|
סדנאות במשפט העברי
בנושא
פדיון שבויים, טרור וסחיטה
בעריכת
פרופ' נחום רקובר
ספרית המשפט העברי
תשס"ב-2002
התוכן
פסיקה ישראלית *
בג"צ 794/98 עובייד ודיראני נ' שר הבטחון ואח', תק-על 2001(3)675 *
א. חשיבות פדיון שבויים *
בראשית, פרק יד, פסוק יד *
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח, עמוד ב *
--רש"י *
רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י *
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג *
ב. התקנה "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן" (איסור או פטור) *
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מה, עמוד א (מהדורת שטיינזלץ-וילנא) *
--רש"י *
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נב, עמודים א-ב *
--רש"י *
חידושי הרמב"ן, גיטין שם *
חידושי הרשב"א, גיטין, שם *
חידושי הריטב"א, כתובות, שם *
ר"ן, על הרי"ף, גיטין, דף כג, עמוד א, בדפי הרי"ף *
בית הבחירה, גיטין, דף מה, עמוד א, ד"ה וכבר ביארנו *
רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה יב *
ים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן סו *
שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן לה *
שו"ת מעין גנים, יורה דעה, סימן יח, אות ה *
טבלת סיכום: טעמי תקנת "אין פודין" וכו' *
ג. תלמיד חכם - פדיונו ביותר מכדי דמיו *
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נח עמוד א *
תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג, הלכה ד *
תוספות, גיטין שם, ד"ה כל *
תוספות, גיטין, דף מה, עמוד א, ד"ה דלא ליגרבו *
חידושי הרמב"ן, גיטין, דף מה, עמוד א *
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ד *
ים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן סו *
שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תצח *
נחמד למראה, ירושלמי, הוריות, פרק ג *
שו"ת מעין גנים, יורה דעה, סימן יח, אות ח *
ד. פדיית אדם את עצמו ובעל את אשתו ביותר מכדי דמיהם *
תוספות, כתובות, דף נב ע"א, ד"ה והיו מבקשין *
רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכות יט *
תוספות הרא"ש, גיטין, דף מה, עמוד א *
חידושי הרשב"א, גיטין, דף מה, עמוד א *
בית הבחירה, כתובות, דף נב, עמוד ב *
שו"ת תשב"ץ, חלק ב, סימן קעו *
אגודה, כתובות, סימן נו *
ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. פי' בקו' דלא תקינו אלא פדיון אחד. ואין נראה לר"י. ור"ח פירש רצה אינו פודה יותר מכדי דמיה. רשב"ג אמר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה. פסק רב אלפס כר'.
שו"ת מהר"י ברונא, סימן רלו *
זאת לדעת שנשתלח לי צעקת הנה"ר הר' דוד צעצר על הנהר' אברהם עזרה, ע"ד אשתו ונינו שפדה מן התפיסה והוציא מכיסו כנגד י"א מאות זהובים, ונשתלח לי גם כן הכתבים ששלח הגאון מהרי"ו יצ"ו לרבי אברהם עזרא, ובתשובה שהשיב ר' אברהם למהרי"ו יצ"ו, והכתב ששלח רבי אברהם לר' דוד הנ"ל הכל מועתק ומקויים גם נשתלח לי דעת הגאון וקצת ראיותיו וע"פ הדברים האלה וע"פ עדות אבאר אי"ה אני כותב כאשר הורוני מן השמים:
ראשית דבר הגאון יצ"ו כתב לר' אברהם וז"ל אל תימנע טוב מבעליו פדה והצל הנה"ר דוד מן ההפסד ותשלם ותפרע לו דמי פדיונם ושאר הוצאה עד פרוטה אחרונה עכ"ל דברי הגאון דברי אלהים המה. ודין תורה וראיותיו הביא מפ' ב' דייני גזרות ומפ' הכונס ותשובת מהר"ם. וכדי שלא יבא בעל הדין לחלק צריך אני לבאר. ואם לחשך אדם לומר דלא בהאי דינא פלוגתא דרבוותא במרדכי בפ"ב דייני גזרות וז"ל יש מדקדקים מכאן זה פודה חבירו או אשת חבירו מיד השבאים וזה לא בקשו ממנו דהניח מעותיו על קרן הצבי, ור"ב ומהר"ם מחייבין וראי' מפ' הכונס ופ' נערה ופ' מ' האשה ומביאים סעד לדבריהם מתשו' רגמ"ה. וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא, כדאיתא במרדכי בפ' ג"פ ובפ' נערה ובפ' המדיר ובכמה דוכתין, ולא מילתא היא דאם כן תורתינו מה תהא עליה אין לך דין שלא תמצא דעות שונות או דקדוק כה"ג, לא תהא כזאת בישראל לברור דעות ממאן דהוא לבטל דברי הגאונים וראיות חזקות ולא חשיב פלוגתא דרבוותא אלא כגון רב אלפס והתוס'. ובפי' מהר"ם בפרק נערה דנהגו לפסוק כרב אלפס היכא שאין חולקין עליו התוס' ורש"י ומיימוני והאשירי אשר נתפשטו ספריהם בכל ישראל כגון סמ"ג וכה"ג. ועוד דקאי אההיא דירושלמי (כתובות פיג הב) דמייתי האשירי אריב"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגלגולת ואפילו משום דינא דמלכותא דינא, ומהא (קאי) [קאמר] במרדכי יש מדקדקים מכאן הפודה חבירו או אשת חבירו דפטור והיאך מזה כיון דראובן לא נתפס ושמעון נתפס מזליה קא גרים אבל הפודה את התפוס ומצילו למה לא ישלם לו, ואם באת לישבו צ"ל דהכי דייק מדנקט דווקא ארנון וגלגולת ש"מ דאפילו אם רצו לתפוס ראובן ובא שמעון לפדותו ונתפס שמעון במקום ראובן דאפי"ה ראובן פטור אף על גב דהצילו ה"ה כשבאין על חבירו שבאים פי' גזלנים ובא שמעון והצילו מיד השבאין בממונו דראובן פטור דדמי לפורע חובו דפטור אפי' מבעל חוב דוחק כדמוכח בירושל' (שם). אבל ר"ב ומהר"ם ורגמ"ה סברי דלא דמי להתם, [דהתם] לא ברי הזיקא דאפשר דמפייס, אבל בגזלן דוחק בריא הזיקא ולא מפייס, אבל כשנתפס כבר וחבוש בבית האסורים לכ"ע ברי הזיקא ולכ"ע חייב, דלא גרע מקדם ברועים ומקלות (ב"מ צג א) וכל הרמיזות החזקות מי יחלוק עליה', וכ"ת ההיא דקדם ברועים ומקלות אוקימנא בדליכא בעלים התם, וה"ה הפודה שבויים שלא מדעתם דווקא בשאינו יכול לבא עליהם כדמפורש בפרק הכונס (ב"ק נח א) או היכא דאמר אל תפדוני דפודין בעל כרחו כההיא דפ' נערה (כתובות מח א) דאמר אל תקברוני, אבל הכא דאיכא ר' אברהם עזרא קמן וי"ל הכי נמי כיון דתחת ממשלה אחרת דקפדי אהדדי חשיב כאילו ליכא בעלים כיון דלא היה יכול להושיעם בשום צד, כאשר הגיד העד ששמע מפי ר' אברהם שאמר ההגמון אימע"ד אי"ן מי"ך דארי"ן ווי"ר איערגו"ר ע"ש וויר"ט ובנו של ר' אברהם כשחזר אמר שההגמון אמר אי"ך זא"ן אי"ס גי"ט גטו"ן. ועוד הכא אדרבא בידיעתו ובבקשתו פעלו, כאשר כתב לה"ר דוד ולנה"ר שלו' ראו והביטו לשי"ת ותעשו הטוב כבראשונה ותפעלו אחר חכמתכם וה' יתן משכורתם שלמה רק תפעלו ע"י שחדים שלא יחזרו לתפיסה ומוכח בתוך הכתב שלא היה יכולת בידו, וגם הגיד איש נאמן שר' דוד שלחו לר' אברהם לשאל עצתו ולהגיד לו, וכן מוכח שהרי שלח בנו להיות אצל הפשרה לכן אין לפקפק כלל כמו שפסק הגאון מהררי"ו יצ"ו ומה שהביא הגאון מפ' בן סורר ומורה (סנהדרין עג א) מההיא דלא תעמוד על דם רעך, וכ"ת האשירי שיש חייב הניצול לשלם למציל מעותיו ה"נ כתב בטור חשן המשפט ובזה הדין סיים ספרו מיהו הכא מיירי בסכנת נפשות כדמשמע קראי, וי"ל כיון דמסיק במיימוני ובטור חשן דאפילו שמע מגוי שחושב מחשבות רעות או חובל על ישראל וחבירו אינו מפייסו לגוי ואינו מודיע לישראל עובר על לא תעמוד על דם רעך כ"ש ישראל המסור בתפיסה כתו' מכמר ומגזמין להעביר על דת ולאוסר' ביסורין וענויין חשיב כסכנות נפשות. ועוד נ"ל להביא ראיה מפ' הפועלים דפסק מהר"ם על ששלח בנו ונתפס בשליחותו שהאב חייב לפדותו וסוף התשובה היכא דלית ליה לבן לפדות את עצמו, דין פשוט דכופין האב לפדות את בנו א"כ ה"נ הרי בשליחותך הלכו לחתונת בנך וחייב אתה לפדות אשתך דלית לה מעות זולתך, ואי אית ליה כ"ש דשניכם חייבים, והא דתנן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם בפ' השולח (גיטין מה א) וכתב רב אלפס בפ' נערה דאפילו באשתו מיירי כרשב"ג, וכן פסק המיימוני אף על גב שהאשירי פסק כת"ק דלא מיירי אלא בשאר שבויים אבל באשתו לא דאשתו כגופו וכ"כ התוספות בפרק השולח, ובפ' הניזקין (נח א) דיש חלוק בין אשתו לשאר שבויים, מ"מ בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא כדפירש לעיל. וי"ל הרי פסקו תוספות בהדיא בפ' הנזקין היכא דאיכא סכנת נפשות פודין אפילו יותר מכדי דמיהן, והכא איכא סכנת נפשות שמגזמים לכופ' על הון עתיק ולהמיר הנער לדתם והאשה זקנה היא ובוודאי איכא למיחש לענייו' דגרע ממיתה, כדמוכח מההיא (כתובות לג ב) דאלמלא נגדו כו' לכן חייב ר' אברהם לפדות ולפרוע לר' דוד עד פרוטה אחרונה כאשר פסק מהרנ"ו יצ"ו ומה שהשיב ר' אברהם שפדה אותה יותר משיש יכולת בידו להגיע ע"ד ולחזרנו על הפתחים, ע"ז הביא ראיה הגאון ממ"ש המיימוני פ"ב דהלכות מלוה מי שהוחזק אמוד בממון ורוצה לפטר בשבועתו זו אין לדיין להשביעו אלא יגבהו וירדהו עד שיפרע עכ"ל. ויפה כתב דה"נ פסק סמ"ג ומייתי לה במרדכי פ' המקבל, וכיון דהוחזק ר' אברהם עשיר גמור וקלא דלא פסיק הוא הויא חזקה, דהא על חזקת שכנים עונשים מיתה ומלקות אם הוחזקה זה אשתו של זה או הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה (קדושין פ) ואפילו היכא דנשמע ואח"כ מוצאין בידו הממון ואומר של אחרים הם או של גויים הם ויבואו ויטלוהו ואם לא ימצאו יתפסוהו אפילו אין מאמינים לו כיון דהוחזק בעושר, כ"ש דלכתחלה אין להשביע כדפירש'. ומאחר דמחויב להציל התפוסים ולהשכיחם ולאוגורי בממוניה כדפירש רפ' השוכר פועלים ובגמרא פ' בן סורר ומורה הרי השבועה אצל ר' דוד דנשבע ונוטל אף על גב דהעד מסייעו כמה הוציא. ופסק מהר"ם והאשירי ור"ת (ב"מ ב ב) מי שהעד מסייעו פטור משבועה, שאני הכא דנהי נמי שהעד ידע שבסך זה נתפשר עם הדוכוס ויועציו מצי אברהם למימר מילתא אחריתי הוה לך לפעול בהדי'. לכן צריך לישבע בלא ערמה שבשביל פדיון השבויים אלו נתן לדוכוס סך ממון זה. ועוד נהי נמי דבעלמא ע"א פוטר משבועה היינו כדי להחזיק ממון שבידו דומי' דעד המחייבו שבועה להחזיק ממון שבידו, וכן מוכח הק"ו אם ע"א מחייבו למוחזק שבועה כ"ש שפוטרו למוחזק שבועה, אבל הכא ע"י שבועה צריך להוציא ממון יכול לומר או תשבע או לא תטול כלום. ובלאו הכי איכא גדולי' שהקשו על דברי ר"ת כדמייתי באשירי וגם במרדכי איכא מאן דפליג אר"ת ואפילו למוחזק אינו פוטר כ"ש דהכא לכ"ע בעי שבועה:
