצה המקבל את המתנה, והיה מקום לומר ששתק כי היה ברור שהוא מתנגד, כלומר ששתיקתו מעידה על התנגדות, והוא כאילו התנגד בפירוש; ולכן הוצרך מהרי"ק לומר שאעפ"כ מניחים ששתק כי הסכים, כי נוח לאדם לקבל מתנה.

מהר"ן שאומר שבזיכוי ע"י אחר, המקבל קונה רק בשעה ששמע (הערה 21) - משמע שצריך הסכמה חיובית מצד המקבל, שאילו אם די בהעדר התנגדות, היה צריך לקנות מרגע הזיכוי, כי התברר אח"כ שלא היה אז עיכוב של התנגדות. מצד שני, את הדעה השלטת, שהמקבל קונה משעת הזיכוי, אפשר להבין גם אם נאמר שצריך הסכמה חיובית - מניחים שהיתה הסכמה כזאת כבר בשעת הזיכוי. באותו קו מחשבה, אפשר להוכיח מהסוברים (בתוך הערה 24) שאם המקבל עשה קנין בנכס, אך לא ידע שהוא ניתן לו במתנה אלא חשב שהיא שלו, לא קנה, מכאן שלדעתם צריך הסכמה חיובית של המקבל, שהרי אם די בהעדר התנגדות, הרי לא התנגד (אך אפשר לדחות את שתי ההוכחות, ששם לא קנה כי צריך ידיעה בנוסף להעדר התנגדות); ואילו את הדעה ששם קנה, אפשר להסביר בשתי הדרכים.

מן האחרונים שכתבו שטעם הרמב"ם שמתנה שאינה מסוימת לא מועילה, הוא כי דעת המקבל אינה סומכת (ראה סעיף 1(ב)), מכאן שהסכמת המקבל נחוצה כחלק חיובי בהקנאה, שהרי אם די שלא יתנגד, מה בכך שאין לו גמירות דעת לקנות, הרי סוף סוף לא התנגד.

בשבת י ע"ב נאמר שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. ס' חסידים סי' צ, מספר על אדם שהיה מתקן ציציות של אחרים והיה מודיע לבעל הטלית. אך מקור חסד, על ס' חסידים שם, מציין שבס' חסידים דפוס בולוניא הגירסה היא "ולא היה מודיע". גור אריה (למהר"ל), שבת שם (הובא בשו"ת בית אבי, ח"ד, סי' מ, וברווחא שמעתתא, ח"א, עמ' עא), מבאר שצריך ידיעה מי הנותן, כי בלעדיה אין קבלה גמורה, ובלי קבלה, גם הנתינה אינה שלמה; ומעיר שנתינת צדקה שונה מזה, שאין צורך שידע המקבל, כי שם המטרה היא רק שהעני יתפרנס. גליוני הש"ס, שבת שם, לומד משם שבמתנות לאביונים צריך ידיעת המקבל, כי כתוב בפסוק "מתנות". שו"ת בית אבי שם מבאר את דברי גור אריה על פי תוס' שבת שם, שסתם מתנה ניתנת מחמת אהבה, ואם אינו יודע מי הנותן, המטרה לא תושג. שו"ת לב אברהם, סי' סה, כותב שמהר"ל לא מתכוון לומר שאינו יוצא ידי חובת מתנה אם המקבל אינו יודע מי הנותן (ונ"מ, שהנשבע לתת מתנה, אינו צריך שהמקבל ידע), אלא בא להסביר מדוע יש מעלה בזה שיודע, שלא כבצדקה - כי המטרה במתנה היא להרבות אהבה; ומכאן שגם במתנות לאביונים אין צריך להודיע, וזה רק עצה טובה. אבל הוא מציין ששו"ת מהר"ם שיק, או"ח, סי' שמא, ושו"ת כתב סופר, או"ח, סי' קמא, אות ב, כתבו שלא יצא במשלוח מנות אם לא הודיע. נטעי גבריאל, פורים, מהדו"ת (תשמ"ו), עמ' קכט, מביא ששו"ת נחלת בנימין, סי' קלז, כותב שלא יוצא במשלוח מנות אם לא הודיע.

[8] ראבילו ב, עמ' 285, הערה 5 [ראה מאמרו בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי, עמ' 371-372].

[9] אף שנראה בפרק ה, שאין המקבל יכול למנות שליח לקבל, מכל מקום, אם הנותן כבר מינה אותו שליח בזה שאמר "זכה לו", הוא יוכל לשמש גם שליח של המקבל, להעניק את ההסכמה הנחוצה להקנאה, כפי שנראה שם שיש משמעות למינוי המקבל אם הוא כבר שליח של הנותן.

[10] ראה הסבר זה בסעיף 1(א), בשם קצות החושן. וראה שם הסברים אחרים.

[11] שאלה דומה קיימת בהתחייבות לתת מתנה, שניתנה בלי ידיעת המקבל. על כך ראה בדיוננו בסעיף 5.

[12] ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 286.

[13] מקורות לכך מביא ראבילו, שם, עמ' 30-32.

[14] נימוקים נוספים לכך שההקנאה תקפה בלי ידיעת המקבל, נביא בפסקה 5 (ב), ולא כאן, מפני שהפרשנים אמרו אותם לגבי המקרה הנידון שם; אבל הם טובים לכל המקרים.

[15] ס"ח 446, תשכ"ה, עמ' 63.

[16] כך כותב האלסבורי, Halsbury, Laws of England, 4th ed., reissued, Vol. 20, p. 25, 32, שאם א נותן נכס ל-ב לצורך שימוש של ג, די במסירה זו כדי להקנותו לג, גם אם ג לא ידע על המתנה.

גם המשפט האמריקאי מכיר בתקפותה של מתנה שניתנה בלי הודעה למקבל, אם הנכס נמסר לאדם שלישי בעבור המקבל, לפי Willistone on Contracts, 3rd ed., Vol. 3, p. 245, 293.אלא שבכרך 1, עמ' 787, הוא כותב שבחלק מהמדינות בארה"ב אין תוקף למתנה שהמקבל לא ידע עליה.

נ' רקובר, "עקרונות המשפט העברי בחוק המתנה", הפרקליט כד (תשכ"ח), עמ' 500, מציין מקורות אלו, במהדורות ישנות יותר של ספרי האלסבורי וויליסטון. אני ציינתי מהדורות חדשות יותר, להראות שעמדת המשפט האנגלי והאמריקאי לא השתנתה.

[17] מ' ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שנייה, עמ' 286. כמו כן, ג' שלו, חוזים (מהדורה שניה), עמ' 140, כותבת באופן כללי, לגבי כל הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, שיש חזקת קיבול רק אם ידע על ההצעה, שהרי אינו יכול להסכים לדבר שאינו יודע.

[18] ראבילו, שם, עמ' 286.

[19] ראבילו, שם, עמ' 287.

[20] ע"א 655/89 מטלון נ' כץ, פ"ד מה(850 ,845 )3.

[21] חיזוק לפירוש זה: בדברי ההסבר להצעת חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל-1970, סעיף 7, נאמר שסעיף זה, האומר שהצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, מבטא במדה מסויימת את עקרון "זכין לאדם שלא בפניו". ראבילו, שם, עמ' 284, תמה על כך, הרי "זכין" משמעו שהחוזה תקף גם בלי ידיעת הניצע. אולם לפי פירושי, שהמחוקק השאיר שאלה זו פתוחה, נכון לומר שיש כאן ביטוי מסוים ל"זכין" - מפני שלא נאמר בחוק שדרושה ידיעת הניצע.

[22] רמב"ם, הלכות זכיה, ד, ב.

[23] כך כתב מזל שעה, על הרמב"ם, הלכות זכיה, ד, ב, בדעת הרמב"ם והטור.

שו"ת בשמים ראש, סי' רסח, נוקט, שאם רצה במתנה כששמע עליה, היא קנויה לו למפרע משעת הזיכוי (וצ"ל שם "מעכשו" ולא "ממעשיו").

אבני מילואים, לז ס"ק יב (ד"ה ונראה), כותב שמתנה היא זכות גמורה (ראה בשמו להלן), ובזכות גמורה כל שלא שמע כלל, הדבר עומד בזכותו; כלומר שאם זיכו לו ע"י אחר, קנה את המתנה גם לפני שנודע לו.

דברי אליעזר (אוירבך), דף י ע"ג, כותב שב"זכין", הנכס של המקבל למפרע.

אבן ישראל, על הרמב"ם, הל' מלכים, ח, ח (עמ' ריח), מדייק מהרמב"ם, הל' זכיה, שם, שבזיכוי, זוכה המקבל מיד, אלא שאם הוא מוחה כשנודע לו, הוא מבטל את זכייתו למפרע. והוא מוכיח שגם הרי"ף, ב"ב נה ע"ב (בדפי הרי"ף), סובר שאי-המחאה עושה זכיה למפרע (עיי"ש להוכחתו).

כמו כן, שו"ת בית אפרים, חו"מ, סי' לח (ד"ה ולענ"ד ז"א), כותב שבכל זיכוי ע"י אחר, זכה המקבל אף שלא ידע; וכוונתו היא שזכה מיד, שהרי נידונו הוא המקרה של הקנאת צבע לאשה, שנביא בפסקה (ב), ושם צריך שתקנה האשה מיד, כדי שהצבע לא יהיה הקדש.

שבילי דוד, חו"מ, רלה, ד (ד"ה וי"ל), כותב שרש"י, ב"מ יא ע"ב (ד"ה אלא), שכתב שזיכוי מועיל בלי ידיעת המקבל מפני שאנן סהדי שנוח למקבל, סובר שהמקבל קנה מיד מפני שהוא מסתמא לא ימחה, כיון שזה זכות גמורה, וזה כמבורר.

שו"ת ראשי בשמים (גוריון), או"ח, סי' יז, אות כד, כותב במסקנתו שנגמר הקנין מיד בשעת הזיכוי.

שו"ת השיב משה, סי' קד, בסופו, עוסק במקרה שהנותן מזכה את המתנה למקבל ע"י עדי המתנה, וציווה לעדי המתנה שלא לגלות למקבל, והוא פוסק שהמתנה תקפה וזה לא מתנה טמירתא (עי' סעיף 1(א) על פסול מתנה טמירתא, כשהנותן ציווה לעדים להסתיר את דבר קיום המתנה, מחשש להעדר גמירת דעת מצד הנותן). אבל אפשר לדחות את הראיה מדבריו, שאולי המתנה חלה רק כשייוודע למקבל.

[24] חי' הריטב"א, יבמות קיח ע"ב וקידושין כג ע"א (הובא בפנים מאירות, קידושין כג ע"א). גם חי' הרי"ם, חו"מ, קצה, ס"ק טז, כותב שבדבר שהוא חובה לאדם ומישהו אחר עשה אותו בשבילו בלי ידיעתו, לא מועילה הסכמתו כששמע, לעשותו זכות למפרע; ומכאן שלדעתו, בזכות, קונה למפרע.

[25] גיטין יא ע"ב.

[26] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך זכין לאדם שלא בפניו, ליד ציוני הערות 13-21.

[27] קצות החושן, קצ, ס"ק ב.

[28] ב"ק קב ע"ב.

[29] רח"א מילר הוסיף, שאף שבתלמוד שם לא כתוב בפירוש שמדובר שהאשה לא ידעה, מ"מ ברור שהתלמוד מבין שמדובר בכל האופנים, גם אם לא ידעה, שהרי אם לא היה מדובר בכל האופנים, הגמרא היתה יכולה לומר שמה שהדבר אינו מוקדש הוא במקרה שהודיע לצבע שהוא קונה עבור אשתו, וכך היה נדחה מה שהתלמוד רצה להוכיח - עיין שם. אך יש להעיר, שלפי הסבר אחד בסוגיה שם, הטעם הוא שרואים כאילו הבעל הקנה לאשתו את הנכס לפני שהקדיש (עי' ראב"ד שם, שציין לו שו"ת חתם סופר, יו"ד, סי' שי, שהבעל מקנה לה - ולא ברור איך הוא יכול להקנות), ואולי זה דין מיוחד בהקדש, ולא שקנתה ממש. עוד יש להעיר, שמקרה זה דומה יותר למקרה שבפסקה 4.

