מורשת המשפט בישראל

המשפט העברי בחקיקה

גלוי ונסתר בחקיקה

מאז הקמת המדינה, אימץ המחוקק עקרונות של המשפט העברי בכמה וכמה חוקים, אף שלא צוין במפורש אף לא באחד מן החוקים הללו שמקורה של הוראת החוק הוא במשפט העברי, וכן לא נקבע שיתפרש החוק בזיקה למקורות המשפט העברי. החקיקה נעשתה בדרך של אימוץ עקרונות משפטיים ואף מונחים משפטיים השאובים מן המשפט העברי. כך, למשל, בסדרת החוקים בתחום המשפט האזרחי, נקבעו הוראות רבות שמקורן במשפט העברי: לעתים בסתר, משום שלא השתמשו במטבעות לשון ובמונחים משפטיים מקוריים; ולעתים בגלוי, כשאומצו מונחים של המשפט העברי, והיניקה מן המשפט העברי נראית בעליל.

חוקים אלה הוכנו על ידי ועדות ציבוריות שנתמנו על ידי שר המשפטים, שמקצת חבריהן היו מומחים במשפט העברי, והם העשירו את החקיקה לתחומיה השונים ברעיונות משפטיים ממקורות עמנו. מקורות אלה הם מקורותיה של שיטת משפט הפורשת את כנפיה על כל תחומי החיים, ועונה על צורכי הזמן והמקום.

מכלל החוקים שהשאיבה בהם היא גלויה, ייזכרו כאן חוק השליחות, התשכ"ה-1965, שקבע, בסעיף 2 לחוק, את הכלל העברי 'שלוחו של אדם כמותו' (ראה נספח ג); וכן חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (ראה נספח ד), שאימץ את המונחים 'שומר חינם', 'שומר שכר' ו'שואל', השאובים מן המשנה במסכת בבא מציעא.

ברם, יש חוקים, וכך הוא ברוב המקרים, שבהם זיקת ההוראות למשפט העברי נסתרת היא, וניתן לעמוד על שורשם של החוקים הללו רק לאחר בדיקתם. כך, למשל, בחוק השומרים גופו, בסעיף 4 לחוק, נקבעה ההוראה בדבר 'מתה מחמת מלאכה', אם כי לא בלשון זו, אלא על פי הרעיון הגלום בה. וזו לשון סעיף 4, 'סייג לאחריות': 'שומר אינו אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה'. למעשה, זהו דין 'מתה מחמת מלאכה' במשפט העברי.

חשיפת המקורות היהודיים שבחקיקה

אחת הדרכים להכרת זיקתם של החוקים שחוקקה הכנסת למקורות המשפט העברי היא מעקב אחר הליכי החקיקה של חוקים אלה, החל מעבודת ההכנה של הצעות החוק במשרד המשפטים ועד גיבוש ההצעות בחוקים, לאחר הדיונים בכנסת ובוועדותיה. בעוד שדיוני ועדות הכנסת אינם מתפרסמים ברבים, דיוני הכנסת רואים אור ב'דברי הכנסת'.

בדיוני הכנסת ניתן למצוא את דברי הפתיחה של השר- בדרך כלל שר המשפטים – בהביאו את הצעת החוק לקריאה הראשונה. בקריאה הראשונה, לאחר דברי הפתיחה, דנים חברי הכנסת בהצעת החוק ומעירים את הערותיהם עליה. לאחר מכן באים דברי התשובה של שר המשפטים, ולאחר מכן מצביעה הכנסת על ההצעה, ובדרך כלל מעבירה את ההצעה לוועדה.

יו"ר הכנסת דב שילנסקי בעת הענקת פרס האגודה לבעיות הפרלמנטריזם לספר 'המשפט העברי בחקיקת הכנסת'

ועדת הכנסת דנה בהצעת החוק לפרטיה, ולאחר שהיא קובעת את נוסח החוק, היא מעבירה את הצעתה למליאת הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. בפתיחת הקריאה השנייה, מסביר יושב ראש הוועדה את מה שעשתה הוועדה להצעת החוק: האם קיבלה אותה כמות שהיא, או שמא הכניסה בה שינויים, ומה הם השינויים. אם יש הסתייגויות מן ההצעה המובאת בפני המליאה, ניתנת הזדמנות למסתייגים להסביר את עמדתם, ולאחר שנערכת ההצבעה על כל סעיף ועל כל הסתייגות, הכנסת מצביעה בקריאה שלישית על החוק בכללו.