אמנם כיון שאשתו של ר' אברהם אפטרופוסית לנינה הילדה, ויש לקטנה ממון לפדות את עצמה בהא פסק מהרי"ו יצ"ו דדינא הוא דאפטרופוסית צריכה ליתן מנכסי היתומים דמי פדיון נפשה כפי השגת ידיה, אף על גב דאין מקבלין, הכא לא צריכין לכל זה כיון דמדאוריי' מחויב להציל כדפירש לעיל, לא גרע מקדם ברועי' ובמקלות דנשבע ונוטל כדפירש'. אבל מהרי"ו יצ"ו פטר אף משבועה כיון שהעד מסייעו ונ"ל להוכיח מפ' השולח מתש' רבי' ברוך בר שמואל דכה"ג שפיר מעמידין אפוטרופוס ליתו' לפרוע מהם מידי דקאמר התם (גיטין מ א) דאין נזקקין לנכסי יתומים ואין מעמידין להם אפוטרו' לחובתם, והק' מההוא דמוקמינן ליה אפוטרופוס ליתומים ומקרקש לה בזוזי וכתב ליה גטא דחרות' על שמיה. י"ל שאני התם דאין לספק כלל דבוודאי כשיגדיל יש לכופו כדי לכתוב שחרור כו', עד אבל היכא שיש ספיק' ופקפוק בדבר שיש להמתין עכ"ל המרדכי. והכי אית' באשירי פ' אלמנה ניזונית וז"ל ולא דייני' במילי דיתמי משום דלכי גדלי אינהו מפקי וידעי במילי דאבוה טפי מינן, ה"נ חיישינן בניזקין למ"ד (ב"ק לט ב) מעלית' דאפוטרופוס לכי גדלי אייתי סהדי לאפוטרופוס ששמרוה שמירה מעולה עכ"ל, אבל הכא דאין ספק בדבר דלכי גדלי חייבים לשלם לכן לא ממתין עד שיגדילו. ועוד הביא מהרי"ו ראיה היכא דהוחזק נגחנית לכ"ע מעמידין להם אפוטרופוס מפני תקון העולם, כ"ש מפני תקנת גוף ונשמה של יתומים עצמם, ודומה לרודף אחר רודף ושבר כלים דפטור, דאל"כ אין לך אדם מציל את חבירו ה"נ אין לך אדם שפודה יתומים בממונו וימתין מליפרע עד שיגדילו עכ"ל הגאון. ואף על גב דבפ"ב דייני גזרות אמרינן בהדיא באשירי שלוו יתומים הקטנים בקטנותם נפרעים מהם לכשיגדילו דאל"כ לא ימצא אדם שמלוה להם בעת דוחקם עכ"ל, אלמא בשביל המתנה לא מימנע ומלוה להם כ"ש דבשביל פדיון שבויים לא מימנעי ופרוק להו. וי"ל שאני הלואה דדבר מועט ובדידיה תליא מילתא ויש בידו למעט או לרבות ויש לו זמן דאי לא מלוה להם היום ילוו להם למחר, אבל פדיון שבויים אין להם קצבה והוא ממון רב ואין להם זמן ודאי חיישינן, ועוד דההיא דקדם ברועים ובמקלות דנוטל כל מה שהוציא, וכההיא דנשפך יינו אין לו אלא שכרו (ב"ק קטו ב) ומפרש הטעם כיון דליכא בעלים לשם עשו תקנה כדי שיציל, ואי בשל יתמי הוו מה תקנו ודאי לא יציל וימתין מעותיו, אע"כ בכל כה"ג נפרעים מהם לאלתר כאשר פסק הגאון, ומה שהשיב ר' אברהם שרוצה להיות ציית דינא בב"ד הסמוך לו אשר הוא שייך שמה, ע"ז פסק הגאון מהרי"ו כיון דדין חרוץ שר' אברהם חייב תו לא מצי למימר אבוא עמו לב"ד אלא ישלם מיד, ואם יש לו איזה טענה על ר' דוד יתבענו אח"כ ומייתי ראיה מההיא דחזקת הבתים (ב"ב מא א) רב כהנא שקיל בידקא בארעי כו' א"ל שלים תרי למגו תלת, א"ל והא מייתנן איגרת' דלית הלכת' כו' א"ל לכי תיתי. ובמיי' פ"ו דה' שופטים מי שנתחייב בדין ואומר יש לי ראיה להחזיר הדין כו' אין ממתינין לו אלא יפרע מיד כו' ה"נ כן אף על גב דשאני הכא דאתו לקמי' בי דינא ונתחייב בב"ד ה"נ כיון דדין חרוץ ודין פשוט הוא להאי דמייא כך דעת הרב י"א ומה שהביא מה"ג במיי' כן הוא במרדכי בפ' חזקת הבתים, ובפ' ז"ב. וה"נ אשכחן בפ' חזקת הבתים (שם נד א) ההיא אתתא דאכלה דקילא בתפשיח' תליסר שנין ואתא ההוא גברא ורפק ביה פורתא אתא לקמיה דלוי אוקמיה בידיה אתת ההיא איתתא וקא צווחא ולא אשגח בה ולא מצי אמרה לב"ד הגדול קאזילנא. וה"נ בפ' החובל (ב"ק פח א) אימיה דרב שמואל הוה מנסבה לר' אבא נתנה מנכסיה לר"ש בנה בתר דשכיבא אזל ר"ש קמיה דרב ירמיה אוקמיה בנכסי, אזל ר' אבא קמיה דרבי אושעיה אוקמיה בנכסי, אלמא דלר"ש לחודיה פסק הדין וכן ר' אושעייא לר' אבא, וכ"ש כי הך עובדא דא"כ לעולם לא יפדוה בדמיו ואח"כ יטעון עמו בב"ד וכי מה מועילו ח' בתקנתם, בקדם ברועים ומקלות בדליכא בעלים יטול מה שהוציא כדי שיקדים אכתי לא יקדים ויתן מעותיו ואח"כ יטעון עמו בב"ד אלא ע"כ כל כה"ג צריך לשלם מיד ולא מצי דחי בשום דחייה לב"ד לבא, ולא שום דחייה אחרת. לכן הריני מסכים בהסכמה גמורה לכל אשר פסק הגאון מהרי"ו יצ"ו אהך עובדא דלעיל וכדפירש לעיל. נאם ישראל מברונא:
בית חדש, יורה דעה, סימן רנב, ג *
שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן לה *
שו"ת מעין גנים, יורה דעה, סימן יח, אות ח *
ה. שבוי הנתון בסכנת חיים - פדיונו ביותר מדמיו *
תוספות, גיטין, דף נח, עמוד א, ד"ה כל *
חידושי הרמב"ן, גיטין, דף מה, עמוד א *
שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן טו *
שו"ת כנסת יחזקאל, סימן לח *
נחמד למראה, ירושלמי, הוריות, פרק ג *
ו. שיעור כדי דמיהן *
בית הבחירה, גיטין, דף מה, עמוד א, ד"ה אין פודין *
חידושי הריטב"א, כתובות, דף נב, עמוד ב *
שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן מ *
שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן טו *
ז. שחרור מחבלים להצלת שבויים *
הרב יהודה גרשוני, קול צופיך, עמ' רמב-רמג *
הרב שאול ישראלי, תורה שבעל פה, כרך יז (תשל"ה), עמ' עג-עה *
הרב עובדיה יוסף, תורה שבעל פה, כרך יט (תשל"ז), עמ' ל-לז *
הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 435-429 *
פסיקה ישראלית
בג"צ 794/98 עובייד ודיראני נ' שר הבטחון ואח', תק-על 2001(3)675
הנשיא א' ברק:
1. העותרים נתונים במעצר מינהלי: עותר מס' 1 (עובייד) מאז 1989, עותר מס' 2 (דיראני) מאז 1994. חוקיות מעצרם המינהלי נבחנה בבתי המשפט. נקבע כי מעצרם המינהלי הוא כדין, וכי בשחרורם טמונה לעת הזו, סכנה של גרימת נזק ממשי לבטחון המדינה ולשלום התושבים. מסוכנותם נלמדת הן מאופי פעילותם קודם מעצרם, והן ממעמדם הבכיר בארגונים אליהם הם משתייכים (עמ"מ 5652/00 עוביד ואח' נ' שר הבטחון (טרם פורסם)). בעת שהותם במעצר מינהלי ביקשו העותרים כי יותר להם להיפגש עם נציגי הצלב האדום. בקשתם סורבה. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו והוצא בה צו-על-תנאי. בעוד העתירה תלויה ועומדת, הודיע המשיב כי החליט לאפשר פגישות בין העותר מס' 1 (עובייד) לבין נציגי הצלב האדום. לאור הודעה זו נמחקה עתירתו של עובייד. המשכנו לשמוע את עתירתו של דיראני, תוך שהמתנו תחילה למתן פסק הדין (בעמ"מ 5652/00) באשר לחוקיות מעצרו המינהלי. לאחר שנקבע כי מעצר מינהלי זה תקף, המשכנו לשמוע את טענותיו באשר לפגישות עם נציגי הצלב האדום. על פי בקשתם צרפנו כמשיבים נוספים (2-5) את בני משפחת ארד. בעוד העתירה של דיראני תלויה ועומדת הוחלט שוב למנוע ביקורי הצלב האדום מעובייד. על פי בקשתו, החזרנו את עובייד כעותר בעתירה.
2. את עתירתו מבסס בא כוח העותרים על המשפט הבינלאומי ועל המשפט הפנימי שלנו. באשר למקור הראשון, הוא טוען לתחולתו של סעיף 143 לאמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה. כן טוען הוא, כי הוראה זו היא בעלת תוקף מנהגי, ועל כן מהווה היא חלק מהמשפט הפנימי של ישראל. כן נטען כי על פי המשפט הפנימי שלנו (תקנה 11 לתקנות סמכויות שעת-חירום (מעצרים) (תנאי החזקה במעצר מינהלי), התשמ"א-1981 (להלן - התקנות)), יש להתיר את הביקורים המבוקשים...
4. באשר לסבירות ההחלטה למנוע מפגש של העותרים עם אנשי הצלב האדום, חל שינוי בעמדת היועץ המשפטי לממשלה. תחילה נמסר לנו כי בעוד שראש המטה הכללי סבור שאין להתיר לעותרים מפגשים עם אנשי הצלב האדום, הרי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה. לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובמיוחד בזמן שחלף מאז נעצרו העותרים, מן הדין לאפשר את מפגש נציגי הצלב האדום עימם. היועץ המשפטי לממשלה הדגיש, כי "הזמן שחלף הוא גורם משמעותי. גורם נוסף הוא כי בסופו של יום, ישראל איננה דומה בהתנהגותה לשוביו של רון ארד. ישראל תעשה כמיטב יכולתה לפדותו, ולשם כך תמשיך לדרוש את החזקתם במעצר מינהלי של מי שהחזקתם יכולה לסייע בכך. אך דווקא בנסיבות כאלה, יש מקום להתיר את המפגש עם נציגי הצלב האדום". בסכמו את עמדתו, ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי הגישה הסבירה הינה לשמר את מסגרת המעצר המינהלי ולאפשר לעותרים להיפגש עם נציגי הצלב האדום. "סבירות זו נלמדת מן המשקל שיש ליתן להיבט ההומניטרי מחד ומאידך... לאפשרות הממשית כי כיום בחלוף הזמן, מניעת הפגישה עם נציגי הצלב האדום, [לא], תסייע לעניינו של רון ארד בדרך כלשהי".
5. בעוד העתירה שלפנינו תלויה ועומדת, נחטפו (ביום 7.10.2000) שלושה חיילי צה"ל (סמ"ר אברהם בנימין, סמ"ר עומר סועאד וסמל עדי אביטן) על ידי החיזבאללה. כן נחטף אל"מ (מיל') אלחנן טננבאום בסמוך לאותו מועד. ארגון החיזבאללה מסרב להעביר לישראל מידע כלשהו אודות החטופים, שלומם ובריאותם. הוא גם מסרב לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר אצלם. על רקע זה הגיע היועץ המשפטי לממשלה למסקנה כי לעת הזו, לא יהיה זה סביר לאפשר לצלב האדום לקיים ביקורים אצל העותרים. היועץ המשפטי הדגיש בפנינו (בהודעה משלימה מיום 4.1.2001) כי "התפתחויות אלה מהוות שינוי נסיבות מהותי לעניין הסעד הנדרש בעתירה, שכן פשיטא הוא כי למדינת ישראל יש אינטרס עליון - וחובה עליונה - לעשות כל מאמץ לקבל מידע על שלומם ובריאותם של החטופים. על כן... לעת הזו, לא יהיה זה סביר לאפשר לצלב האדום לקיים ביקורים אצל העותרים". בכך הוא צירף עמדתו לעמדת הרמטכ"ל. בהקשר זה הודגש כי העותרים אינם מנותקים מהעולם החיצוני. הם נחשפו ברבים. הם צולמו על ידי כלי התקשורת. כל אלה הבהירו לכולי עלמא כי שלומם תקין וכי מצויים הם בקו הבריאות. הם נפגשים באופן סדיר עם עורך דינם. הם פונים לבתי המשפט בענייניהם. בנסיבות אלה, חשיבות התרת קיומם של ביקורי צלב האדום אצל העותרים הינה פחותה בהרבה, לעומת מצב שבו אין מאפשרים כל הצעדים הללו לאנשים המוחזקים במעצר.
6. טענות משפטיות מעניינות ומקיפות הושמעו בפנינו במהלך הישיבות בהן דנו בעתירה זו, על גלגוליה השונים. את מרביתן של טענות אלה מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון. ביסוד עמדתנו זו מונחת התפיסה כי בסופו של יום, השאלה האמיתית הניצבת בפנינו היא סבירות ההחלטה שלא לאפשר לעותרים מפגש עם נציגי הצלב האדום. בוודאי כך הוא הדבר אם לכללי המשפט הבינלאומי אין תחולה בענייננו, וההכרעה צריכה ליפול על פי הפעלת שיקול הדעת של גורמי הבטחון על פי תקנה 11א(2) לתקנות הקובעת:
"(א) עצור יורשה לקבל מבקרים במקום שיקבע המפקד למשך חצי שעה כמפורט להלן:
(1) ביקור אחד של בני משפחה אחת לשבועיים...