[30] גיטין יד ע"ב.

[31] מזל שעה, על הרמב"ם, הל' זכייה, ד, ב (דף עב ע"ג), מביא ראיה זו משם ומירושלמי גיטין, א, ה (שאומר אותו הדבר). פתחי חושן, קניינים פט"ו הערה כד, מביא ראיה זו משו"ע, חו"מ, סי' קכה, הפוסק את דין התלמוד שם (וצ"ל בדבריו "מת המקבל בחיי הנותן" במקום "הנותן בחיי המקבל"). וראה להלן, שגם יד דוד מביא ראיה זו.

[32] גיטין מ ע"ב. ראה להלן, פרק ד, 2 (ג).

[33] עירובין עט ע"ב.

[34] גיטין סד ע"ב.

[35] בבא בתרא קמב ע"ב. ראה בדיוננו בסעיף 1(א).

[36] לדעה אחת - רמ"א, חו"מ, רי, א.

[37] ראיה נוספת שקנה מיד בשעת הזיכוי, היא מדין שחרור עבד, ונביא אותה להלן (ו), כקושיה על הר"ן, החולק.

[38] ר"ן על הרי"ף, גיטין יט ע"ב (בדפי הרי"ף).

דברי אמת, קונטרס ז, בענין קניינין, סי' ד, מביא שר"ן, גיטין, פ"ח (ולא מצאנוהו), כותב כך גם לעניין זה, שאם בעל זרק גט לחצר שהוא שותף בה עם האשה, מגורשת, אם הוא משאיל לה את חלקו כדי שתוכל לקנות בו את הגט, אף שאח"כ זה לרעתה. אך שם אין זו מתנה אלא השאלה.

מזל שעה, על הרמב"ם, הל' זכיה, ד, ב (עב ע"ג), מביא ראיה לר"ן ממה שנאמר בחולין פג ע"א, שבארבעה פרקים בשנה הקונה בהמה בכסף קנה גם בלי לעשות קנין משיכה, מטעם "זכין", אף שהזכייה אולי תביא חובה לקונה, מפני שאם תמות הבהמה לפני השחיטה, יפסיד הכל. אך שם אין מדובר בזיכוי מתנה אלא במכר. וראה מקורות נוספים באנציקלופדיה תלמודית, ע' זכין לאדם שלא בפניו, ליד ציוני הערות 41-40.

[39] סוטה כא ע"ב. שו"ת בשמים ראש, סי' רסח, נוקט מקרה זה כדוגמה לרצון המקבל לא לקבל מתנה, ומשמע מדבריו, שבכל זאת, אם שתק המקבל, קנה משעת הזיכוי.

[40] אך בכך הוא סותר לדבריו, להלן (ו), שגם במתנה שאין בה חובה, ושתק כששמע, קנה רק מהרגע ששמע.

[41] הר"ן נוקט שאם התנגד כששמע, הנכס נחשב שהיה "בחזקתו" בשעת הזיכוי, אבל לא היה ממש שלו, ולכן הפרוזבול מועיל רק לפי אחד מהטעמים לכך שפרוזבול נכתב רק אם יש ללווה קרקע - עיין שם.

[42] דברי אמת שם.

[43] שו"ת הרא"ש, כלל קח, סי' ז. כך פסק גם רמ"א, יו"ד, קסב, ה.

[44] לפי שו"ע, יו"ד, קסב, ב.

[45] רא"ש, גיטין, פ"ד, סי' טו.

[46] נקודות הכסף, יו"ד, קסב, ה.

עוד החולקים על הר"ן: דברי אמת שם מעלה אפשרות שרשב"א, גיטין שם, ומגיד משנה, אישות פ"ד (ולא מצאנום), סוברים שלא מועיל זיכוי מתנה אם היא אח"כ תהיה לרעת המקבל, שהרי הם אמרו שבמקרה הנ"ל בגט אינה מגורשת.

צור יעקב (יעבץ), פרשת במדבר (קלח ע"א), מציין שכנסת הגדולה, חו"מ, סי' רמג, כתב בשם משפטי שמואל, ש"זכין" רק אם אין באותה זכות שום צד חוב.

ש"ך, חו"מ, קכה, ס"ק ח, כותב שלווה שרצה לפרוע למלווה בהקדם מפני שחשש שמא ייפסל המטבע, וזיכה לו ע"י אחר, לא נפטר מחובו, מפני שבגיטין יד ע"א נאמר שחייב המזכה את הפרעון למלווה נשאר חייב באחריות הכסף. זו דוגמה לזכות הגורמת לחובה (אם ייפסל המטבע אחרי הפרעון). אבל שם לא מדובר במתנה.

[47] חי' הרמב"ן, קידושין כג ע"א; חי' הריטב"א, קידושין כג ע"א; מאירי, חולין לט ע"ב; יד דוד, פסקי הלכות, הל' אישות, פ"ג, אות קנג (נד ע"ג); אמרי בינה, דיני תרומות ומעשרות, סי' כ (ד"ה ועיין); שו"ת ברית אברהם (פיעטרקוב), אהע"ז, סי' קא, אות יג. גם חי' ר"א גוטמכר, כתובות יא ע"א (עמ' מד), מזכיר שהמזכה מתנה לאדם ע"י שליח, אם רוצה שלא לקבל אח"כ, אינו צריך.

[48] אבן ישראל, על הרמב"ם, הל' מלכים, ח, ח (עמ' ריח), מדייק מהרמב"ם, הל' זכיה, ד, ב, שבזיכוי, אם המקבל מוחה כשנודע לו, הוא מבטל את זכייתו למפרע.

[49] קול דודי, כריתות כד ע"א, סי' תקפ, בדעת רש"י, כריתות שם, ד"ה בשלמא. הוא כותב כך בדעת רשב"ג, ב"ב קלח ע"א, הסובר שגם אם שתק כששמע על הזיכוי והתנגד כשהנכס הגיע לידו, המתנה בטלה; ואפשר ללמוד מדבריו גם לדעת חכמים, במקרה שהתנגד מיד כששמע, שאז הם מסכימים שהמתנה בטלה.

אך הגדרתו של קול דודי, שהנותן מזכה לו על תנאי שיסכים כשישמע, קשה, שהרי לפיה אם לעולם לא ישמע, לא יוכל התנאי להתקיים, והרי גם אם מת לפני ששמע, קנה (ראה להלן (ה)). לכן יותר נראה להגדיר שהוא מזכה לו מעכשו על תנאי שלא יביע התנגדות כשישמע (וזה תנאי מפסיק ולא תנאי מתלה). וראה פסקה 8, שראשי בשמים מעלה את האפשרות שהמתנה מותנית בכך שהמקבל יסכים, ואת האפשרות שהיא מותנית בכך שלא יסרב.

[50] רמב"ן, המובא במגיד משנה, הל' זכיה, ד, ב.

[51] בדומה לסברה שאמר אבני נזר בדעת הר"ן, שנביא להלן (ו), אלא שהר"ן סובר שמטעם זה לא קנה בינתיים גם אם בסוף הסכים, ובזה אין הלכה כמותו.

[52] ב"ב קלח ע"א.

[53] חידושי הרשב"א, קידושין כג ע"א (שנביא להלן, פסקה 7, לעניין אחר). כך הסבירו גם חי' הרי"ם, חו"מ, קצה, ס"ק טז, ואשל אברהם (נימרק) ב"ב, פירות הנושרין, קלח ע"א, בדעת רשב"ם, ב"ב קלח ע"א (ד"ה כאן); מחנה אפרים הל' זכיה סי' ו (הובא בעונג יו"ט סי' קי); שו"ת שפת הים, חו"מ, סי' א (עט ע"א); ושו"ת מעיין גנים (עבאדי) חו"מ סי' ט (עמ' קכג).

הרשב"ם שם הובא בשו"ת פנים מאירות, ח"א, סי' לז, סמוך לסופו, ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ה סי' פא, דף פד ע"ג. כמו הרשב"ם, גם אור זרוע, ב"ב, סי' קמב, ופרישה, סימן רלה, כו, וסימן רמג, א, וסמ"ע, רמג, ס"ק ב, מזכירים "שונא מתנות יחיה" כטעם שמקבל מתנה יסרב לקבל.

הגהות הרש"ש, ב"ב קלח ע"א, מסביר שרשב"ם לא התכוון לומר שזה חוב לו מטעם "שונא מתנות יחיה" (שהרי בגיטין יד מפורש שבמתנה מועיל זיכוי ע"י אחר), אלא התכוון רק לנמק מדוע האדם אינו רוצה לקבל.

מחנה יהודה (אשכנזי), רמה, יג, מסביר שהרשב"ם הוצרך לטעם של "שונא מתנות יחיה", מפני שלולא זה, כשהמקבל מתנגד היינו חוששים להערמה וקנוניא, שמא רק כדי שלא יצטרך לתת את דבר המתנה לנושהו, הוא אומר עכשו שאינו רוצה את המתנה, ואח"כ כשהנושה אינו רואה, יקח את המתנה מהנותן בצינעה, ולכן אומר הרשב"ם שיתכן שאינו קנוניא אלא באמת אינו רוצה משום "שונא מתנות יחיה", ולכן בהתנגדות מיידית אינו קונה ולא חוששים להערמה.

[54] משלי טו, כז.

[55] רמב"ם, הלכות זכיה, יב, יז, כותב שצדיקים גמורים ואנשי מעשה אינם מקבלים מתנות, אלא בוטחים בה'. טור, חו"מ, רמט, ה, ושו"ע, חו"מ, רמט, ה, אומרים שמידת חסידות היא לא לקבל מתנות אלא לבטוח בה' שיתן לו מחסורו, מפני "שונא מתנות יחיה".

בראשית רבה, פרשה עח, יב, אומר שמי שאינו לוקח דברים מאחרים, אין אחרים לוקחים ממנו כלום. שם מדובר על לקיחה מן המלכות, אבל נפש חיים (פלג'י) מע' מ אות קצב, לומד משם ללקיחת מתנות בכלל.

מראה יחזקאל (הוכברג), הגהות לשו"ע חו"מ סי' קעא, י (צה ע"ג), מביא דוגמה נוספת לזכות אדם לסרב לקבל מתנה (כמו שהשותף לא חייב לקבל את הצעת שותפו שיקח את החלק הקטן) - בכתובות צא ע"א נאמר שאם יתומים אומרים שהם מעריכים את הנכסים בדינר יותר, כדי שיטלו כתובת בנין דכרין, אין שומעים להם.

עי' רמ"א, יו"ד, רמו, כא, ובמפרשים שם, בשאלה אם ת"ח רשאי לקבל מתנות.

נימוקים שלא לקבל: סמ"ע, רמט, ס"ק ד, ופרישה, חו"מ, רמט, ה (הובא בשמחה לאיש, כ"ץ, בהקדמה, עמ' ד), מנמק את "שונא מתנות יחיה", כי מי שלהוט אחר מתנות צריך להחניף לאנשים, ולא מוכיח אותם על מעשיהם הרעים.

מגיד משנה, הלכות זכיה, יב, יז (הנובא בלחם רב, רוזנבוים, סי' אלף תתטז), נימק, כי לא ראוי לבקש מותרות, כי הון הוא הבל, אלא ראוי להסתפק במה שהכרחי (לפי זה מי שאין לו אפילו דברים הכרחיים, מותר לו לקבל מתנה, גם אם הוא יכול לעבוד).

