חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 34י-34יא, פוטר[1] אדם מאחריות פלילית למעשה או למחדל אם יש בידו להראות שפעל מתוך הגנה עצמית או "צורך". החוק מעמיד חמישה תנאים לקיום הגנות אלה:

א. אילו לא נהג כפי שנהג היתה נגרמת "פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו".

ב. לא היתה דרך אחרת למנוע תוצאות אלו מלבד פעולה שיש בה משום עבירה פלילית בנסיבות רגילות.

ג. לא עשה יותר משהיה צורך סביר לעשות למניעת תוצאות אלו.

ד. הרעה שגרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע.

ה. חובת ההוכחה שנתמלאו תנאים אלה חלה על הנאשם.

החוק אינו מבחין בין שלשה אלה: א) מי שמגן על נכסיו ה) מי שמגן על גופו מפני תקיפה שאיננה מסכנת את חייו ג) מי שמגן על חייו. הבחנה זו קיימת במשפט העברי לענין קבילות טענת הנאשם שהשתמש בכוח יתר מכיון שהיה "בהול"[2]. המשפט העברי מבחין גם בין השימוש בכוח שאינו מסכן את מי שהכוח מופעל נגדו, לבין השימוש בכוח שיש בו כדי להרוג. הכלל "עביד איניש דינא לנפשיה"[3] (עושה אדם דין לעצמו) מרשה לאדם, המגן על גופו או על נכסיו, להשתמש בכוח שאין בו כדי להרוג "אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין"[4]. הכלל המחייב אדם להציל את חברו "הנרדף" ממי שרודף אחריו להרגו, גם אם הצלתו כרוכה בהריגת "הרודף", אוסר את הריגתו של ה"רודף" אם ניתן לעצור את הרדיפה בפנייה לבית הדין או בכל דרך אחרת[5].

II. התנאים לקיום הגנת הגנה עצמית ו"צורך" כשפעל הנאשם למניעת פגיעה שלא היתה מסכנת את חייו או חיי אחרים

א. מבוא

הגנת הגנה עצמית ו"צורך" מבוססת על זכותו של אדם להגן על גופו, בעלותו, והחזקתו ואף להשתמש בכוח לצורך זה. זכותו של אדם להשתמש בכוח להגנת גופו או נכסיו, או גופם ונכסיהם של אחרים מושתתת, במשפט העברי, על שלושה כללים:

א. "עביד איניש דינא לנפשיה" (עושה אדם דין לעצמו) - הזכות לעשיית דין עצמית[6].

ב. "אפרושי מאיסורא" (להפריש מאיסור) - הזכות לפעול למניעת ביצוע עבירה[7].

ג. החובה להציל נרדף מיד רודף[8].

הכללים הראשונים מסדירים את זכותו של אדם להשתמש בכוח למנוע תקיפה שלא היתה מסכנת את חייו או חיי אחרים, ואיננה אונס מיני שיש בו משום גילוי עריות. הכלל האחרון מחייב אדם להציל את חברו ממוות או מאונס שיש בו משום גילוי עריות.

בדברינו על פרק ג סימן ב לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ולפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , סעיף 24, נידונה זכותו של אדם להשתמש בכוח למנוע תקיפה שאיננה אונס, ואין בה כדי להרוג. השווינו בין הוראות חוקים אלה לבין התנאים לקיום הגנת צורך המוצבים בחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 34י-34יא, וביררנו את גישתו של המשפט העברי לכל אחד מתנאים אלה. נסכם להלן את מסקנותינו. נדון בנפרד בזכותו של אדם להשתמש בכוח למנוע אונס ותקיפה שיש בה כדי להרוג.

ב. התנאי הראשון: מניעת פגיעה

המשפט העברי אינו רואה בכל הסגת גבול או שלילת שליטה במקרקעין משום עילה לשימוש בכוח של המחזיק-כדין נגד מסיג גבולו. כשאין בהסגת הגבול משום הפסד למחזיק-כדין, יהיה רשאי להשתמש בכוח לסילוקו של מסיג גבולו רק בנסיבות מסויימות שפורטו בדברינו על חוק המקרקעין[9].

המשפט העברי אינו מצמצם את זכותו של אדם להשתמש בכוח - להגנת גופו או נכסיו או גופם או נכסיהם של אחרים שהגנתם עליו; רשאי אדם, בהגבלות שמנינו בדברינו על חוק המקרקעין[10], להשתמש בכוח להגן על זכויותיהם של אחרים גם אם הוא אינו מופקד על הגנתן. קביעה זו מיוסדת על העיקרון לפיו רשאי אדם להשתמש בכוח כדי למנוע ביצוע עבירה. שופט בית המשפט העליון, מנחם אלון, הסתמך על המשפט העברי בפירושו את המונח "אחרים שהגנתם עליו" פירוש ליברלי רחב "במידה ומדובר בפגיעה נגד גופו של הזולת"[11].

ג . התנאי השני: העדר אפשרות אחרת

המשפט העברי קובע שאדם אינו חייב "לסגת מן המערכה"[12] ולהמתין להכרעת בית הדין להגנת זכויותיו, אך כשקיימת "דרך אחרת" שאינה כרוכה בטירחה מרובה, או שהפגיעה בזכויותיו נעשתה בתום לב, אסור לו להשתמש בכוח נגד מי שפוגע בהן[13].

קיימת הבחנה בין הגנה על הגוף לבין הגנה על רכוש לענין קבילותה של טענתו של המשתמש בכוח-יתר שהיה "בהול": טענה זו אינה מתקבלת כהגנה על פעולה שמטרתה היתה שמירה על רכוש[14]. שונה הדין לגבי מי שהשתמש בכוח-יתר להגנת גופו או גופם של קרוביו. אולם טענה זו לא תתקבל אם "הכהו הרבה יותר מכדי הצלתו"[15].

ד. התנאי השלישי: השימוש בכוח המינימלי הדרוש

גישתו של המשפס העברי היא שכל עוד קיים חשש סביר שמא לא יכול היה הנאשם להגן על רכושו או על גופו בפחות ממה שעשה, אין להענישו, אם בדרך בה פעל היתה וודאות שהפגיעה בזכויותיו תימנע[16].

ה. התנאי הרביעי: רעה שקולה כנגד הרעה שנמנעה

המשפט העברי אינו מתיר לאדם שאינו נתון בסכנת נפשות, או בסכנת תקיפה מינית שיש בה משום גילוי עריות, לגרום למי שפוגע בזכויותיו חבלה חמורה העלולה לסכן את חייו. אבל הוא רשאי לגרום לתוקפו נזק כספי גדול יותר מהנזק שהיה נגרם לו אילו לא פעל להגנת זכויות אלו[17].

ו. התנאי החמישי: חובת ההוכחה

אם הוכיח הנתבע שפעל לשמירת זכויותיו כך שתעמוד לו הגנת "צורך" כנגד תביעה על מעשים מסויימים אילו עשאם, המשפט העברי מטיל חובה על התביעה להוכיח שהמעשים שעשה הם אחרים[18].

III. התנאים לקיום הגנת הגנה עצמית ו"צורך" כשפעל הנאשם למנוע פגיעה שהיתה בה סכנת חיים או אונס מיני

א. הקדמה

המשנה במסכת סנהדרין[19] קובעת: "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן - הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה". רש"י[20] מסביר שכן הדין בכל "דבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף כגון זכר ונערה מאורסה".

בעקבות המשנה פוסק השולחן ערוך[21]: "הרודף אחר חבירו להרגו, והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאיברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג... וכן הרודף אחר הזכר או אחר אחת מכל העריות... מצילים אותו אפילו בנפש הרודף". הצורך באזהרה הוא חובה המוטלת לכתחילה על המציל שמא יחזור בו הרודף[22], "ובדיעבד אפילו לא אמרו לו אפילו זה, אפילו הכי (אפילו כך) מצילין הנרדף בנפשו של הרודף"[23].

המשפט העברי מתיר להרוג אנס לשם הצלתה של נאנסת רק אם יש במעשה האונס משום גילוי עריות[24]. אחד האחרונים[25] מתלבט בשאלה אם פתוי קטנה דינו כאונס לענין הריגתו של המפתה להצלת הקטנה.

יש לציין שמי שרודף אחר אשה להרגה אם לא תיכנע לתביעותיו, דינו כ"רודף אחר חבירו להרגו", וניתן להציל את האשה בהריגת הרודף, בין אם היא אסורה לו כערוה בין אם לא[26].

נבדוק את היסוד לקביעתה של המשנה לפסיה חובה להציל נרדף גם אם הצלתו כרוכה בהריגתו של הרודף. אמנם "עיקר[27] דין רודף הוא להציל את הנרדף", אך החובה להרוג את הרודף יש בה גם משום "חיוב"[28] שמתחייב בו הרודף בגין מעשה הרצח או מעשה האונס שהוא עומד לבצע: "צריך שבשביל מעשיו יהיה עליו דין מצילין הנרדף בנפשו, והוא בגדר חיוב על הרודף, אלא דלא צריך מזיד, וקטן נמי (גם כן) מצילין בנפשו"[29].

גישתו של המשפט העברי , הרואה בהריגת הרודף גם "חיוב", כעין עונש[30], מתבטאת במספר מקומות בסוגיה התלמודית הדנה בדין "רודף": התלמוד[31] קובע שההיתר להרוג רודף גם בשבת נובע מדיק מלשון הפסוק, וללא הדיק הזה "סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין, דבשבת לא קטלינן, קמ"ל דקטלינן", כלומר הייתי אומר, שבדומה להרוגי בית דין, שאין ממיתין אותם בשבת, כך לא ממיתים רודף בשבת - לכן משמיע לנו הפסוק שממיתים אותו.

כמו כן, לולא דיוק אחר מלשון הפסוק היה מותר להרוג את הרודף רק בסייף כדינו של רוצח שנענש בבית דין. שיטת הר"ן[32] היא שגם להלכה אם יש ביכולתו של המציל להרוג את הרודף בסייף, חובה עליו לעשות כן ולא להמיתו במיתה אחרת.

דין נוסף, הנובע מכך שהרודף "חייב" מיתה, ומיתתו איננה רק אמצעי להצלת הנרדף, הוא, ש"רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו, או אחר אחת מהעריות לאונסה, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם, פטור, שהרי הוא מתחייב בנפשו, שכיון שרדף התיר עצמו למיתה"[33]. רש"י[34] והרמב"ם[35] כותבים שהכלל, לפיו אדם המתחייב בנפשו פטור מתשלומין, מוגבל לאדם שחייב מיתה בבית דין: "וכן הדין לכל עבירה שיש בה מיתת בית דין - שאין בה תשלומין". בעל התוספות יום טוב[36] מסביר שהריגתו של רודף דינה כמיתת בית דין: "לענין נפשות, כשעשה כהלכה, דינו מקרי דין, ובכלל מחוייבי מיתות בית דין הוא". הרמב"ם והשולחן ערוך[37] פוטרים את הרודף מתשלומי ממון בלי להבחין בין רודף שהוא קטן ואינו בר-עונשין, לבין כל רודף אחר. הם אינם מבחינים בין רודף שאפשר לעצור את רדיפתו בלי להרגו לבין רודף שהריגתו בלבד עשויה להציל את הנרדף. בכל מקרה "הוא מתחייב בנפשו, שכיון שרדף התיר עצמו למיתה"[38].

התלמוד[39], בחפשו מקור לדין המשנה שקבעה ש"הרודף אחר חבירו להרגו" נהרג, מעלה את הסברה שהדין נלמד מ"קל וחומר": "מה נערה המאורסה, שלא בא אלא לפוגמה, אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו, רודף אחר חבירו להרגו על אחת כמה וכמה". התלמוד דוחה סברה זו - "וכי עונשין מן הדין?" מכאן שבהמתת הרודף מונח יסוד של חיוב וענישה[40].

יסוד זה מתבטא גם בדבריהם של הרמב"ם[41] והשולחן ערוך[42] הקובעים שהורגים את הרודף "אע"פ שעדיין לא הרג". אילו היה ביסודה של החובה להרוג את הרודף אלמנט של הצלה בלבד, לשון זו לא היתה מובנת. אלא שהחיוב להרוג את הרודף נובע גם מ"חיוב" מיתה שחל עליו, ועל כן מסבירים הרמב"ם והשולחן ערוך שיסוד זה קיים "אף על פי שעדיין לא הרג", ובודאי שהוא קיים גם לאחר הרצח, בשעה שאפשר לחייבו מיתה בבית רין. אך מכיון שלאחר הרצח נעדר האלמנט של הצלה, הסמכות לשפוט את הרוצח ולהענישו היא של בית הדין בלבד[43].

מכיון שהכלל המתיר ואף מחייב את הריגת הרודף מיוסד על קיומו של "חיוב"[44] מיתה שחייב הרודף "בשביל מעשיו"[45], הוא אינו חל על שני אלה:

א. מי שרודף אחר חבירו מ"טבעו של העולם"[46], כלומר, ללא כוונה[47] להרוג, וללא חריגה מהתנהגות מקובלת.

ב. מי שגורם למותו של חברו בדרך כל כך עקיפה שהוא אינו מוגדר "שופך דמים"[48].

לאחר שביררנו את העקרונות המונחים ביסודה של החובה להציל "נרדף" ממי שרודף אחריו להרגו או לאנסו, נבדוק את גישתו של המשפט העברי ליישום התנאים לקיומה של הגנת הגנה עצמית ו"צורך" המוצבים בחוק[49] לדינו של נאשם שפעל להגנת חייו של נרדף או להגנתו מאונס שיש בו משום גילוי עריות.

ב. התנאי הראשון: מניעת פגיעה

1 . מניעת פגיעה אפשרית

א) נאשם שפעל מתוך מצב שהיה בו משום חשש לסכנת חיים

1) בעלים שגילה פורץ בביתו

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 34י, קובע ש"לא ישא אדם באחריות פלילית" אם נהג כפי שנהג כדי למנוע "פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו".