(2) במבקר בדרגה אחרת של קרבת משפחה או כל מבקר אחר שתקנה 12 [העוסקת בביקור עורך דין] איננה חלה עליו - ברשות מיוחדת שהמפקד רשאי לתתה לפי שיקול דעתו".
גם אם לכללי המשפט הבינלאומי תחולה בענייננו, הרי הפעלתם של שיקולי הבטחון (על פי הוראת סעיף 5 לאמנת ז'נבה הרביעית) צריכה להעשות במסגרת מתחם הסבירות. הנה כי כן, שאלת המפתח הינה אם ההחלטה שלא לאפשר לעותרים להיפגש עם נציגי הצלב האדום היא סבירה, אם לאו.
7. בקביעת סבירותה של החלטה זו יש לאזן בין שני שיקולים נוגדים: האחד, השיקול ההומניטרי הקשור בביקורים של אנשי הצלב האדום אצל העותרים. האחר, השיקול הבטחוני, אשר עליו קיבלנו מידע ואשר נוגע למידע בדבר הנווט ארד וארבעת השבויים שלנו ושאת תוכנו המפורט איננו רשאים לחשוף. אף כאן, נוכל להשאיר בצריך עיון מה היה האיזון הראוי בין שיקולים נוגדים אלה שעה שעמדת המשיב מס' 1 היתה כי יש להמשיך ולמנוע את הביקורים (ב1998-) או שעה שחל שינוי בעמדת היועץ המשפטי לממשלה (בתחילת 2001). עלינו להחליט מהו האיזון הראוי עתה, בחלוף שלוש שנים מקבלת ההחלטה הראשונה, ובחלוף למעלה מחצי שנה מאז חל שינוי בעמדת היועץ המשפטי לממשלה. כל זאת, על רקע מעצר מינהלי ממושך ביותר. על שאלה זו תשובתנו הינה, כי עתה שוב אין כל אפשרות להצדיק את מניעת המפגש של העותרים עם נציגי הצלב האדום. עם חלוף השנים והחודשים, הופך השיקול ההומניטרי כבד יותר ויותר. לעומת זאת, חלוף הזמן, הולך ומקטין את משקלו של השיקול הבטחוני. בעניין זה שאלנו את נציגי הצבא שהופיעו בפנינו ובדקנו השיקולים בדוק היטב. שוכנענו כי באיזון הראוי בין השיקולים ההומניטריים לבין שיקולי הבטחון, יד השיקולים ההומניטריים על העליונה.
8. ישאל השואל: וכי זכאים הם העותרים כי ישקלו בעניינם שיקולים הומניטריים? חברים הם בארגוני טרור שההומניות מהם והלאה ושפגיעות באנשים חפים מפשע הן לחם חוקם. האם ראויים העותרים כי יישקלו בעניינם שיקולים הומניטריים, שעה שחיילים ואזרחים ישראלים המוחזקים בידי ארגונים אליהם משתייכים העותרים, ואלה אינם שוקלים כלל שיקולים הומניטריים, ומסרבים למסור כל מידע על אנשינו המוחזקים בידם? על שאלות אלה תשובתנו היא זו: מדינת ישראל הינה מדינת חוק; מדינת ישראל היא דמוקרטיה, המכבדת זכויות אדם, והשוקלת בכובד ראש שיקולים הומניטריים. שוקלים אנו שיקולים אלה, משום שהחמלה וההומניות טבועה באופיינו כמדינה יהודית ודמוקרטית; שוקלים אנו שיקולים אלה, שכן יקר בעינינו כבודו של כל אדם, גם אם הוא נמנה עם אוייבינו (השוו בג"ץ 320/80 קוואסמה נ' שר הבטחון, פ"ד לה(3) 113, 132). מודעים אנו לכך, כי גישה זו מעניקה, לכאורה, "יתרון" לארגוני טרור שההומניות מהם והלאה. אך זהו "יתרון" חולף. גישתנו המוסרית, ההומניות שבעמדתנו, שלטון החוק שמדריך אותנו - כל אלה הם מרכיב חשוב של בטחוננו ושל כוחנו. בסופו של יום, זהו יתרוננו שלנו. יפים לכאן דברים שנאמרו במקום אחר:
"מודעים אנו לכך כי פסק דיננו זה אינו מקל את ההתמודדות עם מציאות זו. זה גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפיסת ביטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה" (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 845).
9. לא קל היה לנו להגיע להחלטתנו. מודעים אנו למאמצים המושקעים בעניינו של רון ארד ושל חיילינו ואזרחינו החטופים. משוכנעים אנו, כי אין בפסק דיננו זה כדי לפגוע במאמצים אלה. שכנוע זה, הוא המאפשר לנו, באיזון הכולל, לקבוע כי ידם של השיקולים ההומניטריים על העליונה. מודעים אנו לכך, כי רבים - שהחומר הבטחוני שהיה לנגד עינינו לא היה לנגד עיניהם - עשויים לסבור אחרת. אין לנו, אלא לחזור כאן על דבריו של מ"מ הנשיא, השופט לנדוי, היפים גם לענייננו:
"... יש לנו מקורות כשרים לפסיקתנו ואין לנו צורך, ואף אסור לנו בשבתנו לדין, לערב בה את השקפותינו האישיות כאזרחי המדינה. אבל עדיין רב החשש שבית המשפט יראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על פי הדין בכל עניין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים" (בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, בעמ' 4) (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 846).
התוצאה היא כי אנו מקבלים העתירה, במובן זה שעל המשיב מס' 1 לעשות הסידורים המקובלים שיאפשרו ביקור נציגי הצלב האדום אצל העותרים.
השופט י' אנגלרד:
מדינת ישראל עומדת במאבק קשה עם ארגוני טרור של קנאים, שבשם הדת פורקים במעשיהם כל עול מוסרי, ובכך מוציאים את עצמם מקרב בני האומות הגדורות בדתות. שני העותרים נמנים עם כוחות אלה, והם נמצאים במעצר מנהלי בישראל זה שנים רבות. עותר 1 עצור מאז שנת 1989, דהיינו כשתים עשרה שנה; עותר 2 מאז שנת 1994. השאלה העומדת בפנינו היא, האם לאפשר ביקורי הצלב האדום אצלם.
הלב מתקומם נגד ההתנהגות הבלתי אנושית והצינית של ארגוני הטרור הגורמת תוספת צער וכאב למשפחות החטופים שאינם יודעים דבר על גורל יקיריהם. ליבנו גם עם משפחת ארד שגורל הבן נסתר ממנה על ידי ארגון הטרור והממשלים העומדים מאחוריו. התנהגות זו, לא זו בלבד שאין היא התנהגות אנושית, התנהגות של בן תרבות, אלא שעומדת במפורש בניגוד לאמנות בינלאומיות, וספק אם הארגונים הבינלאומיים והמדינות הנאורות עושים די כדי להביא לתיקון המצב הבלתי-נסבל.
כל זה עומד ברקע ההחלטות של גורמי הבטחון, המנסים בכל דרך להביא לידי פתרון הבעיה האנושית והמדינית של חטיפת חיילים ואזרחים ושִביָים מצד ארגוני טרור, הפועלים בניגוד לכל הכללים ההומניטריים. אמונתם הכנה של גורמי מדינת ישראל היא כי מניעת הביקורים אצל העותרים עשויה להועיל במאבק על זכויותיהם הבסיסיות של החטופים. לולא התקווה כי הלחץ של מניעת הביקורים יביא לידי היענות דומה מצד ארגוני הטרור, לא היה עולה על דעת גורמי הביטחון לנקוט צעד כזה כלפי העותרים.
ביקורי הצלב האדום הם עניין הומניטרי מובהק, שמדינת ישראל רואה את עצמה מחוייבת לו, כפי שפירט חברי הנשיא ברק, וזאת כמובן בכפוף לצורכי ביטחון דחופים וחיוניים. ברצוני להוסיף מספר הערות מתוך השקפת היהדות, כפי שבאה לידי ביטוי במסורת ההלכתית. נפסק להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, ס' רנ"ב, א', כי "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים" וכי המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז), ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז), ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז), ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג), ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח), ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), והצל לקוחים למות (משלי כד, יא), והרבה דברים כאלו (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב סעיף ב).
כן נפסק כי "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (שם, סעיף ג').
עם כל החשיבות העצומה של מצוות פדיון שבויים, ההלכה היהודית קבעה סייגים לגבי מהות הדרכים של שחרור השבויים. כך נפסק (בעקבות התנא קמא במשנה, גיטין, פרק ד', משנה ו'; גיטין, מה, א; רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פ"ח, הי"ב), כי "אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם" (שו"ע, שם, סעיף ה'). כלומר, בבחירת הדרך לשיחרור השבוי, עלינו לשקול גם שיקולים רחבים יותר, כגון ההשפעה של מעשה השיחרור על שבויים עתידיים שיפלו בידי אנשי הרשע. (השווה גם שו"ע, שם, סעיף ד; ועל הסוגיה ראה עוד ירושלמי, גיטין, פ"ד, ה"ו; המאירי, בית הבחירה, על מסכת גיטין, ק' שלזינגר, מהדורה רביעית, תשכ"ד, בעמ' 188; בית יוסף, טור חושן משפט, רנ"ב, ה). בימינו אנו, גם השמירה על הכללים ההומניטריים, להם אנו רואים את עצמנו מחוייבים, היא בבחינת תיקון העולם במובן הרחב. ואין צורך להרחיב על כך. בנסיבות המיוחדות של המקרה לפנינו נראה כי, לעת הזאת, שיקול זה מחייב מתן רשות לביקור הצלב האדום אצל העותרים.
לכן מצטרף אני למסקנתו של חברי הנשיא א' ברק.
א. חשיבות פדיון שבויים
בראשית, פרק יד, פסוק יד
וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמֹֹנה עשר ושלש מאות וירדֹף עד דן.
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח, עמוד ב
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א"ל, דכתיב (ירמיהו טו, ב): "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי", ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו: חרב קשה ממות - אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא; אי בעית אימא סברא, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול; ואי בעית אימא קרא (תהלים קטז, טו): "יקר בעיני ה' המָותה לחסידיו".
רעב קשה מחרב - איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא קא מצטער; איבעית אימא קרא (איכה ד, ט): "טובים היו חללי חרב מחללי רעב".
שבי קשה מכולם - דכולהו איתנהו ביה.
רש"י
שבי - כולהו איתנהו ביה - שהוא ביד הגוים לעשות בו כל חפצו אם למות אם לחרב אם לרעב.
רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן.
ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות.
והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ועל "לא תעמוד על דם רעך", ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך", וביטל מצות "פתח תפתח את ידך לו", ומצות "וחי אחיך עמך", "ואהבת לרעך כמוך", ו"הצל לקוחים למות", והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג
כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.
ב. התקנה "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן" (איסור או פטור)
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מה, עמוד א (מהדורת שטיינזלץ-וילנא)
אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין ואין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הגוים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם.
איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? תא שמע: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
רש"י
מפני דוחקא דציבורא הוא - אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו.
או דילמא - דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.
בתליסר אלפי דינרי - אלמא משום דוחקא דציבורא הוא.
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נב, עמודים א-ב
נשבית - חייב לפדותה וכו'... תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. הא בכדי דמיהן פודין, אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה; ורמינהי: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה; ר"ש בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה! רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה.
רש"י
רצה אינו פודה - דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון.
מפני תיקון העולם - שלא ירגילו להעלות על דמיהן.
כנגד כתובתה - אבל יותר מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובתה יתר על הכתובה.
תרי קולי - לא יותר על דמיה שהיא ראויה לימכר בשוק ולא יותר על כתובתה.
חידושי הרמב"ן, גיטין שם
ר' משה בן נחמן, ד"א תקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270). גדול חכמי ישראל בדור שלאחר הרמב"ם. ממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחרי עלייתו לארץ ישראל.
משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא ניגרי בהו טפי. ונפקא מינה לעשיר שפודה עצמו, או שרצה חבירו לפדותו בממון מרובה.
וקשיא לן, ותפשוט ליה מדתניא בפרק נערה שנתפתתה: נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה וכו'; רשב"ג אומר: אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון עולם. ואוקימנא התם: ואע"ג דפרקונה כנגד כתובתה. אלמא אע"ג דליכא דוחקא דצבורא אין פודין. ואי אמרת משום דרבנן פליגי עליה, תפשוט דתנאי היא? ויש שמחלקים בה, אבל דברי הבאי הם.
ויש לומר, בטעמא דתקנתא פליגי התם, והכא הלכה או אין הלכה קא מיבעיא לן.
אבל מצאתי לרבנו חננאל ולרבינו יצחק ז"ל, שפסקו שם הלכה כרשב"ג, והשמיט רבינו בכאן בעיא זו, ומדבריהם למדנו דמתניתין - רשב"ג דהתם היא. וכן משמע מדקאמר התם כי האי לישנא דמתניתין: "אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם", שמע מינה דתנא קמא לית ליה תיקון העולם כלל בזו, ומתניתין רשב"ג היא. ואע"ג דפליג בסיפא, לאו מכלל דרישא לאו רשב"ג... אלא שמן התימה הוא שלא נפשטה בעיא זו בכאן. אבל מצינו כיוצא בה בתלמוד, שהרי בפרק זה (מב, ב) מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה אם לאו בעיא ולא איפשיטא, ובפרק המביא אשם תלוי במסכת כריתות (כד, ב) אסיקנא דרשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. וכן כתב הנגיד [=ר' שמואל הנגיד] בהלכתא גברתא, דמתניתין סתמא כרשב"ג דהתם, והלכתא כותיה.