נפש חיים (פלג'י), מע' ש אות לז (דף רו), מנמק בשתי דרכים: א) נאמר בתיקוני זוהר, תיקון כט (נט ע"א), שברכה היא מצד ימין, ומתנה מצד שמאל, ושמאל הוא גבורה, ולכן "שונא מתנות יחיה". ב) נאמר בתנא דבי אליהו, המובא בילקוט שמעוני, פרשת ויקרא, על פסוק "ואם תקריב מנחת ביכורים", שיש להביא דורון לת"ח כי הם כפרה לישראל; ותנחומא פ' מצורע אומר שלוקחים צפורים לטהר מצורע, כי "יבוא מי שאכל מפיתו ויכפר עליו", כלומר, שמי שנהנה מאחר, מכפר עליו; ואולי יצטרך לכפר עליו ע"י מיתתו, מצד מיתת צדיקים מכפרת; ולכן "שונא מתנות יחיה", כי מי שאינו נהנה מאחרים, לא יצטרך למות כדי לכפר עליהם. בכך הוא מסביר, שלכן אלישע לא רצה ליהנות מנעמן - כי חשש שמא ייענש על חטאיו של נעמן כדי לכפר עליו, ונהנה מהשונמית, כי היתה צדיקה (ולא היה חשש שיצטרך למות כדי לכפר עליה) (והוא מביא שאבות העולם, על פרקי אבות פ"ה, משנה טז, דף פא ע"ב, כתב שאלישע לא רצה ליהנות מנעמן כי היה חשש איסור בממונו). מכאן הוא מסיק שתלמיד חכם שנהנה מבעל בית, צריך שיוכיח אותו שלא ייכשל בחטא, שהרי אם לא יוכיח אותו, ויחטא, יצטרך לכפר עליו; ואם לא מקבל תוכחה, אל יקח ממנו מתנה. ג) בקבלת מתנה מרשע, יש טעם נוסף לא לקבל - שלא יעשה הרשע מצוה בממונו, כמו שכתב פענח רזא, בראשית יד, כג, שלא רצה אברהם לקבל ממלך סדום, מטעם זה.

דנא פשרה, אסתר ט, כב (קד ע"א במהד' תקנ"ו = עמ' קמט במהד' תשמ"ט), נותן טעמים נוספים: א) כשהמקבל רואה את הנותן, נשפך דמו בקרבו מחמת בושה, ודואג תמיד, ולכן מת קודם זמנו. ב) המקבל מחניף לנותן, וחונף לא רואה פני שכינה, ושכינה היא חיים. ג) המקבל מת מחמת עין הרע, שאחרים מקנאים בו מדוע לא קיבלו. ד) אם הנותן יהיה עני, יבקש שהמקבל ימות כדי שלא יראה איך בעבר היה נותן לו ועכשו לא.

זרע ברך ח"ב, פרשת ויחי (ד"ה אמנם), נימק, שכיון שהוא שונא מתנות, הוא יכול להוכיח (כי א"צ להחניף), ולכן לא ימות בעוון האחרים.

סוכת דוד (פרננדיס), פרשת בהר, דרוש ב (קלג ע"א), מנמק, שיתכן שהנותן נתן מפני הבושה, ולא בלב שלם, ולכן זה גזל בידי המקבל; ולכן אלישע קיבל מתנה (מלכים ב' ד, מב), כי הנותן בא במיוחד מבעל שלישה לתת לו, וכיון שטרח, זה מראה שאינו נותן רק מתוך בושה. והוא מסביר (בדף קלג ע"ב), שר"א לא הלך אפילו לסעודה שהוזמן אליה, כי חשש שמא מזמינו מפני הבושה; ואילו ר' זירא היה הולך, אם הפצירו בו עד בוש, ודוקא במקום שידע שהמזמין יש לו מה לתת; ומה שנימק כי המזמין מתכבד בו, כוונתו שזה מוכיח שאינם מזמינים מפני בושה, כי המזמין נהנה.

אם יש לנותן קצת תועלת מהמתנה: אין ענין של "שונא מתנות יחיה" אם יש לנותן קצת תועלת מהמתנה. כך עולה מחולין מד ע"ב ומגילה כח ע"א, ששם מסופר שר' זירא היה מקפיד לא לקבל מתנות מטעם "שונא מתנות יחיה", אבל היה מוכן ללכת לסעודה שהוזמן אליה, מפני שמטרת בעל הסעודה היא להתכבד בהשתתפותו של ר' זירא (וראה בסמוך בשם חיים שאל).

חי' הרשב"א, ב"ב יג ע"ב, וסמ"ע, קעא, ס"ק י, מסבירים בכך את הדעה של חכמים, ב"ב שם (הובא בפתחי חושן, קניינים הל' שותפין פ"ו הערה כו) החולקים על רשב"ג האומר ששותף בחצר שאין בה דין חלוקה, שחברו (המעוניין לחלוק) מוכן שיקבל חלק גדול יותר, כמתנה, כדי שיהיה לו כדי חלוקה - יכול לסרב לחלוק, מטעם "שונא מתנות יחיה" (קצות החושן, קצה, ס"ק ב, מדגיש שזה משום שהלה מתנגד בפירוש, אבל בסתם לא חוששים שמא אינו רוצה לקבל מתנה): חכמים סבורים שאין בזה "שונא מתנות יחיה", כי חברו נהנה מנתינת המתנה, כי כך הוא משיג את חלוקת החצר. ר' אהרן שלמה פאטאש, בית אהרן וישראל גל' מא, עמ' לח-לט, מבאר שהמחלוקת האם יש "שונא מתנות יחיה" בשותף שאומר לחברו "טול אתה שיעור ואני פחות", תלויה בשאלה מדוע אין חולקים חצר שאין בה דין חלוקה: אם הטעם הוא שמראש שיעבד כל שותף את חלקו לשימוש חברו לעולם, א"כ כשראובן מציע לשמעון "טול אתה שיעור ואני פחות", ראובן נותן לשמעון מתנה גמורה, ויש "שונא מתנות יחיה"; אבל אם הטעם הוא שזה גורם נזק לשותף, כי חלקו לא יהיה ראוי לשימוש אחרי חלוקה, א"כ כשמציע לו "טול וכו'", זה לא מתנה אלא תשלום על ההפסד שהוא גורם לו. ודבריו קשים, שהרי גם להסבר הראשון, סוף כל סוף הוא גורם לו הפסד, א"כ זה לא מתנה אלא תשלום על ההפסד.

שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' רכט, מוכיח מחולין שם, שאם הנותן מתכבד בזה שנקרא שמו של המקבל עליו, מותר, כי זה לא בגדר מתנה אלא זו הנאה לנותן; והוא מתיר מטעם זה בנידונו, שמוסד שילם לאדם מכובד כדי שיסכים ששמו ייקרא על המוסד.

שו"ת נשמת כל חי, יו"ד, סי' נו (הובא באבות הרא"ש, חלק ב, על אבות דרבי נתן, פרק לה, דף מט ע"ד), כותב שנדיב שנותן לת"ח הספקה כדי שיעסוק בתורה תדיר, אין בזה משום "שונא מתנות יחיה", שהרי הסמ"ע כתב שאין "שונא מתנות יחיה" אם מקבל הנותן טובת הנאה, וכאן הנותן מקיים מצוה בזה.

שו"ת רב"ז, ח"ג סי' ז, אות י, מסביר שאלישע נהנה מאחרים, למרות "שונא מתנות יחיה", כי הנותן התברך ע"י לקיחת אלישע, א"כ זאת לא מתנה. באות יא, הקשה על דברי הסמ"ע, שלפי ת"ק דרשב"ג אין "שונא מתנות יחיה" אם זה לטובת הנותן, מדוע ר' נחוניא במגילה כח ע"א, ור' אלעזר ור' זירא בחולין מד ע"ב, ור' גידל בקידושין נט ע"א, לא לקחו מתנות, הרי הנותן לת"ח נהנה מהמצוה? ותירץ, שזה היה מתוך ענווה, שלא חשבו שלקיחתם מהנה את הנותן; אבל אלישע היה מפורסם בנביאות ולכן היה מפורסם שלקיחתו מביאה תועלת לנותן.

משק ביתי (קריספין), אות רצג, מביא מי שכתב שאין "שונא מתנות יחיה" בת"ח המקבל, מפני שע"י קבלתו זוכה הנותן לשכר רב לעוה"ב, א"כ הנותן לו לא מתכוון לשם מתנה, אלא עושה מצוה.

ברית יעקב (פייתוסי), דרוש ב (ו ע"ג), מסביר על פי הסמ"ע, שלא עברנו ב"שונא מתנות יחיה" בקבלת התורה שהיא מתנה, שהרי ע"י הלימוד נעשה תיקון בכל העולמות, א"כ מגיעה הנאה לנותן, ואין "שונא מתנות יחיה"; וכן (בדף ז ע"ב) בקבלת צדקה אין "שונא מתנות יחיה", שהרי הנותן נותן לטובת עצמו, לשם שכר מצוות הצדקה; ולכן צריך להודות לה' על טובתו כדי שלא יהיה עלינו "שונא מתנות יחיה", במתנות שאנו מקבלים ממנו.

חוזה דוד פ' טז (לג ע"ב) (הובא ביד משה (אמאריליו), ליקוטים, דף קנא ע"ג), כותב, שמה שאנחנו אוכלים זו מתנה מה', ומ"מ אין בזה "שונא מתנות יחיה", כי אנו מברכים ברכות הנהנין, וה' נהנה מברכותינו, ולכן אין "שונא מתנות יחיה", ע"פ הסמ"ע. בפרק צד (קסא ע"ב), הוא חוזר על זה, ומוסיף שא"י, עוה"ב והתורה נקנים ביסורים (ברכות ה ע"א), כי הם מתנות מה', והיסורים הם הנאה לה' כמו קרבנות (אבל יקרא דשכבי (ר' יוסף דוד), דרוש מג (צו ע"ב), וסוכת דוד (פרננדיס), פ' בהר דרוש ב (קלב ע"ג), כותבים שבמתנה שנותן הקב"ה לא שייך "שונא מתנות יחיה"). דרכי הים, דרוש ג לספר תורה (יד ע"א), מוסיף שלפי רשב"ג, שיש "שונא מתנות יחיה" גם אם הנותן נהנה, צריך לומר שאיננו עוברים ב"שונא מתנות יחיה" בקבלת התורה, משום שאנו טורחים בה ככל יכולתנו ללמוד אותה, ולכן זה נחשב מקח ולא מתנה.

מנחת זכרון (מנחם), שיורי מנחה, ע' שונא מתנות (ק ע"א), כותב שהבא לעסוק בתורה ולהתפרנס מאחרים, אינו צריך לחשוש ל"שונא מתנות יחיה", כי הנותן נהנה משכר המצוה (והובא בשדי חמד כללים מע' ש כלל יג-יד, ח"ה עמ' 308). הוא מקשה (בדף ק ע"ב), אם ר' זירא סובר כת"ק, מדוע לא הסכים ר' זירא לקבל מה ששלחו לו, הרי יש בזה הנאה לנותן, שהרי מקיים מצוות החזקת ת"ח, כמו שמטעם זה הסכים ללכת לסעודות, כי הנותן נהנה? והוא מביא (קא ע"א) מי שהסביר שאף שמעיקר הדין מותר כי הנותן נהנה, מ"מ ר"א ור"ז לא הסכימו לקבל מתוך חסידותם. צריך להוסיף, שר' זירא סבר שאין אפילו מידת חסידות לא ללכת לסעודה, כי זה דוקא נתינה לבעל הסעודה, וזה הנאה מוחשית, משא"כ במצות החזקת ת"ח, שהנאת הנותן אינה מוחשית.