נשאלת השאלה: מה דינו של אדם שהיה נתון במצב בו יתכן שחייו נמצאים בסכנה, וכל דחיה בתגובתו לצורך בירור עלולה לעלות לו בחייו. דוגמה לאדם הנתון במצב כזה הוא מי שמגלה גנב שפרץ לביתו, כשיתכן שהפורץ ינסה לרצוח אותו אם יתנגד בכוח לגניבת נכסיו.

המשפט העברי מתיר לבעל הבית להרוג את הגנב הפורץ מכיון שדינו של הגנב הוא כדינו של מי ש"רודף אחר חבירו להרגו": "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים"[50]. "הבא במחתרת בין ביום ובין בלילה[51] אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין. ורשות יש לכל להרגו, בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר: 'אין לו דמים' . ואחד הבא במחתרת, או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר מחתרת? לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה. ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית לפניו ומנעו יהרגנו[52], ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך ייהרג, בין שהיה גדול בין שהיה קטן, בין זכר בין נקבה"[53].

קיימת הנחה לפיה הגנב פרץ תוך ידיעה שיתכן שיצטרך להרוג את בעל הבית. המשפט העהרי רואה בבעלים כמי שנמצא בסכנת-חיים ודאית[54].

יש מספר חריגים לכלל זה. כותב הרמב"ם: "היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ואינו בא אלא על עסקי ממון אסור להרגו... ואם הרגו הרי זה הורג נפש... לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג, שודאי שאינו הורגו. אבל הבן הבא על אביו נהרג"[55]. אחד הפוסקים[56] כותב שאומנם "אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שאינו הורגו", אבל דינה של אם שבאה במחתרת הוא כדינו של כל אדם אחר, ולא ברור שהיא ודאי לא באה להרגו, ולכן המשפט העברי רואה בו מי שנמצא בסכנת חיים ודאית. האיסור להרוג את הפורץ חל רק "כשנתברר הדבר לבעל הבית"[57] ולכל אדם אחר שגנב זה אינו בא על עסקי נפשות.

חריג נוסף לכלל לפיו יש לראות את הבעלים כמי שנתון בסכנת-חיים ודאית, מוזכר גם הוא בדברי הרמב"ם[58]: "הקיפוהו בני אדם או עדים, אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו, אינו נהרג". מסביר בעל המגיד משנה[59]: "אם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותן, ודאי יש לו דמים, שלא יגנוב, שהרי הוא יודע שהעדים יחייבוהו תשלומין בבית דין". אולם גם אם הוא ממשיך בגניבתו, למרות נוכחותם של בני האדם שמקיפים אותו, יש לו דמים "אם התרו בו שלא יהרגהו... שמאחר שיש רואים לו אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון[60]. כמו כן, אם ברור מנסיבות הפריצה שהגנב יודע ש"...יהיו עוזרים הרבה לזה הנגנב כשיעמוד עליו להרגו... בודאי לא בא אלא (בכוונה ש) אם יראה שיהיה בעל הבית במקום שגונב, שישמיט (משתמט) ויצא"[61].

דעתם של רש"י[62] והטור[63] היא שרק אם הגנב "טרח ומסר נפשיה [=נפשו] לחתור"[64] קיימת חזקה שהוא מתכוון להרוג את בעל הבית, אבל בנכנס "דרך הפתח"[65] שמצא פתוח חזקה זו אינה קיימת, וסביר להניח שכוונתו היא שאם יגלה אותו בעל הבית הוא יברח. הרמב"ם, לעומתם, כותב שהחזקה קיימת גם במי שלא היה צריך לפרוץ מנעול להיכנס לרשות הבעלים: "אחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו"[66].

גנב שחדר למקום בו "אין רוב הבעלים מצויים","... חזקתו שבא על הממון בלבד"[67], ולא מתכוון להרוג את הבעלים. דעתו של אחד הפוסקים האחרונים[68] היא שגם אם באותו מקום מצוי שומר, אין חזקה שהגנב מתכוון להרוג אותו. זאת משום שאין הנחה שהשומר ימסור את נפשו על ממונו של בעל הבית[69]. אם הגנב פרץ לבית באיזור שבו רוב הבתים הם בבעלותם של אנשים שבינו לבינם שוררים יחסי איבה, הרי גם אם בעל הבית אינו מאנשים אלה, הוא נתון בסכנת חיים. אמנם ייתכן שאם זהותו של בעל הבית היתה מתבררת לגנב לא היה הורגו; והרי החזקה לפיה "אם עמד בעל הבית לפניו ומנעו, יהרגנו"[70] אינה קיימת במקרה שאילו ידע הגנב על זהותם של הבעלים, לא היה פורץ. אולם מכיון שאין וודאות שטעותו היתה מתגלית לו קודם שהיה מנסה לרוצחו, הבעלים נתון בסכנת חיים ןדאית[71].

בעל הבית נתון בסכנת חיים כל עוד הפורץ בביתו לשם ביצוע הגנבה. אך "הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף, יש לו דמים"[72], כלומר אם הפורץ מחזיק ברכושו של בעל הבית, לא יצא בעל הבית מסכנת חיים כל עוד הגנב בביתו; אם הפורץ לא הצליח לגנוב, יצא בעל הבית מכלל סכנה, גם כשהפורץ בביתו, משעה שהפורץ פונה לצאת את הבית[73]. דעתו של הראב"ד[74] היא שבמקרה האחרון, בעל הבית נמצא בסכנה כל עוד הפורץ אינו "בורח" מהבית.

2) הדיפת תקיפה שיתכן שיש בה משום סכנת נפשות

המשפט העברי רואה במי שמגן על גופו מפני תקיפתו של אחר, אדם הנתון בסכנת נפשות רק אם מבחינה אובייקטיבית היתה בתקיפתו של האחר כדי להצביע על אפשרות כזאת. אם תקיפתו מעידה על אפשרות שתהיה בכוחה של התקיפה להרוג את המגן, וכגון שהתוקף רודף אחריו בנשק שיש בכוחו להמית, המשפט העברי רואה בו מי שנמצא בסכנת חיים [75]. כמו כן, אם המציל הזהיר את הרודף שלא להרוג את הנרדף, והרודף משיב שלא יימנע מלהרגו, יש בכך כדי להעיד על כוונתו להרוג את הנרדף[76]. אם אין למציל אפשרות להזהיר את הרודף, הצהרתו של הרודף לפיה הוא רודף אחר הנרדף להרגו משמשת כהוכחה שהנרדף נמצא בסכנת נפשות. אך בכל מקרה בו ניתן לברר את הספק בכוונות הרודף בלי לסכן את הנרדף, חייב המציל לעשות כן[77].

אם התקיפה היא כזאת, שמבחינה אובייקטיבית, יתכן שיש בה סכנת חיים, דינו כמי שנמצא בסכנת חיים ודאית, וזאת גם אם על פי רוב אין תקיפה כזאת גורמת אבדן חיים[78]. דוגמה לכך היא מקרה בו אדם אחד מזריק חומר כימי לגופו של אדם אחר. אם לדעת מומחה אחד החומר הוא רעיל, ולדעת מומחה שני אינו רעיל, חלים על המקרה כללי "רודף" גם אם לדעת המומחה הראשון רוב הסיכויים הם ש"הנרדף" לא ימות מזריקת החומר. מקרה זה אינו דומה למקרה אחר בו אין יסוד אובייקטיבי לספק, כגון מקרה שאדם רודף אחר חברו במטרה לתקוף אותו כשיתכן שכוונתו היא להרגו, אך אין במעשיו או בהצהרותיו רמז לכך.

ב) נאשם שפעל מתוך מצב שהיה בו סכנת חיים ודאית - אבל מועטת

המשפט העברי אינו מבחין בין סכנת חיים מרובה לבין סכנת חיים מועטת, לענין זכותו של מי שנמצא בסכנת חיים להגן על חייו. "ברודף אחר חבירו להורגו... מותר להרוג הרודף אף דלא ידעינן בודאי אם הרודף יוכל לבצע מעשהו, ואפשר שחברו ינצל ממנו, מכל מקום כיון שהוא רודף להרגו ומחמת רדיפתו יוכל להרגו, מותר להרוג הרודף כיון דהוא רודף"[79].

קיים חריג אחד לכלל זה: נתקף שחייו אינם נתונים בסכנה מיידית כלשהיא אך התקיפה תכניס אותו למצב בו הוא עלול להסתכן. במקרה זה המשפט העברי יראה בנתקף מי שעומד בסכנת חיים רק אם במצב שאליו ייכנס כתוצאה מהתקיפה, רבים הם הסיכויים שימות[80]. אם בשעת התקיפה "אין כאן פיקוח נפש, רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא [בזה הולכים אחר הרוב] כמו לענין איסורא, דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר?... איך מותר לכתחילה לכנוס לסכנה ולעבור על 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'[81]?"[82]

2. מניעת פגיעה בנאשם ומניעת פגיעה באדם אחר

המשפט העברי קובע שחובה על אדם להציל את חייו של נתקף הנמצא בסכנת חיים גם אם הצלתו כרוכה בהריגת התוקף: "הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף... כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'[83] ... הרואה רודף אחר חבירו להרגו ... ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצוות עשה שהיא 'וקצותה את כפה'[84]. ועבר על שני לאווין - על 'לא תחוס עינך'[85] ועל 'לא תעמוד על דם ריעך'[86]. אף על פי שאין לוקין על לאווין אלו, מפני שאין מעשה בהן, חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו"[87].

מצוות אלו מחייבות גם את הנרדף להגן על חייו בהריגת הרודף[88]. אך יש פוסקים הסבורים שההיתר לנרדף להגן על חייו אינו נלמד מפסוקים אלה, מהם נלמד הן ההיתר והן החובה לאדם שאינו הנרדף להרוג את הרודף[89]. המקור בתורה לזכות המוענקת לנרדף להגן על חייו גם בהריגת הרודף הוא הכלל: "אם בא להרגך, השכם והרגו"[90].

דעתו של אחד מפוסקים אלה היא, שהמצוות המחייבות אדם אחר להציל את הנרדף בהריגת הרודף אינן חלות על הנרדף עצמו: "רק אפשר דיהיה נידון כמאבד עצמו [לדעת] בהיה אפשר להציל עצמו ולא הציל"[91].

דעות אחרות[92] קובעות שההיתר להרוג את הרודף נלמד מקביעתה של התורה לפיה לגנב שבא במחתרת "אין דמים" - וזאת בלי להבחין בין הנרדף עצמו לבין אדם אחר. הגמרא מזכירה מקור נוסף הן להיתר והן לחובה: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך'[93] - אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה"[94].

לחילוקי הדעות בענין המקורות שמהם נלמדים החובה וההיתר להציל את הנרדף מיד הרודף גם בהריגת הרודף, נפקות לדינים שונים שנבדוק בפרקים הבאים. זאת מכיון שפוסקים אחדים[95] קובעים שהכלל "אם בא להרגך השכם והרגו" מקנה למציל חופש פעולה גדול יותר מהמקורות האחרים שצוינו כאן.

אחד הפוסקים [96] קובע שבנסיבות מיוחדות יהיה אסור לנתקף להגן על עצמו מתקיפה רצחנית בהריגתו של התוקף, אך אדם אחר יהיה רשאי להרוג את התוקף. לדעה זו, אם "שנים רודפים זה אחר זה וזה אחר זה להרוג, והתחילו שניהם כאחד... כל אחד לגבי חברו לא היה לו דין נרדף ולא היה רשאי להרגו", אך "רשאי הרואה להרוג כל חד מנהון'' [=כל אחד מהם שירצה]. קביעה זו עומדת בניגוד לדברי הירושלמי[97] לפיהם אם שנים רדפו זה את זה אין למשקיף מבחוץ להתערב, ולכן אם אשה מקשה ללדת וחייה בסכנה אם לא יומת העובר, משהוציא העובר את ראשו אין נוגעים בו "שאין את יודע מי הרג את מי"[98]. "כלומר כמו שהיא מסוכנת ועומדת למות מחמת הולד, כן נמי הולד עומד למות מחמת קושי לידתה, ויש לקרוא לה רודפת אחריו כמו שהוא רודף אחריה. הילכך מניחין כמות שהוא ואין נוגעין בו"[99]. וכן פסק הרב אונטרמן [100]: "ובשעה שיש רודפים זה את זה... אין דוחין נפש מפני נפש"[101].

3. מניעת פגיעה בפעולה נגד מי שאינו אחראי לה

א) פעולה נגד מי שאינו גורם לפגיעה [102]

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 34י, קובע ש"לא ישא אדם באחריות פלילית" אם נהג כפי שנהג כדי למנוע "פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". החוק אינו מבחין בין מעשה או מחדל שפגע במי שהיה אחראי לתוצאות חמורות הנמנעות במעשה או במחדל זה, לבין מעשה או מחדל שפוגע באדם אחר.

נחלקו הדעות בשאלה אם חייב אדם להציל את חברו מנזק, אם הצלה זו כרוכה בנזק קטן יותר לנכסיו של המציל, וזאת תמורת פיצוי עבור נזקיו[103]. אך בהעדר התנגדות של הבעלים, כגון שאינו נוכח במקום, רשאי אדם להזיק לנכסיו כדי להציל עצמו מנזק גדול יותר. הניצול חייב בתשלום פיצוי לבעל הנכסים שניזוקו[104].

