|
סדנאות במשפט העברי
בנושא
צדק חברתי
היבטים משפטיים
בעריכת
ד"ר מיכאל ויגודה פרופ' נחום רקובר
ספרית המשפט העברי
תשס"ד-2004
התוכן
א. חקיקה ופסיקה ישראלית *
1. חוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953, סעיפים 3-2 *
2. דברי הכנסת, כרך 11, עמ' 1216 *
3. חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958, סעיף 2 *
4. תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות), התש"ל-1970, סעיף 7 *
5. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, סעיף 2 *
6. חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, סעיף 2 *
7. חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, סעיפים 7-4 *
8. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, סעיף 17 *
9. בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, בעמ' 341-339 *
10. רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו ואח', פ"ד נה(3) 360, בעמ' 375 *
11. הצעות חוק יסוד: זכויות חברתיות *
ב. "מתנות עניים", שמיטה ויובל – יסוד לזכויות חברתיות? *
12. ויקרא, פרק יט, פסוקים ט-י *
13. דברים, פרק כו, פסוקים יב-יג *
14. ויקרא, פרק כה, פסוקים א-יג *
15. דברים, פרק טו, פסוקים א-יא *
16. ויקרא, פרק כה, פסוקים לה-לז *
17. יחזקאל, פרק טז, פסוק מט *
18. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז *
19. ספר החינוך, מצוה תעט *
20. צרור המור (לר' אברהם סבע), ויקרא כה *
ג. הבטחת הקיום בכבוד – חובת הפרט או חובת החברה *
21. תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף ח, עמוד א *
22. שם, דף ח, עמוד ב *
23. תוספות, שם, ד"ה אכפיה לרב נתן *
24. חידושי הריטב"א, כתובות, דף מט, עמוד ב, ד"ה אבל היכא *
25. מהר"ל מפראג, חידושי אגדות, בבא בתרא, דף ט, עמוד ב *
26. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קמט *
27. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א-ג, ו *
28. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שפ *
29. ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנו, סעיף א *
30. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף ח *
ד. "אשר יחסר לו" – קיום מינימלי או מעבר לו? *
31. תלמוד בבלי, כתובות, דף סז, עמוד ב *
32. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות ג, ז *
33. ספרי, פרשת ראה, פיסקא קטז, ד"ה די מחסורו *
34. עמק הנצי"ב, ספרי, שם *
35. שיטה מקובצת, כתובות, דף סז, עמוד ב *
36. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קסו *
37. בית הבחירה, כתובות, דף סז, עמוד ב, ד"ה היה *
ה. "אשר יחסר לו" – בין צדקה פרטית לצדקה ציבורית *
38. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שפ *
39. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ, סעיף א *
40. רמ"א, שם *
41. בית חדש, יורה דעה, סימן רנ, אות ב *
42. תלמוד בבלי, כתובות, דף סז, עמוד א *
43. שיטה מקובצת, שם *
ו. הגדרת קו העוני *
44. משנה, פאה, פרק ח, משניות ז-ט *
45. אור זרוע, חלק א, הלכות צדקה, סימן יד *
46. שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן קנט *
47. טור, יורה דעה, סימן רנג *
48. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קמד *
49. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רלא *
ז. עני שאינו רוצה לעבוד *
50. שמות, פרק כג, פסוק ה *
51. תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף לב, עמוד ב *
52. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קסו *
53. תקנות קהילת מנטובה משנת שכ"ב, תקנה יב *
54. תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף ט, עמוד ב *
55. שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן לז *
ח. עני בעל נכסים *
56. תלמוד בבלי, כתובות, דף סז, עמוד ב – דף סח, עמוד א *
57. תוספות, שם, ד"ה כאן לאחר שבא לידי גיבוי *
58. חידושי הריטב"א, שם *
59. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות יד-יז *
60. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף א *
ט. נספחים *
61. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרקים ז, ט – לוח השוואתי *
62. מ' ויגודה, "עיקול כספי סיוע לשיכון", סיון תשס"א *
- חקיקה ופסיקה ישראלית
- חוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953, סעיפים 3-2
- דברי הכנסת, כרך 11, עמ' 1216 (= נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, כרך ב, עמ' 1192-1191)
- חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958, סעיף 2
2. לשכות סעד של רשויות מקומיות
(א) רשות מקומית תקיים לשכת סעד לשם טיפול סוציאלי בנזקקים והגשת סעד להם.
- תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות), התש"ל-1970, סעיף 7
7. נזקק מחמת מחסור
נזקק מחמת מחסור הוא אדם שאינו מסוגל, לדעת מנהל לשכת הסעד, להשתכר כדי מחייתו או מחיית התלויים בו.
- חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, סעיף 2
2. תנאי זכאות
(א) תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגימלה, בכפוף להוראות חוק זה, כל עוד מתקיים בו אחד מתנאים אלה :
(1) אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי…
- חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, סעיף 2
2. הזכות לשכר מינימום
(א) עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין.
- חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, סעיפים 7-4
4. מזונות בין שאר בני-משפחה
אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם -
(1) הוריו והורי בן-זוגו;
(2) ילדיו הבגירים ובני-זוגם;
(3) נכדיו;
(4) הורי הוריו שלו ושל בן-זוגו;
(5) אחיו ואחיותיו שלו ושל בן-זוגו.
5. סולם המזונות
אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:
(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו;
(2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
(3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.
7. חייבים אחדים
היו שנים או יותר בני אותה קירבה חייבים במזונות לזכאי, רשאי בית המשפט לקבוע את מידת החיוב של כל אחד מהם, ורשאי הוא לחייבם ביחד ולחוד.
- חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, סעיף 17
17. זכות לתביעה ולפיצוי
(א) אדם החייב על פי כל דין או הסכם במזונותיו של מי ששולמה לו או בעדו גימלה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע ממנו פיצוי על הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה.
(ב) הזכאי לגימלה חייב להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע למוסד לביטוח לאומי במימוש זכותו לפי סעיף זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף זה, או למנוע בעד מימושן.
- בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, בעמ' 341-339
[השופט זמיר] לפי תפיסתו של הנשיא ברק, "משטר דמוקרטי מבוסס על הכרה בזכויות האדם של הפרט... תפקידו של השלטון הוא לקיים חברה אשר תכבד זכויות אדם"… אך זהו רק אחד התפקידים. יש לומר גם, בנשימה אחת, שתפקיד נוסף הוא לקדם את רווחת האדם. כל אדם. ועוד תפקיד הוא לעשות צדק חברתי. צדק לכל. זכויות האדם אינן אמורות להאפיל על רווחת האדם ועל הצדק החברתי. אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע. צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם. זהו תפקיד משולב. ואין להטיל תפקיד זה על השלטון בלבד... למלא את התפקיד בסיוע המינהל הציבורי - כן; לפרוק את התפקיד מעלינו ולהטיל אותו על המינהל הציבורי - לא. במילוי התפקיד כל אחד מאתנו צריך לקבל על עצמו מערכת של חובות, לא רק חובות של אדם כלפי אדם, אלא גם חובות של אדם כלפי החברה. זאת היא, לדעתי התפיסה הראויה של חברה דמוקרטית: זכויות ולצידן חובות... בעיני, הדמות הרצויה של החברה אמורה להבטיח, לא רק את זכויות האדם, אלא גם את רווחת האדם ואת הצדק החברתי. לצורך זה, אין החברה מסתפקת בהקניית זכויות לאדם, אלא היא גם מטילה עליו חובות. זוהי נפש הדמוקרטיה.
- רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו ואח', פ"ד נה(3) 360, בעמ' 375
[הנשיא ברק] הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. "הפקרת בן-זוג למחסור ולרעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם" (הנשיא שמגר בע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון, פ"ד נא(2) 577, 580). אכן, הזכות של כל אדם - ובהם הזכאי על פי פסק דין למזונות - לקיום מינימלי, היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
- הצעות חוק יסוד: זכויות חברתיות
נוסח משרד המשפטים
3. זכויות חברתיות
מדינת ישראל תשקוד על קידום ופיתוח התנאים להבטחת הקיום בכבוד אנושי של תושביה, על בסיס של שוויון, ובכלל זה בתחומי העבודה, החינוך, הבריאות, הדיור, הרווחה החברתית ואיכות הסביבה, והכל כפי שייקבע בחוק או על פיו.
הצעת ח"כ ענת מאור ואחרים (הוגשה לכנסת החמש עשרה)
3. זכויות חברתיות
לכל תושב הזכות לקיום בכבוד אנושי, ובכלל זה הזכות לעבודה ולתנאי עבודה ושכר הוגנים, לחינוך חינם עד גמר תיכון, להשכלה, לרמה הולמת של בטחון סוציאלי, בריאות ורווחה חברתית; זכויות אלה ימומשו בכפוף למגבלות של סבירות ובכפוף ליכולתה הכלכלית של המדינה, ובלבד שעקב מגבלות אלה לא יווצרו פערים חברתיים בין שכבות האוכלוסיה אשר אינם הולמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית השואפת לחברה צודקת.
הצעת ח"כ יולי תמיר (הוגשה לכנסת השש עשרה)
3. זכויות חברתיות
לכל אזרח זכות שווה לקיום בכבוד אנושי, ובכלל זה הזכות לעבודה ולתנאי עבודה ושכר הוגנים, זכות לחינוך חינם מגיל 3 עד גמר תיכון, להשכלה, לרמה הולמת של בטחון סוציאלי.
לכל אזרח זכות שווה לשירותי בריאות, זכות לדיור הולם, זכות לפנסיה, וזכות לחיות בחברה השומרת על איכות הסביבה והרווחה החברתית.
זכויות אלו תמומשנה ותוסדרנה בידי רשויות השלטון לפי חוק ובהתאם למגבלות של סבירות ושל יכולתה הכלכלית של המדינה, ובלבד שעקב מגבלות אלה לא יווצרו פערים חברתיים אשר נוגדים את ערכיה של מדינת ישראל.
החלטות הממשלה יהיו ביחס סביר ומידתי להכנסה הלאומית לנפש ולהכנסה הממוצעת לנפש בתקופה הנידונה.
- "מתנות עניים", שמיטה ויובל – יסוד לזכויות חברתיות?
(ט) ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט.
(י) וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלקיכם.
- דברים, פרק כו, פסוקים יב-יג
(יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו.
(יג) ואמרת לפני ה' אלקיך, בערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי.
- ויקרא, פרק כה, פסוקים א-יג
(א) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר:
(ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה':
(ג) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה:
(ד) ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר:
(ה) את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ:
(ו) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך:
(ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל: ס
(ח) וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה:
(ט) והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם:
(י) וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו:
(יא) יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה:
(יב) כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה:
(יג) בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו:
- דברים, פרק טו, פסוקים א-יא
(א) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה.
(ב) וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'...
(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה', בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה...
(ז) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך, בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון.
(ח) כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו.
(ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.
(י) נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך.
(יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר, פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך.
- ויקרא, פרק כה, פסוקים לה-לז
(לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך.
(לו) אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלקיך, וחי אחיך עמך.
(לז) את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך.
- יחזקאל, פרק טז, פסוק מט
הנה זה היה עון סדום אחותך, גאון שבעת לחם, ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה.
- רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
- ספר החינוך, מצוה תעט
- צרור המור (לר' אברהם סבע), ויקרא כה
ר' אברהם סבע , נפטר רס"ט (1509). תלמידו של ר' יצחק די ליאון. נולד בקסטיליה, ועבר לפאס עם גירוש ספרד.
עניין השמיטה והיובל, יש להם סודות עמוקים ודברים שהם כבשונו של עולם. ולפי הנראה, הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו. כי העולם אי אפשר להתקיים אלא עניים עם עשירים. ובענין השמיטה והיובל, רצה ה' יתברך שיהיו שוים עניים ועשירים, כדכתיב "לך ולעבדך" וכתיב "ואכלו אביוני עמך". וידוע, כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי אין לו מה לאכול, ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויות לו מנגד, ובבוקר יאמר "מי יתן ערב", מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד, בענין שבעשרו (וברב) [ובטוב] לבבו שוכח את העני ואינו יודע במכאוביו.
לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל, שיהיו שתי שנים רצופות קדושות, באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר שאין זורעים ואין קוצרים, ואומר "מה אוכל ומה אשתה", כדי שידע ויזכור צער העני, שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה. ואחר שהעשיר בשניים שלש שנים נושא עיניו לשמים ואומר "מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור", מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות. באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעשרו, יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל, ויאמר, "אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי, והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה, והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה, מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות לשמים ולבריות, כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם". בענין שבזה יזכור את העני וירחם עליו... בענין שזהו יסוד התורה והעולם, כאומרו "עולם חסד יבנה".
- הבטחת הקיום בכבוד – חובת הפרט או חובת החברה
- תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף ח, עמוד א
שלשים יום - לתמחוי, שלשה חדשים - לקופה, ששה - לכסות, תשעה - לקבורה.
רש"י:
שלשים יום לתמחוי - כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו תמחוי מאכל לעניים.
לקופה - לצדקה.
לכסות - עניי העיר.
לקבורה - לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירא.
- שם, דף ח, עמוד ב
תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים - שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה - כדיני ממונות; תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, שגבויה וחלוקה שוים;
תמחוי - בכל יום, קופה - מערב שבת לערב שבת, תמחוי - לעניי עולם, קופה - לעניי העיר…
ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן.
…
מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.
איני? והא כתיב: "ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיהו ל, כ), ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: ואפילו על גבאי צדקה!
לא קשיא: הא דאמיד, הא דלא אמיד! כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.
רש"י:
מפני שהוא כדיני ממונות - לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו.
שגבויה וחלוקה שוה - בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק.
להתנות על המדות - להגדיל סאת העיר או להקטין.
ועל השערים - שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים.
להסיע על קיצתם - לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה.