בספר 'המשפט העברי בחקיקת הכנסת' (ירושלים תשמ"ט, כרכים א-ב; 1310 עמ'), שיצא לאור במסגרת 'ספרית המשפט העברי' מטעם משרד המשפטים ו'מורשת המשפט בישראל', הובאו הדיונים הנוגעים למקורות המשפט העברי. כן הובאו דברים מתוך המבואות לחוקים ומדברי ההסבר להם, כשיש בהם זיקה למשפט העברי. הרוצה להרחיב את העיון נוסף על העיון במקורות המשפט העברי, יוכל כמובן להיעזר במראי מקומות שצוינו לצד דברי הנואמים. הוא הדין באשר לנוסח הצעת החוק ולנוסח החוק. בראש כל נושא הובאו סעיפי החוק שנידונו, ובמקום שיש הבדל בין הנוסח הסופי של החוק ובין נוסח הצעת החוק, ויש לאותו שינוי זיקה לעמדת המקורות היהודיים, כפי שבאו לידי ביטוי בדיונים, הובא גם נוסח הצעת החוק.

החומר שהובא בספר זה נלקט מתוך למעלה ממאה כרכים של 'דברי הכנסת' ומשני כרכים של דיוני מועצת המדינה הזמנית שקדמה לכנסת. בראש הספר הובא כל הדיון בעניין חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, ששינה באורח יסודי את מגמתה של השיטה המשפטית בארץ. מן הדיון בכנסת ניתן ללמוד על המפנה המכריע בשיטת המשפט שהכנסת ראתה בחוק חשוב זה. דומה כי המבקש להמעיט בערכו של מפנה זה, מתעלם ממגמת המחוקק, כעולה מחקיקת החוק.

מכלול הדיונים במגוון הרחב של הנושאים שבספר זה מצביע על פן נוסף של חיוניותו של המשפט העברי וכוחו ליתן תשובה לכל עניין שבחקיקה במדינה מודרנית, בבחינת ליכא מידי בחקיקה של הכנסת דלא רמיזא באורייתא. נשיא המדינה באותה העת, חיים הרצוג ז"ל, כותב ב'פתח דבר' לספר: 'ספר זה, בעריכתו של פרופ' נחום רקובר, מלמד עד כמה יש במשפט העברי כדי להזין את החקיקה המודרנית. אכן, דומה עלי, כי ככל שתגבר הזיקה למקורותינו, כן תשתכלל ותתעשר שיטת המשפט במדינת ישראל, כשבתשתיתה מונחים יסודותיה הנעלים של חכמת המשפט היהודי, המשולבים בערכי הצדק, המוסר ויוקרת האדם'.

עיון במבואות להצעות החוק מלמד שהרעיון הבסיסי בחוקים אחדים יסודו במשפט העברי. נזכיר כאן אחדים מן החוקים הללו, שנחקקו בשנים האחרונות.

א. עשיית עושר ולא במשפט

במבוא להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ח-1978 (ראה נספח ה), נאמר: 'החוק המוצע מאמץ את גישת המשפט העברי בנקודות אחדות: הוא מזכה בהשבה את המשביח נכסי חברו; הוא מאמץ את העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה; והוא מזכה את המציל רכושו של חברו בשיפוי על הוצאותיו, במטרה לעודד פעולות הצלה'.