רשאי אדם להזיק לנכסי חברו כדי להציל את נפשו או את נפש זולתו. המציל את נפשו בממון חברו חייב לפצות את חברו בעד הנזק שגרם[105]. לדינו של אדם שהציל את נפש זולתו בממונו של אדם שלישי, עיין דברינו על סעיף 24 (1) לפקודת הנזיקין - נזק שנגרם לתובע כדי להגן מפני שימוש בכוח שלא כדין מצד אדם אחר[106].

אסור לאדם להציל את נפשו או את נפש כולנו בהריגת אדם שלישי שאינו הגורם לסכנת הנפשות[107]. איסור זה חל גם על הצלה הכרוכה בגרימת מוות בעקיפין[108]. מותר לאדם להציל את נפשו או את נפש זולתו בחבלת אדם שלישי כל עוד אין בכך משום סכנת נפשות לשלישי[109]. לאותן דעות[110] המחייבות אדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנת חיים ודאית, אדם שנמצא בסכנת חיים ודאית רשאי להציל את חייו ע"י הכנסת אדם אחר לספק סכנה[111]. לאותן דעות[112] שאינן מחייבות אדם להיכנס למצב של ספק סכנה כדי להציל את חברו ממוות ודאי, לא יהיה חברו רשאי להכניסו למצב זה בעל כרחו[113].

ב) פעולה נגד מי שגורם לפגיעה בעקיפין

אדם חייב להציל את עצמו או את זולתו מתקיפה שמסכנת את חייו גם אם הצלה זו כרוכה בהריגת התוקף, וגם אם התוקף גורם למוות רק בעקיפין[114]. אמנם תוקף זה, אילו הצליח לרצוח את הנתקף, היה פטור ממיתת בית דין, אך מכיון ש"סוף סוף הוא עוון של רציחה דשייך בו חיוב מיתה"[115], יש להציל את הנתקף בהריגתו של התוקף.

מותר לאדם להציל את עצמו או את נפש חברו בהריגת "רודף" שפועל בעקיפין לגרימת מותו רק כשהרודף מוגדר כרוצח - אם גם בעקיפין [116]. "השוכר הורג להרוג את חבריו, או ששלח עבדו והרגוהו, או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו... כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתת בית דין"[117]. "הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת ... או שהשיך עליו את הנחש ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם"[118]. הגורם למותו של חברו ב"גרמא רחוקה"[119] שאין "שייך בו חיוב מיתה"[120] ואין בו "עוון של רציחה"[121] אינו רודף ואסור להרגו להציל את נפש זולתו. דעה אחת[122] קובעת שבהעלאת אבן לראש הגג בכוונה שתפילו רוח מצויה על אדם אחר וימית אותו אין משום רצח בעקיפין. מסתבר, איפוא, שאסור להרוג את מעלה האבן מדין רודף. לדעה שניה[123] מי שהעלה את האבן הוא רוצח - בעקיפין, לכן קיימת חובה להציל את הנרדף גם בהריגתו של הרוצח.

אחד מחכמי הדורות האחרונים[124] התלבט בשאלה אם רשאי אדם להרוג עדי שקר שבאים לבית הדין להעיד שעבר עבירה שעונשה מוות: "מאי טעמא לא יותר לו להרגם מדין רודף? ומאי טעמא לא נאמר בזה 'הבא להרג השכם והרגו'? ... אף דגם זה חידוש הוא לומר דבהרג ראובן לעדים שהעידו עליו שהרג הנפש... יפטר, וגם זה לא שמענו, אבל לכאורה הוא נגד הסברא לומר דאסור לו לראובן להציל עצמו".

לעומתו, אחד מגדולי הפוסקים האחרונים[125] קובע שאסור לראובן להרוג את עדי השקר, ואם הרגם יהיה חייב "מיתה על פי דין, ולא שייך בהו דין רודף". הסיבה לכך היא "דדוקא ברודף מבורר שרוצה להרוג, ומיתתו ביד כל אדם, יש לו דין רודף, מה שאין כן בעדים, אשר בעת עדותם הלא לא נתברר הדבר, ובפרט כל זמן שלא נגמר הדין". אמנם רוצח בעקיפין הוא "רודף", וזכותו וחובתו של כל אדם היא להציל את הנרדף בהריגתו. אך אם אין בכוחו של הרוצח להרוג את הנרדף ללא עזרתו של אחר, ועזרתו של האחר אינה מובטחת, אין להמיתו להצלת הנרדף[126].

חריג לכלל זה הוא דינו של מוסר. מי שמוסר גופו או ממונו של יהודי לאנסים שאינם יהודיים, דינו כ"רודף" וחובה להציל את הנרדף גם בהריגתו של המוסר[127]. "אסור למסור ישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו... וכל המוסר ישראל ביד עכו"ם, בין בגופו, בין בממונו, אין לו חלק לעולם הבא. מותר להרוג המוסר בכל מקום אפילו בזמן הזה. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, אפילו ממון קל, התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו: 'אל תמסור', אם העז פניו ואמר: 'לא, כי אמסרנו', מצווה להורגו, וכל הקודם להורגו - זכה"[128]. גם חובת ההתראה היא לכתחילה בלבד: "ואם אין פנאי להתרות בו אין צריך התראה"[129]. אדם שכבר מסר גופו או ממונו של ישראל "אסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה יהרג שמא ימסור אחרים"[130].

הקביעה לפיה מי שמוסר ממון הוא "רודף" מבוססת על ההנחה ש"ממון של ישראל, כיון שנפל ביד עובדי כוכבים, אין מרחמין עליו"[131]. מסביר הרא"ש [132]: "הרודף למסור ממון חברו ביד אנס, השוו חכמים לרודף אחרי גופו להרגו... נוטלין היום מקצתו, ולמחר כולו, ולבסוף מוסרין אותו, והורגין אותן, אולי יודה שיש לו ממון יותר". כיון שקילמת כעין ודאות ש"אין מרחמין" על היהודי שמסר, דינו של המוסר הוא כדינו של מי ש"כפתו והניחו לפני הארי", שהוא נידון כרוצח בעקיפין[133].

ג) פעולה נגד מי שמתכוון לפגוע, ועדיין אינו עושה מעשה שביכולתו לפגוע

המשפט העברי מחייב אדם להציל נרדף ממי שרודף אחריו להורגו, וזאת גם אם הצלה זו כרוכה בהריגתו של הרודף, וגם אם הנרדף עדיין אינו בסכנת חיים[134].

מי שמסר ממונם או גופם של יהודים לאנסים לא יהודים שלוש פעמים - דינו כרודף גם כשאינו עסוק ברדיפה; קביעה זו מבוססת על חזקה לפיה הוא ימשיך לסכן את חייהם של אחרים[135]. אחד הפוסקים[136] מסיק מדין זה שאדם המתכונן להיות "רודף" דינו כ"רודף". אולם החזקה לפיה מי שמסר שלוש פעמים ימשיך לסכן אחרים, נקבעה רק בדינו של מוסר, ולכן ספק אם ניתן להקיש מדין זה למקרים אחרים שבהם אין וודאות שמי שחושב "לרדוף" אחר חברו אכן יחליט בסופו של דבר לנקוט בפעולה שתסכן את חייו של חברו[137].

ד) פעולה נגד מי שאינו בר-עונשין

"הרודף אחר חבירו להרגו ... אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו... ואם אינם יכולים... להצילו אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו"[138]. "לגבי רדיפה דינו כגדול"[139].

"הנכנס לבית חברו לגנוב, כרודף אחר חברו להרגו, ולפיכך ייהרג, בין שהיה גדול, בין שהיה קטן, בין זכר בין נקבה"[140].

המשפט העברי מטיל על כל אחד את החובה להציל "נרדף" מיד "רודף" גם אם הצלה זו כרוכה בהריגתו של ה"רודף" וגם אם ה"רודף" אינו בר עונשין[141].

ה) פעולה נגד מי שפוגע בחברו ללא כוונה, בנהגו לפי "טבעו של עולם"

המשפט העברי קובע שמי שרודף אחר חברו להרגו, אך הרדיפה אינה נעשית בכוונה לפגוע ונובעת מהתנהגות מקובלת וממעשה שבנסיבות רגילות זכאי הרודף לעשותו - אסור להציל את הנרדף בהריגת הרודף. לכן עובר שמסכן את אמו אם "הוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה טבעו של עולם"[142].

התינוק "אינו נקרא רודף מאחר שכוונתו אינו אלא להיות נולד על פי טבע עולם ולא להזיק לאמו"[143]. כמו כן, אם בכייתו של תינוק עלולה לסכן אחרים, אסור להרוג את התינוק כדי להציל את חייהם: "כל היכא [כל מקום] שהוא כעין רודף, והיינו שאינו מכוון לרודפו ולהמיתו אלא שהוא על פי הטבע, כמו בנידון דידן שהבכיה של תינוק הוא על פי הטבע, דרבייתו כך הוא, שאין כוונתו משום גרם מיתה, אלא על פי הטבע שרוצה התינוק לינק, לא מיקרי רודף"[144].

רבינו חיים הלוי[145] מסביר את היסוד להבחנה בין מי שפועל "על פי הטבע" לבין רודף אחר. המשפט העברי מעדיף את נפשו של הנרדף על פני נפשו של הרודף, ומחייב את הריגתו של הרודף משום שיש "דין חובא ברודף". אם הרודף פועל "על פי הטבע", המשפט העברי רואה בנרדף מי שמשמים רודפים אחריו[146]. לכן אין במעשיו של הרודף כדי לחייב אותו מיתה.

חובה להציל את הנרדף גם בהריגתו של הרודף אלא אם נתמלאו שני תנאים אלה:

א. הרודף פועל את הפעולה שמסכנת את הנרדף ללא כוונה להזיק לו.

ב. התנהגותו של הרודף אינה חורגת מהמקובל, ומפעולות שהוא היה זכאי לעשות אותן בנסיבות רגילות[147].

אם נתמלאו שני תנאים אלה, אסור להרוג את הרודף גם אם הצלתו של הנרדף תלויה בכך.

הפוסקים[148] התלבטו בשאלה אם מותר להציל נרדף כשהצלתו כרוכה בהריגתו של רודף שפועל על "פי הטבע", וזאת כשאי הריגתו היה מביא למותו גם של הרודף וגם של הנרדף.

ג. התנאי השני: העדר אפשרות אחרת

1. האפשרות להיכנע לתביעותיו של התוקף (חובת הנסיגה)

חוק העונשין, התשל"ז-1977, קובע שתנאי הכרחי להגנה מפני אחריות פלילית בגין "צורך" הוא שלא היתה דרך אחרת למניעת תוצאות שליליות מלבד פעולה שיש בה משום עבירה פלילית בנסיבות הרגילות.

גישתו של המשפט העברי, המכיר, באופן עקרוני, בזכותו של אדם לעשות דין לעצמו[149], היא שזכות זו אינה כוללת זכות להרוג את מי שמסכן את נכסיו, גם אם אין אפשרות אחרת להצילם. לכן רשאי אדם להשתמש בכוח שאין בו לסכן את מי שהכוח מופעל נגדו, כדי להגן על זכויות החזקה ובעלות, וזאת גם אם אפשר היה להגן על זכויות אלו בפנייה לבית דין[150]. הזכות לעשות דין עצמי אינה מעניקה לאדם זכות להרוג את חברו, אך יש לו הסמכות של שליח בית דין ולכן רשאי לפעול בכוח להגנת בעלותו או החזקתו גם אם יכול היה להגן עליהם בפניה לבית דין. אולם אסור לאדם להרוג את מי שתוקף אותו בכוונה להרגו אם פנייה לבית דין או לכל "מושיע"[151] אחר היתה עוצרת את התקיפה ללא הריגת התוקף[152]. הזכות של נרדף להציל את עצמו ממי שרודף אחריו להרגו מטילה עליו חובה להרוג את הרודף אם הצלתו כרוכה בכך. אולם זכות זו מוגבלת למקרים שבהם לא ניתן להציל את עצמו, ללא הריגת הרודף, בפנייה לגורם אחר.

חובה על המציל להזהיר את הרודף: "אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו, אע"פ שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף, הרי זה נהרג"[153]. דעת הרמ"ה[154] היא שהאזהרה לרודף באה לתת לו אפשרות לחזור בו מכוונותיו כך שלא יהיה צורך להרגו. בנסיבות שהאזהרה לרודף תסכן את חיי הנרדף, יש להרוג את הרודף גם ללא אזהרה[155]. יש לציין, שבנסיבות שונות, ניתן למציל לברר שכוונתו של הרודף היא להרוג את הנרדף רק אם הזהירוהו והמשיך ברדיפתו[156].

נשאלת השאלה: אדם רודף אחרי אדם שני להרגו אם לא ייכנע לתביעותיו, אך אם ייכנע לתביעות אלו תוסר מעליו הסכנה, האם תעמוד לנרדף (או למשקיף) זכות להרוג את הרודף, או שמא חייב הנרדף להיכנע לתביעות הרודף? האם במקרה זה יש לראות בכניעה לתביעותיו של הרודף "דרך אחרת"[157] להצלת חיי הנרדף, דרך שקיומה ימנע מהנרדף שימוש בהגנת "צורך" מפני אחריות פלילית אם הוא בוחר להרוג את הרודף ולא להיכנע?

התורה קובעת שגנב שפורץ לבית "אין לו דמים"[158]. רש"י[159] מסביר שמותר להרגו מכיון ש"אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו". "הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להרגו"[160]. הרמב"ם פוסק: "חזקתו שאם עמד בעל הבית לפניו ומנעו - יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב, כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך ייהרג, בין שהיה גדול, בין שהיה קטן, בין זכר, בין נקבה"[161]. מכיון שדינו של הגנב הוא כדינו של "רודף", "אין לו דמים", ואין בעל הבית מחוייב לוותר על ממונו להצלתו של הרודף: "אף מי ששולט ברוחו, ואינו בהול הרבה על ממונו, אפילו הכי [אפילו כך] מותר לו לעמוד על ממונו ולהתקומם נגד הגנב"[162]. "לא מצאנו בשום מקום שחייב אדם ליתן כסף לרודפים"[163].

