מורשת המשפט בישראל
סדנאות במשפט העברי בנושא אלימות כלפי האישה אינוס אישה על ידי בעלה בעריכת פרופ' נחום רקובר ספרית המשפט העברי תש"ס-1999 התוכן חקיקה ופסיקה ישראלית חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 382 חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, סעיף 3 חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988, סעיף 345 ע"פ 458/79 ש' ניר נ' י' ניר (פ"ד לה(1) 519, 527-525) ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל (פ"ד לה(3) 281, 294-288) א. אלימות כלפי האישה 1. חיוב הבעל בכבוד אשתו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עו, עמוד ב תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סא, עמוד א רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט איגרת מאת ר' אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש") איגרת מאת ר' יעקב קניבסקי (מחבר "קהילות יעקב") 2. הכאת אדם דברים, פרק כה, פסוק ג תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נח, עמוד ב 3. סנקציות כלפי בעל המכה את אשתו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן פא שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תתקכז 4. אלימות מילולית תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד א תשב"ץ, חלק ב, סימן ח 5. הכאה בתגובה להקנטה שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן, סימן קב רמ"א, הגהה לשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג ב. אינוס אישה על ידי בעלה 1. חיוב הבעל ביחסי אישות שמות, פרק כא, פסוק י מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ג ברכת הנצי"ב, לנצי"ב מוולוז'ין, על המכילתא, שם 2. חיוב האישה ביחסי אישות תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד ב חידושי הרשב"א, נדרים טו ע"ב רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ט שו"ת משיב דבר, חלק ד, סימן לה 3. סייגים לחיוב האישה ביחסי אישות רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח ריטב"א, בשיטה מקובצת, מסכת כתובות, דף סג, עמוד ב שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן ה 4. קיום יחסים עם האישה בלי הסכמתה תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמודים א-ב - פירוש הר"ן, נדרים שם תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק, עמוד ב רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה יב רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יז טור, אבן העזר, סימן כה ספר חרדים, מצוות התשובה, סוף פרק ב איגרת מאת ר' יעקב קניבסקי (מחבר "קהילות יעקב") נספח שולמית שחר, המעמד הרביעי - האשה בחברת ימי-הביניים (ת"א תשנ"א), עמ' 86 חוק העונשין, התשל"ז-1977 382. תקיפות בנסיבות מחמירות … (ב) העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה; לענין סעיף זה, "בן משפחתו" - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, והוא אחד מאלה: (1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו; (2) קטין או חסר ישע, שעליו עובר העבירה אחראי, כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א. (ג) העובר עבירה לפי סעיף 380 כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף קטן (ב), דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה. חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 3. בקשה למתן צו הגנה והתנאים לנתינתו לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו..., רשאי בית המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (1) בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין; (2) התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין;… (3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו. חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988 ע"פ 458/79 ש' ניר נ' י' ניר (פ"ד לה(1) 519, 527-525) ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל (פ"ד לה(3) 281, 294-288) א. אלימות כלפי האישה 1. חיוב הבעל בכבוד אשתו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עו, עמוד ב האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְך ולא תחטא". רש"י והמכבדה תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סא, עמוד א עולה עמו ואינה יורדת עמו. אמר רב הונא: מאי קראה? (בראשית כ, ג): "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא (בראשית ג, כ): "כי היא היתה אם כל חי", לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה. רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז. איגרת מאת ר' אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש") איגרת מאת ר' יעקב קניבסקי (מחבר ה"קהילות יעקב") 2. הכאת אדם דברים, פרק כה, פסוק ג ארבעים יכנו, לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נח, עמוד ב 3. סנקציות כלפי בעל המכה את אשתו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן פא ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג מלך עולמים יוסיף לכם אורך ימים נעימים, אהובי מיודעי החתומים, כנפש החתום מטה, הבא להשיב בקצרה הנראה בעיני. כי כן נראה לי: כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו, עולה עמו ואינו יורדת עמו. "בעולת בעל" כתיב, בעלייתו ולא בירידתו. לחיים נתנה ולא לצער. ומספר כתובה נלמוד: "אנא אפלח ואוקיר ואיזון". והמכה את אשתו - מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה. ודרך הגוים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת. והעושה - יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידא (סנהדרין נח ע"ב), אפילו בבבל, אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל, מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך. ואם היא רוצה לצאת, יוציא ויתן כתובה. ובתשובות הגאונים מצאתי, ושכחתי שם הגאון: והאשה שקובלת על בעלה "אי אפשי לדור עם אמך ואחיותיך המחרפין ומגדפין אותי", חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה, דאמר קרא: "היא היתה אם כל חי" - לחיים נתנה ולא לצער. גם את זאת: חייב להוציא דודתו מן הבית, שהיא מקנטרת ומקנטת אותה, וגורמת המחלוקת ביניהם, ולנהוג בה דרך כבוד. ואם לאו - ענוש יענש. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תתקכז אחרי כותבי כתבי הראשון, קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו, שהיה מכה בתו תדיר, ומבזה אותה בפריעת ראשה, שלא כדת יהודית, דלחיים נתנה ולא לצער. ואפילו קונה אמה עברייה כקונה אדון לעצמו, כל שכן אשתו. ועל כל הכאה עובר ב"פן יוסיף". ועונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבדה, ודמעתה מצויה. והמזיק את אשתו בתשמיש המטה - קמיבעיא ליה בפרק המניח את הכד (בבא קמא לב ע"א), אבל בכל מיני הזיקות אחרים פשיטא ליה דלא גרע מאחר. ואם דבריו אמיתיים, תקנסהו קנס חמור בגופו ובממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה, ותכבידו עליו כפי הנראה שיכול לעמוד בה, שיהא כמותרה ועומד מכאן ולהבא. והטילו שלום ביניהם, מסויים ומקויים, ותבררו שניים או שלושה, שיהו מוכיחים ביניהם, וכל קבלה שיהא להם זה על זו - ישפטו הם. ואם לא יעמד הבעל מקיום השלום, שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריהם להיות מנודה בבית דין עליון ובבית דין התחתון. ויעשוהו ע"י גוים לתת גט, "עשה מה שישראל אומר לך". כי כן הסכמתי עם חבירי, שיהא גט מעושה בגוים כדין (גיטין פח ע"ב). ואפילו לשמואל דאמר בפרק המדיר (כתובות עז ע"א) "עד שיכפוהו להוציא - יכפהו לזון", הני מילי מזונות שיש תקנה בידינו לעשות לדבר, דיורדים לנכסים וזנין אותה, אבל להכותה ולבזותה, שענייה זו מסורה בידו, ואין בידינו לעשות תקנה לדבר - אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואפילו בההוא גופא [דאיני זן ואיני מפרנס] כרב קיימא לן, כיון דר' יוחנן קאי כותיה. ומדאכסהו [שערי] לאלעזר, ליכא ראיה, דשמואל לטעמיה, לפי סברתו קאמר. והכאות קשות לסובלן מההיא ד"המדיר את אשתו ליהנות עד שלושים יום - יעמיד פרנס, מכאן ואילך - יוציא ויתן כתובה" (כתובות ע ע"א), [באמתלא] מועטת ויוציא ויתן כתובה משום דברים קטנים שאינה מספקת, [והיא רגילה בבי נשא, דאמרה] "השתא לא מצינו אגלגל בהדך". אף על גב דבירושלמי, פרק אלמנה ניזונית (ה"ז), ובירושלמי דיש מותרות (ה"ד), [דחי לה] שמואל, דאמר אין מעשין אלא לפסולות, ואמר שמענו שהוא מוציא, שמענו כופין? בתמיה! דמשמע דלא כפינן. גם