- תוספות, שם, ד"ה אכפיה לרב נתן
ואם תאמר, והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר: כל מצוות עשה שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין בית דין של מטה מוזהרים עליה, וגבי צדקה כתיב "כי פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), וכתיב "כי בגלל הדבר הזה יברכך" (דברים שם, י)?
ואומר רבנו תם, דהאי כפיה בדברים… ועוד תירץ, דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי.
ולר"י נראה, דבצדקה כופין משום דאית בה לאו, דכתיב בה "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ" וגו' (דברים טו, ז).
ולריצב"א נראה, דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה, היינו דאין [בית דין] נענשין. וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה. וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו, הכי פירושו: אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה, דאם אמרו לו עשה סוכה ולולב, ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם).
- חידושי הריטב"א, כתובות, דף מט, עמוד ב, ד"ה אבל היכא
ר' יום טוב בר' אברהם ן' אשבילי , ספרד (סביליה), המאות הי"ג-י"ד, תלמידם המובהק של הרא"ה (ר' אהרן הלוי) ושל הרשב"א. פירש את רוב מסכתות התלמוד. הפירוש מצטיין בבהירות ובפשטות יחד עם חריפות ועמקות. כתב גם שו"ת.
אבל היכא דאמיד כייפינן ליה. פירוש מדין צדקה, ואף על גב דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה... לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים, וכדכתב רחמנא "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך. ואע"ג דההוא גבי נודר כתיב, גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו, והוא הדין לכל צדקה משום מחסורם של עניים.
- מהר"ל מפראג, חידושי אגדות, בבא בתרא, דף ט, עמוד ב, ד"ה כי הא דרבא
ר' יהודה ליווא בן בצלאל , בוהמיה ומורביה, רפ"ה (1525) – שס"ט (1609). מעמודי התווך של המחשבה היהודית, ובעל הלכה חשוב. בסוף חייו שימש כרבה של פראג.
ואף על גב דכל מצות עשה אשר שכרה כתוב בצדה אין בית דין מוזהרים, בודאי אין בית דין [מוזהרים] על הנותן, אבל איך י[ת]פרנס העני, ואם לא היו העניים צועקים לא היה צריך לכוף אותם, אבל בשביל צעקת עניים שהיה צריך להם חיות היו כופין. ובודאי לא מקרי גזלן כאשר יכוף אותו לצדקה, שהם אמרו גדול המעשה מן העושה, ולפיכך בצדקה מצוה לכוף, והיינו בשביל חיות העניים. ואם אינו כופה הרי מעלים עינו מן העני אשר אין לו פרנסה.
- שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קמט
ר' משה פיינשטיין , רוסיה, תרנ"ה (1895) - ארה"ב, תשמ"ו (1986). נחשב גדול הפוסקים בארה"ב. חיבר גם חידושים על התלמוד בשם "דברות משה".
בענין הפעדעריישאנס שבהרבה ערי מדינתנו. בעה"י אסרו חג סכות תשי"ט.
מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר דוד נוסבוים שליט"א.
…
הנה עצם ענין עשית פעדעריישאן שהיא קופה של צדקה… שמצינו ברמב"ם ראש פרק ט מהלכות מתנות עניים, שהוא חיוב על כל עיר ועיר וכן הוא ב[שולחן ערוך] יו"ד, ראש סימן רנ"ו. ונראה לע"ד פשוט שהמקור לחיוב זה הוא מהא דתניא בב"ב דף ח' שלשים יום לתמחוי שלושה חודשים לקופה שהוא ליתן לקופה ולתמחוי כמפורש ברש"י שם וברמב"ם שם הי"ב ובש"ע שם סעי' ה', ואם ליכא חיוב על בני העיר לעשות קופה אין שייך לחייב לאלו הבאים אח"כ שלא היו בהסכם בני העיר כשעשו הקופה אבל אם הוא חיוב על בני העיר לעשות הקופה הוא ככל צרכי העיר שכופין לכל בני העיר, אף שמצד מצות צדקה בעצם לא היו כופין לתוספות כתובות דף מ"ט [ע"ב, ד"ה אכפייה רבא] דעל כל פנים, כיון שהוא חיוב על העיר הוא צרכי העיר שכופין.
וזה נראה בכוונת תירוצם שם דקצבו בני העיר ביניהן לתת כך וכך לחדש הלכך אכפיה. ולא פליגי ב' התירוצים, אלא בתירוץ ראשון סוברין דלא היה זה לקופת העיר אלא צדקה בעלמא לאיזה עניים, שנמצא שהכפיה היתה בשביל מצות צדקה שעל זה סברי דאין כופין כדהקשו מטעם שמתן שכרה בצדה ולכן תירצו דאכפיה בדברים ובתירוץ שני תירצו דהיה זה לקופת העיר שקצבו ביניהן שעל זה כופין משום דהוא צרכי העיר.
וזה מסתבר בטעם הר' מאיר שהביא המרדכי ב"ב שם, שכתב על התוספתא דב"מ פי"א דכופין בני העיר זא"ז לבנות להן בית הכנסת לקנות להן ספר תורה ונביאים, דהוא הדין דכופין להכניס אורחים ולחלק להן צדקה עיי"ש, שסובר גם כן שהכפיה הוא בדין בית דין מדין צרכי העיר אף שמצד מצות הצדקה בעצם לא היו כופין. והוכיח שלא נימא דצרכי העיר הוא רק צרכי הגוף והממון כהא דחומה ודלתים ובריח בב"ב דף ז' ולא צרכי מצוה כצדקה, מהא דכופין לבנות ביהכ"נ ולקנות ס"ת ונביאים; אף שהם רק צרכי מצוה חזינן מזה דאין נוגע לן הסבה שעשה להחשיב זה לצרכי העיר, דאף שמצוה עשה זה שהוא צורך נמי הוא עכ"פ צורך העיר וכופין. לכן גם להכניס אורחים ולחלק להם צדקה, דהיא הקופה והתמחוי, נמי הוא צורך העיר וכופין, אף שהצדקה עשה זה שיהיה צורך, שמצדה לא היו כופין. וזהו כוונת הגר"א שכתב על הא דמחוייבין לעשות קופה מתוספתא דכופין לבנות ביהכ"נ וה"ה כל דבר הצריך להם, אלמא דהוא משום דנחשב צורך העיר משום דגם מצוה עושה שהוא נחשב צורך העיר.