גם מי שרודף אחר חברו להרגו אם לא יימנע מפעולה או אם לא יעשה פעולה דינו כ"רודף", ו"הנרדף" שהרגו ולא נכנע לדרישותיו פטור[164]. אולם אם דרישותיו של הרודף אינן כרוכות בהפסד לנרדף או לאחרים, ויש בהן טירחה בלבד, לדעות אחדות[165] יהיה הנרדף חייב לכתחילה להיענות לדרישות אלו ולא להרוג את הרודף. אם לא עשה כן, הוא פטור מעונש, אבל חייב מיתה בידי שמים. לדעות אחרות[166], גם במקרה זה אין הנרדף חייב להיענות לדרישות הרודף, ורשאי להרגו אף לכתחילה.

גם באותן נסינות שבהן הנרדף אינו חייב להיכנע לתביעותיו של הרודף על מנת לעצור את הרדיפה ללא שפיכות דמים, הרי הוא רשאי לעשות כן, ואינו חייב להרוג את הרודף. נשאלת השאלה, אם משקיף שאינו יודע איך יגיב הנרדף, חייב להרוג את הרודף?

יש פוסקים[167] המסיקים מדברי הרמב"ם[168], שבמקרים אלה, אמנם רשאי המציל להרוג את "הרודף" אך הוא אינו חייב לעשות כן: "הבא במחתרת... רשות יש לכל להרגו". פוסקים אחרים[169] סבורים שחל חיוב על כל מי שיכול לעשות כן, להציל את הנרדף גם בהריגתו של הרודף. אין להבחין בענין זה בין רודף שמאיים על נרדף להרגו אם לא ימסור לו ממון, לבין רודף שמאיים על נרדף להרגו אם לא ייענה לדרישה מסוג אחר. לכן אם אנס מאיים על אשה להרגה אם לא תיבעל לו, יש להציל את האשה בהריגת האנס גם אם היחסים ביניהם אינם "גילוי עריות". אם הוא אינו מאיים עליה להרגה, ורק כופה את עצמו עליה בכוח, מותר להורגו (ואף חובה לעשות כן) רק אם היא אסורה עליו בדיני עריות [170].

2. אשמתו של הנאשם ביצירת התקיפה

בית המשפט העליון קובע[171] שלא תעמוד הגנת הצורך לנאשם שפעל להדוף התקפה עליו, אם הוא עצמו אשם ביצירת הסכסוך שגרם להתקפה. נגד תפיסה זו כותב פרופ' פלר[172]: "הלגיטימיות של ה'הגנה הפרטית' הינה מוחלטת והיא איננה נשללת אף כאשר התקיפה, אשר נגדה באה ה'הגנה הפרטית', היתה תגובה להתנהגות פוגעת קודמת של הנתקף".

המשפט העברי פוטר נרדף שהרג את הרודף מעונש גם אם הנרדף יצר את התנאים שגרמו לתקיפה. בתנ"ך[173] מסופר על קרב בין עבדי דוד ועבדי איש-בושת בן שאול. בקרב זה הרג אבנר בן נר את עשהאל (אחיו של יואב בן צרויה), שרדף אחריו להרגו. התלמוד[174] רואה באבנר "נרדף" שהרג "רודף", זאת למרות העובדה שהקרב התחיל ביזמתו של אבנר: "ויאמר אבנר אל יואב: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, ויאמר יואב: יקומו"[175]. אך יש לציין שבשעה שעשהאל רדף אחר אבנר להרגו, אבנר לא היה רודף אחר עשהאל[176], שנים שרדפו זה אחר זה וזה אחר זה, כל אחד מהם חייב בהריגתו של השני[177].

ד. התנאי השלישי: השימוש בכוח המינימלי הדרוש

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 34טז, קובע שלא תעמוד לאדם הגנת הגנה עצמית או "צורך" אם "המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" בו, בנכסיו, או באנשים או בנכסים שאחריותם עליו.

המשפט העברי מבחין בין החובה המוטלת לכתחילה על מציל להשתמש במינימום של כוח להצלת אדם העומד בסכנת נפשות, לבין מציל שבדיעבד הרג את הרודף כשהיתה אפשרות להציל את הנרדף ללא הריגתו: "הרודף אחר חבירו להרגו... הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאיברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוון, ולא להצילו אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו"[178]. "וכל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו"[179], "שמאחר שלא נתכוון אלא להציל, לא שייך ביה התראה"[180].

דעתו של המבי"ט[181] היא שהרמב"ם פוטר את המציל ש"לא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, נמצא שאין לך כל אדם שמציל את חברו מיד הרודף", מחשש שמא יועמד לדין.

דעה שלישית [182] היא שבית דין אינו ממית את המציל מכיון שהוא נהנה תמיד מהספק שמא מתוך בהלתו לא היה יכול לדייק, ולכן הרג את הרודף.

לעומת דעות אלו, לפיהן מעיקר הדין המציל חייב מיתה בבית דין, קיימת דעה רביעית[183] הגורסת שגם מעיקר הדין, פטור המציל ממיתת בית דין. למי ש"רודף אחר חבירו להרגו" - "אין דמים"[184], וכפירוש רש"י[185]: "אין זו רציחה, הרי הוא מת כעיקרו", "כתיב סתם: 'והוכה ומת אין לו דמים' , ולא חילקה התורה בין יכול להציל באחד מאיבריו, אף על פי שאין רשאי להרגו ... מכל מקום אם הורגו אינו נהרג עליו"[186]. כלומר, המשפט העברי רואה בכל רודף "מת כעיקרו" גם כשניתן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף. לכן נקבע ש"רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו... ושבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם, פטור מן התשלומין מפני שהוא מתחייב בנפשו, שכיון שרדף התיר עצמו למיתה"[187]. המשפט העברי אינו מבחין, לדין זה, בין רודף שאפשר לעצור בעדו בלי להרגו, לבין כל רודף אחר, ובכל מקרה "כיון שרדף התיר עצמו למיתה". אמנם קיימת דעה בתלמוד[188], לפיה אם אפשר היה לעצור בעד הרדיפה בלי להרוג את הרודף, הרודף יהיה חייב תשלומי נזק אם שבר כלים בעת רדיפתו. לדעה זו , הרדיפה כשלעצמה אינה עושה את הרודף ל"מת כעיקרו". לכן דעה זו גם קובעת ש"רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו, ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל, נהרג עליו". אך הרמב"ם (והשולחן ערוך בעקבותיו) אינו פוסק כדעה זו[189].

אמנם מציל שהיה יכול להציל את הנרדף "באבר מאיבריו של הרודף", ובכל זאת הרגו - אין בית הדין ממית אותו. אך גואל הדם[190] והמלך[191] רשאים להרגו.

קיימת דעה לפיה מותר לנרדף עצמו אף לכתחילה, להרוג את רודפו, גם כשיש ביכולתו להציל את עצמו בלי להרגו[192]. דעה אחרת[193] מתירה לנרדף עצמו, גם לכתחילה, להרוג את הרודף רק אם הרודף מוחזק לרוצח. אך אם הרודף אינו מוחזק לרוצח, חייב הנרדף, אם זה ניתן, להציל את עצמו באבר מאיבריו של הרודף. זאת מכיון שקיים סיכוי שמא הרודף אינו מתכוון להרגו ורק מאיים עליו, או מתכוון לפצעו. אך אם הרודף מוחזק לרוצח, ההנחה היא ברורה שהוא רודף אחר הנרדף להרגו. לדעה זו, מותר לבעל הבית להרוג גנב שפרץ לביתו, גם אם יכול להינצל בכך שיפגע באבר מאיבריו. זאת משום שהתורה קבעה שהפורץ מוחזק לרוצח. דעה שלישית[194] היא שאם הנרדף נתקף על ידי מספר רודפים, כגון בקרב, הוא רשאי להרוג כל אחד מהם, גם אם היה יכול להינצל ללא הריגתו. זאת מכיון שכל עיכוב מצדו, הנובע מרצונו שלא להרוג את הרודף, עלול לסכן אותו, ולאפשר לרודפים האחרים לפגוע בו. שיטה רביעית[195] היא שאם הנסיון לעצור את הרודף בלי להרגו היה מצריך "עיון וחיפוש", רשאי הנרדף, גם לכתחילה, להרוג את הרודף. מכיון שקיימת חזקה שהוא "בהול על נפשו", ועיכוב כזה היה מסכן אותו.

כל מציל שהרג את הרודף כשניתן היה להציל את הנרדף ללא הריגתו פטור אף מדיני שמים, אם בהלתו גרמה לו שלא לדייק[196]. חזקה על הנרדף שהיה בהול אלא אם כן יחסי הכוחות בין הרודף לבין הנרדף היו כאלה שברור שלא היה מקום לנרדף להיבהל[197].

נחלקו הפוסקים בשאלה אם יש להשוות את דינו של מי שרודפים אחריו לאנסו לדינו של מי שרודפים אחריו להרגו, לענין ההיתר שניתן לו, לשיטה אחת, להרוג את הרודף גם אם יכול להציל את עצמו "באבר מאיבריו". דעתו של בעל שער המלך[198] היא שיש מקום להבחין בין מי שרודפים אחריו להרגו לבין מי שרודפים אחריה לאנסה מכיון שהיא לא בהולה כל כך "כיון שלא בא על עסקי נפשות". פוסקים אחרים הם בדעה שאין מקום להבחין בין עריות לנפשות "דפגמא דידה הוי כהריגה לאינשי" [=הפגם שלה כהריגה לגברים]. הרב א"י הכהן קוק[199] כותב שלשיטת רבנן, לפיה החובה להציל את הנרדפת היא כדי להצילה מפגם, אין להשוות את דינה לדינו של נרדף שרודפים אחריו להרגו.

דעות אלו חלוקות רק במקרה שהאנס אינו מאיים על האשה להרגה אם לא תיענה לתביעותיו. במקרה שהאנס מאיים על הנרדפת להרגה, דינה כדינו של מי שרודפים אחריו להרגו[200].

רדף אדם אחר חברו להרגו, ויכול אדם להציל את הנרדף רק בהריגת הרודף, חייב להרגו גם אם יש אחרים שיכולים להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף[201]. אולם אם בלי לסכן את הנרדף יכול הוא להמתין לאחרים אלה להציל את הנרדף, ולהרוג את הרודף רק אם הם לא הצילו, חייב לעשות כן[202].

ה. התנאי הרביעי: רעה שקולה כנגד הרעה שנמנעה

"כל ישראל מצווים"[203] להציל אדם ממי שרודף אחריו להרגו גם אם הצלתו כרוכה בהריגת הרודף. אין מתחשבים לענין זה בתרומתם החברתית של הרודף והנרדף: "אפילו היה הרודף צדיק גדול, והנרדף פחות שבפחותים"[204].

ו. התנאי החמישי: חובת ההוכחה

במקביל לכללים החלים על מי שהשתמש בכוח להגנת החזקה או בעלות בנכסים[205], לפיהם חייב הנאשם להוכיח שנכסיו היו בסכנה, כך מי שפעל להגן על חייו או חיי זולתו חייב להוכיח שהיתה תקיפה שהצדיקה את פעולתו[206]. התביעה חייבת להוכיח שעמדה לנאשם אפשרות אחרת להרחיק את הסכנה[207]. אך פוסקים אחדים כותבים שזה לא ניתן להוכחה מכיון שתמיד עומדת לנאשם הטענה שהיה בהול, ולא יכול היה לשקול בין האפשרויות שעמדו לפניו[208].

[1] השופט זילברג (היועץ המשפטי נגד פבל פתיאנב ע"פ 10/49 פד"י 424, 432) כותב שאמנם לשונו של סעיף 18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, היא ש"ניתן לפטור" אדם שפעל מתוך "צורך" מאחריות פלילית, אך בית המשפט חייב לפטור אותו במקרים אלה מכיון שמעשה של הגנה עצמית איננה עבירה פלילית.

[2] עיין דברינו על פקודת הנזיקין [נוסח חדש] , סעיף 24(1) פרק V - נחיצות סבירה.

[3] ב"ק כז ע"ב.

[4] שו"ע, חו"מ סי' ד, סעיף א.

[5] עיין להלן.

[6] ב"ק כז ע"ב.

[7] ב"ק כח ע"א; ערכין טז ע"ב.

[8] סנהדרין עג ע"א.

[9] דברינו על חוק המקרקעין, התשכ"ט-969ו סעיף 18(א). פרק IIב1 - הסגת גבול שאין איתה נזק.

[10] דברינו על חוק המקרקעין, התשכ"ט-969ו, סעיף 15III - אדם שאינו המחזיק.

[11] ע"פ 89/78 אפנגר נגד מדינת ישראל פ"ד לג(3) 141, בעמ' 157-156.

[12] לשונו של פרופ' אנגלרד, דיני נזיקין סעיף 1-156.

[13] דברינו על חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיף 18(א) , פרק IIג - העדר אפשרות אחרת למניעת הנזק.

[14] דברינו על חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שם, הערה 85.

[15] שו"ת המבי"ט חלק א, סי' שיא; עיין דברינו על פקודת הנזיקין [נוסח חדש] סעיף 24 (1) פרק IV - נחיצות סבירה.

[16] עיין דברינו על חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיף 18(א), פרק IIז - חובת ההוכחה.

[17] עיין דברינו שם פרק IIו' - רעה שקולה כנגד הרעה שנמנעה.

[18] עיין דברינו שם IIז' - חובת ההוכחה.

[19] סנהדרין פרק ח משנה ז, דף עג ע"א.

[20] רש"י, סנהדרין עג ע"א ד"ה אבל הרודף אחר הבהמה.