יש מוציא שהוא בכפייה (יבמות לה ע"ב): הכונס יבמתו [ונמצאת] מעוברת, בזמן שהולד של קיימא - מוציא. מיהו רב תחליפא אמר שמואל מפרש שיוציא בכפייה נמי ההוא דהמדיר. כל שכן בהכאות, דלכולי עלמא יוציא על ידי כפייה ועישוי. ואפילו קבלה עליה, [אין] יכולה לקבל, שהן הכאות שאין להן קצבה, שהרי אמרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, משפטים, פרשה ו): "באגרוף שיש בו כדי להמית". ואם יעלה חפץ בידכם להשלים, תתירו לו החרם שקבל עליו לגרש, עד זמן מרווח; אם תראו בתוך הזמן שינהג עמה כראוי, תתירו לו לגמרי. ואם נראה בעיניכם שאין עצת השלום מתקיים ביניהם, תפייסהו [כחכמתכם] לגרש מרצונו; ואם לא יאבה, יקוב הדין את ההר, ותעשוהו, [וכתורה] תעשו. ומה שבררנו באיני זן ומפרנס דקיימא לן כר' יוחנן וכרב - לפי ראות עינינו כפר"ח לא פסקינן. שמחה ב"ר שמואל. 4. אלימות מילולית תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד א אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. רש"י באונאת אשתו אונאתה - קרובה לבא, פורענות אונאתה ממהר לבא. תשב"ץ, חלק ב, סימן ח ר' שמעון בר' צמח דוראן עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין, שתפסיד אותה. הודיענו, מהו הדין בזה? תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן: "לחיים ניתנה ולא לצער", דנפקא לן מקרא דכתיב "כי היא היתה אם כל חי", בפרק אף על פי (כתובות סא ע"א). ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך, אמרינן: יוציא ויתן כתובה, כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (כתובות ע ע"א, עא ע"ב), דוק ותשכח. כל שכן בצער תדיר, שיש לנו לומר: יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואע"ג דבאומר "איני זן ואיני מפרנס", פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא, משום דאפשר בתקנה: עד שיכפוהו לגרש, יכפוהו לזון. אבל הכא, מעוות לא יוכל לתקון הוא. ומקרא מלא דבר הכתוב (משלי יז, א): "טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב". ועוד כתוב (משלי טו, יז): "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו". הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות. ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום? ואפילו לכוף אותו להוציא, יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס (כתובות עז ע"א), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר, שהוא מר ממות, לא כל שכן? וכיוצא בזה הקל וחומר הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על "איני זן ואיני מפרנס". וגם יש פוסקין באומר "איני זן ואיני מפרנס" - כופין אותו להוציא. ואם זה מרעיב אותה - הרי הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין "יוציא ויתן כתובה" ובין "כופין אותו להוציא" הוא, שכשאמרו במשנה "יוציא ויתן כתובה", הוא אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו, מוטב, ואם לאו, קרינא ליה "עבריינא". וכשאמרו "כופין", עושין בו כפייה אפילו בשוטי. הכי מוכח בירושלמי, וכך כתבו המפרשים ז"ל. זהו הנראה בזה. ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל, שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול. וכל שכן אם מרעיב אותה. ואלו הות דידהו [=אילו היתה זו אשה של הפוסקים ההם], לא הוו אמרי הכי. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו. ומכל מקום, אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין, ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום. ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות. וכי כך עונין אל המעיקות? וכמו שכתוב בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו, ולקרא עליו המקרא הזה: "הרצחת וגם ירשת?" שזה יותר קשה ממות הוא, שדומה לארי שדורס ואוכל, כמו שכתוב פרק אלו עוברין (פסחים מט ע"ב). ור' ישמעאל קראו עליו כשמת, "בנות ישראל אל ר' ישמעאל בכינה", מפני שהיה מחזר אחר זכותן ומאהבן לבעליהן, כדאיתא בנדרים בפרק ר' אליעזר (סו ע"א). והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה, כדין הישמעאלים, מנדין אותו. ושלום והטוב והישר בזה, שיעשו דרך בקשה כמו שכתוב בנדרים בסופו (צ ע"ב) על "השמים ביני ובינך". 