חידושי הרשב"א, גיטין, שם
ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, ד"א תתקצ"ה (1235) - ה"א ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.
ויש מקשים, אדרבה, ניפשוט מדרשב"ג דהתם, דמשום דלא ניגרו בהו הוא, דקתני "רשב"ג אומר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם", ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה? וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה - הוה לן למימר הכא "תנאי היא"? ויש לומר, דהתם פליגי בטעמא: תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא, ורשב"ג סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן.
ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, מאי קאמר התם רשב"ג "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם", דהא תנא קמא נמי תקון העולם אית ליה, אלא דמסבר סבר דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא; ואי רשב"ג פליג עליה בטעמא, בהדיא הוה ליה למיתני "אף בזה יש מפני תקון העולם"? אלא ודאי משמע דרשב"ג הוא דאית ליה תקון העולם, ולא תנא קמא, וסתמא דמתניתין דהכא רשב"ג היא, וקיימא לן כותיה, דסתם מתניתין כותיה. אי נמי, איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך, מדפליג רשב"ג ב"אין מבריחין את השבויין" - שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרשב"ג ורבנן היא. וסתמא דהכא אפילו רבנן ד"אין מבריחין את השבויין" מודין בה, ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות, דתנא קמא דהתם לית ליה תקון העולם...
וגרסינן בירושלמי: אין פודין את השבויים מפני תקון העולם דלא ליגרו שביי ומייתי.
חידושי הריטב"א, כתובות, שם
ר' יום טוב בר' אברהם ן' אשבילי, ה"א י' (1250) לערך - ל (1330) לערך. תלמידם של הרא"ה והרשב"א. מגדולי חכמי ספרד.
ורבינו תם ז"ל תירץ, דמהא לא מצי למפשטי, דלעולם אימא לך דלרבנן טעמא משום דלא ליגרי בהו, ואפילו הכי כל לגבי נפשה דמפרק בממונא לא חיישינן להכי, ופריק נפשיה, כי "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", ואשתו כגופו הוא. ולרשב"ג דלמא טעמא דהתם משום דוחקא דצבורא. והכא כי קאמר שאינו חייב לפדותה, דחיישינן לדוחקא דבעל, כי היכי דאין פודין צבור השבויים יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא. ומיהו אם רצה פודה, דלא אתי רשב"ג אלא לאפוקי מדרבנן, דאמרו שהוא פודה על כרחו. ונכון הוא.
ויש אומרים דהלכתא כרשב"ג, דהא אסתייע מסתמא דהתם, דאלמא סתמא דהתם כוותיה דהכא. וכן פסק רבינו חננאל. וכן דעת מורי רבינו ז"ל, [ומקצת] הגאונים פסקו כרבנן, דרשב"ג יחידאי הוא.
ר"ן, על הרי"ף, גיטין, דף כג, עמוד א, בדפי הרי"ף
ר' נסים בר' ראובן גירונדי, מגדולי חכמי ישראל בספרד במאה הארבע-עשרה. מפרש התלמוד והלכות הרי"ף. היה גם בעל השכלה מדעית ופילוסופית ורופא מובהק. נפטר בברצלונה לערך בשנת ק"ם (1380).
ויש אומרים, דאפילו הכי איפשיטא, מדתניא בפרק נערה שנתפתתה: נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה... רשב"ג אומר אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. אלמא לרשב"ג אע"ג דליכא דוחקא דצבורא כי התם דבעל חייב לפדותה, אין פודין כי היכי דלא ניגרי בהו. ופסק שם הרי"ף ז"ל כרשב"ג... וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, שכתב בפ"ח מהלכות מתנות עניים: אין פודין את השבויים ביותר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותן...
ולי נראה דבעיין מהתם לא מפשט, דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא, כל שכן דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה, ואם איתא דהוה מפשטא מההיא ברייתא, הוה להו בגמרא לאתויי הכא.
אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל היא, דכיון דלא מפשטא, ואיכא למיחש לתקלה, אין פודין, דשב ואל תעשה שאני. ועוד, דכיון דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא, לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר: מאן לימא לן.
בית הבחירה, גיטין, דף מה, עמוד א, ד"ה וכבר ביארנו
ר' מנחם המאירי, ה"א ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.
אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם, שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם, אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם. ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור, אעפ"כ מונעין מהם שלא לפדות אלא בדמיהם, ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור.
רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה יב
אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם. ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
ים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן סו
ר' שלמה לוריא (מהרש"ל), ר"ע (1510) - של"ד (1573). מגדולי חכמי פולין. מחבר 'ים של שלמה', 'חכמת שלמה', ושו"ת.
והנה מה שכתב [הר"ן] ועוד וכו' חוזר לדבריו הראשונים דס"ל דלא נפשטה הבעיא ואפשר דטעמא משום דוחקא דצבורא הוא ואם כן רשאי לפדות את בניו ואת קרוביו בכל ממון שירצה אכן מ"ש דלא שבקינן סתמא דתלמודא מפני דיחוי אביי לא הבנתי את דבריו, וכי זו סתמא דתלמודא הוא אין זה אלא מ"ש בבית המדרש ורצה לפשוט האבעיא ודחי שלא יוכלו לפשוט האבעיא וכו'...
וכל מה שכתב הר"ן הוא לפי שיטתו דפסק התם הלכה כרשב"ג, אכן לפי מה שכתבתי שם דהלכה כתנא קמא, אם כן נפשוט מיניה דטעמא משום דוחקא דציבורא הוא, ושרי בודאי לפדות משלו מי שירצה, מאחר דליכא דוחקא דציבורא. על כן צריכים אנו לדברי התוספות והרא"ש, דשאני אשתו שהיא כגופו, ועל עצמו לא תיקן.
והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבויים יותר ויותר מכדי דמיהם [כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו וברח לטוליטולא וניצול ברחמיו וברוב חסדיו]. והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם. ה' יוסף על שכרם ופעולתם לפני ה' צפון בעזרת ה'. גם בעוונותינו הרבים לעת עתה נתמעט ישראל בגולה, ויש לחוס על יתר הפליטה שלא תכבה גחלת ישראל. וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים ועינויים לכופם כדי לעבור על הדת ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם, איכא למיחש לרוע לבם שלא יהרגו אותם, ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן... על כן נדבה לבם בגופם ובממונם לפדות השבויים וסייעתא דשמיא עמהם.
שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן לה
ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), תפ"ז (1727) - תקס"ו (1806). היה שד"ר בכמה ערים באירופה ולעת זקנתו ישב ופעל בליוורנו, איטליה, כ25- שנה. בין חיבוריו: 'ברכי יוסף', 'מחזיק ברכה', 'חיים שאל' וכן הספר הביבליוגרפי 'שם הגדולים'.
שאלת ממני ידיד נפשי אף רוחי בקרבי אברהם אוהבי הבן יקיר לי החכם השלם מגן אברהם נר"ו לבאר לך דברי הר"ן פ' השולח גבי אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן...
תשובה. אור עיני חלקת חמדתי לרוב אהבתך פניתי מענינים שאני עסוק בהם להבין אמרי בינה אשר דיבר בקדשו הר"ן ז"ל...
ומה שסיים הר"ן ועוד דכיון דבגמרא פשט וכו', הוא הדבר הקשה, שהוא סותר הקודם, שכתב דדעת הראשונים דלא מפשטא, ואין לפדות לקרובו ביותר מכדי דמיו אף דליכא דוחקא דצבורא כיון דאיכא תקלה שב ואל תעשה. ואיך גמר אומר להוסיף על זה דבגמרא פשטה דהוי משום דוחקא, ונקטינן כפשיטותיה דתלמודא? והני מילי פלגן בהדייהו סתראי נינהו, וכמו שהקשה מהר"ש הלוי.
ואשר אני אחזה בביאור דברי הר"ן הוא, דכל דבריו הן הנה היו לדחות דברי יש אומרים דנפשטה בעיא מההיא ברייתא דפרק נערה וכו'. ועל זה ערך מלחמתו, וזהו כל מגמתו. ובתחילה כתב דבעיין מהתם לא מפשט, דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא וכו', כלומר נגד היסוד אשר יסדו היש אומרים, דנפשטה דהוי כי היכי דלא נגרבו, על זה אתא הר"ן וקאמר לא כי, אלא ננקוט בידן הצד דדוחקא דצבורא, והוא הדין דחיישינן התם דכל שכן בעל וכו', ואם איתא דהוה מפשט מהתם איפכא, דהטעם דלא לגרבו וליתו, הוה לה לגמרא לאתויי הכא - כונתו דהגם דמשכחת לה דבעי הש"ס ובדוכתא אחריתי מפשט ולא חייש לאתויי באתרא דבעי הבעיא, היינו דוקא היכא דהפשיטות מבואר, אין בו ספק, לא כן הכא, דאודי לי מיהא דיש סברא זו דכל שכן בעל בתקנת חכמים; כל כי הא הוה ליה להש"ס לאתויי הכא ולאפוקי מסברא זו. ובזה נדחו דברי היש אומרים. ועל זה נתקשה, דמדברי הרמב"ם ודעמיה משמע דסברי כשיטת יש אומרים, דנפשטה בעיין, דטעמא דלא לגרבו וליתו, ובודאי דהיינו מההיא דפרק נערה, והן הן דברי יש אומרים. לזה כתב "אבל דעת הראשונים נראה שהיא" וכו' - כלומר דהרמב"ם ודעמיה לא סברי כיש אומרים דנפשטה בעיין, אלא משום שב ואל תעשה. ואם כן דברי יש אומרים ליתנהו. ועוד מלבד דלא נפשטה דהטעם דלא לגרבו וליתו, כמו שאמרו היש אומרים, אלא אדרבא נפשטה משום דוחקא, ולא שבקינן פשיטותא דש"ס משום ספיקיה דאביי. ואין הכי נמי דזה נגד דעת הראשונים נמי. וכל עצמו דהר"ן מתחילה ועד סוף לסתור דברי יש אומרים, ולהורות נתן, דגם דעת ראשונים אינו כסברתם, אלא דהם ז"ל סברי דלא נפשטה, ושב ואל תעשה. ואין הכי נמי דהוא חלוק על הראשונים, ונשמע מדחייתו לדברי יש אומרים, דלא שבקינן פשיטותה דהש"ס וכו'. באופן דמ"ש "ועוד" וכו' היינו שמוסיף עוד לדחות דברי יש אומרים. ועל דחיית דבריהם קא מכוין בכל דבריו, ורצה ללמד שדברי יש אומרים דחויים, ואין דעת הראשונים כמותם, והדר לתכלית מגמתו לדחות דבריהם, וכתב "ועוד" וכו' ככל אשר דברנו...
וראיתי להרב תפארת שמואל בהגהותיו ליורה דעה, שכתב על דברי הר"ן שהביא מרן שם בב"י, והם סוף דברי הר"ן דאתאן עלייהו, "ועוד דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן" וכו' וז"ל: דלוי בר דרגא לא שבקינן - נראה לי למחוק תיבת 'לא', ורצה לומר, מדפשט מלוי בר דרגא ואביי דחי' ליה, קיימא לן כאביי שהוא אמורא מפורסם עכ"ל. ועל פי הגהה זו לפום ריהטא מתישבים דברי הר"ן ודברי מרן בב"י, דמה שכתב הר"ן "ועוד" הוא לחזק דעת הראשונים, ובהכי סליק, ומשמע דסבר כוותייהו, ושפיר כתב מרן דהר"ן סבר כהרי"ף והרמב"ם והרשב"א.
אמנם לא נתקררה דעתנו בזה, דמלבד שצריך למחוק הספרים, עוד בה שיש זרות כפול, לתלות הטעות סופר גם בדברי מרן ב"י, שהוא העתיק דלוי בר דרגא לא שבקינן, ונפל טעות סופר גם בספרי בית יוסף. ותו, דמטבע הלשון שכתב הר"ן "ועוד דבגמרא פשט לה" וכו' אינו מורה כן. ותו, דמה בא לחדש בזה, הרי מאביי לא שמעינן אלא דליכא למפשטה מההיא דלוי בר דרגא ותו לא, וכבר כתב לעיל מזה דדעת הראשונים דכיון דלא מפשטה וכו' ובודאי דהיינו מכח דחיית אביי, ומאי קאמר "קיימא לן כאביי", הלא לא שמעינן מאביי אלא שהוא ספק ואין זה פשיטות ותו לא.
שוב בא לידי ס' ים של שלמה מס' גטין... עלץ לבי שמדבריו מוכח שפירש דברי הר"ן כמו שפירשנו בעניותנו. ומה שהקשה על הר"ן - יש לישב, דסבר הר"ן, דמדלא הזכירו הפשטן ושאביי אמר לו, מוכח דבדור שלפני אביי היתה האבעיא והפשיטות, ולא רבו עליה, ואח"כ בימי אביי היו שונין האבעיא והפשיטות, ובא אביי ודחי ליה. ואם כן נמצא דסתם דתלמודא מקדם קדמתה כך היה סובר. ומאחר שכן, לא שבקינן פשיטותה דגמרא משום דחיית אביי.