אבל ודאי מצד התוספתא היה אפשר לדחות, דביהכ"נ וס"ת הם מצות שמצד המצוה בעצם היו יכולין לכוף, אבל צדקה שמצד המצוה לא היו כופין, אפשר אין לכוף גם כשהוא צורך העיר לקיים מצות צדקה. דכן הא [=שהרי כך] צריך לומר לתוס' ב"ב דף ח' שתירץ ר"ת תירוץ השני בלשון אחר מכפי שתירצו בכתובות, דתירץ "דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי", משמע דלא סגי במה שהוא קצבת בני העיר צדקה זו, דאף בזה לא היו כופין אלא משום שהיתה קבלה מיוחדת מכל אחד שיכופו אותן הגבאי. ומה שמועילה קבלה זו אולי הוא מדין נדרי מצוה. עכ"פ ר"ת דתוס' ב"ב סובר דאף שקצבו זה בני העיר לא נחשב זה צורך העיר לענין כפיה, אלא שהוא כמצות צדקה בעצם שאין כופין. וא"כ צריך לומר, במה שכופין לבנות ביהכ"נ ולקנות ס"ת הוא משום דכופין למצות אלו. ולכן צריך לומר דעיקר הראיה דכופין הוא מהא דכופין גם לאחרים שבאו להעיר ושהו שלשים יום וג' חודשים שאי-אפשר לומר שהוא מטעם שקבלו שיכופו אותם, שזה לא שייך אלא לאלו שהיו שם מתחלה כשקבלו עליהם זה דהוי נדר לדידהו ולא לבאים מחדש לשם, אלא שהוא מטעם דהוא צרכי העיר משום דמצוה מחשיב נמי שהוא צורך של העיר. והוא משום דגם הא דלבנות ביהכ"נ ולקנות ס"ת אינו מצד כפיה דמצוה שהוא רק להכות אותו, אלא שהוא מצד כפיה דדינא דצרכי העיר ותקנותיהן דאיתא שם אח"כ בהלכה זו להתנות על השערים ולהסיע על קיצתן. ולר"ת נצטרך לדחוק דשלשים יום וג' חודשים לקופה ולתמחוי, הוא רק לדין עצמו שאין לו לפרוש מהם, ולא לכפיה.
…
עכ"פ להרמב"ם והטור והשולחן ערוך יש חיוב על כל עיר ועיר לעשות קופה לצדקה, אבל הוא רק לענין שמחוייבין לעשות קופה לחלק להעניים כדי שלא יצטרכו לחזור על הפתחים להתבזות, שהוא להיטיב להעניים, אבל לא למנוע בזה את העניים שרוצים לחזור על הפתחים משום שרוצים לקבץ בזה יותר ממה שיתנו להם מהקופה, שלהרע לעניים אין רשאין בני העיר, ומכיון שהם רוצים יותר בהרוחה מבזיון דחזרה על הפתחים אסור למונעם. ולכן אף שהיו בכל עיר ועיר קופות של צדקה, היו גם עניים המחזרים על הפתחים כמפורש בב"ב דף ט', וגם שהיו צריכים להזדקק לו ליתן גם מהקופה למתנה מועטת... ונמצא שלא רק שאסור למונעם מלחזור על הפתחים אף שיש קופה בעיר אלא גם צריך ליתן להם קצת גם מהקופה ולא לומר להם שהקופה היא רק עבור אלו שאין מחזרין על הפתחים לבדם. והוא כמפורש בתשובת הרשב"א ח"ג סימן ש"פ שהביא הב"י בקיצור…
- רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א-ג, ו
א. כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקראת קופה.
ב. וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי.
ג. מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.
…
ו. התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת, והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.
- שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שפ
ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן. מחיבוריו: שאלות ותשובות, חידושים על התלמוד, 'תורת הבית' על הלכות איסור והיתר, ו'עבודת הקודש' על הלכות מועדים.
שאלת: עניי העיר מרובין, והמלכות ביוקר, על כן נפלה הקטטה בין העשירים. כי העשירים הגדולים אומרים: יחזרו על הפתחים, ונתן להם כלנו פת בכל יום כדי שיתפרנסו בו, כי גם העשירים הבינוניים הדין נותן שיתנו לכל העניים בכל יום פת, כמונו. והבינוניים טוענין: שאין הדין נותן כן, אלא שישבו בבתיהם, ולא יחזרו על הפתחים, כי אחינו בשרנו הם, ותהיה פרנסתם מוטלת על הצבור, ונפרע כלנו לפי העושר, וב"ד כופין האמוד, כעובדא דרבא. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: שורת הדין, כדברי העשירים הבינוניים, שהצדקה ופרנסת העניים לפי ממון הוא. וכההיא דרבא, דכפה לרב אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, ולפום גמלא שיחנא, ומלח ממון חסר. וכבר אמרו בפרק מציאת האשה: בנקדימון בן גוריון, שאעפ"י שהיה עושה צדקה הרבה, כי לא עביד כדבעי, הלך ממונו… ולכל אחד נותנין לפי כבודו, שאם הוא בן טובים, מוסיפין לו ונותנין לפי כבודו, כדאיתא בפרק מציאת האשה [ראה מקור 31]; וכל שכן, שלא יחזור על הפתחים… ומכל מקום, בכל המקומות מפרנסין מן הקופה ולפי ממון, ואם יחזרו לאחר מכן על הפתחים, יחזרו, וכל אחד נותן לפי דעתו ורצונו.
- ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנו, סעיף א
ר' יחיאל מיכל בן אהרן הלוי אפשטיין , פולין, תקפ"ט (1829) – תרס"ח (1908). רבה של נאווהארדוק. ייחודו של ספר ההלכה שחיבר הוא בכך שהוא מציע את מקורות ההלכה ונימוקיה.
בזמן חכמי התלמוד היתה בכל עיר ועיר קופה ותמחוי... ואף גם בזמן הקדמונים היתה קופה בכל הערים, כמו שכתב הרמב"ם... ועתה בעוונותינו אין לנו לא קופה ולא תמחוי, שמפני לחץ הפרנסה וריבוי העניים אינו באפשרי, רק כל יחיד מישראל נותן צדקה מכיסו. ורבו עניים לאלפים המחזרים על הפתחים, וכל אחד נותן לו פרוסת לחם או מטבע קטנה. ורבו המעשים בכל עיר ועיר, שכמעט בכל שבוע הולכים שני אנשים לקבץ נדבות על איזה יחיד. ועם כל ריבוי הצדקה שבימינו אלה, עם כל זה אין הקומץ משביע וכו'. ושמענו שיש באיזה ערים שעשו כעין קופות, ומתנהג בכבדות.
- שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף ח
עני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו, אין גבאי העיר חייבים לפרנסו, אע"ג דקרוביו גם כן נותנים בכיס [השווה לחוק הישראלי, מקורות 7-8].
- "אשר יחסר לו" – קיום מינימלי או מעבר לו?
- תלמוד בבלי, כתובות, דף סז, עמוד ב
א. תנו רבנן: יתום שבא לישא, שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח), "די מחסורו" - זה הבית, "אשר יחסר" - זה מטה ושלחן, "לו" - זו אשה, וכן הוא אומר: "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח).
ב. תנו רבנן: "די מחסורו" - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
ג. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות. ואיבעית אימא: בליטרא [של כסף] בשר ממש. רב אשי אמר: התם כפר קטן היה, בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה.
ד. ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.
ה. ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא? א"ל: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! דתנינא: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה, טו), "בעתם" לא נאמר אלא "בעתו" - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו. אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר: מאי דקמא? א"ל: נענתי לך, קום אכול.
...
ו. מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה: לא צריך. אמר: מאי חזית? חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדרינהו ניהליה [=הכפיל לו ושלח אליו].
רש"י:
משל עופות - שדמיהן יקרים והוא היה מעונג.
בליטרא בשר - שהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות.
כפר קטן היה - ואין המותר נמכר.
אמטולתיה - בשבילו והיינו רבותא ולעולם במשקל ליטרא בשר קאמר.