5. הכאה בתגובה להקנטה שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן, סימן קב ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן. שאלה: בעל המכה אשתו בכל יום, ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו; והלכה לבית אביה. והוא טוען שהיא מקללתו בפניו, והיא מכחישתו. והיא אומרת, שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה, ומסבבת הכאותיה, ועל כן אינה רוצה לדור עם חמותה בחצר אחת. הודיעני: אם יכולים בית דין לחייבו שבועה שלא יכה אשתו, ושינהג עמה כראוי? תשובה: אין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא, צריך לכבדה יותר מגופו. ואם טען שהיא מקללתו, בית דין חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם. ואם הוא מכה ומצער שלא כדין, והיא בורחת, הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר: הָגָר. אבל אם מקללתו חנם, הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו, מן היוצאות שלא בכתובה. ומכל מקום, אם הדבר מסופק לבית דין מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים בית דין להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערים אותו ומייסרין, ומודיעין, שאם יכה שלא כדין, שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה, או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה; כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב בעיני הדבר, שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, רצוני לומר שמתמיד להכותה, שאין נאמן לטעון שהיא גורמת, שהיא מקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה. וכענין שאמרו פרק המדיר (כתובות דף עא:): "על מנת שלא תלך לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל דלת בפניה. ואם היה טוען משום דבר אחר, רשאי". ואמר עלה בגמרא: "מאי דבר אחר? אמר רב יהודה אמר שמואל: מחמת בני אדם פרוצים המצויין שם. אמר רב אשי: לא אמרן אלא דאתחזק; אבל לא אתחזק, לאו כל המיניה לאחזוקי אינשי בפריצי". וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה, יכולה היא שתאמר לבעל: איני דרה עם אנשים שמצערים אותי, ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל. או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה, או שירחיקנה מגבולם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות. רמ"א, הגהה לשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבית דין, יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה, כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה. ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עיקר. ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות. ומושיבים ביניהם אחרים, לראות בשל מי הרעה הזאת. ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי, דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ב. אינוס אישה על ידי בעלה 1. חיוב הבעל ביחסי אישות שמות, פרק כא, פסוק י אם אחרת יקח לו, שארה, כסותה וענתה לא יגרע. מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ג "שארה" - אלו מזונותיה, וכן הוא אומר (מיכה ג, ג): "ואשר אכלו שאר עמי", וכתיב (תהלים עח, כז): "וימטר עליהם כעפר שאר". "כסותה", כמשמעו. "ועונתה", זו דרך ארץ, שנאמר (בראשית לד, ג): "וישכב אותה ויענה", דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, "שארה כסותה" - כסות שהוא נופל לשארה: אם היתה ילדה, לא יתן לה של זקנה, זקנה, לא יתן לה של ילדה. "ועונתה" - שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה. מזונתיה מנין? אמרת קל וחומר: ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנע ממנה, דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה. "דרך ארץ" מנין? אמרת קל וחומר: ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה, אינו רשאי למנע הימנה, דברים שנשאת עליהם מתחלה, דין הוא שלא יהא רשאי למנע הימנה. ר' אומר: "שארה" - זו "דרך ארץ", שנאמר (ויקרא יח, ו): "איש איש אל כל שאר בשרו", וכתיב (ויקרא יח, יג-יד): "שאר אביך", "שאר אמך". "כסותה" - כמשמעו. "עונתה" - אלו מזונות, שנאמר (דברים ח, ג): "ויענך וירעיבך". ברכת הנצי"ב, לנצי"ב מוולוז'ין, על המכילתא, שם מיהו "עונה" לא צריכה קרא, ולא מקל וחומר דירושלמי [כתובות ה, ז], דיליף מ"כסות", אלא אפילו לא כתיב "כסות" כלל, הסברה נותנת שעל זה נשתעבד, והכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה, וגם כי נאסרה על ידי בעלה להשיג הנאה זו ממקום אחר, ואם כן הוא גוזל הנאתה ממנה. והרי אפילו בתענוג גידול בנים, אם מונע ממנה, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, למשנה ראשונה לדעת השאילתות… שאין היא כשבויה אצלו למנוע ממנה תענוגיה, וע"כ נשתעבד לה לדרך ארץ… ועונה משועבד מסברא, או אפשר, כיון דמשועבד מצד הסברא, ממילא עובר על "לא יגרע". 