שארית יעקב (אלגזי), פרשת בהעלותך, דרוש ב, עמ' ריד (הובא בדרך השער, נוניס, דרוש ו), מסביר שר' זירא היה הולך כשהזמינו אותו כי סבר כת"ק על פי הסבר הסמ"ע שאין "שונא מתנות יחיה" כשהנותן נהנה, וכאן הם מתייקרים בו; ור"א סבר כרשב"ג, שיש "שונא מתנות יחיה" גם אם הנותן נהנה. והוא כותב שמשה רבינו אמר ליתרו שאין "שונא מתנות יחיה" בכך שיקבל מתנה מישראל כי ישראל נהנים מיתרו, כת"ק דרשב"ג. הוא חוזר על דבריו בפרשת בלק (עמ' רצג = דף צ ע"ד), ושם הוסיף שדוד המלך סבר כת"ק, בענין "ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד". יש להעיר, שאף שהנותן נהנה מהנתינה במקרים אלו, זה עדיין בגדר מתנה, כי התמורה אינה שווה לערך הנכס, והצדדים אינם מתייחסים לעיסקה כמכר (זה קשור לשאלה בסעיף 1(א), על עיסקה מעורבת, מכר ומתנה).

מראית העין, חולין מד ע"ב, מחדש שגם לפי הסמ"ע, לא די שהנותן נהנה, אלא צריך שיתן בכוונה ליהנות בעצמו, ולא בכוונה לגרום הנאה למקבל, ורק אז אין "שונא מתנות יחיה". בכך הוא מסביר מדוע ר' אליעזר ור' זירא לא רצו לקבל מתנות, אע"פ שהנותן נהנה בזה שיש לו שכר לעוה"ב - כי עדיין יש "שונא מתנות יחיה" כיון שהנותן לא מתכוון לשכר זה אלא לתת מתנה. על פי זה הוא מסביר (במסקנתו) שגם ר' אלעזר סבר כסמ"ע (שלא כהסבר שארית יעקב), ולכן שאל את הנותן "לא בעי מר דאחי", והתכוון לבדוק בזה את כונת הנותן, ואם הנותן היה אומר שהוא מתכוון לטובת עצמו, ר"א היה נוטל, אבל כיון ששתק שהבין שהנותן מתכוון לתת מתנה, ולא לטובת עצמו (גם בהזמנה לסעודה), ולכן לא נטל; ואילו ר' זירא לא שאל, כי סמך על אומדנא, שהנותן דורון מתכוון למתנה, והמזמין לסעודה מתכוון להנאת עצמו.

יפה תואר (המקוצר), על מדרש רבה, פרשת נצבים, מסביר על פי הסמ"ע, שאף שהתורה היא מתנה לנו, אין "שונא מתנות יחיה" בקבלתה, כי הקב"ה נהנה מקיום המצוות שלנו.

ר"ש אבינר, עיטורי כהנים, גל' 189, עמ' 21, כותב שאם המתנה גורמת קורת רוח לנותן, אין להימנע מלקבל אותה, מפני שזו בעצם מתנה לנותן.

נחמד למראה ח"א, מעשר שני, פרק א (קסז ע"ד), מסביר שר' זירא הלך לסעודה משום שסבר שכיון שגם הנותן נהנה, אין "שונא מתנות יחיה", כמו שכתב הסמ"ע. הוא מביא ראיה לסמ"ע מתרגום המלה "מתנות" - "מוהביתא דמגן", כלומר מתנת חינם, שמשמע שמדובר רק אם הנותן לא נהנה. הוא מביא (בדף קסח ע"ב) ששארית יעקב, פרשת בלק, כתב שאין "שונא מתנות יחיה" אם יש לנותן הנאה עכשו או בעבר; ומקשה עליו, א"כ בשום מתנה אין "שונא מתנות יחיה", שהרי בכל מתנה מן הסתם היתה לנותן נחת רוח מהמקבל בעבר, כאמור בגיטין נ? לכן הוא כותב שרק אם יש לנותן הנאה באותו זמן, זה כמכר, ואין "שונא מתנות יחיה", אבל בהנאה מוקדמת, אינה כמכר, ויש "שונא מתנות יחיה".

סוכת דוד (פרננדיס), פרשת בהר, דרוש ב (קלב ע"ג), מסביר שר' זירא לא קיבל דורון, אף שבקידושין ז ע"א נאמר שאם אדם חשוב מקבל מתנה, הנותן נהנה, מפני שר' זירא היה ענו ולא החזיק עצמו כאדם חשוב; ואילו בהזמנה לסעודה סבר שמתכבדים בו אף שאינו אדם חשוב, כי דרך מזמינים להתכבד בכל מי שבא, כיון שהחשיב את בעל הסעודה לטרוח לבוא אליו. הוא מסביר (בדף קלב ע"ד) שר"א אף לא הלך לסעודה, כי היתה בו ענוה יתירה, וסבר שבעל הסעודה לא נהנה ממנו, והיעדרו מהסעודה לא מוריד מכבוד בעל הסעודה. גם חכמת מנוח, ב"מ כב ע"א, כותב ש"שונא מתנות יחיה" נאמר באופן שיש לחשוש שהנותן נתן מתוך בושה, ולא בלב שלם, ואז זה גזל.

שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ה סי' לו, דף לב ע"ג, מוכיח משו"ע, חו"מ, קעא, י, שאין "שונא מתנות יחיה" אם הנותן צריך שיקבל (כלומר, שזה לטובת הנותן), וכותב שגם במקרה בקידושין ז ע"א, שאשה מתקדשת ע"י שנותנת מתנה לאדם חשוב, מאחר שהאשה נהנית, אין "שונא מתנות יחיה", כמו בהזמנת אדם חשוב לסעודה, כאמור בחולין שם.

שני אליהו, דרוש כה לשבת תשובה (צה ע"ב), מסביר ע"פ הסמ"ע שבעני המקבל צדקה אין "שונא מתנות יחיה" כי הנותן נהנה "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" (וכך הסביר גם סוכת דוד (פרננדיס), פרשת בהר, דרוש ב, דף קלג ע"ב, בהסברו השני); וכן אברהם רצה לקבל מתנות מן המצרים ולא היה בזה "שונא מתנות יחיה" כי הנותנים נהנו, כי הם נתנו כדי ליהנות משרה, וזה כמו מכר.

קול יעקב (שאול), דרוש כ (סא ע"ד), כותב שמחלוקת ר"א ור' זירא, תלויה במחלוקת ת"ק ורשב"ג, ע"פ הסמ"ע.

שני אליהו, דרוש כה לשבת תשובה (צה ע"ב) (הובא במשק ביתי, קריספין, אות רצג), כותב (בלשון "אולי"), שדוקא אם יש לנותן הנאה באותו זמן אין "שונא מתנות יחיה", אבל אם היתה לנותן רק הנאה מוקדמת או מאוחרת, יש "שונא מתנות יחיה", שהרי אם לא נאמר כך, בשום מתנה לא יהיה "שונא מתנות יחיה", שהרי בגיטין נ נאמר שבכל מתנה, אילו לא היתה לו הנאה ממנו לא היה נותן. כמו כן, שו"ת שארית יוסף (ידיד), ח"ב, חו"מ סי' ב (עמ' רכג), כותב שאם לוי קיבל מתנה בעבר מראובן, ועכשו נותן מתנה לראובן, יש "שונא מתנות יחיה", כי זה לא נחשב שלוי נותן לטובת עצמו, כי עכשו אינו מקבל טובה מראובן, ואילולא רצה לתת לא היה חייב לתת.

לעומתם, שו"ת דבר אליהו (לרמן), סי' א, כותב ש"שונא מתנות יחיה" הוא רק במתנה שניתנת בלי שום טובה שעשה המקבל לנותן מקודם, אבל סתם מתנה נחשבת כמכר כי אילו לא היתה לנותן הנאה מהמקבל, לא היה נותן (מגילה כו ע"ב), ולכן אין בה "שונא מתנות יחיה". בכך הוא מיישב את ירושלמי ברכות פ"ט, האומר, שהמקבל מתנה, מברך הטוב והמטיב - שמדובר בסתם מתנה, שאין בה "שונא מתנות יחיה"; אבל במתנה ממש, שיש "שונא מתנות יחיה", לא יברך "הטוב והמטיב"; וזה לא כמו טובה שאולי תצמח ממנו רעה, שמברך הטוב והמטיב (ברכות ס), כי שם זה רק בספק רעה, אבל כאן ברי היזקא לחייו כמו שאמר ר"א (חולין מד ע"ב) "לא בעי מר דאחי", וזה לא רק חשש. טור, או"ח, רכג, נימק את דברי הירושלמי, שמקבל מתנה מברך הטוב והמטיב כי יש הנאה לנותן ולמקבל. דבר אליהו מקשה עליו, הרי מקידושין ז ע"א עולה שדוקא אם המקבל הוא אדם חשוב, נחשב שהנותן נהנה? והוא מתרץ, שכל נותן נהנה, שהרי "נותן בעין יפה נותן", כלומר שהוא נותן בשמחה, הרי שהנותן שמח, א"כ הוא נהנה; ומה שצריך אדם חשוב הוא בקידושין, שרק באדם חשוב ההנאה היא שוה פרוטה, אבל לעניין ברכת הטוב והמטיב לא צריך שו"פ אלא די בכל שמחה שהיא.

אבל יד המלך (פלומבו), פ' חיי שרה (ו ע"א), כותב שאברהם לא רצה לקבל מתנה מעפרון למרות שעפרון נהנה מזה שאדם חשוב מקבל ממנו, כי סבר כרשב"ג שגם אז יש "שונא מתנות יחיה" (גם לפי הסמ"ע).

במחילה: שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ה סי' לו, דף לב ע"ג (הובא בקובץ בית אהרן וישראל גל' מב (אב-אלול תשנ"ב), עמ' קב), מביא את עניין "שונא מתנות יחיה" גם לגבי מחילה (שמידת חסידות היא שהחייב לא יסכים שהנושה ימחל לו), ומסיק מזה שאם אדם חשוב הסכים שאשה תמחל לו חוב שהיא חייבת לו, יכולה להתקדש בהנאה זו.

שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' רכט, כותב שמטעם "שונא מתנות יחיה", מידת חסידות שלא לקבל אפילו מצדיקים או קרובים, ומביא ראיה לכך מחולין ז ע"ב וחולין מד ע"ב. והוא מוכיח מחולין ז ע"ב שאין לקבל מתנה אפילו מאביו. והוא כותב שבסבלונות שרגילים לתת לבני משפחה אין להקפיד, וכן יש להקל אם יש בזה סרך מצוה, שעי"ז מביא קירוב דעת עם המקבל, להשפיע לטובה עליו, ע"פ דרישה סי' רמט.

מהרש"א, חידושי אגדות, ברכות י ע"ב, כותב שמה שהגמרא שם אומרת "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע", אין כוונתו שמותר לקבל מתנות (כפי שפירש רש"י שם), שהרי "שונא מתנות יחיה", אלא בא לומר שמי שהולך בדרך, מותר לו לקבל במתנה דברים הנחוצים לו כהכנסת אורחים, כי גם עשיר נחשב עני כשהוא בדרך כי אין עמו הדברים הנחוצים לו, וכך אלישע נהג.

דרישה רמט, ה, כותב שאברהם קיבל מתנות מפרעה בתחילה, כדי שהמצרים יחשבו ששרה היא באמת אשתו; וקיבל מפרעה בסוף, כדי שלא יחשבו שהתעלל בה ואח"כ השליך אותה. דברי אמת, דרוש ג (דף ו ע"ד), כותב שעפרון היה מוכן לקחת את השדה מעפרון במתנה, כי אמר "אם תרצו, אני תושב" (כלומר, שזה בעצם היה שלו, וזאת לא מתנה).

סמ"ג, עשה פב (קסג ע"ג), מביא את דברי התלמוד, בחולין מד, שר' זירא לא היה מסכים לקבל מתנות משום "שונא מתנות יחיה", אבל היה הולך לסעודה שהזמינו אותו אליה, כי הם רצו להתכבד בו ונמצא שהוא עושה להם טובה.

אמרי בינה, דיני תרומות ומעשרות, סי' כ (ד"ה ועיין), כותב שאף שחלקו של בכור נקראת "מתנה", לא שייך בו "שונא מתנות יחיה", כי התורה זיכתה לו.