שו"ת מעין גנים, יורה דעה, סימן יח, אות ה
ר' מרדכי בן יעקב עבאדי , מרבני חאלב (ארם צובה) במאה הי"ט. נפטר - תרמ"ג (1883). מחיבוריו: 'חן מרדכי' ו'דרכי חן' בענייני קבלה, 'נופת צופים' על התלמוד, ושו"ת 'מעין גנים'.
טבלת סיכום: טעמי תקנת "אין פודין" וכו'
א. טעמיהם של התנאים
| |
דוחקא דציבורא |
דלא ליגרו ולייתי |
|
תנא קמא* |
רשב"א (בהוה אמינא) |
ריטב"א (בשם ר"ת) |
|
רשב"ג |
ריטב"א (בשם ר"ת) |
רשב"א, ר"ן |
* לפי הרי"ף והרשב"א (במסקנתו), תנא קמא סבור שאין תקנה כלל.
ב. ההלכה - כאיזה טעם
דוחקא דציבורא
ר"ן - כך נפשט הספק ב"סתמא דתלמודא" (שלא כהסברו של "חיים שאל" בדברי הר"ן).
"ים של שלמה" (בהוה אמינא) - כיון שהלכה כתנא קמא בכתובות, שטעמו משום דוחקא דציבורא (דחייה: ייתכן שטעמו משום ש"אשתו כגופו").
דלא ליגרו ולייתי
רשב"א - כך מפורש בירושלמי (ואינו מופיע בירושלמי בדפוסים שלפנינו).
רשב"א - משום שזה הטעם לפי רשב"ג, והלכה כרשב"ג, משום שתנא קמא הוא נגד סתם משנה בגיטין (דחייה: טעמו של רשב"ג משום דוחקא דציבורא - ריטב"א).
ספק מאיזה טעם
ר"ן (לדעת "הראשונים") - אביי דחה את פשיטת הספק, ולכן אין פודים, משום "שב ואל תעשה".
ג. תלמיד חכם - פדיונו ביותר מכדי דמיו
| |
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נח עמוד א
|
תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג, הלכה ד |
|
1 |
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. |
מעשה בי רבי יהושע שעלה לרומי. |
|
2 |
אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. |
אמרו על תינוק אחד ירושלמי, שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות לו תלתלים, והוא עומד בקלון. |
|
3 |
הלך ועמד על פתח בית האסורים. |
והלך רבי יהושע לבודקו. כיון שהגיע לפתחו, |
|
4 |
אמר (ישעיהו מב, כד): "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? |
נענה ר' יהושע ואמר לו: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה'". |
|
5 |
ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". |
נענה התינוק ואמר לו: "זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". |
|
6 |
אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. |
מיד זלגו עיניו דמעות, ואמר: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שאיני זז מיכן עד שאפדנו. |
|
7 |
אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. |
ופדאו בממון הרבה. |
|
8 |
ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.
|
ושילחו לארץ ישראל, וקרא עליו הפסוק הזה: "בני ציון היקרים" וגו'. |
תוספות, גיטין שם, ד"ה כל
כל ממון שפוסקין עליו. כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כל שכן הכא דאיכא קטלא.
אי נמי: משום דמופלג בחכמה היה.
תוספות, מסכת גיטין, דף מה, עמוד א, ד"ה דלא ליגרבו
דלא ליגרבו ולייתו... ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה. אי נמי: בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו.
חידושי הרמב"ן, גיטין, דף מה, עמוד א
ומסתברא: תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם, וליכא משום דוחקא ולא משום איגרויי; שאם אבדו ישראל ממון או מתו משונאיהם [לשון סגי נהור], הרבה יש לנו כיוצא בהם, ותלמיד חכם אין לנו כיוצא בו, וקודם לפדות למלך, כדאיתא במסכת הוריות (יג, א), הילכך אין לחמוד כסף וזהב עליו. ור' יהושע - משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק, פדאו בממון הרבה.
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לתלמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.
הגה: (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).
ים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן סו
שמעתי על מהר"ם מרוטנבורק ז"ל שהיה תפוס במגדל אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר: אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא חש לעוון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו? ובודאי דעתו היה שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם מופלג שבדור בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. ומשום הכי אמר החסיד, מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר. וזה האות, שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה.
שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תצח
ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.
שאלת ממני, אודיעך דעתי, במי שחייב ממון לעכו"ם או כסף גולגלתא - אם חייבים הצבור לפרוע עליו.
תשובה. הדבר ברור שזה בכלל פדיון שבוים, שאם לא יפרע - יאסרוהו בבית האסורין או יכוהו עד שתצא נפשו, וימות תחת השבט. וכל ישראל מצוין לפדותו. וכן נהגו בכל גלילות ישראל, שפורעים המס הקצוב אקרקפתא דגברי על ענייהם, ולפרוע מה שיש עליהם ממלוה וכיוצא בה. אלא שצריך לדקדק לדעת שהוא עני ואין ידו משגת. אבל אם הוא רמאי, או שרגיל ללות מן העכו"ם כדי שיפדו אותו, אין פודין אותו. ואם בקשו להורגו, פודין אותו אפילו אחר כמה פעמים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מתנות עניים, עיין שם. וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת.
ולענין אין פודין את השבויים ביותר מכדי שוויים, הני מילי איניש דעלמא. אבל תלמיד חכם - פודין אותו בכל ממון שבעולם, וכההוא עובדא דרבי יהושע בן חנניה, בההוא ינוקא דאמר מי נתן למשיסה יעקב וכו', וכדאיתא פרק הניזקין. וכתיב "יקרה היא מפנינים" וגו'. וכן כתבו הראשונים ז"ל. ותו, דעיקר טעמא דאין פודין את השבויים יותר מכדי שוויים הוי משום דלא ימסרו עצמן עליהם [=שלא יתאמצו לשבותם], והכא כיון דידע דלפי שהוא תלמיד חכם נותנין בו ערך זה, לא שייך האי טעמא, דלאו בכל אתר שכיחי תלמידי חכמים, וגם השבאים בעצמם אינם מכירים מי הוא תלמיד חכם. ולפי טעם זה, כשפודין תלמיד חכם יותר מכדי שוויו, מודיעין לשבאי שמפני שהוא תלמיד חכם נותנין בו כל כך.
נחמד למראה, ירושלמי, הוריות, פרק ג
ר' נסים אברהם אשכנזי , תק"נ (1790)? - תר"כ (1860). רבה של איזמיר. חברו של ר' חיים פלאג'י. בין חיבוריו: שו"ת 'מעשה אברהם', דרשות 'דרש אברהם', 'נאה להודות' על ספר תהלים, ו'נחמד למראה' על הירושלמי.
עוד ראיתי להיפה מראה ז"ל שכתב (בד"ה והלך ר"י לבודקו), וז"ל: צריך עיון מה טעם הבדיקה, והלא היה צריך לפדותו אפילו לא היה חכם, וכל שכן להצילו מקלון. ולפי מה שכתבו התוספות ז"ל בפרק הניזקין שמה שאמר איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו משום דמופלג בחכמה הוא, יש לומר שלכן רצה לבודקו אם הוא חכם כדי להרבות ממון בפדיונו. אבל לפי מה שכתבו שם שטעם ריבוי ממון משום דכי איכא סכנת נפשות פודין שבויים יותר מכדי דמיהן, קשה, מה טעם הבדיקה. ושמא יש לומר, לדעת אם חפץ לצאת משם, שמא נטמע בין הנכרים ולא יאבה להיפרד מהם. וכשהשיב "הלא ה' זו חטאנו לו", ידע שמצטער משביו...
ואחד הרואה, דאיעקרא, דברי התוספות ז"ל במה שתירצו מפני שהיה מופלג תורה, תמוהים, דלוּ יהא ספר תורה עצמו, אפילו הכי תנן אין לוקחין ספר תורה תפילין ומזוזות מן הנכרי יותר מכדי דמיהן, ואיתא בפרק קמא דקידושין, דעבדי קל וחומר, ומה מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כל שכן, דספר תורה עדיף מלומדיה, ואפילו הכי אין לוקחים ספר תורה יותר מכדי דמיהן, וכל שכן תלמיד חכם. אם לא שנאמר בעל כרחנו דקיימא להו להתוספות ז"ל כתירוץ הרה"ג מוהרימ"ט ז"ל שם בסוגיה דקידושין, דבלומדיה לחוד איירי, אבל גברא רבה מופלג בחכמה דאז ודאי עדיף מספר תורה, ומשום הכי לא הספיק להם לומר דתלמיד חכם היה, כיון דתלמיד חכם הרי הוא כספר תורה שאין לוקחין יותר מכדי דמיהן, אלא דייקי לומר שמופלג בחכמה היה, לרמוז דאף דלא עדיפי לומדיה מספר תורה, הוא דווקא תלמיד חכם לומד בעלמא, אבל מי שהוא מופלג בתורה לכולי עלמא עדיף מספר תורה כי הוא יודע לפרש התורה, כמו שאמרו ואתי רבנן ובצרי חדא. והואיל וכן אף דדינא היא דאין לוקחין ספר תורה מן הנכרי יותר מכדי דמיהן, למי שהוא רב מופלג בחכמה לוקחים, דעדיף מספר תורה, וכמו שכתב הרב מוהרימ"ט ז"ל. ונראה מדבריהם דאף שעתה הוא תלמיד חכם למדן בעלמא וברוב שנים יודיע חכמה, ואפשר ויעשה מופלג בתורה, עם כל זה לא משגחינן במה שאפשר להיות לעתיד, אלא באשר הוא שם. וכיון דבעת ובעונה הזאת אינו מופלג בתורה אלא הרי הוא תלמיד חכם לומד בעלמא, דינו כספר תורה דאין לוקחין יותר מכדי דמיהן. אך את זה עומד לנגדי מה שכתבו הטור ומרן בשולחן ערוך חלק יורה דעה הלכות צדקה סי' רנב סעיף ד, וז"ל: "אין פודין... בדמים מרובים". יעויין שם. וכן כתב הרא"ש ז"ל: "וכן תלמיד חכם שנשבה בהא לא תקון, כדאמרינן בהניזקין דר' יהושע פדה תינוק שדבוי בדמים לפי שראהו תלמיד חריף ומפולפל, ואפשר שיהיה אדם גדול, וכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול". יעוין שם. הרי דסבירא ליה להרא"ש ומר בריה הטור ומרן ז"ל, דקיימא לן דאפילו בתלמיד חכם דלומד בעלמא השתא, ואפשר שלאחר ימים רבים יהיה אדם גדול בתורה, פודין אותו בדמים יקרים, ולא דיינינן ליה באשר הוא שם, הפך מאי דכתיבנא בדעת התוספות ומוהרימ"ט ז"ל.
ולפי זה אפשר לומר דטעם הבדיקה לאו היינו לידע עתה שהוא מופלג בחכמה כמו שנראה מדברי התוספות ז"ל, אלא הבדיקה היא לראות בו בלעתיד, דאפילו אינו תלמיד חכם עתה, עם כל זה היכא דנראה דשוב לאחר ימים יעשה מופלג בתורה, דפודין אותו בדמים רבים. ועל כל פנים, כשפודין עכשו יותר מכדי שיוויו, צריך להודיע לשבאים שמפני שהוא תלמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם עתה, אפשר שיהיה אדם גדול, הוא מה שנותנים לו יותר, כמו שכתב הרדב"ז...
שו"ת מעין גנים, יורה דעה, סימן יח, אות ח
ד. פדיית אדם את עצמו ובעל את אשתו ביותר מכדי דמיהם
תוספות, כתובות, דף נב ע"א, ד"ה והיו מבקשין
והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה. ואם תאמר, והא דבעי בפרק השולח אהא דתנן אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אי משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא ליגרו בהו טפי - תפשוט מהכא דמשום דוחקא דציבורא, דקתני דפודה עד עשרה בדמיה? ויש לומר, דאפילו לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי, לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו, שהרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד), והכא אשתו כגופו. והא דבעי התם למיפשט מהא דלוי פרקיה לברתיה עד תליסר אלפי דינרי - היינו משום דאין בתו כגופו.
רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכות יט
אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביתר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות, היו דמיה יתר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה, במה דברים אמורים בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה.
תוספות הרא"ש, גיטין, דף מה, עמוד א
ואם תאמר: וליפשוט מדאמר רשב"ג בכתובות בפרק אע"פ גבי נשבית אשתו, דאינו פודה אותה יותר מכדי דמיה, שמע מינה דטעמא משום דלא ליגרבו טפי? ויש לומר, דאפילו אי טעמא משום דוחקא דצבורא, קסבר רשב"ג דלא חייבוהו חכמים לפדות אשתו יותר מפדיון שאר שבויין.
חידושי הרשב"א, גיטין, דף מה, עמוד א
ואיכא למידק, אמאי לא פשטה מדתניא פרק נערה שנתפתתה: נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. אלמא משום דוחקא דצבורא הוא? ותירצו בתוספות, דכל שפודה עצמו משל עצמו, לא צריכא, דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא, שאינה נפדת משל עצמה אלא משל אב. אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה (נ"א משל בעל), דמתנאי כתובה הוא חייב לה, ומשום פירות דנכסי מלוג דידה.