עיון בסעיף 5(ג) של חוק זה מצביע על נקודה מעניינת נוספת: סעיף זה קבע את העיקרון, ולפיו אין להתחשב בהתנגדותו של הניצול כשמדובר בהצלת נפש. המציל יהיה זכאי אפוא להשבת הוצאותיו, אף אם התנגד הניצול להצלתו. בכך אימץ המחוקק את פסקו של מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, והפך אותו להוראה מחייבת בחוק הישראלי. על פי החוק החדש, נשתנו ההוראות שהיו בתוקף בתחום זה מן הקצה אל הקצה. גישת המשפט האנגלי, שהייתה תקפה בנושא זה עד קבלת החוק, נדחתה מפני גישתו של המשפט העברי.

ב. הגנת הפרטיות

נושא אחר העשוי להיחשב חדשני לגמרי, ואשר זכה לחקיקה ישראלית, הוא הגנת הפרטיות. במבוא להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980 (ראה נספח ז), נאמר: 'במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיות כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה… הגנה זו באה לידי ביטוי בשמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת ובשמירה על צנעת חייו של הפרט. אין לפגוע בפרטיותו של האדם בכניסה לרשותו, ואף לא בצפייה מרשותו של הפוגע אל רשותו של הנפגע. מצד אחר, רשותו של אדם לא תשמש לו "עיר מקלט" כשהוא מנצל אותה לרעה, לסיכול השלטת החוק והמשפט'.

מאלף הדבר, כיצד המשפט העברי, שנקלט בסוגיה זו בחקיקת הכנסת, סתם וגדר פרצות בתחום רשות היחיד וצנעת הפרט, פרצות שהמשפט המודרני והמשפט הישראלי בכללו ראו לנכון לגדרן רק בעת האחרונה.

ג. אזהרת עדים וביטול שבועה

בשיטות משפט שונות, היה מקובל כי עד המעיד בבית המשפט נשבע על אמיתות דבריו. זוהי המציאות שהייתה מוכרת גם בארץ עד לחקיקת החוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), התש"ם-1980 (ראה נספח ו). עד לחקיקת החוק, נתקבלה אמנם גישתו של המשפט העברי בדבר החובה להזהיר את העד להעיד אמת, אבל לא בוטלה השבועה. החוק החדש אימץ הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת ש"י גרוס, שהסתמכה על המסורת היהודית, השוללת באופן עקרוני את שבועת העדים, אלא אם כן היה לבית המשפט יסוד להניח כי השבעת העד עשויה לסייע לגילוי האמת.

ד. תקנת השבים - שיקום העבריין

חקיקה בתחום שונה, ששאבה אף היא את עיקריה מן המשפט העברי, היא בתחום המסדיר את מעמדו של העבריין לאחר שריצה את עונשו. במבוא להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (ראה נספח ח), נאמר: 'ההצעה מאמצת את גישת ההלכה לנושא, המוצאת את ביטויה ב"תקנת השבים", שמקורה במשנה גיטין ה, ה, ושנתייחדה לפעולות תחיקתיות ושיפוטיות, שמטרתן להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה.

בהקשר זה כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא, באחת מתשובותיו, את הדברים האלה: "שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור, וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר – מקבלין אותו". פסק בית המשפט העליון, מפי השופט קיסטר, לאמר: "אין לנעול את הדלת מפני השבים באמת ובתמים. אדרבא, באין נימוק כבד משקל, יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלח ידם, ואף לתפקידם".

מצד אחר, ואף זאת בהתאם לעקרונות ההלכה, נקבעו בהצעה מגבלות אחדות על זכותו של העבריין שלא יוזכרו חטאיו – בשל חומרת העבירה, בשל משרה שנושאה צריך לשמש דוגמה אישית לציבור, או בשל תפקיד שבו נדרש אמון מממלא התפקיד, והאמון הדרוש נפגע כתוצאה מהעבירה'.