[21] שו"ע, חו"מ סי' תכה סעיפים א ו-ג.

[22] יד רמה, סנהדרין עב ע"ב.

[23] סמ"ע חו"מ סי' תכה ס"ק ג; שו"ת דברי רננה סי' נח; השווה לרמ"א, חו"מ, סי' שפח סעיף י.

[24] מדברי רש"י, סנהדרין עג ע"ב, ד"ה אפגמה רבה, משתמע בבירור שמי שמאנס אשה שהיא טמאה נידה אינו כלול בדין "רודף" שניתן להצילה בהריגתו. וכן פוסק בעל שו"ת אבני נזר, יו"ד סי' תסא. ועיין מנחת חינוך מצוה תר, דף קו ע"ב.

[25] מנחת חינוך שם. עיין שיטה מקובצת, כתובות כט ע"א, ד"ה נערה, בסוף דבריו.

[26] עיין להלן הערה 170.

[27] שו"ת אחיעזר, אבן העזר, סי' יט פרק ג.

[28] חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ט; אבן האזל, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ט.

[29] אבן האזל שם.

[30] עיין לשון הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל לז סי' א): "רשות ביד כל אדם לענשו". ועיין שו"ת הרמ"א סי' פח: "ענשו רב כהנא", ושו"ת ריב"ש סי' רלח "מה שנענש המסור מן הדין הוא על העתיד".

[31] סנהדרין עב ע"ב.

[32] חידושי הר"ן, סנהדרין עב ע"א ד"ה מתניתין.

[33] שו"ע, חו"מ סי' שפ סעיף ג, על יסוד דברי הרמב"ם הלכות חובל ומזיק, פרק ח הלכה יב.

[34] רש"י סנהדרין עג ע"ב ד"ה הבא על אחותו; רש"י כתובות ל ע"א ד"ה אסון בידי אדם.

[35] רמב"ם הלכות נערה בתולה פרק א, הלכה יד.

[36] תוספות יום טוב, סנהדרין פרק ח, משנה ו, ד"ה אם אין לו דמים פטור. ועיין שו"ת אחיעזר, אבן העזר סי' יח פרק ג. אך עיין שו"ת הרשב"א חלק ה, סי' יח: "ולא במיתת בית דין בלבד אמרו אלא... כל דאפשר דאתי לידי מיתה פטור מממון". לשיטות רש"י ורמב"ם אין מקום לקושייתו של ר"ע איגר (דרוש וחידוש, כתובות כט ע"א, ד"ה שם תד"ה ועל הכותית), מכיון שהקנאי אינו פועל על פי הוראת בית דין (וזאת לעומת המציל מן הרודף שאילו שאל את דעת בית הדין היו מורים לו להרוג את הרודף - עיין סמ"ע חו"מ סי' שפ ס"ק ז, וש"ך שם ס"ק ב.

[37] שו"ע, חו"מ סי' שפ סעיף ג; רמב"ם הלכות חובל ומזיק,

פרק ח הלכה יב.

[38] רמב"ם ושו"ע שם.

עיין אמרי משה סי' ל , ועמוד הימיני סי' טז, שמעלים אפשרות שיש שני סוגים של דיני רודף. אחד להענשת הרודף, והשני להצלת הנרדף בלבד. הריגתו של רודף שהוא קטן והריגתו של רודף בגרמא הן הצלה בלבד, ולא חל עליהם דין של "קם ליה בדרבה מיניה". הבחנה זו עומדת בניגוד לדברי הרמב"ם והשולחן ערוך. שו"ת אחיעזר, אבן העזר סי' יט פרק ג, דוחה הבחנה זו (לאחר שהוא הזכיר אותו חמש שנים קודם לכן - סי' יח, פרק ב). אם הפסוקים בתורה, שמהם נלמדת החובה להרוג "רודף", דנים ברודף הראשון - שחל עליו דין "עונש", מאיפה נלמד שיש דין רודף גם במי שלא שייכת בו הענשה?

[39] סנהדרין עג ע"א.

[40] עיין שו"ת נודע ביהודה תניינא, חו"מ, סי' ס, ד"ה ועוד. אמנם בעל נו"ב עצמו כותב שהשאלה "וכי עונשין מן הדין" היא אליבא דרב חסדא (סנהדרין עב ע"ב), הקובע שמתרים ברודף, אך הוא מוסיף שהסברו הוא בניגוד לדעת התוספות (סנהדרין עד ע"א ד"ה קסבר). עיין ערוך לנר, סנהדרין עג ע"א, ד"ה אין עונשין מן הדין. ועיין ספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו, מאמר המידות, המידה הראשונה.

[41] רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ז; ועיין כסף משנה שם.

[42] שו"ע, חו"מ סי' תכה סעיף א.

[43] האור שמח (הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה ז) נדחק לפרש את דברי הרמב"ם והשולחן ערוך באופן אחר. לשיטתו (בהלכה ח') לפיה כל דינו של רודף מיוסד על הצלה בלבד, דוחק זו הוא הכרחי.

[44] חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות רוצח וש"נ פ"א הלכה ט.

[45] אבן האזל, הלכות רוצח וש"נ, פ"א הלכה ט.

[46] רמב"ם, הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה ט.

[47] עיין להלן פרק III, 3, ה.

[48] רמב"ם שם, פרק ב הלכה ב.

עיין להלן, פרק III, 3, ב.

[49] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 34י-34יא.

[50] שמות כב, א.

[51] עיין השגת הראב"ד הלכות גניבה פרק ט הלכה ז, וסמ"ע חו"מ סי' תכה ס"ק ו, שדעתם שונה מזו של הרמב"ם.

[52] עיין אבן האזל, הלכות גניבה פרק ט, הלכה ט. ונראה שפירושו הוא שאומנם אסור לבעל הבית להרוג גנב שבא על עסקי ממונות בלבד; אך מכיון שמדין "עביד איניש דינא לנפשיה" היה מותר לו להשתמש בכוח נגד הגנב למנוע את הגזילה (כל עוד הוא אינו מסכן את חיי הגנב) , קיימת חזקה שיהרגנו הגנב כדי להתגבר על הכוח שיופעל נגדו. ועיין חידושי הר"ן, סנהדרין עב ע"א ד"ה ואי קאי, לפירוש שונה מפירושו של הרמב"ם בדברי רבא.

[53] רמב"ם הלכות גניבה פרק ט, הלכות ז-ט. ועיין רמ"א חו"מ סי' תכה סעיף א.

[54] עיין להלן הערה 75.

[55] רמב"ם שם הלכה י.

[56] שו"ת המבי"ט חלק א, סי' שלט; עיין עיניים למשפט, סנהדרין עב ע"א אות א.

[57] מאירי על המשנה, סנהדרין עב ע"א. ועיין לשון הרמב"ם, הלכות גניבה פרק ט, הלכה י.

[58] רמב"ם שם הלכה יא.

[59] מגיד משנה שם.

[60] רש"י, שמות כב, ב. ולדבריו "דמים לו" דווקא אם התרו בו העדים. ונראה שרש"י לרבותא נקט שאם התרו בו "דמים לו" גם אם המשיך להחזיק בגניבתו. שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא שגם ללא קבלת ההתראה יהיה חייב מיתה בבית דין אם יהרוג את בעל הבית - עיין רש"י, סנהדרין עב ע"ב (ד"ה ההוא ר' יוסי בר' יהודה היא). אם יקבל את ההתראה "ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך" (רש"י שם ד"ה זו היא התראתו) אין לו דמים שהרי ברור שהוא מתכוון להרוג את בעל הבית.

[61] סמ"ע חו"מ סי' תכה ס"ק ו. ואף שדברי הסמ"ע מבוססים על דרשה המפרשת את הפסוק "אם זרחה השמש עליו דמים לו" כפשוטו, לפיה אסור להרוג גנב הפורץ לבית ביום, וזאת שלא כדברי הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ט הלכה ז), נראה שהרמב"ם חולק רק על הקביעה לפיה העובדה שהגנב פרץ ביום מעידה על כך שאין בכוונתו של הגנב להרוג את הבעלים, אולם גם הרמב"ם יודה לדברינו כאן. ועיין רמב"ם הלכות גניבה פרק ט, הלכות יא-יב.

[62] רש"י, סנהדרין עב ע"ב, ד"ה זו היא התראתו.

[63] טור חו"מ סי' תכה, מובא בערוך השולחן, חו"מ סי' שנח, סעיף טז.

[64] רש"י שם.

[65] רש"י שם.

[66] רמב"ם הלכות גניבה פרק ט, הלכה ח. ועיין מגיד משנה שם.

[67] רמב"ם שם הלכה יב.

[68] אפיקי ים, חלק ב, סי' מ דף קא ע"ג, ד"ה עוד.

[69] ב"מ צג ע"ב.

[70] רמב"ם, הלכות גניבה פרק ט, הלכה ט.

[71] אגודת אזוב, חלק א, ערך מחתרת, אות ד.

[72] רמב"ם שם הלכה יא.

[73] מרכבת המשנה, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה יא; אבן האזל הלכות גנבה פ"ט הלכה יא; מעשה רוקח, הלכות גניבה, פרק ט הלכה יא.

[74] ראב"ד, הלכות גנבה פרק ט, הלכה יא.

[75] אבן האזל, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה י - "בדין ניתן להצילו בנפשו... שפיר בעי רוצח ודאי... כיון דאנו רואין שהוא רודף אחריו, הוא רוצח וניתן להצילו בנפשו". בשו"ת אחיעזר, חלק א סימן כג אות ב, כותב: "הא ברודף אזלינן בתר אומדנא, כמו במחתרת כמבואר ביומא דף פה דספק על ממון בא או על עסקי נפשות". כוונתו היא, שאמנם בדין "הבא במחתרת" קיימת חזקה "שאם עמד בעל הבית לפניו ומנעו יהרגנו" ולכן אין כאן ספק, אך מדין "הבא במחתרת" נלמד שבכל מקרה שקיימת אומדנא, מוכרע הספק, ויש להציל את הרודף בנפשו. ועיין מנחת חינוך מצוה רצו, דף קי ע"ג. יש להשוות דבריו של שו"ת אחיעזר לדבריו של שו"ת שער אפרים סי' קכב, דף עח ע"ב: "אם נודע לנו שבודאי ימסור ממון של ישראל, דהיינו על ידי אומדנות דמוכח". עיין שו"ת שואל ומשיב רביעאה, חלק ב, סי' נ, שכותב שמעשיו של רודף שאינו קטן, מעידים על כוונותיו. עיין בחידושי הר"ן, סנהדרין עג ע"א, ד"ה גמרא. מדבריו משתמע שגם למסקנה "מקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצה להרגו". ועיין טהרת אזוב, ערך מחתרת, אות א, בפירוש דברי חידושי הר"ן. עיין שבות יעקב, חלק ב, סי' קפז, שכותב שיש סיכוי ש"הרודף" אינו מתכוון להרוג אלא לפצוע. מכל האמור מתבהר שהקביעה לפיה הרודף מתכוון להרוג את הנרדף נקבעת לפי אומדן הדעת.

[76] עיין שו"ת הרשב"א חלק א, סי' קפא, ושו"ת שער אפרים סי' קכב, דף עח ע"ב.

[77] מגיד משנה, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י; שו"ע ורמ"א חו"מ סי' שפח סעיף י.

[78] שו"ת אחיעזר אבן העזר סי' כג אות ב. בעל האחיעזר כותב "תמיהני ביסוד האיסור דהשחתת זרע לאחר תשמיש, היכא דאיכא חשש סכנה... הא ברודף אזלינן בתר אומדנא כמו במחתרת". מדבריו מוכח שגם ב"חשש סכנה" אזלינן ברודף בתר אומדנא, שאם לא כן שאלתו אינה מובנת, ושמא אזלינן בתר אומדנא רק אם קיים חשש גדול לחיי הנרדף. בהמשך דבריו מבחין בעל האחיעזר בין חשש שהוא "חשש רחוק ומיעוטא דמיעוטא שאינו מצוי" לבין חשש אחר.

גם שו"ת מנחת אברהם (ריינהולד), סימן מב, אות כב, כותב שבספק אם הוא נחשב רודף, מותר להורגו, על סמך תרומת הדשן סי' קצט, האומר שלענין קידוש השם לא חל הכלל "ספק נפשות להקל". יש להסביר שדבריהם מוגבלים לספקות (בדומה לספקו של תה"ד - מחלוקת פוסקים) שיש להם יסוד במציאות, ע"ין הערותיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק לדעת כהן סי' פד, דף תמב ע"ב. ועיין שו"ת בן יהודה, סי' קנה.

[79] שו"ת מנחת אברהם, סי' מב סעיף כ; ועיין אגודת אזוב, ערך מחתרת, אות א; עיין שו"ת אחיעזר, אבן העזר, סימן כג אות ב.

[80] שו"ת אחיעזר שם; שו"ת בנין ציון חלק א, סי' קלז.

[81] דברים ד, טו.

[82] שו"ת בנין ציון שם.

[83] ויקרא יט, טז.

[84] דברים כה , יב.

[85] דברים כה , יב.

[86] ויקרא יט, טז.

[87] רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ו, יד, טו, ו-טז.

[88] שו"ת יד אליהו (לובלין), סי' כח; שו"ת גליא מסכת, יו"ד, סי' ה.

[89] אפיקי ים, חלק ב, סי' מ, דף ק ע"ג, ד"ה והיה; משפט כהן סי' קלט.

[90] ברכות נח ע"א; סנהדרין עב ע"א.

כלל זה נלמד מדין "בא במחתרת" - כך כתבו רש"י, שמות כב, א, ד"ה אין לו דמים; רש"י ברכות נח ע"א, ד"ה התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו; רש"י, סנהדרין עב ע"א, ד"ה חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. אך עיין מאירי על המשנה, סנהדרין עב ע"א, ד"ה המשנה החמישית, הכותב שהכלל נלמד מהפסוקים "צרור את המדינים... כי צוררים הם לכם" (במדבר כה, יז-יח).