קול שמואל (קונפורטי) פרשת ויחי (כד ע"ב-ע"ג), מסביר שר' זירא (חולין מד ע"ב) הסכים לאכול אצל מי שהזמינוהו, כי הזמנה לאכול לא נחשבת מתנה, ואין "שונא מתנות יחיה". זאת, על פי ר"ע מברטנורא, מעשר שני א, א, הכותב שאסור לתת מעשר שני במתנה לפי הדעה ש"מתנה כמכר", כי אילולא היתה לנותן הנאה מהמקבל לא היה נותן לו מתנה, אבל מותר להזמין את חברו לאכול עמו על שלחנו. דבריו קשים, שהרי כוונת ר"ע מברטנורא היא שמתנה רגילה היא כמכר, כי מסתמא המקבל גרם הנאה לנותן, ואילו הזמנה לסעודה אינה כמכר, כי אנשים רגילים להזמין גם מי שלא גרם לו שום הנאה מעולם; ולפי זה, בהזמנה לסעודה יש יותר בעיה של "שונא מתנות יחיה", כי הנותן לא נהנה כלל, וזה יותר רחוק ממכר; אלא צריך לומר שר' זירא היה חריג, שכיון שהיה ת"ח, המזמין נהנה מעצם השתתפותו בסעודה (ולפי זה אסור להזמין ת"ח לסעודה של מעשר שני). נחמד למראה ח"א, מעשר שני, פרק א (קסח ע"א), דוחה את הסברו של קול שמואל, שהרי ר' זירא אמר טעם אחר לכך שהלך לסעודה - שמתכבדים בו; ועוד, מהמשנה מוכח שהזמנה נקראת מתנה, שהרי רע"ב מפרש מה שכתוב במשנה "מתנת חינם" - הזמנה לסעודה, אלא שאומר שגם למ"ד "מתנה כמכר" הזמנה אינה כמכר לענין איסור מכירת מעשר שני, והטעם הוא, כי הזמנה היא מתנה שאינה ניכרת, אלא בהבלעה.

שו"ת חיים שאל, ח"א, סי' עד, אות מב, כותב שמי שהיה צריך כסף כדי לשאת אשה, והיה לו ס"ת, ורצה למוכרו לשם כך, ומישהו הציע לו מתנה במקום שימכור את הס"ת - הוא חייב לקבל את המתנה, כי בעצם יש איסור למכור ס"ת, אלא שהותר אם זה נחוץ לו כדי לשאת אשה, וכאן שהוא יכול לשאתה בלי למכור, אסור לו למכור; ו"שונא מתנות יחיה" הוא זהירות בעלמא, והוא פחות חמור מהאיסור למכור ס"ת. עוד הוא מנמק, שבמקרה זה בכלל אין "שונא מתנות יחיה", כמו שהסביר סמ"ע בדעת חכמים דרשב"ג, שאין שם "שונא מתנות יחיה" כי הנותן מתכוון לתועלת עצמו כי אינו רוצה שיתוף. וכותב שגם לרשב"ג שחולק שם, מותר לעני לקבל צדקה, כי יש לנותן שכר גדול, והנותן עושה לטובת עצמו; ולכן כאן, שהנותן נותן את המתנה לצורך מצוה, כדי שלא יצטרך הלה למכור ס"ת, הוא עושה לטובת עצמו, ואין "שונא מתנות יחיה".

אם יודע שהמתנה היא מה': צידה לדרך, בראשית, יב, יג, כותב ש"שונא מתנות יחיה" נאמר רק אם המקבל תולה את הכבוד בעצמו, וחושב שהמתנה מגיעה לו בגלל חשיבותו, אבל מותר לאדם לקבל אם הוא חושב בלבו שזה לא מגיע לו אלא זה מה', שדואג לפרנסתו, כי אז הוא "שונא מתנות" - כלומר שונא שזה יהיה לו בתור מתנה. נפש חיים (פלג'י) מע' ש אות לו (דף רה), מסביר על פי זה, שמשה לא עבר על "שונא מתנות יחיה" בזה שקיבל את התורה במתנה, כי היה עניו, ועניו הוא בגדר שונא מתנות, כי הוא יודע שהמתנה אינה מגיעה לו בזכותו אלא היא מה'.

מתנה מועטת: צידה לדרך, בראשית, יב, יג, מביא מי שכותב שאם זאת מתנה מועטת, היינו אכילה שתייה ולינה, מותר לקבל, כמו שכתוב (ברכות י ע"ב) ש"הרוצה ליהנות - ייהנה כאלישע", שהכוונה היא למתנה מועטת.

אברבנאל, מלכים ב, ח, פסוק ט, כתב שאף שאין ראוי לקבל מתנות, אין גנות בקבלת מאכל במתנה, ולכן אלישע קיבל מאכלות במתנה מחזאל אף שלא רצה לקבל מתנה מנעמן.

יוהרא: שו"ת שארית יוסף (ידיד), ח"ב, חו"מ סי' ב (עמ' רכה), כותב שגם סתם אדם יכול לומר שאינו רוצה לקבל מטעם "שונא מתנות יחיה", ואין בזה יוהרא, כי בדבר שהוא לא כבוד אלא צער לא שייך יוהרא, כפי שפוסק שו"ע, או"ח, תקעה, א; ולא צריך להיות ת"ח כדי לומר זאת, כי דבר זה לא ניתן לחכמים דוקא אלא לכל אדם הרוצה להתנהג בחסידות; ועוד, שכאן כתוב "יחיה", שזה ענין של חיים, ולכן אין בזה בעיה של יוהרא.

קבלת צדקה: דנא פשרה, אסתר ט, כב (קד ע"א במהד' תקנ"ו = עמ' קמט במהד' תשמ"ט) (הובא במשק ביתי, קריספין, אות רצג), כותב שהפסוק באסתר שם, "ומתנות לאביונים", בא להתיר לאביונים לקבל מתנות, כי "שונא מתנות יחיה" נאמר רק למי שלא צריך את המתנה. כמו כן, סוכת דוד (פרננדיס), פרשת בהר, דרוש ב (קלב ע"ד), מסביר (בהסברו הראשון) שעני צריך לקבל מתנות, כי משלו ניתן לו, שכך גזר ה', א"כ אינו מתנת חינם. כנראה זאת כוונתו גם במה שכותב שם (קלב ע"ב) שאלישע קיבל מתנה ולא חשש ל"שונא מתנות יחיה", כי העם שהיו עמו היו עניים, והיה מוכרח לקבל בשבילם. כמו כן, צידה לדרך (איילנברג), בראשית, יב, יג, כותב (באחד מהסבריו) שאברהם רצה לקבל מתנות מפרעה, כי לא היה לו עושר (כלומר, זה כעין צדקה, שמותר ליטול).

ברכת שלום (אשלג), תשמ"ו, מאמר כד, כותב ש"שונא מתנות יחיה" לא נאמר על קבלת צדקה, וההבדל הוא שצדקה היא בדבר שהוא הכרחי למקבל, ואילו מתנה היא דבר שהוא מותרות עבורו.

במתנה מגוי: מנחת יהודה (ריב"א), בראשית יב, יג, ופירוש התורה לר' אפרים, שם, כותבים ש"שונא מתנות יחיה" נאמר דוקא במתנה מישראל, משום שמחסר את ממונו של הנותן, אבל מגויים מותר לקחת, ולכן אברהם לקח מתנות מפרעה. אבל מושב זקנים, בראשית יב, טז, וכ"י ליידן, המובא בס' פירושי התורה לבעל התוספות, הראשית, יד, כג, אות ז, כותבים שאברהם הסכים לקבל מתנות מפרעה על אף "שונא מתנות יחיה", כי לא רצה שיבינו שהיא אשתו - מכאן שלדעתו "שונא מתנות יחיה" נאמר גם במתנה מגוי.

צידה לדרך (איילנברג), בראשית, יב, יג, מביא שיש מפרשים שאין "שונא מתנות יחיה" במתנה מגוי, ולכן אברהם רצה לקבל מתנות מפרעה (ודוחה את הפירוש שרצה שיתנו לו כדי שיסרב לקבל ועל ידי זה "יחיה" - שהרי למעשה הוא קיבל ולא סירב). והוא פירש בכמה דרכים אחרות, מדוע אברהם אמר "ויתנו לי מתנות": א) לגביו לא נאמר "שונא מתנות יחיה" כי המתנות היו כלולות בהבטחה שה' הבטיח "ואברכך" - בממון. ב) לא רצה לקבל את המתנות עצמן, אלא מתוך שכולם יתנו לו מתנות, המצריים יכבדו אותו ולא יפגעו בו. ג) הוא אמר זאת רק כדי לשכנע את שרה, כי נשים חומדות ממון, אבל לא היה בדעתו ליטול. ריב"א, בראשית, יב, יג, כותב שקיבל מתנות מהמצרים כי אינם צרי עין.

משנת ר' אליעזר (טולידו) ח"ב מע' מ, אות פד, מדייק מרבנו בחיי, בראשית כג, טו, שכתב שאברהם לא רצה לקבל מתנה מעפרון מטעם "שונא מתנות יחיה", וכתב שמאותה סיבה דוד קנה את הגורן מארוונה היבוסי ולא רצה לקבל אותו במתנה אף שארוונה היה מוכן לתת לו (שמואל ב' כד, כד), מכאן שסובר שיש "שונא מתנות יחיה" גם במתנה מגוי.

מנחת פתים, או"ח סי' תצח, מעלה אפשרות שאין "שונא מתנות יחיה" בקבלת מתנה מגוי, כי התורה ויתרה את ממונם לישראל (ב"ק לח ע"א), ועוד כי טעם הסמ"ע לא שייך בגוי, כי אין ישראל מצווה להוכיח גוי (רש"י, סנהדרין עה ע"א). אבל הוא מציין שירושלמי שבת פ"א אומר שבכלל י"ח דבר, גזרו לא לקבל מתנות מגוי; ומעלה אפשרות שהיינו שלא לקבל צדקה מגוי, שזה אסור גם לבבלי.

גם ר"י וידנפלד, בקובץ דרך כוכב מיעקב, קובץ ג (תמוז תשמ"ח), עמ' כז, כותב שאין "שונא מתנות יחיה" בגוי, מפני שהטעם של הסמ"ע לא שייך בו. המהדיר שם מקשה, שמסופר שר"י וידנפלד הסביר את דברי אברהם "וחיתה נפשי בגללך", שרצה שיתנו לו מתנות ויסרב לקבל וע"י זה יחיה מטעם "שונא מתנות יחיה" (ראה לעיל, שצידה לדרך דחה פירוש זה) - הרי שיש "שונא מתנות יחיה" גם במתנה מגוי? ותירץ שלגבי אברהם היה "שונא מתנות יחיה" גם במתנה מגוי, כי אף שסתם יהודי אינו מצווה להוכיח גוי, אברהם היה מצווה, כי כל עניינו היה פרסום שם ה'.

שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' סג, אות א, מדייק ממהרש"א, חידושי אגדות, ברכות י ע"ב, שכותב שאלישע לא רצה לקבל מתנה מנעמן מטעם "שונא מתנות יחיה", מכאן שזה גם בגוי, שהרי נעמן היה גוי. אך באות ז כתב שאין ראיה מאלישע ונעמן, כי שם היה טעם מיוחד שלא רצה לקבל, כמו שאומר ילקוט שמעוני, מלכים רמז רכט, שה' ציווה שלא יקח מאומה מנעמן, ולא משום "שונא מתנות יחיה" (אך הוא מסכים שממהרש"א מוכח שיש "שונא מתנות יחיה" בגוי). ומעיר באות א, שלפי טעם הסמ"ע, מותר לקבל מתנה גם מגר תושב, שהרי אין מצווה להוכיח גר תושב, כמו שאומר רש"י, סנהדרין עה ע"א (ד"ה ואם איתא). באות ב, כתב שגם אם נאמר ש"שונא מתנות יחיה" הוא גם בגוי, אם ישראל וגוי שותפים בשתי בהמות, ורוצים לאכול את שתיהן ביו"ט (שמותר לישראל לשחוט את שתיהן, כדי לקבל את חלקו מכל אחת), והגוי מוכן לתת לישראל את הטובה יותר, הוא צריך לקבל אותה ואסור לו לשחוט את השניה (כמו שכתב מגן אברהם, תצח, ס"ק כא), אע"פ שבזה הוא מקבל מתנה מהגוי (ההפרש בין ערכה של הטובה לבין ערכן של שני חצאי הבהמות), כי "שונא מתנות יחיה" היא רק מידת חסידות, ואינו דוחה את האיסור לשחוט ביו"ט בשביל גוי. ועוד, שכאן אין "שונא מתנות יחיה" כי לא מקבל את המתנה כדי להתעשר אלא כדי להימנע ממלאכה ביו"ט, בדומה לסברת חיים שאל. באות ג, כתב שישראל שזקוק לבשר ביו"ט, ויש לו בהמה שחציה שלו וחציה של גוי, אבל ישראל אחר מוכן לתת לו בשר במתנה כדי שלא יצטרך לשחוט, הוא חייב לקבל, כי ההיתר לשחוט בהמה שיש שותפות גוי בו הוא רק משום הדחק, והאיסור הזה לא נדחה מפני "שונא מתנות יחיה" (אך הוא כותב שלפי מנחת פתים, שהסביר שמג"א חייב אותו לקבל את המתנה בנידונו כי בגוי אין "שונא מתנות יחיה", כאן לא יהיה חייב לקבל את המתנה, כי הנותן הוא יהודי ויש "שונא מתנות יחיה"). אך באות ד, סייג, שאם קבלת המתנה תעציב אותו, ולא יהיה לו עונג יו"ט, מותר לו לשחוט את הבהמה ולסרב לקבל את המתנה.

מנחת פתים שם הוכיח שמותר לקבל מתנה מגוי, מרש"י ביצה כד ע"א (ד"ה אלא), שהסביר שר"ג לא רצה לקבל מתנה מגוי כי היה שונאו, ולא נימק מטעם "שונא מתנות יחיה". אך בצל החכמה שם, אות ו, דחה ראיה זו, ששם לא היה איסור "שונא מתנות יחיה" כי ר"ג היה עשיר גדול ולא היה זקוק לזה, אלא הנותן רצה להתכבד בנתינה, ובנותן מתנה לאדם חשוב כדי שהנותן יתכבד בקבלתו, אין "שונא מתנות יחיה".

גם שו"ת שארית יוסף (ידיד), ח"ב, חו"מ סי' ב (עמ' רכה-רכו), כותב שבגוי הנותן מתנה אין "שונא מתנות יחיה", כי ממונו הפקר (על פי ב"ק לח ע"א), וראיה ממגן אברהם שם, שאומר שאם הגוי מוכן לתת לו את הבהמה היקרה יותר, חייב לקבל כדי שלא יצטרך לשחוט שתי בהמות ביו"ט; ואין לדחות ששם מדובר שלא טען "שונא מתנות יחיה" אבל אם טען "שונא מתנות יחיה", יהיה מותר לו לסרב לקבל את הצעת הגוי ויהיה וממילא יהיה מותר לו לשחוט את שתיהן - שהרי לא מצאנו חילוק זה בפוסקים; ועוד, שמה שאמרנו שאין טוענים לאדם "שונא מתנות יחיה" אם לא טען כך בעצמו, הוא כי אם נטען כך, יהיה חוב לו, שלא יקבל את המתנה שזיכו לו, אבל במקרה ביו"ט, הרי אם נטען בשבילו "שונא מתנות יחיה", יהיה מותר לו לשחוט, וזה לטובתו; אלא, מוכח מכאן שבגוי אין אפילו מידת חסידות של "שונא מתנות יחיה"; ואף שאליהו רבה מביא מי שחלקו על מגן אברהם והתירו, אינו מטעם "שונא מתנות יחיה" אלא כי שמא הוא מעדיף את השניה (הקטנה), כמו שנימקו בפירוש.

נפש חיים (פלג'י), מע' ש אות לז, מנמק את הדעה שאין "שונא מתנות יחיה" במתנה מגוי, על פי מה שהסביר (לעיל) שטעם "שונא מתנות יחיה" הוא כי המקבל מתנה מאחר יצטרך לכפר על חטאי הנותן; והרי אין לנו ערבות בעד הגויים, ואיננו מוזהרים עליהם, לכן לא יצטרך הצדיק המקבל ממנו, לכפר עליו. אבל הוא מדייק מס' פענח רזא, בראשית פרק יב, יג, ופרק יד, כג, שיש "שונא מתנות יחיה" גם במתנה מגוי.

בסוגים שונים של מתנות: שרשי הים, שורש זכיית קטן (דף קמב ע"ב, ודף קמז ע"א), כותב שבקטן שמקבל אין שונא מתנות יחיה.

דברי אליעזר (אוירבך), בראשית יב, יג (דף ג ע"ג), כותב שאין "שונא מתנות יחיה" במתנה לאשה נשואה, אם הנותן לא ידע שהיא נשואה, כי הבעל קונה את הנכס (כי מה שקנתה אשה קנה בעלה), אבל הנותן לא התכוון לתת לו. נראה שדבריו נכונים לפי הנימוק של הסמ"ע, כי כאן אין חשש שיחניף, אבל לפי טעם המגיד משנה, שראוי להסתפק במועט, נראה שגם כאן יש "שונא מתנות יחיה".

דברי אליעזר (אוירבך) דף י ע"ג, כותב שאין "שונא מתנות יחיה" במתנה המזוכה ע"י אחר, כי בשעת המתנה לא ידע עליה, ולא משנה שאח"כ נוח לו בה, כי מ"מ עדיין "יחיה" ונקרא "שונא מתנות". נראה שכוונתו היא, שמאחר שבשעה שהנכס נקנה לו (שעת הזיכוי), לא ידע על המתנה, ואז שנא מתנות, לא משנה שאח"כ הוא נהנה מזה, כי עדיין יחיה בזכות ששנא אותה בשעת ההקנאה. אבל לכאורה, לפי הנימוק של הסמ"ע, יש כאן "שונא מתנות יחיה", שהרי הוא עלול להחניף לאנשים כדי שיזכו לו מתנות; וכן לנימוק של מגיד משנה, ראוי להסתפק במועט ולהימנע מלקבל גם מתנה ע"י זיכוי.

שו"ת המבי"ט ח"ב סי' קנ, כתב שאם יש לאדם אפשרות לקבל נכס מסוים במתנה או בירושה, אנן סהדי שהוא מעדיף לקבל אותו בירושה יותר מבמתנה, כי "שונא מתנות יחיה" (וכן כתב הרדב"ז בתשובתו בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קסא). אבל הוא כותב שאם זה תלוי בנותן, הנותן מעדיף לתת במתנה, כי האוהב לתת מתנות הוא חסיד, ויחיה.

זרע ברך ח"ב, פרשת ויחי (ד"ה הגם), כותב ש"שונא מתנות יחיה" מועיל לחיי עוה"ז, ולא מועיל להינצל מחיבוט הקבר ורימה ותולעה.

דעה חולקת: יש"ש חולין פ"ג סי' ט, כתב שאין צריך להתחשב ב"שונא מתנות יחיה", שהרי הפוסקים לא כתבו דין זה; ונימק, שאין צריך להיזהר מקבלת מתנות, כי לא כתוב "אוהב מתנות ימות", אלא הפסוק בא לומר שלא נחשוב ששונא מתנות ימות כי אינו דואג להשיג מחייתו ע"י מתנות (כלומר, הפסוק בא לומר שגם שונא מתנות יחיה). שו"ת רב"ז, ח"ג סי' ז, אות יא, מקשה על יש"ש, הרי רמב"ם וטור הביאו דין זה. אך הוא מציין שרש"י ברכות י ע"ב כתב לגבי הנאת אלישע, "ואין איסור בדבר", כלומר זה רק מידת חסידות לא לקבל. והוא מדייק מגיטין לז ע"ב, שרבה סבר שאין איסור לקבל מתנות, שהרי הוא הכריח מישהו לפרוע לו חוב אף ששביעית שמטה אותו. רח"ה שפרן, בהערה שם, מקשה על יש"ש, שבסוטה מז ע"ב כתוב שלקיחת מתנות גרמה לקיצור ימים. מנחת זכרון (מנחם), שיורי מנחה, ע' שונא מתנות (קא ע"א), מקשה על מה שכתב ים של שלמה שאין צורך להקפיד על זה כי לא כתוב "אוהב מתנות ימות", הרי ר' אלעזר (בחולין מד ע"ב) אמר למי שהציע לו מתנה "לא ניחא למר דאחי", משמע שהבין שאוהב מתנות ימות.

[56] רשב"ם, ב"ב קלח ע"א (הובא בשו"ת אורח לצדיק, חו"מ, סי' ז); פרישה, חו"מ, סימן רלה, כו, וסימן רמג, א, וסמ"ע, סימן רלה, ס"ק נג, וסימן רמג, ס"ק ב, מזכירים זאת כטעם שמקבל מתנה יסרב לקבל (הם נוקטים רק עבד). ברור שאומרים "זכין" גם במקנה עבד, שהרי זה המקרה בב"ב קלח ע"א, שאומרים עליו "זכין". אבל נימוק זה לקוי: א) את הבהמה יוכל להרוג ולא יצטרך לזונה. ב) את העבד יוכל לשחרר או להפקיר, ולא יצטרך לזון אותו, ואין איסור משום "לעולם בהם תעבודו", כמו שכותב חי' כתב סופר, תרצ"ח, חולין לט ע"ב, ד"ה ובזה, שלפי רמב"ן, גיטין פ"ד, שאין איסור "לעולם בהם תעבודו" אם משחרר לטובת עצמו, מותר להפקירו אם טעמו הוא שאינו רוצה לזון אותו. ג) הוא יוכל למכור את העבד ולא יצטרך לזונו - כך מקשה איילת השחר ב"ב קלח ע"ב (ד"ה אך), על הרשב"ם; אך יש לתרץ, שהמקבל חושש שמא אף אחד לא יסכים לקנות. ד) הרי יכול המקבל לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" (רמב"ם, הלכות עבדים, ט, ז). לזה אפשר לתרץ, שמ"מ מידת חסידות היא לזון אותו, ואולי המקבל לא רוצה אפילו שתהיה עליו חובה ממידת חסידות.

סברת רשב"ם, שהמקבל עבדים מפסיד מצד זה שיצטרך לזונם, משמשת בתוס' ע"ז יג ע"ב (ד"ה הכא), לעניין אחר - עיי"ש.

[57] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קי, בדעת רשב"ם, ב"ב קלח ע"א, ור"ן על הרי"ף, קידושין יח ע"ב, בדפי הרי"ף (ואינו מפורש בדברי הר"ן).

[58] שו"ת ראשי בשמים (גוריון), או"ח, סי' יז, אות טו. באות כד הסביר, שיכול המקבל למחות מפני שהוכיח סופו על תחילתו, שבעיניו זה חוב; או, שהוכיח סופו שלא הסכים לזכות זו. וכך כתב באות יח, שיכול למחות, מפני שמחאתו מוכיחה על תחלתו, שלא הסכים מעולם לזכות זו, ומה שחכמים דרשב"ג, בב"ב קלח ע"א, לא אומרים "הוכיח סופו על תחילתו" אם שתק כששמע והתנגד רק כשהגיע הנכס לידו אח"כ, הוא משום שמה ששתק מראש סותר קצת למה שהתנגד אח"כ, אבל במקום שאין סתירה בדעתו, אומרים "הוכיח סופו על תחילתו". באות כד הוא דוחה אפשרות להסביר שבכל זכין, הוא כאילו התנה הנותן שתלוי בדעת המקבל, שהרי א"כ גם בחובה נאמר כך.