ה. זכות היוצרים

ועתה נעסוק בדיני הקניין. 'זכות היוצרים' בארץ מבוססת בעיקרה על חקיקה מנדטורית. משרד המשפטים יוזם חקיקה חדשה בתחום זה. בינתיים חוקקה הכנסת הוראת חוק המהווה תיקון חלקי חשוב בנושא זה המסתמך על המקורות היהודיים. החוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 4), התשמ"א-1981 (ראה נספח ט), הכיר לראשונה ב'זכות המוסרית' של המחבר (בנוסף לזכותו של המחבר לתמלוגים, שהוכרה כבר קודם לכן). תיקון זה קובע כי 'מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים'. בעניין זה נאמר במבוא להצעת החוק: 'בניגוד להכרה המאוחרת, כאמור, של אומות העולם בזכותו הרוחנית של היוצר, היו חכמי ההלכה ערים כבר בזמנים קדומים לזכות זו.

הזכות בדבר קריאת שמו של היוצר על יצירתו מעוגנת הן ביחסם של חכמינו אל "האומר דבר בשם אומרו" והן בהעמדתו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו בשורה אחת עם הגזלן. המייחס דברי אחרים לעצמו אף גרוע מן הגוזל נכס חומרי. באיסור "גניבת דברים" ראו חכמינו הגנה על ערך החכמה בכללה, משום ש"המתלבש בטלית שאינה שלו" גורם לכך ש"אין יתרון לחכם מן הכסיל". החיוב לומר דבר בשם אומרו לא נשאר חיוב מוסרי גרידא: יש שראו בגונב דברים משום "גנב" על התוצאות הנובעות מכך, ואף נקטו צעדים עונשיים נגד מי שפרסם ספר של אחר על שמו'.

ו. אינוס אישה על ידי בעלה

המשפט האנגלי הכיר בזכות הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו אף בניגוד לרצונה. עמדה זו נבחנה בארץ, כאשר הואשם אדם בבעילת אשתו בניגוד לרצונה, וטען כי זו היא זכותו, מאחר שהיא אשתו. בהסכמת הקטגוריה והסנגוריה פנה בית המשפט אל פרופ' נחום רקובר לחוות דעתו בשאלה זו. מסקנתה של חוות הדעת הייתה, כי על פי המקורות היהודיים אין זכות משפטית לבעל לאנוס את אשתו (ראה סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת נה). בית המשפט אימץ מסקנה זו וגזר על הבעל עונש מאסר.

להלכה זו שקבע בית המשפט, לא הייתה תחולה אלא על בני זוג יהודים. חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988 (ראה נספח י), הפך הוראה זו מהלכה פסוקה להוראת חוק, וכך הוחלה הוראה זו על כל תושבי ישראל, בלא להבחין בין יהודים לשאינם יהודים.

בינתיים נשתנתה ההלכה באנגליה, ושוב אין מכירים שם בזכות הבעל לאנוס את אשתו. גם באוסטרליה נשתנתה ההלכה, ויש סימוכין לכך כי הפסיקה הישראלית היא זו שהשפיעה על השינוי.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב בקשי-דורון, בבית הנשיא לרגל הופעת ספרים בסדרה 'חוק לישראל'. מימין לשמאל: השר יוסף בורג; נשיא המדינה, עזר וייצמן; נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק; פרופ' נחום רקובר

ז. הגנה עצמית ו'צורך'

סעיפי החוק הפלילי בדבר הגנה עצמית ו'צורך' עניינם פטור מאחריות פלילית על מעשה שנעשה בנסיבות שהחוק מכיר בהן כמצדיקות העדפת ערך אחד על פני ערך אחר.

אחד האופנים שבהם החוק מחיל את ההגנות בנסיבות של הגנה עצמית ו'צורך' הוא כאשר אדם עושה מעשה שיש בו משום עברה כדי להציל נפש. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנוסחו הישן, הכיר בהגנה זו רק כאשר המעשה נועד למנוע פגיעה ממי שעשה את המעשה או כדי למנוע פגיעה מ'אחרים שהגנתם עליו'.