ההוא דאתא - עני המבקש פרנסה.
במה אתה סועד - מה אתה רגיל לאכול בסעודתך.
בעתו - הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו.
אמר רבא מאי דקמא - מה דבר זה שאירע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך שבאת זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה.
נענתי לך - דברתי יותר מדאי.
- רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות ג, ז
ג. לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו", ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו...
ז. … ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר "אל ישוב דך נכלם" (תהלים עד, כא).
- ספרי, פרשת ראה, פיסקא קטז, ד"ה די מחסורו
"אשר יחסר לו", אפילו סוס ואפילו עבד. מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים אחד סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו.
- עמק הנצי"ב, ספרי, שם
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ליטא, תקע"ז (1817) – תרנ"ג (1893). עמד בראש ישיבת וולוז'ין במשך כארבעים שנה. חיבר שו"ת וכן פירושים למדרשי הלכה ולספרי גאונים. "עמק הנצי"ב" הוא פירושו ל"ספרי".
ובכתובות איתא "לרוץ לפניו", אבל הכוונה כמו כאן, דמאי יש בזה חסרון, ואינו אלא כבוד המורגל אצלו, אלא לרוץ לפניו במקום שהוא רוכב כדי לשמשו שם.
- שיטה מקובצת, כתובות, דף סז, עמוד ב
ר' בצלאל אשכנזי , טורקיה, ר"פ (1520) – שנ"א (1591). תלמיד הרדב"ז. חיבר גם שו"ת.
והגאונים ז"ל כתבו, דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם, אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כאחד מעניי ישראל.
- שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קסו
ר' שמואל בן משה די מדינה , טורקיה, רס"ו (1506) – שמ"ט (1589). רב בשלוניקי. מחשובי המשיבים.
… הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל, ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן. על זה אמרה תורה "אשר יחסר לו", לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם, והוא רוצה להתנה' מעונג בלתי עמל, דאין זה נקרא "יחסר לו" כי הוא מחסר את עצמו. ושאיש כזה אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו, הוי כמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו, שאין נזקקין לו.
- בית הבחירה, כתובות, דף סז, עמוד ב, ד"ה היה
ר' מנחם המאירי, ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה. בן דורו של הרשב"א.
אפילו הורגל [העני] ביותר מדאי, [העשיר] אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו.
- "אשר יחסר לו" – בין צדקה פרטית לצדקה ציבורית
- שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שפ
… ולכל עני ועני נותנין פרנסתו לפי מה שהוא… ולכל אחד נותנין לפי כבודו, שאם הוא בן טובים, מוסיפין לו ונותנין לפי כבודו, כדאיתא בפרק מציאת האשה; וכל שכן, שלא יחזור על הפתחים. ובין שנפל ליד גבאי כאנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים ליטרא בשר בכל יום, אעפ"י שהיה כפר קטן, ובין קודם שיפול ליד גבאי, שהיחיד מפרנסו, וכמעשה דרבא דפרנסיה בתרנגולת פטומה ויין ישן; "כדי מחסורו", כתיב… אלא שהדור נדלדל, ואין עשירות לא בכיס ולא בדעת…
- שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ, סעיף א
כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס, ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד. לפי מה שצריך…
- רמ"א, שם
הגה: ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת (ב"י ודלא כמשמעות הטור), וכמו שנתבאר סימן רמ"ט.
- בית חדש, יורה דעה, סימן רנ, אות ב
ר' יואל סירקיס , פולין, שכ"א (1561) – ת' (1640). מתלמידי תלמידיו של הרמ"א. חותנו של הט"ז. פירושו "בית חדש" הוא פירוש יסודי ל"ארבעה טורים". חיבר גם הגהות לתלמוד.
ורבנו [הטור] הבין דברי הרמב"ם מדכתב דין זה בפרק ז ודין קופה בפרק ט [ראה לוח השוואתי, מקור 61], אם כן מובן שמפרש דעל כל אדם קאי הך דאין נזקקין [לתת לעני מתנה מרובה אם הוא מחזר על הפתחים. ראה מקור 32] כלומר דאין נזקקין לו לתת די מחסורו אפילו היתה יד הנותן משגת כמו שכתב בתחילת אותו פרק "מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת וכו'", דמדבר לכל יחיד שיתן לפי מה שחסר העני ואם אין יד הנותן משגת לבדו יצטרף עם אחרים. ונמשכו הדינין עד שכתב "ועני המחזר על הפתחים וכו'", דבעני כזה אפילו יד הנותן משגת אין נזקקין לו למתנה מרובה… אבל גבאי צדקה אין לו ליתן מן הקופה אלא לפי טיפולו אפילו אינו מחזר על הפתחים.
- תלמוד בבלי, כתובות, דף סז, עמוד א
מתניתין. המשיא את בתו סתם - לא יפחות לה מחמשים זוז… וכן [גבאי צדקה] המשיא את היתומה - לא יפחות לה מחמשים זוז; אם יש בכיס - מפרנסין אותה לפי כבודה.
גמרא. אמר אביי: חמשים זוזי - פשיטי ["זוז מדינה" ששוויו שמינית מ"זוז צורי"]. ממאי? מדקתני סיפא: אם יש בכיס - מפרנסין אותה לפי כבודה, ואמרינן: מאי כיס? אמר רחבה: ארנקי של צדקה, ואי סלקא דעתין חמשים זוזי ממש, אם יש בכיס כמה יהבינן לה?! אלא שמע מינה: חמשים זוזי - פשיטי.
- שיטה מקובצת, שם
ואמרינן מאי כיס, אמר רחבה ארנקי של צדקה. פירוש, קופה של צדקה, ולכך פריך שפיר דאי סלקא דעתך חמישים זוזי ממש, מאי כיס ניתיב ליה מקופה של צדקה?! ומיהו אם היינו מפרשים דכיס היינו כיס של יתומות, פירוש, כיס מסוים להשיא יתומים ויתומות, לא הוה קשה כולי האי, דאיכא למימר דכיון דיש הרבה בכיס של יתומות משיאין אותן לפי כבודם ואפילו יתר מחמישים זוז ממש. כן נראה לי.
- הגדרת קו העוני
- משנה, פאה, פרק ח, משניות ז-ט
ז. אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר [לחם] בפונדיון [=מזון שתי סעודות]…
מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה…
ח. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני…
ט. מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול.
וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז, ז).
- אור זרוע, חלק א, הלכות צדקה, סימן יד
ר' יצחק מווינא , אשכנז, ד"א תתק"מ (1180) – ה"א י' (1250). מגדולי בעלי התוספות. רבו של מהר"ם מרוטנבורג.
שאל ר' קלונימוס בר' משה זצ"ל, בשאלה המתחלת "הן קלותי", את ר' אפרים בר' יצחק זצ"ל: מי שיש לו מאתים זוז, אם יכול לקבל צדקה? אם יש לדמות ללקט שכחה ופאה ומעשר עני, או שמא אינו דומה, כי בהני גוזל את העניים הוא, דבעל הבית לא יתן להם עוד, ונמצא שנטילתן גזל הוא, אבל צדקה אינו גוזל בזה את העניים, דאם נתן לו בעה"ב, חייב ליתן גם לאחר, ואם ממעט את מתנתם שע"י מתנתם ימעט מתנדב אחר, אין בזה משום גזל. וגם לקט שכחה ופאה של עניים הוא, אבל מעות שהוא נוטל אינם של עניים.