[59] יקרא דשכבי (ר' יוסף דוד), דרוש מג (צו ע"ב), בדעת רש"י, חולין לט ע"ב (ד"ה אפילו), שכותב "היכן מצינו מקבל מתנה בעל כרחו"; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קי, בדעת חי' הרמב"ן, קידושין כג ע"א, וחי' הרשב"א שם.

כך כתב גם שו"ת אמר שמואל, חו"מ סי' טו (השני) דף קו ע"א, בדעת רשב"ם שם, ואף שרשב"ם כתב גם "דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחיה" וכו', הוא כותב שמלים אלה הן טעות סופר, ואינם מדברי רשב"ם, שהרי גם בלי טעם זה לא קנה, כפי שמוכח מכמה מקומות בש"ס שמי שלא מתכוון לקנות, לא קנה; והראיה, שרא"ש, ב"ב, פ"ח, סי' נא, ציטט את דברי הרשב"ם בלי מלים אלו.

כמו כן, ברכת שמואל, קידושין סי' יד, אות א, כותב שלפי הרשב"א, מה שאין אומרים "זכין" אם מוחה, הוא משום שע"י מחאתו הוא מגלה שזה כמו חוב לו, ולכן אף שהזוכה נעשה יד עבור חברו, מ"מ לא קנה, מפני שאינו עדיף מהאדם עצמו, שלא מועילה ידו נגד רצונו, מפני שאין מקנים לאדם בעל כרחו.

תורת השליחות סי' כ אות ב, נותן שני הסברים לכך שאין מזכים לאדם נגד רצונו: א) זה דין בהלכות קניינים, שכדי להיות בעלים על חפץ, צריך רצון, כמו שאבני מילואים, סי' מב, ס"ק א, אומר ש"תליוהו וקני" לא קנה, מפני שכדי להיעשות בעל ממון, צריך רצון, ולכן לא ייתכן שייכנס החפץ לרשותו ויהיה בעלים עליו, נגד רצונו. ב) זה דין בהלכות זכייה, שדין זכייה נאמר רק כשזה מרצונו, ולא כשזה נגד רצונו (הנ"מ שהוא מוצא הוא מחוץ לתחום דיני מתנה - עיי"ש). באות ג, הוא כותב שמחידושי הרשב"א, קידושין כג ע"א, משמע כצד הראשון, ומהרמב"ן שם - כצד השני.

[60] יקרא דשכבי (ר' יוסף דוד), דרוש מג (צו ע"ב), כותב שרשב"ם סובר שאפשר להקנות דבר לאדם בעל כרחו אם אין טעם להתנגדות, ולכן נימק משום "שונא מתנות יחיה" ומשום שאינו רוצה לזון את העבדים.

[61] נימוקים לכך שדבר זה אפשרי, נביא בפסקה 5 (ב).

[62] הובא בחוק לישראל, ערבות, עמ' 560. אבל הוא אומר (שם), שבמתנה ישירה בלי זיכוי, הטעם הוא כי צריך רצון לקנות את המתנה.

ראה חוק לישראל, ערבות, סעיף 3, פרק ב, 2 (עמ' 114-115), ששו"ת אהלי יעקב, סי' קט, כותב שלווה המתנגד למתן הערבות, אין הערבות בטלה, כי בערבות אין לומר "שונא מתנות יחיה" כי החייב אינו נהנה מן הערבות ישירות. ושם במילואים (עמ' 560), הבאתי שרז"נ גולדברג הקשה, שהטעם שמועילה התנגדות מקבל המתנה אינו משום "שונא מתנות יחיה" אלא כי נחוץ שיהיה לו רצון לקנות את המתנה, ו"שונא מתנות יחיה" הוא הנימוק רק כשזיכו לו ע"י אחר, וכששמע התנגד, שאז אין צורך ברצון לקנות כי הקנין נעשה בשעת הזיכוי (כשעוד לא התנגד) ע"י שלוחו - הזוכה. אפשר לתרץ, שאהלי יעקב לא היה צריך להסביר מדוע בערבות אין מקום לטעם שצריך רצון לקנות, שהרי זה פשוט, כי בערבות אין הערב מקנה שום דבר לחייב, ולכן אין צורך ברצון החייב לקנות; ואהלי יעקב הוצרך רק להסביר מדוע אין מקום לטעם המשני, ש"שונא מתנות יחיה".

[63] תורת השליחות סי' כ אות א, בדעת רשב"ם.

גם מגדי חיים, ב"ב קלח ע"א, כתב שרשב"ם סובר שיש שני טעמים מדוע אם התנגד, לא קנה: א) שא"א להקנות לו בעל כרחו, ב) שזה חוב לו מטעם "שונא מתנות יחיה"; והוא מגיה בדבריו שצ"ל "ועוד דחוב" (אבל לרש"ש הנ"ל, זה לא טעם נפרד, אלא בא להסביר מדוע אינו רוצה). רח"א מילר סבור שמגדי חיים לא התכוון לומר שא"א להקנות לו גם אם אינו מתנגד בפירוש, שהרי מגיטין מוכח כאמור שאפשר; אלא כוונתו לומר, שהרשב"ם אומר שיש שני טעמים: א) אי אפשר להקנות לאדם שמתנגד גם אם אינו מנמק את סירובו, ב) כאן יש גם סיבה הגיונית לסירובו, ולכן א"א להקנות לו כשהוא מתנגד.

[64] חי' חתם סופר, כתובות יא ע"א (ד"ה ובדברים). הוא מוכיח כך מרמב"ם, הל' זכיה, ד, ב.

[65] חי' הרי"ם, חו"מ, קצה, ס"ק טז (ד"ה אמנם). בתחילה הסביר, שגם לדעה שזכיה מטעם שליחות, שכאילו עשאו שליח, וקנה ברגע הזיכוי, מכל מקום מחאתו מוכיחה שלא היה מרוצה גם בעת הזכייה, ולא היה עושהו שליח, וטעינו כשחשבנו שזה זכות לו, וכיון שבמתנה יש גם צד חובה, הוכיח סופו על תחלתו שלגביו זה היה חובה; ואם לא מחה, סתמו כרוב בני אדם שזה זכות להם. אך הוא דוחה הסבר זה, שמחאתו עכשו מוכיחה על מה שחשב בשעת הזיכוי - הרי ייתכן שהיה נוח לו בשעת הזיכוי (כפי שהיא סתם דעתו של אדם) ורק אח"כ חזר בו? ועוד, שלפי זה אם קרה בינתיים משהו שבגללו אינו רוצה, כגון שניזוק דבר המתנה, אין לומר שהוכיח סופו על תחילתו (שהרי אולי רק עכשו הוא מתנגד בגלל שינוי הנסיבות), וא"כ היינו צריכים לומר שלא יוכל להתנגד.

[66] שם, ד"ה עוד י"ל דודאי.

[67] ר"י, בתוס', גיטין לד ע"א (ד"ה מבוטלת). הוא לא דיבר דוקא במתנה שניתנה בלי ידיעת הנותן, אלא גם אם נכח בשעת המתנה ואמר מיד לשון לא ברורה. נביא את דבריו בפרק ד, 2 (ג), הערה 68.

[68] ט"ז, או"ח, שסט, ס"ק ד, כותב כך בדעת תוס', עירובין פא ע"א (ד"ה לא עשו).

[69] תורת השליחות סי' כ אות ט, מסביר את דברי הט"ז, שכיון שגילה דעתו שאינו רוצה את הזיכוי, זה לא זכות גמורה אלא יש קצת חובה, ואז ה"זוכה" כבר אינו יכול לפעול בכוחו העצמי בלבד (ראה בשמו בדיוננו בסעיף 6, שהתורה נתנה כח עצמי ל"זוכה" לפעול), ויכול להועיל רק ע"י שמעשהו ייחשב כמעשה המשלח, וכיוון שיתכן שהמשלח לא ירצה, מטעם "שונא מתנות יחיה", לכן בזמן הזכייה לא ברור שהוא רוצה, ואז לא מועילה זכייה.

[70] רא"ש, עירובין, פ"ז, סי' יג.

[71] כך נימק שו"ת ברית אברהם (פיעטרקוב, תרנ"ח), אהע"ז, סי' קא אות יד, החולק על הט"ז מדעת עצמו (בלי להזכיר את הרא"ש). תורת השליחות שם הסביר, שהרא"ש סובר שגילוי דעת זה אינו הופך את זה לחובה, וזה עדיין זכות, ומועיל גם שלא בתורת מעשה המשלח. נראה שכוונתו היא, שמאחר שאין זו התנגדות מפורשת, זה עדיין נחשב זכות; וברור שאם התנגד בפירוש, מראש, הזיכוי אינו מועיל.

[72] שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ה, סי' פא (פד ע"ד) (ראה להלן (ו), איך הוא דוחה את דעת הר"ן האומר להיפך); חידושים ובאורים (גריינימן), ב"ב, סי' יא, ס"ק א (והוא כותב שדברי הר"ן צריכים עיון).

[73] שואל ומשיב שם.

[74] יד דוד, פסקי הלכות, הל' אישות פ"ג אות קנג, הגהה ג (נד ע"ג). אך הוא אינו תולה זאת בכך שקנה ברגע הזיכוי, אלא נותן זאת כדוגמה לכך שקנה גם אם אין שום הוכחה אם רצה או לא רצה. הוא מביא ראיה מגיטין יד ע"ב (הובא במלאת אבן אהע"ז סי' לז ס' יא, דף פח ע"ב), ששם נאמר שהמזכה לאחר, ומת המקבל לפני שהנכס הגיע אליו, יורשי המקבל זוכים, ומשמע שמדובר גם אם המקבל לא שמע על המתנה, שהרי מדובר שהיה במקום אחר. וראה לעיל (ב), שגם פתחי חושן ומזל שעה הוכיחו משם שבמקרה זה זכו יורשיו.

[75] חידושי הר"ן, ב"ב קכו ע"א.

דברי הר"ן הובאו בסתם בב"י, חו"מ, רעח, ו. אבל הב"י מביא רק את מה שהר"ן כותב שקנה רק כששמע, ולא את מה שהסיק הר"ן מזה (ראה בסמוך) שהשבח שבינתיים שייך לנותן (אף שהביא את מה שהר"ן לומד מזה שבמקרה מסוים בבכור, השבח שבינתיים אינו שייך לבכור), ובסי' רמג, בדין זיכוי מתנה, לא הביא את דבריו בכלל; ועל כן, שרשי הים, שורש זכיית קטן (קמב ע"ד), כותב שב"י חולק על הר"ן בזה, וסובר שבזיכוי מתנה, כששמע והסכים, זוכה למפרע, ומקבל גם את השבח שבינתיים. פתחי חושן, קניינים פט"ו הערה כד, מבין ששו"ת אבני נזר, יו"ד, סי' תג, אות ד, פסק כר"ן. אבל רח"א מילר סבור שאבני נזר לא התכוון לפסוק כמותו (שהרי הוא דעת יחיד), אלא רק לבאר את דבריו. וראה להלן פסקה 3, ששבילי דוד והרי"ם (באחד מהסבריו) מבינים שמהר"י וייל סובר כר"ן.