המשפט העברי הכיר בהגנה רחבה יותר, הכוללת גם מניעת פגיעה מאחרים שאין הגנתם עליו. ניסיון לפרש את סעיף 22 פרשנות רחבה, בעקבות המשפט העברי, לא נתקבל, וכך עלה הצורך לתקן את החוק. ואכן החוק אימץ את המורשת היהודית, והרחיב את ההגנות באופן שהן כוללות מניעת פגיעה מעצמו או מ'זולתו' (סעיף 22 וסעיף 22א לחוק העונשין, כפי שתוקנו בחוק העונשין (תיקון מס' 37), התשנ"ב-1992. ראה נספח יא). הוראות אלו מצויות כיום בסעיף 34י ובסעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לא זו אף זו. הנוסח החדש זנח את הגישה הרואה בהגנות אלו משום השלמה בדיעבד עם המעשה ('ניתן לפטור' וכו'), והעדיף את גישת המשפט העברי, הרואה בהן היתר לכתחילה, וקבע כי אדם הפועל בנסיבות של הגנה עצמית ושל 'צורך' אינו נושא באחריות פלילית כלל.

ח. שוויון זכויות למוגבלים

לאחרונה חוקקה הכנסת חוק שמטרתו להשוות את זכויותיהם של המוגבלים בתחומים אחדים. חוק שוויון זכויות למוגבלים, התשנ"ח-1998, מיישם את הצו המקראי, ולפיו יש לתת למי שזקוק לסיוע 'די מחסורו' ואת הצו 'וחי אחיך עימך'.

ולא רק שנקבע בחוק ערך סוציאלי חשוב, אלא גם נוסחו עקרונות החוק בלשון ובערכים יהודיים. וזה לשון סעיף 1 לחוק: 'זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות' (ראה נספח יב).

בסעיף זה לא רק נקבעו זכויותיהם של המוגבלים, אלא גם נקבעה מחויבותה של החברה לזכויות אלה. קביעת מחויבות החברה, לצד זכות המוגבלים, הולמת יותר את גישת המקורות היהודיים, הקובעים מהי חובתו של האדם.

נאמר במקרא: 'ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו' (בראשית א, כז). ואמרו חז"ל: 'חביב אדם שנברא בצלם' (משנה, אבות ג, יד). בחוק שלפנינו נקבעה לראשונה בחוק הישראלי עובדת היות האדם 'נברא בצלם', ויחסנו אל האדם הוא בהתאם לכך, כאל אדם שנברא בצלם אלוהים. זאת ועוד: במקום הביטוי 'כבוד האדם' – האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – נקבע בחוק הזה הביטוי 'כבוד הבריות', שהוא הביטוי השגור במקורות היהודיים. לשון זו מבטאת את יחסנו אל האדם כנברא על ידי הבורא, ובכך מתעלה ערכו של האדם לאין ערוך.

ט. לא תעמוד על דם רעך

נאמר במקרא: 'לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך, אני ה" (ויקרא יט, יז). זהו המקור לחיוב הצלת נפשו של מי שנתון בסכנה.

כבר הזכרנו למעלה, כי סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979, הכיר בזכותו של המציל לשיפוי על הוצאותיו, ובהצלת הגוף – אף אם נעשתה ההצלה תוך התנגדותו של המציל. אבל עד היום לא היה חוק ישראלי המחייב אדם להציל את מי שנתון בסכנת חיים. לאחרונה חוקקה הכנסת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, הקובע את החובה להציל נפש. חוק זה נחקק על יסוד הצעת חוק פרטית של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חבר הכנסת חנן פורת. וזה לשון סעיף 1(א) לחוק: 'חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו' (ראה נספח יג). עם קבלת החוק, הפך אפוא הצו המקראי להוראת חוק מחייבת במדינת ישראל.

י. זכויות העובד

בתחום דיני העבודה, הונחה בפני הכנסת הצעת חוק הבאה להסדיר את מערכת היחסים המשפטיים בין העובד והמעביד. הצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה- 1985 (ראה נספח יד), מאמצת כללים אחדים מן המשפט העברי. וזה לשון המבוא להצעת החוק: 'כבר במקורותיו הראשוניים של המשפט העברי מצויות הוראות בדבר זכויותיו של העובד. במקרא וכן בתקופת המשנה והתלמוד נקבעו הלכות יסוד בדבר זכויותיו של העובד ביחסיו עם מעבידו. החוק המוצע מאמץ גישות של המשפט העברי'.