והשיב לו, דודאי מי שאינו צריך ונוטל, גוזל עניים, שהרי אותו בעה"ב שנתן לו לא יתן לעני אחר, שאומר "כבר נתתי לאחר", נמצא אותו שלקח, גזלו לזה. ומה שאמרת [=ששאלת], מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה? אומר אני, הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו, דהא אשכחן דהוו מזלפין יין, היו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שרגיל. ומיהו אם הוא יחיד לא יטול [הסבר למשפט סתום זה ראה מקור 46], דהא אפילו מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול. עד כאן תשובתו.
- שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן קנט
ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ממגורשי ספרד, ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות. מספר תשובותיו מגיע ליותר מ-10,000. חיבר גם פירוש ל"משנה תורה". ר' בצלאל אשכנזי, בעל ה"שיטה מקובצת", היה תלמידו.
ומה שכתב רבינו אפרים שאם הוא יחיד לא יטול, אין פירושו לא יטול כלל, אלא פירושו לא יטול אם יש לו מאתים זוז, כמו מי שיש לו מזון שתי סעודות אינו נוטל מן התמחוי, כך מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, דלמי שהוא יחיד מיהא שפיר ילפינן מלקט שכחה ופאה, דאי לא תימא הכי, לא ידעינן כמה שיעור יהיה לו ולא יטול מן הצדקה.
וטעמא דמלתא, דכיון דתמחוי מתחלק בכל יום, ויש לו מזון שתי סעודות, למה יטול, כיון שאין התבשיל מתקיים ומפסיד את אחרים. אבל קופה אינה מתחלקת אלא מערב שבת לערב שבת, ואם לא יטול, שמא לא יספיק מה שיש בידו לכל השבוע. ואם יש לו מאתים זוז, ודאי יספיקו, ואחר כך עני הוא ויטול.
- טור, יורה דעה, סימן רנג
ר' יעקב בן אשר (בנו של הרא"ש), ספרד, המאה הי"ד. הוא שחידש את חלוקת ההלכה הנוהגת בזמן הזה לארבעה חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט (על כן הוא מכונה גם "ר' יעקב בעל הטורים"). ה"טור" נחשב לאבן היסוד של פסיקת ההלכה, ויעידו על כך ריבוי הפירושים החשובים שנכתבו סביבו (בית יוסף; ב"ח; דרכי משה; דרישה ופרישה).
ויש אומרים, שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה. אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח. תדע לך שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן, שאז אפילו אם יש לו חמישים זוז לא יטול שאפשר לו להתפרנס מן הריוח, אלמא הכל לפי הענין, ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של חמישים זוז אבל האידנא אי-אפשר. והכל לפי המקום והשעה.
- שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קמד
אדם שיש לו מאתים זוז, אם צריך הוא להשיא בתו רשאי ליקח צדקה לזה כיון דממאתים זוז לא יספיק לו לזה, דטעם מאתים זוז משום שזה מספיק לו לשנה למזונות וכסות כדאיתא בראש פרק ח מ[מסכת] פאה, משנה ח.
- שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רלא
ר' משה סופר (שרייבר), גרמניה - הונגריה, תקכ"ב (1762) – תקצ"ט (1839). מגדולי הפוסקים בתקופתו. היה חתנו של ר' עקיבא איגר. כתב גם חידושים לתלמוד. נלחם בכל כוחו ברפורמה.
עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת - היינו אם שניהם צריכים למזון או לכסות. אבל אם עניי עירך יש להם כדי חיותם, אלא שאין להם הרוחה כלל, לזה עניי עיר אחרת קודמין לעניי עירך, דהתאב תאב קודם.
- עני שאינו רוצה לעבוד
- שמות, פרק כג, פסוק ה
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
- תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף לב, עמוד ב
הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק – פרוק, פטור, שנאמר "עמו".
- שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קסו
שאלה. מעשה שהיה כך היה, כי כשנפטר החכם ראובן, הניח בנים ובת אחת פנויה. וגדול האחים היה בנו החכם השלם שמעון. ואביהם הנז' לא היה לו, רק מה שהיה מרויח מפרס שהיו נותנין לו הקהלות, שהיה נאמן וממונה על הבדיקה. ושמעון הנז' כלכל את בית אביו. ואעפ"י שהוא נשא אשה, ונתנו לו נדוניא והרויח נכסים, והיה לו בית בפני עצמו, לא מנע עצמו מלסייע אל אחיו, עד שהשיאם נשים ולאחותו לאיש. והיה הבן הקטן מכלם לוי, ולא זכר הטוב שהטיב שמעון עמו ועם כל בית אביו, ולא שקט עד שהלך למצרים, שם מצא מנוח לדמיונותיו. ומצא שהיו שם נכסים ביד אחרים משמעון הנז', ואמר זה עת לשחוק, כי בשאלוניקי יע"א עיר מולדתו לא הועילו לו הזיותיו, כי נודע בשערי שאלינוקי טיבו. אמנם מצא מקום במצרים, וערך תביעותיו לפני חכמי מצרים: א', שהיה תובע שהיה שותף עם אחיו, כי לא חלקו נכסי אביו, ומאשר לאביהם עשה שמעון את עושרו; ב', שאפילו אם תמצא לומר שלא היה לו דין בזה, תבע מטעם צדקה, שכיון שאחיו היה אמוד ועשיר גדול, שהיה מחויב לפרנסו בכבוד. וחכמי מצרים לא אחרו לעשות הדבר, והוציאו מיד פקיד שמעון אלף זהובים, ושמו ביד הנראה בעיניהם, כדי שהריוח יהיה לפרנסת בית לוי הנז'. ולזה שֹמו ג' שמאין לשׁום צורך פרנסתו, ושׁמו שהיה צריך עשרה זהובים להוצאתו במצרים או ח' בצפת תוב"ב...
[תשובה] …ראיתי להציע כאן הצעה אחת אמיתית, והיא זאת: גרסינן פרק מציאת האשה: "תנו רבנן, 'העבט' - זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה. 'תעביטנו' - זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים, יש לו ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו". ופסקו הפוסקים כחכמים. ופשיטא שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר, ממלאכה או אומנות או סחורה. שאם יעלה בדעת, שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין, ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנז', יתפרנס מן הצדקה, אין ספק שהיה זה מן הנמנע, שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או דבר אחר, שיתפרנסו מן העשירים, ולא היה הקומץ משביע את הארי.
ואמרינן במסכת ביצה פרק המביא יין: "שבתי בר מרינוס איקלע לבבל. בעא מינייהו עיסקא ולא יהבו ליה. מזוני מיזן נמי לא זיינוה. אמר: הני מ'ערב רב' קאתו". אלמא, שתחלה בקש מקום להתפרנס קודם שיבקש מזונות חנם.