בית הבחירה, מסכת כתובות, דף נב, עמוד ב
נשבית והיו מבקשים ממנו יותר מכדי דמיה - אינו חייב לפדותה אפילו פעם ראשונה, שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, אלא בכדי דמיהם... וכל שאין מבקשין הימנו אלא בכדי דמיה, אף על פי שדמיה יתירים מכדי כתובתה כמה וכמה, פודה, ואינו יכול לומר "זו גיטה וזו כתובתה ותפדה עצמה". ומכל מקום, דוקא פעם ראשונה, הא כל שחזרה ונשבית, אם רצה לגרש וליתן כתבה ושתפדה עצמה - רשאי, אע"פ שאין מבקשין ממנו יתר מכדי דמיה ולא יתר מכדי כתבתה. ונמצא שבעשרה בדמיה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ובעשרה בכתובתה הלכה כרבנן. וכן פסקוה גדולי הפוסקים, וכן הדין, שהרי בפרק השולח העלינו שזה שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם, לאו משום דחקא דצבורא, עד שאם הקרובים רוצין לפדותו יהו רשאים בכך, אלא משום דלא ניגרו בהו, ואף הקרוב אינו רשאי. אבל כל שבדמיה פודה אותה הוא כתנאי בית דין פעם אחת כדרך שהצבור פודין.
שו"ת תשב"ץ, חלק ב, סימן קעו
ר' שמעון בר' צמח דוראן , ספרד קכ"א (1361) - אלג'יר ר"ד (1444). מגדולי חכמי ספרד באלג'יר.
עוד שאלת: מי שהניח אשתו במיורקא, וברח מפני פחד גזרת השמד, והניח כל נכסיו שם, ועמדו עכו"ם ובזבזו כל אשר לו בבית, ואנסו את אשתו לצאת מדת משה, ולא נשאר מכל מטלטלין שהיו בבית כל, זולת מה שהיה מסחורות בפונדקאות. ואשתו, כאשר ראתה כל זה, שכרה אניה במאה וחמשים כפולות לצאת מגזרת השמד, אע"פ שהעכו"ם היו אומרים לה שאם תתעכב שם, יפרעוה ממה שנשאר בפונדקאות כל כתובתה משלם.
ועתה, מפני מריבה שיש בינה ובין בעלה, רוצה הבעל לגרשה. והוא טוען שהוא פטור מכתובתה, מפני שהיא מהרה לצאת, ומפני מהירותה הפסיד מה שנשאר לו בפונדקאות. וגם טוען, שהמאה וחמישים כפולות שנתן בשכירות הספינה בשבילה - שרוצה לגבות אותה מכתובתה.
תשובה. מתנאי כתובה הוא שיהא הבעל חייב בפרקון אשתו, כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (מו ע"ב, נא ע"א), ובכלל פרקונה הוא זה, אע"פ שמעצמה מסרה עצמה ביד המלחים. והכי מוכח בפרק השולח (מו ע"ב), דאמרינן התם: ההוא גברא דזבן נפשיה ללודאי. אתא לקמיה דר' אמי. אמר ליה: תנן, המוכר עצמו ובניו לעכו"ם, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם, משום קלקולא; וכל שכן הכא, דאיכא קטלא. ובכאן נמי, משום קלקול השמד חייב לפדותה.
אבל דעת הרי"ף ז"ל, וכן הרמב"ם ז"ל, וכן הרמב"ן והרשב"א ז"ל, הוא שאין פודין אותה יותר מכדי דמיהם. וכן ראוי להורות, אע"פ שיש חולקים ואומרים שחייב לפדותה יותר מכדי דמיה. וכדי דמיה בנדון הזה הוא אלו שבו אותה עכו"ם ומכרו אותה בשוק - אותם דמים חייב ליתן הוא. ואם היא נדרה יותר מזה, מנכה אותם מכתובתה.
ולענין מה שהפסיד כל מה שהיה לו בפונדקתו' מפני מהירות יציאתה - היה נראה שהיא חייבת באותו הפסד, שאין מתנאי כתובה שתקדש היא את השם לצאת ממיורקא, ואם היא קדשה השם והפקירה ממונו בקדושתה, לא מצינו שתהא האשה פטורה מזה, שאין להוסיף על מה שמנו חכמים בכתובה ותנאיה, כמו שמוכיח בהרבה מקומות בגמרא, שהרי אנו דורשין מדרש כתובה בכל מקום, ואין זה בכלל תנאי כתובה. וכל שכן שאם בדיני המלכות נטלו נכסיו מפני יציאתה לדת יהודית, כי בדינם היו נכסיה מוכתבין למלכות מפני שכפרה בע"ז, אם כן הדבר פשוט שנפטר הבעל מכתובתה, כיון שהמלכות נטלתה, דקיימא לן דינא דמלכותא דינא (ב"ב נ"ה ע"א). וכן דנתי במקומנו זה הלכה למעשה.
אגודה, כתובות, סימן נו
ר' אלכסנדר זוסלין הכהן מפרנקפורט. תלמיד של ר' חיים אור זרוע. נהרג על קידוש השם בשנת ק"ח (1348), בפרעות המגפה השחורה.
שו"ת מהר"י ברונא, סימן רלו
ר' ישראל בר חיים ברונא , מורביה ק"ס (1400) - רגנשבורג, ר"מ (1480). תלמיד של ר' יעקב וייל ור' ישראל איסרלן.
בית חדש, יורה דעה, סימן רנב, ג
ר' יואל סירקיס, לובלין, שכ"א (1561) - קראקא, ת"א (1641). מחבר 'בית חדש'.
אין פודין את השבויים וכו'... וכתב הרא"ש: ובעיין לא איפשיטא, הלכך אפילו בתו אין לפדות, דלא ליגרבו, אבל על עצמו ועל אשתו שהיא כגופו, כדאיתא פרק נערה שנתפתתה, לא תקנו, וכן על תלמיד חכם לא תקנו, כדאיתא פרק הניזקין, דפדה תינוק בדמים מרובים לפי שראהו חריף ומפולפל, וכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול. אבל מדברי הרי"ף נראה דאשתו כבתו, ואין פודין יותר מכדי דמיהן. וכן כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים ופי"ד מהלכות אישות. ורבינו [=הטור] נמשך אחר דעת הרא"ש, והיא דעת התוספות בפרק השולח, והיא דעת הרמ"ה, הביאו הרא"ש פרק נערה שנתפתתה. ואע"ג דבאבן העזר סימן ע"ח כתב שתי הדעות, כאן סתם דבריו כהרא"ש.
והר"ן בפרק השולח הביא דעת הרי"ף ונחלק עליו. ונראה מדבריו דאפילו אם תמצי לומר דאיבעיין לא איפשיטא, ואיכא למימר דמשום דוחקא דציבורא הוא וקרובים יכולין לפדותה יותר מכדי דמיהן, אפילו הכי באשתו אין מחוייבין לפדותה יותר מכדי דמיה, והיינו טעמא, דכיון דחיישינן לדוחקא דציבורא, כל שכן דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו כתקנת חכמים לפדותה ביותר מבכדי דמיה. אבל לבתו ושאר קרוביו, דליכא דוחקא דציבורא, רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהן. ועוד, דכיון דפשטינן לה מההיא דלוי בד דרגא, דרשאי לפדות בתו, לא שבקינן פשטא דתלמודא משום ספיקא דאביי, דאמר "מאן לימא לן". כן היא דעת הר"ן בדבריו למעיין בם. ולפיכך נראה לפע"ד, דהבא לפדות בתו או קרוביו או אשתו ביותר מכדי דמיהן כלוי בר דרגא, לית ליה למיחש דעביד שלא ברצון חכמים, ואין למחות בידו, דיש לו לסמוך על דברי הר"ן ז"ל. אלא דאין לנו לחייבו לבעל בתקנת חכמים לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה, וכדפסק הרי"ף והרמב"ם.
והבית יוסף הבין מדברי הר"ן שדעתו כרי"ף ורמב"ם, דאין חילוק בין אשתו ושאר שבויים, ולעולם אין מניחים אותם לפדותם ביותר מכדי דמיהן. ואיני יודע היאך היה מפרש מה שכתב הר"ן "ועוד דכיון דתלמודא פשט ליה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטא דתלמודא משום ספיקא דאביי" עכ"ל, שזה מפורש דסבירא ליה להר"ן דמניחין לפדות בתו וקרוביו ביתר על דמיהן. גם בשלחן ערוך כאן (ס"ד) ובאבן העזר סימן ע"ח (ס"ב) פסק דבין באשתו בין בבתו ושאר קרוביו אין מניחין לפדותה ביותר מכפי דמיהן, אלא דלעצמו וכן לתלמיד חכם יכול לפדות ביותר מכדי דמיהן. ולפעד"נ עיקר דרשאי לפדות ביותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם, ואין מוחין, כיון דליכא דוחקא דציבורא, וכל שכן דאין מוחין כשבא לפדות את אשתו, אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה. וכן עמא דבר.
שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן לה
וחזיתיה להרב פני יהושע בשיטתו לגיטין בסוגיין דף מה, שכתב דלפדות אשתו יותר על כל דמיה ליכא איסורא רק אינו מחוייב, הפך מה שכתב הרשב"א, והראיה, דבפרק נערה פריך דרשב"ג ארשב"ג, ואי איסור קתני מאי פריך? נימא הא בכדי דמיהן אם רוצה פודה, ואידך דרשב"ג ודאי אינו חייב קאמר? אלא ודאי, מאי דקאמר רשב"ג אין פודין וכו' ופליג אתנא קמא דקאמר פעם ראשונה עשרה בדמיה - אינו מחויב קאמר. ודייקינן: הא בכדי דמיהן מחויב, ופריך מהברייתא. וקשה על הרשב"א. זהו תורף דבריו בקיצור.
ויש לישב בעד הרשב"א, דלעולם רשב"ג איסורא קאמר, ואי אפשר למידק הא בכדי דמיהן אם רוצה לפדות פודה, דהרי בשבויים דעלמא בכדי דמיהן חייב. ופריך שפיר. ואדרבא, יש מקום להקשות להפך, דאי אמרת דאין חיוב, הא בכדי דמיהן יש חיוב, וכונת רשב"ג דכיון דבעלמא אין פודין, כי תקינו פרקונה בשבויים דעלמא תקון - אם כן, נמצא דרשב"ג דאמר אין פודין היינו כפשטו דינא דעלמא, אלא דמהתם שמעינן לאשתו דאין חיוב, ואם כן מאי פריך? הרי דיוקא דבכדי דמיהן חיובא הוי קושטא לעלמא בשבויים דבגוייהו משתעי. ולאשתו דשמעינן מינה, הוא בכח ולא דיבור בפרט, ואל האשה אמר, כי היכי דנעביד דיוקא לגמרי, דכיון דחלוקת אשתו היא בכח, אמרינן יותר על כדי דמיה אין חיוב, אבל בכדי דמיה, זימנין חיוב - היכא דכתובתה כנגד פרקונה, וזמנין אין חיוב.
ובפשט השמועה יש להעיר, דאם הדיוק מוכרח, מאי משני "רשב"ג תרתי קולי אית ליה", ואיך יתישב הדיוק? ואם רצונו לומר דהדיוק אינו מוכרח, הא הוה ליה לשנויי לגלות למקשן עיקר התירוץ. ותו, אמאי קאמר האי לישנא "רשב"ג תרתי קולי אית ליה"? והוה ליה למימר "רשב"ג תרתי אית ליה".
ונראה לישב, ובזה נבאר דעת הרמב"ם בס"ד. והוא, דשיטת השמועה דפרק נערה הנזכר כך היא, דהמקשן סבר דרשב"ג איסורא קאמר, ואשתו בכלל שבוים דעלמא, ו"אין פודין" איסורא הוא, בין לשבויי עלמא בין לאשתו. ופריך: הא בכדי דמיהן חייב לפדות, בין שבוים דעלמא - יפדום הצבור, בין האשה - חיוב לבעלה לפדותה, ומילתא פסיקתא באשתו אמרו כשבויים דעלמא, ואף יותר מכתובתה, דבחדא מחתא מחתינהו. ורמי מההיא דרשב"ג דאמר "ואם לאו אינו פודה", ומשמע איסורא, וטעמא, דהכי תקון רבנן גזרה שוה דלא ליתו לאינצויי קרובי האשה עם הבעל, אם פרקונה יותר, לומר "הרי אידך פריק", וכיוצא. ואפילו אי אמרת אינו חיוב והוא רשות, מהדיוק דהכא משמע חיוב כשבוים דעלמא, ולהכי לא נקט מילתיה באשה, ואמר "אין פודין את השבויים", להשוותם לגמרי. ופריק: "רשב"ג תרתי קולי אית ליה", כלומר, לא כאשר עלתה על דעתך דמאמר רשב"ג אין פודין וכו' בחלוקת אשתו גם אסור נלוה עמה, לא כי, לאו איסורא קאמר רשב"ג, אלא קולא לגבי בעל. והיינו דדייק לומר האי לישנא "תרתי קולי". ורשב"ג הכי קאמר: כיון דאין פודין בעלמא, הכא אינו חיוב; אמנם אם רצה, פודה לאשתו. ובכדי דמיהן בעלמא הוא חיוב, ובאשתו לאו מילתא פסיקתא, אלא זמנין דפריק - אם כתובתה כנגד פרקונה. וזהו בכח, ושפיר איתיה להאי סברא, בין מצד הלשון, כיון דחלוקת אשתו לאו בפירושא אתמר אלא מכללא, בין מצד הסברא. ובההיא דפרקונה יתר, רשב"ג "אינו פודה" בחיוב קאמר, אבל אם רצה - פודה.