[91] אפיקי ים שם.

[92] תוספות, סנהדרין עג ע"א, ד"ה אף; אגודת אזוב, ערך מחתרת אות י.

[93] בראשית ט, ו.

[94] סנהדרין עב ע"ב. עיין חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה ט, ואבן האזל, הלכות רוצח, פרק א הלכה ט.

[95] רא"ם על התורה, בראשית לב, ח; שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סי' קפז; משפט כהן סי' קלט.

[96] רבי שלמה איגר, דרוש וחידוש, כתובות לג ע"ב, ד"ה ויש לי מקום.

[97] ירושלמי, סנהדרין, פרק ח, הלכה ה.

[98] דברי ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חסדא.

[99] פני משה, סנהדרין פרק ח, הלכה ח, ד"ה שנייא היא תמן.

[100] הרב איסר יהודה אונטרמן, שבט מיהודה, שער ראשון, פרק יא, אות ו.

[101] יתכן שרבי שלמה איגר מבחין בין רודף שלא בכוונה ושלא מתוך רצון לבין רודף מתוך רצון, ורק במקרה האחרון רשאי משקיף מן הצד להתערב לדחות נפש מפני נפש. אולם סברתו מוקשה - למה תהיה זכותו של משקיף עדיפה מזכותו של אדם להגן על עצמו גם אם כוונתו היתה לפגוע בחבירו בהעדר הצדקה של הגנה עצמית?

[102] עיין דברינו לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיף 18(א), פרק III - אנשים או דברים שנגדם מופעל הכוח.

[103] עיין בירור הלכה, ב"ק קיד ע"א, ציון ט.

[104] סמ"ע, חו"מ, סי' שח , ס"ק יד. הסמ"ע דן בשימוש בחמור ללא הסכמת הבעלים, כשהבעלים אינו נמצא, אך בני ביתו מתנגדים לשימוש בטענה שהבעלים מתכוון להשתמש בו בעצמו. ראה חוק לישראל, שומרים, סעיף 1(א), במילואים להערה 353 (עמ' 698).

[105] שו"ע חו"מ, סי' שנט סעיף ד.

[106] ועיין עבודתנו על חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הערה 131ב.

[107] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכות ו-ז. ועיין שו"ת נודע ביהודה, תניינא, חו"מ, סי' נט, שכותב שאסור להרוג טריפה או עובר, גם אם ההורג יוכל להתרפאות ממחלה שמסכנת אותו על ידי הריגתם. ועיין חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה ט, ומנחת חינוך, מצוה רצו, דף קט ע"ד, שאין דין של "ייהרג ואל יעבור" בהריגת עובר.

[108] מנחת חינוך מצוה נו, דף פג ע"א, מדינו של הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה; מנחת חינוך מצוה רצו, דף קט ע"ד וקי ע"א; חזון איש, גליונות לחידושי רבינו חיים הלוי, הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה א. ועיין בפרק הבא להגדרת רוצח בעקיפין.

[109] רא"ש ב"ק פ"ו סי' יב; העמק שאלה, קכט אות ד.

[110] עיין סמ"ע, חו"מ סי' תכו ס"ק ב, ואנציקלופדיה תלמודית, ערך הצלת נפשות, כרך י' עמ' שמח.

[111] לשיטות אלו, המצווה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) נותנת העדפה לפיקוח נפש של מי שודאי ימות ללא הצלה. אין מקום לחייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה להצלת חברו ממוות ודאית, ולאסור על חברו, הנמצא בסכנה ודאית, לפעול להצלתו על ידי הכנסתו של אדם אחר לספק סכנה. ועיין שו"ת בנין ציון חלק א, סי' קע.

[112] עיין אנציקלופדיה תלמודית שם.

[113] עיין שו"ת בנין ציון שם. לא חל על מקרה זה כללו של הרא"ש (ב"ק פ"ו סי' יב) לפיו "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש", וזאת משום שפיקוח נפש ודאי אינו עדיף מספק, ואסור לאדם להתרפא בשפיכות דמים.

[114] שו"ת הריב"ש סי' רלח; אור שמח, הלכות רוצח פרק א, הלכה ח; מנחת חינוך, מצווה נו, דף כג ע"א; אפיקי ים חלק ב, סי' מ; אמרי משה סי' ל; עמוד הימיני סי' טז פרק ג; שו"ת אחיעזר, אבן העזר סימנים יח-יט; מנחת שלמה סי' ז, פרק ו; מנחת אברהם סי' מג פרק יט; שלא כשו"ת בן יהודה סי' קלו.

[115] מנחת שלמה שם. אמנם בעל אמרי משה סי' ל, בעל עמוד הימיני סי' טז, פרק ג, ובעל אור שמח, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ז, כותבים שהחובה להרוג את הרוצח בעקיפין נובעת מחובת ההצלה בלבד, ואין קשר בין הריגתם לבין חומרת מעשיהם. אך עיין דברינו כאן פרק IIIא - הקדמה, שרבים חולקים על שיטה זו, והן הסוגיה התלמודית והן דברי הרמב"ם והשולחן ערוך מסייעים לדעת החולקים.

[116] וזה לשונו של בעל מנחת חינוך, מצווה נו, דף פג ע"א: "אע"ג דאינו חייב מיתה בידי אדם... מכל מקום הוי ליה מזיק בחיציו ורוצח, כמו שכתב הרמב"ם ... אם כן ... הוה ליה רודף, ומצוה בידי איש ישראל אם רואה שאחד רוצה להרוג חברו בגרמות המבוארים שם, להרוג את הרודף... אך לריש לקיש (ב"ק כב ע"ב) דסובר דהוא [אשו] משום ממונו, הוה ליה גרמא רחוקה ולא ניתן להצילו בנפשו". שיטתו של מנחת חינוך היא שמכיון שהרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ג, הלכה י) מגדיר את "הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת" וכו' כ"רוצח" - חל על הכופת דין "רודף". נראה שמקורו של בעל המנחת חינוך הוא הגמרא (סנהדרין עג ע"א): "מקיש רוצח לנערה מאורסה". מהמשך דבריו של בעל מנחת חינוך משתמעת השוואה בין הגדרתו של "רוצח" לדין "ייהרג ואל יעבור", לבין הגדרתו לדין "רודף". אמנם הר"ן (חידושי הר"ן, סנהדרין עד ע"א, ד"ה חוץ) דוחה את הדעה הגורסת שחובת "ייהרג ואל יעבור" היא דווקא בעריות שחל עליהן הכלל "מצילין אותה בנפשו". אך נראה שדבריו מוגבלים רק לסברה "אפיגמה קפיד רחמנא" (סנהדרין עג ע"ב), סברה שאין לה משמעות בדין "ייהרג ואל יעבור". ההגדרה של רוצח לענין חומרת האיסור שווה בשני הדינים. וכן מוכח מדברי האבני נזר (שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תסא אות י). עיין חזון איש, גליונות לחידושי רבינו חיים הלוי (הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה א, ד"ה וי"ל), שכותב שדין "ייהרג ואל יעבור" חל גם על רצח בגרמא משום ש"עבירת רציחה יש כאן"; מנחת שלמה שם, וכך כותב הרב איסר יהודה אונטרמן (שבט מיהודה שער ראשון פרק יב): "והסברא נותנת דאע"ג דאין חייבין מיתה על גרמא מ"מ מקרי רוצח שעשה מעשהו במזיד וחייב בידי שמים ולכן ניתן להצילו בנפשו". דברים אלו ניתנים להבנה על פי הגישה הרואה בדין "רודף" גם "חיוב". עיין לעיל פרק IIIא. אולם יש לעיין בדברי הרמ"א, חו"מ סי' שפח סעיף יב: "מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים... יכולין למסרו, לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה". וכן בסי' תכה סעיף א: "מי שמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכויות מקפידות דינו כרודף ומותר למסרו למלכות". פשוט שאין הזייפן חייב בדיני שמים כרוצח, ובכל זאת מסביר הגר"א (ביאור הגר"א חו"מ סימן שפח ס"ק עד) שהוא נידון כרודף, "ואף שאינו רק גרמא כמו במסור שאף על ידי ממון קל כמו תיבנא". בעל האבני נזר (יו"ד סימן תסא אות ט) כותב ש"מוסר ממון... נחשב כרודף אף שאינו אלא גורם רחוק".

ועיין שו"ת הרא"ש, כלל יז, סי' א: "והרודף למסור ממון חבירו ביד אנס השוו חכמים לרודף אחרי גופו להרגו". מסקנת הרמ"א לפיה דינו של הזייפן הוא כדין רודף מיוסדת גם על דברי הרמב"ם המבחין בין ציבור ליחיד: "מעשים בכל זמן בערי המערב לענוש המוסרים שהוחזקו למסור ממון בני אדם ולמסור המוסרים ביד הגוים לענשם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם, וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למסרו ביד הגוים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור לאסרו" (רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה יא). בהסבירו את דברי השולחן ערוך (חו"מ סימן שפח סעיף יב) המביא את דברי הרמב"ם, כותב הגר"א (חו"מ סי' שפח ס"ק עב) שהברייתא במסכת ראש השנה (יז ע"א) משווה בין מוסר למי שמצער את הצבור. דברי הרמ"א, המתירים למסור זייפן אם פעולתו עלולה להזיק לציבור, באים כהגהה לאחר דברי הרמב"ם האלה המובאים בשולחן ערוך. מוכח מדברי מהר"ם מריזבורק, שהם המקור לדברי הרמ"א (מובאים בדרכי משה סימן שפח ס"ק טז) , שדינו של הזייפן אינו שווה לגמרי לדינו של רודף רגיל: "מי שרודף רבים בעסקיו... ימסרוהו לשלטון. ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה אלא פלוני". שלא כדין רודף, רק הציבור רשאי לפעול נגד הזייפן כל עוד לא הואשם היחיד בעבירה שאחראי לה הזייפן. גם במקרה אחרון זה לא נפסק שמותר להרוג את הזייפן. עיין להלן הערה 132, שלעומת רודף, הפטור מתשלומי ממון על בסיס הכלל "קם ליה בדרבה מיניה", המוסר חייב בתשלומי ממון. הנצי"ב (מרומי שדה, סוטה מד ע"א; העמק שאלה שאלתה קמב), המסביר את המשנה הקובעת שבשעת מלחמה "מעמידין זקיפין לפניהם... וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקו" (סוטה פרק ח משנה ו), כותב ש"הטעם משום רודף". אולם נראה שאין כוונתו לרודף רגיל, אלא למי שרודף אחר הציבור, שנידון כרודף גם בגרמא רחוקה, אך רק הציבור רשאי להענישו.

[117] רמב"ם, הלכות רוצח וש"נ, פ"ב הלכה ב.

[118] שם, פ"ג הלכה י.

[119] מנחת חינוך שם.

[120] מנחת שלמה שם.

[121] מנחת שלמה שם.

[122] חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה א, והלכות שכנים, פרק יא, הלכה א. בהלכות שכנים, כותב רבינו חיים הלוי שבדיני נזיקין מי שמעלה אבן לראש גגו חייב אך "כל עיקר חיובו רק על עשיית המזיק, ולא על עשיית הנזק בעצמו", גם לא בגרמא. הוא מסביר שהמעלה אבן חייב תשלומי נזיקין משום "אשו" (ב"ק ו ע"א) אך "אשו משום ממונו", ולכן אינו נחשב למזיק בגרמא. אם אנסוהו לעלות לגג ומשם יפילו על תינוק ויהרגוהו (הלכות יסודי התורה) יעבור ואל ייהרג, מכיון שאין לו דין רוצח אפילו בגרמא. ועיין לעיל הערה 116 לענין הקשר בין דין ייהרג ואל יעבור לבין דין רודף. לשיטת רבינו חיים הלוי, מובנים דברי הרשב"א (מובאים בשיטה מקובצת, ב"ק כב ע"ב, ד"ה עבד) , לפיהם אם "אשו משום ממונו" המבעיר אינו "רודף" וכעין פירושו של המנחת חינוך, שם. הרשב"א, כרבינו חיים הלוי, רואה בהריגת הרודף משום חיוב, ולכן לרבי יוחנן (ב"ק כב ע"ב) הסובר ש"אשו משום חיציו", חל דין קם ליה בדרבה מיניה כל זמן שהאש דולקת (עיין ברכת שמואל, ב"ק סי' יט, וקונטרסי שיעורים, בבא קמא, שיעור יג פרק מו) , ועיין אור שמח, הלכות רוצח, פרק א הלכה ח.

[123] חזון איש, גליונות לחידושי רבינו חיים הלוי, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה א, ד"ה וי"ל; חזון איש שם, הלכות שכנים פרק יא, הלכה א, ד"ה ולא על עשיית נזק בעצמו. בהלכות יסודי התורה הוא כותב: "אבל עבירת רציחה יש כאן... ואין חילוק אם רוח משליכו או שור או נכרי". בהלכות שכנים הוא כותב: "נראה דהמניח אבן על גגו... ודאי יש לחייב משום גרמא". עיין תוספות, סנהדרין עד ע"ב, ד"ה והא, ותוספות, סנהדרין עז ע"א, ד"ה סוף. מדברי החזון איש משתמע שדין "ייהרג ואל יעבור" מותנה בקיומה של "עבירת רציחה". ועיין לעיל הערה 116 לענין הקשר בין דין רודף לדין "ייהרג ואל יעבור".

[124] אפיקי ים, חלק ב, סי' מ, דף ק ע"ב, ד"ה אולם.

[125] שו"ת אחיעזר, אבן העזר, סי' יט, דף מו ע"ג.