וכתב הטור, יורה דעה, סימן רנ"ג, על משנה "יש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר כו'", שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם כו', עד: אבל האידנא אי-אפשר, והכל לפי המקום והשעה. ופשיטא שדברים אלו הוי בין להקל בין להחמיר. ואם כן, שמעינן מינה שיש לנו לבחון מקום וזמן ודרך העולם. וידוע שבזמן הזה יש אנשים בעלי מלאכה או דבר אחר, ומתפרנסים בדוחק, ואין מטילים עצמם על הצבור ולא על קרוביהם.
- תקנות קהילת מנטובה משנת שכ"ב, תקנה יב (מובא אצל ש' סימונסון, תולדות היהודים, חלק ב, עמ' 378)
כל עוד שאיזה יחיד יבקש איזה עני או ענייה לשרת לאיזה סיבה שתהיה ולא ימצא אז בעל הבית ההוא יודיע הדבר אל הממונים מהצדקות הנ"ל והם יוכלו לגזור ולהטיל על איזה עני או ענייה שיטב בעיניהם ללכת לשרת את הבעל הבית ההוא ויהיה הכח… להטיל על הבעל הבית ההוא כמה יפרע לשכירותו לפי טורחו.
- תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף ט, עמוד ב
תנן התם: מי שליקט את הפאה, ואמר הרי זו לפלוני עני, רבי אליעזר אומר: זכה לו, וחכמים אומרים: יתננה לעני הנמצא ראשון. אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני, דרבי אליעזר סבר: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני, וחזי ליה - השתא נמי חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה - זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי: חד מגו - אמרינן, תרי מגו - לא אמרינן. אבל מעני לעני - דברי הכל זכה לו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
- שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן לז
ג. המצווה שיש לזבולון בעסק ישכר וזבולון, ואם יש מצוות צדקה למי שכילה כל נכסיו מחמת שלא עבד לפרנסתו
וניחא לפי זה מה שלא הזכירו הטור והרמ"א דין זה בהלכות צדקה אלא בהלכות תלמוד תורה (יו"ד, סימן רמ"ו, סעיף א'), משום שדין זה הוא אף שליכא מצוות צדקה כלל, כהא דישכר שלא היו עניים, שמצד מצוות צדקה ליכא. אלא הוא דין אחר שאיתא רק בתורה, שהוא אפילו במי שאינו עני. דהרי עניין זה הוא גם במי שיש לו נכסים ויכול לעסוק בהן וירוויח כמו שאר אינשי. ומצד מצוות צדקה מסתבר שליכא באיש כזה אפילו אם אירע שמחמת חשקו בלימוד התורה אינו רוצה להתעסק בנכסיו אלא ללמוד תורה ולהתפרנס מצדקה, אין מחוייבין ליתן לו, אלא יש לו רשות למכור תחילה מה שיש לו ולהתפרנס מזה, ואחר שיכלו מעות ההם יהיה רשאי אז ליקח צדקה דהרי אז הוא ממש עני. ואף כשהוא עצמו גרם לזה שלא בשביל לימוד תורה, והוא פושע, חייבין לפרנסו מצדקה. ובפירוש אמרו בבא מציעא דף ט' ע"ב דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה, ואף שאמר זה לרבי אליעזר לטעם מה שאמר שהמלקט את הפאה לפלוני עני זכה לו כו"ע מודים בזה. אך שרבנן סברי דלא אמרינן זה למיגו התם לעניין לזכות לעני, משום דתרי מיגו לא אמרינן. וכל שכן במי שהתעצל לעבוד את שדותיו אף שהוא בשביל עצלות, ומכרם ואכל את דמיהן ונעשה עני, שהוא נוטל לקט שכחה ופאה, וגם שצריכין ליתן לו מקופה של צדקה. שלכן ודאי רשאי מי שנפשו חשקה בתורה למכור את נכסיו ולאכול דמיהן, אף שיצטרך ליקח צדקה כישכלו המעות.
- עני בעל נכסים
- תלמוד בבלי, כתובות, דף סז, עמוד ב – דף סח, עמוד א
רבי חנינא, הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתאי אמרה ליה: לא צריך. מאי חזית? שמעי דהוה קאמרי ליה: במה אתה סועד, בטלי כסף או בטלי זהב? אמר, היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו, ט).
…
תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.
ולא? והתניא: היה משתמש בכלי זהב - ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף - ישתמש בכלי נחושת!
אמר רב זביד, לא קשיא: הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר מאיסי לי, מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי?!
אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא.
רב פפא אמר, לא קשיא: כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.
רש"י:
בטלי כסף או בטלי זהב - במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות.
היינו חוטאים - שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו.
…
אין מחייבין אותו למכור כו' - רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה.
אין מחייבין אותו למכור כו' - להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול.
כאן קודם שיבוא לידי גיבוי - הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים.
לידי גיבוי - שבית דין גובין הימנו.
- תוספות, שם, ד"ה כאן לאחר שבא לידי גיבוי
פירש בקונטרס, שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל, אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו. ואפילו אם תמצא לומר בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור, הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור.
ורבנו תם פירש, "קודם שיבא לידי גיבוי", שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה, "וכאן לאחר שבא לידי גיבוי", שנוטל מקופה של צדקה, מחייבין אותו למכור…
- חידושי הריטב"א, שם
… ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גיבוי אין מחייבין למכרם דדלמא לא מקבלי עליה כלים פחותים וכאן בכלים חשובין שלקח לאחר שבא לידי גיבוי דבהני מחייבין אותו למכרם, וגם לזה הפירוש אין הלשון מתיישב יפה.
- רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות יד-יז
יד. עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
טו. בעל הבית שהיה מהלך לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו עתה מה יאכל הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני וליהנות מן הצדקה, ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה, הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם.
טז. מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואם מוכרן בימי הגשמים מוכרן בזול ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשויהן, אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה.
יז. היו שאר האדם לוקחין ביוקר והוא אינו מוצא שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד אין מחייבין אותו למכור, אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור.
- שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף א
… והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו.
הגה: … וכל מי שהוא עשיר, אסור ליתן לבניו, אע"פ שהם גדולים, אם הם סמוכים על שולחן אביהם (מרדכי פ"ק דב"מ). וכל זה דרך צדקה, אבל דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם, כדאמרינן הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (מרדכי מהגהות דב"ק).
- נספחים
- רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרקים ז, ט – לוח השוואתי
|
פרק ט |
פרק ז |
|
|
א. כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו,
|
א. מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר 'פתוח תפתח את ידך לו', ונאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', ונאמר 'וחי אחיך עמך'.
ב. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'".
|
מי חייב בצדקה? |
|
והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה.
ב. וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי...
ו. והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.
|
ג. לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו", ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
|
היקף המצווה |
|
ה. ... ואינה נחלקת [הקופה] אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות, שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת. |
ה. בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו. וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
|
שיעור הצדקה |
|
ה. הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים, ומותר להאמין לאחד המעות של קופה...