ואפשר דזו היא שיטת הרמב"ם, שכתב פי"ד דאשות: "אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר מדמיה" וכו'. והקש' שם הרב לחם משנה על זה, כי הנה כתב הר"ן דפסק הרי"ף בקמייתא כרשב"ג משום דמתניתין דהשולח מסייע ליה, ולפי זה, אפילו הבעל רוצה לפדות אותה יותר על כדי דמיה אינו רשאי, דמהך נפשטה הבעיא דהשולח דטעמא דלא לגרבו וליתו, כדכתב הר"ן "וכן כתב הרמב"ם פ"ח דמתנות עניים", ואם כן קשה על מה שכתב כאן הרמב"ם "אין מחייבין", דמשמע דאם רצה הבעל לפדות פודה. זהו תורף דברי הרב לחם משנה. ותירץ לזה - עיין שם באורך... ולדעת הרמב"ם יש לישב שיטת הש"ס דבשבוים דעלמא איסורא איכא אבל באשתו חיובא ליכא וכמו שכתבנו בסמוך...
וכל זה הוא לדעת הרמב"ם. אמנם דעת מרן שתפס בש"ע לשון "אין מחייבין", נראה דלאו דוקא, ואיסורא איכא, דלא סבר לחלק בין אשתו לשבויים דעלמא לדעת הרי"ף והרמב"ם כדמוכח מדבריו בבית יוסף - עיין שם.
ואחזה אנכי בספר האגודה, פרק נערה, דפסק כרשב"ג, ואחר זה תיכף הביא דברי ר"י דשאני הכא דאשתו כגופו, וכן כתב פרק השולח. ויש להעיר, דהתוספות כתבו זה בדעת תנא קמא, וכן כתב הרא"ש משם הרמ"ה, ואם כן הלכה כתנא קמא ולא כרשב"ג, והוא בסמוך פסק כרשב"ג. והן אמת דיש פנים לומר דגם רשב"ג סבר אשתו כגופו כמו שנבאר. אבל דעת התוספות דגם התנא קמא מודה בעלמא דאין פודין את השבויים, והכא חייב לפדות דאשתו כגופו, ואם כן הלכה כתנא קמא וכמו שכתב הרא"ש...
שו"ת מעין גנים, יורה דעה, סימן יח, אות ח
ה. שבוי הנתון בסכנת חיים - פדיונו ביותר מדמיו
תוספות, גיטין, דף נח, עמוד א, ד"ה כל
כל ממון שפוסקין עליו. כי איכא סכנת נפשות, פודין שבויין יותר על כדי דמיהן, כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד.), גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים, כל שכן הכא דאיכא קטלא.
חידושי הרמב"ן, גיטין, דףמה, עמוד א
ואי קשיא, הא דאמרינן בפרק הניזקין "העבודה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עלי, אמרו לא זזו משום עד שפדאו בממון הרבה"? ויש לומר דהתם בשעת חרבן הבית, וליכא משום דמיגרי בהו טפי, שהרי כולם בשבי הלכו. אי נמי ר' יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד, ותנא קמא דפליג עליה דרשב"ג היינו ר' יהושע, ולא סבירא ליה כוותיה.
ויש אומרים דכל היכא דאיכא חששא דמיתה, פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן. ולא מסתבר, דכל שבי - כולהו איתנהו ביה. ועוד, דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו, ואע"ג שקרקע עולם היא, היה להם לחוש.
שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן טו
ר' מאיר בן גדליה מלובלין , קראקא, שי"ח (1558) - לובלין, שע"ו (1616). רבו של השל"ה. ידוע בחיבורו 'מאיר עיני חכמים' על התלמוד, המודפס בדפוסים הנפוצים של התלמוד.
שאלה... על דבר הנער הנתפש בידי ישמעאלים, שטענו עליו שנתפס עם הזונה הישמעאלית, ורוצים לדונו במיתה או באונס המיר דת חס ושלום. (א) אם הקהל יצ"ו חייבים לפדותו במצות פדיון שבויים, או אם יש לו דין מומר למצוה אחת שאין מחוייבים לפדותו אפילו אם הוא לתיאבון. ועוד, שהוא פשע בעצמו, שמסר את עצמו בשביל תאות העבירה לסכנת נפשות. (ב) ואם חייבים לפדותו, אם החיוב הוא אפילו יתר מכדי דמיו. (ג) ומהו פירוש "בכדי דמיו".
...אמנם נראה לי פשוט דאין מחוייבים לפדותו יותר מכדי דמיו. ולא ידעתי מהיכי תיתי שיעלה על הדעת שיהיו מחוייבים לפדותו יותר מכדי דמיו, דמאי שנא משאר שבויים חוץ מתלמיד חכם כמבואר בפוסקים? דהא הכא שייכי טעמים דתרי שינויים דגמרא, טעמא דדוחקא דצבורא גם טעמא דלא ליגרבו, כי אם יפדו אותם בסך גדול בכל יום יעלילו על כל בר ישראל שיכנס לבתיהם לומר שנתפס עם הזונה. ואי משום שמבקשים להרגו, לא אשתמט שום פוסק לכתוב ולחלק שאם מבקשים להרגו שמחוייבים לפדותו אפילו יותר מכדי דמיו, ולא כתבו אלא שאם מבקשים להרגו פודין אותם אפילו לאחר ששינה ושילש. ואדרבא, מוכח בהדיא מסוגייתא דשמעתין, דההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי וכו', שאין פודין אותו אלא בכדי דמיו, שהרי ר' אמי שרצה לפדותו הביא ראיה ממתניתין דקתני אבל פודין את בניו וכו', וע"כ הא דקתני "אבל פודין את בניו" היינו בכדי דמיו, דומיא דרישא דקתני "מי שמכר עצמו לעכו"ם אין פודין אותו", דרצה לומר בכדי דמיו, דיותר מכדי דמיו פשיטא דלא עדיף משאר שבויים, ודומיא זה קתני בסיפא "אבל פודין את בניו" וכו', דהיינו נמי בכדי דמיו. ועוד יש להביא ראייה בהדיא דמשום דלא יטמעו בין העו"ג אין פודין יותר מכדי דמיו, דהתוספות הקשו שם בהשולח על מתניתין דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם, מהא דרבי יהושע בן חנניה דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה, בפרק הניזקין, ותירצו משום שהיה מופלג בחכמה. ומה הקשו, והא התם היה חשש שלא יטמע בין העכו"ם, שהרי תינוק קטן היה, ומתניתין קתני "אבל פודין את בניו" וכו' משום שלא יטמעו בין העו"ג, אלא על כרחך, האי דפודין את בניו רוצה לומר בכדי דמיהם, ומהא מייתי ר' אמי לקטלא מכח כל שכן, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.
ועוד יש להביא ראיה מתשובת רבנו יעקב ווייל סי' קמח, במעשה של אשתו ונינו של כמ"ר אברהם עזרא, שהיו נתפסים למות ביד שלטון אחד, גם רצו להפך הילדה לדת ישמעאלים, שפדה אותם ר' דוד בעד אלף זהובים, וטען עליו אברם עזרא הנ"ל ולא רצה לשלם לו מחמת שפדה אותם יותר מכדי דמיהם, ולא השיב עליו רבינו יעקב הנ"ל לסתור טענתו לומר שאין הדין כן אלא שפודין הניתנה להריגה אפילו יותר מכדי דמיהן, אלא השיב, וז"ל: ומה שכתב וז"ל ופדה אותם יותר מכדי דמים ויותר משיש יכולת בידו וכו' - לא מפיה אנו חיים שבאתם לשנות את הידוע וכו'. עיין שם ובסי' קמג שם. אם כן, שמע מינה דאפילו בהניתנים להריגה אין פודין אותם יותר מכדי דמיהן, ומה שחייב אותו לשלם אלף זהובים - אפשר שערך דמיהן היה כן. אבל אין לומר שטעמו היה שהוא פוסק כסברת הרא"ש, דסבירא ליה דאשתו מחוייבים לפדותה אפילו יותר מכדי דמיה, דאשתו כגופו דמי ועל עצמו לא תיקנו חז"ל, כמבואר באשר"י פרק נערה שנתפתתה, וכן הוא סברת מהר"ם בר ברוך בתשובותיו סי' קסד, דאפילו היו מבקשים ממנו עשרה בדמים, וכתנא קמא דברייתא ולא כרשב"ג דפרק נערה - דאם כן היה לו לרבי יעקב ווייל לפרש ולהשיב כן. וגם אין לומר משום שאותו האיש אברם עזרא היה איש עשיר מפורסם כמו שמבאר והולך שם, עיין שם באותה תשובה - זה אינו, משום דפירוש בכדי דמיה למאן דפסק כרשב"ג דאין פודין אפילו אשתו אלא בכדי דמיה, אינו רוצה לומר לפי עושרו של בעל כמו שאפרש בסמוך בע"ה.
שו"ת כנסת יחזקאל, סימן לח
ר' יחזקאל קצנלבויגן , תכ"ז (1667) - תק"ט (1749). רב ברוזינאי, קיידן ואה"ו (אלטונא-המבורג-ואנזבק).
נשאלתי מפי רוזני קפ"ו [=קצינים פרנסים ומנהיגים] דקהלתנו יצ"ו באיש אחד שישב בחצר המטרה קרוב לסכנת נפשות, ואיש ההוא מפורסם דרכיו לא טובים, נאף וגנב, אם מוטל עליהם לפדותו ולפזר עליו מעות.
תשובה. בהיותי מן המהדרין גמרא דחורבן פרק הניזקין, נתתי על לבי בד"ת דף נא הפלפול בין גאוני ארץ. ואמרתי אולי בקט שכלי אכריע בעז"ה. בתשובת מהר"ם מלובלין סי' טו באחד שנתפס שזינה עם אשת עכומ"ז, שאלוהו אם צריכין להפריז עליו מעות הרבה להציל נפשו, והשיב: מצד הדין אין צריך, שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם, אך מפני חילול השם ורשעות בקהילה יפזרו עליו ממון הרבה. עכ"ל. והגאון מהרש"ק ובס' בית הלל ביו"ד סי' רנב כתבו שנעלם ממהר"ם דברי תוספות בגיטין דף נח בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך רומי, א"ל תינוק וכו'... בכל ממון, וכתבו התוספות כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן, כדאמרינן בהשולח גבי מוכר את עצמו ואת בניו לעכומ"ז כו', הכא נמי דאיכא קטלא, אי נמי משום דמופלג בחכמה היה. עכ"ל. לפי זה, בסכנת נפשות פודין שבויים ביותר מכדי דמיהן לפי דברי תוס' הנ"ל. עכ"ל. ולענ"ד, היפך הוא, שהם לא עיינו כל הצורך. ובזה יתורץ למה להם לתוספות שני תירוצים, כיון דבאמת היה סכנת נפשות. וביותר צריך עיון לכאורה בהשולח דף מה, אין פודים את השבוים וכו' א"ל מפני תקנת העולם משום דוחקא דצבורא או דלמא משום דלא ליגרבו ולייתו טפי, ופירש רש"י נפקא מינה אם קרובים רוצים ליתן יותר מכדי דמיהן אי מדוחקא דצבורא רשאי, אי משום כו'. תא שמע שלוי בר דרגא פרקיה לברתיה בי"ג אלפי דינרי, אמר אביי... שלא ברצון חכמים. ובעיין לא איפשיטא - כן כתבו הרי"ף והרא"ש. ובתוס' שם (ד"ה לא ליגרבו) והא ... דלא ליגרבו. עכ"ל. ויש לעיין למה לא הביא בהשולח תירוץ דהניזקין דסכנת נפשות פודין וגם למה לא הביא בהניזקין תירוץ השני בשעת חורבן וכו'. ע"כ בלי ספק דהנה האי תירוצא דסכנת נפשות כו' שייך אם טעמא דדוחקא דציבורא ונגד סכנת נפשות כל ישראל מחוייבים ליתן כל אשר להם לקיים לא תעמוד על דם רעך, משא"כ לטעמא דלא ליגרביה פירש רש"י שלא ימסרו עכומ"ז נפשייהו וליגרבי כו', אז הסברא איפכא - אם בסכנת נפשות פודין, ירצו להרוג השבויין כדי שיפדו יותר מכדי דמיהן וגם יגרבו וירצו להרוג. וקל להבין.
והא תירוצא חכם מופלג שייך לטעמא דיגרבו, דאיך ימסרו נפשם למייתי טפי, דלמא לא יזדמן להם חכם מופלג, ומפרשים להם שפודין זה ביותר מכדי דמיהן הואיל והוא מופלג, משא"כ לטעמא דוחקא דציבורא מה לי מופלג או נפש מישראל אחר. ומזה הטעם זה שמכר את עצמו ובניו דשם לא שייך טעמא דליגרבו שאם זה הרשע מכר את עצמו מי ימכר את עצמו, ונשאר רק טעמא אחרינא ובזו שפיר שייך בסכנת נפשות פודין. ודוק.