[126] אף שבעדות ממון, עדי שקר חייבים בתשלומי נזיקין - שו"ע חו"מ סי' כט, סעיף ב.

[127] ברכות נח ע"א; ב"ק קיז ע"א; שו"ע חו"מ סי' שפח סעיף י.

[128] שו"ע חו"מ סי' שפח, סעיפים ט-י.

[129] רמ"א חו"מ סי' שפח, סעיף י.

[130] שו"ע שם סעיף יא.

[131] ב"ק קיז ע"א.

[132] שו"ת הרא"ש, כלל יז סי' א. משתמע מדבריו שמוסר ממונו של ישראל, שלא כמוסר גופו, הוא רודף מדרבנן. וכן בסוף דבריו שם: "לכך נהגו בכל תפוצות הגולה... לענשו משום מיגדר מילתא..." ניתן להסביר לפי זה את הדין המחייב מוסר בתשלומי נזיקין ולא פוטרים אותו מטעם קם ליה בדרבה מיניה. ועיין שו"ת אחיעזר, אבן העזר, סי' יח אות ב.

[133] עיין לעיל הערה 116.

[134] אגודת אזוב, חלק א, ערך מחתרת אות א; הערותיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, דעת כהן סי' פד, דף תמב ע"ב; שו"ת מנחת אברהם סי' מב, אות כ; שו"ת אחיעזר, אבן העזר סי' כג - הדן בהשחתת זרע שעדיין אינו מסכן את האשה.

[135] שו"ע, חו"מ סי' שפח, סעיף יא.

[136] שו"ת מנחת אברהם, סי' מב אות יב.

[137] עיין שו"ת הרשב"א חלק א, סי' קפא.

[138] שו"ע חו"מ, סי' תכה, סעיף א; מבוסס על דברי הרמב"ם, הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה ו.

[139] רש"י, סנהדרין עב ע"ב, ד"ה ניתן להצילו בנפשו.

[140] רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה ט.

[141] עיין שו"ת דברי רננה, סי' נח, שגם לחרש ושוטה יש דין "רודף". בעל שו"ת שואל ומשיב (רביעאה חלק ב, סי' נ) כותב שלרש"י (סנהדרין עב ע"ב, ד"ה קטן הרודף) אין היתר להרוג רודף שהוא קטן אלא אם כן הנרדף הוא גם קטן. ראה אדם קטן רודף אחר גדול, אסור לו להתערב ולהרוג את הקטן להצלתו של הגדול. אדם רודף אחר גדול, מכיון שאי אפשר לקבוע מתוך מעשיו שאכן כוונתו היא להרוג את הנרדף, ולא נוצר כי אם ספק שמא הוא מתכוון להרגו, לדעת בעל שואל ומשיב, ספק זה יוצר מצב שבו הנרדף רשאי להרוג את הרודף להצלת נפשו, אבל אסור לאדם אחר להציל אותו בהריגת הרודף. אולם אם גם הנרדף הוא קטן, מכיון שייתכן שהנרדף לא יוכל להציל את עצמו, חובה על המשקיף להתערב ולהציל את הקטן הנרדף בהריגת הקטן הרודף. הסבר זה מוקשה - שאם מספק אין להעדיף את הנרדף על פני הרודף, מאיזה טעם יש להרוג את הרודף להציל נרדף קטן? הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מבחינים בכלל בין קטן הרודף לבין כל רודף אחר. בעל מנחת שלמה, סי' ז, פרק ב, דף מב ע"א, מבחין בין קסן הבא במחתרת לבין גדול. הבחנה זו אינה משתמעת מדברי הרמב"ם המובאים ליד ציון הערה 140.

[142] רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ט; שו"ע חו"מ סי' תכה סעיף ב.

[143] שו"ת גאוני בתראי סי' מה; עיין שם הרחבת בירור והבחנה בין פעולות שזכאי הרודף לעשותן, להתנהגות אחרת. לפירוש שונה עיין שבט מיהודה, שער ראשון פרק יא אות ג. הרב קוק, משפט כהן סי' קלג, כותב שהנרדף יכול להרוג את הרודף בפועל לפי "טבעו של עולם" ורק אחרים אסורים להרגו להצלת הנרדף. דבריו מובנים על פי ההבחנה שהוא מבחין בין הנרדף עצמו לבין אחרים במשפס כהן סימן קלט, ועל פי ההסבר שהוא נותן שם בסוף דבריו לזכות הנרדף להרוג את הרודף. אולם קביעתו מנוגדת לדברי המאירי (סנהדרין עב ע"ב, ד"ה ובתלמוד) ומסכימה לשיטת "חכמי הדורות שלפנינו" שעליה חולק המאירי. דעתו היא גם בניגוד לשו"ת דברי רננה סי' נח. יש לציין שלא הרמב"ם ולא השולחן ערוך מבחינים בין הנרדף למציל אחר בכל הקשור לדיני הצלה.

[144] שו"ת דברי רננה, סי' נח. והשווה לדברי הרב ש' אפרתי, מגיא ההריגה, עמ' כח-כט.

[145] חידושי רבינו חיים הלוי, הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה ט.

[146] סנהדרין עב ע"ב.

[147] שו"ת גאוני בתראי שם.

[148] תפארת ישראל, אהלות פרק ז, משנה ו, בועז ד"ה מיהו; שו"ת פנים מאירות, חלק ג, סי' ח (דבריו מצוטטים בתוספות רעק"א, אהלות פרק ז משנה ו, ד"ה שאין). נראה שהתלבטות זו היא רק לתירוץ ראשון ברש"י (סנהדרין עב ע"ב, ד"ה יצא ראשו), שלפיו הכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" אינו חל על מקרה שבו שני הנפשות יאבדו ללא הריגת אחד מהם. לפירושו השני, וכן לפירוש הרא"ש והברטנורה, תרומות פ"ח, משנה יב, הכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" חל גם במקרה זה . ועיין בשו"ת מגיא ההריגה, עמ' כט, שמביא את תפארת ישראל ושו"ת פנים מאירות כאסמכתאות לקביעה שהורגים "רודף" שרודף "על פי הטבע" אם ללא הריגתו ימותו גם הוא וגם הנרדף. אך מקורות אלו לא הגיעו למסקנה ודאית. שו"ת דברי רננה סי' נח, אוסר, גם במקרה זה, להרוג רודף-על-פי-הטבע.

[149] עיין דברינו על חוק המקרקעין.

[150] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי, ד"ה ומ"ה; שו"ת משפט צדק חלק ב, סי' כ, דף מג ע"ד.

[151] כלשון הפסוק "ואין מושיע לה", דברים כב, כז.

[152] מכילתא דרבי ישמעאל, מובא בראב"ד, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה יא.

אם כל "מושיע" אחר היה חייב להרגו, הנרדף רשאי להרגו בעצמו - אבן האזל הלכות גניבה פרק ט, הלכה יא.

[153] רמב"ם, הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה ז.

[154] יד רמה, סנהדרין עב ע"ב.

[155] מגיד משנה, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י; סמ"ע חו"מ סי' תכה ס"ק ג; רמ"א חו"מ סי' שפח, סעיף י. ועיין ביאור הגר"א חו"מ סי' תכה ס"ק ח.

[156] עיין שו"ת הרשב"א, חלק א, סי' קפא. עיין לעיל פרק IIIב 1 א (2).

[157] עיין ד' ביין, "חובת הנסיגה בהגנה בפני התקפה", הפרקליט כג (תשכ"ז) 221, לסקירת הגישות לשאלה זו בשיטות משפט שונות. ועיין ע"פ 61/83 סמי שוקרון נגד מדינת ישראל.

[158] שמות כב, א.

[159] רש"י שם, ד"ה אין לו דמים.

[160] רש"י, סנהדרין עב ע"א, ד"ה מאי טעמא דמחתרת.

[161] רמב"ם, הלכות גניבה פרק ט, הלכה ט.

[162] מנחת שלמה, סי' ז, פרק ב, דף מז ע"א; וכן פוסק אגודת אזוב, חלק א,

ערך מחתרת, אות ג.

[163] מנחת שלמה שם, דף מח ע"א.

[164] מנחת שלמה שם. דעתו היא שבמקרים אלה מותר גם לכתחילה להרוג את הרודף, ואפילו תבע ממנו הרודף להימנע מפעולה אסורה (מדין האיסור חייב להימנע מהאיסור, ולא מדין רודף). לדבריו, מסקנה זו מוכחת מסנהדרין פב ע"א: "נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג שהרי רודף הוא". שיטת הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א הלכה יג) היא ש"כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של הרודף והרגו, הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה, אבל אין בית הדין ממיתין אותו". לשיטת הרמב"ם, אין מגמרא זו, שקובעת שזמרי "אין נהרג עליו", ראיה שלא חלה על הנרדף חובה להיכנע לדרישות הרודף כדי להצילו באחד מאבריו. בעל שו"ת גליא מסכת (יו"ד סימן ה) הביא דווקא מסוגיה זו הוכחה לשיטת הרמב"ם, שלמרות החובה שאכן מוטלת על המציל להציל את הנרדף ב"אחר מאבריו" של הרודף ולא להרגו, אם בכל זאת הרגו המציל - פטור ממיתת בית דין. זמרי אינו נהרג על הריגת פנחס למרות החובה שהיתה מוטלת עליו להציל את עצמו ואת פנחס בפרישה מן העבירה. הוכחתו של בעל מנחת שלמה מהגמרא קיימת רק לשיטת האור שמח, הלכות רוצח, פ"א, הלכה יג, שאילו היה זמרי יכול להינצל ע"י פגיעה באבר של פנחס, ואעפ"כ הרג את פנחס, היה חייב זמרי מיתה כיון שפנחס היה "רודף ברשות". ועיין שו"ת יביע אומר, חלק ד, חו"מ סי' ה פרק ח, שמקשה מגמרא זו על שיטת האור שמח, ולדברי בעל מנחת שלמה קושייתו מתורצת.

אכן מוכח מסוגיא זו שמי שרודף אחר חברו להרגו אם לא ייכנע לתביעותיו של הרודף - דינו כמי שרודף אחר חבירו להרגו, ולכן אף אם הרגו המציל או הנרדף את הרודף כשיכול היה להציל על ידי כניעה לתביעותיו - פטור ממיתת בית דין.

בעל שו"ת ציץ אליעזר (חלק ט, סי' יז, פרק ב, אות ז) חולק על בעל מנחת שלמה וכותב שמי שרודף אחר חברו להרגו אם לא יימנע מעבירה, אין לו כלל דין "רודף", ואם הנרדף לא נמנע, אלא הרג את הרודף, יהיה חייב מיתה בבית דין. הוא מביא ראיה לדבריו מחידושי הר"ן (סנהדרין פב ע"א, ד"ה מ"ט): "אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה". אולם דברי הר"ן אלה באים כהסבר להתחלת דברי הר"ן שם - "והטעם בזה וכו" - שם הוא מבחין בין מי שפועל בהוראת בית דין לבין מי שפועל שלא בהוראת בית דין. אע"פ ש"רודף" אינו חייב עונש מיתה בבית דין, הריגת הרודף אינו רק עונש, אלא גם הצלה מעבירה, ולכן בית דין מורים למציל להרוג את הרודף, - "אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה". הדין של "קנאים פוגעים בו" הוא דין עונש בלבד, ולכן אין בית דין יכולים להורות לקנאי לפגוע בבועל ארמית. אין ללמוד מכאן כדיוקו של בעל ציץ אליעזר.

בעל אגרות משה, אבן העזר, סי' לט, בסוף התשובה, כותב "שאם אחד ירצה להרגו משום שאוכל, שפטור בהרג לרודף". מהסברו שם נראה שדעתו מסכימה לשיטת בעל מנחת שלמה.

[165] מספר פוסקים רואים באפשרות שעמדה לזמרי לפרוש מן המדיינית אפשרות של הצלה "באחד מאיבריו" - חלקת יואב, קונטרס הערות, הערה יז (כרך ב, קיג ע"א); שו"ת גליא מסכת יו"ד סי' ה; כלי חמדה, פרשת בלק, דף קיד ע"ג בשם גדול אחד; שו"ת יביע אומר, חלק ד, חו"מ סי' ה, פרק ח. נראה שלשיטות אלו אין להשוות דין זה לדין מחתרת, ששם בעל הבית אינו חייב לוותר על כספו למרות ש"אין לך יכול להצילו באחד מאיבריו יותר מזו, שיתן לו ממונו וממילא לא יהרגנו" (כלי חמדה קונטרס אחרון, דף ג ע"ב, ועיין מנחת שלמה סי' ז, פרק ב, דף מז ע"א). דעת הרמב"ם היא בעקבות הספרי שהחיוב להציל באחד מאיבריו של רודף נובע מהפסוק: "וקצותה את כפה" (דברים כה, יב) [רמב"ם הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה ז; ועיין ביאור הגר"א, חו"מ סימן שפח, ס"ק ס], ופסוק זה אינו מחייב את הנרדף או את המציל לשאת בהפסד להצלת הרודף. אולם פסוק זה מחייב את המציל לטרוח למטרה זו (עיין רמב"ם, הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה יג: "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך..."). מכיון שההנאה שזמרי היה צריך לוותר עליה כדי להציל את פנחס בלי להרגו היתה הנאה שהתורה אסרה עליו, וגם ללא פינחס היתה חובה עליו לפרוש, אין בוויתורו עליה משום הפסד.