2. חיוב האישה ביחסי אישות תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד ב תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה: דברים שיש בהן עינוי נפש - מפר בין בינו לבינה בין בינה לבין אחרים, שאין בהן עינוי נפש - בינו לבינה מפר, בינה לבין אחרים אינו מפר; כיצד? אמרה "קונם פירות עלי" - הרי זה יפר. "קונם שאיני עושה לפי אבא, לפי אחיך, לפי אביך, לפי אחי, ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך" - אין יכול להפר. "שלא אכחול, שלא אפקוס ושלא אשמש מטתי" - יפר משום דברים שבינו לבינה… אמר מר: "ושלא אשמש מטתי" - יפר, משום דברים שבינו לבינה. היכי דמי? אילימא דאמרה "הנאת תשמישי עליך", למה לי הפרה? הא משועבדת ליה! אלא באומרת "הנאת תשמישך עלי", וכרב כהנא, דאמר רב כהנא: "הנאת תשמישי עליך" - כופה ומשמשתו, "הנאת תשמישך עלי" - יפר, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. חידושי הרשב"א, נדרים טו ע"ב ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן "באומר הנאת תשמישך עלי", לא אקשינן עליה: וכי מצות ליהנות ניתנו? כדאקשי רבא גבי "הנאת סוכה עלי", משום דהתם איןאדם משועבד לסוכה, אלא מחמת קיום המצוה בלבד, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצווה לעונה, יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך, שהרי האשה אינה מצווה ב"עונה", ואפילו הכי באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואינו צריך להפר, מהאי טעמא דשעבודי משעבדי ליה. רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ט שו"ת משיב דבר, חלק ד, סימן לה הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, תקע"ז (1817) - תרנ"ג (1893). ראש ישיבת וולוז'ין. …דמן התורה הן אין לאיש על אשתו שום קנין, כי אם לאישות בלבד. אבל זולת אישות, אין לבעל שום קנין. ולכן, אם נדרה ואמרה "הנאת תשמישי עליך", אינו צריך להפר, וכופה ומשמשתו, משום שלזה היא קנויה לבעלה. ודברים ברורים הם. ומה שכתוב בתורה "כי (הוא) [היא] קנין כספו", וכן מה שנמצא, דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכונה כמו עבדו ושפחתו, הכונה למעשה ידיהם, כך אשתו לאישות, ולא זולת… מנלן דמשועבדת אשתו לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה? בשלמא אם הוא נדר ואמר "הנאת תשמישי עליך", אינו חל הנדר, שהוא מקרא מלא: "ועונתה לא יגרע". ולמאן דאמר דבמקרא לא כתיב אלא מלבושים, מכל מקום לא חל נדרו, משום שהוא משועבד לה מקל וחומר, כדתניא במכילתא פ' משפטים… הא אצלה אין כתיב אזהרה שלא תמנע ממנו הנאת תשמישה, ומנלן שהיא מחויבת להזקק לו? ודלמא קנין כספו הוא לשארי דברים כמו שפחתו? אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון, דמשמעות "כי יקח איש אשה", הוא למה דמסיים הכתוב: "ובעלה" או "ובא אליה", ולא יותר. מזה למדנו, דלזה הפרט היא קנויה לו, כמו שפחה לעבודה, ולא יותר… נחזור לענין, שאין ספק בזה שהאשה אינה קנויה לבעל אלא לאישות, ולא זולת, ואין לדבר בזה עוד. 3. סייגים לחיוב האישה ביחסי אישות רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.