לפי זה בדף מה, מציינים תוספות על טעמא דליגרבו, ולא רצו לציין במתניתין או בטעמא דדוחקא דציבורא, כי יש לומר ר' יהושע רצה ליתן מכיסו, ושם לא שייך האי תירוצא סכנת נפשות כנ"ל, לכך מתרצים בתירוצים אחרים. אך בהיות הבעיין לא איפשטא, לכך בהניזקין מתרצים ב' תירוצים, אחד משום סכנת נפשות, וב' משום מופלג, דנסתפק להם טעמא דאין פודין, אי משום דוחקא או דלא ליגרבו, ותירצו לכל טעם תירוץ א'. ואם היו מתרצים רק תירוץ מופלג הייתי סובר הבעיין נפשוט ואין צריך לתירוץ הג' ודוק. והנה הרי"ף והרא"ש לא הכריע. אך הרמב"ם בפירוש המשניות דאין פודין מפרש טעמא דלא ליגרבו, וכן בפסקיו, כי הכריע כאביי דאמר שלא ברצון חכמים וכו'. וכן בשולחן ערוך מעתיק המחבר ביורה דעה סי' רנב לשון הרמב"ם, דטעמא משום דלא ליגרבו. מהאי טעמא כתב הרמב"ם והשולחן ערוך שלאשתו או את עצמו פודין יותר מכדי דמיהן ולא כתבו בקרובים כי מטעם קרובים גרבי אין רשאי לפדות כי אם הוא עצמו או אשתו כגופו כמו שכתבו התוספות הנ"ל דאף לטעם גרבי, את עצמו ואשתו פודה. לפי זה שפיר כתב מהר"ם שאין הקהל צריכין מטעם אין פודין את השבויים אף בסכנת נפשות. ודוק. ולכך מסיים משום חילול השם וכו'. פירוש דרשות לקהל לפדות דלא נימא הא מטעם דגרבי אין רשאין, לכך מסיק דרשאין מטעם דיכולין לומר קים לך כהרי"ף ורא"ש דבעיין לא איפשטא. ודוק. וזה שכתב הב"ח סי' רנב אין פודים וכו' אבל הקרובים נוהגין לפדות וכו', וכתב הש"ך שחולק על השו"ע. ולדידן ניחא, דאם אמנם נפשט הבעיין להרמב"ם דטעמי דגרב, רשאין לומר קים לן כהרי"ף. ודוק.
והנה אם יתעקל העקל לומר נדון מהר"ם מלובלין הנ"ל אינו דומה לשבויים דשייך גרבי, אף אנו נאמר לו אנחנו ממדינות פולין ראינו בצרות עם בני ישראל שנותנים עין בממון ויותר שייך טעמא דגרבי מן שבויים, המקום ירחם עליהם. אמנם כן במדינות אלו אשר לא כן תהלה לא-ל, צריך עיון רב אם אין חייבים לפדות נפש מישראל בסכנת נפדות בכל ממון כר' יהושע בן חנניה כתירוץ קמא דתוספות. והשם ישמרנו מכל צר. על כן פסקתי שהקרובים יתנו הערכה כפי שישומו עליהם קפ"ו יצ"ו, והמותר מקופת הקהל. וכן קיימו וקיבלו היהודים והצילו נפש. זכרה להם אלקים לטובה.
נחמד למראה, ירושלמי, הוריות, פרק ג
גם אידך תירוץ שכתבו התוספות ז"ל, שטעם ריבוי ממון משום דכי איכא סכנת נפשות פודין שבויים יותר מכדי דמיהן, משמע דדוקא היכא דבריא דאיכא סכנת נפשות ולא בספק סכנה. ואי הכי, מאי שנא לענין חילול שבת דלצורך פקוח נפש, דקיימא לן דלאו דוקא בבריא סכנה הוא דמחללין להציל נפש אחת מישראל, אלא אפילו בספק נפשות מחללין את השבת ע"י גדולי ישראל וחכמיהן... דהנשאל על זה הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים.... אם כן הוא הדין נמי בענין פדיון שבויים בספק סכנה, דיהיו חייבים לתת יותר מכדי דמיהן, דהרי כתב הרב מוהריק"ו ז"ל בשורש ז, דכל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים, ופסקה מרן ז"ל בשולחן ערוך יורה דעה סי' רב"ן סעיף ג, והיינו טעמא, דבכל שעה מעותד הוא למות שמא יהרגנו רבו אם לא יעשה רצונו. יעויין שם. הרי דכל שהייה אסורה דהוי כאילו שופך דמים. ואם כן, כשם דבחילול שבת משום דאמרינן השואל הרי זה שופך דמים, קיימא לן דאפילו בספק סכנה מחללין את השבת, הוא הדין נמי בענין פדיון שבויים, דכל רגע שמאחר, הוי כאילו שופך דמים, דודאי אמרינן דאפילו בספק סכנה חייבים לפדותו יותר מכדי דמיהן, דבהא לא תקון.
ומיהו, כל חיוב זה הוא דוקא אם ידעו בבירור שחפצו ורצונו לצאת משם. ברם אם נטמע בין הנכרים ולא יאבה ליפרד מהם, שאינו מצטער משביו, הרי הם פטורים, כמו שכתבתי משם היפה מראה ז"ל.
ו. שיעור כדי דמיהן
בית הבחירה, גיטין, דף מה, עמוד א, ד"ה אין פודין
"ובכדי דמיהם" - פירשו בו גדולי קדמונינו שמשערין אותם כעבד הנמכר בשוק, ולא לפי עשרם וממונם וחשיבות, אלא לפי מה שנמכרים בשוק. והביאוה ממה שפסקנו ברביעי של כתובות, שאם נשבית והיו מבקשין ממנו יותר מכדי דמיה, אינו פודה אפילו היתה כתובתה בכדי פירקונה. והרי זו שיש לה כתובה יתרה, ואעפ"כ אין פודין אותה ביתר מדמיה. ומכל מקום, יש אומרין שמשערין לפי ממונו, וזו של כתובה הוא מפני שאינה יכולה למכרה אלא בטובת הנאה, וטובת הנאה מן הסתם אינה מגעת לכדי פדיונה. הא אלו היה כן, פודין אותה אף ביתר מכדי דמיה. ונראין דברי הראשונים.
חידושי הריטב"א, מסכת כתובות, דף נב, עמוד ב
וכיון דקיימא לן דאין פודין את השבוין יותר מכדי דמיהן, כשהן שמין אותם יותר מכדי דמיהן כעבד הנמכר בשוק, ואין שמין את האדם לפי עשרו, דבדמיהם אמרו, כלומר דמי גופם. ועוד שמעינן ליה מהא דרשב"ג, דאמר בפרק אע"פ: כשהיתה כתובתה יותר מכדי דמיה אינו פודה אלא בכדי דמיה, לפי שאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן. וכן פירש רש"י ז"ל: יותר על הדמים שראוים למכר בשוק, ואין שמין את האדם [אלא] כעבד הנמכר בשוק.
שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן מ
שאלת ממני, אודיעך דעתי, על הא דתנן: אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן - אי הוי דמיהן כעבד הנמכר בשוק, או הוי דמיהן כמו שנמכרים השבויים עכו"ם.
תשובה. כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרים בשוק, שהרי זקן או קטן אין שוה בשוק יותר מעשרה דינרין, ופודין אותו במאה או יותר. וטעמא דמנהגא הוא משום דקיימא לן דטעמא הוא דילמא ליגרו וליתו וימסרו עצמן לשבות מהם; הרי אנו רואים בזמן הזה, שהשבאים אין יוצאים לכתחלה בשביל ישראל, אלא לכל מי שימצאו. הילכך אפילו שפודין אותם יותר ממה ששוה בשוק, כיון שאין פודין אותם יותר ממה שנפדין שאר עכו"ם, מותר. והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד.
והכי איכא למידק ממתניתין, דלא קתני "אין פודין את השבויים יותר מכדי שיוויין", אלא "יותר מכדי דמיהן", משמע דמיהן של שבויים הרגיל בכל השבויים. אבל לפדות אותם יותר מכדי שאר השבויים של שאר לשונות עכו"ם - אין ראוי, דהא איכא למיחש דילמא כיון שפודין אותם יותר משאר השבויים, יצאו לכתחלה לבקש יהודים וימסרו עצמם עליהם, ואיכא נמי דוחקא דצבורא. וכל שכן שכבר נתפרסם שישראל פודין את השבויים אף על פי שאין להם משלהם כלום, שודאי יעלו הרבה במחיריהם.
ואם תאמר, הרי אנו רואים שפודין אותן יותר מכדי דמי שאר השבויים, ומעשים בכל יום כן, וכל המרבה להתעסק במצוה זו הרי זה משובח. ויש לומר, דסמכו להם על אחד משלושה או ארבעה טעמים: חדא, שיש עכו"ם שבוי שפודין אותו בערך זה שאנו פודין הישראל. ואע"פ שזה משלו וזה משל אחרים, או שזה עכו"ם חזק ואמיץ לעבודה וזה הישראל חלוש וכחוש לזה, מכל מקום לא יהיה מגמתו של השבאי לבקש ישראל אלא לבקש בעלי פדיון גדול. אי נמי, שמא יש בתוכם חכם, שפודין אותו בכל ממון; או אפילו שאין עתה תלמיד חכם, אם יש בהם מי שמוכן לזה, פודין אותו בכל ממון. או שמא יש בהם קטנים יעבירום על הדת. נמצא שאין אנו פודין אלא הדת. ובדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות ומועדות ומיסרין אותם ביסורים קשים ממות.
ואע"פ שיש לבעל הדין לומר, על כל התנאים הללו אומר התנא "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן", מכל מקום יש לדחות, דדילמא לאו איירי התנא בשבויים דאית בהו כל הני דאמרן. וכיון שהדבר ספק, הנח להם לישראל, ויחזיקו במדה, כיון שהם שמחים וששים בה - יש להם בזה שכר גדול. ותו, שאין אנו כופין אותם, אלא הם בעצמם מתנדבין - אין כאן בית מיחוש, ומצוה רבה איכא. ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אבינו עליו השלום, דכתיב: "נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם".
שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן טו
ופירושו של כדי דמיו היינו כפי מה ששווה למכור בשוק כעבד. ויש להביא ראיה מהא דכתב הרמב"ם פרק יד מהלכות אישות... וכתב שם הרב המגיד: "אין מחייבים את הבעל וכו' בגמרא מחלוקת תנאים היא ופסקו בהלכות כן. ופירוש דמיה - שהוא ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק ולא לפי עושר הבעל, וכן כתב הרב ז"ל ודבר ברור הוא" עכ"ל. ואם כן, קל וחומר בשאר שבוים, שאינו לפי עושר, כגון האב הפודה את בנו או בתו, וקל וחומר שאינו לפי עושר הציבור שפודהו. ועוד, דהא מדמה רשב"ג שאר שבויים לאשה.
וכן כתוב בשלטי הגבורים דף תפח בשם ריא"ז וז"ל: "ואין חייב לפדותן יותר מכדי דמיהן כפי מה שראויים לימכר בשוק שפחה כיוצא בה, שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם" וכו'. ואע"ג דבארצנו זה אין רגילות למכור עבדים ושפחות בשוק, מכל מקום, מאחר שלא מצינו בדברי שום אחד מהאחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמרא, מסתמא גם בזמנינו צריכין להעריך דמיו כמה היה שוה לימכר בשוק שמוכרין שם עבדים ושפחות, כגון בארץ ישמעאל ותוגרמה, כאלו היה נשבה ביד איזה קדר שהיה מוליכו שם למכור, והכל לפי הזמן והענין.
ואע"ג שמצינו בדברי מהרי"ק שורש ח ענף ב, שכתוב שם בתשובה על השאלה שנשאל, וז"ל: "דפשיטא דאיכא למימר דלעולם לא נתכוון שמעון וחביריו לפרוע חלק כחלק אלא מעניין המתחלקת לעניים דהפסד מועט להם, שאין רגילות לחלק סך גדול לעניים, אבל לענין פדיון שבוים דדבר ידוע הוא שהיא הוצאה מרובה ורגילות הוא לפדותן בסך גדול, דאיכא למימר דלצדקה כהאי לא איכוין" וכו' עכ"ל. יש לומר, דרצה לומר דכדי דמיה איקרי סך גדול נגד הצדקה המתחלקת לעניים, שהיא הוצאה מועטת ממש. וגם אינו מבואר בדבריו שחייבים לפדותן, אלא שכתב שרגילות לפדותן בסך גדול.
ז. שחרור מחבלים להצלת שבויים
הרב יהודה גרשוני, קול צופיך, עמ' רמב-רמג
ראש ישיבת 'ארץ ישראל' בניו יורק. נפטר - תש"ס (2000). מחיבוריו: 'חוקת הפסח', 'משפט המלוכה', 'קול צופיך', ו'קול יהודה'.
הרב שאול ישראלי, תורה שבעל פה, כרך יז (תשל"ה), עמ' עג-עה
סלוצק, תר"ע (1910) - ירושלים, תשנ"ה (1995). רבו של כפר הרא"ה, ולאחר מכן חבר בית הדין הגדול, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ונשיא מכון 'ארץ חמדה'. מחיבוריו: 'ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', ו'פרקים במחשבת ישראל'.
הרב עובדיה יוסף, תורה שבעל פה, כרך יט (תשל"ז), עמ' ל-לז
נולד בבגדד תר"פ (1920). רב בקאהיר, תש"ז (1947) - תש"י (1950). הרב הראשי לישראל, תשל"ג (1973) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: שו"ת 'יביע אומר' ו'יחוה דעת', 'מאור ישראל' על התלמוד, 'טהרת הבית', ו'לוית חן'.
הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 435-429
זמברוב, פולין, תרע"ח (1918) - ירושלים, תשנ"ה (1995). הרב הצבאי הראשי, תש"ח (1948) - תשכ"ח (1968). הרב הראשי לישראל, תשל"ב (1972) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: 'נזר הקודש', שו"ת 'משיב מלחמה', 'תורת המועדים', 'תורת המקרא', ו'תורת המדינה'.
© מורשת המשפט בישראל
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041
|