בדברי ההסבר לסעיף 10, שעניינו הוא סמכותו של בית המשפט לפטור את העובד מתשלום פיצויי נזיקין למעבידו, מובאת ההסתמכות על המעשה הידוע ב'הנהו שקולאי': 'ראוי לציין כי המשפט העברי הכיר כי בנסיבות מסוימות ייקבעו זכויותיו של העובד לפי כללים של "לפנים משורת הדין", זאת על יסוד הפסוק במשלי ב, כ: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור". על פי עקרון זה, פטר האמורא רב את הפועלים מתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו על ידם, ואף זיכה אותם בשכר העבודה, כמובא במסכת בבא מציעא (דף פג, עמוד ב)'.

ולעניין סיום חוזה עבודה על ידי העובד, המוסדר בסעיף 11 להצעת החוק הנזכרת, מובאים בדברי ההסבר דברי רב: 'ראוי לציין כאן את דברי האמורא רב (מן הדור הראשון לאמוראים, במחצית הראשונה של המאה השלישית), שאמר כי "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום", וזאת על יסוד המקרא (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם", שעל כך דרשו "עבדי הם" – "ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא, דף י, עמוד א)'.

יא. ציד חיות

הצעת חוק הבאה לקבוע בחוק נורמה מוסרית שמקורה במקורות היהודים היא הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון- הגבלת ציד), התשנ"ח-1998. הצעת חוק זו הוגשה אף היא על ידי חבר הכנסת חנן פורת, ומטרתה לאסור ציד חיות לשם ספורט, בידור ושעשוע. וזה לשון סעיף 2 להצעת החוק: 'לא יצוד אדם ציד, אלא ברשיון לפי חוק זה'. וסעיף 3 להצעה קובע, כי 'שר החקלאות רשאי להעניק רשיון… צידת ציד למטרות מדעיות, לרבייה, לשמירת האיזון בטבע, למניעת נזקים לחקלאות, למניעת סכנה לאדם או לחי ולמניעת מחלות מידבקות בהם' (ראה נספח טו).

אלו הן דוגמאות אחדות מן החקיקה המצביעות על העושר הרב הטמון במשפט העברי, על זיקתו לבעיות של החברה המודרנית ועל ערכים מוסריים שיש בהם כדי לשפר את איכות חיינו.

יב. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

בשנת תשנ"ב-1992 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד: האחד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה נספח ב); והשני, חוק יסוד: חופש העיסוק.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע ערכים יהודיים כערכי יסוד, כגון: הגנה על החיים, הגנה על הגוף והרכוש ועל כבוד האדם והגנה על הפרטיות. ערכים אלה, שהיהדות דגלה בהם מאז ומקדם, כבר מוכרים במרבית המדינות. ערך 'כבוד הבריות' נקבע כבר בתלמוד כערך קונסטיטוציוני שיש בכוחו לדחות ערכים אחרים. נאמר בתלמוד: 'גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה' (ברכות יט ע"ב).

עניין חשוב לא פחות, שנקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא הקביעה כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. דבר היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית נקבע כבר במגילת העצמאות, אבל בחוק היסוד נודעת לכך משמעות משפטית ראשונה במעלה.

וזה לשון סעיף 1א לחוק: 'חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'.

חשיבות רבה יש לסעיף 8 לחוק היסוד, הקובע: 'אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו'. לפי הוראה זו, חקיקת הכנסת צריכה להיות הולמת את מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מה משמעותם של המונחים 'מדינה יהודית' ו'מדינה דמוקרטית', וכיצד יאזן בית המשפט בין ערכים אלה, כאשר נראה לו שהם מתנגשים זה בזה? זוהי אחת השאלות הכבדות שבית המשפט יצטרך לתת עליהן את הדעת, ואשר יקבעו בלא ספק את מהות אופיה היהודי של מדינת ישראל.

הנשיא ח' הרצוג מקבל עותק של הספר Modern Applications of Jewish Law (לידו שר המשפטים דוד ליבאי)