ריטב"א, בשיטה מקובצת, מסכת כתובות, דף סג, עמוד ב ורבינו ז"ל פירש: היכי דמיא מורדת, דדיינינן ליה כדין משנתנו או כדין רבותינו? דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה", שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה, אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם, וכיון שכן, ראוי לקנסה כדי שתחזור בה. אבל אמרה "מאיס עלי", כייפינן לה בשום קנס בכתובתה, ואין נזקקין להן כלל, כי אולי הוא כדבריה, שנכנס לה מאיסותא בלבה, ואם הוא כן, ודאי אין לנו לכופה לחזור לו, דאסור להזקק לה בשנאה, ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות, דכתיב בהו "המורדים והפושעים", כדאיתא במסכת נדרים. והילכך מוטב שלא נזקק לה, ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל, הן בעכוב מזונות, הן בכיוצא בו. ומר זוטרא אמר: כייפינן לה בדין מורדת, שהדבר קרוב יותר דבשקרא קאמרה, ואפילו הוה קושטא, מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה, ותסור מאיסותה, והדרא ליה. דאי לאו דאזדא מאיסותא, לא הוה הדרא ליה. והיינו דמייתינן ראיה דאכפייה רב חנינא מסורא, ונפק מיניה גברא רבא, ואי לאו דאזדא מאיסותא, לא הוה גברא רבה, דבן מורדת ושנואת הלב הוא. ודחינן, דאין למדין מן החידוש, דדילמא ההיא סייעתא דשמיא הוה, אבל בעלמא, תקנתא למאיסותא לא עבדינן. שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן ה ר' יוסף בר' משה מטראני, צפת, שכ"ט (1568) - קושטא, שצ"ט (1639). ויש לי ראיה, מהא דאמרינן פרק המדיר (כתובות עא ע"ב): "אמר רב כהנא: 'הנאת תשמישי עליך' - כופה ומשמשתו, 'הנאת תשמישך עלי' - יפר, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו". ואי אמרת, דהא ד"הנאת תשמישי עליך" כופה ומשמשתו משום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל הוא, אם כן, בהא נמי לימא יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, כדאמרינן גבי "קונם שאני עושה לפיך", בפרק אף על פי, דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת "מאיס עלי" או "מצערנא ליה", אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה "הטיילין" וכו', נראה דלא כייפי לה, שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה. ועוד, הוה ליה למימר "יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור", כדאמר ר' יוחנן בן נורי לענין "מעשה ידיה", ופסיק שמואל הלכתא כוותיה. וכי היכי דאמרינן בסיפא "יפר, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו", והיינו ודאי משום עצה טובה, דהא ודאי נראה דאפילו לא הפר, כופה ומשמשתו, כדמשמע התם בפרק אף על פי (כתובות נט ע"ב), גבי נדרה שלא להניק את בנה, שפירשו שם התוספות דאמרה "יאסר הנאת יניקה עלי", ואפילו הכי אמרו בית הלל כופה ומניקתו. הכא נמי, נימא ברישא, יפר משום עצה טובה שמא יגרשנה וכו'? אלא על כרחך משמע, דכשאמרה "הנאת תשמישי עליך", הנדר מעיקרו לא חל, שאין בידה לאסור הנאתו עליו. וכי היכי דלעיקר הנאה לא חל, להעדפה נמי לא חייל. ואפילו יגרשנה, יכולה לחזור, משום דבשעת הנדר לא היה בו ממש, ואין כאן נדר מעיקרא. 4. קיום יחסים עם האישה בלי הסכמתה תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד א-ב אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם; אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום; חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש; סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום... אמר ר' יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד… ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: "רבי, ערכתי לו שלחן והפכו!". אמר לה: "בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך?"… "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח) - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. פירוש הר"ן, נדרים, שם שהופכין את שולחנם חרשין - שאין שומעין ואין מדברים. שמספרים בשעת תשמיש - ונמצא חוטאין בדיבור ובשמיעה. התורה התירתך - דכתיב "כי יקח איש אשה", שהיא לקוחה לו לעשות בה כל חפצו. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כא מהלכות איסורי ביאה (הלכ' ט): ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. המורדים והפושעים בי - אלו בני תשע מדות, שלפי שיש צד עבירה ביצירתן, הוו מורדין ופושעין. בני אימה - לשון יראה, שמטיל אימה על אשתו להזקק לה שלא כרצונה, ומתוך כך אין בניו הגונים, לפי שנוהג שלא כשורה, כדדרשינן בפרק המוצא תפילין: ואץ ברגלים חוטא. בני אנוסה - גריעי טפי מבני אימה, דבני אימה לא הוי אנוסה ממש, ואנוסה מיירי בשאנסה לגמרי. ומתוך ששני אלו קרובין להיות זה כזה, חשיב להו כחד, דהא רבי לוי אמר תשע מדות ובפרטן אתה מוצא עשר. בני שנואה - ששונאה, ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת. בני נדוי - שבא עליה כשהוא מנודה. בני תמורה - שבא על אחת מנשיו וכסבור שהיא צרתה. בני מריבה - אע"פ שאינו שונאה אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה. בני שכרות - שמתוך שכרותו אינו נותן דעתו על אשתו. בני גרושת הלב - שגמר בלבו לגרשה. בני ערבוביא - שבאו עליה כמה בני אדם. בני חצופה - שמעיזה פניה להיות תובעתו בפה. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק, עמוד ב ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו ל"דבר מצוה", שנאמר (משלי יט, ב): "ואץ ברגלים חוטא". ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה? "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי שם). תניא נמי הכי: "גם בלא דעת נפש לא טוב" - זה הכופה אשתו לדבר מצוה. "ואץ ברגלים חוטא" - זה הבועל ושונה. איני? והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה? לא קשיא: כאן - לדעת, כאן - שלא לדעת. רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה יב וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מטתו ולבו מחשב באשה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה על כרחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה, ואם עשה כן, הבנים אינן הגונים, אלא מהן - עזי פנים, ומהן - מורדים ופושעים. רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יז …ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה, אלא לדעתה, ומתוך שיחה ושמחה. טור, אבן העזר, סימן כה והפיכת שלחן נמי שהתירו - דוקא שהיא מתרצה לו, אבל אם הוא כופה אותה לכך - קורא אני עליו "גם בלא דעת נפש לא טוב", שהרי אמרו "אץ ברגלים חוטא" - זה הבועל ושונה, ופריך, והאמר רבא הרוצה לעשות בניו זכרים, יבעול וישנה? ומשני: כאן לדעת, כאן שלא לדעת. השתא, אפילו זה שבועל כדי לעשות בניו זכרים, אם הוא שלא לדעת, אסור - כל שכן אם הופך שלחנו שלא לדעת, שנקרא "חוטא". ספר חרדים, מצות התשובה, סוף פרק ב ר' אלעזר אזכרי, מחכמי צפת במאה הרביעית לאלף השישי. מצאצאי מגורשי ספרד, שנתגוררו בקושטא. בנוסף לחיבורו 'ספר חרדים', נודע פיוטו 'ידיד נפש אב הרחמן'. נפטר בצפת בשנת ש"ס (1600). ומעשה היה פה צפת, שנת הש"ח ליצירה, שבמעמד הרבנים מוהר"ר ר' יוסף קארו, ומוהר"ר יצחק מסעוד, ומוהר"ר אברהם שלום, ומורי הרב החסיד ר' יוסף שאגיס, וכמה רבנים אחרים, באה אשה ואמרה שבעלה היה בא עליה שלא כדרכה, ונידוהו וחרפוהו ואמרו לשרפו באש, וסוף גרשוהו מארץ ישראל. איגרת מאת ר' יעקב קניבסקי (מחבר "קהילות יעקב") נספח שולמית שחר, המעמד הרביעי - האשה בחברת ימי-הביניים (ת"א תשנ"א), עמ' 86 "בל תקרקר התרנגולת לפני התרנגול", אומר אחד הפתגמים העממיים מימי הביניים. כך סברו גם מלומדי החוק ומחברי הספרות הדידאקטית. על פי המשפטן האנגלי בראקטון, חייבת האשה לציית לבעלה בכל, כל עוד לא ציווה עליה דבר המנוגד לציווי האל… לפרקים, אין המחוקקים או מלומדי החוק מסתפקים בקביעת חובת המשמעת של האשה לבעלה, כי אם אף מפרטים מה הם האמצעים בהם רשאי הבעל לנקוט על מנת שאשתו תציית לו או תתקן דרכיה. על פי בומנואר, רשאי הבעל לנקוט בכל אמצעי שייראה לו על מנת לתקן דרכיה של אשתו, להענישה בכל עונש שיבחר, למעט פציעתה והריגתה. באוסף החוקים של העיר ארדנבורג (Aardenburg) שבפלאנדריה מן המאה ה-י"ד, נקבע שהבעל רשאי להכות את אשתו, לפוצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עבירה על חוק. זכותו של הבעל להכות את אשתו במידה, היתה מקובלת על הכל. אם הפריזו הבעלים, הועמדו לדין ונקנסו. כפי שכבר נוכחנו לדעת, העניק לפעמים בית הדין הכנסייתי לאשה היתר לפירוד אם התאכזר אליה בעלה יתר על המידה. בית הדין של העיר איפר קנס אדם על שפצע את אשתו בסכין, אם כי הנאשם טען שלא ביצע כל פשע, מאחר שלא פצע אלא את אשתו. אחד מבתי הדין של פאריז קנס אדם על שהכה את אשתו ההרה. אופה נקנס בפני אותו בית דין משום שהיכה את אשתו עד שאיבדה את כושר הדיבר… ועם זאת, גם בחברת ימי הביניים נמצאו נשים חזקות אשר בביתן פנימה, לפחות, לא בכל צייתו לבעליהן, ואף יש שהטילו חיתתן עליהם. במקומות מסוימים קיים היה עונש שהוטל על בעלים שהוכו בידי נשותיהם: הבעל הורכב על חמור כשפניו לאחורי החמור וידיו אוחזות בזנבו, עונש משפיל שהוטל לפעמים על זונות ומנאפים.
The Jewish Legal Heritage Society