[166] כלי חמדה, פרשת בלק, דף קז ע"ד; כלי חמדה, קונטרס אחרון דף ג ע"ב; מנחת שלמה, סי' ז, פרק ב. ועיין שם דף מו ע"א בהערת חכם אחד. יש לציין שגם במצוות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) קיימת הבחנה דומה. לדעת פוסקים רבים, חובה על מציל להציל גם את מי שהכניס את עצמו לסכנה בכוונה, וזאת גם אם הצלתו כרוכה בהוצאות גדולות (עיין דברינו על חוק עשיית עושר ולא במשפט, סעיף 5). אולם הוא פטור מלשלם כסף למי שמאיים שיכניס את עצמו לסכנה אם הכסף לא ישולם לו (עיין ר"ן, כתובות דף סז ע"ב, דף כט ע"ב בדפי הרי"ף); נראה שדעתו של בעל אור שמח (הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה יג) היא כדעות אלו, ולכן לא קשה לו קושיית יביע אומר, חלק ד, חו"מ סי' ה, פרק ח.

[167] אגודת אזוב, חלק א, ערך מחתרת, אות א; אפיקי ים, חלק ב, סי' מ', דף קא ע"ד, ד"ה עוד; די השב, סי' כט; מנחת שלמה, סי' ז, פרק ב, דף מח ע"ב. עיין תוספות, סנהדרין עג ע"א, ד"ה אף, ובעיניים למשפט, סנהרו"ן עב ע"ב, אות ד, ד"ה והוכה בכל אדם.

[168] רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה ז.

[169] טהרת אזוב, ערך מחתרת, אות א; משמעותם הפשוטה של דברי כנסת הגדולה, חו"מ, מהדורא בתרא, סי' תכה, הגהות הטור אות כט; ערוך לנר, סנהדרין עב ע"ב, ד"ה אבל אחר לא קמ"ל. ועיין עיניים למשפט שם.

[170] דעתו של בעל מנחת שלמה סי' ז, פרק ב, דף מו ע"א, היא שמשקיף רשאי להרוג את הרודף רק כשהוא תובע מהנרדף ממון. מכיון שחזקה ש"אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" (סנהדרין עב ע"א), הנחה היא שיתנגד הנרדף, והרודף ייאלץ להרגו כדי להשלים את מזימותיו. אך ברודף שתובע תביעות אחרות "מהיכי תיתי נימא שהנרדף יעמוד כנגדו?" אולם מדברי הרא"ש, סנהדרין פרק ט, סימן ד, מוכח, לכאורה, אחרת. הרא"ש כותב שאסור היה למשקיף להציל את זמרי בהריגתו של פנחס מכיון שפנחס פעל ברשות. אילו פעל פנחס שלא ברשות, היה מותר למשקיף להרגו, למרות העובדה שזמרי היה יכול להציל את עצמו אילו פרש מהמדיינית, "ומהיכי תיתי" שלא יפרוש מן העבירה? אך לאמיתו של דבר, אין מדברי הרא"ש הוכחה נגד דעתו של בעל מנחת שלמה. פנחס לא תבע מזמרי שיפרוש ורק אם לא יפרוש יהרוג אותו, אלא בא מתחילה להרגו. אמנם זמרי היה יכול להציל את חייו על ידי פרישה, אך אילו פעולתו של פנחס היתה שלא ברשות, אסור היה למשקיף להימנע מהצלת הנרדף על סמך ההנחה שמישהו אחר יכול להצילו באחת מאיבריו של הרודף. ועיין אבן האזל הלכות גניבה פרק ט, הלכה יא, ד"ה אלא באמת. לשיטת הראב"ד (הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכה ד) שנפסקה להלכה ברמ"א (חו"מ סימן תכה סעיף ד) , היה פנחס רשאי להרוג את זמרי רק אחרי שהתרה בו ולא פירש (ועיין מגיד משנה שם). לשיטה זו נשאלת השאלה על המנחת שלמה - למה כותב הרא"ש שאסור היה למשקיף להרוג את פנחס מכיון שפעל ברשות? גם אם פעל שלא ברשות, מהיכי תיתי שזמרי לא יפרוש? התירוץ לכך הוא שהרא"ש קובע שגם לאחר שזמרי גילה את דעתו שלא יפרוש, אסור היה למשקיף להרוג את פנחס. אך לענ"ד יש מקום לחלוק על דברי המנחת שלמה, וזאת משום שהכלל: "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" נקבע כדי לקבוע שכל גנב הפורץ לביתו של אחר מעמיד אותו בסכנת נפשות, גם אם אינו מאיים עליו במפורש להרגו. במקרה שסכנת הנפשות ברורה, כגון שהרודף מאיים על הנרדף להרגו אם לא ייענה לתביעותיו, אין צורך בכלל זה כדי להתיר את הריגתו של הרודף, שהרי הכוונה להרוג היא מה שהופכת את הגנב לרודף. ועיין לשון הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ט הלכה ט). עיין רמ"א, או"ח סי' שכח, סעיף י, ונראה ששם נידון מקרה שבו אין סיכוי שהיהודי יתנגד מתוך תקווה שיתגבר על האנסים. ועיין מנחת שלמה סי' ז, פרק ב, בדברי המגן אברהם סימן שכט, ס"ק ה. והשווה לאגודת אזוב, חלק א, ערך מחתרת, אות ג. ועיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' תכח.

[171] ע"פ 410/71 הורוביץ נגד מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 624.

[172] ש"ז פלר, "ה'צורך' Strictu Sensu כמצב השולל את פליליות המעשה", משפטים ד (תשל"ב-תשל"ג), עמ' 21.

[173] שמואל ב, ב.

[174] סנהדרין מט ע"א. אבנר טוען שהשתמש במינימום האפשרי של כוח. הטענה הנגדית של יואב היא שהעובדה שדייק אבנר לפגוע בעשהאל בדופן החמישי מעידה על כך שלא היה בהול על נפשו ויכול היה להציל את עצמו במכה לא קטלנית.

[175] שמואל ב' ב, יד. עיין אור שמח הלכות רוצח פרק א הלכה יד.

[176] שמואל ב' ב, כב.

[177] לעיל ליד ציוני הערות 96-100. דברינו כאן אינם עומדים בסתירה לפירוש הר"ן (חידושי הר"ן, סנהדרין עב ע"א, ד"ה ואי קאי) - "והוא שהתחיל במריבה ובא במחתרת עשאו הכתוב רודף". הגנב הוא "רודף" מפני שלמעשה הוא פורץ בכוונה להרוג את בעל הבית אם יעמוד נגדו.

[178] שו"ע, חו"מ, סי' תכה, סעיף א.

[179] רמב"ם, הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה יג; עיין רמב"ם, הלכות מלכים פרק ט הלכה ד.

[180] כסף משנה על הרמב"ם, הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה יג; עיין במשנה למלך שם שמסיק ש"דבריו (של הכסף משנה) צריכים תלמוד".

[181] קרית ספר, הלכות מלכים פרק ט, בדומה לדין שבירת כלים, שאם המציל שבר כלים תוך כדי הצלה, הוא פטור כדי שלא יימנעו מהצלה - הלכות חובל ומזיק פרק ח, הלכה יד. המבי"ט אינו מבחין בין הנרדף שהציל את עצמו, לבין מציל אחר, ויתכן שהוא סבור שיש חשש שגם הנרדף עצמו יהסס להשתמש בכוח הדרוש להצלתו אם יתכן שיועמד לדין, חשש שאינו קיים בשבירת כלים, שלכן נרדף ששבר כלים לשם הצלתו, חייב לשלם על הנזק.

[182] כלי חמדה, חלק א, דף קסג ע"ג; וכן נראה מדברי עיניים למשפט, סנהדרין מט ע"א, ד"ה היה לו להצילו באחד מאיבריו. אף שהוא כותב במפורש רק על נרדף שהרג את הרוצח, הוא מתרץ בדבריו את דברי הרמב"ם, הלכות מלכים פרק ט, הלכה ד, שאינו מבחין בין נרדף לבין מציל אחר. עיין שו"ת שואל ומשיב, מהדורא רביעאה, חלק א, סימן מב, שגואל הדם של הרודף שהרג את הנרדף פטור בטענה ש"ברי לי" שלא היה בהול.

[183] אגודת אזוב, חלק א, ערך מחתרת, אות י; עיין עיניים למשפט, סנהדרין עג ע"א, ד"ה ואלו הן שמצילין.

[184] שמות כב, א.

[185] רש"י, שמות שם, ד"ה אין לו דמים.

[186] אגודת אזוב, שם.

רבי שלמה איגר (דרוש וחידוש, כתובות לג ע"ב, ד"ה ויכולנו) מסביר את הפטור ממיתת בית דין בדרך אחרת: "כל דרשאי אדם להרגו, כבר אין לו דמים להרוג עליו למי שהרג אותו, אף שזה לא היה רשאי, וסבירא ליה (לרמב"ם) ... דהנרדף מכל מקום רשאי להרגו". פירוש זה קשה מכיון שהרמב"ם אינו מבחין בין נרדף למציל אחר לענין החובה לכתחילה לעצור את הרדיפה בלי להרוג את הרודף. וכבר השיג עליו בהרחבה הרב א"י הכהן קוק (משפט כהן סי' קלט, דף שב ע"א).

[187] רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה יב; שו"ע חו"מ סי' שפ, סעיף ג. בעל שו"ת יביע אומר (חלק ד, חו"מ סי' ה, פרק ג) כותב שהשו"ע בסי' שפ סומך על דבריו בסי' תכה, ולכן לא מבחין בפירוש בין רודף שניתן לעצרו באחד מאיבריו לבין כל רודף אחר, אבל למעשה הוא סובר שהרודף חייב בתשלומין אם היה אפשר להצילו באחד מאבריו. אך דבריו קשים, הרי החובה לכתחילה להציל את הנרדף באבר מאיבריו של הרודף, אינה סותרת את הקביעה שכל רודף הוא בר-מיתה, גם אם ניתן להציל את הנרדף באבר מאיבריו.

[188] רבי יהונתן בן שאול, סנהדרין עד ע"א.

[189] רמב"ם הלכות רוצח וש"נ, פרק א, הלכה ז - שאינו מביא את דיוקו של ר' יהונתן בן שאול להלכה. ועיין השגת הראב"ד שם. עיין שו"ת נו"ב תניינא, חו"מ סי' נט, ושו"ת משכנות יעקב, חו"מ סי' סז; רמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק ח, הלכה יב; רמב"ם הלכות רוצח וש"נ פרק א, הלכה יג; שו"ע, חו"מ סי' שפ, סעיף ג.

[190] מאירי, סנהדרין מט ע"א, ד"ה הרודף; משנה למלך, הלכות מלכים פרק ט, הלכה ד.

[191] מאירי שם.

[192] רא"ם על התורה, בראשית לב, ח; לבוש האורה שם; משנה למלך הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י; יד המלך, הלכות רוצח פרק א, הלכה יג, מתוך השוואה לדין הבא במחתרת. הרמב"ם בהלכות גניבה, פרק ט, אינו מבחין בין מקרה שבעל הבית יכול להינצל באחד מאיבריו של הגנב לבין מקרה אחר. אך קשה - הרמב"ם גם אינו מבחין בין בעל הבית לבין מציל אחר. רש"י סנהדרין עד ע"א, ד"ה ויכול), ויש"ש ב"ק פ"ג סי' כו, חולקים במפורש על שיטות אלו.

[193] שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סי' קפז. דעת שו"ת חוות יאיר, סי' לא, כנסת הגדולה, מהדורא בתרא סי' תכה, הגהות הטור אות כט, ואגודת אזוב חלק א, ערך מחתרת, אות י, פ"א, שאין הבדל בין גנב הבא במחתרת לבין רודף רגיל לדין זה.

[194] כנה"ג מהדורא בתרא, סי' תכה, הגה"ט אות כ.

[195] כלי חמדה, חלק א דף קסו ע"ב.

[196] עיין לעיל הערה 182.

[197] שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תליתאה, ח"ג סי' מט; שו"ת יביע אומר, חלק ד, חו"מ סי' ה, פרק ז. אך עיין ים של שלמה ב"ק פרק ג סי' כו.

[198] שער המלך, הלכות שבת פרק כד, הלכה ז; מנחת חינוך סוף מצוה תר. ועיין שו"ת יביע אמר, חלק ד, חו"מ סי' ה, פרק ב.

[199] שו"ת משפט כהן, סי' קלט, דף שב ע"ב.

[200] עיין לעיל ליד ציון הערה 170.

[201] משפט כהן סי' קלט.

[202] אבן האזל הלכות גניבה פרק ט הלכה יא, על סמך המכילתא.

[203] שו"ע, חו"מ סי' תכה, סעיף א.

[204] מאירי, סנהדרין עב ע"ב, ד"ה זה.

סנהדרי קטנה, סנהדרין עג ע"ב (ד"ה בתוס' ד"ה חד), כותב בשם ר' בונם מפרשיסחה, שגם אם הנרדף מחלל שבת, ומישהטו רטודף אחריו להורגו, מותר להרוג את הרודף, אע"פ שהנרדף הוא עבריין, ואע"פ שהמציל עושה מלאכה כשהוא הורג בשבת.

[205] לעיל פרק II ו.

[206] ואם לא כן, חל עליו דין רוצח. יש לעיין אם עד אחד המעיד שפעל מתוך הגנה עצמית פוטר אותו מעונש - עיין אבן האזל, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ו הלכה ה, ואור שמח, הלכות מלכים פרק ג הלכה ו.

[207] עיין סנהדרין מט ע"א. טענתו של אבנר ש"לא יכיל ליה" היתה מתקבלת לולא דייק לפגוע בעשהאל בצלע החמישי.

[208] כלי חמדה חלק א, דף קסו ע"ג; עיניים למשפט סנהדרין מט ע"א, ד"ה היה לו להצילו באחד מאיבריו. עיין אגרות משה, אבן העזר, סימן לח, הדן בסוגית "קנאין פוגעין בו" לענין חובת ההוכחה שהקנאי פעל לשם שמים.

לדף הראשי | HOME