והתמחוי נגבה בשלשה שאינו דבר קצוב, ומתחלק בשלשה.
|
י. מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.
|
כפיה על הצדקה |
|
יב. מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן התמחוי, ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה.
|
יד. מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו.
|
כלפי מי נתונה סמכות הכפיה |
| |
יג. עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.
|
קדימויות בצדקה |
|
יג. מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.
|
|
קו העוני |
|
יד. עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
|
|
עני בעל נכסים |
- מ' ויגודה, "עיקול כספי סיוע לשיכון", סיון תשס"א
פורסם באתר האינטרנט של משרד המשפטים www.justice.gov.il, מדור משפט עברי/חוות דעת
השאלה שעומדת לפנינו לדיון היא: האם ניתן לעקל כספי סיוע לשכירות דירה שמעביר משרד השיכון למעוטי יכולת?
עיון במקורות המשפט העברי מעלה, שאין לעקל כספים אלה, וזאת משתי סיבות:
הסיבה הראשונה יסודה בדיני גביית חוב: הכלל במשפט העברי הוא ש"מסדרים לבעל חוב", כלומר בהליכי הוצאה לפועל, כשבאים לעקל את נכסי החייב כדי לפרוע את חובו לנושיו, חייבים להשאיר בידו צורכי מחיה מינימליים (כגון מזון לשלושים יום, כלי אומנותו, מיטתו וכדומה). משמעות עיקול כספי הסיוע היא, שחייב זה, שאין בכוחו הכלכלי לשכור דירה, עלול למצוא את עצמו ללא קורת גג, ונראה שקורת גג כלולה במסגרת אותם צורכי מחיה מינימליים שאין לעקל מתחת ידי החייב.
הסיבה השנייה יסודה בדיני צדקה: מבחינה מושגית, הכספים שמעביר משרד השיכון למעוטי יכולת לעזרה בשכירות דירה הם כספי צדקה שהמדינה נותנת למעוטי יכולת למטרה מוגדרת - עזרה בדיור. כלל המקובל על פוסקים רבים הוא, שנושיו של העני אינם רשאים לעקל ממנו כספי צדקה שקיבל למחייתו, אלא אם כן נותן הצדקה ידע שהוא נותן את הכסף במטרה לעזור לעני לפרוע את חובותיו. לפי זה, בנדון דידן, מאחר שכספי הסיוע ניתנים במפורש לעזרה בדיור ולא לפירעון חובות, הרי שאין זכות לנושים לדרוש את עיקול הכספים האלה.
להלן אפרט את המקורות שמהם עולות המסקנות האלה:
א. דיני גביית חוב
כאמור, המשפט העברי קבע מגבלות על הנושה בדרכי גביית החוב מן החייב. אף שכל נכסיו של אדם משועבדים לפרעון חובותיו, הרי בשעת גביית החוב אין מעקלים לו את כל רכושו אלא משאירים בידו רכוש מינימלי שיאפשר לו להתקיים ולהתפרנס. על רשויות ההוצאה לפועל להבחין בין הנכסים הניתנים לעיקול ובין הנכסים שחייבים להשאר בבעלות החייב. פעולה זו נקראת במקורות "סידור": "מסדרים לבעל חוב".
הרמב"ם מתאר כיצד גובים חובו של חייב חסר אמצעים: "מסדרין לבעל חוב... כיצד? אומר ללוה הבא כל המטלטין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו... ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה".
אמנם הרמב"ם ממשיך ופוסק: "היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו". מכאן עולה לכאורה שאין מותירים בידו של החייב "נכסים", ומכאן שאם יש לו בית מוכרים את ביתו. אולם, במקרה דנן הבית אינו בבעלותו של החייב, אלא הוא רק שוכר אותו. אשר על כן, נראה שדין כספי הסיוע כדין מיטת החייב ויש להשאירם בידו כדי שיוכל להמשיך לחיות בכבוד מינימלי ולא ימצא את עצמו מושלך ברחוב.
ב. דיני צדקה
השולחן ערוך פוסק: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו [כלומר, נודד כדי לקבץ נדבות] ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה".
הרמ"א (רבי משה איסרליש) מעיר על אתר: "אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים, דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם". כלומר, הרמ"א מעיר שההלכה היא כפי שפסק השולחן ערוך, אלא אם כן כתוב במכתבי ההמלצה שבידי העני, שהוא זקוק לכספים משום שרובצים עליו חובות, שאז מי שנתן לו צדקה נתן אותה על דעת כן שהכסף יסיע לו בפרעון חובותיו.
מקורה של הלכה זו בפסק שהשיב ראבי"ה (רבי אליעזר בר' יואל הלוי), מגדולי בעלי התוספות באשכנז (המאות הי"ב-יג), בעניין אדם שהלך לקבץ נדבות לפרנסתו, ומשחזר ממשאו בקשו נושיו לעקל את הכספים שאסף. ראבי"ה פסק שהנושים אינם רשאים לטרוף כספים אלו, כשהסתמך על דברי התוספתא: "מעשר עני אין גובין ממנו מלוה וחוב...". אמנם רבנו שמחה (גם הוא מבעלי התוספות באשכנז) חלק על פסק זה של ראבי"ה וטען שהחייב אינו יכול להפקיע את השעבוד הרובץ על כל נכסיו, ועליו אפוא מוטל לפרוע חובותיו אף מתוך כספי צדקה שהגיעו לידיו. לדעתו התוספתא קובעת הלכה למי שמפריש מעשר עני, שאינו רשאי להעביר כספי המעשר עני לנושיו של העני, אבל משהגיע הכסף לידי העני הריהו כשאר נכסיו והוא משועבד לפרעון חובותיו.
במחלוקת זו ראינו שהשולחן ערוך פסק כשיטת ראבי"ה, וכן פסק גם רבי דוד בן זמרה, מגדולי המשיבים במאה הט"ז. הנימוק העיקרי לפסק זה הוא שהכל תלוי בדעת הנותן, ולוּ ידע הנותן שהכסף יגיע לידי הנושה ולא ישמש לפרנסת בני ביתו של העני, לא היה נותן, "דאומדן דעת גדול הוא זה, שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני".
נראה ששיקול מכריע זה נכון גם בנדון דידן. משרד השיכון שֹם לו למטרה לעזור למעוטי יכולת לשכור לעצמם דירה. לוּ ידע המשרד שכסף זה יעוקל לטובת הנושים של הזכאים, הוא לא היה מעביר את כספי הסיוע, שכן מגמתו אינה להפחית את חובות החייבים אלא לעזור למעוטי יכולת למצוא פתרון דיור. בכגון זה אין מחלוקת בין הפוסקים וכולי עלמה מסכימים שאין לעקל את הכספים.
אם הכספים ניתנים במפורש על ידי משרד השיכון על דעת כן שלא יהיו לנושים זכות בהם, כי אז אפשר לבסס מסקנה זו גם על דיני מתנה (הקרובים לדיני צדקה), שכן כך פסק השולחן ערוך: "אם נתנו ללוה מתנה על תנאי שלא תחול עליה שום שעבוד, לא חוב ולא כתובה שקדם למתנה, ולא יחול עליו להבא, התנאי קיים, ולא יגבה בעל חוב ממנה...".
© מורשת המשפט בישראל
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041
|