נתיבות המשפט, רעח, ס"ק א, מקשה על הר"ן, הרי בשחרור עבד ע"י "זכין", הוא משוחרר למפרע, משעת הזיכוי, ולא משעה ששמע על הזיכוי? ותירץ ע"פ רמב"ם, הלכות עבדים, ו, א, שאומר שאם אמר "תן שטר שחרור זה לעבדי" (ולא אמר "זכה"), משוחרר רק משעה שהגיע השטר לידו, מפני שמשמעו שמזכה לו בתנאי שיתן לו, וכן בבכור (שהוא הנידון של הר"ן), כתוב "לתת לו", ולכן זוכה רק כשיגיע לידו. אבל הסבר זה לא מסביר מדוע אמר כך הר"ן על סתם מתנה. פתחי חושן, קניינים פט"ו שם מבין שנתיה"מ מתכוון לומר שהר"ן אמר את דבריו רק אם אמר "תן", שזה מותנה בתנאי של נתינה; ופתחי חושן מקשה על נתיה"מ, שמהר"ן משמע שדיבר גם באומר "זכה". קהלת יעקב, תוספת דרבנן, מע' ז, אות קיט (דף לה ע"ד בדפוס לבוב = דף כט ע"א בדפוס שלוניקי), כותב שהר"ן מסכים שבשחרור עבד, בזיכוי השטר ע"י אחר, העבד משוחרר מיד בשעת הזיכוי (עיי"ש להוכחתו לכך), וגם מעשי ידיו שבינתיים שייכים לעבד, כיון שאינו יכול לזכות בעצמו אם לא יזכה במעשה ידיו שבינתיים (מפני שאז זה היה גט עם שיור), והרי האדון רצה שהגט יחול מיד, שלכן זירז עצמו לזכות לו ע"י אחר ולא המתין לתת לו את הגט בידו (זאת בהתאם להבנתו בדעת הר"ן - ראה להלן - שהמתנה נקנית בשעת הזיכוי, שאילו להבנה הרגילה שהמתנה נקנית רק כשהוא שומע עליה, א"כ גם בעבד היה צריך להיות שמשתחרר רק כשהוא שומע, ואז אין בעיה של שיור בגט, שהרי מאותו רגע ואילך גם מעשי ידיו לעצמו), ולכן יש להניח שהאדון מתכוון לזכות לו מראש גם את מעשה ידיו שבינתיים; או שלענין מעשי ידיו, הוא כאומר "ע"מ שתתן לי את מעשה ידיו" (כפי שכתב קהלת יעקב בדעת הר"ן גם בשבח של מתנה - ראה להלן), וזה לא נחשב שיור בגט, אלא תנאי. שרשי הים, שורש זכיית קטן (קמג ע"ב), כותב שהר"ן מסכים במזכה גט שחרור לעבד, שכיון שאין איסור על העבד לקבל אותו, סמכה דעתו של האדון שהעבד יסכים, ולכן האדון גומר בדעתו ונותן הכל מיד, גם את מעשה ידיו משעת הזיכוי, ולכן אין שיור בגט, ודוקא במתנה אינו מתכוון לתת הכל מיד, מפני שהוא חושש שהמקבל יסרב מטעם "שונא מתנות יחיה" (בדף קמד ע"א, הוא מקשה על דברי קהלת יעקב בדעת הר"ן על עבד - עיי"ש).

על פי דברי הר"ן כאן אפשר להבין את דבריו במקום אחר: חי' הר"ן, חולין לט ע"ב, מוכיח מהדין שאומרים "זכין" רק אם כששמע היה מרוצה, מכאן שאומרים "אין חבין לאדם שלא בפניו" גם אם היה מרוצה כששמע. הוכחה זו טובה רק לשיטת הר"ן, שאילו לדעה שב"זכין" קנה המקבל כבר בשעת הזיכוי, אולי ההבדל בין "זכין" ל"אין חבין" הוא שב"אין חבין", גם אם הסכים אח"כ, המעשה לא חל מרגע הפעולה אלא רק מהרגע שהסכים (ודוחק לומר שזו אכן כוונתו: שב"אין חבין", אם הסכים, חלה הפעולה ברגע ההסכמה). חי' הרמב"ן, חולין לט ע"ב, הוכיח באותה דרך, והעלה אםפשרות לדחות את ההוכחה בדחייה דומה, והרמב"ן השיב על כך: "ואין זה כלום, שלעולם אין חבין לו אלא מדעתו ובשליחותו", כלומר שבעצם הוא מגיע למסקנה זו רק מסברה; ורח"א מילר הסביר, שהרמב"ן סובר שבזיכוי, קנה המקבל כבר בשעת הזיכוי, וא"כ ההוכחה הנ"ל אינה הכרחית, כאמור, ולכן הוא חייב להיזקק לסברה.

קשה, שהר"ן סותר את עצמו, למה שכתב (ראה לעיל 2 (ג)), שבזיכוי מתנה שסופה לרעת המקבל, והתנגד כששמע, הנכס "בחזקתו" בשעת הזיכוי, אבל אינו קנוי לו ממש, משמע שאם לא התנגד כששמע, קנה ממש משעת הזיכוי. וזו ראיה להבנה דלהלן, שגם לר"ן קנה בשעת הזיכוי.

[76] כך הסביר המהדיר, הערה ז.

[77] אך ראה לעיל (א), שיש אומרים שהוא הפקר.

[78] כך הסביר המהדיר, הערה ז.

אבל אבן פינה, חו"מ, סי' קעג, כותב שלפי הר"ן, מאחר שלא קנה עד שישמע, לכן הנותן יכול לחזור בו עד אז. דבריו קשים, שהרי מפורש בגיטין יד ע"ב שהנותן אינו יכול לחזור בו אחרי שזיכה לאחר.

[79] דברי רח"א מילר. פתחי חושן, קניינים, פרק טו, הערה כד, כותב באופן כללי שאסור ל"זוכה" להחזיר לנותן, אבל אינו אומר כך בדעת הר"ן.

[80] הר"ן שם. זאת בניגוד לדעת השואל ומשיב וחידושים וביאורים, שהובאו לעיל (ה).

[81] שו"ת אבני נזר, יו"ד, סי' תג, אות ד.

[82] הוא מיישב בזה מה שקשה על הר"ן, מדוע אין אומרים שמאחר שהיתה ביד המקבל ברירה להסכים לקבל, זה נחשב שלו בינתיים (הוא מוכיח עיקרון זה ממקרים שונים), והשבח יהיה למקבל גם אם בסוף סירב לקבל. ובאות ז הוא מנמק, שאין לומר שקיבל מיד זכות זו, שתהיה ברירה בידו להסכים, שהרי גם זכות זו א"א להקנות לאדם נגד רצונו. נראה שכוונתו לומר שהוא קונה את הזכות להסכים, רק ברגע שהוא שומע, ולא ברגע הזיכוי, ולכן אין אומרים שבתקופת המעבר ייחשב שלו בגלל הזכות להסכים.

[83] שבילי דוד, חו"מ, קצה, ג.

[84] שם, סי' רלה, ד (ד"ה ודברי). יש להעיר, שאם טעמו הוא משום "אין ברירה", א"כ גם במקרים האחרים, כגון כשהמקבל עשה מעשה קניין בלי כוונה לקנות, לא קנה לפי הר"ן.

[85] שו"ע, חו"מ, קצה, ה.

[86] שבילי דוד, חו"מ, קצה, ג. וראה להלן, פסקה 3, ששבילי דוד הסביר כך את דעת מהר"י וייל, שסובר שלא מועיל זיכוי ע"י אחר ע"י קניין סודר (ויוצא שלדעתו מהר"י וייל סובר כר"ן שבשאר דרכי ההקנייה, קונה רק כששמע). כמו כן, העיר קצות החושן, קצ, ס"ק ב (בלי קשר לר"ן), שאם הנותן מזכה לאחר ע"י קניין סודר, לא יתכן שנדרוש שהמקבל יאמר אח"כ לנותן "יהיה הנכס שלך קנוי לי ע"י קנין הסודר שעשית עם הזוכה", שהרי זה לא יועיל, מפני שבינתיים חזר הסודר לבעליו.

[87] קהלת יעקב, תוספת דרבנן, מע' ז, אות קיט (לה ע"ג).

[88] בדף לה ע"ד. עיי"ש שהוא אומר כך כדי ליישב קושיה משחרור עבד.

[89] עיי"ש למה הוכרח לומר כך בדעת הרי"ף; אבל אין הוא מוכיח שלרי"ף המקבל לא מקבל את השבח שבינתיים.

[90] שרשי הים, שורש זכיית קטן (קמג ע"ב).

[91] עוד שהבינו כך את הר"ן: שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ה, סי' פא (פד ע"ד), מקשה על מה שכתב הר"ן שהשבח שהשביח בינתיים שייך לנותן, הרי נותן בעין יפה נותן ומן הסתם נתן לו עם השבח שעליו; ואף שזה דבר שלא בא לעולם, הרי זה כהקנאת דקל לפירותיו, שמועילה אף שהפירות לא באו לעולם, מפני שגוף המתנה השביח ממילא; ועוד, הרי הנכס כבר יצא מידי הנותן, והוא התיאש ממנו, ואיך יזכה הנותן בדבר שאינו ברשותו? כנראה הוא הבין שגם לר"ן, המקבל קנה ברגע הזיכוי אף שלא שמע; שאילו לפי ההבנה הפשוטה בדברי הר"ן, אין מקום למה שכתב שואל ומשיב "כבר יצא מידי הנותן".

כמו כן, אבן ישראל, על הרמב"ם, הל' מלכים, ח, ח (עמ' ריח), כותב שלפי הר"ן שם, בזיכוי, הסכמתו (או שתיקתו) של המקבל עושה זכיה למפרע; אך הוא לא הסביר מדוע הר"ן אומר שהשבח שבינתיים שייך לנותן, אף שהתברר למפרע שמשעת הזיכוי, הנכס היה שייך למקבל, ואם כן השבח צמח מנכס של המקבל.

לעומתם, מזל שעה, על הרמב"ם, הל' זכיה, ד, ב (עב ע"ד), דוחה אפשרות לומר שבאמת הר"ן התכוון לומר רק שאינו זוכה זכייה גמורה עד שישמע, מפני שעד אז יכול לדחותה - עיי"ש לדחייתו.

[92] ריב"ן, כתובות נה ע"ב (כפי שהוסבר בתוס', קידושין כו ע"ב, ד"ה ה"ג); ר"י המובא בהגהות מיימוניות, הל' מכירה, פרק ה, אות ז, בסמ"ג, עשה פב (קנח ע"ב), ובחי' הרשב"א, קידושין כו ע"ב; שיטה לא נודע למי, קידושין כו ע"ב (ד"ה סבר) (וצ"ל "שלא בפניו" במקום "שלא בכוונה"); מישרים, נתיב י, ח"ג; רמ"א חו"מ, קצה, ג (הובא בשו"ת מים רבים, חו"מ, סי' ל); משכנות הרועים, מע' מ, אות קה (קפה ע"ב).

הרמ"א נוקט שהמקנה משתמש בסודר של עדי המתנה, אבל ברור שמועיל גם סודר של כל אדם אחר, שהרי קנין סודר תקף גם בלי עדים - רמב"ם, הלכות מכירה, ה, ט.

[93] שו"ע, חו"מ, קצה, ה.

[94] דבר רח"א מילא.

[95] סמ"ע, קצה, ס"ק יא, בדעת שו"ת מהר"י וייל סי' ד. גם דרכי משה, קצה, ס"ק ג, הביא כאילו מהר"י וייל אומר (בלשון "אפשר") שמשום "שונא מתנות יחיה" לא קנה המקבל במתנה שלא בפניו, אלא אם ידוע שהוא רוצה (ואולי זה תוספת של רמ"א). אבן פינה חו"מ סי' קעג, כותב שאף שקצוה"ח דחה את דברי הסמ"ע, מ"מ אפשר לצרף את דעתו לנימוק אחר (ראה בשמו בסעיף 6).

[96] הוא פוסל את המתנה מפני שהמקבל אינו יודע על ההקנאה בשעת ההקנאה (ולא מפני עצם העובדה שאינו נוכח), שאילו ידע עליה, היינו מניחים שהוא רוצה אותה, כמו שבכל מתנה, שתיקת המקבל יוצרת חזקת הסכמה.

[97] אך פתחי חושן, קניינים פ"א הערה לא, כותב שגם לפי הסמ"ע, אם ידוע לנו שגם בשעת הקנין וגם כששמע, היה מעוניין בה, קנה, גם אם בינתיים לא רצה.

[98] גיטין יד ע"ב.

[99] תורת השליחות סי' כ, אות ט

[100] ראה בשמו בסעיף 6.